יום שני, 10 בפברואר 2025

כיצד יוסף קסטיין מסכם ב-1930 את האופן בו בראו בנות ובני שבט יהודה את מושגי האלוהים, האמונה והנבואה בתקופה שאחרי פירוד הממלכות


אמת הדבר: הם עבדו לאלהים, שהכירוהו וקיבלוהו עליהם לשעבר. הבעל נסתלק, אבל צורותיו היו קיימות עדיין והאלהים שהעריצוהו על ידי הצורות הללו, עדיין היה אלהי השבט, שעבד אותו. ואולם המחשבה הריליגיוזית שלהם אי אפשר לה למצוא סיפוק לאורך ימים באלהות מובדלת כזאת. אם יש כח שמחוץ לאדמה, מחוץ להישג השפעתו של האדם, מן ההכרח שיהיה עצם, כל יכול, עצם עליון; והואיל וכך אי אפשר שיהא סתם כח, סתם אלהים, אלא הכח, האלהים. ואולם דרך־מחשבה כזאת צריכה היתה בהכרח להביא אותם לידי ההכרה, שאלהיהם אינו אלהי השבט, או אלהי העם, אלא אלהי הקוסמוס. ואם יש אשר ניסו לצייר אותו, אם לא בתמונה, הרי על כל פנים בסמל, התחילו להבין מעט מעט, שהעצם כליל־השלימות וכליל־הכח, מה שהוא בלתי־ארצי בתכלית, אי אפשר לתארו במלאכת ידו של אדם יליד־אדמה, ואינו אלא עניין של האמונה, של המחשבה וההרגשה. וכך הלכו והתקרבו אל המושג של אלהים בתור אחדות, בתור כללוּת ובתור עצם שלמעלה מן ההשגה, שאין לציירו בתמונה.

התפּתחות זו של הרעיונות לא היתה מפשטה כל עיקר, אלא נתגשמה גם בדברים שבכתב וגם בחיי המעשה.

הדברים שבכתב נכללו בספר החמישי של חמשת חומשי התורה, בספר "דברים", או "משנה תורה". יצירתו של ספר זה חלה בתקופת הפירוד שבין שתי הממלכות, אלא שבצורתו הגמורה נתפרסם רק לאחר זמן. כל מה שסכנת ההתבוללות בקרב השכנים אשר מסביב הלכה וגדלה ביותר, כן רבתה ועצמה התפּתחותה של הספרות העברית מתוך כונה לחנך את העם ולהגביר בקרבו את הרעיון הדתי. החלקים הקדמונים של המקרא נתחברו כבר בימי דוד ושלמה. בתקופת הפירוד נאספו בהשפּעת הנביאים סיפורי־השבטים הקדמונים; אלא שהרחיבום, יצקו לתוכם חיים חדשים ושינו את משמעם ולא מתוך שרירות רצון ולשם גיבוב חומר בלבד, אלא כדי לכוללם יחד ולעשותם כלי־ביטוי של הרעיון. כיון שהדבר נעשה בשתי הממלכות כאחת, נוצרו נוסחאות שונות, אף על פי שהרעיון המרכזי נשתמר בכולן בעינו. וכך אירע, למשל, שבשעה שהנוסחאות השונות נסדרו לאחר זמן יחד, נקבעו זה אצל זה שני סיפורי־יצירה שונים, אחד קוסמוגוני, שעל פיהו עלתה הבריאה כולה, האדמה, ממלכת הצומח, בעלי־החיים והאדם, עליה אורגנית מתוך התהו והבהו, ואחד גיאו־צנטרי, שעל פיהו נברא האדם מעפר האדמה ואחריו נוצרו בעלי־החיים והצמחים. ההבדל שבין מקומות מוצאם של הכתבים וההבדל שבין המגמות, שהעורכים נתכוונו להן משום טעמים חינוכיים, גרמו בכלל לשינויים בהרצאה של מאורעות ובביאור מצוות וחוקים. גילוי השינויים הללו הביא את בעלי־הביקורת לידי מסקנות משונות, שאין זה מעניננו לטפל בהן כאן. אין ברצוננו אלא להטעים כאן, שהכתבים הללו אוצרים פרשיות של התפּתחות היסטורית, שאינן מתפּרשות אלא מתוך תשומת לב לתקופת יצירתן ולסיבות, שגרמו ליצירתן, ואינן סובלות כל הערכה שיש בה משל פולמוס טנדנציוזי.

ההערכה המעשית של הכתבים הללו והלימוד, שהיו מלמדים אותם להמוני העם, היו נוקבים ויורדים עמוק עמוק לתוך חייהם של הבריות. המידות והמנהגים שהיו מצויים אצלם, המצוות והחוקים שהיו מקיימים, לא היו דברים, שאדם מחזיק בהם מתוך הרגל, אלא הוטלו עליהם על ידי מוריהם כצורה הכרחית של ארח־חיים ושל קיום מוסרי ורוחני. המנהגים והמידות, נימוסי־הדת, השירות, האגדות, הזכרונות והחגים נצטרפו ודובקו יחד, ותחת היותם עירבוביה, נהיו להשקפת־עולם. עד עכשיו היו בני־ישראל חיים מיום ליום. עכשיו הכירו לדעת: שום דבר אינו מתארע בעולם שלא בקשר עם רעיון מוסרי נעלה. המאורעות שבחיי היחיד והמאורעות שבחיי הצבור אינם דברים שבמקרה. על ידם מתגלה רעיון מוסרי, אלהים או חוק קוסמי או קראו לזה בשם שתקראו. הם התחילו להבין את הרעיון האצור בהשתלשלות המאורעות. בשעה שממלכת הצפון, שלא רצתה בתמורה פנימית זו ושלא היתה מוכשרה לה, נמחתה מעל פני האדמה, בשעה שהחוק השולט בהיסטוריה הישראלית גזר שוב על העם את גזירת הבירור של המסוגל ביותר, הכירו השרידים, הכירה שארית ישראל דבר מופלא: לא אמת הדבר, שאלהים עומד לימין הלגיונות החזקים ביותר. אבל יש שהוא משתמש בלגיונות החזקים ביותר, כדי שהבריות לא יסיחו את דעתם מן העיון הפּנימי.

וכך אתה מוצא, שהמאורעות שהתרגשו בממלכת יהודה עד לחורבנה של ממלכת שומרון, לא היו בעצם אלא מאורעות פנימיים, רוחניים. המאורעות החיצוניים לא העמידו שום דבר קיים לדורות הנוגע נגיעה כלשהי לאדם של עכשיו, וכנגד זה נוצרו שם רעיונות. ששינו את פני האדמה. הרעיונות הללו היו אדירים כל כך, שהקימו להם באי כחם של עצמם: הלא הם הנביאים, הסגולה הרוחנית המיוחדת של הגזע הישראלי.

נבואה הריהי הרגשה, הכרה וחזון של החובה המוסרית המוטלת על האדם כל ימי קיומו על פני האדמה כלפי העולם הזה והעולם הבא, כלפי אלהים וכלפי היצורים שבעולם. מַתָּת זו של צְפִיה היא מתת חלקו של אדם היודע ידיעה ריליגיוזית בהירה מהו הדבר המנשא את חיי האדם למעלה מן המדריגה של אי־הדעת ושל חיי־הצמח ועושה אותם לקיום מלא תבונה ודעת. הדחיפה לראיה עמוקה כזאת ולהסתכלות כזאת באה מתוך כשרונו שלא להכנע מפני החיים ולא להניחם לבלוע אותו, אלא לעמוד בפניהם כל הימים בכח הנפש. דחיפה זו הלכה והתרגשה על נביאי ישראל שנות מאות וחידשה בלי־חשׂך את כחה ומשום כך נעשו יחידי סגולה.

נמצא, שהנבואה חזיון כפול היא: יש בה גורם דתי וגורם ארצי. אין דת בלי ארץ. אין בספירת הדת דבר שאינו מצוי בספירה שמחוץ לדת. אלמלא כן היתה הדת בדות ודבר שאין בו ממש. כשאנו מדברים על הדת, צריכים אנו לכלול לתוכה את כל החיים כולם. כל שאינו בכלל זה אינו אלא עמדה של פחד, של חוסר כשרון לבוא לידי רחשוש־הלב ושל אי־אמת. אפשר הדבר, שיעוד החיים וגורל האדם יתמלא אך בשמים. אבל הארץ היא מקומו של האדם החי. אין מועיל בשמים בלעדי הארץ.

חוקים כאלה משמשים התגשמות הצו המוסרי של עשרת הדברות. זהו הבסיס של חיים שלא מתוך רדיפה אחר טובת עצמם אלא על פי הרגש שבלב. כאן נבנה העולם מחדש וכיפת־שמים חדשה נמתחה למעלה ממנו. כאן לא הוקמו שמים, שהארץ משמשת להם יסוד רעוע. דת צומחת ועולה כאן מתוך עלילוּת ממשית. כאן אתה מוצא חיוב נלהב של החיים, הנובע מתוך המעמקים של התמכרות דתית. מלכות שמים היא מן העולם הזה, וגם מלכות האדם, שהכיר את אלהיו, הריהי מן העולם הזה.

וכנגד החובה המוטלת על העם אתה מוצא את ההבטחה. וכאן אנו נוגעים בענין, שהיה משמש תמיד עילה לווכוחים ולהתקפות של צוררים, הלא הוא הענין של עם סגולה. קודם כל עלינו לעקור מן השורש את הסילוף, שנסתלף המושג הזה, היינו את הרעיון שנתייחדה תעודה לישראל. היהדות אין לה מלאכות ומעולם לא שלחה שליחים להרביץ אותה בעולם. ואולם היא משמשת דוגמה חיה לגופי העיקרים של חיי החברה האנושית, הלא הם: ההודאה, שיש סדר מוסרי בעולם, שהרוח חיה לעולם וכח הזרוע אינו קיים אלא קיום עראי, שהמשפט והצדק הנם דברים שבהכרח, והאמונה במצב של שלום בין הבריות. וזוהי גם משמעותה של "הנִבְחָרוּת": העם צריך להיות מופת לגויים ולהוכיח זאת למעשה. נבחרוּת זו יש בה משום חובה ולא משום זכות. אין כאן משום "אנו רשאים", אלא משום "אנו חייבים".

מתוך מְלָאי פנימי זה של חובה רוחנית, שנתנסחה תחילה על ידי הנביאים בצורה של צו, חיו היהודים בכל דרכי־הנדודים שלהם ובכל הפורעניות שהתרגשו עליהם עד היום הזה. וכי עדיין מקוֹרָאִים הם כיום הזה? אפשר. הרי זה עם שנתמנתה לו אריכות־ימים. עדיין מוטל עליו להוכיח את ערכו. עדיין יכול הוא לשמש דוגמה. אפשר שנגזר עליו לסוף באחד הימים. אבל עדיין כחותיו חיים בקרבו, וכיון שהם חיים, משמע שיש להם ערך ואינו רשאי להמיתם.

יום חמישי, 6 בפברואר 2025

על זהות ושייכות - שני עניינים נפרדים וקשורים, שרק מאז העת החדשה, ובוודאי בימינו, הפכו להיות נושאים מבלבלים: נסיון (נוסף) לעשות סדר וקריאה ל"העזה למרכז"

1. עד לעת החדשה אנשים לא עסקו לא בזהות ולא בשייכות, לא כי הן לא היו חשובות אלא כי הן היו ברורות מאליהן. ומדוע? קודם כל כי תנאי החיים קיבעו את הזהות ואת השייכות לגבי 99% מהאנשים, ושנית האמונה בבורא עולם משגיח, עשתה סדר לאנשים ולקבוצות של אנשים.

2. בימינו, מאז תחילת עידן המהפכות (המדעית, הפוליטית, התעשייתית, החילונית, המידעית וכן הלאה: 'יותר חשמל פחות עמל'), ובכל מקום בו הוא היכה שורש (כמו בישראל וכמו ב'מערב'), השתחרר האדם מהתלות הישירה במגבלות הטבע, ולכן לשייכות הקבוצתית שלו אין השפעה ישירה על יכולת הקיום שלו, ולכן הוא חופשי לעסוק בזהות ובשייכות. בנוסף, האפשרות של 'מות האלוהים' - גם אם לא נלקחה ברצינות רבה מדי על ידי רוב האנשים - יצרה דינמיקה של בירור מתמיד של מאין באנו ולאן.

3. העיסוק הזה בשייכות ובזהות עומד בבסיס התארגנויות כאלו ואחרות, אך הוא גם יכול\עלול להביא לאבסורדים ידועים. הסיבה לכך היא שככל שמשתכללת המערכת המספקת לנו את צרכי הקיום (ממזון ועד בטחון אישי, מרפואה ועד הזיקנה), אין כמעט שום מחיר קיומי-מוחשי להכרזה עצמית על זהות כזו או אחרת, וגם אין קשר ברור בין קיום לבין שייכות.

4. כללי המשחק הדמוקרטיים המקדשים קודם כל את חופש המצפון, בלעדיו לא תתכן בחירה חופשית, בלעדיה לא תתכן דמוקרטיה, מחייבים הגנה מוחלטת על כל ביטוי של זהות ושייכות, כולל כאלו שהן לא-זהות ואנטי-שייכות. במצב משברי כמו זה שישראל נתונה בו למעשה מיום הקמתה ועוד יותר מכך ב-30 השנים האחרונות (נגיד, מאז רצח רבין), התופעה הזו יוצרת תגובות נגד שמאיימות על הדמוקרטיה, זאת מתוך זיהוי הדמוקרטיה כמכשיר המגן עקרונית (משפטית) על אנטי-שייכות, כלומר למעשה על פירוק החברה, כלומר על האפשרות להרוס את כל המנגנונים המאפשרים לכולם את הקיום הפרטי שלהם, הכולל את חופש המצפון.

5. במלים אחרות, סעיף 4 אומר בקיצור כי אולטרא-פלורליזם כולל בתוכו את האפשרות להרס התנאים לקיומו של פלורליזם. 

6. מסקנה מסוכנת לא פחות מאולטרא-פלורליזם היא זו הרואה בכל מה שקשור לקידמה ('פרוגרס') ולצאצאית המעשית הישירה שלה  - דמוקרטיה - טעות ואיום ובהתאם מציעה לבטלה לחלוטין או לכל הפחות להחלישה כך שתתקיימנה גם זהות וגם שייכות.

7. הדרך לכן חייבת להיות אחרת: לא קידוש האולטרא-דמוקרטיה וגם לא חיזוק המגמות האנטי-דמוקרטיות. הדרך הנכונה היא בלשון הפרוגרסיבים של שנות ה-50': "ההעזה למרכז". על דרך השלילה פירושה של העזה זו היא האומץ שלא ללכת לקצוות, גם לא בשם הגנה מפני קצוות אחרים. כי הליכה כזו לקצוות, גם אם היא נעשית בשם הגנה על היקר מכל (חופש המצפון לצורך הטיעון), היא הליכה לקצוות, והליכה לקצוות היא טעות מוסרית (כי היא מראש פוסלת את 'האחר'), עקרונית (כי היא סותרת את הרעיון הדמוקרטי המבוסס על דיאלוג) ועניינית (כי היא מנסרת את הענף המשותף עליו כולנו מנסים לשבת).

8. כיצד ניתן לצעוד בנתיב של "ההעזה למרכז"? באמצעות הבנה היסטורית של המצב האנושי. חופש המצפון, פלורליזם, ליברליזם, דמוקרטיה, מדינה יהודית ועוד, כל אלו הן אפשרויות, התפתחויות לא הכרחיות, שבדיוק כמו נייר, גוגל ומקרר, נוצרו על ידי בני אדם, עבור בני אדם, ובירורן לקוי  עד בלתי אפשרי אם הוא איננו חלק מתמונה היסטורית אמינה וכוללת לגבי מהותו של האדם. 

9. במלים אחרות, סעיף 8 אומר שמי שמתעניין במצבם של האנשים, במצבה של חברה מסויימת, במצבה של האנושות, במצבו שלו, בכל קנה מידה, כדי להתעניין בענייני אדם יש להבין מה הוא האדם.

10. האדם, מבחינה אבולוציונית, הוא יצור בעל-חיים המקיים כמו כל בעלי החיים מאמצים לקיום ולהתרבות. בשונה מרוב או כל בעלי החיים, הוא עושה זאת תוך שילוב של שלוש גישות שונות, ולפעמים תוך העדפת האחת על האחרות: שיתוף פעולה עם זולתו, תחרות עם זולתו, הפעלת אלימות על זולתו או חוויית אלימות כלפיו מזולתו. כל זה התפתח במקומות שונים ובצורות שונות ולכן האנושות המונה היום כ-8 מיליארד בני אדם (לפני 250 אלף שנה לכל היותר מליון אחד), בנויה בפועל על אלפי זהויות וקבוצות שייכות, העושות שימוש באלפי שפות שונות ומשונות.

11. במלים אחרות, השייכות והזהות אינן צעצוע תיאורטי שהגיע לעולמנו כחלק מהשיעמום הפוסט-מודרני שנולד אחרי השפע שהתפתח לשיאים מדהימים משנות ה-50' וה-60' ועד ימינו, אלא שייכות וזהות הן חלק מהותי ומרכיב מרכזי בהוויה האנושית. 

12. מדוע אם כך מתקיים ויכוח על עצם הצורך בעיסוק בזהות לצד ביטויי זהות אולטרא-משונים מזה? ומדוע באופן דומה תחושת השייכות או שלא מתקיימת כלל (בשם אולטרא-אינדיבידואליזם) או שהיא מגבילה עצמה רק לאלו שהם ממש כמוני, תוך ראיית מי שאינו כמוני ('האחר') כאויב או לכל הפחות כאיום? ניתן להצביע על סיבה נוספת לזו שכבר עלתה בסעיף 2: הניתוק בין השייכות והזהות לבין סיפוק צרכי הקיום. במקרה הישראלי הסיבה הנוספת הוגדרה על ידי הסוציולוגים ליסק והורוביץ בצירוף 'ישראל: חברה בעומס יתר' (כותרת המשנה לספרם 'מצוקות באוטופיה', 1990).

13. הניתוק בין שייכות וזהות לבין סיפוק צרכי הקיום, מתקיים בישראל באופן ברור לחלוטין במקרה של החרדים (אבל למעשה של כל דוגמא אחרת, כל אחת עם הספציפיות שלה). סיפורם של החרדים הוא אחד מהביטויים המרכזיים להיות ישראל חברה בעומס יתר. התוצאה היא בריחה של אזרחים רבים מעיסוק בזהות, ויתור של רבים לא פחות על שייכות, או כאמור אימוץ זהויות וקבוצות שייכות חלקיות.

14. כאמור בסעיפים 4-5-6, המצב הזה מזין גם את הקצוות ההולכים ונהיים 'פנדמנטליסטים' (כל צד עם 'היסודות' שלו: אולטרא-דמוקרטיה ואנטי-דמוקרטיה), וגם את הניהיליזם וההדוניזם (אכול ושתה וכן הלאה). ומכאן שמי שחרד למצב החברה, חייב לאמץ את "ההעזה למרכז", שמשמעותה המעשית היא זו:

א. להעיז ולהכיר את האופן בו התפתח ההווה מתוך העבר (במלים אחרות: ללמוד היסטוריה)

ב. להעיז ולהכיר את העמדות העקרוניות של אלו שנתפסים בעיניו כאיום וכאויב (במלים אחרות: ללמוד את האקטואליה)

ג. להעיז ולבחון את העמדות שלו בעיניהם של מי שנתפסים בעיניו כאיום וכאויב (במלים אחרות: לפגוש אזרחים שונים)

ד. להעיז ולבחון את מרכיבי זהותו ותרבותו, ולבחון עד כמה האישי הוא למעשה לאומי (במלים אחרות: להעמיק במורשתו)

ה. להעיז ולהשמיע קול בגנות הקצוות ובשבח הריסון העצמי (במלים אחרות: לזכור שדמוקרטיה פירושה פשרות)

יום שני, 3 בפברואר 2025

קטע נפלא - התפרסם בעברית ב-1938, נכתב לפני זה בגרמנית, על ידי היסטוריון יהודי, יוסף קסטין (ותודה לפרוייקט בן-יהודה שמזמן לי כאלו דרישות שלום מהעבר)


עם ישראל עומד בראשיתה של תקופה היסטורית חדשה. הכרה מוצקה זו, ששום דבר אינו עלול להזיזה ממקומה, מטילה חובה לצייר עוד הפעם את תמונת חייו וגורלו של העם הזה ציור מצומצם ומרוכז. עם, הרוצה להמשיך את דרכו ההיסטורית לאחר הפסקה של מאות שנים, חייב לדעת לא רק מה שפעל ועשה עד יום אתמול, אלא חובה יתירה מוטלת עליו ללמוד גם את הטעמים, שעל פיהם פעל את פעולתו. אם אין את נפשנו להפקיר את הדרך המובילה ליום המחרת בידי המקרה העיוור או לאמונה בכחם של פּרוציסים סוציולוגיים, מן הצורך לנו לנסות לברר, איך עברה הדרך עד היום האתמול.

דבר שאינו מוטל בספק הוא, שבירור כזה אי אפשר שיהא נעשה מתוך אובייקטיביות מוחלטת. היסטוריה אובייקטיבית אין אתה מוצא אפילו בצירוף מיכני של העובדות. ולא עוד אלא שהיסטוריה אובייקטיבית לעולם בדאית היא, לפי שהכרח לה להעלים עין מכל אותה ההשפעה, שמהלך ההיסטוריה וכיוונה מושפעים על ידי מאמצי־כח נפשיים ורחשי־נפש דתיים, על ידי האיניציאטיבה המכרעת של גדולי עולם יחידים ושל יוצרי־יצירות ועל ידי מאורעות ציבוריים גדולים, ביחוד בעתות של פורעניות לאומיות. כל עם מנסה למצוא בהשתלשלות ההיסטוריה שלו טעם לקיומו ולמעשיו, להמציא רעיונות, המתגלמים אחר כך במעשים ונעשים מתוך כך עילה היסטורית חדשה בפני עצמה. הרעיון משמש אפוא גורם בהיסטוריה, ולפיכך מתעסק הספר בעיקר בחקר הרעיונות והרצאתם. 

כי לא על פי העובדות לבדן נוכל לכוון את דרכנו ליום המחרת. הפעולה־החוזרת של הצבור בעקב העובדות חשובה היא מן העובדות עצמן, ופעולה־חוזרת זו נקבעת על ידי טיבם וכחם של הרעיונות החיים בקרב הציבור. אם רעיונות כאלה היו רצויים לנו ביום אתמול, זכאים אנו לרצות בהם גם היום, ומתוך כך זכאים אנו לשאוף לכך, שההיסטוריה של מחר תהא מכוונה למתכונת הפנימית של אתמול. הצלחת הדבר הריהי ענין התלוי בכח הנפשי, ואם כן הריהי תלויה בסופם של דברים בגורל. והואיל וכך אין דברי הספר הזה יכולים להכנס אלא ללבם של אותם הבריות, שהיסטוריה אינה בשבילם אוסף של חומר בלבד, אלא גם מאורע נפשי, הרואים את העתיד כהמשכו של העבר והנוטלים זכות לעצמם ליצור היסטוריה, לשאוף לאחדות העם ולדחוק את הקץ. 

יום רביעי, 29 בינואר 2025

מן הים עד המדבר - גרסא מעודכנת של הספר 'הישן' שלי על הסכסוך, ראה אור (דיגיטלי) גם בעברית וגם באנגלית - אם אספר לכם שביקשו ממני 20 אלף ש"ח לטובת הפצה דיגיטלית ו-120 אלף ש"ח לטובת גרסא מודפסת תאמינו לי?

 תאמינו תאמינו. בכל נושא ובכל תחום ככל שהדבר תלוי בי אני אומר את האמת.

אז 20 ובוודאי לא 120 אלף שקל פנויים אין לי.

מה יש לי? מה שאני יודע ומה שאני מסוגל לעשות עם מה שאני יודע כדי שגם אחרים - אתם למשל - תוכלו לדעת גם, וגם אם לא תסכימו אין בעיה, וגם אם יש תמיד עוד מה לדעת - כי תמיד יש עוד מה לדעת - גם טוב.

הגרסא בעברית ראתה אור-דיגיטלי בהוצאה החביבה 'מנדלי מוכר ספרים', תחת הכותרת 'מן הים עד המדבר', והיא אוחזת כ-28 אלף מלים.

ואילו הגרסא באנגלית צנועה עוד יותר - 22 אלף מלים (98 עמודים), ראתה אור דיגיטלי בקינדל של אמאזון ומי שרוצה יכול לבקש גרסא מודפסת.

מה אני מבקש ואין ואין עדיין? שיתקיים בספרים הללו הפסוק 'ופרצת ופרצת ופרצת ופרצת דרך החלון אל תוך המועדון' וגו'.

למשל על ידי הצצה עד כדי היפגעות בקישורים הללו, ואם על ידי הפצת הדף הזה ברבים. לא, אין לי פייסבוק. 

תודה מראש.

יום שבת, 25 בינואר 2025

דלות הפילוסופיה ו(שוב) בשבח ההיסטוריה - כמה הערות על הערות של פילוסוף ידוע האוחז בעוז בקרנות הפלורליזם 'האמיתי' כנגד השיטות האחרות כולן, בוודאי נגד הליברליזם של האמת ובתה האהובה הסוציאלדמוקרטיה הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה הציונית

 א. בשבח הכותרות הארוכות ובגנות דלות הפילוסופיה (או לפחות הפילוסופים או לפחות חלקם או לפחות חלק מהגותם של חלקם)

כן, כותרת ארוכה. תמיד התקנאתי בסופרי המאה ה-18, שלא שמעו לא על שיווק ולא על טוויטר ובוודאי לא על טיק-טוק. קחו למשל את כותרת ספרו המפורסם (כנראה באמת) 'עושר העמים' לאדם סמית (1776): 'חקירה על אודות הטבע והסיבות של עושר העמים'. ומדוע כותרות ארוכות ראויות יותר? כי הן מתקרבות להגדרת ההגינות: לומר את השורה התחתונה בשורה הראשונה.

ובמקרה של הכותרת של סמית, הוא לא אומר את השורה התחתונה אבל כן אומר במה עוסק (ולכן במה לא עוסק) ספרו, ומכאן שהוא עומד בכלל חשוב נוסף באתיקה של ההגינות: להגדיר מראש במה הוא עוסק (ולכן במה הוא לא עוסק).

ומכאן לפירושה של כותרתה של רשומה זו - בפרקים הבאים אתייחס לכמה דברים שהעיר פילוסוף ישראלי ידוע, פרופסור בדרגתו האקדמית, החתום על אינספור מאמרי-דיעה, מאמרים אקדמיים, ספרים וכן הלאה, על המצב הישראלי (ובמשתמע גם על החוץ-ישראלי) ביחס למה שהוא רואה כיסוד הראוי היחיד לקיומה של חברה הגונה: הפלורליזם.

ומה כל כך דל בפילוסופיה? ובכן, לא בהכרח, אבל ביחס להיסטוריה,העוסקת (ובלבד שהעוסקים בה מקפידים לעסוק בה ולא בשום דבר אחר) במציאות האנושית כפי שהיתה והתפתחתה, הפילוסופיה נוטה מסיבות מובנות לשים דברים במגירות, להגדיר הגדרות, לקבוע מסמרות, ואחר כך לסדר (כלומר לנסות לסדר) את המציאות בהתאם.

כן כן, משל החץ והמטרה, כולנו מכירים אותו, הוא תמיד נכון. גם ההיסטוריון ממקד את המטרה כלומר מחליט מראש במה הוא עוסק ובמה לא (ע"ע למשל וכאמור אדם סמית עושר העמים), אבל בשונה מהפילוסוף הוא לא ממהר לסמן נקודות על הלוח, ובוודאי לא לתקוע בו חצים.

ב. מדוע וכיצד הפלורליזם עדיף (בעיני אותו פילוסוף בכל אופן) על כל גישה אחרת, בוודאי על הסובלנות, שהיא האמא הגדולה של השיטות שנובעות ממנה: ליברליזם-פרפקציוניסטי וסוציאלדמוקרטיה-קונסטרוקטיבית

כמו עדיפות הפלורליזם על סובלנות בעיני אותו פילוסוף ששמו שמור במערכת (וגילוי נאות: אחת מהרשומות האחרונות בבלוג זה התייחסה לאחד ממאמריו השערורייתיים אך האופייניים במיוחד מהסוג שהוא יודע להפיק חדשות וישנות לבקרים ולערבים תרתי ופשוטו).

כי פלורליזם מניח מראש שונות אינסופית חסרת גבולות כמעט (ועל 'הכמעט' נעמוד בהמשך), לעומת סובלנות שהיא עמדה טקטית המסתירה אחיזה באמת מוחלטת שבעל העמדה הסובלנית מעדיף לא לנקוט בה ולא להכריז עליה כדי למנוע שפיכות דמים למשל או מכל סיבה טקטית כאמור, שאינה משנה את העובדה שהוא, הסובלן, משוכנע שהוא צודק ואילו יריבו טועה.

לעומת הפלורליסט היודע שהוא לא יודע אם הוא צודק או טועה כי ממילא אין דבר כזה אמת אלא אם מדובר בשאלות מדידות באופן חד משמעי, כמו למשל איזה עם עשיר יותר ב-1776, הצרפתי, הספרדי, האנגלי או הגרמני.

כי הפלורליזם הנחת היסוד שלו הוא שעניינים כמו טוב ורע, וערכים דומים אחרים, אינם ניתנים להמדד במונחי אמת ושקר, ומכאן שהפלורליזם הגון יותר, ובעצם, אם הולכים עם ההגיון הזה עד סופו, הרי שרק ואך ורק פלורליזם הוא הדרך היחידה לבנייתה של חברה הגונה וצודקת. 

ג. האויבים הגדולים (בעיני אותו פילוסוף בכל אופן) של הפלורליזם הצרוף: הליברליזם והסוציאלדמוקרטיה

ובכן, לדעת אותו פילוסוף, הפלורליזם ראוי ועדיף, אם משווים את הפלורליזם המכיל לליברליזם-הפרפקציוניסטי או לסוציאלדמוקרטיה-הקונסטרוקטיביסטית. כי הליברליזם מניח שתנאי לחברה חופשית ('ליברלית') הוא קיומם של אזרחים משכילים, והשכלה, מה לעשות, היא היררכית ודורשת התמחות והתמקצעות וחשוב משני אלו: השתלמות. בצרפתית זה נשמע יותר טוב - פרפקטביליטה, וגם בגרמנית זה נשמע לא רע - פארבעסערונג, כלומר שיפור מתמיד, שאיפה לשלמות, או במלה אחת של מתנשאים: פרפקציוניזם. 

מה שמוביל לכל הפחות לדרישה ללימודי ליבה, כולל לימודי אזרחות, ומתמטיקה לא עלינו, וחשיבה מתמטית, וידע-עמים נרחב (כלומר היסטוריה), וכל זה על בסיס משונה לפיו יש כאלו שיודעים יותר וכאלו שיודעים פחות, ושלכן לא רק שמבחנים זה דבר נחוץ, אלא הוא מתבקש ומבורך.

וכל זה 'לכל הפחות'. כי הסוציאלדמוקרטיה-הקונסטרוקטיבית (סד"ק), שהביטוי הנעלה ביותר שלה בתולדות האנושות בעת החדשה היה תנועת העבודה הציונית על שלל מערכותיה ואגפיה - מעם-עובד ועד ההסתדרות, מהעיתון דבר ועד מושבי העובדים, מהעבודה המאורגנת ועד להפועל, מתרבות-לעם ועד קופת חולים - ובכן הסד"ק הלך אל מעבר לליבלריזם-הפרפקציוניסטי (ובשום ואופן לא נגדו, אלא אם הדבר נגזר מנפלאות הפוליטיקה והתהליך הדמוקרטי השואף למיצוי הכוח הציבורי דרך הקלפי), בהמשיכו את ההגיון של ההשכלה-כתנאי-לחברה-חופשית את יתר מרכיבי החיים האנושיים, מהעריסה לקבר. 

אכן כן. בדרך לבניין-אומה א-לה-סד"ק ייתכנו עיוותים, טעויות וכשלונות, בוודאי אם ברגע כזה או אחר שוכחים מנהיגי הסד"ק שהם קודם כל ליברלים, אבל גם להפך: כשהליברלים זוכרים מה המטרה - בניין אומה (לא 'רק' אצלנו, גם בהולנד ובמקומות אחרים, עם ההבדל הקטן שבהולנד אין חמסינים ובארגנטינה אין חמאס) - גם הם מבינים שלא מספיק השכלה אלא יש לארגן עוד כמה דברים, וכך יוצא שסד"ק צנוע הוא ליברליזם נמרץ, ולהפך: ליברליזם נרפה מחייב (עפ"י הכרעת הקלפי ואם לא אז לא) סד"ק מתקן.

האם ליברליזם או סד"ק נגד פלורליזם? להפך. שתי השיטות מניחות שכדי לקיים ריבוי תרבותי, חובה להנכיח את המכנים המשותפים. הסד"ק בשונה מהליברליזם רוצה להנכיח ולהעמיק אותם.

בקיצור, תנאי לחופש מצפון הוא ריסונו העצמי בהקשרה של חברה סולידרית. כי חופשי זה לגמרי לבד, והאדם הוא יצור חברתי, וזוהי איננה טענה פילוסופית נורמטיבית אלא עובדה היסטורית.

ד. מטרד ושמו מציאות - שהיא תמיד היסטורית בשני המובנים: גם האופן בו התפתחה (וממשיכה להתפתח) וגם הדרך היחידה (הרצינית והבדוקה, כלומר הלא-פילוסופית) לעמוד על טיבה, לאבחן אותה, למיין בין עיקר לטפל, לקבוע סדר עדיפויות, לתכנן תכניות לתיקון וחוזר חלילה 

כל אלו: בניין אומה, תיקון, ארגון, שיפור וכן הלאה, נראים בעיני הפלורליסט כשורש הבעיה, שכן בלתי אפשרי לתקן, לארגן, לשפר וכן הלאה ללא הנחת קיומה של אמת (בכל תחום), שגם אם היא תמיד נסתרת, גם אם תמיד בלתי אפשרי להגיע אליה, עצם קיומה הוא מובן מאליו, מובן מאליו המשמש ככוכב-צפון לצורך ניווט ולצורך חישוב מסלול מחדש בכל רגע נתון ביחס לתכתיביה של המציאות. כן כן, אם יש משהו שהפלורליסט ממש קשה לו עימו, בוודאי אם הפלורליסט הוא פילוסוף, הרי שזו המציאות.

אז מה כוללת המציאות הישראלית? לכאורה שאלה קשה, והסולדים מקיומה של אמת בכלל, ובפרט אם הם פילוסופים דגולים בפרט, יכפרו מראש בכל נסיון לתת עליה תשובה. כי הפלורליסט הראוי לשמו מניח שכל אחד והאמת שלו, אם בכלל יש דבר כזה אמת כאמור, וכי כל אחד חי את חייו, ולכן כל אחד רואה וחווה מציאות אחרת, והדברים (מבחינתו בכל אופן) ידועים.

אבל זו שאלה קשה רק לכאורה. למעשה היא קלה למדי. המציאות הישראלית היא שילוב של שתי שאלות גדולות ומוכרות, שכל אחת מהן מתפצלת לשאלות משנה, המתפצלות גם הן לשאלות משנה נוספות, לאו דווקא עד אינסוף, אבל בהחלט למגוון רחב המסביר מדוע צדקו ליסק והורוביץ כאשר תארו את ישראל במלים "חברה בעומס יתר" (מצוקות באוטופיה, 1990. ספר שהפלורליסט, בוודאי אם הוא פילוסוף, לא ימליץ עליו. ההיסטוריון הסד"קניק לעומת זאת, עבדכם הנאמן, יקבע מסמרה חד משמעית לגבי הספר הזה באומרו כי הוא אמור להיות בכלל כרטיס כניסה לכל דיון ציבורי במצבה של ישראל. והנה לנו הבדל מוחשי בין הפילוסוף הפלורליסט להיסטוריון הסד"קניק).

ה. מה הן שתי השאלות הגדולות? 

בשתי מלים, כלומר מלה אחת לכל שאלה: פנים וחוץ. ובכמה מלים לכל שאלה - שאלת הפנים היא שאלת היחסים בין אזרחי ישראל לבין עצמם, ואילו שאלת החוץ היא שאלת היחסים בין אזרחי ישראל דרך מדינת, מדינת ישראל, לבין כל מה שהוא לא מדינת ישראל, כלומר העולם.

כיצד מתפצלת שאלת הפנים? נו, כל אחד מהקוראים יודע לענות על השאלה הזו בעצמו. התשובה שלי בכל אופן היא זו העושה שימוש בפיגום ידוע של היסטוריונים ושל סוציולוגים (ראויים לשמם, כמו ליסק והורוביץ אבל לא כמו אלו המתקראים 'סוציולוגים ביקורתיים' שכן הסוציולוגיה, כמו כל מדע, לא קיימת בלי ביקורת, ולכן מי שמכריז על עצמו כעל ביקורתי עסוק בעניינים אחרים, ולא במדע), פיגום שפילוסופים לא מכירים בו, בוודאי אם הם פלורליסטים: כלכלה, תרבות, פוליטיקה וחברה, לא לפי הסדר, כי הוא לא חשוב אלא אם זה חשוב לצורך האנליזה (כלומר אם המוקד הוא 'עושר העמים' אז ברור כי הכלכלה היא נקודת המוצא), ובכל מקרה מדובר בפיגום-משולב, כלומר ארבעת הקודקודים הללו מקיימים בינם לבין עצמם זיקות משנה מוכרות: חברתי-כלכלי ('סוציו-אקונומי'), חברתי-תרבותי, כלכלי-פוליטי וכן הלאה. ועם כל זה, ברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד.

האם יש צורך לומר שגם המושג 'כלכלה' או 'חברה' או 'תרבות' או 'פוליטיקה' דורשים חפירת-המשך? אז הנה אמרתי. כן, הם דורשים חפירת המשך המתבקשת לפי הספציפיקה, הייחודיות, הרלבנטיות, כל מה שמקיים את ההתבוננות ההיסטורית אבל הוא מטרד בלתי נסבל ומאוס מנקודת המבט של הפילוסופים. זוכרים את אפלטון? אין לו עניין בסוסים של כפר יהושע או של ערערה. הוא עסוק בסוס התיאורטי ('האפלטוני').

כך גם הפלורליסט האלמוני-הידוע שלנו. הוא לא מטריד עצמו בשאלות של טוב ורע בכל הנוגע לתוכן החברתי-תרבותי-פוליטי בישראל, כי מבחינתו לומר טוב או רע על כגון אלו, סותר את תביעתו להתנהגות פלורליסטית 'אמיתית' (כלומר נאורה, הגונה, צודקת ובעיקר טהורה). 

ומה באשר לשאלת החוץ? נו, גם כאן הדברים ידועים. העולם מתחיל בשכנים הפלסטינים המופלאים, ממשיך במדינות השכנות, שלמרבה האושר הן כמעט כולן מדינותיהם של אזרחים ערבים-מוסלמים-סונים (הידועים בתרבותם הסובלנית ובאהדתם הטבעית לערכי הפלורליזם וההגינות, תשאלו את הנשים ואת הילדים שלהם ותקבלו שלל הוכחות לכך).

והעולם הולך וממשיך למדינות אזרח-טורקיות ורומניות ובולגריות וגרמניות והוא הולך העולם ומקיף את עצמו עד סוף מערב להונדורס ומשם דרך הוואי ואיי שלמה לניו-זילנד העסוקה בהתאבדות שיטתית וליפן ולסין ולהודו ובחזרה דרך איראן ופקיסטן ואפגניסטן ואקא-טמפוקו-אסטן (בדיחה פנימית, חזקה ממני), וכמובן אפריקה שמעל לסהרה וזו שמתחת ואפריקה שמתחת למתחת עד כדי דרום-אפריקה שמאז שהמציאה עצמה מחדש ב-1994 כאנטי-גזענית הפכה להיות גזענית פי כמה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ וגם כאן הדברים ידועים. ועם כל זה, ברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד.

ו. אז איך מציע לנו הפילוסוף הפלורליסט להתמודד עם כל מה שברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד עמו?

בערך במלים שלו: לזכור כי כולנו בני אדם וכולנו שואפים לטוב, כי כל אחד מגדיר את הטוב כטוב בעיניו. המגבלה היחידה שיש לעשות בה שימוש היא זו הרשומה בחוק. רק מעשים קיצוניים הפוגעים בחיים, כמו מילת נשים באפריקה, ראויים לגינוי. כל השאר מבורך וראוי. הדרך לשינוי היא אמון ואהבה ללא תנאי. אין סימטריה בין הפלורליסט לבין האנטי-פלורליסט וחובת ההוכחה היא על הפלורליסט שחובה נוספת חלה עליו: לא לכפות את הפלורליזם שלו על זולתו, כי כולם שואפים לחיים הטובים, כל אחד בדרכו. הדרך היחידה היא שיחה ובשום אופן אין מה לדבר עם פוליטיקאים.

עד כאן עקרונות כלליים. הרלבנטיות הישראלית היא כמובן בענייני חרדים וערבים (בפנים ובחוץ). 

באשר לחרדים - אין טעם לבוא בטענות אל מנהיגיהם הפוליטיים. הקשבה ללא תנאי היא דרך המלך, אם כי יהיה נכון לסגור ברזי-תקציב כדי למנוע מצבים אבסורדיים. אין צורך לתבוע מהם לימודי ליבה, בוודאי לא לימודי אזרחות שהם בכלל שטות גמורה, ויוכיחו חברי הכנסת שלנו, או להבדיל רבנים גדולים בעבר שללא לימודי אזרחות ידעו דבר או שניים על המציאות.

באשר לערבים הישראלים - מדובר בטרגדיה של ממש. אזרחים לכל דבר ועניין הממלאים אינספור תפקידים בחברה האזרחית העומדים יומם וליל במבחן נאמנות אבסורדי, כאילו כל אחד מהם הוא רוצח פוטנציאלי. סיפורם של הדרוזים מכמיר לב במיוחד, ושום נאום על קבר טרי לא ישכיח את השפלת חוק הלאום, חרפה שאין כמותה.

באשר לערבים השכנים - ישראל מזמן עושה בעזה מעשים שאין להם שום קשר לזכותה להגנה עצמית ולכן ראוי לקדם אי-ציות (כלומר סרבנות).

ז. מדוע מה שמציע לנו הפילוסוף הפלורליסט, הוא כל דבר חוץ מאשר להתמודד ברצינות עם כל מה שברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד עמו?

ראשית, כי הפוליטיקה שבעיני הפילוסוף היא אבי-אבות-הטומאה ושלכן אי להתקרב אליה, היא הצומת בו נפגשים הדברים: גם שתי השאלות הגדולות (הפנים והחוץ), גם הסתעפויותיהן הנזכרות של אותו 'פיגום' (כלכלה-תרבות-פוליטיקה-חברה לאו דווקא בסדר הזה או בכלל על פי סדר מסוים אלא על פי העניין לגופו).

וגם כי דמוקרטיה דורשת הכרעות למיניהן, ודמוקרטיה, עוד לפני שהיא מושא להילול או לקילוס (הפלורליסט יזכיר לנו שגם קבלת הדמוקרטיה היא עניין תלוי תרבות...), היא פרוצדורה באמצעותה מקבלים הכרעות כאלו (סגירות ברזי-תקציב) ואחרות (המשך המלחמה באמצעים כאלו ואחרים).

שנית, כי החשיבות שמייחס הפילוסוף שלנו לחוק, תוך שהוא מבטל את חשיבות הפוליטיקה, הופכת את החוק לגרסא מגוחכת במיוחד שאפילו היוונים הקדמונים בימי אפלטון לא חשבו עליה, של 'דאוס-אקס-מאכינה', אלוהים-מתוך-המכונה. כי החוק, ידידנו הפילוסוף, מאיפה הוא צנח??? שאלה רטורית. 

אבל למען הסר ספק ניתן עליה את התשובה בכל זאת, כי אולי לא כולנו למדנו אזרחות ומי יודע אולי יש כאלו שבאמת מקבלים את דעתו השערורייתית והמנומקת באופן כה דל על אי-נחיצותם של לימודי האזרחות (המעידים לדעתו על אותו ליברליזם-פרפקציוניסטי מגונה באשר הוא מניח מדרגים של ידע ולכן של תרבות!!): 

ובכן, החוק הוא פרי פועלה של הרשות המחוקקת, הידועה בציבור בישראל בשם 'הכנסת', שהרכבה האנושי נובע ממניין סך כל קולות האזרחים המצביעים בעד רשימה כזו או אחרת, כביטוי לשילוב של מה שהם מבינים כדבר הנכון המבטא את העדפתם הערכית, התרבותית, החברתית, הפוליטית, הכלכלית וכדומה.

מה שמוביל לפירכה השלישית העולה מדברי הפילוסוף: הוא ממליץ על שיח של הקשבה הבנוי על "אהבה ואמון" (ומי יכול לומר משהו נגד אמון ואהבה, בכלל ובפרט אם הוא נולד יום אחרי שג'ון לנון שר לנו את אימג'ן? המנון לפחות כבר יש לפלורליסטים). אבל הוא מתנגד להיררכיות של ידע. כלומר הוא מציע שיח של הקשבה נטול תוכן ממשי. 

ובלי תוכן ממשי אי אפשר להבין את ההיסטוריה (כן, שוב היסטוריה) המפותלת (כי היא לא יכולה להיות אחרת ולא תהיה כי לא היתה אחרת) של היחסים (המורכבים מאד) בין הרשויות, השופטת המחוקקת והמבצעת, על שלל הדרכים שנוסו וממשיכות להיות מנוסות בעולם לניסוח היחסים ביניהן, כולל בינן (עליון ומחוזי, קואליציה ואופוזיציה, ממשלה וקבינט וראש ממשלה) לבין עצמן. כל זה בעיני הפילוסוף הפלורליסט שלנו פשוט מיותר.

אבל 'אפילו' ללא פוליטיקה. כלומר גם ללא העניין המעיק הזה של החובה (לדעת סד"קניק וגם של ליברל אפילו לא פרפקציוניסט) להקדים ידיעה לדיעה בענייני חוק ופוליטיקה ודמוקרטיה, אפילו בשדה החברתי של השיח הישיר, השיח של "האמון והאהבה" הדרושים לקירוב הלבבות בין בעלי ערכים של הכרה הדדית בחופש המצפון לבין בעלי ערכים הרואים בחופש המצפון אסון (הפנדמנטליסטים למיניהם), ובכן: כיצד יכול להתקיים שיח כזה כך שלא יהפוך לביטול עצמי מצידו של המאמין בערכים של חופש המצפון, ללא ידיעה מינימלית (ורצוי יותר ממינימלית) של תכניה הספציפיים של התרבות "שכנגד" (מושג יסוד אצל הפילוסוף שלנו הוא כמובן המושג "אחר")? הוא לא. 

לא יתכן שיח חברתי, כולל שיח לא-פוליטי, ראוי לשמו, בין ישראלי המאמין בחופש המצפון ובשיטה הדמוקרטית ורואה עצמו כחלק מציבור יהודי-כללי (כלומר חלק מלאום-יהודי), לבין אזרח ישראלי שאיננו מאמין בחופש המצפון (פנדמנטליסט), או בדמוקרטיה (חרדי), או בעצם קיומו של ציבור-יהודי-כללי ובזכותו למדינת לאום (99.99% מהערבים בפנים ובחוץ)

ח. והנה כל הפיסקה הקודמת ממש בקיצור ועל דרך החיוב, ועוד כמה מלים בגנות הפלורליזם-הריק ובשבח תנאי היסוד לקיומה של דמוקרטיה, ודרישת שלום לנסיך הקטן ולנביא הגדול

על מנת לקיים שיח ציבורי-חברתי פוליטי, חובה ללמוד כמה שיותר על שלל הגישות והתרבויות והערכים של מרכיבי החברה הישראלית. חובה זו חלה על כולם, אחרת מדובר בצביעות או בביטול עצמי ובכל מקרה בסתירה שאין דרך ליישב אותה. 

כי דמוקרטיה, ידידי, כמו החוק, לא נפלה מהשמים. דמוקרטיה, ידידי, לא פועלת בחלל ריק של פילוסופים. דמוקרטיה, ידידי, בכל מקום נראית דומה אבל היא דמוקרטיה של כל מקום ספציפי. והדמוקרטיה בישראל מותקפת על ידי שלל אויבים מבחוץ ומבפנים.

ולכן, אם רוצים, כמוך ידידי, וכמוני, וכמו כנראה רבים רבים אחרים, לשמור עליה ולקיימה, קיומה של הדמוקרטיה דורשת הכרעות קשות וגם מלים קשות כנגד אויביה מבית ומחוץ, והכרעות קשות הן לא פעם, כמעט תמיד, על חודו של קול, כי אין דרך אחרת. 

ולכן, ידידי, הדמוקרטיה והפוליטיקה שלובות זו בזו, ומי שחרד לגורלה של הדמוקרטיה, אין לו ברירה אלא ללכלך את הידיים בהיסטוריה שלה, שהיא במלה אחרת: הפוליטיקה. 

את הפילוסופיה המופשטת והפשטנית, יש לשמור לשאלות מרתקות כמו למשל האם אלוהים הכל יכול יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים. 

את אבני המציאות נאלץ להרים, להזיז ובעיקר ליצור, ממש בעצמנו, כחברה, כציבור, בהמשך לרעיון הישן שנוסח על ידי חז"ל באופן נאה וידוע: סוף מעשה במחשבה תחילה. 

מחשבה במובן העמוק, הרחב, הרציני ולכן ההיררכי, הביקורתי, המבחין בין טוב לרע, אמנם בזהירות ובצניעות אבל בכל זאת, אין מנוס מלנסות להבחין בין טוב לרע, בלי צביעות ובלי משוא פנים ובלי זיוף פלורליסטי שאיננו אלא פסיבדו-פלורליזם מזיק ומסוכן. מסוכן גם לחוק וגם לדמוקרטיה וגם לציבור העושה בהם שימוש ומבטיח את קיומם.

כי האדם כאמור הוא יצור חברתי, ומכאן שפלורליזם רב תרבותי איננו יכול להתקיים ללא מכנים משותפים, רחבים ועמוקים ככל שניתן. 

ותודה לראס"א (רבנו אנטואן סנט אקזופרי) שאמר: ילדים, הזהרו מעצי הבאובב. ותודה גם לרג'"א (רבנו ג'ורג' אורוול) שאמר:  ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש.''



יום רביעי, 1 בינואר 2025

סטוקמן ריפורט - או: זן ואמנות הובלת בקר על פני הים התיכון

 א. בירור מושגים

מה זה סטוקמן? איש ה-סטוק. מה זה סטוק? בימינו זה כינוי למניה. אבל כמו שהמלה 'קפיטל', שזה הון, נולדה על בסיס ה'ראש', או ליתר דיוק הרבה פעמים 'ראש', של בקר, שנאמר 'ראשי בקר', כך גם המלה 'סטוק' מקורה לתיאור עדר של בקר. כי בקר לסוגיו, לצד האדמה כמובן, הוא בסיס החיים האנושיים.

אז סטוקמן הוא האיש שמטפל בבקר בדרכו מהאחו אל המשחטה, מהעשב אל המקפיא, ומשם בדרכים מפותלות אל התנורים, הסירים, המנגלים ואל מחזור הדם האנושי.

ומה זה ריפורט? דו"ח. דין וחשבון.

ומה זה סטוקמן ריפורט? הדו"ח של איש הבקר, אבל גם כותרתו של הספר החזק ביותר שקראתי לאחרונה, קודם כל כי הוא - כמו הבקר לא פעם - מתעקש שלא להיות מוכנס בקלות לקטגוריה כזו או אחרת.

אבל הסופר - אלמוני בשם י. ח. קוגן (וכן, הרמיזה המחוייכת ליוד-חית מפורסם וחכם אחר, זה שנרצח ב-1921 ביפו על ידי אבירי הלאומנות הערבית הרצחנית שאף פעם לא די לה מלרצוח בהתלהבות הדוניסטית) - הקל עלי את מלאכת ההגדרה כאשר בכריכה האחורית הציע אחת קולעת למדי: דוקו-פילוסופיה.

ב. בירור מושגים - ב'

מה זה דוקו-פילוסופיה? הייתי מסתפק בהפניית הקורא לכותרת, אלא שאני נוטה לשער שבניגוד לבני דורי, בימינו יצירת המופת 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' פחות מוכרת (כ דגושה ורפויה גם יחד), הגם שאני מדי פעם רואה אותה בחנויות 'אפילו' לא של יד2.

אז מה זה דוקו-פילוסופיה? פשוטו כמשמעו: תיאור דוקומנטרי של מלאכת הסטוקמן (ויש לקוות שאת המשך הכותרת - הובלת בקר על פני הים התיכון - אין צורך להסביר) כשהוא משולב בפילוסופיה.

ומה זה פילוסופיה? טוב, על כך שביוונית מדובר ב'אהבת החוכמה' כולנו יודעים. אבל יש פילוסופיה ויש פילוסופיה, ומי כמו ויטגנשטיין שההתחכמויות שלו סללו את הדרך לכסילות-משמימות-משוקצות כמו ג'ודית באטלר יודע למה הכוונה.

כי פילוסופיה, לעומת תחום הידע העילאי שזכיתי להיות מסוגל לדווח עליו פה ושם (היסטוריה), נוטה לא פעם אל עבר המופשט, ולא שזה רע, אבל יש מצבים בהם הפשטת היתר, בעיקר כשהיא מוותרת על ה-קומון-סנס' (שזה בפשטות 'החוש המשותף', כלומר החיבור שאמור לעשות אדם המצוייד בשכל ישר בין כל הדיווחים שהוא מקבל מחושיו הידועים: שמיעה, ראייה, מישוש וכו'), עלולה להגיע לתלישויות הזויות, שסכנתן רבה. שנאמר על ידי משורר אחר מסוגו של קוגן: ילדים, היזהרו מעצי הבאובב.

והיום ילדים, עצי הבאובב מסתובבים ברחובות עם גלימת שופטים ועם כובע מרובע של אקדמאים. וכמובן משקפיים עגולים וגליון של עיתון ידוע מתחת לבית השחי.

אז במקרה שלנו, הפילוסופיה של קוגן רחוקה ת"ק פרסה, או אם כבר, במונחיו, אלפי קשרים מהאשפה שנוצרה והצטברה בממלכת הפילוסופיה התלושה במאה השנים האחרונות ובעיקר בדור האחרון, והיא ראויה לשמה, כי יש בה אהבת חוכמה, אהבה שתלויה בדבר (המתועד הדוקומנטרית) ושלא-תלויה בדבר, כי חיבורם של שני סוגי אהבות אלו היא יסוד החוכמה.

ג. לתאור הספר בלי ספויילרים

421 עמודים. אבל כאלו שאחרי העמוד השלישי הקורא המתאהב כבר מצטער שנותרו רק 418. והחוויה הזו של לשקוע בין הדפים, בין תיאורי החיים על הסיפון, חוויותיו של איש-בקר עם עגלים וכבשים ומלחים מהפיליפינים וסוחרי בקר בהונגריה ועובדות בתעשיית המין ברומניה, היא מסוג החוויות שרק מי שאוהב ספרות מכיר, ושאם הוא לא מכיר הוא לא באמת אוהב ספרות, ושספרות קיימת בשבילה.

מעשה בנער ישראלי צעיר, שאחרי שירותו הצבאי הקרבי, שכלל כמה סבבים בסבבים המגוחכים שהביאו עלינו את ה-7 באוקטובר (ושאם תתחזק רוח הטיפשות התבוסתנית המרימה ראש שוב פעם, יצטרף גם ה-7 באוקטובר לרשימת הסבבים המגוחכת והקטלנית), מצא עצמו כסטוקמן באניית בקר המובילה ראשי בקר מאירופה לישראל, אם לשם גידול עדרים לפני שחיטה ואם ישירות לשחיטה.

ובאנייה רבים המלחים הפשוטים, בורים ועמי ארצות ברובם, שתמורת 1000 דולר לחודש עוסקים במלאכה המשלבת סכנות רבות ומשונות, בנמל, על האנייה, בשלב העמסת העדר ובשלב פריקתו, וכמובן לאורך מסעות ימיים הנמשכים במקרה הטוב כמה ימים בודדים וכמעט שבועיים במקרים של תקלות שונות ומשונות: אנייה אחת למשל איבדה את העוגן שלה. התוצאה היתה לא רק עיכובים משונים וקנסות גבוהים שהטילו הטורקים השחצנים והמרושעים על הבעלים - כי אם אין עוגן אי אפשר לעגון בכניסה לבוספורוס ואז אין ברירה אלא לעבור את המיצרים באמצעות גוררת טורקית - אלא בעיות בהזנת הבקר ובייבוש הפרשותיו, עניינים מורכבים שלא זה המקום להכנס אליהם.

ובימים על פני הימים הימים ארוכים לא פעם ומשמימים. בקיץ חם ובחורף קר וכשהגלים גבוהים הכל מסתובב מעליך וכשהכל רגוע מחפשים סיבות לריב וכל הזמן דרוכים ומצפים לרגע שהאנייה תתקרב מספיק לחוף ואפשר יהיה לקלוט סיגנלז מהאנטנות הסלולריות וליצור קשר עם אהובים ורחוקים.

מלח אחד נע על פני הגלים במשך 17 חודשים רצופים. אבל היה לו את המזל לשרת באנייה עם הסטוקמן שלנו, שלצד היותו נער צעיר, ספרים הוא קרא מאז שהוא זוכר את עצמו ובהתאם יכולותיו העיוניות ובתוספת נדיבותו חסרת הגבולות אירגן לבקשת המלחים הבורים שיעורי תנ"ך וברית חדשה על הסיפון.

ויש סיפור על איש ביטחון מהסוג שאנו פוגשים בכל פעם שאנו מתכוונים לנסוע ברכבת: "יש לך נשק?" וחוכמות עמוקות מסוג זה. עריצות על בסיס כסילות היא אולי הדבר המפחיד ביותר בסידורים של החברה הליברלית האנונימית. אפשר רק לדמיין מה עובר לאנשי הבטחון בראש כשהם מנחים את מאבטחי הכניסה בסבידור לבלבל את המוח בשאלות דביליות כמו "יש לך נשק" או "משהו חד אולי", כי מה בדיוק התיזה: שאזרח המצויד במפתח כרטיסי סים (מכשיר מתכת חד לכל הדעות ומכל בחינה) יממש את פנטזיית 'חטיפת פולהאם 1-2-3', לא לפני שיוודא שאין לו צינון חלילה כדי שאיש הבטחון לא יעלה עליו אחרי זה?

אז במקרה שלנו, הסטוקמן מדווח על איש בטחון כזה, שהחליט לממש את זכותו להתנהג כעבד-כי-ימלוך, התנהגות שתנאי ראשון למימושה הוא הפקדת השכל בכספת מיוחדת אצל מנהל הנמל, ואז לזרוק פקודות לכל כיוון, בלי קשר למציאות (מבחינה זו אפשר אולי לצרף את אנשי הבטחון בימינו לפילוסופים הדגולים שהוזכרו קודם - אצל אלו השימוש בשכל אסור, אצל עמיתיהם יש לעשות שימוש מופרז בשכל, התוצאה זהה).

התוצאה: עשרות כבשים שנהרגו מזה שהן רמסו זו את זו. אבל לפחות גילינו שאין להן לא נשק ולא מכשיר חד.

ד. וקצת זן לסיום

כן כן, הפרדוקס המוכר של הגשש: דייג אוהב דגים? אם כן, למה הוא דג אותם. מספרים יודעי דבר שבמעבדות במכון וייצמן ממשיכים לנסות לפתח את מה שחיים וייצמן, האיש שעל שמו המכון, חשב עליו כבר לפני 100 שנה: בשר מלאכותי שיחסוך מהבקר את המסלול המשונה הזה במהלכו דייגי-בקר, סטוקמנים למשל, דואגים לבריאותם בדרכם מהונגריה לגולן, כדי שאחרי שיתהלכו באחו בגולן כמה ימים, שבועות או חודשים, יעלו ברוב טקס על מנגל או יבלו כמה שעות במעשנה.

בהצלחה לכולם. גילוי נאות: אני טבעוני. גם צמחוני. גם קרניבור. בקיצור - מכיל את כולם, פרוגרסיב אמיתי, פלורליסט. בענייני מזון אני ממש קוויר גמור. אין גבולות אין הגדרות אין שחור לבן אין מגדר ובלבד שיהיה טעים ומזין. לא אוכל ג'נק, משתדל לבשל את מה שאני אוכל, אין לי אשליות שיום אחד אוכל לגדל את מה שאני אוכל. אפילו לא עגבניות. אני חי בעולם הממשי.

ומובן מאליו שהעולם הממשי בר-שינוי. אבל כפי שקוגן מלמד אותנו, רק מתוך 'השיטה' ולא בניגוד אליה. אלא אם קוראים לך גרטה ואתה הופך את הטימטום לנבואה קדושה ואת הנבואה הקדושה למפעל חיים צדקני ותלוש.

ומה קשורה גרטה? נו, כידוע לצד היותה של תעשיית הבקר רצח עם נאצי וכן הלאה, היא גם מחממת את כדור הארץ. או שלא. לכו לשמוע הרצאות של ניר שביב. ואחר כך אפשר להנות מהמבורגר טוב.

ואי אפשר בלי שניים מקרא אחד תלמוד, רשות הדיבור ליוסף חיים קוגן: 

"תחושת הוותק מפרה בי הרהורים על קנקן ההסתגלות האנושית, שוב. לעתים נדמה לי שהסתגלותו של אדם קשורה או אף תלויה ביכולתו להשיל מעליו את עברו. לפעמים, הסתגלות זו נראית בעיני כפרי כישרון מפוקפק או ניסיון עבר מפוקפק, המאפשרים לנטרל את העתיד ולא ליפול בפחי חלומות; להתקפל אל מימדיו של ההווה הצר ולקבל את צורתו. בכלל הצורך במעשה הוא המקיץ את האדם אל ההווה ומגבלות המציאות כבר יוצרות את הצמצום שבמעשה המצמצם אותנו אל ההווה. ואז הוא כל כל מצומצם ומסוגל אל אותו המקום בו הוא נמצא, אל אותו רגע בלתי נראה כמעט"

והנה בפעם החמישית שאני קורא את הקטע הזה, אני מזהה את היחס המרתק בין 'מסוגל' ל'מסוגל' ל'מסוגל'. סומך עליכם שאתם יודעים לעשות חשבון בלי עזרה שלי.

ואם כבר מדברים על חשבון, ובתקווה ובברכה שתזכו להחזיק את סטוקמן ריפורט ממש בידיים, אל תחמיצו קריאה שלישית וחמישית ויותר מזה, של הפרק 'מינוס'.



יום שלישי, 24 בדצמבר 2024

ילדים! היזהרו מעצי הבאובב!! חכמינו מזהים תהליכי דיקטטורה ואף נותנים בהם סימנים: ר"ב-שמ"צ-רש"פ-פא"נ-שעי"ד-עפ"ה-תק"א

חופש המקלדת וחיבורה המהיר למרחב הציבורי, מאפשר היום להפיק בקלות כל טקסט, כמו כמובן הטקסט הזה שאני מפיק עכשיו, שמטרתו להעמיד במבחן טקסט המוכיח שישראל היא כבר למעשה דיקטטורה, טקסט שנכתב על ידי פילוסוף דגול, ושראה אור במעוז האחרון של הנאורות בעולמנו (ואולי היחיד שהיה פה אי פעם, כך ללא ספק משוכנעים פרנסיו ומעריציו שממשיכים לתת לו לגיטימציה מעצם העובדה שהם קוראים או כותבים בו).

יתרונו הגדול והיחיד של הטקסט שאני מפיק כאן בקלות באמצעות חופש המקלדת וחיבורי המהיר למרחב הציבורי, הוא שאני לא פילוסוף דגול והבמה שאני מפרסם בה את הדברים היא בסך הכל בלוג בלי הרבה יומרות.

כך או אחרת, מבחן האזהרות הוא במימושן במציאות. כלומר אין צורך להיות לא פילוסוף ולא בעל קתדרה ולא שום תואר דומה אחר, גם אין צורך לנשום את אוויר הפסגות ברחוב שוקן, כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לקחת כל אחד מהמרכיבים המשמשים להוכחה שישראל היא כבר דיקטטורה או עומדת להיות דיקטטורה ממש בזמן הקרוב, ולבחון אותם אחד אחד וכמכלול.

או להפך: כדי להרגיש טוב עם עצמך שאתה שייך עדיין לאחרוני הנאורים, הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לבחון האם התיאור המדכא של הדיקטטורה הישראלית, אכן מחזיק מים. במקום זאת עליך לתחוב היטב את הגליון היומי של העיתון המהולל מתחת לבית השחי, ולמלמל בקפדנות ר"ב-שמ"צ-רש"פ-פא"נ-שעי"ד-עפ"ה-תק"א.

נראה לי כחומר מעולה לספוקן-וורד, ליצירת ראפ ואולי אפילו למחזמר. הנה זה בפונטיקה, ממש מתגלגל על הלשון, שלא לדבר על המשמעות הנסתרת של כל אחד מהצירופים (ר"ב - רק ביבי; שמ"צ - השמץ!; רש"פ - הפרטנר לשלום; פא"נ - מה זה פאן, פאנאן!!; שעי"ד - יחי השאהיד; עפ"ה - עפים על עצמנו; תק"א - מקווים שבפעם הבאה החץ יפגע).

rav-shamatz-rashaf and fun

sha-his afa taka kan

אבל אני שסובל ממחלה חשוכת מרפא, 'מציאותיטיס', לא מסוגל לכך. לא רק שניסיתי את התרופה הבדוקה - לתחוב גליון של העיתון המהולל תחת בית השחי, אפילו ישנתי שבוע שלם עטוף בגליונות העיתון ומילמלתי 'דיקטטורה דיקטטורה דיקטטורה' שוב ושוב שבעה לילות תמימים - אלא שטובי היועצים בפניהם הצגתי את המחלה, משכו בכתפיהם ואמרו לי משהו בסגנון של 'אכלת אותה, תסתדר'.

אז בהנתן מחלתי חשוכת המרפא, כל שנותר לי הוא להכנע לתסמיניה: בחינת הדברים לגופם במבחן המציאות (זה, אגב, מקור שמה של המחלה).

ובכן: 

1. ר"ב - האם מתקיים בישראל מימוש של רצון הבוחר כן או לא? שאלה רטורית, מביך לענות עליה אפילו. נעבור הלאה.

2. שמ"צ - האם בישראל מתקיימת פרקטיקה של שלילת המרחב הציבורי? אני עובר פעמיים בשבוע בכיכר החטופים ובדרך עובר מתחת לכמה עשרות גשרים. בנוסף, בזיפזופ היומי שאני מבצע בין ערוצי הטלוויזיה בדרכי לגאולת ערוץ הספורט, אני עובר על בערך חמישה ערוצי חדשות שונים. על פי שמועות - כי אני, כשאני רוצה ללמוד חדשות אני לומד היסטוריה ולעומת זאת אין שום דבר חדש בכותרות השוברות של ערוצי 'החדשות' - ובכן על פי שמועות בכל ערוץ אפשר ללמוד על ישראל אחרת. 14 פחות 11 שווה 13 כפול 12 חלקי 33.

3. רש"פ - האם בישראל מתקיימת מציאות של רידוד השפה? נו, ברור, ביחס לרמתם של דגולינו היושבים בבר-אילן או ברחוב שוקן, כל אחד מאיתנו הוא עילג. אלא אם לא לזה הכוונה, אבל כך או אחרת, אם השפה כל כך רדודה, על יסוד מה חושב הפילוסוף המזהיר אותנו מעצי הבאובב של הדיקטטורה, שנבין את מה שהוד רוממותו מקליד ומפרסם? בעיה. לוגיקה101, מודה בגאווה שלא למדתי אף פעם פילוסופיה באופן מסודר. תמיד איכשהוא נמשכתי למקצועות המציאות, היסטוריה למשל.

4. פא"נ - פרפקציוניזם אישיותי נדרש: הסמן הזה כל כך הזוי, שאין ברירה אלא לקחת עוד כמה מלים המנסות לפרש את עומקו, עומק שרק פילוסופים מסוגלים אליו. הנה זה שוב, מתגלגל יפה על הלשון, ממש פא"נ - פרפקציוניזם אישיותי נדרש, או "נאמנות לשלטון ולערכיו" ולא ל"ליברליזם פלורליסטי". לוגיקה101 כבר אמרנו? אז אמרנו. ביידיש זה נשמע כרגיל טוב יותר. האט ער געזאגט (כלומר האט מיר געזאגט). או עוד קידומת ביידיש: דו פארשטייסט? אתה מבין את זה ברוך? "פלורליזם ליברלי" מסתבר כאפשרות רק ואך ורק אם אינני מקבל את "ערכי השלטון", כי אחרת מדובר בדיקטטורה. כיצד זה מסתדר עם רצון הבוחר? זה לא. לוגיקה101 כבר אמרנו? אז הנה אמרנו שוב. ומכיוון שאני לא סומך על עצמי שאני מסביר את עצמי מספיק טוב, הנה זה שוב במלים אחרות: אם אני מזדהה עם ערכי הלאומיות הציונית וחושב שלהיות עם חופשי בארצנו זה ערך שדורש בין השאר סוג מסויים של פעולות שלטוניות, וגם השלטון במקרה מאמין באותם רעיונות, הרי שמדובר לא בליברליזם פלורליסטי אלא בדיקטטורה. פילוסופיה כבר אמרנו? אז הנה שוב: פילוסופיה.

5. שעי"ד - האם מתקיימת בישראל 'שלילת ערכי היסוד של הדמוקרטיה' כמו "פגיעה בחופש הביטוי" או "פגיעה בערך החיים"? נו, לגבי 'חופש הביטוי' הנה הוא מתקיים ממש בשנייה זו כפי שהוא מתקיים לצערם של כמה מאיתנו גם ברחוב שוקן (כי חופש ביטוי איננו ערובה לתוכן קל וחומר לאיכות ולרוח הביטוי, אבל שיהיה, ביידיש זה נשמע יותר טוב: זאל זיין). אבל מה עניין 'פגיעה בערך החיים'? הפילוסוף מסביר לנו שמטרות כמו 'חיסול חמאס' אינן מציאותיות וכי בשמן פוגעים בזכות לחיים של החטופים. אכן תמונות קשות. רק פילוסוף מדופלם מסוגל בקלות כזו גדולה לבלבל בין סיבות לתוצאות, ואם הוא יהודי מאמין אבל פילוסוף הוא יקפיד שלא לחפש את סיבת הסיבות לטרגדיית החטופים (רמז: עיסקת שליט).

6. עפ"ה - ומה בדבר עליונות הפוליטיקה על המשפט? נו, כאן בכלל הגענו לסבך ללא מוצא... כי על פי הפילוסוף שלנו מערכת המשפט אינה נגועה חלילה בפוליטיקה. יושבים שם אנשים צחורים וטהורים נטולי פניות. אבל חשוב מכך, היא המחטף התודעתי שמבצע כאן הפילוסוף, המשוכנע כמו רוב הפילוסופים מסוגו החיים במאה ה-21, שכולנו מטומטמים. במקרה שלי זה נכון ב90% מהמקרים, אבל גם 10% זה משהו (תשאלו את יאיר גולן, הוא ישמח לזכות ב-10% תמיכה בקלפי בבחירות הקרובות), 

והנה ה-10% שלי: השימוש במושג 'פוליטיקה' מתעתע כי הוא מקפל בתוכו כמה רמות של מציאות (מה לעשות, חולה במציאותיטיס כאמור): א. פוליטיקה במובן של 'פוליטיקאים' ערמומיים ונוכלים (לעומת שופטים צחורים וטהורים). ב. פוליטיקה במובן של מאבקי כוח בתוך ארגון מסויים (למשל מי יהיה יו"ר הכנסת או יעמוד בראש הוועדה למינוי שופטים או מי יעמוד בראש הפרקליטות או מי יהיה יו"ר ועד הבית בשכונה שלי). ג. פוליטיקה במובן של תחום עיסוק אנושי מאז המערות כנראה, אבל ללא ספק מאז שיש היסטוריה כתובה, כלומר לפחות 5000 שנה, במהלכו בני אדם עסוקים בלארגן כוח הנחוץ לניהול החברה (כי האדם הוא יצור חברתי) ובאופן בו מחולק הכוח הזה. 

על יסוד סעיף ג', דמוקרטיה היא שיטת ניהול פוליטיקה במסגרתה התשובות על השאלות הללו ניתנות על יסוד כללים מוסכמים, שכוללים כללים לשינוי הכללים. למה מתכוון פילוסופנו הדגול? אין לדעת. אבל בהנחה שהוא מספיק הגון (אין לדעת) ומספיק נבון (סביר להניח אחרת מילא לא היה פילוסוף, אזהרתו לא היתה מתפרסמת בעיתון המהולל), סביר שהוא יסכים שהגדרות א' ו-ב' כפופות ל-ג'. ואם כך הוא הדבר, הרי שהאזהרה שלו לפיה יש כאן דיקטטורה כי הפוליטיקה אצלנו עליונה על המשפט, איננה אלא תיאור מציאות אנושית כבר 5000 שנה לפחות, כנראה יותר. כי גם במערה, השאמאן שהוסכם שהוא זה שמכריע בין מחלוקות, הוסכם ככזה כחלק מקבלת כללי משחק בלתי כתובים (בעידן המערות), אבל כללי משחק בכל זאת.

אז אם כל מה שמפריע לפילוסופנו שיש מאבק על כללי משחק, באמת חבל נורא שלוקחים לו את הצעצוע, אבל מה לעשות שבאוטו האדום רוצה לשחק עכשיו יוכבד, והגם שהיא קטנה ביישנית וחלשלושית (ועכשיו כמובן יאשימו אותי שוב במיזוגניות, זה בסדר, אני רגיל), הרי שכללי המשחק הם אלו שלא רק מי שיש לו כוח נוסע על הבימבה האדומה, אלא גם מי שאין לו כוח.

על זה מתקוטטת המערכת הציבורית שלנו בשנתיים האחרונות, על ניסוח מחודש של כללי המשחק בין הרשויות השונות, וכל זה, מה לעשות, פוליטיקה, ולכן, מה לעשות, במובן של סעיף ג', גם מערכת המשפט כפופה לפוליטיקה. וכל זה עוד לפני שדנים בעמדות הפוליטיות במובן הצר יותר בהן אוחזים.זות חלק מהשופטים.טות שלנו שמעדיפים.פות את רווחתם של רוצחים ואנסים על פני זו של אלו שמשלמים להם את המשכורת.

7. תק"א - אכן מתקיימת בישראל תרבות של קונספירציה ואיום, וללא ספק יש ישראלים שממציאים "אויבים מדומיינים". לא זו כל המציאות. רוב הישראלים לא שותפים לתרבות של קונספירציה ואיום, ורוב הישראלים לא מחפשים אויבים מדומיינים, מהסיבה הפשוטה שרוב הישראלים אינם פילוסופים ולכן הם מזהים בקלות אמנם לא תהליכים אבל כן, ממש בקלות, אויבים אמיתיים היושבים ברצועת עזה, בתימן, בביירות, בדמשק, בבירות, בטהראן ובהרווארד ובשלוחותיה. 

ומה בנוגע לישראלים ששטופים בתרבות של קונספירציה ואיום? נו, אפשר למצוא כאלו מכל הסוגים. אלו שמאיימים למשל שכל עוד יושב מי שיושב במשרד ראש הממשלה הם יפסיקו לטוס, לייצר מודיעין ואולי לשלם מסים. או כאלו שמאיימים שאם יגייסו אותם הם ירדו מהארץ (למה הם מחכים??). או כאלו שמפיצים את טירלולי 'מדינת העומק'. 

ומה באשר ל'אויבים מדומיינים'? נו, גם כאן תודה לאל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, מכל הסוגים: לא מעט חרדים משוכנעים שהאויב הגדול שלהם הוא התל-אביבי הממוצע עם המשקפיים העגולים. המאיימים-שלא-לטוס ומזהי-התהליכים מדמיינים שהאויב הגדול שלנו יושב בקיסריה ומעשן שמפניות סגולות ושותה סיגרים או להפך. ושר המשפטים משוכנע שהאויב שלו יושב בבית המשפט העליון.

והנה לנו יופי של איזונים ובלמים: רוב ישראלי מוצק המצליח בקלות לזהות מי הוא אויב אמיתי ומי הוא אויב מדומיין, ולצידו מיעוט צעקני הכולל כך מסתבר גם פילוסופים דגולים, שמזהים תהליכים ומדמיינים דמיונות. הואיל והמדמיינים התלושים מאיינים זה את זה, אפשר לכתוב את ראשי התיבות האחרונים להיום: חזל"ש.