אז מדוע הגיוני לסגור את התאגיד הציבורי - או בעצם מה התנאים כדי שהוא יעשה את מה שהוא אמור לעשות (לחתור לאמת הציבורית, אחרת אין לו זכות קיום)

לאלו שמחפשים סיבה טובה לסגור את התאגיד (גילוי נאות: אני מאד בעד שידור ציבורי, ואפילו את גלי צה"ל אני משוכנע שעדיין אפשר להציל עם קצת רצון טוב ושכל ישר, ונכון, צודקים כל אלו שמגחכים עכשיו ובצדק לגבי האופטימיות שלי בענייני רצון טוב ושכל ישר במדינת היהודים ומזרחה מערבה צפונה ודרומה ממנה ברדיוס של 6400 ק"מ ולמטה מזה, ובכל זאת נוע תנוע),

ובכן לאלו שמחפשים סיבה טובה לסגור את התאגיד הנה לפני כמה ימים עלה לשידור עוד פמפלט מטורלל שמעלה שוב מן הסריחה והאשפה את עלילת הדם המתועבת המוכרת במקומותינו במלים 'חטיפת ילדי תימן' (עליהם מוסיפים.פות הליצנים.נות שרשרת גיאוגרפית נוספת: הבלקן הקווקז האטלס ואני מוסיף האנדים האפנינים והצ'ירוקי, ולטובת קיום מצוות חז"ל 'הצחוק יפה לבריאות', אני מקנח באפגניסטן ואקאטמפוקוסאן, שזה בספרדית מולחמת 'גם כאן הם לא נמצאים').

כי 'חטיפת ילדי תימן' כפי שהוכח בארבע ועדות חקירה ובחקירה מרובעת ומחומשת ולפרטי פרטים על ידי אבשלום בן צבי וחברים (חפשו 'עמדת תצפית') היא אכן בשום מקום מלבד במוחם הקודח של ליצנים, רשעים, שקרנים, נוכלים וכן הלאה.

מי שהגיע עד כאן ירצה לשאול מן הסתם 'הכיצד' וכן הלאה, והוא כמובן יתקוף אותי ובצדק על כך שאני 'מתעלם' מ"גזענות" שהיתה אז (ואולי גם היום) כלפי "השונה האחר הזר" וכן הלאה. שהרי זה הבסיס לחטיפה, האין זאת.

טוב, אי אפשר שלא להתייחס לפירכה המשעשעת הזו: ממה נפשכם חבורת אידיוטים, אם האשכנזים (כלומר האשכנאצים של מפאי) חושבים שכל המזרחים ובוודאי התימנים הם "דבילים" והואיל ומדובר בתורת גזע הרי שמדובר בדביליות חשוכת מרפא, ובכן אם אלו תנאי הפתיחה, מדוע תרצה אמא לבנה אשכנאצית מפאיניקית או ויצוסקית בילד דביל שחור נחות ואידיוט?

טוב, עד כאן פינת ההלצה והלוגיקה, ומכאן נעבור לדברים החשובים באמת. אז מה היה בשנות ה50? בדיוק מה שיש היום: בני אדם שבשיבתם כבני אדם יש להם דעות קדומות. לא מאמינים? תציצו בראי. לא מאד מסובך.

ודעות קדומות אינן גזענות. גזענות לא תתכן ללא דעות קדומות, אבל לא כל דעה קדומה היא גזענות. אדרבא, במקומותינו כמעט לא קיימת גזענות, אבל קיימות גם קיימות דעות קדומות.

להרגע בבקשה: דעות קדומות הן ממהותו של האדם, כל אדם, ולא יכול להיות אחרת, כי דעות קדומות הן חלק ממנגנון ההישרדות האבולוציוני שלנו. למה?

נו, ברור, כי חייבת שתהיה לאבותינו ולאמותינו הקדמוניות והקדמונים דעה קדומה לגבי, נגיד, שני בעלי חיים על ארבע, שניהם מהירים וחזקים בהרבה מהם, שניהם עם פרווה מפוספסת ומנוקדת, אלא שלאחד יש נטייה לאכול צמחים ולשנייה נטייה לאכול בשר.

ולכן, אם אמותינו ואבותינו יעסיקו עצמם בתורת הטירלול הווקיסטית לפיה אסור לעשות הכללות בלה בלה כי הכללות זה פוגעני וגזעני וכל שאר הרפרטואר של התועבה הפסיבדו עיונית הזו, שמקומה יכירנה רק ואך ורק בציויליזציה שפתרה את בעיות הקיום הישיר (או אז, ורק אז, יכול השכל לצאת לפנסיה ובמקומו אנו מקבלים את הטירלול הפסבדואקדמי המוכר במקומותינו, מלימודי תרבות ועד לימודי מגדר וכל הג'ז הזה, והדברים ידועים), ובכן, אם אמותינו ואבותינו לא יפעילו דעה קדומה הם יהפכו מיניה וביה לארוחת הצהריים של זו שלימים תוכר בשם צ'יטה.

ומה כל זה קשור לדעות הקדומות של יהודים מקזבלנקה כנגד יהודים מאגאדיר, או של יהודים ממכנס כנגד יהודים מהרי האטלס, או של יהודים מצנעא כנגד יהודים מעדן, או של יהודים מאדיס כנגד יהודים מגונדר, או ליהודים מורשה כנגד יהודים מקראקוב, או ליהודים מבית אלפא כנגד יהודים מחפצי בה, להמשיך? אין בעיה, אתם ביקשתם, או ליהודים מדגניה א' כנגד יהודים מדגניה ב', או ליהודיות מויצ"ו בניו יורק כנגד יהודיות משכונת בבלי, או ליהודיות מקיבוץ ניצנים כנגד יהודיות מקיבוץ מגידו, להמשיך?

אין צורך, הבנתם. לכל אלו, כולל לאומללים של הרשתות החברתיות, יש דעות קדומות. זה אנושי וזה מה יש.

השאלה כמובן מה עושים עם זה.

תשובת החלאות שעושים שימוש בכספי הציבור של התאגיד הציבורי, החלאות שחתומים גם על הסרט המדובר, היא זו: הואיל ולאשכנאצים היו דעות קדומות ("דבילים" הם כינו את העולים החדשים!!! "דבילים"!!!) הרי שברור שזו אמת כל מה שמספרים הליצנים שממשיכים למחזר ולשחזר ולמסחר את עלילת הדם המתועבת המוכרת בכותרת שכל כולה שקר שמסרב למות "חטיפת ילדי תימן ואפגניסטן ובלקן ופקיסטן ואקאטמפוקוסטן", וזו אמת לא משנה מה חקרו החוקרים ומה אומרים המסמכים ומה אומר השכל הישר, כי ברור שאם לאשכנאצים יש דעות קדומות הרי ברור שהם חטפו ילדים ומכרו אותם לנשים האשכנאציות מעבר לים (ששוב, לשם מה להן נשים עליונות-גזע אלו לחבק באהבה דביל נחות שחור ומלא זבובים??).

הנה החלופה:

1. גם בשנות ה50, בדיוק כמו לפני ואחרי וכרגע ומחר ובעתיד הנראה לעין, לבני אדם (וההגדרה הזו תקפה גם לאשכנאצים של מפאי) היו-יש-יהיו דעות קדומות.

2. אבל לבני אדם, כולל לאשכנאצים, יש גם, לא רק, גם דעות קדומות. לצידן יש להם בשיבתם כבני אדם יכולת להפעיל שכל ישר, רצון טוב ונכונות לעשות מעשים חסרי סיכוי, כמו להקים מדינה ליהודים ולחזק ולקיים ולקומם אותה.

3. עובדה: בשנות ה50 התחולל כאן בארץ הקטנה הזו מה שחברי המאמינים מכנים 'נס גלוי': קליטת מאות אלפי יהודים על ידי מאות אלפי יהודים שגם הם ברובם עולים חדשים, זאת באמצעות מדינה מן העניות שהתקיימו אז בעולם, ענייה במשאבים כלכליים ומדיניים ובטחוניים גם יחד.

4. אדרבא: הנס הגלוי הזה הוא גלוי ונס עצום עוד יותר אם זוכרים שמאות אלפי הקולטים ומאות אלפי הנקלטים, מתאפיינים בעשרות ומאות מרכיבי תרבות אנושית הטרוגנית בלשון המעטה: רמת כמות ואיכות ההשכלה, גודל המשפחה, מצב בריאות, מיומנויות אישיות מתאימות יותר או פחות לשוק העבודה, שפה, הרגלים, רגישויות, אמונות, פחדים, כעסים, תסכולים, תקוות, רשימה חלקית.

5. ומכאן, בהנתן איך נראתה ישראל תוך כעשר שנים בלבד מתחילת שנות ה50, הרי שמדובר בסיפור אדיר של הצלחה, מסוג הארועים ההיסטוריים הנדירים שבאמת ראויים לסופרלטיב השחוק "ללא תקדים". כלומר הסיפור של הפיכת ציבור העולים העצום הזה לציבור אזרחים המצליח להפעיל מדינה באופן מרשים למדי, אמור היה להפוך לתשתית לגאווה לאומית, לשמחה על היש, להתלהבות על עד כמה הציונות, כן, הציונות, הצליחה להתממש ולהגשים את רעיונותיה מרחיקי הלכת, כנגד כל הסיכויים, בזכות רצון טוב ושכל ישר של כמעט כל מי שלקח חלק בסאגה הזו.

ועל זה אמור היה התאגיד הציבורי להפיק סרט. על איך הפכנו לציבור.

אבל אם אפשר לטנף את התודעה, ללכלך את השיח, לזהם את הזהות המשותפת, למה לא. עובדה. חוק המספרים הגדולים מבטיח ללא כל צל של ספק, שגם אם יש רק 1% של אזרחי המדינה, נשחרר רגע את הערבים מהסיפור הזה, יש להם על הצלחת די והותר (ורובם כמובן מצפים שיאכילו אותם בכפית אבל זה כבר סיפור אחר, קשור, דומה, אבל אחר), ובכן גם 1% של 8 מליון זה 80 אלף איש.

וגם אם נשחרר את הילדים ואת החולים ואת התלושים ואת האדישים, עדיין יישארו לפחות 40 אלף ישראלים שימשיכו למחזר ולמסחר את התועבה הזו אודות "חטיפת ילדי אקאטמפוקוסטן", כי איזה כיף לשנוא.

כמה הרהורים על השפה העברית

כן, אני זוכר ויודע שלא רק אליעזר בן יהודה חווה מלים במוחו הקודח, וכי אדרבא, אם אני זוכר טוב את את הנתונים, "אפילו" ביאליק חידש יותר מלים ממנו, וחידשו מלים אנשים מפתיעים לכאורה, כמו דוד רמז, ומאוחר יותר מאיר שלו ואחרים.

אפילו אני חידשתי מלה בעברית, חידוש שלא התקבל עדיין, אבל הוא די מבריק, אני חייב להודות בצניעות: בלירשותכם. שזו האמת מאחורי המלה התקנית והרשמית ברשותכם, והרי כשמישהו אומר 'ברשותכם' הדבר האחרון שהוא מתכוון זה לקבל ממישהו רשות. לכן, עברי, מעתה אמור, בעברית, בלירשותכם.

אבל לא לשם כך אני מנסה למשוך את תשומת לבו של הקורא המוצף.

אז מה הביא אותי הלום? באחד האמשים (האם גם זה - אמשים - נחשב לחידוש? ואם כן, האם קישון גם ברשימת המחדשים? למה לא בעצם, מי שיודע הונגרית בוודאי שאין להתפלא שגם עברית הוא יודע, והרי כולנו מכירים את הסיפור על איך אלוהים חילק שפות ואיך לא נשאר לו להונגרים וכששאלו אותו ההונגרים 'אז מה נעשה?!', אלוהים אמר להם: 'תסתדרו כפי שהסתדרתם עד עכשיו'),

ובכן באחד האמשים ואני יושב בספרייה עברית בעיר העברית הכי ראשונה, נכנס אבא חביב כל כולו אומר חרדיות, ועמו שני ילדיו, האחד נראה בן 4 ואחיו בן 6, בערך, ושלושתם מתיישבים על הרצפה, והאבא נותן לבן הצעיר לבחור ספר, ואני מזכיר אם לא ברור שזו ספרייה עברית שלכל היותר חוץ מספרים בעברית יש בה ספרים באנגלית, אבל לא באולם המסויים הזה המוקדש כולו לילדי העיר העברית הראשונה ולהוריהם ולסבתותיהם וכן הלאה, ובכן, הבן הצעיר בוחר ספר צבעוני במרכזו סיפור מרתק על רכבת ועל הנוסעים השונים העושים בה שימוש, וכמובן על נהג הקטר והכרטיסן וכל החבר'ה.

עד כאן שום דבר חריג. אלא שכשהאבא מתחיל להקריא לילדיו את הסיפור, הוא מתרגם אותו סימולטנית, ניחשתם נכון, ליידיש. שמחתי לגלות שיידיש של סיפורי ילדים אני מבין מכה ראשונה בלי מילון ובלי קופיילוט, אבל זו כמובן לא הפואנטה, אלא היידיש אצל צעירי ישראל, האחד בן 4 אחיו בן 6 ואביהם שנראה גג בן 30, כולל מע"מ.

מנחש שרוב באי הספרייה, כלומר אלו שיצא להם לחזות בפלא המשולש - משפחה חרדית (טוב, נו, חלק ממנה) בספרייה העברית של העיר העברית; דיבור חופשי ביידיש; תרגום סימולטני כולל אינטונציות סיפוריות כפי שמצופה ממי שמקריא סיפור לילדים - ובכן, מנחש שרובם הזדעזעו את הזעזוע המתבקש לנוכח המצב הפוליטי בכלל והרכב הקואליציה בפרט.

אני בכל אופן התמוגגתי מעוד ביטוי קטן וחביב לנצחונה האדיר של העברית, שהיא כמובן נצחונה האדיר של הציונות.

אבל סוגיית 'מותה של השפה העברית', שזה מבוא לבןיהודה101, לא עוזבת אותי. כי לצד מה שכבר נאמר לעיל שלא רק שהוא לא היה בודד בין המחדשים, אלא חד משמעית לא הפורה שביניהם, הנה תוספת קטנה:

ממש בימים אלו אני מסיים קריאת ספר שראה אור לפני כ-160 שנה, ושנכתב על ידי יהודי חביב בשם גינצבורג שהספיק ללכת לעולמו הרבה לפני כן, ובו סיפור חייו עד גיל 16 בערך (הוא הלך לעולמו בגיל 51), וכמובן כל כולו "בעברית המתה שבן יהודה החייה".

טוב, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים שהעברית לא באמת מתה, אבל בכל פעם שאני נתקל בטקסט כזה - ולא תגידו מכתב מלא צפנים וראשי תיבות שכתב רבי מנדל לרב חצקל, אלא ספר ספר, אוטוביוגרפיה, אמנם חלקית, כי היא מכסה רק קטע מחיי המחבר, ועדיין, ספר ספר - אני תוהה מה הדפיקה, שבאנגלית זה נשמע טוב יותר אבל לא מנומס לכתוב מלים כאלו, כי המטורללים.לות של הפייסבוק מפקחים כמו בספר המפורסם ההוא, אלף תשע מאות שמונים וארבע.

טיעונים נגדיים: העברית המשמשת את החבר גינצבורג מסורבלת להפליא. נדמה לי שהמומחים יכנו אותה 'עברית משכילית', אבל סירבול או לא, עברית היא כן, ועובדה, קראתי (והחכמתי או לפחות השכלתי: בין השאר הוא מספר על כיצד השיאו אותו כשהיה בן 14 וחודשיים, ומדוע ולמה אשתו - הצעירה ממנו כמובן - לא דרשה גט למרות שחרדת הביצוע אותה הוא מתאר בפירוט הביאה אותו להכשל במצווה היחידה המצדיקה את זכות האישה לתבוע גט).

חזל"ש. יש שמועות שהאקדמיה תכשיר את הצירוף הזה. חזל"ש. אבל ייתכן שלא, כי מישהו עוד עלול לחשוב שכשם שדתל"ש זה דתי לשעבר, כך חזל"ש זה חכמינו זכרונם לברכה לשעבר. והם הרי תמיד בחזקת לשעבר כי הם חיו מזמן, אבל אנחנו חיים בתקופה בה מתקיים הפסוק של רבנו ישעיהו לייבוביץ', לאמור: "לעולם יעשה אדם כל מאמץ על מנת שלא להבין מה אומרים לו".

חזל"ש.

על הפצצת דרזדן, כמעט כעת חיה לפני 81 שנים, על מונותיאיזם ועל אידיוטים שימושיים בתקשורת (לא, לא הישראלית, מה פתאום)

בליל ה-13 ובשחר ה-14 בפברואר 1945, ביצעו בעלות הברית סדרה של שלוש הפצצות על העיר דרזדן. בעיר אמנם שכנו כמה וכמה מפעלי יצור נשק חשובים, והיו בה גם מסילות ברזל מהן יצאו כוחות מזרחה, אך ההפצצות כוונו למרכז הישן של העיר. הזלזול השגרתי של הנאצים והשאננות של פרנסי העיר תרמו להעמקת הזוועה הידועה, 25,000 הרוגים לפחות ומחיקת העיר היפה כמעט מן היסוד.

ולמה זה חשוב. לא כי זו עוד הזדמנות לומר שמלחמות זה דבר נורא (מלחמות זה דבר נורא), ולא כי זו עוד הזדמנות לעשות חשבון עם החשבון שעשו כבר בזמן אמיתי הגורמים המעורבים (הנה רק 67 שנים אחרי תום המלחמה זכו גם לוחמי 'פיקוד המפציצים' הבריטי באנדרטה המנציחה את פועלם והקרבתם במלחמת העולם הכי שנייה, ללמדנו שעד אז החשבון שנעשה עמם היה מר וקר).

כל אלו ושאלות נוספות - כמו השאלה האקטואלית שלנו: עד כמה יש לסמוך על יכולת אווירית בענייני הכרעת אויב - כבודן במקומן מונח.

כי לדעתי הסיפור הלא פחות חשוב מההפצצה האיומה הזו (שכמותה היו אינספור, מצד הנאצים והיפנים כמובן, וגם מצד יריביהם) הוא השימוש הפנטסטי, תרתי ופשוטו, שעשה שר התעמולה הנאצי, גבלס המהולל, בארוע הזה.

כמה מוכר: שר התעמולה של המשטר שבגללו ובגללו בלבד, עמדו בעלות הברית בפני דילמות ומחלוקות אסטרטגיות, שאחת מהן היא כיצד לעשות שימוש בכוח אווירי על מנת לסיים את המלחמה (שבזכות התעמולה הנאצית רוב הגרמנים התלהבו להמשיך ולהלחם בה, גם כשהצבא האדום כבר טייל בתוך ברלין וגם כשגנרל פאטון האמריקני הוביל את כוחותיו עשרות קילומטרים בלבד מבירת הרייך),

ובכן אותו שר תעמולה שנשען על אותה אידיאולוגיה שאין בה שום הגיון של פשרה והכרה והדדיות, אלא בינאריות של הכל או כלום, אותו שר תעמולה, באמצעות הוספת 'אפס' אחד לדיווחים על מספר ההרוגים - 200 אלף ולא כאמור 25 אלף - וכמובן תמונות זוועה מלוא החופן, ותוך שימוש באידיוטים השימושיים של העיתונות הנייטרלית (בשבדיה ובשוויץ), הצליח ליצור את הספין הנחוץ של נקיפות המצפון במערב,

נקיפות מצפון שמיד הפכו קרדום לחפור בו אשמים בפנים (ארתור המפציץ האריס ולא חלילה פיקוד הצבא כולו קל וחומר צ'רצ'יל), ובחוץ ('זה לא אנחנו' אמרו האמריקנים, 'זה הם', כלומר הבריטים).

ידעתי שזה יישמע לכם מוכר, אלא מה, אתם הרי עושים שימוש בשכל. האין זאת.

ובזה אני מונותיאיסט, ובזה בלבד: הרעיון של בריאת היקום על ידי אלוהים אחד, הוא רעיון פשוט שמשמעותו מעשית ויישומית בכל עניין ועניין - חפש תמיד את הסיבה הראשונה לתופעות.

הפצצת דרזדן, עוד לפני שדנים במטרותיה שיטותיה נסיבותיה תוצאותיה (הרי ברוב ההפצצות מהסוג הזה שיעור ההצלחה היה נמוך בהרבה, גם כי בערים אחרות דאגו להכין תכניות למקרה של הפצצות כי אותן לא הנהיגו אנשים שאמרו 'לי זה לא יקרה', אני הרי מסיע את בעלות הברית לאיכילוב לטיפולים, וגם כי התנאים לא היו מושלמים כמו במקרה של דרזדן), הפצצת דרזדן אם כך, עוד לפני שמיישמים עליה את הניתוח הטקטי-אסטרטגי-אופרטיבי, יש לזכור את סיבת-סיבתה-הראשונית: רצונם של הנאצים להשליט את שיטתם ברחבי העולם כולו, רצון שעמד בבסיס כל הפעולות שלהם, בשדה הקרב ובמישור ההסברתי, כלפי פנים וכלפי חוץ.

ואם בעלות הברית, ובעיקר העיתונות המטומטמת שלהן (שהיתה מטומטמת כבר אז כי עיתונות חופשית חייבת להיות מטומטמת או זו לפחות ברירת המחדל שלה, כי תפקידה הראשי הוא לפרנס את בעליה, ולשם כך דיון מורכב לא יעלה על הדעת, אלא רק סקופים וכותרות וקאצ'וורדז: מי הרי המציא את הצירוף 'טירור של הפצצות'? לא, לא גבלס, את העבודה הזו עשה עבורו עיתונאי אמריקני, אידיוט שימושי על סטרואידים, ככל הנראה בוגר גל"צ), ובכן אם בעלות הברית, ובעיקר העיתונות שלהן, היו מפעילות את העיקרון המונותיאיסטי, לאמור "חפש תמיד את הסיבה הראשונית לתופעות", מן הסתם כל הדיון הזה לא היה מתקיים.

ידעתי שזה יישמע לכם מוכר, אלא מה, אתם הרי עושים שימוש בשכל. האין זאת.

"אסור להשוות" - אז זהו, שממש כן, השאלה היא אבל, כרגיל, לא 'האם' אלא 'איך' (והפעם: 'ישראל בכיוון של להיות מדינת עולם שלישי')

 

"אני לא משווה, אבל...", והאח התאום שלו: "אסור להשוות!!", והאחות הגדולה: "אין מה להשוות", ובקיצור, המשפחה המשונה הזו שכל כולה אי-הבנה או אי-הכרה במנגנון האנושי הטבעי ביותר.

בעצם לא רק אנושי, אלא טבעי. אינני מומחה בזואולוגיה ועוד פחות מכך בבוטניקה, אבל דבר אחד ברור לי: אף יצור אורגני לא יכול להתקיים מבלי שהוא עושה כל הזמן השוואות בין תופעות שנקלטות לו בחושים. ההשוואה הכי מפורסמת היא כמובן זו שבין עמית לטורף, או בלשון חכמים: 'טוב או רע ליהודים'.

ולכן, וכרגיל כפי שאני מציע כבר עשרות שנים לגבי רשימה מכובדת של עניינים, השאלה היא לא 'האם השוואה' אלא 'כיצד משווים' וכמובן 'מה זה השוואה' (ובאופן דומה: השאלה היא לא 'האם דמוקרטיה' אלא 'כיצד' וכמובן 'מה זה' דמוקרטיה, וכן הלאה: בטחון, משילות, צמיחה, ערכים, יהדות, ועוד).

ובכן, מדוע אני מתנפל על הציבור האומלל של שלושת הקוראים שמגיעים במקרה הטוב לפיסקה השנייה? כי כרגיל במקומותינו (וכמובן לא רק במקומותינו אבל אני מתעניין מסיבות ידועות במקומותינו קודם כל), השוואות מתבצעות בדרך כלל או על ידי הכחשת עצם ההשוואה ('אסור להשוות', להיטלר למשל, או לחמאס, גם בגימטריה זה אותו הדבר), או על ידי תופעה גרועה לא פחות: השוואה למושג שהוא לכאורה ברור וצלול, צלילות המקלה על ההשוואה.

דוגמאות? בבקשה. 'ישראל הולכת בכיוון של העולם השלישי'. וואלה. ומה זה עולם שלישי? מושג ברור וצלול כידוע, האין זאת. נו, ממש לא.

כי עולם שלישי, עוד לפני שנזכרים במקורו ההיסטורי של המושג (אחרי מלחמת העולם השנייה, בהקשרה של המלחמה הקרה, סוג של מושג נרדף ל'בלתי מזדהות', כי היתה חפיפה לא רעה בין מצבן העלוב של רוב 'הבלתי מזדהות' לבין עמדתן 'הנייטרלית' לכאורה, אך למעשה פרו-סובייטית, מה שהבטיח את המשך עליבותן, ע"ע גם הודו וגם קובה, גם אז וגם היום, כלומר מה קרה להודו כשהחליטה לוותר על הפוזה של הבלתי-מזדהות, ומה קורה לקובה בימינו: רבע מהאוכלוסיה היגרה מהמדינה, וכמובן מדובר ברבע המשכיל הצעיר המוכשר, ותודה לסטאלין ולטרוצקי ולפידל היקר וכמובן לצ'ה גווארה ולכל הליצנים ביציע 11 שממשיכים ללבוש את החולצה האדומה עם ציור של צ'ה),

ובכן, גם מבלי לעסוק בשורש ההיסטורי של הצירוף 'עולם שלישי', די ברור (למי שרוצה שהדברים יהיו לו ברורים), שיש עשרות וריאנטים של מדינות הזוכות לתואר 'עולם שלישי', וחשוב פי כמה: בכל מדינה כזו, נגיד פרו, נגיד ארגנטינה, נגיד ניגריה, יש מגוון רחב מאד של תופעות חברתיות-כלכליות.

אבל אם אפשר לדלג על המשוכה התובענית הזו - הדרישה לדייק בדברים הנאמרים - אז למה לא? שהרי המטרה היא לא חלילה לברר את המציאות, אלא לחדד פוזיציה.

ומכאן השוואת ישראל למדינות עולם שלישי, תוך הוספת ההסתייגות הפילוסופית הנוחה: ישראל עדיין, עם דגש על עדיין, לא מדינת עולם שלישי, היא אבל "בכיוון".

מה שמזכיר את מזהה התהליכים הידוע, שממש בימים אלו מלאו עשר שנים לזיהויו המהולל, ואם נוסיף על הנבואה המהוללת שלו נבואות דומות אחרות (קל מאד לעשות זאת: בקישור הפנייה לאתר עיתונות יהודית היסטורית, כל שיש לעשות הוא להכנס לאתר, לבחור עיתון ולחפש נבואות זעם של כל הזגגים למיניהם: 'חלון ההזדמנויות נסגר', 'מדינת ישראל בשלה לפשיזם', 'סופה של ישראל לכל המאוחר ב-2000', וכמובן סתם נבואות חביבות כמו זו שמצאתי משנת 1972 המבטיחה כי 'תם העידן הגוטנברגי', כלומר ממש בקרוב כבר לא יהיו מוצרי נייר מודפסים. נשבע לכם. אמיתי), הרי שיתקיים בנו הפסוק: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

אבל, יגידו האבליסטים, אבל, לא ברור לך מר כותב הכותב מר, שכוונת הדברים בהשוואה (העלובה אמנם) של ישראל למדינות עולם שלישי היא להעיר את הנמים ("כי לעוררך אני בא", ברנר 1909), לזעזע את האמות (ואת האבות), ליצור מודעות וכן הלאה?

כן אבליסט יקר, ברור, והיא הנותנת: מי שבאמת רוצה לתקן את המקולקל במדינתנו, ויש בה תודה ליושביה ובעיקר למנהיגיה המון מן המקולקל, בכל תחום בכל מישור בכל פינה ותחת כל עץ רענן וכן הלאה וכיו"ב וגו', ובכן אדרבא: ידבר לגופן של בעיות, לגופם של דברים, ויציע הצעות ורעיונות וכיוונים, כלומר יעשה את המאמץ לממש את הרעיון הישן של יגאל אלון קשישא, שבסוף החודש ימלאו מ"ו שנים לפטירתו, אותו רעיון שסוכם על ידו במלים "אתיקה בפוליטיקה".

גם בעניין זה, ראו קישור: בכל אופן מדובר ברעיון מוזר למדי, לפיו מי שמדבר פוליטיקה, טוב שיציג את הדברים בשפת ליבם, יתאר אותם במונחי בעיות ופתרונות וכלים ומחירים, ובא לציון גואל, או לפחות לחלק מציון, עד לחלק הבא, כי כך ורק כך מתקנים את המציאות: לגופם של דברים.

אלא אם המטרה היא לחוות את תחושת העליונות המוסרית העולה מהכרזות כמו 'ישראל בכיוון של להפוך למדינת עולם שלישי'... אהההההה, חציאורגזמה.

אה, כן, נזכרתי: אז ישראל הולכת בכיוון של להיות מדינת עולם שלישי? הפוך גוטה, הפוך. בכל אופן כל כמה שלמציאות לעובדות ולתוצאות ההשוואות יש תפקיד בדיון.

https://www.nli.org.il/he/discover/newspapers/jpress

https://udimanor.blogspot.com/2022/02/blog-post_22.html

ובחרת בחיים

 ועוד לפני שפתחתי בדברים שרציתי לומר, המלה 'ובחרת' משכה בקצה זנבי ושאלה אותי האם שמתי לב לקרבה ולדמיון בצורה ובמהות שיש בינה לבין המלה 'חבר' על כל נגזרותיה, 'חברות' היא החשובה ביניהן, אבל גם 'חבורה', וכמובן 'חברה' שהיא בכלל מלה כפולת משמעות, כי כפי שמלמדת אותנו השפה הגרמנית, 'חברה' היא פעם געזעלשאפט ופעם געמיינשאפט, וכאן הרי אנו עוסקים בגעמיינדע, ב'ביחד-נס' כפי שנהוג להתלוצץ.

אז מה רציתי לומר לצד מה שכבר אמרתי על חיים של בחירה בחברות, חברות בלעדיה אין לא חבורה וגם לא חברה?

א. ביקור בכפר ילדותי

אתמול שמתי פעמי לכפר ילדותי ונערותי לשבת 'שבעה' עם יתומה טרייה, אשה בת 52, שזכיתי להיות 'המדריך' שלה במה שבמקומות אחרים הוכר כ'תנועת נוער'. מדובר בכפר מיוחד, כמוהו פרוסים ומשרטטים את מפת ארצנו כ-270 מהם, ולכן המרכאות. לא בדיוק 'מדריך' ועוד פחות מכך 'תנועת נוער' אבל כן, מפגש חינוכי מתמשך היה לי אתה ועם בנות ובני קבוצתה, ואיכשהוא כולנו יצאנו ממנו עם זכרונות מאד טובים.

היא ישבה שבעה עם אחותה הבכורה. שתיהן שכלו את אמן כשהיתה בת 33. בת 33. בת 33 הלכה לעולמה מסרטן ארור. עוד קורבן לחוש ההומור המגוחך של הטבע, ואיזה מזל - ואולי אין זה מזל אלא ממש בחירה בחיים - שאינני מאמין בבורא עולם בעל תכנית סדורה המשגיח פרטית וכללית. כי מה לתכנית ולהפקרת שתי בנות צעירות ובן זוג - זה שישבנו עליו 'שבעה' - למוות מיותר ואכזר של אשה, אמא, רעיה וחברה בגיל 33.

והנה הבחירה בחיים. האחות הגדולה, כנראה מאז, בחרה בנתיב היסורים העצמיים והמרירות. זר לא יבין זאת. אני בוודאי שלא. אני שזכיתי לקבור אמא בת 80 ואבא בן 90, שניהם, כל אחד ביומו, 8 שנים כמעט הפרידו בין ימיהם האחרונים, היו צלולים עד לרגע האחרון ממש, אני שזכיתי לכל העושר הזה, לא אוכל להבין.

אוכל לדמיין כמובן. לפני יותר מ-20 שנה ליוויתי באוזן קשבת ל(עוד) קולגה מתחום עיסוקי שהפנה לי גב על לא עוול בכפי. אבל באותם ימים הוא שכל את אשתו הצעירה, בת 40 היתה, וכשליוויתי אותו באוזן קשבת ובלב רחב, נזכרתי באחת מאהבות חיי הגדולות, היו ימים בהם כמעט כל אהבה כזו היתה גדולה, כי מה גדול יותר מאהבה חוץ מהחיים היקום וכל השאר? כמעט כלום. והנה אהבת חיי שאת מכתב הסירוב שלה הטמנתי במגירת החפצים החשובים ואז במשך חודשים לא יכולתי לפתות את המגירה כי מגעה היה לי כמכוות אש, והנה חלפו השנים ואהבות גדולות אחרות השכיחו את האהבה הגדולה הנכזבת ההיא, והנערה שאהבתי ודחתה אותי היתה לאשה והנה גם היא חלתה בסרטן וכמו אשתו של הקולגה-מפנה-העורף הלכה לעולמה, ואני חשבתי שעם קצת מזל אני הייתי הקולגה שהיה זקוק לאוזן קשבת כדי לשאת את חרפת המוות המיותר הזה, המוות האיום שהוא כל כולו בדיחה לא מצחיקה של הטבע: הגוף היוצא כנגד עצמו.

והנה אחותה הצעירה בחרה בחיים. כל כולה מאז שאני זוכר אותה, והיא כבר יתומה מזמן, כל כולה שמחת חיים. עד כדי כך שעשתה מעשה ובחרה בחיים והביאה לעולם ילד, והתקיימו בה המלים הנשגבות של רחל המשוררת שלא זכתה. לא אורי שמו אבל כל השאר בדיוק כמו בשיר. צח וענוג היה הקטן שגדל, והנה הוא מתקוטט עם אמו היושבת שבעה דרך הטלפון, מתפנק בסרבנות טיפוסית לבני 17. בוחר בחיים.

ובדרך מהכא אל התם, כלומר מתחנת הרכבת אל כפרי האהוב שכבר מעטים בו מכירים אותי ואני אותם, כי הארץ שינתה את פניה וכפרי הוא הארץ, ובשפות אחרות, יוונית וספרדית למשל, זו ממש אותה מלה, אפילו לעם שהוא כפר שהוא ארץ, ובכן את הדרך מהתחנה לכפר עשיתי במחיצת בן כפר אחר, שבימים הרחוקים של ילדותנו, לא נשאתי לו חסד, לא אני ולא חברי, והגם שלהכאה על חטא אין שום יכולת לשנות את העבר, ושהיא מתכון גרוע מאד לבסס עליו חברות, הנה אני מוצא עצמי ביני לביני מכה על חטא מדי פעם על רגעים רעים שבחרתי בהם בשלב ההוא של חיי, ומתנחם, ומנחם את עצמי שהנה בכל זאת בסופו של יום, יום הנמשך כבר עשרות שנים, בחרתי בו כחבר.

וגם הוא בחר בחיים. אדרבא, במו ידיו הוא משקה אולי עשרות אלפי דונמים של שדות ומטעים, והוא מחולל נס גדול לא פחות מהנס שעדיין כולנו ממתינים שיתממש - לכתת חרבות לאתים - כי הוא מכתת מי מדמנה למים חיים, ועל הדרך, כלומר על מאגר המים המטוהרים, הוא מייצר חשמל לתפארת מדינת ישראל שאין דוגמה טובה ממנה בעולם לבחירה מרהיבה בחיים.

וחברי הטוב הזה, שפעם לא נשאתי חן לעיניו ובעיקר לנפשו, מיין בלי משים את כל הנקרא על דרכנו לשני טיפוסים מנוגדים: כאלו שהאירו לו פנים וכאלו שלא. ממש התעלמו. כאילו לא קיים. על מה ולמה? מי יודע דרכה של נפש עכורה? הנה למשל מי שיופיה פעם הכה בסנוורים ובמכות חמורות, נמוכות מסנוורים, את כל מי שראה אותה, כי היופי, אוהו, היופי של הטבע כשהוא בא בצורה של אשה, נו, מה יש כאן לומר, מי לא שר את שיר היופי הזה מהעברים והיוונים הקדמונים, עד לגשש ועד ביאליק ואלתרמן ונתן זך ויונה וולך והדברים ידועים.

אותי היא חיבקה חיבוק חם וארוך, אולי זכר לימים בהם תשוקות לא-לנו אך כן-לנו הסעירו את דמנו שמאז נרגע, כי (גם) זו דרכו של הטבע. את חברי שעמד לידי היא לא זיכתה אפילו בניע ראש מנומס, כי אצלנו בכפר שהוא עם שהוא ארץ, נימוס הוא מושג של סדרות הדרמה של הבריטים.

אבל הוא, חברי, גם, אולי, בזכותי, בכל זאת ולמרות הכל, אבל רק גם לכל היותר, בחר בחיים. הוא עדיין ממתין לנכדים, אבל הוא יודע כמו אמות-אמותיו ואבות-אבותיו שגם אם יתמהמהו בוא יבואו. ועד אז הוא רואה חיים עם מאות מיליארדי טיפות המים שבמו ידיו הוא משגר בצינורות אדירים לכל המטעים בשפלת החוף הדרומית, ולא פחות חשוב - יהיו שיגידו, ובצדק, חשוב בהרבה - רואה כל יום חיים עם אשה (שנייה) אשר אהב.

והאם יש צורך לומר שהאיש שעליו ישבנו שבעה, איש מתוק נעים הליכות חייכן טוב לב אופטימי, שמו היה חיים.

ב. מפגש עם שני סופרים

ובהמשך אותו היום - ובנסיעות מהתם אל הכא ובחזרה יכולתי לשמוע על כורחי (כי נימוס של פרהסיה הוא כאמור נחלת דרמות אנגליות בטלוויזיה) לא מעט סיפורים אנושיים, של כאלו שבחרו בחיים וכאלו שפחות. אבל על כל אלו לא אוכל לספר יותר משכל אחד שנוסע מדי פעם במחיצת בנות ובני עמו מפה לשם ובחזרה יכול לספר, כי כבר אמר מי שאמר או ליתר דיוק שאל-אמר: כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל. והיה גם את ההוא, סופר מפורסם, שכתב מה שכתב על המשפחות המאושרות ועל הפחות מאושרות, ומתי כספי וחברים, נדמה לי אהוד מנור אפילו, היטיבו לתרגם לעברית ולשיר אפילו טוב יותר מהמקור, את המלים הנשגבות אודות האושר והעצב, אחד נוצה קלה ברוח השני אין לו סוף (כמו לטימטום האנושי מזכיר לנו איינשטיין, כמו לרוע האנושי כולנו יודעים).

אבל לכל יום יש יעד, וגם אם שניים או שלושה - אתמול היה זה יום משולש עבורי - הנה היעד השלישי באותו היום היה מפגש עם שני סופרים. 

אמנם הם לא באו מאותו הכפר. לכל היותר יש להם את אותה הקומה, אבל לא את אותו השיער, לא את חיתוך הדיבור, עוד פחות מכך הבלורית, אבל אם הסכמנו שכפר הוא עם הוא ארץ הם בהחלט מאותו הכפר במובן של אותו העם אותה הארץ.

אחד כתב על הרוע על הכיעור על הטירוף על צרות העין על הרשעות. השני כתב על האהבה ועל המשפחה ועל הבנייה ועל היצירה ועל גמילות חסדים.

סיפורו של האחד מתחיל ונגמר בחיים. סיפורו של השני מתחיל במזימות רצח המוני ומסתיים דקות לפני שהגיבורה הולכת לעולמה.

והנה הספר הנפתח ומסתיים בחיים כל כולו מוות, ואילו הספר השני שקצוותיו הם מוות כל כולו חיים.

ובחרת בחיים כבר אמרנו? הנה אמרנו ונגיד שוב: ובחרת בחיים. מה שמחייב עמידה על קוצו של 'ו' דווקא. איזה מין סוג של 'ו' הוא ה'ו' הזה שמקדים את הציווי לבחור בחיים?

אין זו שאלה טכנית-דיקדוקית, בעיקר כי די ברור שמדובר ב'ו' של המשכיות, כלומר סוג של 'וגם', כי ברור שלא מדובר ב'ו' ההיפוך, שהרי 'ובחרת בחיים' מופיע בהמשך ל(עוד) מלים נפלאות מתורתנו הקדושה:  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

ובחרת בחיים, והחיים סופם מוות, ועד למוות הם נעים בין ברכה וקללה, ברכות מהשמים ומהארץ, קללות מהארץ ומהשמים, וברכות מהארץ הן למשל, וקודם כל, ויהיו שיגידו שאין צורך ביותר מחיוכים ומחיבוקים וממאור פנים ואפילו ניע-ראש של רצון-טוב, ואת קללת השמים האכזרית ביותר - מוות מסרטן בגיל 33 למשל - כבר הזכרנו, וכאן המקום להצביע באצבע מורה, מורה במובן של מתריעה ומזהירה, מפני קללות הארץ שהן היפוכן של ברכותיה: הפניית הגו, ולשון הרע, ושנאת וקנאת חינם.

ג. ובחרת בחיים

הכרתי פעם מישהו שבצעירותו היה עליז ופרוע. אבל במידה הנכונה. ראיתי בו דוגמה ומקור להשראה. גם הוא נולד וגדל בכפר, גם לו, כמו לי, כמו לכל בנות ובני השנתון שלנו, הורים חלוצים שבנו וסללו וחלמו והזעיפו פנים לצורך ושלא לצורך ושתלו בכולנו תקוות של אמת ושל שווא, ואם אכזבנו, חלקנו, את הורינו, אלו החיים, ובדרך כלל לא אכזבנו, כי כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לצעוד היטב בתלם, והתלם שתולם לנו קל היה לצעוד בו כי כל כולו היה עשוי מהחומרים הנכונים שיש כאן בארץ הזו בשפע: אור וחום ויופי ושדות ומטעים וחולות וים והרים ועמקים וגשמי ברכה ורוחות טובות וציפורים ופרות בשן וחלב ודבש.

עם השנים נהיינו לחברי נפש. מה היא חברות נפש? פשוטו כמשמעו: כזו שהנפש היא היא יסוד יסודותיה של החברות. מדי פעם פלשו אליה עניינים רחוקים יותר או פחות מהנפש. כמו הפוליטיקה מזה, והלצות עדתיות או מגדריות מזה. אבל מה שאצל אחרים מחזיק חברות למשך עשרות בשנים, אצלנו לא היה מחזיק אלא לכל היותר מפגש אחד או שניים.

עם השנים הספקתי לשכוח אפילו את כל החברים של פוליטיקה ובדיחות עדתיות ששכחתי ששכחתי. היפוכו של דבר עם האיש הזה, שלימים מימש תחזית שחזיתי לגביו ונהיה (גם) סופר. כמו בטבע או לפחות בדומה לטבע, חברות-נפש רגישה לתנודות של גאות ושפל. דימוי מוגבל במקרה של הארצות השוכנות סביב הים התיכון הרגוע והמיטיב, אבל הדימוי ברור מספיק למי שאוחז במידה ידועה של דמיון.

ובאחד מרגעי השפל, ואנו אז רכים בחיים, רק מתחילים לפסוע בנתיב המפותל של התייצבות והתיישבות והתמודדות עם שגרת הזוגיות בלעדיה אין אתה ואת וזרעך אלא רק אתה ואתה ואתה, הוא כתב לי בלשון הסופרים שניחן בה כבר אז: "אני חבר שלך, לא משנה מה דעתך".

ובחרת בחיים של בחירת חברים, ומאז כך או כך או אחרת, גאות ושפל וגאות ושפל, ואולי יותר שפל מגאות אבל תמיד גם גאות, אנחנו שנינו חבורה.

ד. ראה חיים עם אשה אשר אהבת

ובחרת בחיים. וחיים, מכיוון שסופם מוות, אינם חיים ללא זרע-אחריך, ואין זרע-אחריך ללא אשה-אשר-אהבת. וגם אם לשון המקרא על תחביריה המשונים והזמנים המתהפכים שהיא מתנסחת בהם ניתן לקיים בה את הפסוק 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה', הנה די ברור באותה נשימה, מתוך אותה נשמה, שעל מנת לקיים את 'ובחרת בחיים' אי אפשר שלא לראות חיים עם אשה אשר אהבת, וברור מעל לכל ספק שהמלה "אהבת" המסיימת קביעה זו, מתייחסת קודם כל לעבר, אבל לא לעבר הקפוא, אלא לעבר כפי שהמשיך להתפתח בכל רגע אל תוך ההווה, הווה שבכל רגע היה עתיד, עד שבין רגע הפך להווה, ובין רגע הפך לעבר.

אבל אהבה, בין אם תלויה או לא תלויה בדבר, נולדת בכל יום, בכל רגע, כלפי כל יצורי הבריאה, כלפי כל יצירה. ואין חזקה ומסתורית ומלאת אפשרויות מאהבת אנשים, בין אם מדובר בשלושה וארבעה, בין אם מדובר באיש ואיש, בין אם מדובר באישה ואישה, בין אם מדובר באישה ואיש או באיש ובאישה.

האש לוחשת כך או כך, והדברים ידועים, ומשוררים וסופרים וקומפוזיטורים ובמאים ושחקנים ומחוללים ואמנים מכל המינים והשפות והזמנים עמדו על כך ואין צורך לשוב ולומר את הברור מאליו.

אש אהבת אשה ואיש. אש אהבת איש וחברו. אש אהבת האמת. אש אהבת הצדק. אש אהבת השקר המתחפש לאמת שהיא בסיס הצדק. אש השקר שהתחפש לאמת שנשכחה לטובת אש הצדק. מים רבים לא יכבו לא את אש האהבה ולא את אש הקנאה והשנאה.

ובחרת בחיים. וחיים עם אשה אשר אהבת - גם אם בחרה, כמו האחות הבכורה, כמו מזעיפי הפנים בכפר של המים הרבים, במרירות ובקנאה עד כדי אמונה בשקר - עולים תמיד במעמדם על 'ובחרת בחיים' של חברות ישנה-מתחדשת במחזורים של גאות ושפל. 

ושוב עולה השאלה ציונות מהי ומה היא לא, וההקשר המיידי כמה הרצאות שנתתי לאחרונה במסגרות שונות מאד

חדשות טובות מאד: הציונות היא עדיין מותג חזק.

חדשות לא פחות טובות: האינטואיציה הלאומית חזקה ופועמת אולי מאי פעם, בוודאי ביחס לקמפנייה המתמשכת כבר 30 שנה של תעשיית האנטי-פוסט-ציונות מכל הסוגים והצדדים.

חדשות קצת פחות טובות: אי ההבנה לגבי מהי ציונות ומה היא לא מאפשרת לשרלטנים, מאחזי עיניים, נוכלים וסתם בורים-עמרצים-תמימים שלא יודעים שהם כאלו, למכור סחורה פגומה בכל מחיר.

הערה לגבי אי הבנת-הציונות: כאמור, היא איננה סותרת אינטואיציה לאומית בריאה ויהיו שיגידו אדרבא, היא מבטיחה אותה, כי לאומיות היא קודם כל רגש, ואחר כך רגש, ואחר כך עוד טיפה רגש ואז אם בכלל, עוד רגש ואז בסוף, עוד קצת רגש, ואז טיפה שכל).

אז מהי ציונות: המאמץ המתמשך להקים ולקיים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

מה זה בית לאומי? היום זה מסתכם במלה 'מדינה'. אבל המושג הציורי 'בית לאומי' עמוק ומקיף ולכן מאפשר ומזמין יותר, לטוב ולמוטב.

מה זה העם היהודי? נו, טוב, כל מה שמוכחש קיומו על ידי קואליציית המופתי-סטאלין-אש"ף-שוקן-BBC וכן הלאה, כולל ליצנים ממוצא יהודי היושבים בכנסת. לא להרצל ולא לבלפור, לא להיטלר ולא לחומסקי אין ספקות לגבי מהותו וקיומו של עם יהודי.

מה זה ארץ ישראל? ב-1919 היא החלה בליטני והסתיימה באל עריש, וגאון הירדן עבר בליבה של הארץ שהשתרעה מערבה עד אל-עריש ועד בכלל. ב-1937 רוב הציונים היו מוכנים להסתפק בכ-4000 קמ"ר מזיבת החלב והדבש הזה, ומאז אנו מתקוטטים על מספר כזה או אחר, ובשום שכל לא מקבלים אף החלטה סופית, כי ההיסטוריה בכלל ובפרט באזורנו פתוחה כל הזמן. ותודה לאנשי החוות שמקפידים לנעוץ עוד בזנ"ת (עם הרבה מאד תכלית) בלפחות החלקים Cלנו בארץ האבות ממערב לירדן.

ומה זה משפט העמים? ב-1897, ימי ההוד וההדר של ז'ול ורן וגם של הליברל האופטימיסט ז'בוטינסקי, הכוונה היתה להשתלבות של העם היהודי, דרך ביתו הלאומי בארץ ישראל משתי גדות הירדן, בעולם המתקיים בהרמוניה מבוססת שגשוג ורצון טוב. ב-2026, ימי הרודנות הרצחנית בסוריה, טורקיה, איראן, מצרים ועוד ועוד, הדברים מעט שונים. כך או אחרת, העם היהודי דרך ביתו הלאומי, על חלק ידוע של ארץ ישראל, מתנהל במשחק העמים בדרכם של העמים. ובמקביל הוא מקיים את ביתו הלאומי כמוצלחות שבדמוקרטיות ברחבי העולם, מיפן והודו ועד אורוגוואי וארה"ב, ויש האומרים טוב בהרבה מרובן.

אז אחרי שבררנו מהי ציונות, נותר לומר מה היא לא.

לא. יהודי שיושב בארץ איננו בהכרח ציוני. העליות של החסידים במאה ה-18 לא היו ציונות מכיוון שנעדר מהן כל האמור לעיל.

כך גם לגבי עליות אחרות של יהודים אחרים, בין אם ממזרח אירופה בין אם מצפון אפריקה, שללא ספק נטעו עץ ובנו בית אבל ממעשה החיים המבורך שלהם נעדר המימד המדיני-לאומי-אקטיביסטי, בלעדיו לא היינו מקיימים את הדיון הזה.

וגם לא מקווה ישראל, הגם שהיה בית ספר חקלאי, והרי אי אפשר לדמיין ציונות ללא חקלאות, אבל חקלאות עשו גם באום אל פחם וגם באוסטרליה לכן לא כל מי שעושה חקלאות בארץ הוא ציוני, והרי את מקווה ישראל הקים ארגון אנטי-ציוני מובהק, כי"ח שמו, שנוסד על מנת לקדם את התערותם של יהודים במקומות מושבם, כחלק מאמנציפציה מקומית בין אם היא קיימת (כמו בצרפת) ובין אם היא עתידה לבוא (ברחבי האימפריה העות'מנית)

ומפעלו הפילנטרופי של הברון רוטשילד הוא בוודאי לא ציונות, אלא לא יותר מניאו-פיאודליזם שגם אם שימש מעצם קיומו עוד מנוף למה שבא אחר כך ותוך כדי (גם בפתח תקווה, גם בגדרה, גם בראש פינה), עדיין אין בינו לבין ציונות כלום ושום דבר, ויוכיחו גם הרצל וגם רוטשילד מתוך מאבקם זה בזה, והדברים ידועים.

ואם לא אני כאן כדי לענות על שאלות.

בין 2015 ל-2026 (עם פזילות ל-1949 ול-1969), או, שוב, מוסר הכוונה או מוסר האחריות (ותודה לרבין שהזכיר לנו, או לפחות ניסה להזכיר, שאין לנו מדינה ספייר)

 כרגיל בפייסבוק, לא פעם תגובה לתגובה ראויה להפוך לפוסט, אז הנה, מוקדש לחברות ולחברים (שאני מאד אוהב ובעיקר להזכר בימינו הטובים בתיכון), להם ולחברותיהם ולחבריהם החדשים (אותם איני מכיר כמובן), שיחדיו מצטרפים למחנה גדול מאד (אך לא גדול מספיק), שכבר שלוש שנים בערך מקיים מחאות כנגד הממשלה, לא משנה מה קורה מסביב, כן 7 לא 7 באוקטובר, כן איראן לא איראן, כן חיזבאללה לא חיזבאללה, כן הארווארד וBBC וכן הלאה.

הנה מתקרבות הבחירות, לכל המאוחר בעוד 9 חודשים. ועד אז נמשיך כולנו או חלקנו לצעוק ולמחות ולבכות ולתלות שלטים יצירתיים בראש חוצות ועל עכוזי האוטובוסים וכן הלאה, אבל אז, לרגע קסום אחד, תשקוט ותשתוק הארץ למשך כ-12 שעות, וישמע רק הקול העדין של איוושושי המעטפות הצוללות לתוך הקלפיות, ואז, אחרי לילה כזה או אחר, נתעורר למציאות אלקטוראלית חדשה, והרעש יתחדש, והצעקות והצווחות והקללות והיבבות וההשמצות, כמו לפני 4 שנים, כמו לפני 40, כמו לפני 100, כמו בכל רגע בו קיימו יהודים בחירות לקביעת דמות הנהגתם לשנים הקרובות.

ואז, בבוקר שאחרי הלילה הקסום, תעלה מאליה השאלה, שאלת-נקודה-סינגולרית פשוטה חדה וברורה, שהתרחשה כבר בעבר הלא רחוק, 2015, והיא עומדת לשוב ולהתרחש בעוד כמה חודשים מיד אחרי הבחירות

בידיעה וודאית שאף מפלגה לא תזכה ב61 מנדטים, ולמעשה ברור שאף מפלגה לא תעבור את ה30, ולכן, על מנת להגיע ל61, תהיה חובה ליצור קואליציות, ואז השאלה החדה הצלולה והברורה תהיה זו - האם חבורת המחאה, הכוללת ואולי נשלטת על ידי אגף הצעקות הצווחות הסרבנות והשנאה העצמית, תבין שבהנתן 20 מנדטים אפילו לדמוקרטים (וזו כמובן הפרזה מפליגה אבל לצורך הטיעון הבה נתפרע); והואיל ו20 זה פחות מ61 , השאלה תהיה פשוטה חדה וברורה (ולכן כדאי להתחיל לחשוב עליה כבר כרגע):

האם ממשיכים את ההגיון של מוסר הכוונה (צעקות ומחאות וצדקנות) או מאמצים את מוסר האחריות (וזה אומר פשרה עם מי שכרגע מוצגים כאויבים בוגדים משיחיים מטורללים גזענים וכן הלאה).

ב-2015 אגב, כשלמחנה הציוני (השם המכובס למפלגת העבודה, היום מכבסים אותה עם דמוקרטיה, אני בעד מפלגת העבודה ובלבד שהגיונה ומצעה מנוסחים במלים של אשכול, גולדה, גלילי, אלון ורבין, ולא של המטורללת הורסת השפה העברית ועלובות נפש מסוגה, כמו זו היושבת היום בכנסת ובין השאר מפיצה את עלילת הדם אודות ילדי תימן) היו 24 מנדטים, ולליכוד היו 30, ההחלטה של אבירי מוסר הכוונה היתה ללכת לאופוזיציה "כדי לבנות את הכוח".

כולנו יודעים איך זה נגמר: במקום ששלי יחימוביץ תהיה שרת האוצר, המשרד החשוב הזה נפל בידי הגאון הרמ"כ, רבנו משה כחלון, ובמקום שמשרד החוץ יהיה בידי, נגיד, בוז'י הרצוג הוא נמסר לידי אביגדור ליברמן, וחשוב מכך - "בניין הכוח" הגיע לשיאו במערכות הבחירות הבאות, כשרק חובב נתונים כמוני יכול היה להשתעשע לרגע אחד ולומר שהנה תנועת העבודה הציונית חוזרת לעצמה: ב-1949 היו לשני אגפיה 65 מנדטים; ב-1969 56 מנדטים, והנה גם ב-2022 או 2019 (אפשר לשאול את רבנו גוגל או את אשתו ויקי) היו להם 6 ו-5. עקביות!!!

וכבר אמר מי שאמר את מה שיש לומר על ללמוד מההיסטוריה או רק לחזור עליה, אם כפארסה ואם כטרגדיה. אלא שכך או כך, הפארסה או הטרגדיה עלינו, כי איך אמר רבין, זה שהמרכז הנושא את שמו עושה הכל על מנת לשבש ולעוות את המורשת שלו, כי המורשת של רבין לא מסתדרת עם האג'נדה של הליצנים שהשתלטו על מפלמת הבטון שם ליד רכבת האוניברסיטה? "אין לנו מדינה ספייר".

או בעברית-וובריאנית: מוסר האחריות ולא מוסר הכוונה. בפיכם ובלבבכם לעשותו, כי לא בשמים היא. בהצלחה.