[מאמר זה הועתק על ידי מתוך האתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. לצרכי נוחות הקריאה, הוספתי פה ושם סימני פיסוק והערות בודדות בין סוגריים מרובעים. כאמור בכותרת, המאמר ראה אור באפריל 1882. רובו ככולו מצטט מאמר זה מאמר אחר שראה אור זמן קצר קודם לכן בעיתון היהודי 'ג'ואיש כרוניקל' שראה אור בלונדון. המאמר הזה מופיע במקורו ללא חתימה, והתוספות - למשל הפיסקה הראשונה - היא ככל הנראה פרי עטו, ובכל אופן ללא ספק באחריותו של ישראל דב פרומקין, עורך 'החבצלת'. התגובה היא כנגד מאמר שפירסם קרל נטר, איש כי"ח והבולט בקרב מייסדי 'מקוה ישראל' (1870), בו טען שאין סיכוי להתיישבות יהודית בארץ, וכראייה הביא גם את מה שהוא ראה כ"כשלון" ההתיישבות הטמפלרית (מה שהביא לתגובה חריפה מצד הטמפלרים עצמם, בעיתונות העברית!). נטר היה ידוע כסמן 'ימני' בארגון כי"ח - ארגון שהאגף 'השמאלי' שלו התאפיין באנטי-לאומיות-יהודית מובהקת. עם הקמת 'מקווה ישראל' טען נטר שלמוסד הזה תהיה השפעה חיובית מאד על שובם של יהודים לארצם ולאדמתם, ולא בכדי נהג בן-גוריון לסמן את שנת 1870 כשנת הראשית של מפעל ההתיישבות הציונית. מאמרו של נטר מחודש מרץ 1882 ביטא שינוי תפיסה מצידו של נטר - קל וחומר של כי"ח, שבימים הקשים של 'הסופות בנגב' עודד פליטים יהודים ברוסיה להגר לאמריקה. תגובה זו היא רק אחת מכמה תגובות דומות שראו אור ממש באותם ימים בעיתונות העברית].
ואי אפשר - כלומר אפשר, אבל לא מכובד - שלא לומר משהו על הסיבה שנזעקתי להעתיק דווקא את המאמר הזה, ודווקא עכשיו. ובכן, אם לנקוט את שיטת הסקופ והכותרת, ברור לחלוטין שהמוטיבציה שלי לחפש מאמרים ישנים מאד העוסקים בשאלות 'חדשות' לכאורה (פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, 'חדשות'), קשורה ב... חדשות. או ליתר דיוק, הפולמוס אודות 'כנס הטרנספר' הידוע לשמצה, שהביא בין השאר לכמה תגובות חריפות כאלו ואחרות. לפני שאביע את דעתי על 'כנס הטרנספר' כמו גם על חלק מהתגובות עליו, אומר משהו נחוץ על המאמר המסויים הזה: בחירתו מקרית במובן הפשוט של המלה, כלומר באותה מידה שהעתקתי את המאמר הזה, יכולתי להעתיק אחרים שראו אור ממש באותם ימים, או להפנות את הקורא הסקרן אליהם. כך או אחרת, כשם שהמאמר המועתק הזה היה לי נגיש בלחיצת כמה כפתורים, כך המאמרים האחרים - וגם זה כמובן - נגישים לכל אחד אחר: הנתיב לשם מוכר וידוע - 'עתונות יהודית היסטורית'>חיפוש מתקדם>ואידך זיל גמור. ומכאן לעניין עצמו:
הפיתוי להשתלח במארגני הכנס ובעיקר באישי הציבור שלקחו בו חלק, גדול מאד. בכלל ובפרט עבורי, אדם הנהנה בשנים האחרונות מתחושת 'מצורע', מסיבות שלא זה המקום להכנס אליהן, והרוצה פרטים מוזמן ליצור קשר, כרגיל, להבדיל מאחרים אינני מסתתר בשום מקום. ולכן, השתלחות בקרעי, סמוטריץ' שלא לדבר על בן-גביר, היתה תורמת לי ללא ספק לתחושת 'השתייכות' שאין נעימה ממנה, בכלל ובמצב משברי - אישי ולהבדיל לאומי - בפרט. אבל מה לעשות ודבקה בי מגיל צעיר תכונה מחורבנת, והיא להעדיף תמיד את התיבה 'אמת' על התיבה 'שלום' באותו ציווי מפורסם של נביאנו זכריה. כן, שר השיכון הנוכחי מייצג בעיני את הגרוע ביותר שבעם היהודי היושב בציון: שר שיכון שלא מתבייש לוותר על הבושה ולעסוק, גם במציאות של מלחמה ארורה, בסקטוריאליזם צר האופק של המחנה שלו, שכבר חכמים ממני אמרו עליו שהוא בבחינת 'הכת הקרובה ביותר ליהדות'. סמוטריץ? פחד אלוהים. קרעי? רק שלא אתקע איתו באי בודד. בן-גביר? נו, מה עוד יש לומר על השייגעץ. אבל אחרי שסיימנו את מלאכת ההכפשות וההשמצות, עומדת השאלה שהעלו השקצים המשוגייעצים בעינה: מה על ישראל לעשות ברצועת עזה.
במונחים החביבים עלי: העובדה שעובדה מסויימת לא מקבלת מענה מניח את הדעת לעצם קיומה, לא משנה את העובדה שהעובדה היא עובדה. כך גם -ויהיו שיגידו על אחת כמה וכמה - לגבי שאלות: העובדה שמי ששואל את השאלות משוקץ בעיניך, או ליתר דיוק, העובדה שהתשובות שנותן שייגעץ על שאלה מסויימת, לא הופכת את השאלה ללא רלבנטית, לא נכונה, לא ראוייה. התשובה של השקוצים ידועה וזכתה כבר לגינויים הנחוצים: לא לטרנספר, לא לטרנספר, לא לטרנספר, וכמובן משיחיות משיחיות משיחיות וכן הלאה. ואחרי שסיימנו את טקס הקללות והנאצות, נותרת השאלה בעינה: מה לעשות עם רצועת עזה.
כמעט ציטטתי קטעים מתוך דברים שכתב בן-גוריון מיד אחרי הפעם הקודמת שישראל עמדה תחת איום קיומי, ויכלה לו, והכוונה היא ל-1967, השנה בה התקיימה מלחמת ששת הימים, עליה אמר אלון שתוצאותיה הן הן המסיימות את מלחמת השחרור. והרי הרלבנטיות לא זקוקה לשום תימוכין, כי אפילו אלו שממשיכים לדקלם כמו תוכים את הבלי 'שתי המדינות' (בין הירדן לים) מסכימים - לפחות כלפי חוץ - שה-7 באוקטובר הוא 'קו פרשת מים' המחייב את כוווווולם 'לחשב מסלול מחדש'. ורבים בינינו, מכל המחנות והגישות, מדברים, ובצדק מדברים, על ה-7 באוקטובר במונחי 'מלחמת העצמאות השנייה'.
אז הנה לנו הרלבנטיות של 1967, אלון ובן-גוריון: מלחמת עצמאות שנייה? בבקשה. כלומר, בדיוק. וכשם שאחרי 1948 וגם אחרי 1967 עמדנו פעורי פה בפני מציאות שלא עלתה במחשבה לפנינו - שטחים שטחים ועוד שטחים, וכמובן אוכלוסיה אזרחית או 'אזרחית' ועוד ועוד אוכלוסיה אזרחית או 'אזרחית' לא אוהדת בלשון המעטה - הנה גם ב-2024 עלינו להתמודד עם מציאות שלא דמיינו (בוודאי ככל שרבים מאיתנו מקפידים שלא לדעת היסטוריה, והנה לנו עוד סיבה לעיין במאמר הזה מ-1882, המגיע כתגובה לטענת 'משיחיים משוגעים אין שום סיכוי' שכתב אחד שמבין בהתיישבות ובחקלאות, קרל נטר שמו, שגם מייצג את 'העולם' כי הוא בא מצרפת, המקבילה בימינו של 'העולם', זה ש'יכריח אותנו' ל"פתרון" 'שתי המדינות'.
כן, כן, מי כמוני יודע, זה המקצוע שלי, אני מקפיד לבצע אותו גם מתוך קבר המצורע שלי, שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל ככל שמרכיביה מתמידים, כך נכון יותר לדון בגלגוליה האקטואליים. או בעברית: מי שרוצה להבין 'חדשות', שילמד קודם כל קצת היסטוריה וקצת גיאוגרפיה. והנה לנו הסבר העומק לעובדה - והיא עובדה - שרוב העיתונאים בימינו הם בורים ועמי ארצות. עובדות ועומק פוגעים בסקופיזם אסקפיסטי סנסציונליסטי, כלומר בקליק-בייטיזם, כלומר בפרנסה. ומי יגיד משהו נגד פרנסה? לא אני.
אבל אם המטרה, לצד הפרנסה, היא להתמודד עם המציאות, הנה 'כנס הטרנספר' - שם זמני נצחי ככל הנראה - עושה בדיוק את זה. נתעלם רגע מהעובדה שהופיעו בו מי שהופיעו, וננסה להתייחס לגופם של דברים. כל מה שעל הקורא לעשות הוא לבחון את יציבותן של הנחות היסוד עליהן נבנתה תביעת באי הכנס הזה להחזיר את ישראל לשליטה מלאה ברצועה, כולל כמובן התיישבות:
א. רצועת עזה כל כולה היא מרחב ששימש כתשתית למערכת מלחמתית-תוקפנית-רצחנית. ב. חלק מהותי מתשתית זו היתה האוכלוסייה, שככל שניתן ללמוד מסקרים וכן הלאה, לא רק שאיננה אדישה לתעשייני הרצחנות אלא ממש מעריצה אותם. ג. ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים הדורש 'חישוב מסלול מחדש'. מה שהיה לא יהיה. ד. גישת ישראל עוד מהימים של 'בר גיורא' היתה שעל בטחון היהודים אחראים יהודים ויהודים בלבד. אין עקרון זה סותר שיתופי פעולה, כולל עם ערבים כמובן, אבל האחריות עלה הבטחון היא על היהודים ועל היהודים בלבד. ה. בטחון היהודים כרוך קודם כל בשינוי תודעה, ליתר דיוק בהחלפת התודעה שהיא היא שעמדה בבסיס הכשלון הכואב מאד של ה-7 באוקטובר. התודעה הזו היתה נחלת 90% מהציבור, וכל מי שלא מודה בכך, משקר קודם על לעצמו, ושקר איננו עולה בקנה אחד עם ציוויו הנזכר של הנביא זכריה.
נסתפק בחמישה סעיפים אלו. מלה על המתודולוגיה הנחוצה למה שיגאל אלון כינה 'אתיקה בפוליטיקה': שלילת הצעה מעשית הנשענת על הנחות יסוד, כמו החמישיה הזו, מחייבת הפרכתן או הוספה של אחרות כך שהנחות היסוד הללו התאיינו או יתקזזו. למשל: מי שחושב שהנחות ד' ו-ה' אינן נכונות, שיסביר למשל - אלון התמודד עם הרעיונות המגוחכים הללו בזמנו - כיצד בדיוק יתפקד 'כוח רב לאומי' ברצועת עזה כך שהרצחנות התוקפנית והעקרונית שתמשיך לאפיין את התודעה הערבית לא תבוא שוב לידי ביטוי? שאלה רטורית. אין עליה תשובה מניחה את הדעת, וזה עוד לפני שמפנים את המבט לתיפקודו המופלא של UNIFIL מאז קבלת החלטת 'העולם' 1701.
הלאה. 'כנס הטרנספר' נותן מענה לכל אחד מסעיפים אלו. נקודה. הוא מייצר עשרה אחרים, גם זה ידוע, וזו בדיוק הסיבה שמאמרים כמו אלו שנכתבו ב-1882 מהווים מקורות השראה. עבורי בכל אופן. כי אם ציונות פירושה שיהודים לוקחים גורלם הקבוצתי בידיהם, כלומר אם ציונות היא הכותרת לפעולה הלאומית של יהודים - ונזכיר שמהרגע הראשון אמר הרצל את מה שמימשו עוד לפני שהוא נולד מייסדי כי"ח עוד לפני שייסדו את כי"ח: לוותר על שייכות ללאומיות היהודית והכל בסדר, רק לא ברור מדוע לקום בכל בוקר ולנסוע למקום עבודה הממוקם ברחוב שוקן 25 כשבכל מדינה ב'עולם' ישמחו להציע לאויבי הציונות שיושבים שם מישרות מתגמלות, כבוד מלכים וכן הלאה - ובכן, אם ציונות היא הכותרת לפעולה הלאומית של היהודים במרכזה הרעיון שהם לוקחים את גורלם בידיהם, הרי שמבחן הציונות הוא קודם כל, יהיו שיגידו רק ואך ורק, אבל זו אולי הגזמה, בכל אופן מבחן הציונות הוא קודם כל במה שהציונות יכולה לעשות בעצמה. כמו התיישבות בארץ ישראל.
וזה בדיוק מה שעשו מיישבי הגולן מיד אחרי 1967. זה מה שעשו מייסדי בארי אי אז ב-1946, הרבה לפני היות מדינה, ובניגוד למדיניותו הרשמית של 'העולם' (אז נמסר תפקיד 'העולם' לידי סוציאליסטים דגולים מלונדון שב-1944 הוסיפו למצע הציוני שלהם 'סעיף טרנספר' אבל משום מה אחרי שהביסו בבחירות ביולי 1945 את מפלגתו של מי שהציל עבורם את עולמם - צ'רצ'יל למי ששכח - מיהרו לאמץ קו אנטי-ציוני קיצוני עוד יותר מזה שאיפיין את 'השמרנים' מסיבות שב-1939 היו כל כך הגיוניות שאפילו הרביזיוניסטים הצליחו להבין אותן בלי שציירו להם את מפת העולם על הלוח.
אז את זה - התיישבות - מציעים להמשיך ולעשות עכשיו, ב-2024, ואתה תוהה האם מה שכתב סנט אקזופרי ב'הנסיך הקטן' ימשיך לנצח להיות נכון: לא חשוב מה אומרים, חשוב מה לובש זה שאומר מה שהוא אומר. זוכרים את האסטרונום שגילה את כוכבית B-618? לפני 1908 הוא הופיע בתרבוש ולכן התייחסו לגילוי שלו בזלזול. שנה אחרי זה הוא הופיע בחליפה, אז כולם מחאו לו כפיים. ואת מה שסנט-אקזופרי לא כיסה, כיסה מאוחר יותר ג'ורג' אורוול שהסביר לנו איך הנאורות עובדת, כי היא נאורה: 'שתי רגליים - רע. ארבע רגליים -טוב'. הנוסחה הזו משמשת, כך מסתבר, לא 'רק' תורות גזע למיניהן, כולל תורת הגזע המגדרית, אלא גם תורות פוליטיות. אם סמוטריץ' אמר משהו, ויש לו שתי רגליים כידוע, הרי שזה בהכרח רע.
עד כדי כך רע שמותר לומר על הדברים כל דבר, כי ממילא אנשים רואים רק את החליפה של בן-גביר, ולא את דבריו. למשל בן-דרור ימיני, אחד מהבודדים שאפשר לומר עליהם בפה מלא שהם עיתונאים ראויים לשמם, ובנוסף לכל אדם שאי אפשר לחשוד בזהותו הציונית, צירוף אותיות שכל נסיון להקלידו ברחוב שוקן יביא להתמוטטות מערכת החשמל בבניין כולו. והנה בן-דרור ימיני מסביר לנו שהרעיונות שעלו ב'כנס הטרנספר', מילא הם הרמה לנחתה ל-BDS (כאילו שב-BDS, בדיוק כמו אצל חמאס, שוקן והיטלר, עושים הבחנה בין טיעוניו המצוחצחים של עמוס עוז לבין טיעוניו המשוקצים של סמוטריץ, אבל נניח לזה), הם מתעלמים מהעובדה שבכל ארץ בה היה עירוב לאומי התוצאה היתה יוגוסלביה ולבנון. אני, בן-דרור, רק שאלה: האם הטיעון הזה חל גם על הגליל ועל הנגב? שאלה רטורית. ואם התשובה היא 'כן', אז מילא השאלה הציונית המתבקשת היא 'אז מי צריך לפנות את הגליל, תושבי מורשת או תושבי כפר-מנדא', מילא, כי הדבר החשוב לא פחות, אמנם בדיעבד, הוא שקרל נטר צדק. הנה, כבר ב-1882 הוא הזהיר שהתיישבות יהודית בלתי אפשרית גם כי יש כאן חמסינים ובעיקר כי יש כאן ערבים. תקראו, זו הסיבה שאתמול הקלדתי את התשובה הציונית ההולמת, ההיא משנת 1882.
או טיעון של ידיד אמת שלי, אורי הייטנר, המקפיד לומר לצורך ולצורך מה הוא חושב על כנופיית בן-גביר, ולכל מי שחסרות כמה מטבעות לשון משוכללות בנושא, מוזמן לעיין בבלוג שלו: לדעת הייטנר, התיישבות יש לעשות רק על בסיס "הסכמה לאומית רחבה". כך סבור למרבה האירוניה גם פנחס ולרשטיין, זה שבזמנו חשב שהפעיל את משרד הבטחון כדי לקדם התיישבות שלא על בסיס הסכמה לאומית רחבה, זו שהצילה את ישראל, זו שרבין אמר עליה חודש לפני שנרצח שהלוואי שיהיו עוד כמותה, כמו זו שיש בגוש קטיף (!!!), כשלמעשה מי שהפעיל את מי היה שר הבטחון שמעון פרס שפעל נגד ההסכמה הממשלתית הרחבה שלו, שלא לאפשר התיישבות יהודית בכל מקום ביהודה ושומרון, על בסיס תפיסה מדינית שראתה דווקא בירדן שותף למהלך מדיני, שיבסס את 'פתרון שתי המדינות' לא בין הירדן אלא בין המדבר העיראקי והים.
מה רציתי לומר בפיסקה הקודמת? שמה לעשות, נכון לעכשיו, מ-1870 (אם לזרום עם תאריך המוצא של בן גוריון, אודות התיישבות יהודית מחודשת אחרי 2000 שנות גלות בערך, בארץ ישראל), ובכן, נכון לעכשיו כבר יותר מ-150 שנה, אף התיישבות כמעט, לא התבססה לשם מימושה על הסכמה לאומית רחבה. תגידו 350 המושבים שאשכול הוביל את הקמתם בשנותיה הראשונות של המדינה? נו, תשאלו את היאיר-לפידים של אז, 'הציונים הכלליים', שכבר ב-1950 דרשו "תנו לחיות בארץ הזאת", כי די כבר עם החלוציות והמשימות הלאומיות, 'הפסקת אש עכשיו', הכל "עכשיו", תנו לחיות בארץ הזאת "עכשיו", או תשאלו את יערי וחזן שתקפו את ממשלת מפא"י על עצם המניע למפעל ההתיישבות הזו - העלייה ההמונית - שעצם קיומה פגע לדעתם בסיכוי לעשות כאן "חברת מופת סוציאליסטית".
האמת פשוטה בתכלית והיא עולה במפורש ובמפגיע במאמר הזה מ-1882: התיישבות יהודית בארץ ישראל היא התנאי היחיד הברור (לצידם של תנאים אחרים שהם פחות ברורים) למימושה של השאיפה הציונית. נקודה. כל דיון בעתיד ההתיישבות חייב לוותר מראש על טיעוני סרק כמו 'משיחיות' (שהרי ברור שקריאה למימוש רעיון 'טו-סטייט-סולושן' הוא צלילות מחשבתית ואחריות לאומית לעילא... הזהירו אותי מפני אירוניה אז בלי אירוניה: אין סימן מובהק יותר בעיני לטירלולו המוחלט של מישהו הממשיך, גם אחרי ה-7 באוקטובר, לדבר על 'טו-סטייט-סולושן' עם הפרטנר ברמאללה. אין. לא מכיר את חוק בריאות הנפש, אז לא אציע הצעות שאינן מבוססות על החוק, אבל השכל הישר שלי אומר שמי שממשיך להציע את ההצעות הללו, זקוק לאישפוז. ואם לא, הוא בוודאי לא יכול לומר על אחרים שהם 'משיחיים', אנשים 'מסוכנים' ה'גוררים אותנו לתהום').
איפה בכל זאת הבעיה עם הרעיונות של 'כנס הטרנספר'? יש שיגידו שיש דברים שלא צריך להצהיר עליהם, אלא לבצע אותם. אחרים יגידו שכל עוד אין סוג של הסכמה, העלאת הרעיונות הללו מזיקה. אחרים יגידו שממילא אי אפשר לעשות כלום לפני סיום השלב הצבאי. ואפשר כמובן לומר שכמו כל דבר אחר שבן-גביר היה מעורב בו, 'כנס הטרנספר' לא התקיים אלא בשביל איזה שהוא 'בייס' מאוס, אבל גם אם זה נכון - זה לא סביר, אבל נגיד שכן, או לכל הפחות נקבל את האפשרות 'ההיברידית': גם וגם - מרגע שהרעיונות הללו הונחו על השולחן, אין אלא לדון בהם. ואם לא ברעיונות עצמם, כי הם סובלים מצרעת מדבקת ומפחידה, אז לכל הפחות בהנחות היסוד העומדות מאחוריה, הנחות המתבססות על עובדות יסוד שהופיעו, כמה מפתיע, כבר במאמרים שראו אור בנושא האפשרויות העומדות בפני העם היהודי, ב-1882.
דבר אחד ברור השתנה מאז: היהודים הקימו מדינה המבוססת בין השאר על מנגנונים שתפקידם לתת מענה סביר על המצב הסביר ביותר המתקיים בין בני אדם: אי-הסכמות (שככל שהרקע שלהן מוסכם יותר, כך אי-ההסכמות הללו מרות ודרמטיות יותר). חדשות ישנות: הסיכוי להסכמה לאומית רחבה קטן לא פחות מזה שהתקיים לפני כ-120 שנה, בימים בהם חברי 'פועלי ציון' ויריביהם ב'הפועל הצעיר' הסכימו לבטל את דעתם, ולקבל את תביעת ברל וטבנקין לבטל את המפלגתיות, מציאות שהביאה את טבנקין וברל להתארגן במסגרת 'הבלתי-מפלגתיים', מפלגה שקראה לאחדות, התנגדה למפלגתיות, אך נאלצה לעשות זאת כמפלגה לכל דבר. את הבלגן הזה נאלץ לנהל שוב, לפני, תוך כדי ובעיקר אחרי בחירות.
הערה אחרונה: לפני כמה ימים הוזמנתי לשיחה עם איש ציבור ידוע, שלא חדל מלשוב ולטעון טענה נכונה מאד, הממשיכה להיות נכונה כבר מ-1882 לפחות: "הגיע הזמן לקבל הכרעות". אלא מה. איך כתב בעל המאמר שמופיע להלן?
"זה אלפים שנה אשר אנחנו בני ישראל מאמינים כי אך בשובנו להאחז על ארץ אבותינו, יבא הקץ לכל הרעות וצרות אשר מצאונו בכל ימי נדודינו, ועתה בעת אשר קרובה האמונה הזאת להמלאות נרחיקה מאתנו? או אולי נקוה כי תשובתינו אל ארצינו תצא לפעולה באותות ומופתים נסתרים ונעלים מעל מעשי בני האדם? ה' אלקים עושה חפצו על ידי ברואיו, והמאמין כי יקוימו כל יעודי הנביאים וחזיונותיהם יבאו, עליו להאמין כי בידי אדם ובדרך הטבע ימלא ה' חפצו והבטחתו זאת"
אכן כן. "הגיע הזמן לקבל הכרעות". מבחינתו של אותו איש ציבור נעים הליכות ורהוט, מדובר בשאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה. סוד כמוס, בבקשה לא לגלות לאף אחד: תשובתו הפוכה ב-180 מעלות לתשובה שנתנו מארגני 'כנס הטרנספר', שגם הם - בדיוק כמותו - משוכנעים כי "הגיע הזמן לקבל הכרעות". קרל נטר גם הוא סבר ב-1882 שהגיע הזמן ומסקנתו היתה לוותר על התיישבות יהודית בארץ-ישראל. כי אפילו אנשים רציניים כמו הטמפלרים נכשלו בכך. אין סיכוי מול שילוב כוחות של חמסינים וערבים. מסתבר שממש באותו זמן - מה שביטא אי-הסכמה-יהודית-רחבה - היו יהודים שחשבו בדיוק את ההפך.
ראה האדון נעטטער מעשי הסופרים, המעוררים לב העם לישוב ארץ ישראל, ונזכר הלכה שנויה לחכמים. סימן מסר בן-זומא, להכיר לחכם את איש רואה הנולד, ויתאווה האדון נעטטער להביא גם אות כזה על חכמתו הרבה והנשגבה בעיניו, מעט יותר מערכה. וירא את הנולד מהתעוררות הסופרים, ויחזה נוראות לשיבת ישראל אל ארץ אבותינו. אבל אם חכמתו עמדה לו לפי דעתו לראות את אשר יהיה באחרית הימים, לא ראה אף שמץ מתולדות מכתבו בימים הראשונים, חיש אחרי ראה אור במכתבי העת [כתבי-עת]. כי תהי מה תהי המטרה אשר הציג לו ה' נעטטער במכתבו, החטיאה, והפעולה אשר פעל שונה היא מן הקצה אל הקצה. ואם הוא חשב במכתבו רעה על ישוב ארץ ישראל, אלקים חשבו לטובה, כי הלהיב גם לבות אלה אשר עד כה בקור רוח הביטו על דבר ההתעוררות בין הסופרים, לצאת לעזרת הרעיון הזה, וכל מכתבי העת לבית ישראל משיבים עליו. מכל מכתבי העתים היטיב מכה"ע הבריטי 'ספר זכרון' [The Jewish Chronicle] לדבר על אודות מכתב האדון נעטטער וזאת העתקת מאמרו [של הג'ואיש כרוניקל]:
"שני
המכתבים בדבר העמיגראציאן מרוסיא [של קרל נטר ושל שמואל פינליס, איש חובבי ציון
מרומניה], אשר נדפסו בגליוננו החולף יודיעו כי שונה עתה מצבה. עד כה נראה כי אמעריקא
היא המטרה אשר ישימו היוצאים מרוסיא נגד פניהם, ועתה קם נגדה מְנַגֵד [חלופה] חדש ונורא, מְנַגֵד אשר לו היתרון עליה בהיותו יותר קרוב,
ולו כוח ועוז למשוך אחריו עיני העמיגראנטען ולהלהיב לבות חברות ואגודות.
כי יהודי
רוסיא ורומעניען נשאו עיניהם אל ארץ הקדושה אשר מיום הורס בית מקדש ה' ועד
עתה, לא חדל זכרה מחיות בקרב לב כל היהודים הנאמנים לה' ודתו. בעת הזאת אשר עוד מעט
ונחוג את חג היציאה הראשונה לארץ הקדושה, העת הזאת ראויה הנה להתוכח בה אודות
התועלת והחפץ אשר כההצעה הזאת להשיב אל ארצינו הקדושה את אחינו אשר בארצות מושביהם
יחיו תחת שבט אי-סבלנות.
"יהודי
בריטניא גם הם לא יוכלו עמוד מנגד להתעוררות הזאת וחבל משנה יקחו בה. אם ביאת
היהודים לארץ הקדושה תוחל במספר גדול מאד, ואיזה חסרון יעשה באורח הוצאתה לפעולה,
ידאיב (החסרון) לב יהודי בריטניא כלב יתר
היהודים עלי חלד, כי בין כל החדשות ומועילות השולטות עתה עלי תבל, לא חדל עוד הקסם
מעל שם ארץ הקדושה, ומושך אליו לבות כל אלה אשר רגש ישראל בתוכם. השם הזה מפאר את
יהודי ארץ הקדושה, רב יותר מהגמול אשר יאמינו כי ראוי להם. אבל גם חפץ ונגיעה אחרת
ליהודי בריטניא בדבר הזה, והיא חזקה הנה מהפחד, פן יולידו חסרונות הפועלים מכשולים
למפעלם; אין איש ביהודים אשר יוכל להביט אל מפעל כזה אשר יוכל היות התחלת תשובתינו
אל אדמת הקודש אשר קוינו אליה זה כבר, מבלי הרגיש בנפשו כל קורות ישראל בימים החולפים, ומבלי העלות על זכרונו את עת היציאה מגלות הראשון, אשר חג זכרונה נחג בשבוע הבא (המאמר
נכתב בשבוע שלפני הפסח). כוח הרגש הזה טוב ומועיל הוא מאד להתעוררות הזאת. וגם מקור
עוז הוא לה, ובו תוכל להעביר מכשולים אחדים הנפוצים עלי דרכה.
"כי
יש אמנם מכשולים בדבר הזה. כל מפעל הנוגע לבני אדם, אי בטוח הנהו כי לא יתיצבו
מכשולים על דרכו. שני המכתבים אשר הדפסנו בשבוע החולף, מבארים היטב את יסודות המסכימים
והמנגדים לדבר הזה. האדון נעטטער, אשר בדבר הזה העמיס עליו משרת 'מליץ השטן',
בטוח הנהו מאד, כי המכשולים התלוים בספק, יאבידו הדבר: מיעוט אדמה טובה ופוריה,
האויר וחום השמש, הערבים ומעלליהם, מכס המעשר, והמצוות התלויות בארץ, וכ[גון]אלה, הן הנה
הנסיבות אשר יזכיר האדון נעטטער, ובגללן יחזה נוראות להרעיון, וידיעתו את ארץ
הקדושה ועבודתה, מגדלת ערכן.
"ובכל
זאת נוכל להשיב להאדון נעטטער: נתבוננה אם אין בידינו לעשות דבר, למען תחדולנה כל
הנסיבות האלה לימים הבאים. החסרונות הנעשו בימים החולפים, יורו דעה להזהר מהם בימים
יבואו: אם האדמה אשר נבחרה עד כה למושבות איננה פוריה כראוי, יתבוננו עתה יותר ויבחרו
באדמה יותר טובה; אם הערבים מריעים מעט להתושבים, יעמלו להטות לב הממשלה
בקאנסטאנטינאפאל כי תגן יותר מול עושי רשע; ובנוגע לאויר הארץ, הן יש את נפש הבאים
אליה לבלות יתר ימיהם תחת שמש סוריא, ובכל אופן הן ילומדו בניהם לסבול חום.
היהודים פרים ורבים בארצות היותר חמות; כובד גבית המסים יוקל, אם יפנו להממשלה
וידרשו עזרתה. ולכן הן תוסרנה כל הנסיבות, והמכשולים אשר הזכיר האדון נעטטער, יהיו כלא
היו אם בכח מעט ובאמצעים הדרושים יעמלו להסירם, ואם יתנהגו על פי הנסיון מהקאלאניען
אשר כבר נוסדו, להזהר מחסרונותיהן אשר אותן שם ה' נעטטער לקו.
"ולבד
זאת לא הביא האדון נעטטער בחשבון את הצעות החדשות אשר הציעו בדבר הזה האדונים
אליפהאנט וקאזאלעט [הכוונה היא לאוהדי הציונות הבריטים לורנס אוליפנט ואדוארד קאזאלט. עוד לפני 1880 פעל אוליפנט באיסטנבול לקידום שיבת יהודים לארצם]. הקאלאניזאציאן במזרח הירדן תחת מחסה מיוחדת מאת השולטאן, תהי
חפשיה מנסיבות רבות המנגדות למפעל הזה אשר נוסה עד כה במקומות אחרים. כל איש אשר
התבונן היטיב על הצעת האדון אליפהאנט לכל פרטיה, נוכח לדעת כי קרובה היא מאד
להצלחה, ועת כזאת טובה ומוכשרה מאד לנסותה. האדון אליפהנאט הנה עתה במצב נעלה לתת
עצה ולהורות את הקאלניסטען את הדרך בה ילכו, וראוי מאד להתבונן אם יאות לעזוב מקרה
כזה. כל הדברים – המוזכרים הלאה – מעוררים לתמוך את הוצאת ההצעה לפעולה. אלה
החפצים להיות קאלאניסטען, עומדים הכן לנסות הדבר, ורבים מהם אינם דורשים עזרת כסף;
האדון אליפהאנט מוכן הנה ליסד הקאלאניע ולחזקה; ואייראפא כולה לוקחת חבל בצרת אחינו
ומצבם להוציאם מסבלותם. כל הדברים האלה המבטיחים הצלחת ההצעה הזאת, יכבד מאד למצוא
בעת אחרת.
"על
כל אלה, לב יהודי רוסיא ורומעניען נוטה ללכת לארץ הקדושה. כל מחשבותינו ודברינו על
אודות היציאה החדשה לא יועילו ולא יזיקו, כי אם כה או כה נדבר ונחשוב, היה תהיה
והרעיון יצא לפעולה. המכתב אשר הדפס בשבוע החולף, השלוח לנו מאת הועד הנוסד
ברומעניען, לתור קדימה יציאת היהודים, הראה למדי את עוז חפץ יהודי הארץ ההיא, לבקש מפלט בארץ הקדושה, מהצרות אשר ימצאום בארץ מולדתם או מגורתם. לכל דברי
ההתנגדות לישוב ארץ ישראל יכולים יהודי רוסיא ורומעניען להשיב תשובה נכונה ומספקת:
"הן לא יורע מצבינו שונה מאשר הנהו פה". תעלולי הערבים לא רעות הנה מהמכס
הבלתי חפשי אשר נאלצים יהודי רוסיא להביא אל אמתחות שוטרי רוסיא, וטובות הנה מהיות
לברות לשיניהם. התפוגה המרחפת על עבודת האדמה בסוריא אם תצליח או לא, לא גדולה הנה
מאי בטחון מלאכה ומסחר ברוסיא. בקצרה, כל המכשולים הנפוצים עלי דרך, לא יפחידו
ויפריעו את האנשים הנרדפים ומעונים בארצות מגוריהם, מהוציא מחשבתם לפעולה, להאחז
בארץ אשר בה יקוו למצער למצוא עונג רוחני אם לא הצלחה חומרית. החפץ [הרצון] לעבוד אדמת ארץ
אבותיהם חזק הנהו באירלאנד וצרפת כבין היהודים ברוסיא, והנהו רגש אשר עורר אתה את
כל אלה המודים כי יש גם מטרה רוחנית לחיי היהודים.
"הרגש
הזה לא חדש הנהו בקורות ימי ישראל. הוא היה בלב כל גדולי ישראל מעת גלינו מעל
ארצינו; הוא הסב במבטי אבותינו עליה גם בעת אשר התקוה להשיגה עוד הפעם, היתה רחוקה
מאתנו רב יתר מבימים האלה. אהבה לארץ הקדושה היתה נושא ספרי קורות ימי ישראל בימי
הבינים. היינע יתאר בשירים את אהבת יהודה הלוי לאשה יפה רכה וענוגה, והיא העיר
ירושלם המתאבלת על בעל נעוריה ועל נזר תפארתה, כי שודד ממנה. בהיותו זקן ובא בימים
עזב יהודה הלוי את עבודתו, את אשתו ובניו וכל אוהביו וינוע אל ארץ רחוקה, לראות
המקום בו שכן קדוש ישראל. קינתו ציון המפוארה, תעיד למדי על רגשותיו
הנשגבים, ועל אהבתו העזה להעיר הקדושה. ובזאת כבדברים אחרים, היה יהודה הלוי אך בא-כוח עמו, אשר הרוח הנעלה הזה ימלא כל חדרי לבו. כל עוד לא נמחק כלה מלב היהודים זכרון קורותיהם, לא תוכל הארץ הקדושה להחשב בעיניהם אך כשם לבד; קסם בה לבד משמה, והקסם
הזה הוא המושך אליה את אחינו האומללים מרוסיא ורומעניען.
"ההתעוררות
גדולה ולא תבוטל בשום אופן, ואם אין עוז בידינו לעצור מרוצתה, נתאמץ למצער להובילה בתעלות נכונות וטובות. לא נוכל הרשות לנפשינו לעמוד בידים חבוקות, כעת אשר החל
רעיון היציאה לצאת לפעולה. כרבות המכשולים המפריעים אותה, כן יגדל ההכרח לשום עין
ולב על תהלוכותיה ולעזור את מנהליה בעבודתם. בני עת החדשה אנחנו, ולכן עלינו
להשתדל ולעשות את כל הדרוש לעשות את ההתעוררות בזו העת. זה אלפים שנה אשר אנחנו
בני ישראל מאמינים כי אך בשובנו להאחז על ארץ אבותינו, יבא הקץ לכל הרעות וצרות אשר
מצאונו בכל ימי נדודינו, ועתה בעת אשר קרובה האמונה הזאת להמלאות נרחיקה מאתנו? או
אולי נקוה כי תשובתינו אל ארצינו תצא לפעולה באותות ומופתים נסתרים ונעלים מעל מעשי
בני האדם? ה' אלקים עושה חפצו על ידי ברואיו, והמאמין כי יקוימו כל יעודי הנביאים
וחזיונותיהם יבאו, עליו להאמין כי בידי אדם ובדרך הטבע ימלא ה' חפצו והבטחתו זאת.
לעין רבים יראה אמנם, כי נעלים הרעיונות האלה למאד, ולא יתאימו את היציאה, גם אם
תוכל לצאת לפעולה וקאלאניען אחדים יוסדו בארץ הקדושה, אבל עלינו לזכור כי מהתחלות
קטנות כאלה תצמחנה פעמים רבות, ענינים גדולים ונשגבים למאד, ותשובת מספר מצער מבני
ישראל אל ארץ הקדושה, תזכיר את יתר היהודים, כי גם יציאה גדולה ממנה לא בין הנמנעות
תחשב, ותחזק אמונתם זאת הנטועה בלבם ואשר היא המטרה לכל ספרי קורות ישראל
ותקותו".