אמש בחצות, כאן בשכונה, תהלוכת ברברסים. השליכו חזיזים, העיפו זיקוקים, קראו קריאות 'עם ישראל חי' והנגזרת שלהן: 'מוות לערבים'. הערבים מצידם קראו בערבית 'היהודים באים לא לצאת מהבית', ובעברית 'אין לכם בושה'.
צודקים הערבים. אין להם בושה לבנגבירים החביבים, בני עמי, אז אם זה משנה למישהו משכני הערבים, את הבושה לקחתי גם על עצמי.
לא שהצעקות והזיקוקים והחזיזים מזה, או הבושה שלי מזה, או התהלוכות תחת דגלי אש"ף והבלוקים שנזרקו אתמול ע"י ערבים לא רחוק מהשכונה לתוך מסעדה אמורים להדאיג יתר על המידה. מלחמת אזרחים 'ראויה לשמה' ("כמו באמריקה") לא תפרוץ כאן, ובעוד חודש נשכח את הארועים האלו כפי ששכחתנו את הפיגוע החרדי במירון ואת הקורונה. זוכרים? קורונה?
לא כי הזכרון קצר. הוא קצר, הזכרון. אבל לא כי הוא קצר נשכח, אלא כי החיים חזקים מהכל, עוד תראו.
יצרני הבושה של היום במוקדם או במאוחר יתיישבו, כלומר יקימו משפחה, ישתעבדו למשכנתא, אולי יפגשו זה עם זה פעם ויעלו זכרונות על אותו הלילה בו הם שיגעו כאן את הכלבים האומללים שלא הבינו מה זה הבום ההוא והסירנה ההיא ועוד בום וזיקוק וצעקות. אגב, לקראת 02:00 גם הכלבים נרגעו. תהיתי ביני לביני מה שלום החזירים, עם מי הם מזדהים, עם ישראל או עם עזה, אבל אז נזכרתי שמילא לא ממש מעניין אותם, על פי שמועות רמת ההבנה האבולוציונית שלהם קרוב לוודאי גבוהה מזו של כדורגלנינו המודדים את המציאות בדיוק במונחים האלו, אתה בעד ישראל או בעד עזה.
עם תהיות על החזירים נרדמתי גם אני, כמו הכלבים, כמו הברברסים שחיללו את שם ישראל ברבים, עם המוות לערבים וכל השאר. קצת לפני שנרדמתי נזכרתי בכל זאת בקבוע בשנים האחרונות. הרי מי הם הברברסים? "משני הצדדים" כפי שנהוג לומר, כשבעצם זה רק צד אחד, כי אני לפחות לא מצליח להבדיל ביניהם. אותו לבוש, אותה תספורת, אותו רכב קטן יחסית בן 10 פלוס מינוס, אותה נהיגה פרועה, אותו סגנון ""מוזיקה"", אותה התנהגות על החוף, אותה אשפה המושלכת ברבים, 'צעירים חסרי מנוח' עם נסיבות מקלות: ללמוד הם לא יודעים כי הם לא קוראים ולכן גם לכתוב הם לא יודעים, אבל הם גם יודעים שמה הטעם ללמוד כשהקשר בין ללמוד לבין פרנסה לא מאד קיים? מה נותר להם חוץ מאשר לנבוח ככלבים על השיירה העוברת ומתרחקת מהם כל פעם יותר?
וממש לפני שנרדמתי נזכרתי באנקדוטה משעשעת נוספת, בת חודש בערך. היינו בטיול בכביש 10, ההוא שנפתח שלוש פעמים בשנה. באחת מנקודות התצפית היפות, הכי יפה בעצם, שכחתי את שמה רק זוכר שהיא בגובה 600 מטר, יש צוואר בקבוק גם כי התצפית יפה וגם כי הכביש מעט נטול-שוליים שם. כך התכנסו להם עשרות מטיילים-לשעה כמוני וצפו בנוף, ואילו עלינו, על הצופים, צפתה חבורת צעירים בדואים, חמושים עד צוואר בטרקטורונים, ערכות קפה, ציוד ניווט, ומה שלא ראינו אבל מי שיודע יודע שגם הם שם: כלי נשק מלוא החופן.
"תראי חווה", אמר אדם אחד לאשתו, "תראי את לוחמי היחידה המיוחדת הזו. יפה לראות איך צה"ל משכלל את יכולותיו, תראי איזה ציוד!". חווה הסתכלה על מה שאדם הראה לה, ראה ולא ראה מה הוא רואה. ואני תהיתי על הסיבות לעומק התלישות. עדיין לא מצאתי תשובה. חוזר בשאלה.
