תחביב מוכר של חובבי היסטוריה בכלל ושל אישים היסטוריים בפרט הוא להעלות מדי פעם את השאלה, 'מה היה אומר ועושה פלוני-אלמוני לנוכח המצב'.
מי אני שאתנגד לתחביב הזה, מה גם שהוא לא רק מעניין ולא רק מזמן עוד סיבה להעלות באוב דמויות חשובות מהעבר, אלא יש בו משום חידוד תובנות הקשורות למציאות.
והפעם - אלא מה - מה היה אומר ועושה יגאל אלון לנוכח העלייה במתיחות היהודית-ערבית הן בגדה המערבית והן בנגב.
ראשית יש להזכיר שמבחינת אלון שתי הזירות הללו הן חלק מאותו הסיפור. והסיפור מבחינת אלון, ויסלחו לי כל מכבסי מורשתו במכונים ידועים שלפחות אחד מהם ממש נושא את שמו, הוא קודם כל 'תחיית עם ישראל בארץ ישראל' כפי שהיטיב לנסח זאת א.ד.גורדון.
במלה אחת, 'ציונות' היתה נקודת מבטו היסודית של אלון, ולא מה כותבים ברחוב שוקן פינת שדרות האילומיניטה בפרינסטון או באוקספורד.
ומנקודת מבט זו, הציונות, ובהמשך לניסוח היפה והקולע של גורדון, עבור אלון כל היהודים היו חלק מאותו 'עם ישראל' שהציונות הציעה לו לקיים תהליך עמוק של 'תחייה', ו'ארץ ישראל' לא רק שלא נפסקה בקו הקדוש ('הירוק'), שמבחינת אלון לא היה בו לא קדושה ולא חשיבות אלא סתמיות מקרית הקשורה לנסיבות 1949, אלא שהיא לא נפסקה הארץ הזו אפילו לא על הירדן, אלא שלמה היתה הארץ הזו, משני צידי הירדן זו שלנו זו גם כן. עקרונית והיסטורית קודם כל.
על יסוד יסודות אלו, ניגש אלון לברר לחשוב לפתח ולהוביל מדיניות הקשורה במימד הערבי של המפעל הציוני, או מה שקרוי במלה אחת: הסכסוך.
אלון כידוע (??) התנגד נחרצות לממשל הצבאי (שחל על רוב ערביי ישראל מ-1948 ועד 1966). הטיעון שלו נכון גם היום לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את הבעיה הבדואית למשל: 'לא נאיביות ולא ציניות' הוא טען כנגד שני צידי מתרס הויכוח בשנות ה-50'.
'הנאיביים' היו שותפיו (עד 1954) במפ"ם, כלומר מה שהיום מזוהה בערך עם מר"צ. 'הציניים' היו אותם גורמים במפא"י, שתמכו בממשל הצבאי לאו דווקא בשל הגיונו הבטחוני (ובפיסקה הבאה נסביר מה חשב אלון על הסוגייה הבטחונית ובזו שאחריה מה הוא הציע לעשות) אלא בשל תפקידו של הממשל הצבאי כמכשיר פוליטי-אלקטוראלי שכיח בעולמנו (מנגנון 'טמאני' בניו יורק הוא דוגמא טובה לכך).
אלון, בניגוד ל'נאיביים' של מפ"ם, חשב שיש ועוד איך יש בעיה בטחונית הקשורה בהתנהלות ערבים בישראל (ושימו לב: לא 'ה'ערבים בישראל אלא ערבים בישראל!), אבל שבניגוד לעמדת 'הצינים' אין שום צורך במכשיר כמו הממשל הצבאי, שהגם שהוא מבוסס על חוק, הוא מיותר לחלוטין באשר הוא יוצר מציאות מקבילה לטיפול באזרחים שעל הנייר הם אזרחים שווים ובכך פוגע מלכתחילה בעקרון השוויון.
אז מה הציע אלון? לעשות שימוש בחקיקה הקיימת ממילא, ושתפקידה להגן על בטחון המדינה מכל סוג של איום אזרחי, לא משנה אם הוא חובש כיפה או עוטה כפייה, מחזיק בתואר פרופ' או מצוייד בזקן או בעניבה.
בניגוד למה שממשיכים לספר לא מעט מורים לאזרחות בלא מעט בתי ספר, אין דמוקרטיה שאיננה מתגוננת ולכן אין הבחנה בין כזו שכן לכזו שלא. כל דמוקרטיה באשר היא דמוקרטיה חייבת להגן על אחת ממהויותיה: שמירה על חופש המצפון של כל פרט, ולכן מעצם היותה מגינה היא מתגוננת, כי לא פעם חופש המצפון של פרט כזה או אחר מוביל אותו לרצות לפגוע במדינה.
אז מה היה אומר ועושה אלון בימינו. קודם כל ראוי שלא לבטל את ההפרש בין דיבור למעשה. זו לא רק שאלה פילוסופית שחכמים גדולים כמו רבי חיים מוולוז'ין הקפידו עליה כשלימדו את תלמידיהם להבחין בין מחשבה, דיבור ומעשה, שהרי מדובר בשלושה דברים שונים למדי. זו קודם כל שאלה פוליטית.
כי לא כל מי שמדבר יכול גם לעשות, ולא כל מי שעושה מטריח עצמו לדבר ולהסביר מה הוא עושה. במלים אחרות, על השאלה מה היה אלון אומר ועושה בימינו להתחשב בשאלה האם משחק הנדמה-לי הזה מניח שאלון הוא: א. כותב מאמרים בעיתונות. ב. חבר כנסת מהספסלים האחוריים. ג. שר זוטר בממשלה. ד. שר בכיר בממשלה. ה. ראש ממשלה.
אם לשפוט על פי דבריו של אלון במאמרו האלמותי 'אתיקה בפוליטיקה', מאמר שביביסט לעולם לא יבין, מאמר שיכול לשמש כבדיקת אנטיגן לזיהוי ביביזם, לי אין ספק שאלון - בכל תפקיד מעשי הנגזר מאפשרויות ב'-ה' - היה מסביר את מעשיו כי זו להבנתו 'אתיקה בפוליטיקה'.
אילו הדברים היו תלויים רק בו - וזו אפשרות נדירה בפוליטיקה בכלל ובדמוקרטיה בפרט - אלון לא היה מאפשר את אובדן הריבונות הישראלית בשני האזורים הנזכרים, וב'ריבונות' הכוונה קודם כל למה שנגזר מההגדרה הקולעת של מכס וובר למהותה של המדינה: בעלת המונופול על האלימות.
במלים אחרות, אלון לא היה מאפשר לא את ההפקרות של אותם גורמים בחברה הבידואית העושים בנגב כבשלהם בכל מקום לאור יום בכבישים, במחנות צה"ל, בשמורות הטבע ובמרשם התושבים (יכולתן של נשים בדואיות ידועות ללדת שלוש וארבע פעמים בכל שנה ידועה בציבור וראויה לפרס נובל).
אלון לא היה מאפשר למצב הזה להתגבש מלכתחילה, ובכך הוא היה מיישם שוב את העקרון העליון של הקפיטליזם הנאור: גרם מניעה שווה קילוגרם של תרופה, או מה שמוכר עממית בפתגם הידוע על הקושי של חמישים המודאגים להוציא את אבן ההפקרות שנזרקה לבאר על ידי מפקיר אחד (נתניהו היה הגדול שבהם, בוודאי יחסית לרטוריקה הגאה של המחנה הזקוף שלו).
אבל אם היה נגזר עליו להתחיל מהאמצע, כלומר מהמציאות הנוכחית, הוא לא היה ממצמץ, וכשם שידע ללכת ביום האדמה הראשון, 30 במרץ 1976, ללא מאבטחים, אל ראשי הציבור הערבי ולדבר איתם 'דיבור צפוף', כך הוא היה יודע גם היום לעשות שימוש בשליטה שלו בשפה הערבית ובהיכרות שלו עם התרבות הערבית ובכבוד שהוא נתן לערבים ושהם נתנו לו כדי להחזיר את החיים למסלול היצירה והשפיות.
ובאותה נשימה, בדיוק באותה נשימה, אלון לא היה מאפשר את ההפקרות של אותם גורמים בציבור המתנחלים העושים ביהודה ובשומרון כבשלהם בכל מקום לאור יום בכבישים, במחנות צה"ל, על הגבעות ומתחת לעצי הזית (יכולתם לכבס את הציונות ואת היהדות ולגייסן לצידוק מעשיהם הנפשעים ראוי לפרס הלוליין המצטיין).
אלון לא רק שלא שנא מתנחלים כמו לא מעט יהודים (מלידה בכל אופן) נאורים (בהצהרה בכל אופן) שמאוהבים בשונאים ושונאים את האוהבים, אלא שמבחינתו התיישבות (התנחלות, היינו הך ואותו הדבר) בארץ ישראל נתפסה כדבר מבורך. אלא שמתוך ראייה מפוכחת וחכמה, אלון סבר שהתיישבות יהודית ממערב לירדן חייבת להתחשב בשיקולים דמוגרפיים, כדי שישראל - לכשתספח, אם תספח, את האזורים הנחוצים לה בטחונית - לא תאלץ לשלוט על עוד פלסטינים.
את ההתיישבות בסבסטייה אלון הציע להעביר ב-1976 למקום אחר בשומרון, ואילולא המשבר הממשלתי (נחיתת הF15 עם כניסת השבת ו'התרגיל המבריק' של רבין וכן הלאה), הצעד הזה היה מתבצע, על אפו ועל חמתו של שר החתרנות הבלתי נלאית, שמעון פרס, שהיותו שר בכיר בממשלת ישראל לא הפריעה לו לנהל מדיניות עצמאית (טיפלול גוש אמונים עד כדי כך שעד היום יש בוגרי גוש אמונים המשוכנעים שהם אלו שסובבו את פרס על אצבעם, כשהאמת אם זה לא ברור היתה 180 מעלות הפוך).
נזכיר שאותו פרס הרשה לעצמו לנהל מדיניות עצמאית, מנוגדת לזו של הממשלה בה הוא ישב שוב כשר בכיר - הפעם שר החוץ - כנגד אותו ראש ממשלה, רבין, שב-1992 נאלץ שוב להתמודד עם החתרן הבלתי נלאה הזה, שניהל מדיניות משל עצמו.
ומדוע היה חשוב להזכיר את פרס? שהרי אנו מדברים על אלון. בדיוק. כי אם תביעתו של אלון לאתיקה בפוליטיקה לא מספיק מובנת, דרך קלה מאד לעמוד על טיבה היא לקחת את הביוגרפיה הפוליטית של שמעון פרס ולהפוך אותה על ראשה. אלון? אתיקה בפוליטיקה. פרס? פוליטיקה כאנטי-אתיקה.
ולמה זה חשוב? שוב, ביביסט לא יבין זאת אבל מי שיבין זאת ידע שהוא לא נגוע בביביזם: כי אחרי (וגם לפני ותוך כדי) שמטפלים בכל בעיה (והן קיבינימט נוהגות להתמיד וגם כשהן לא מתמידות הן מיד מחליפות זו את זו), יש את סיבת הסיבות לשאלה מדוע נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ולהכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
לא בשביל ביבי ולא בשביל שרה ובוודאי לא בשביל יאיר, ולא בשביל מרכז פרס לשלום ולהסתרת אינספור מסמכים שעל פי חוק המדינה חייבים להיות בגנזך המדינה ולעמוד לרשות הציבור, ולא בשביל שום דבר דומה אחר, אלא לשם 'תחיית עם ישראל בארץ ישראל'.
אז מה היה עושה אלון? מקדים ואומר מה חייבים לעשות כדי להמשיך ולקדם את תהליך תחיית עם ישראל בארץ ישראל, מבלי שהוא שוכח להזכיר בשביל מה נתכנסנו אנו ונציגינו ולשם מה קיימת המדינה ומה התנאי הראשי לפעולתה: מימוש הריבונות. גם בנגב, גם ביהודה ושומרון, כנגד כל הקמים עליה. לא כי היא, המדינה, הדבר החשוב, אלא כי היא הכלי להבטחת קיומו ושגשוגו של הדבר החשוב: 'להיות עם חופשי בארצנו'.
ועל כל השאלות האחרות, החשובות מאד כמובן, כמו איך מסיימים את הסכסוך, התשובות נגזרות מהתשובות הנזכרות. מימוש הריבונות במובן הוובריאני ('מונופול על האלימות') היא תנאי ראשון. רק מדינה המפגינה את ריבונותה, קודם כל במישור המוחשי ביותר - בטחון הציבור, חופש תנועה וכיו"ב - יכולה לעבור הלאה לתהליך מדיני ראוי לשמו.
ובמונחים של אלון, תהליך מדיני ראוי לשמו כלל שני מרכיבים שאין בלתם:
1. הקפדה ישראלית על גבולות בני הגנה (שום דבר לא השתנה בעניין זה בלי קשר לטילים ולדיוקם, ובמונחים גיאוגרפיים מדובר על 'הבקעה במובן הרחב שלה' כפי שניסח זאת ב-1995 רבין, ממשיך דרכו של אלון).
2. העדפה עקרונית של הסכמי ביניים ארוכי טווח, על כל סוג של 'עכשוויזם', בין אם נאיבי ('שלום עכשיו') ובין אם ציני ('תנו לצה"ל לכסח).
