איך נעשה את הדמוקרטיה יותר דמוקרטיה

היום המצאתי שיטת בחירות חדשה, שתתאים קודם כל למקרה הישראלי המתסכל, ואחר כך אולי אפשר יהיה למכור אותו לגויים. הנה זה בקיצור:

ביום הבוחר, על כל אזרח לענות על סדרה של 10 שאלות. שלוש עקרוניות (האם אתה תומך\לא תומך בפשרה טריטוריאלית; האם אתה בעד\נגד יוזמות של המדינה להקטנת הפערים במשק; האם אתה בעד\נגד לחזק את המימדים האזרחיים של הדמוקרטיה), ועוד שבע שאלות קונקרטיות שעומדות על הפרק. למשל: מיסוי הגז; בניית הנמלים; הקטנת מספר התלמידים בכיתות; הגדלת מלאי המיטות בבתי חולים; העמקת המלחמה נגד העלות מס; חיזוק הרשויות המקומיות הערביות המעוניינות לבצע רציונליזציה בשטחים המוניציפליים לקראת מימושן של תכניות מתאר ראויות; העלאת שכר מרצי המכללות לחינוך (סתם רעיון שעלה לי תוך כדי, זהו מאבק בו אני מעורב אישית כבר שמונה שנים, כשהתוצאות הן נאדה מיט גארנישט, וואלא אישי מע כלום).

במקביל, וממש באותו היום, מועמדי כל המפלגות יענו על השאלות הללו בקלפי משלהם.

ועדת הבחירות תעשה הצלבה בין דעתם של חמשת מליוני הבוחרים (או 3.5 מליון, לא משנה) לבין דעתם של כל אחד מהמועמדים. על פי התוצאות יקבע הרכב הכנסת, ומשם הכל ימשך כרגיל: עלייה לרגל לבית הנשיא, הנשיא ממליץ על ח"כ אחד שינסה להרכיב ממשלה וכן הלאה.

לא רק שזה פשוט טכנית, אלא שזה נכון דמוקרטית. לא רק שזה נכון דמוקרטית, אלא שזה נכון בעיקר למקרה הישראלי בו כידוע כבר 38 שנה לא מדברים על כלום באמצעות מיליארדי מלים שהבולטות בהן הן 'ימין' ו'שמאל' שלא אומרות מאומה לאף אחד, אבל כולם חייבים לעשות בהן שימוש כי כולם ממשיכים לעשות בהן שימוש למרות שהן לא אומרות מאומה לאף אחד.

אה, כן, איך יקבעו מה השאלות? קל ופשוט עוד יותר. שלושה חודשים או מאה ימים לפני הבחירות, יבצעו חברי הכנסת דיונים בנושא, כשבמקביל אזרחים יקראו לשלוח שאלות משלהם לועדת הבחירות המרכזית. שוב, על פי אותו עקרון הצלבה, ועדת הבחירות המרכזית תעשה 'סוג-של-ממוצע' של מליון השאלות שיגיעו מהאזרחים (או 10,000, או 1000, גם על 40 יום היינו מתפשרים), ותפגיש אותו עם עשר השאלות שקבעו חברי הכנסת.

תהליך קביעת השאלות חייב להיות מספיק יעיל כדי לסכם אותן עד 21 יום לפני הבחירות. ב21 הימים האחרונים יש לקוות שהתקשורת תעסוק בלימוד של השאלות הללו ולא בבקבוקים של שרה ובתחתונים של מרדכי מעפולה או בשוטר השכן שלו שכן ראה או לא ראה אותו מוריד מגשים של קרואסונים ('קוראסונים' בעברית עממית) למטבח של סבתא שלו.

וכך הציל אודי מנור את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה. לא כי 'ככה זה לא יכול להמשך' - זה הרי נמשך ככה בערך מאז ש'הציבור' (כלומר מעריב והארץ) המליך את דיין כשר בטחון ב-1 ביוני 1967 - אלא כי את הדמוקרטיה אפשר לעשות מעט טוב יותר.

אשמח לתגובות ענייניות במרכזן חורים בשיטה. כלומר מדוע מה שנראה לי כל כך פשוט (מהסוג של 'איך לא חשבו על זה קודם????'), אולי בלתי אפשרי. אני מבקש ביקורות על ההצעה, ולא טענות מהסוג של 'לתקשורת לא כדאי כי....' או 'הפוליטיקאים כולם מושחתים ולכן זה לא יקרה כי....' או איזושהיא נוסחה משעשעת על 'ההפרטה' כמסבירה הכל, וכן הלאה. רק לרעיון עצמו, כלומר לטכניקה שלו. וכמובן שיפורים!

35 שנה למותו של יגאל אלון

ב-29 בפברואר 1980, הלך לעולמו יגאל אלון, והוא בן 61 שנה וכמה חודשים. 35 שנה עברו מאז, ומעטים זוכרים שאלון היה המפקד הצבאי הבכיר החשוב ביותר במלחמת השחרור, לא לפני שפיקד על הפלמ"ח בשנים שקדמו להקמת המדינה. מ-1961 ועד ל'מהפך' של 77' הוא היה בצמרת מקבלי ההחלטות של מה שמכונה היום 'הקבינט'. בממשלה האחרונה בה פעל – ממשלת רבין הראשונה (77-74), כיהן אלון כשר החוץ, ובין השאר חתם בשם ישראל על הצטרפותה כחברה נילווית ל'שוק האירופי' המשותף, ותרם תרומה משמעותית לחתימה על 'הסכמי הביניים' עם מצרים (ספטמבר 75') שהיוו את הבסיס להסכם השלום ארבע שנים מאוחר יותר. בין לבין הוא היה חבר כנסת מהשורה (60-55), שר עבודה (68-61), חבר בועדת השרים לענייני בטחון (77-61), שר קליטה (69-68), שר חינוך (74-69), סגן ראש ממשלה (77-69) ושוב ח"כ, הפעם מטעם האופוזיציה (80-77).

כאמור, מעטים יודעים היום מי היה אלון, גם אם פה ושם ישנם כאלו היודעים לדקלם את אחד המשפטים המפורסמים ביותר הקשורים בשמו: 'עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל', משפט שמסתבר כמתאים גם למקרה של אלון עצמו. אדרבא, דווקא לאור ההתפתחויות הפוליטיות בישראל – בראשן התכווצותו עד כדי היעלמותו של השמאל הציוני מהזירה הציבורית – דומה שזה הרגע לעמוד מקרוב ומחדש על משנתו החברתית, הכלכלית והמדינית של האיש השכוח הזה. להוציא המשפט היפה ההוא, שכדאי לשנן פעם בשבוע, יגאל אלון ידוע בעיקר בזכות תכנית מדינית הנושאת את שמו – 'תכנית אלון'.

בראייה לאחור נראה כי נכון יהיה להגדירה כשילוב של שתי האמיתות המפרידות בימים אלו בין הימין לשמאל: האמונה בשלום והחובה לחתור אליו בכל דרך ובכל צורה; והידיעה שהעולם הערבי רחוק מלראות בישראל עובדה קיימת מה שמחייב עמידה איתנה על בטחון המדינה. בליבה של 'תכנית אלון' הרעיון שאין לחזור לקוי 49' (הקו הירוק), וכי את ארץ ישראל המנדטורית המקורית – זו שקדמה לחלוקה השכוחה של 1922 – יש לחלק מחדש בין מדינת לאום יהודית לבין מדינת לאום ערבית. על דרך השלילה יש לומר כי אלון (ויחד עימו רוב צמרת המדינה, כולל רבין) התנגדו לקיומן של שלוש מדינות בין המדבר לים. על דרך החיוב: 'תכנית אלון' אמרה למעשה להפוך את ירדן לגדולה ולפסטינית יותר, באמצעות החזרת רוב הגדה המערבית לריבונות ירדנית תוך הבטחת זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים במסגרת הממלכה ההאשמית. במקביל היא אמרה לקבע את גבול המזרחי של ישראל על נהר הירדן ולהבטיח בכך את שאלת הבטחון היסודי שלה. תיקוני גבול כאלו הציע אלון גם לגבי הגולן וגם לגבי סיני. חשוב להדגיש: אלון לא חשב שעל ישראל להחזיק בכל סיני, אלא רק ברצועה שתהפוך את הגבול המערבי של ישראל לגבול בר הגנה. באופן דומה הוא דיבר על הגולן, עם כל ההבדלים הנדרשים מהמציאות הגיאוגרפית. כך או כך, אלון היה מאלו שכבר ב-67' סברו שעל ישראל לספח את הגולן.

מפת סכימטית של 'תכנית אלון'. אלון עצמו התנגד לשרטוט מפות
מסיבות מדיניות ומעשיות גם יחד. שימו לב למיקומה של קרית ארבע
מזרחית לחברון הנמצאת בתוך המדינה הפלסטינית-ירדנית (בירוק)

רעיונות אלו גובשו כאמור אחרי יוני 67', אך אלון העלה את העקרונות שעמדו מאחורי תכניתו המדינית כבר ב-1959, במסגרת הספר החשוב ביותר שכתב: 'מסך של חול'. לכותרת הספר היתה משמעות לכשעצמה: היתה זו תקופת 'המלחמה הקרה' וברחבי העולם דיברו על 'מסך הברזל' המפריד בין מזרח למערב, או בין הגוש הקומוניסטי למדינות ברית נאט"ו שבראשות ארה"ב הקפיטליסטית. והנה בא אלון ובשיאה של החרפת היחסים בין ישראל לשכנותיה הערביות שניזונה לא מעט מאותה 'מלחמה קרה', טוען באמצעות כותרת ספרו שרק 'מסך של חול' (ולא 'מסך ברזל') עומד כמכשול לשלום. אמנם גם חול הוא מכשול לא פשוט למעבר, אך הוא איננו אטום ומוצק כמו ברזל. אבל היה כאן עוד רמז דק כעובי השק: 35 שנים קודם לכן, בשנת 1924, ראה אור מאמרו של זאב ז'בוטינסקי 'קיר הברזל', שבדיוק כמו 'מסך הברזל' שנכנס לתודעה ב-1946, הניח כי בין יהודים לערבים ניצב 'קיר ברזל' אטום ובלתי עביר ושלכן לנצח יחיה העם היהודי במדינתו הריבונית על חרבו.

בניגוד לחלק משמעותי בקרב נושאי שם 'השמאל' לשווא בימינו, אלון לא השלה את עצמו בעניין בעיית היסוד של מדינת ישראל. כבר ב-1959 הוא מנה חמישה "גורמי היסוד המהווים פוטנציאל מלחמתי של כל מדינה": "אוכלוסייתה, מצבה הגיאו-אסטרגי, מעמדה המדיני בזירה הבינלאומית, כושרה הכלכלי, משטרה החברתי". מנקודת מבט זו מסתבר "כי בארבעה מתוך חמישה" היתרון אצל הערבים, "ורק באחד – בטיב המשטר החברתי – עולה ישראל על שכנותיה". אלון הצהיר בפתח חיבורו כי 'מסך של חול' "עוסק בניתוח גורמי היסוד בבעיות הבטחון של ישראל ובהערכת מצבה האסטרטגי", וכוונתו היא להציע "הבנה נכונה של בעיות היסוד וגורמי היסוד על תהליכיהם", שכן הבנה כזו "היא תנאי למדיניות בטחון נכונה ולתפיסה אסטרטגית ריאלית ומפתח להבנתם ולהערכתם של החלטות ומעשים מיבצעיים במישור הטכני והטאקטי". לכאורה ספר בטחוני פרי עטו של איש צבא, אלא שכבר בעמוד הראשון קובע אלון כי "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", ולדבר השלכה צבאית ברורה, אך אזרחית על אחת כמה וכמה, שכן "עצמה צבאית של עמים היא פונקציה של חיוניותם החברתית, התרבותית והגיאוגרפית".

למען הסר ספק באשר למגמתו החברתית-אזרחית של החיבור, כתב אלון כי בעוד "החיוניות הלאומית הענפה היא מטרה בפני עצמה", הנה "העצמה הצבאית היא אמצעי הבא אך ורק לשם הגנת הקיום והחיוניות הלאומיים כשהם נתונים בסכנה". לדעת אלון, טשטוש ההבחנה בין חזית לעורף מוביל למסקנה שיש דווקא לחדד את "התעניינותם של אזרחים בתורה הצבאית [...] לא פחות מאשר התעניינותם במדיניות החוץ או בכלכלה", והדבר נכון עוד יותר "במדינות דמוקראטיות, אשר אזרחיהן נקראים להשתתף בהכרעות מדיניות ובטחוניות לא פחות מאשר בענייני חברה וכלכלה". ובישראל עוד יותר מבמדינות אחרות שכן ישראל היא "מדינה שהיא כולה חזית ובעם שהוא כולו צבא". זאת ועוד: "שלא בדומה לרוב עמי העולם, הרי מפלתה, חלילה, של ישראל בשדה הקרב פירושה קץ לקיומו הלאומי ולחלום תקומתו של העם היהודי. על כך מדברות ברור מטרות המלחמה המוצהרות בגילוי לב בפי שליטי ערב [...] מכאן רגישותו המיוחדת של העם היהודי, בארץ ובתפוצות – שהוא עם שוחר שלום מטבעו ועל פי אינטרס הקיום האובייקטיבי שלו – לבעיות בטחונה של ישראל". אלון הזכיר כי "זה אחת עשרה שנים רצופות נתונה ישראל במיצר של מצב מלחמה כפוי, וניתוח המציאות המדינית בעולם ובאזור מוכיח, למרבה הצער, כי השלום עדיין אינו מפציע ועולה באופק הקרוב. מסתבר, כי נגזר על העם היושב בציון לחיות וליצור בהוויית התגוננות משך זמן לא קצר בעתיד, ומוטב כי הוויה זו תהיו יותר ראציונלית ומפוכחת".

'מצב המלחמה הכפוי' עליו דיבר אלון בא לידי ביטוי בשורה של צעדים שנקטו מדינות ערב כנגד ישראל: "נידוי משפטי"; "מצור כלכלי"; "מאבק מדיני"; "מערכה צבאית". כל אלו מטרתם "ערעור כושר קיומה של ישראל", מכל הבחינות, כולל זו "המוסרית". אלון הבחין בין "מטרת המלחמה הסופית" של "מנהיגי ערב כיום: מיגורה הצבאי של מדינת היהודים וחיסולה", לבין יעדיהם "לפי שעה", הכוללים "טאקטיקה של הלוחמה הזעירה". לאלו "תוצאות ביניים" רצויות: "א. השארת 'הבעיה הארץ-ישראלית' ("הפלשתינאית" במינוח הבינלאומי) כשאלה פתוחה"; "ב. קיום הרציפות והיוזמה המלחמתית בין 1948 לבין קרב התגמול המובטח, אשר יבוא במועד, בזירה, ובשיטה שייבחרו על ידי המיפקדות הערביות בנפרד, במתואם או במאוחד"; "ג. הרתעת משקיעי הון יהודיים ואחרים מחו"ל מלהשקיע הונם בישראל"; "ד. ערעור כושר העמידה הנפשי של תושבי הספר, במיוחד של עולים חדשים"; "ה. אילוץ רשויות הבטחון הישראליות להפנות חלק ניכר מתקציב הבטחון למימון צרכי הבטחון השוטף"; "ו. גרימת נזקים לישראל במישרין על ידי הקזת דם והשמדת רכוש".

לפני שניגש אלון לחלק הארי של ספרו – כיצד יש לפעול ביחס לאיומים אלו – הוא הציע את הבנתו לגבי שאלת "המניעים והגורמים המסייעים לתוקפנות הערבית", שלהערכתו חלקם היו "אובייקטיביים" ואחרים "מלאכותיים"; "קצתם שקולים ומחושבים וקצתם בלתי ראציונליים". אלון הצביע על ששה גורמים בסך הכל: "א. שנאת זרים וקנאות דתית חשוכה. ב. שאיפת הנקם על מפלת תש"ח. ג. התחרות בין שליטי ערב על ההגמוניה בעולם הערבי. ד. הקשיים הכלכליים הפנימיים ומזימת החוגים השליטים [...] להפנות את הזעם הסוציאלי כלפי 'אויב זר'. ה. שאיפתם של שליטים ריאקציוניים לחסל את הדוגמה הדמוקראטית הישראלית. ו. ההתחרות חסרות האחריות של המעצמות הגדולות על כיבוש עמדות במזרח התיכון על ידי משלוחי נשק ויחסי פייסנות כלפי שליטים תוקפניים".

זמן קצר לאחר מותו, ראה אור קובץ מאמרים עליו שקד זמן קצר קודם לכן, כהכנה לקראת התמודדות על ראשות 'המערך', לקראת התמודדות על קולות הבוחרים ב-1981. אלון מת כאמור כשנה לפני הבחירות. שלמה דרך, חברו של אלון ועורך קובץ המאמרים, בחר בצירוף 'כלים שלובים' ככותרת הספר. הצירוף הזה המדבר בעד עצמו, שיקף תפיסת עולם לפיה כל מרכיבי הקיום והמעשה קשורים, תלויים ומזינים זה את זה. חוסן לאומי תלוי למשל גם בבריאות, ובריאות תלויה במדע שתלוי בתכנון ובתקצוב אך גם במדענים שללא מערכת חינוך ראויה לשמה פשוט לא יהיו, ומערכת חינוך חייבת להיות מקיפה, כללית וחובה, ולכן חינם, ומכאן שעל המדינה להיות מצויידת בקופה מלאה, מה שמחייב כלכלה בריאה שמשמעותה תכנון וארגון וקידום ופיתוח תשתיות, וכל אלו עומדים בסכנה מתמדת ללא בטחון המושתת מצידו על אזרחים נחושים ומזדהים – שוב עניין של מערכת החינוך אבל גם של התנהלות ההנהגה רחוק משחיתות וקרוב לעם – אבל אין בטחון ללא אותו מדע המשרת כאמור את הבריאות ואת החקלאות ואת התעשייה וחוזר חלילה כמעגל ספירלי שבמקרה הטוב מצוי במגמת עלייה, צמיחה, התפתחות ושגשוג, ובמקרה הרע בקפאון או בניוון. דברים שכתב אלון ב-1959 ו-1979, כוחם יפה גם עכשיו.

מה אני חושב על הנאום של גרבוז - פורסם לפני הבחירות, אבל רק בפייסבוק - שם מיד רואים ואחרי דקה זה נעלם, כאן אף אחד לא רואה אבל זה נשאר ל(סוג של)נצח

לגרבוז כמו לכל אדם אחר מותר להביע איזו דעה שהוא רוצה. לי, בדיוק כמו לגרבוז, מותר לומר שדעתו בנושא היא חרפה, טמטום, נזק ואיוולת, בלי קשר לבחירות ובהקשר של הבחירות על אחת כמה וכמה.

היא חרפה גדולה עוד יותר בהתחשב בדימוי העצמי של גרבוז ושל דומיו. או במלים אחרות, מהנאורים-שאין-כמותם, מנושאי-נאומי-חלולים-נמאסתם וכן הלאה, מאלו החתומים על העיתון-הראוי-לשמו-היחיד-ביקום- ובהיסטוריה של התקשורת והאנושות גם יחד, אפשר לצפות למעט יותר.

אבל כמו שאמרה ההיא בסרט ההוא על הנשים הסיניות בארה"ב לפני עשרים שנה (נדמה לי 'חוג שמחת המזל'): no expectations! only hopes!.

בדיוק. כה יפה כוחה של התקווה. התקווה בת שנות האלפיים המכילה בתוכה גם את התקווה שהגרבוזים והנתן זכים וכל שאר הצמרת הצחורה והנאורה של העם היושב בפלשתינה הכבושה (כמעט כתבתי 'העם היהודי היושב בציון' אבל נזכרתי בתורותיו-הוראותיו של האדמו"ר משיח' מוניס) ינהגו מעט כבוד בסתם אנשים.

במנקי הרחובות שלהם, בטייסיהם, בנהגיהם, ברוקחי תרופותיהם, בגנניהם, בחייליהם, בשוטריהם, במכבי האש שלהם, בהוא שסופר את השטרות באשנב הקבלה בבנק, בהיא שאולי עושה משמרת בחברת הוט וכן הלאה, סתם אנשים, עלובי נפש, מנשקי קמעות בחלקם, ובכל זאת, אנשים, אלו שעד לפני 100 שנה כל אומן ראוי לשמו היה מביט בהם לפני שהיה מזיז מכחול או פותח את הפה.

לא בהערצה חלילה. לא בהתמסרות ל'אותנטיות' מזוייפת שבעולמנו הדינמי ממילא לא קיימת, אבל כן במינימום של כבוד אנושי. משהו שבמאה האחרונה דווקא נושאי שם כבוד האדם וחירותו הם הנושאים אותו לשווא. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. כי ככה דורשת קהיליית הטרונייה, ומצוותיה חזקות יותר מכל רגש אנושי ישן כמו כבוד, שכל ישר וכן, מעט צניעות.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הנה אני אומר בפה מלא שיש ברשימת הליכוד אנשים ראויים. יעלון, דיכטר, ארדן. לא שאני מסכים לעמדותיהם אבל הם חברי כנסת ראויים וזה מה שרציתי לומר בשלב זה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, יש ברשימת המועמדים של המפלגה בה אני חבר כמה חברי כנסת שהם מבחינתי מקור לבושה גדולה. מירב מיכאלי למשל. למיטב הבנתי מיכאלי – האיילת שקד של הפוסט-ציונות השמאלית – אמורה היתה להיות ברשימה הערבית המאוחדת.

אבל השיטה הנהוגה בישראל מחייבת אותי לעשות חשבון אחר. בלי קשר לסך הכל הצפוי מהשוואה בין סך כל מועמדי הליכוד לסך כל מועמדי העבודה (למיטב הבנתי הראשונים מתגמדים לעומת האחרונים בכל הקשור לעבודה הפרלמנטרית 'נטו'), גם הפעם העניין הוא מי יקבל את ברכת נשיא המדינה לנסות ולהרכיב ממשלה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, ובהמשך ישיר לדרכי בהבנת המציאות בישראל, אינני חושב שבחירתו של נתניהו לקדנציה נוספת היא 'אסון', ובניגוד לליצני קהיליית הטרוניה – ב.מיכאל, א. סידון ושות' – אינני רואה את "החושך בקצה המנהרה".

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, ובהמשך ישיר לדרכי בהבנת המציאות בישראל, אינני חושב שאם הרצוג יעמוד בראש ממשלת ישראל בארבע (או שלוש או שתי) השנים הקרובות, הכל יהיה פה נפלא, שלום ישרור בין יהודים לערבים, הפערים יעלמו וגם האלימות ומעשיות השוקולד, הבקבוקים ושאר ירקות.

כי חוזקותיה של מדינת ישראל גדולים בהרבה מיכולתו של נתניהו לפגוע בה פגישה אנושה, וחולשותיה של מדינת ישראל מתמידות ועמוקות מכפי יכולתו של הרצוג לחולל מהפכה דרמטית. סביר להניח שגם בן-גוריון, אשכול, אלון ורבין לא היו מצליחים לחולל מהפכה בישראל, כי נתוני היסוד שלה הם כאלו, שתיקונם דורש קודם כל המון אורך רוח, סבלנות, דיוק וענייניות, כל אותן תכונות שמערכת בחירות סולדת מהן בתכלית הסלידה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, גם יום הבוחר המתקרב איננו 'חלון ההזדמנויות האחרון', אלא עוד יום מיוחד אמנם, אבל לא מיוחד יותר מכל יום בחירות שהיה ושיהיה, ושבכל מקרה הוא יום פחות חשוב מכל יום שיבוא אחריו.

ולכן, בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הדגש מבחינתי הוא על השאלה, מי הוא זה שיש סיכוי שיביא לשינוי, הדרגתי, מתון, מפותל, חלקי, אך שינוי בכל זאת, בשני המימדים הישראליים החשובים ביותר: הפנימי (הכלכלי, החברתי, האזרחי) והחיצוני (הבטחוני, המדיני, הגלובלי).

נתניהו השיב כבר תשובות ברורות על השאלה הזו. נתניהו הוא איש הסטטוס-קוו-בכל-מחיר. לא מסיבות של כסאולוגיה, וגם לא מסיבות של אשחיטוט, וגם לא מסיבות של שרידות וגם לא מסיבות של מגלומניה.

כל אלו מן הסתם קיימים, אבל אותי בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, כל אלו מעניינים אותי כקליפת השום (בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר, אני שייך למיעוט זעיר שבכל יום מכרסם להנאתו  שן שום חיה אחת, ולכן כשאני כותב על 'קליפת שום' אני באמת מבין במה מדובר. אני מערבב את השום בקוטג', ביוגורט או בסלט).

נתניהו רוכב על ההצלחה הפנימית המהותית והמתמשכת של ישראל (שלא זה המקום לעמוד על שורשיה ההיסטוריים והאקטואליים), ומתרגם אותה לסטטוס-קוו אזרחי, חברתי וכלכלי. לא מדובר בסטטוס-קוו מהסוג הקיים בנקודת הקפאון המוחלטת, אבל מבט על נתוני הכלכלה הישראלית ישכנע את כל מי שרוצה להביט במציאות כפי שהיא, שהמציאות שנתניהו מוביל כאן היא כפי שהיא.

באותו אופן, נתניהו רוכב על ההצלחה החיצונית המהותית והמתמשכת של ישראל (כנ"ל) ועל רקע טירוף המערכות במזה"ת מוכר לנו את אותו ציוץ לפיו הוא "בוחר בחיים וחושב על איראן". כאילו שרק הוא שמע על דאע"ש; כאילו שרק הוא ביקר באתר של חמאס; כאילו שלפני שהוא בא לעולמנו לא שמעו כאן על גירעון במזה"ת.

ומכאן, בהתאם למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הרצוג הוא התקווה לשינוי של ממש, בשני המישורים. עם כל המגבלות וההסתייגויות האמורות, ששורשיהן היסטוריים וסוציולוגיים, ובניכוי כל סוגי המשיחיות והזגגות ('חלון ההזדמנויות' בלה בלה), נתניהו והרצוג מייצגים את שני הכיוונים המהופכים של העתיד הישראלי:

זה ההולך כסומא בארובה אחר עצת האחיתופל של הפחד והקפאון, מול זה ההולך בזהירות עם עיניים פקוחות הרואות בהזדמנויות עניין לענות בו, לא בכל מחיר, לא בריצת אמוק, ללא משוא פנים והונאה עצמית, ובכל זאת.