‏הצגת רשומות עם תוויות ערבים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ערבים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 21 באוגוסט 2020

sobre la opcion de paz entre israel y los emiratos

 

Suponiendo que no ocurre nada dramático en el Medio Oriente al día siguiente, se puede decir sin lugar a dudas que el anuncio hecho ayer de que Israel y los Emiratos están a punto de establecer relaciones diplomáticas plenas, es el tema principal no solo esta semana, sino quizás de este verano. Sin la corona probablemente diríamos que este es el evento más importante de los últimos años. Sabiendo que la corona terminará tarde o temprano, ya se puede decir, entonces, que este acontecimiento es una verdadera revolución en la situación de Oriente Medio.

Porque este no es otro acercamiento entre dos países, como el que a todos nos gustaría ver por ejemplo en el caso de Ucrania y Rusia, sino un verdadero avance. Porque estos dos países, Israel y los Emiratos, nunca han estado en guerra y no existe una frontera común entre ellos. El unico motivo de la hostilidad fue la identidad judia de la una, y la arabe de la otra. Es muy probable que tras los emiratos, más países marchen en la región, en la primera Arabia Saudita.

Nadie se engaña pensando que esto es una telenovela o una historia de amor. En la diplomacia en general y en la diplomacia de Oriente Medio en particular, el amor es, en el mejor de los casos, una coincidencia. Se sabe, por ejemplo, que hubo una relación muy cordial entre Sadat y Golda, e incluso entre Sadat y Menachem Begin. También hubo una excelente relación entre el rey Hussein y Yigal Alon. Pero estas buenas relaciones humanas no han reemplazado el tema central en el corazón de cualquier diplomacia exitosa: los intereses.

No es ningún secreto que ya por unos años los estados árabe-sunitas del Golfo mantienen lazos encubiertos con Israel, ante todo en el ámbito de la seguridad, pero también en algunos asuntos económicos.

Desde el punto de vista de la seguridad, la lógica es muy simple: el enemigo de mi enemigo es mi amigo. Y en este caso el Irán chiíta, cuyo liderazgo no oculta ni por un momento sus intenciones de convertirse en el factor más poderoso de Oriente Medio. Estas intenciones se proclaman con palabras y se llevan a cabo con hechos en Irán, Irak, Siria, Líbano y Yemen. La amenaza iraní es una razón suficientemente buena para la cooperación entre Israel y los estados sunitas del Golfo.

Pero hasta ahora esta colaboración se ha hecho en secreto. La razón de esto, o mejor dicho, la excusa, fue la cuestión palestina. Según lo que se decía comúnmente hasta ayer, los estados árabes no pueden permitirse mantener vínculos abiertos con Israel, mientras el problema palestino no encuentre una solución, mientras Israel continúe con los asentamientos, mientras El asedio de Gaza continúa, un asedio que existe solo en las mentes de personas que fabrican noticias para su negacion del derecho de israel de existir y autodefenderse.

Como todos ya sanemos, vivimos en una época en la que los hechos no siempre juegan un papel importante, ciertamente cuando se trata de Medio Oriente en general e Israel en particular.

Segun esta vision, la cooperación encubierta en materia de seguridad es una cosa, las relaciones diplomáticas plenas son otra cuestión completamente distinta, en una palabra, traicion. Y sadat fue un traidor, y todos conocemos su fin.

Es por eso que la cooperación económica tambien se hizo de forma encubierta. El interés de los estados del Golfo es bastante claro: el petróleo ha dejado de ser el eje de la politica internacional, y si Arabia Saudita por ejemplo, quiere mantener su riqueza, debe desarrollar otras industrias tecnológicas. ¿Y quién mejor que Israel puded proporcionar a estos países cálidos y secos algunas buenas ideas en el campo de la agricultura avanzada y de la alta tecnología?

Para resumir este punto: la seguridad y la cooperación económica podrían seguir existiendo de manera encubierta, y la excusa palestina podría servir como una razón para el continuo aislamiento de Israel en el Medio Oriente durante muchos años por venir.

Pero ayer esta extraña situación llegó a su fin. Al salir al sol, tanto  los intereses en la seguridad como en la económia, se podran realizarse mucho mejor, para ambos paises. Israel por ejemplo, puede ser un destino turístico para cientos de miles de musulmanes que en un vuelo directo a Tel Aviv pueden visitar los lugares sagrados del Islam en Jerusalén.  

¿Y los palestinos? El legendario ministro de Relaciones Exteriores israelí, Abba Even, solía decir que los palestinos nunca perdían la oportunidad de perder una oportunidad.  efectivamente, La respuesta inicial de la Autoridad Palestina fue, como se esperaba, una crítica a los Emiratos por dar la espalda a la causa palestina.

Hace unos 150 años, surgio el  mito de la "unidad árabe", segun lo cual no deben haber intereses particulares como por ejemplo de egipto y mas tarde de libano, siria o irak.

y en el caso palestino, Cualquiera que esté familiarizado con la historia de su política, sabe que después de 1967 todos los líderes palestinos, de todas las corrientes y grupos, estuvieron de acuerdo en una cosa: la independencia de la acción palestina.  Segun su entendimiento, este mito sobre la "unidad árabe" es la razon por la nakba, la derrota palestina en 1948, cuando todos los estados árabes se comprometieron a resolver el problema palestino, empujaron afuera el liderazgo palestino,  y fracasaron en frente del joven y fragil estado judio.

En 1967, los líderes palestinos decidieron que de ahora en adelante no serían una herramienta en manos del mundo árabe, sino que manejarían sus propios asuntos. Han pasado más de 50 años desde entonces, y no hay debate, ni siquiera entre los palestinos, sobre su fracaso en la gestión de la causa palestina.

Una vez más, se puede culpar a Israel, el saco de boxeo moral del Medio Oriente y de muchos otros factores en el mundo. Pero los palestinos deben recordar que, al menos desde un punto de vista árabe, lo que es correcto para ellos no puede ser incorrecto para otros. Es decir, si a los líderes palestinos se les permite conducir sus propios asuntos,   también lo están los líderes de los emiratos.

La paradoja es que desde el punto de vista de la Autoridad Palestina, exactamente los mismos intereses que llevaron a los Emiratos a este paso histórico - el interés de seguridad y el interés económico - son sus propios intereses. Solo la cooperación de seguridad con Israel permite la existencia de la Autoridad Palestina, y la economía de la Autoridad Palestina tiene una conexión fuerte y obvia con la economía israelí. Pero todo esto obstaculizado con hostilidad y  rechazo.

Es probable que Arabia Saudita, Kuwait y otros estados del Golfo sigan los pasos de los Emiratos. La pregunta de si los palestinos harán lo mismo es muy difícil de responder. Solo queda esperar, en En ambos sentidos de la palabra.

יום שישי, 2 במאי 2014

על שקרים וגיבורים – שתי התבוננויות לכבוד 'הימים הנוראים' של הלאומיות היהודית בימינו


ב-1923 ישב היטלר וכתב את ספרו הידוע 'מיין קאמפף'. עשר שנים מאוחר יותר הוא הפך להיות האיש החזק ביותר בגרמניה שהפכה מדמוקרטיה מבולבלת למדינת טרור-טוטאליטרית. זמן קצר לאחר מכן, אמר היטלר לשותפו ולידידו הטוב אותו זמן, הרמן ראושנינג, את הדברים הבאים: "יודע אני כמובן לא פחות מן האינטלקטואלים הללו, החכמים הגדולים, שבמובן המדעי אין כל גזע בנמצא. אבל אתה כחקלאי ומגדל בהמות, הן לא תוכל לכוון בהצלחה את פעולות הגידול שלך בלי להשתמש במושג הגזע, ואני כמדינאי זקוק למושג הגזע, אשר יעזור לי להרוס את המשטר הקיים, המיוסד על נסיבות היסטוריות, ולהטיל בעולם משטר חדש אנטי היסטורי ולחזק אותו חיזוק רעיוני...ולתכלית זו נוח לי להשתמש במושג הגזע...במושג האומה נשאה צרפת את המהפכה הגדולה שלה אל מעבר לגבולותיה. במושג הגזע יגשים הנאציזם את המהפכה שלו עד שישליט את הסדר החדש שלו בעולם... מהפכה זו תהיה היפוכה הגמור של המהפכה הצרפתית הגדולה, ושום אלוה יהודי לא יציל את הדמוקראטיות מפניה". במלים אחרות, היטלר ידע שלתורת הגזע אין שחר. אבל הוא גם ידע שבמציאות של בורות והתלהמות קל למכור לציבור מרקחת פסיבדו-מדעית ולהפוך אותה לנקודת משען למנוף פוליטי. כל השאר כמו שאומרים, היסטוריה. בשורה התחתונה מה שעולה מדברי היטלר היא שהמטרה היא הרס הדמוקרטיה. היהודים? תרוץ. ומאין לנו הדברים הללו של היטלר? למרבה הפלא והצער, הם הופיעו בדפוס כבר ב-1939, עוד לפני 'הפתרון הסופי' ועוד לפני שהמלחמה באירופה הפכה למלחמת עולם. כתב אותם אותו הרמן ראושנינג בספר שנקרא 'שיחות עם היטלר' (הקטע המסויים הזה מופיע בעמ' 201).  ראושנינג כאמור היה ידיד של היטלר, שכמו 'הפיהרר' ומליוני גרמנים שהעריצו אותו ונתנו לו את תמיכתם בקלפי, נמאס לו מהדמוקרטיה על כל עיוותיה וצרותיה, השחיתות, הכיסא ולוגיה וכן הלאה. אלא שאחרי שהיטלר עלה לשלטון, ראושנינג היה מהבודדים שהבינו מה התחליף שמציע היטלר לעיוותי הדמוקרטיה: מדינת טרור-טוטאליטרית. ב-1935 ברח ראושנינג מגרמניה ובהמשך הגיע לארה"ב. ב-1939 הוא פרסם את שיחותיו עם היטלר. מעניין שכבר ב-1941 הספר תורגם לעברית. מעניין לא פחות שמעטים הישראלים ששמעו עליו. שהרי נוח יותר לחשוב שהיטלר היה "מטורף ששנא יהודים", בדרך לניתוקה של השואה מההיסטוריה האנושית והפיכתה לארוע שהתרחש ב'פלנטה אחרת' (שמצווה ידועה היא לקיים ביקור שנתי אליה בכיתה י"א).
ומהדה-היסטוריזציה של היטלר והשואה להתבוננות אקטואלית יותר: לא מזמן פורסם בעיתונות הישראלית והעולמית כי שלטון חמאס בעזה הוציא ספר לימוד היסטוריה חדש, שתפקידו על פי דברים שאמרו בכירים בחמאס הוא "להבטיח שהדורות הבאים ידבקו בזכויותינו הלאומיות". כפי שנכתב ב-YNET, מהספר הצנוע בן 50 העמודים בסך הכל, ילמד הצעיר הפלסטיני שהתורה והתלמוד של היהודים "מפוברקים". עוד ילמד כי "הציונות היא תנועה גזענית שמטרותיה הן לגרש את הערבים מכל האזור שבין הנילוס באפריקה לפרת ולחידקל בעיראק". מסר לימודי חשוב נוסף הוא ש"היהודים והתנועה הציונית אינם קשורים לישראל, משום שבני ישראל הושמדו" .במלים אחרות, היטלר מת. אך ההיטלריזם הרעיוני – שקרים בשרות החינוך – חי וקיים. אבל גם ראושנינג זכה לגלגול נשמות. הנה מוחמד אל-דג'אני אל-דאודי, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אל-קודס, קרא באופן פומבי ללמד את נושא השואה בבתי הספר הפלסטיניים, זאת כי לדעתו "למידת השואה מעידה על כיבוד האמת, ואילו ההתעלמות ממנה הורסת את הערכים שבהם מתפאר האדם. זה הדבר הנכון. גם אם מותחים עלינו ביקורת בגלל משהו, אין זה אומר שעלינו להימנע או להתעלם ממנו. הכחשת השואה היא טעות היסטורית והיא אינה מקובלת מבחינה מוסרית".

ומה לכל זה ול"גיבורים"? נו, התשובה אמורה להיות ברורה מאליה. גבורתו של ראושנינג היתה  ביכולת הלא-פשוטה והנדירה במקומותינו להודות בטעות ולעשות זאת באופן פומבי, ובכתב. אבל גבורתו של ראושנינג מתגמדת לעומת זו של מוחמד אל דג'אני אל דאודי, שעל סמך ערכיו ומחויבותו לאמת, ייסד את תנועת "אל-וסטיה פי פלסטין" ('תנועת האמצע'), שלפי האתר ממר"י,  היא "תנועה אסלאמית פלסטינית הקוראת למו"מ לשלום עם ישראל ולהקמת מדינה עצמאית, סובלנית, דמוקרטית, חילונית, לא צבאית, המספקת רווחה כלכלית ומאמצת ערכים ליברליים דוגמת שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי [שכן] ערכים אלה מעוגנים במקורות האסלאמיים. ואצלנו? ישפוט הקורא עד כמה האנשים החושבים הפזורים ברחבי ארצנו במערכות העיתונים, במפלגות השונות, באוניברסיטאות ובמכללות, המאמינים גם הם בסובלנות, דמוקרטיה, רווחה כלכלית, שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי, אכן מחוייבים לאמת כמו ראושנינג ואל-דאודי.

יום שלישי, 25 בפברואר 2014

מכתב גלוי לסטודנטית פלסטינית-ישראלית, או: 'זהות101'

'כולנו בני אדם' את אומרת, ואת צודקת כמובן. ומיד אחרי שאת אומרת שכולנו 'בני אדם' את תוהה ואולי אף מיצרה על כך שלמרות שכולנו 'בני אדם' אנחנו מדברים בינינו במונחים של ערבים או יהודים וכן הלאה. ובכן, קל מאד לומר 'כולנו בני אדם' ולחפש בכל דת ובכל תרבות את הערכים האוניברסאליים המבטאים את היותנו כולנו בנות ובנים של אלוהים. אבל בשלב הזה של חיינו הבוגרים, אין ברירה אלא להתמודד עם השאלה באופן רציני יותר מאשר לחזור ולומר 'כולנו בני אדם' ו'חבל שאין שלום'.

יום שלישי, 25 בינואר 2011

עוד כמה מלים על ערביי ישראל ומדינתם היהודית-דמוקרטית

על פי כללי ההגינות ראוי לפתוח בשורה התחתונה: בישראל נוהגת אפליה כנגד המיעוטים הלא-יהודים. אפליה זו לא רק שפוגעת באשיות הדמוקרטיה, אלא שהיא גם מהווה תרומה שלילית מאד לבטחון המדינה. במאמר זה בכוונתי לנסות ולטעון כי הדרך להתמודדות עם האפליה הזו אינה עוברת בצדקנות או בהכאה על חטא. במקום זאת יש לנקוט בשילובן של שתי דרכים: האחת היא שינוי ביחס המדינה אל כלל-אזרחיה, והשניה היא שינוי באופי הויכוח הציבורי אודות מצבם של המיעוטים בישראל. מאמר זה יוקדש בעיקר לעיון מחודש בדרך השניה. ההנחה העומדת מאחורי הכרעה עיונית זו היא כי אופי הויכוח הציבורי מסיט את תשומת הלב מהדבר האמיתי: תפקיד המדינה כלפי כלל-אזרחיה. באחת, תפקיד המדינה הוא לחולל תהליכים, חיוביים ושליליים גם יחד, על מנת להקטין את הפערים החברתיים-כלכליים עד כמה שניתן. הפערים הגדולים ביותר הם בין הרוב היהודי לבין המיעוט הלא-יהודי. אלא שכאשר הויכוח בנושא היחס ללא-יהודים נושא אופי של הכללות והאשמות גורפות, התוצאה היא צדקנות ריקה ממעש מזה, והתעלמות מסוכנת מזה.

200 סוגים של מדינות ושני סוגים של יין

נרחיק ברשותכם עדות. האנס רוסלינג הוא רופא שבדי בן 63. זה עשרים שנה ויותר שהוא מבקר במדינות רבות בעולם, בעיקר באפריקה, ומנסה בין השאר להבין את המצב החברתי-כלכלי לאשורו. עם הזמן הוא גילה לשמחתו כי ההבחנה ששימשה את מדעני החברה במהלך המאה העשרים כולה, לפיה העולם מחולק למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות, אינה תקפה עוד. למעשה, על הרצף שבין שני הקטבים הללו יש מגוון עצום של תופעות. מכמה בחינות למשל, צ'ילה מפותחת יותר מארה"ב. חשיבות הענין הוא שעל ידי הבחנות מדוייקות יותר ניתן לבודד את המשתנים המסבירים פערים חברתיים-כלכליים ולטפל בהם. במקום לנפנף בסיסמאות צדקניות כמו 'גזענות', יש לפתח כלים שיתנו מענים ספציפיים לבעיות מוגדרות. רוסלינג מתאר את חשיבות התובנה הזו באמצעות עקיצה שהוא מפנה כלפי השכן שלו. בעוד הוא עצמו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של יין – אדום ולבן – עסוק שכנו בהבחנות משנה בין 200 סוגים של יין. והיפוכו של דבר: בעוד שכנו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של מדינות – מפותחות ומתפתחות – מסוגל רוסלינג להבחין בין 200 סוגים של מדינות.

200 סוגים של מעמדות חברתיים בישראל

ההגיון הבריא הזה של רוסלינג, המבוסס כמובן על מאגר נתונים משכנע המוצג באופן מבריק (למשל באתר gapminder שרוסלינג זה אחראי להקמתו), תקף גם לישראל. היתה זו הכלכלנית המנוחה אסתר אלכסנדר שבספרה המבריק לא פחות 'כוח השוויון בכלכלה' (1990!) הראתה כי יש בעיה קשה בשימוש בנתונים המצרפיים. 'מדד מחירים לצרכן' למשל הוא טוב לצורך קביעת מדיניות רבית מאקרו, אלא שמנקודת מבטו של אזרח יחיד חייו מתנהלים ברמת המיקרו. אין משמעות הדבר שאל-לה לממשלה לנקוט מדיניות חלילה. אדרבא, המדיניות אותה עליה לנקוט – אם חפצה היא בצימצום פערים – חייבת להתחשב בפער הזה שבין המאקרו למיקרו. את זה מוכיח רוסלינג ועל כך ניתן ללמוד לגבי המציאות בישראל. בכלל, ובאשר למיעוט הלא-יהודי בפרט. אין טעם למשל לדבר על 'הערבים' באופן מיצרפי שכזה. יש הרי ערבים-נוצרים אמידים ומשכילים מאד בחיפה, בדואים בני המעמד הבינוני-הנמוך בגליל, ומעשרות אלפי בדואים החיים בישובים לא מוכרים ברחבי הנגב. אלא אם המטרה היא לטפח את שיח-האשמה משמאל, או את שיח-ההתעלמות מימין, הרי שהמסקנה המתבקשת היא להפסיק לדבר בהכללות ולהתחיל להביט על המציאות באופן אחראי ורציני.

עוז אלמוג והעוני

צעד משמעותי מאין כמוהו בכיוון זה עשה לאחרונה הפרופסור עוז אלמוג, איש אוניברסיטת חיפה. במאמר מקיף ורחב, אשר מתפרס על 80 עמודים ומתבסס על יותר מ-180 פריטים ביבליוגרפיים ועל עבודתם של 15 תחקירנים, הוא סיפק בסיס מידע ממנו אפשר לצאת לדרך. שתי שורות תחתונות בולטות בניתוחו של אלמוג. האחת היא שאין שחר לטענה שהמגזר הערבי עני. לעומת זאת נכונה הטענה שיש עוני במגזר הערבי. רק מי שטומן ראשו אם בחול הצדקנות ואם בחול הגזענות אינו רואה את ההבדל התהומי בין שתי טענות אלו. השורה התחתונה השניה היא שלעוני במגזר הערבי יש גם שורשים תרבותיים. מאלפת במיוחד ההשוואה שעושה אלמוג בין הנתונים המצרפיים המתייחסים לבעיות כמו אבטלה ורמת שכר בישראל ובמדינות אירופה השונות. לא רק ששוב מסתבר שישראל - בניגוד למה שנהוג לומר בחוגים 'ליברליים' – איננה הגרועה שבמדינות. חשוב מכך לענייננו היא העובדה שברחבי אירופה מתאפיינת האוכלוסייה המוסלמית ברמת הכנסה נמוכה ובשעור אבטלה גבוה. במלים אחרות וחשובות: חלק גדול מבעיית הפערים, גם בישראל, קשור בשאלה התרבותית ולא למשל בסכסוך, בנכבה או בצירוף הבלתי אפשרי לכאורה, 'מדינה יהודית-דמוקרטית'.

"אבל המוסלמים באירופה הם מהגרים ואילו ערביי ישראל הם האוכלוסייה הילידית"!! – האמנם?

ובכן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ובניגוד למה שכתוב 'באמנה הפלסטינית', לא כל הערבים נמצאים כאן 'מאז ומקדם'. חלק משמעותי היגר לא"י שבגבולות 1949 מרחבי האזור. חיפה הרי גדלה פי 6.5 בין 1922 ל-1947 והדברים ידועים. עד כדי כך הם ידועים שעל פי הגדרות הפליטות של אונר"א, פליט הוא מי שחי בפלשתינה לפחות מ-1946. לשם מה לקבוע קביעה משונה כזו אם מדובר באוכלוסייה ילידית טהורה? אבל לא זה הענין. נניח שכל ערביי ישראל הם בבחינת אוכלוסייה ילידית טהורה. עדיין קיימת האפשרות שהמיעוט הערבי מתאפיין במרכיבים תרבותיים שמקשים עליו להתמודד עם המציאות המודרנית. הנחה זו אפשרית בין אם המוסלמים היגרו אל המודרנה ובין אם זו היגרה אליהם. גם אם המודרנה במהדורה הציונית היא חטא, עוול ופשע היסטורי, הרי שלמרות הכל מדובר במציאות עכשווית. והמציאות כפי שמתאר אותה עוז אלמוג במאמרו הנזכר, מנומרת למדי. במונחיו של רוסלינג, גם בקרב ערביי ישראל יש 200 סוגים של מציאות חברתית-כלכלית. ולא מיותר לציין, כי עצם ההבדל העצום למשל, בין בדואי בגליל התחתון לבין בדואי ברמת הנגב, מלמד על הבעיה התרבותית.

וחוץ מעוז אלמוג עם כל הכבוד?

אינני סוציולוג ואינני עוסק בנושא באופן שיטתי ורציף. עם זאת גם לי יש נגישות לאימפריית המידע הקרויה 'אינטרנט'. ועד שיוכח אחרת, כלומר עד שיתגלה שלמחקרו של אלמוג אין על מה לסמוך, אין לי אלא לחבר את גישתם העקרונית של רוסלינג ואלכסנדר, ולעשות בה שימוש בדיון בשאלת המיעוט הלא-יהודי בישראל. ולכן, כאשר ברצוני לברר סוגייה כלשהיא הנוגעת לענין, אני מחפש לא מאמרים מתחסדים בעתונות הליברלית לסוגיה, וגם לא מידע מוטה מראש המסופק על ידי עמותות למיניהן. במקום זאת אני ניגש לחפש פרוטוקולים של ישיבות כנסת, דוחות של ועדות בדיקה רשמיות, וכיו"ב. התמונה המתגלה היא תמיד, אבל תמיד בבחינת 'הערות שוליים' לגישתו של רוסלינג ואישוש לטענותיו המבוססות של עוז אלמוג. דוגמאות מובהקות לכך הן אלו העוסקות בשאלת תכניות המתאר בישובים הערביים ובשאלת הבדואים בנגב.

אדמה אדמתי

שתי הסוגיות הללו הן חלק מהבעיה הגדולה של שאלת הקרקע במגזר הערבי, אולי הסוגייה הכואבת והמטרידה ביותר. אין ספק. מדינת ישראל הפקיעה בשנותיה הראשונות אדמות רבות מהדרוזים ומהערבים גם יחד. לא פעם היא עשתה זאת באמצעים נכלוליים של ממש. כך למשל סיפר לי דרוזי מהצפון, כי בשנות החמישים יצאו גברים רבים מכפרו לעבודות התשתית של חבל לכיש. באותו הזמן ממש, במקרה או שלא במקרה, פירסמה הממשלה מודעה בעיתונות העברית, בעברית כמובן, ובה נקרא כל מי שיש לו תביעות חזקה על אדמה כלשהיא לבוא ולהציגן, אחרת יעברו האדמות לרשות המדינה. מיותר להמשיך בסיפור המהווה חלק ממסכת רחבה למדי של מדיניות ישראלית דומה, אשר תוארה למשל בספרו של יאיר בוימל, "צל כחול לבן". אמנם את העובדות ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית-ציונית במונחים של 'אינטרס לאומי', אך מנקודת מבטו של המיעוט אין בכך נחמה כמובן. אך היא הנותנת. דווקא מנקודת מבט יהודית-ציונית, 'האינטרס הלאומי' העכשווי הוא לתקן את המעוות. למשל בתחום תכניות המתאר, למשל בסוגיית הישובים הבדואים הלא מוכרים.

דרוש שיח אחראי

כאמור, במקום לקרוא עוד מאמר בשבח האפליה או בגנותה, כדאי לעיין בדיונים ציבוריים-פוליטיים מהסוג המתקיים בכנסת. לפני כשנה התנהל דיון כזה בועדת הפנים, בהשתתפות ראשי ערים מהמגזר הערבי. הפרוטוקול מהווה דוגמא מאלפת לא רק למורכבות הענין, אלא לפער העצום בין הרטוריקה המיליטנטית הנשמעת בתקשורת, לבין הדיון העניני, השקול והרציני שמתקיים במקומות בהן ההחלטות מתקבלות. ישקול כל אחד מאזרחי המדינה מה עדיף. זו שאלה אישית-מעשית לביצוע. האם בפעם הבאה שאתה הקורא, שאת הקוראת, ניגשים לנושא, האם תעשו זאת על סמך הפשטות והכללות רגשיות, או שמא תלמדו את הנושא באופן מקיף ואחראי. אותה שאלה נכונה גם למקרה השני. סוגיית הישובים הבדואים הלא-מוכרים זוכה בדרך כלל או להתעלמות מצד רוב יהודי אדיש או עייף מהויכוח, או לרטוריקה רדיקלית מלאה מעצמה אך ריקה מתוכן. לעומת זאת, מי שרוצה ללמוד על הנושא באופן אחראי ורציני, יכול להתחיל מפרוטוקול 'ועדת גולדברג' . התמונה מאלפת עוד יותר משהיא מרתקת. המדינה רחוקה מלקבל ציון 'מעולה' אך היא רחוקה מאד מציון 'נכשל'. והבדואים? כבר אמרנו. יש לפחות 200 סוגים. אלו שרוצים להשתלב ומצליחים, אלו שרוצים ולא כל כך מתאפשר להם, אלו שלא רוצים ושומרים על פרופיל נמוך, אלו שלא רוצים ונוקטים פוליטיקה בהתאם. 51 שבטים, קצת יותר מזה רצונות שונים, לפעמים מנוגדים.

במקום סיכום

החפץ תיקון ילך בדרכו של אלתרמן, וימנע מלהרכיב משקפיים ורודות או כהות. המבט על המציאות בעיניים פקוחות איננו כמובן תחליף למדיניות, אך הוא תנאי לה. האופק של המבט הפיקח הוא שילובם של ערביי ישראל במרקם החברתי של ישראל. מעשה השילוב מחייב גם צעדים של השקעה ציבורית נרחבת, וגם דיון ציבורי נוקב. כך או כך, על מדינת ישראל לחזק את אלו בקרב הערבים הרוצים להשתנות ולהשתלב, ולפעול כנגד אלו החורשים רעתה.