יום שישי, 30 בינואר 2026

ובחרת בחיים

 ועוד לפני שפתחתי בדברים שרציתי לומר, המלה 'ובחרת' משכה בקצה זנבי ושאלה אותי האם שמתי לב לקרבה ולדמיון בצורה ובמהות שיש בינה לבין המלה 'חבר' על כל נגזרותיה, 'חברות' היא החשובה ביניהן, אבל גם 'חבורה', וכמובן 'חברה' שהיא בכלל מלה כפולת משמעות, כי כפי שמלמדת אותנו השפה הגרמנית, 'חברה' היא פעם געזעלשאפט ופעם געמיינשאפט, וכאן הרי אנו עוסקים בגעמיינדע, ב'ביחד-נס' כפי שנהוג להתלוצץ.

אז מה רציתי לומר לצד מה שכבר אמרתי על חיים של בחירה בחברות, חברות בלעדיה אין לא חבורה וגם לא חברה?

א. ביקור בכפר ילדותי

אתמול שמתי פעמי לכפר ילדותי ונערותי לשבת 'שבעה' עם יתומה טרייה, אשה בת 52, שזכיתי להיות 'המדריך' שלה במה שבמקומות אחרים הוכר כ'תנועת נוער'. מדובר בכפר מיוחד, כמוהו פרוסים ומשרטטים את מפת ארצנו כ-270 מהם, ולכן המרכאות. לא בדיוק 'מדריך' ועוד פחות מכך 'תנועת נוער' אבל כן, מפגש חינוכי מתמשך היה לי אתה ועם בנות ובני קבוצתה, ואיכשהוא כולנו יצאנו ממנו עם זכרונות מאד טובים.

היא ישבה שבעה עם אחותה הבכורה. שתיהן שכלו את אמן כשהיתה בת 33. בת 33. בת 33 הלכה לעולמה מסרטן ארור. עוד קורבן לחוש ההומור המגוחך של הטבע, ואיזה מזל - ואולי אין זה מזל אלא ממש בחירה בחיים - שאינני מאמין בבורא עולם בעל תכנית סדורה המשגיח פרטית וכללית. כי מה לתכנית ולהפקרת שתי בנות צעירות ובן זוג - זה שישבנו עליו 'שבעה' - למוות מיותר ואכזר של אשה, אמא, רעיה וחברה בגיל 33.

והנה הבחירה בחיים. האחות הגדולה, כנראה מאז, בחרה בנתיב היסורים העצמיים והמרירות. זר לא יבין זאת. אני בוודאי שלא. אני שזכיתי לקבור אמא בת 80 ואבא בן 90, שניהם, כל אחד ביומו, 8 שנים כמעט הפרידו בין ימיהם האחרונים, היו צלולים עד לרגע האחרון ממש, אני שזכיתי לכל העושר הזה, לא אוכל להבין.

אוכל לדמיין כמובן. לפני יותר מ-20 שנה ליוויתי באוזן קשבת ל(עוד) קולגה מתחום עיסוקי שהפנה לי גב על לא עוול בכפי. אבל באותם ימים הוא שכל את אשתו הצעירה, בת 40 היתה, וכשליוויתי אותו באוזן קשבת ובלב רחב, נזכרתי באחת מאהבות חיי הגדולות, היו ימים בהם כמעט כל אהבה כזו היתה גדולה, כי מה גדול יותר מאהבה חוץ מהחיים היקום וכל השאר? כמעט כלום. והנה אהבת חיי שאת מכתב הסירוב שלה הטמנתי במגירת החפצים החשובים ואז במשך חודשים לא יכולתי לפתות את המגירה כי מגעה היה לי כמכוות אש, והנה חלפו השנים ואהבות גדולות אחרות השכיחו את האהבה הגדולה הנכזבת ההיא, והנערה שאהבתי ודחתה אותי היתה לאשה והנה גם היא חלתה בסרטן וכמו אשתו של הקולגה-מפנה-העורף הלכה לעולמה, ואני חשבתי שעם קצת מזל אני הייתי הקולגה שהיה זקוק לאוזן קשבת כדי לשאת את חרפת המוות המיותר הזה, המוות האיום שהוא כל כולו בדיחה לא מצחיקה של הטבע: הגוף היוצא כנגד עצמו.

והנה אחותה הצעירה בחרה בחיים. כל כולה מאז שאני זוכר אותה, והיא כבר יתומה מזמן, כל כולה שמחת חיים. עד כדי כך שעשתה מעשה ובחרה בחיים והביאה לעולם ילד, והתקיימו בה המלים הנשגבות של רחל המשוררת שלא זכתה. לא אורי שמו אבל כל השאר בדיוק כמו בשיר. צח וענוג היה הקטן שגדל, והנה הוא מתקוטט עם אמו היושבת שבעה דרך הטלפון, מתפנק בסרבנות טיפוסית לבני 17. בוחר בחיים.

ובדרך מהכא אל התם, כלומר מתחנת הרכבת אל כפרי האהוב שכבר מעטים בו מכירים אותי ואני אותם, כי הארץ שינתה את פניה וכפרי הוא הארץ, ובשפות אחרות, יוונית וספרדית למשל, זו ממש אותה מלה, אפילו לעם שהוא כפר שהוא ארץ, ובכן את הדרך מהתחנה לכפר עשיתי במחיצת בן כפר אחר, שבימים הרחוקים של ילדותנו, לא נשאתי לו חסד, לא אני ולא חברי, והגם שלהכאה על חטא אין שום יכולת לשנות את העבר, ושהיא מתכון גרוע מאד לבסס עליו חברות, הנה אני מוצא עצמי ביני לביני מכה על חטא מדי פעם על רגעים רעים שבחרתי בהם בשלב ההוא של חיי, ומתנחם, ומנחם את עצמי שהנה בכל זאת בסופו של יום, יום הנמשך כבר עשרות שנים, בחרתי בו כחבר.

וגם הוא בחר בחיים. אדרבא, במו ידיו הוא משקה אולי עשרות אלפי דונמים של שדות ומטעים, והוא מחולל נס גדול לא פחות מהנס שעדיין כולנו ממתינים שיתממש - לכתת חרבות לאתים - כי הוא מכתת מי מדמנה למים חיים, ועל הדרך, כלומר על מאגר המים המטוהרים, הוא מייצר חשמל לתפארת מדינת ישראל שאין דוגמה טובה ממנה בעולם לבחירה מרהיבה בחיים.

וחברי הטוב הזה, שפעם לא נשאתי חן לעיניו ובעיקר לנפשו, מיין בלי משים את כל הנקרא על דרכנו לשני טיפוסים מנוגדים: כאלו שהאירו לו פנים וכאלו שלא. ממש התעלמו. כאילו לא קיים. על מה ולמה? מי יודע דרכה של נפש עכורה? הנה למשל מי שיופיה פעם הכה בסנוורים ובמכות חמורות, נמוכות מסנוורים, את כל מי שראה אותה, כי היופי, אוהו, היופי של הטבע כשהוא בא בצורה של אשה, נו, מה יש כאן לומר, מי לא שר את שיר היופי הזה מהעברים והיוונים הקדמונים, עד לגשש ועד ביאליק ואלתרמן ונתן זך ויונה וולך והדברים ידועים.

אותי היא חיבקה חיבוק חם וארוך, אולי זכר לימים בהם תשוקות לא-לנו אך כן-לנו הסעירו את דמנו שמאז נרגע, כי (גם) זו דרכו של הטבע. את חברי שעמד לידי היא לא זיכתה אפילו בניע ראש מנומס, כי אצלנו בכפר שהוא עם שהוא ארץ, נימוס הוא מושג של סדרות הדרמה של הבריטים.

אבל הוא, חברי, גם, אולי, בזכותי, בכל זאת ולמרות הכל, אבל רק גם לכל היותר, בחר בחיים. הוא עדיין ממתין לנכדים, אבל הוא יודע כמו אמות-אמותיו ואבות-אבותיו שגם אם יתמהמהו בוא יבואו. ועד אז הוא רואה חיים עם מאות מיליארדי טיפות המים שבמו ידיו הוא משגר בצינורות אדירים לכל המטעים בשפלת החוף הדרומית, ולא פחות חשוב - יהיו שיגידו, ובצדק, חשוב בהרבה - רואה כל יום חיים עם אשה (שנייה) אשר אהב.

והאם יש צורך לומר שהאיש שעליו ישבנו שבעה, איש מתוק נעים הליכות חייכן טוב לב אופטימי, שמו היה חיים.

ב. מפגש עם שני סופרים

ובהמשך אותו היום - ובנסיעות מהתם אל הכא ובחזרה יכולתי לשמוע על כורחי (כי נימוס של פרהסיה הוא כאמור נחלת דרמות אנגליות בטלוויזיה) לא מעט סיפורים אנושיים, של כאלו שבחרו בחיים וכאלו שפחות. אבל על כל אלו לא אוכל לספר יותר משכל אחד שנוסע מדי פעם במחיצת בנות ובני עמו מפה לשם ובחזרה יכול לספר, כי כבר אמר מי שאמר או ליתר דיוק שאל-אמר: כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל. והיה גם את ההוא, סופר מפורסם, שכתב מה שכתב על המשפחות המאושרות ועל הפחות מאושרות, ומתי כספי וחברים, נדמה לי אהוד מנור אפילו, היטיבו לתרגם לעברית ולשיר אפילו טוב יותר מהמקור, את המלים הנשגבות אודות האושר והעצב, אחד נוצה קלה ברוח השני אין לו סוף (כמו לטימטום האנושי מזכיר לנו איינשטיין, כמו לרוע האנושי כולנו יודעים).

אבל לכל יום יש יעד, וגם אם שניים או שלושה - אתמול היה זה יום משולש עבורי - הנה היעד השלישי באותו היום היה מפגש עם שני סופרים. 

אמנם הם לא באו מאותו הכפר. לכל היותר יש להם את אותה הקומה, אבל לא את אותו השיער, לא את חיתוך הדיבור, עוד פחות מכך הבלורית, אבל אם הסכמנו שכפר הוא עם הוא ארץ הם בהחלט מאותו הכפר במובן של אותו העם אותה הארץ.

אחד כתב על הרוע על הכיעור על הטירוף על צרות העין על הרשעות. השני כתב על האהבה ועל המשפחה ועל הבנייה ועל היצירה ועל גמילות חסדים.

סיפורו של האחד מתחיל ונגמר בחיים. סיפורו של השני מתחיל במזימות רצח המוני ומסתיים דקות לפני שהגיבורה הולכת לעולמה.

והנה הספר הנפתח ומסתיים בחיים כל כולו מוות, ואילו הספר השני שקצוותיו הם מוות כל כולו חיים.

ובחרת בחיים כבר אמרנו? הנה אמרנו ונגיד שוב: ובחרת בחיים. מה שמחייב עמידה על קוצו של 'ו' דווקא. איזה מין סוג של 'ו' הוא ה'ו' הזה שמקדים את הציווי לבחור בחיים?

אין זו שאלה טכנית-דיקדוקית, בעיקר כי די ברור שמדובר ב'ו' של המשכיות, כלומר סוג של 'וגם', כי ברור שלא מדובר ב'ו' ההיפוך, שהרי 'ובחרת בחיים' מופיע בהמשך ל(עוד) מלים נפלאות מתורתנו הקדושה:  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

ובחרת בחיים, והחיים סופם מוות, ועד למוות הם נעים בין ברכה וקללה, ברכות מהשמים ומהארץ, קללות מהארץ ומהשמים, וברכות מהארץ הן למשל, וקודם כל, ויהיו שיגידו שאין צורך ביותר מחיוכים ומחיבוקים וממאור פנים ואפילו ניע-ראש של רצון-טוב, ואת קללת השמים האכזרית ביותר - מוות מסרטן בגיל 33 למשל - כבר הזכרנו, וכאן המקום להצביע באצבע מורה, מורה במובן של מתריעה ומזהירה, מפני קללות הארץ שהן היפוכן של ברכותיה: הפניית הגו, ולשון הרע, ושנאת וקנאת חינם.

ג. ובחרת בחיים

הכרתי פעם מישהו שבצעירותו היה עליז ופרוע. אבל במידה הנכונה. ראיתי בו דוגמה ומקור להשראה. גם הוא נולד וגדל בכפר, גם לו, כמו לי, כמו לכל בנות ובני השנתון שלנו, הורים חלוצים שבנו וסללו וחלמו והזעיפו פנים לצורך ושלא לצורך ושתלו בכולנו תקוות של אמת ושל שווא, ואם אכזבנו, חלקנו, את הורינו, אלו החיים, ובדרך כלל לא אכזבנו, כי כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לצעוד היטב בתלם, והתלם שתולם לנו קל היה לצעוד בו כי כל כולו היה עשוי מהחומרים הנכונים שיש כאן בארץ הזו בשפע: אור וחום ויופי ושדות ומטעים וחולות וים והרים ועמקים וגשמי ברכה ורוחות טובות וציפורים ופרות בשן וחלב ודבש.

עם השנים נהיינו לחברי נפש. מה היא חברות נפש? פשוטו כמשמעו: כזו שהנפש היא היא יסוד יסודותיה של החברות. מדי פעם פלשו אליה עניינים רחוקים יותר או פחות מהנפש. כמו הפוליטיקה מזה, והלצות עדתיות או מגדריות מזה. אבל מה שאצל אחרים מחזיק חברות למשך עשרות בשנים, אצלנו לא היה מחזיק אלא לכל היותר מפגש אחד או שניים.

עם השנים הספקתי לשכוח אפילו את כל החברים של פוליטיקה ובדיחות עדתיות ששכחתי ששכחתי. היפוכו של דבר עם האיש הזה, שלימים מימש תחזית שחזיתי לגביו ונהיה (גם) סופר. כמו בטבע או לפחות בדומה לטבע, חברות-נפש רגישה לתנודות של גאות ושפל. דימוי מוגבל במקרה של הארצות השוכנות סביב הים התיכון הרגוע והמיטיב, אבל הדימוי ברור מספיק למי שאוחז במידה ידועה של דמיון.

ובאחד מרגעי השפל, ואנו אז רכים בחיים, רק מתחילים לפסוע בנתיב המפותל של התייצבות והתיישבות והתמודדות עם שגרת הזוגיות בלעדיה אין אתה ואת וזרעך אלא רק אתה ואתה ואתה, הוא כתב לי בלשון הסופרים שניחן בה כבר אז: "אני חבר שלך, לא משנה מה דעתך".

ובחרת בחיים של בחירת חברים, ומאז כך או כך או אחרת, גאות ושפל וגאות ושפל, ואולי יותר שפל מגאות אבל תמיד גם גאות, אנחנו שנינו חבורה.

ד. ראה חיים עם אשה אשר אהבת

ובחרת בחיים. וחיים, מכיוון שסופם מוות, אינם חיים ללא זרע-אחריך, ואין זרע-אחריך ללא אשה-אשר-אהבת. וגם אם לשון המקרא על תחביריה המשונים והזמנים המתהפכים שהיא מתנסחת בהם ניתן לקיים בה את הפסוק 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה', הנה די ברור באותה נשימה, מתוך אותה נשמה, שעל מנת לקיים את 'ובחרת בחיים' אי אפשר שלא לראות חיים עם אשה אשר אהבת, וברור מעל לכל ספק שהמלה "אהבת" המסיימת קביעה זו, מתייחסת קודם כל לעבר, אבל לא לעבר הקפוא, אלא לעבר כפי שהמשיך להתפתח בכל רגע אל תוך ההווה, הווה שבכל רגע היה עתיד, עד שבין רגע הפך להווה, ובין רגע הפך לעבר.

אבל אהבה, בין אם תלויה או לא תלויה בדבר, נולדת בכל יום, בכל רגע, כלפי כל יצורי הבריאה, כלפי כל יצירה. ואין חזקה ומסתורית ומלאת אפשרויות מאהבת אנשים, בין אם מדובר בשלושה וארבעה, בין אם מדובר באיש ואיש, בין אם מדובר באישה ואישה, בין אם מדובר באישה ואיש או באיש ובאישה.

האש לוחשת כך או כך, והדברים ידועים, ומשוררים וסופרים וקומפוזיטורים ובמאים ושחקנים ומחוללים ואמנים מכל המינים והשפות והזמנים עמדו על כך ואין צורך לשוב ולומר את הברור מאליו.

אש אהבת אשה ואיש. אש אהבת איש וחברו. אש אהבת האמת. אש אהבת הצדק. אש אהבת השקר המתחפש לאמת שהיא בסיס הצדק. אש השקר שהתחפש לאמת שנשכחה לטובת אש הצדק. מים רבים לא יכבו לא את אש האהבה ולא את אש הקנאה והשנאה.

ובחרת בחיים. וחיים עם אשה אשר אהבת - גם אם בחרה, כמו האחות הבכורה, כמו מזעיפי הפנים בכפר של המים הרבים, במרירות ובקנאה עד כדי אמונה בשקר - עולים תמיד במעמדם על 'ובחרת בחיים' של חברות ישנה-מתחדשת במחזורים של גאות ושפל. 


יום חמישי, 29 בינואר 2026

ושוב עולה השאלה ציונות מהי ומה היא לא, וההקשר המיידי כמה הרצאות שנתתי לאחרונה במסגרות שונות מאד

חדשות טובות מאד: הציונות היא עדיין מותג חזק.


חדשות לא פחות טובות: האינטואיציה הלאומית חזקה ופועמת אולי מאי פעם, בוודאי ביחס לקמפנייה המתמשכת כבר 30 שנה של תעשיית האנטי-פוסט-ציונות מכל הסוגים והצדדים.

חדשות קצת פחות טובות: אי ההבנה לגבי מהי ציונות ומה היא לא מאפשרת לשרלטנים, מאחזי עיניים, נוכלים וסתם בורים-עמרצים-תמימים שלא יודעים שהם כאלו, למכור סחורה פגומה בכל מחיר.

הערה לגבי אי הבנת-הציונות: כאמור, היא איננה סותרת אינטואיציה לאומית בריאה ויהיו שיגידו אדרבא, היא מבטיחה אותה, כי לאומיות היא קודם כל רגש, ואחר כך רגש, ואחר כך עוד טיפה רגש ואז אם בכלל, עוד רגש ואז בסוף, עוד קצת רגש, ואז טיפה שכל).

אז מהי ציונות: המאמץ המתמשך להקים ולקיים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

מה זה בית לאומי? היום זה מסתכם במלה 'מדינה'. אבל המושג הציורי 'בית לאומי' עמוק ומקיף ולכן מאפשר ומזמין יותר, לטוב ולמוטב.

מה זה העם היהודי? נו, טוב, כל מה שמוכחש קיומו על ידי קואליציית המופתי-סטאלין-אש"ף-שוקן-BBC וכן הלאה, כולל ליצנים ממוצא יהודי היושבים בכנסת. לא להרצל ולא לבלפור, לא להיטלר ולא לחומסקי אין ספקות לגבי מהותו וקיומו של עם יהודי.

מה זה ארץ ישראל? ב-1919 היא החלה בליטני והסתיימה באל עריש, וגאון הירדן עבר בליבה של הארץ שהשתרעה מערבה עד אל-עריש ועד בכלל. ב-1937 רוב הציונים היו מוכנים להסתפק בכ-4000 קמ"ר מזיבת החלב והדבש הזה, ומאז אנו מתקוטטים על מספר כזה או אחר, ובשום שכל לא מקבלים אף החלטה סופית, כי ההיסטוריה בכלל ובפרט באזורנו פתוחה כל הזמן. ותודה לאנשי החוות שמקפידים לנעוץ עוד בזנ"ת (עם הרבה מאד תכלית) בלפחות החלקים Cלנו בארץ האבות ממערב לירדן.

ומה זה משפט העמים? ב-1897, ימי ההוד וההדר של ז'ול ורן וגם של הליברל האופטימיסט ז'בוטינסקי, הכוונה היתה להשתלבות של העם היהודי, דרך ביתו הלאומי בארץ ישראל משתי גדות הירדן, בעולם המתקיים בהרמוניה מבוססת שגשוג ורצון טוב. ב-2026, ימי הרודנות הרצחנית בסוריה, טורקיה, איראן, מצרים ועוד ועוד, הדברים מעט שונים. כך או אחרת, העם היהודי דרך ביתו הלאומי, על חלק ידוע של ארץ ישראל, מתנהל במשחק העמים בדרכם של העמים. ובמקביל הוא מקיים את ביתו הלאומי כמוצלחות שבדמוקרטיות ברחבי העולם, מיפן והודו ועד אורוגוואי וארה"ב, ויש האומרים טוב בהרבה מרובן.

אז אחרי שבררנו מהי ציונות, נותר לומר מה היא לא.

לא. יהודי שיושב בארץ איננו בהכרח ציוני. העליות של החסידים במאה ה-18 לא היו ציונות מכיוון שנעדר מהן כל האמור לעיל.

כך גם לגבי עליות אחרות של יהודים אחרים, בין אם ממזרח אירופה בין אם מצפון אפריקה, שללא ספק נטעו עץ ובנו בית אבל ממעשה החיים המבורך שלהם נעדר המימד המדיני-לאומי-אקטיביסטי, בלעדיו לא היינו מקיימים את הדיון הזה.

וגם לא מקווה ישראל, הגם שהיה בית ספר חקלאי, והרי אי אפשר לדמיין ציונות ללא חקלאות, אבל חקלאות עשו גם באום אל פחם וגם באוסטרליה לכן לא כל מי שעושה חקלאות בארץ הוא ציוני, והרי את מקווה ישראל הקים ארגון אנטי-ציוני מובהק, כי"ח שמו, שנוסד על מנת לקדם את התערותם של יהודים במקומות מושבם, כחלק מאמנציפציה מקומית בין אם היא קיימת (כמו בצרפת) ובין אם היא עתידה לבוא (ברחבי האימפריה העות'מנית)

ומפעלו הפילנטרופי של הברון רוטשילד הוא בוודאי לא ציונות, אלא לא יותר מניאו-פיאודליזם שגם אם שימש מעצם קיומו עוד מנוף למה שבא אחר כך ותוך כדי (גם בפתח תקווה, גם בגדרה, גם בראש פינה), עדיין אין בינו לבין ציונות כלום ושום דבר, ויוכיחו גם הרצל וגם רוטשילד מתוך מאבקם זה בזה, והדברים ידועים.

ואם לא אני כאן כדי לענות על שאלות.

יום שני, 26 בינואר 2026

בין 2015 ל-2026 (עם פזילות ל-1949 ול-1969), או, שוב, מוסר הכוונה או מוסר האחריות (ותודה לרבין שהזכיר לנו, או לפחות ניסה להזכיר, שאין לנו מדינה ספייר)

 כרגיל בפייסבוק, לא פעם תגובה לתגובה ראויה להפוך לפוסט, אז הנה, מוקדש לחברות ולחברים (שאני מאד אוהב ובעיקר להזכר בימינו הטובים בתיכון), להם ולחברותיהם ולחבריהם החדשים (אותם איני מכיר כמובן), שיחדיו מצטרפים למחנה גדול מאד (אך לא גדול מספיק), שכבר שלוש שנים בערך מקיים מחאות כנגד הממשלה, לא משנה מה קורה מסביב, כן 7 לא 7 באוקטובר, כן איראן לא איראן, כן חיזבאללה לא חיזבאללה, כן הארווארד וBBC וכן הלאה.

הנה מתקרבות הבחירות, לכל המאוחר בעוד 9 חודשים. ועד אז נמשיך כולנו או חלקנו לצעוק ולמחות ולבכות ולתלות שלטים יצירתיים בראש חוצות ועל עכוזי האוטובוסים וכן הלאה, אבל אז, לרגע קסום אחד, תשקוט ותשתוק הארץ למשך כ-12 שעות, וישמע רק הקול העדין של איוושושי המעטפות הצוללות לתוך הקלפיות, ואז, אחרי לילה כזה או אחר, נתעורר למציאות אלקטוראלית חדשה, והרעש יתחדש, והצעקות והצווחות והקללות והיבבות וההשמצות, כמו לפני 4 שנים, כמו לפני 40, כמו לפני 100, כמו בכל רגע בו קיימו יהודים בחירות לקביעת דמות הנהגתם לשנים הקרובות.

ואז, בבוקר שאחרי הלילה הקסום, תעלה מאליה השאלה, שאלת-נקודה-סינגולרית פשוטה חדה וברורה, שהתרחשה כבר בעבר הלא רחוק, 2015, והיא עומדת לשוב ולהתרחש בעוד כמה חודשים מיד אחרי הבחירות

בידיעה וודאית שאף מפלגה לא תזכה ב61 מנדטים, ולמעשה ברור שאף מפלגה לא תעבור את ה30, ולכן, על מנת להגיע ל61, תהיה חובה ליצור קואליציות, ואז השאלה החדה הצלולה והברורה תהיה זו - האם חבורת המחאה, הכוללת ואולי נשלטת על ידי אגף הצעקות הצווחות הסרבנות והשנאה העצמית, תבין שבהנתן 20 מנדטים אפילו לדמוקרטים (וזו כמובן הפרזה מפליגה אבל לצורך הטיעון הבה נתפרע); והואיל ו20 זה פחות מ61 , השאלה תהיה פשוטה חדה וברורה (ולכן כדאי להתחיל לחשוב עליה כבר כרגע):

האם ממשיכים את ההגיון של מוסר הכוונה (צעקות ומחאות וצדקנות) או מאמצים את מוסר האחריות (וזה אומר פשרה עם מי שכרגע מוצגים כאויבים בוגדים משיחיים מטורללים גזענים וכן הלאה).

ב-2015 אגב, כשלמחנה הציוני (השם המכובס למפלגת העבודה, היום מכבסים אותה עם דמוקרטיה, אני בעד מפלגת העבודה ובלבד שהגיונה ומצעה מנוסחים במלים של אשכול, גולדה, גלילי, אלון ורבין, ולא של המטורללת הורסת השפה העברית ועלובות נפש מסוגה, כמו זו היושבת היום בכנסת ובין השאר מפיצה את עלילת הדם אודות ילדי תימן) היו 24 מנדטים, ולליכוד היו 30, ההחלטה של אבירי מוסר הכוונה היתה ללכת לאופוזיציה "כדי לבנות את הכוח".

כולנו יודעים איך זה נגמר: במקום ששלי יחימוביץ תהיה שרת האוצר, המשרד החשוב הזה נפל בידי הגאון הרמ"כ, רבנו משה כחלון, ובמקום שמשרד החוץ יהיה בידי, נגיד, בוז'י הרצוג הוא נמסר לידי אביגדור ליברמן, וחשוב מכך - "בניין הכוח" הגיע לשיאו במערכות הבחירות הבאות, כשרק חובב נתונים כמוני יכול היה להשתעשע לרגע אחד ולומר שהנה תנועת העבודה הציונית חוזרת לעצמה: ב-1949 היו לשני אגפיה 65 מנדטים; ב-1969 56 מנדטים, והנה גם ב-2022 או 2019 (אפשר לשאול את רבנו גוגל או את אשתו ויקי) היו להם 6 ו-5. עקביות!!!

וכבר אמר מי שאמר את מה שיש לומר על ללמוד מההיסטוריה או רק לחזור עליה, אם כפארסה ואם כטרגדיה. אלא שכך או כך, הפארסה או הטרגדיה עלינו, כי איך אמר רבין, זה שהמרכז הנושא את שמו עושה הכל על מנת לשבש ולעוות את המורשת שלו, כי המורשת של רבין לא מסתדרת עם האג'נדה של הליצנים שהשתלטו על מפלמת הבטון שם ליד רכבת האוניברסיטה? "אין לנו מדינה ספייר".

או בעברית-וובריאנית: מוסר האחריות ולא מוסר הכוונה. בפיכם ובלבבכם לעשותו, כי לא בשמים היא. בהצלחה.

יום ראשון, 25 בינואר 2026

הוי ארצי מולדתי - או: "נפגש בהפגנה!" וגם: נסיון להסביר שוב את תוגת חברי הטובים בנות ובני ארץ ישראל הישנה והטובה שאולי הולכת פייפן (היא לא אבל נגיד), וגם להציע להם משהו מעשי

מפגשים בזמן האחרון עם חברים מפעם, חלקם עד היום, הביאו אותי למחשבה נוגה על מה שנראה לי כסיבות העומק לתנועת המחאה שמתנקזת לשנאה תהומית לנתניהו (או ליתר דיוק "ביבי" כי "נתניהו" כבר הופך אותו במשתמע לאדם מורכב כי רק לאנשים מורכבים יש שמות של ממש): "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן חתכו לי את הלב לחתיכות קטנות היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו אני כה עצוב ובא לי לבכות".

אקדים ואומר כבר כאן: כל הערכים של 'ארץ ישראל הישנה והטובה' לא רק שמקובלים עלי עקרונית, אלא שהם משמשים לי כשולחן ערוך וכתרי"ג, בהולכי בדרך ובשוכבי ובקומי: סובלנות (עד כמה שאני מסוגל ואם אני נכשל אני מתייסר מה שמוכיח את מחוייבותי לסובלנות), חשיבה ביקורתית-מדעית, אחריות אישית, חיים צנועים (כלומר תיאוב ומיאוס של ראוותנות ורהבתנות ורעבתנות מהסוג שאכן מייצג ראש הממשלה הנוכחי, ע"ע 'כנף ציון' ועשרות אלפי שקלים על פאקינג בריכה מטורללת), הזדהות מלאה עם הגורל היהודי עד כדי נכונות למסירת נפש (בניגוד גמור לבסיס הקואליציה של ראש הממשלה הנוכחי, עלובי הנפש המתהדרים בהיותם "היהדות האמיתית" בעוד שעל חלקם אין אפילו לומר שהם "הכת הקרובה ביותר ליהדות" כי עליהם חל הפסוק המפורסם של ראש הממשלה הנוכחי אי אז לפני 30 שנה, לאמור: "הם שכחו מה זה להיות יהודים"), אהבת העם והארץ והתרבות והשפה.

במלה אחת: הציונות.

ובארבע מלים: הציונות בגרסת תנועת העבודה

ובעוד כמה על אותה הגרסה: זו הגרסה של הציונות שלולא היא לא היינו מקיימים את הדיון הזה, ואבירי שכתוב ההיסטוריה בכל מכון מחקר אמיתי או מזוייף של הימין, קל וחומר של החרדים, לא יצליחו במזימתם לשכתב את ההיסטוריה תוך כדי עיוותה, כי ההיסטוריה מדבר מכל רגב אדמה בארץ הטובה הזו, והדברים ידועים, ואחת המחמאות הגדולות ביותר שנתניהו אמור להתגאות ולהתנאות בהן, היא שהוא נוהג - לא בסגנונו אלא במדיניותו - כטובי המפאיניקים (כולל הטעות הגדולה של העדפת השקט וכמובן ההבל של ציונות מינימליסטית כלומר הפקרת אדמות תמורת "שלום" שלא היה ולא נברא לא בינינו לבין המצרים והירדנים ולא עם הפלסטינים, כי שלום הוא לא פיסת נייר ולא טקסים בשטוקהולם).

אז אחרי שיישרנו קצת את הקרקע (ויסלחו לי הקוראים החרדים או החברים מישויות כמו פורום קהלת שאין להם מושג לגבי טיבו של הדימוי) אפשר לחזור לנושא: מדוע עצובים כל כך רבים מחברי, עצב עמוק וגדול שרק הטקס השבועי ("את באה להפגנה?" "אוי, בדיוק ארזתי לפני הנסיעה לסקי, לא הספקתי, נפגש בשבוע הבא") מסוגל אולי לעמעם ולנחם, כי בהפגנה פוגשים את כל החברים של אריק, ועשרות אלפי בוכים מתמלאים תחושת כוח, מחזקים את המחנה, ומייחלים, כמו ב-1981 וב-1984 וב-1988 וב-1992 ל"מהפך" הנגדי שיגלגל את ההיסטוריה למקומה הנכון, ואז יוכל אריק לכתוב שיר אחר, הפוך, על איך הצלנו את עמנו, וחזרנו לנתיב הבריא, השפוי, הנכון, המתון, ההגון, המוסרי, המופלא, ואיך ממש מתקיים בנו הפסוק של ג'ון לנון קשישא: IMAGEN.

אז מדוע? כי מי שאיננו מבין את מהות-מהותה של ההיסטוריה האנושית (ואין היסטוריה שהיא לא אנושית שהרי אפילו את ההיסטוריה של האסטרואידים והדינוזאורים והחיידקים והרי הגעש כותבים אנשים וכותבים אנשים בלבד), לא מבין כיצד הזיזו לו את הגבינה, שתו לו את המדינה שהלכה לו פייפן והנה הוא עומד דקה אחרי ההפגנה, ולפניו עוד 168 שעות של אומללות קורעת לב לחתיכות קטנות (חלק לא קטן מהן בבתי קפה הומים אבל שיהיה).

ומה מהות-מהותה של ההיסטוריה? התמורות. הדברים והיפוכם. הגרעינים הנובטים ונהיים לעצים שקומלים או מצמיחים ענפים חדשים שעליהם לא פעם משתרגים צמחים אחרים ולפעמים גם טפילים וכמובן העצים משמשים מחסה ומעון למיני חרקים וציפורי שיר וכל כיו"ב וכן הלאה.

והנה כל זה בהיסטורית-עממית: החזון הציוני של תנועת העבודה (ושוב: לא רק שהוא יושב בלבי ולא רק שהוא שולחני הערוך ותרי"ג מצוותי, ולא רק שבלעדיו לא היינו מקיימים את הדיון הזה, אלא שהוא חזון מעשי וממשי ואפשרי גם בעתיד), נולד מתוך שני חזונות גאולה שקדמו לו - האחד יהודי עתיק יומין ואילו עמיתו צעיר לימים, החזון המשכילי-מודרניסטי-הומניסטי-ליברלי. ושני החזונות הללו צמחו כל אחד לחוד מתוך היסטוריה שקדמה להם, וכן הלאה.

חזון הגאולה היהודי הוותיק לא הציע מרשם בדוק כידוע. אחרת לא היתה קמה הציונות, שהיא זו שהציע מרשם כזה, ובראשו כאמור הגרסא של תנועת העבודה.

אחרת לא היו קמים כנגד הציונות (על כל זרמיה וסוגיה) כל המרשמים היהודיים של אותו הזמן, המאה ה-19, בראשם כמובן הקואליציה המשונה של קומוניסטים יהודים כמו טרוצקי, יהודים רפורמים ברחבי המערב, והחרדים (ושוב, לא יועילו ולא יעלו אלא רק יורידו כל הנסיונות הפאתטיים לשכתב את ההיסטוריה ולהפוך את החרדים לראשוני הציונות, זאת על סמך העובדה, והיא עובדה, והרי השקרים הגדולים ביותר מבוססים על עובדות, שהחרדים עלו ארצה לפני ראשוני פתח תקווה).

חזון הגאולה המשכילי-מודרניסטי-ליברלי הציע מרשם, אבל מוביליו ומיישמיו לא לקחו בחשבון שלושה עניינים חשובים, כל אחד לעצמו ושלושתם יחד על אחת כמה וכמה:
א. בתוך המרשם הליברלי יש דבר והיפוכו (כי חופש המצפון לאו דווקא מצמיח אמהות-תרזה ושקמות-ברסלר אלא גם את אחמד טיבי ואת יאסר ערפאת ואין צורך להזכיר את אדולף).
ב. האדם הוא לא רק שכל אלא גם רגש (יש האומרים בעיקר רגש אבל אין טעם להכנס לדיון המסויים הזה עכשיו).
ג. פוליטיקה (כלומר מלאכת עיצוב המציאות) היא הרבה יותר מאשר הצהרת כוונות (ע"ע מכס וובר על ההבדל בין מוסר הכוונה [הפגנות ומחאה ומחאה והפגנות ושלטים ענקיים וקופירייט וכיו"ב] לבין מוסר האחריות [האם, למשל, אחרי הבחירות הקרובות מפלגתו של יאיר גולן תקפיד להמשיך במחאות או תיישם את העקרון השכוח של רבין והמושכח על ידי אנשיה, לאמור: 'אין לנו מדינה ספייר']).

גדולתה של הציונות בדורותיה הראשונים, היתה בהצלחתה המדהימה לקדם שילוב של שני החזונות הללו - חזון הגאולה היהודי וחזון הליברליזם החילוני.

היתה זו גדולה בכלל (ביחס לתנאים האובייקטיביים: קרקע, בריטים, אופי היהודים, וכמובן הבונוס: שכנים מופלאים אוהבי אדם כפי שמתבקש מדת השלום) ובפרט (ביחס לכל נסיון דומה אחר בכל פינה בגלובוס, מאורווגוואי ועד קנדה, ומפינלנד עד הודו).

אבל כשם שההצלחה הזו היתה פרי של התפתחות היסטורית, כך - ע"ע משל העץ - ההצלחה של ההתפתחות ההיסטורית הזו, הביאה להתפתחות היסטורית שקיפלה בתוכה את בלימתה, ובתחומים מסויימים אולי אף לקיצה (הזמני, כי הכל בהיסטוריה זמני), כמו למשל שיטת השיתוף הקיבוצי, שאין לו דבר ושום דבר עם הבולשביזם או הפרוגרס של ימינו, ומנסיון מר: אין שום דרך להסביר זאת לעמרצים בנושא זה של הימין האינטלקטואלי, המתכנס מדי פעם בפורום שפירא או משדר פודקאסטים ב'מידה'.

במלים אחרות: הצלחת הציונות הליברלית של תנועת העבודה הביאה לכך שרבים ממתנגדיה הצטרפו להצלחה, ואת הפרדוקס הזה - הצלחה כל כך גדולה על אף עוצמת התנגדות המתנגדים, גדולה עד כדי כך שגם המתנגדים מצטרפים להצלחה, אבל מבלי שהם מפסיקים להתנגד, אלא שהם עושים זאת, עם הצטרפותם להצלחה, מטווח אפס וממש מתוך הממשלה - קשה לחברים הטובים שלי לקבל ולהכיל, קל וחומר להבין, תבונה ותובנה שבלעדיה אי אפשר להסיק מסקנות מעשיות, ומכאן שכל מה שיש לעשות זה להפגש בהפגנה ולפנטז על רילוקיישן.

ומי הם המתנגדים הנמרצים ביותר החיים בתוכה ובקרבה של הצלחת הציונות? אין צורך לומר מאומה על הערבים אזרחי ישראל שישראל נכפתה עליהם (אבל לא יותר משרומניה נכפתה על המיעוט ההונגרי היושב בה, או איטליה על המיעוט הטירולי היושב בה). כך או כך, הואיל ומדינה היא מדינת אזרחיה, כל אזרחיה, אחרת היא לא מדינה, הרי שברור שערביי מדינת ישראל הם אזרחים שווי זכויות וחובות. האם ניתן לצפות מערבי שיתרגש מ'התקווה'? אולי, בעתיד, אבל מותר לו לכבד את ההמנון (ואת זה רובם עושים). ובמקביל, אפשר ליישם בכל זאת את סעיף 7 לחוק יסוד: הכנסת, ולגרום לנציגי הציבור הערבים לשנות את הפזמונות המופתיים-אשפיים-חמאסיים שלהם.

החרדים לעומת זאת היא דוגמא מובהקת יותר, וגם כאן הדברים ידועים: לא רק שנציגיהם שותפים בממשלה הנוכחית, אלא הם עשו זאת כמעט בכל ממשלות ישראל, והמלה 'שותפות' כמובן מובנה כאן הוא טכני בלבד: מעולם לא קם מנהיג חרדי שהכה על חטא ההתנגדות לציונות ועד היום מתקיים בכל המנהיגים החרדיים מכל החצרות ומכל המפלגות הפסוק מההגדה של פסח: 'מי הוא רשע? המוציא עצמו מהכלל'.

היהדות הרפורמית נותרה ברובה במקומה הטבעי: ארצות הברית ומדינות דומות אחרות, והעובדה שחלקים נרחבים ביהדות הרפורמית ממשיכים את מסורת האוטו-אנטישמיות-דה-פקטו (שילוב של בוז ודחייה כלפי יהודים שאינם נראים מריחים ומדברים כמותם, ושל צידוק כל ביקורת לא עניינית על ישראל בהמשך להגיון המופלא של הפרוטוקולים של זקני ציון), לא אמורה להפתיע - שוב, כמה מפתיע מצידו של היסטוריון - כל מי שיודע משהו על ההיסטוריה היהודית (לו רק בקפלן הם היו מקדישים 10 דקות בכל הפגנה לשיעור היסטוריה קצר... במצטבר כבר היה לכולם לפחות תואר ראשון)

לבסוף, אולי גדול הפרדוקסים שמספקת לנו ההיסטוריה, אם רק נתאמץ לעיין בה קצת (ולא, בבקשה, לא דרך סיכומי AI, ג'יזס!!): יורשים וממשיכים היושבים בארץ ונהנים מהצלחת המפעל לו הם התנגדו בתוקף ובארסיות, יש גם לטרוצקי ולבונד ולפארווערטס ('עיתון למען האנושות', מופץ ביידיש, כמעט כל תכניו בענייני יהודים, אבל בתודעתו המוצהרת הוא 'למען האנושות', לו רק ידע ג'ון לנון יידיש, היינו מוותרים לו על הסוציאליזם).

היורשים הללו יושבים ברחבי האקדמיה, בערוצי התקשורת המרכזיים, בבתי המשפט ובצמרת צה"ל, והם כולם אוחזים מתחת לבית השחי את העותק הטרי של העיתון לאנשים חושבים או לפחות את האפליקציה.

לא ביידיש אלא בעברית, לא בניו יורק אלא מליבה של העיר העברית הראשונה, יצירת הפלא המדהימה של הציונות הליברלית, וכמובן ללא דגל, לא אדום ולא כחול-לבן, אבל אותה הגברת בשינוי אדרת: אנטי-ציונות ארסית (ברוח היהדות הרפורמית), אנטי-לאומיות (ברוח הרג"ל, רבנו ג'ון לנון), ניהיליזם צווחני (הכל רק רע-רע-רע).

ותחי האירוניה (שההיסטוריה ספוגה בה עד בלי די)! - העיתון לאנשים חושבים הוא הבטאון של תנועת הנהי והיבבה על ארצי מולדתי שהלכה לה פייפן, והרי החברים בשוקן מתעבים את כל מה שמייצגת תנועת העבודה הציונית עוד יותר משהם מתעבים את האזרחים שבחרו את מרכיבי הממשלה הנוכחית.

אז מה אתה מציע? נו, מי שהגיע עד כאן, אמור להבין לבד. אבל בקיצור: מי שרוצה להיות גורם משמעותי בהיסטוריה (וההווה של היום הוא ההיסטוריה של מחר, כי ההיסטוריה מתהווה ללא הרף, מתהווה, תודה לך השפה העברית, תודה), חייב לפעול מתוך תודעה היסטורית.

ארצי מולדתי הולכת פייפן? בהחלט אפשרות. ואם לא כולה אז מקטעים מתוכה. אבל בדיוק אותה 'ארצי מולדתי' שכולנו (נגיד) מתגעגעים אליה, לא התקיימה לפני שנבנתה אפילו לא במוחם הקודח ביצירתיות מדהימה של אנשים כמו הרצל.

כי היא נבנתה בעמל כפיים ובזיעה ובדם ובחלומות ובהצלחות ובכשלונות ובזגזגים, כי ככה זה אצל בני אדם, כי לחתולים, בין אם הם מחשבים את קיצם לאחור או לא, אין היסטוריה. רק לבני אדם. רק הם מחשבים קיצם לפנים ולאחור.

חזון הגאולה היהודי מבקש ניסוח מחודש, קונסטרוקטיבי, וטוב יהיה אם הניסוח המחודש יקח בחשבון גם את הפרשנויות של אלו שהצטרפו להצלחתו.

כן, גם את הפרשנות החרדית ואפילו את הרפורמית, ואם הטרוצקיסטים הניהיליסטים של שוקן ובנותיה רוצים להצטרף, למה לא, ובלבד שהם מוותרים על תעשיית השקרים השנאה העצמית והניהיליזם.

גם הערבים מוזמנים להצטרף, ובלבד שהם מבינים סוף סוף את יסודות הציונות, ומכירים בהם עד כדי וכולל חינוך ילדיהם, לאמור: יש עם יהודי, הוא קשור לארץ ישראל, זכותו להגדרה עצמית בה, כלומר לריבונות לאומית, אין שום סתירה בין מדינה יהודית למדינת אזרחיה כי כל מדינה, אחרת היא לא מדינה, היא מדינת אזרחיה.

התנאי הזה תקף כמובן גם למתנגדי הציונות האחרים, קודם כל לחרדים.

ומה באשר לחזון הגאולה המשכילי-מודרניסטי-ליברלי? נו, כשם שהציונות הראתה לפני 100 שנה כיצד מובילים מהפכה עממית ראויה לשמה (כלומר הפוך ממה שהתקיים ברחבי העולם כולו, מרומניה עד קובה, ומניגריה עד גרמניה), אולי היא תצליח ללמד שוב את כל מי שרוצה ללמוד, איך מקיימים מערכת ציבורית-אזרחית משוכללת, שמצד אחד יש בה סובלנות וחופש מצפון, בלעדיהן אין ולא תתכן דמוקרטיה, ומצד שני יש בה מידה גדולה של ריסון עצמי, של הפרט ברחוב ושל הסקטורים בממלכה, כך שהאגואיזם האנושי הטבעי (כי האגואיזם האנושי הוא טבעי, אבל הטבע האנושי כולל גם יותר מאגואיזם, ואת זה הליצנים של איאן ראנד מקפידים שלא להבין אחרת חזונם המגוחך מתאיין ומתנדף, אמן כן יהי רצון), לא יביא (שוב, כמו בימים אלו ממש), לשיח-קצוות מעיק מעייף רדוד ומזיק.

אבל ברור שהרבה יותר קל להפגין ולתלות שלטים יצירתיים.

מזלנו שאמותינו ואבותינו ראשוני מגשימי חזון הגאולה היהודי בגרסה הציונית-ליברלית-עבודתית שלו, העדיפו את העבודה הקשה על פני מוסר הכוונה הריק מתוכן, שריקנותו רק מתעצמת ביחס ישר לתחושה הטובה שהוא נותן.

כי כשאת הצדקנות השמימית מלווה שירת המלאכים של אריק איינשטיין, מה כבר יכולה להציע ההיסטוריה המעיקה במורכבותה, שמאחורי כל מלה שלה מסתתר גמד קטן הקורא בקולו החלש: אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה. לבנות, להבנות, לא להפגין ולייבב ולבכות.

יום שלישי, 13 בינואר 2026

בערך לפני רבע מאה קיבלתי את הצעטאלע שמוכרת בשם "תואר דוקטור". הנה משהו שמצאתי בנושא (מצאתי כשחיפשתי משהו אחר כמובן)

מחקר הדוקטוראט שלי התבצע בשנים 1997-2001 על עיתון המהגרים היידישיסטי 'פארווערטס', זאת במסגרת לימודי בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.

 ההיסטוריון יואב גלבר כתב לא מזמן כי הכלי הראשון החשוב ביותר לעבודת המחקר ההיסטוריוגרפית ['כתיבה של היסטוריה'] היא הכרות רחבה ככל שניתן עם הרקע של הנושא עליו מתבצע המחקר והקשריו. 

כלי הכרחי שני הוא השפה, ורק אחר כך באים המקורות ההיסטוריים שמהעיון בהם מתגבשת התמונה ההיסטורית, תמונה שמקבלת צורה של 'נראטיב', כלומר סיפור מעשה.

הפארווערטס [קרי: Forverts  והפירוש: 'קדימה', כמו המלה forward באנגלית], היה עיתון מהגרים יהודי-סוציאליסטי שהחל לצאת בניו יורק בשנת 1897, אותה שנה בה התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ואותה שנה בה קמה תנועת 'הבונד' במזרח אירופה. 

כל מה שכתבתי בשורה האחרונה מבטא את מה שגלבר הגדיר כ'רקע והקשרים'. גם הגירה, גם סוציאליזם, גם לאומיות ציונית ואנטי-ציונית, ובעיקר פוליטיקה, וליתר דיוק פוליטיקה יהודית, כלומר אותו תחום עיסוק דרכו ניסוי יהודים לקחת את גורלם בידיהם. 

המשפט האחרון הוא גם תשובה לשאלה המתבקשת, 'מה פתאום פארווערטס'? אכן שאלה מצויינת. כי עד 1996 לא שמעתי בכלל על קיומו של העיתון הזה. 

ידעתי שבזמן שכאן התרחשו שלוש העליות הראשונות [1881-1924], התרחשה תנועת הגירה פי 50 יותר גדולה של יהודים 'רוסים' [כלומר מזרח אירופאים] ל'עולם החדש', ובעיקר לארה"ב. 

בתור יליד הארץ, אחד שמגיל 15 עסק בחינוך, ואשר מסיבות כאלו ואחרות אימץ זהות יהודית-ציונית-סוציאליסטית ברורה ועמוקה [כמיטב יכולתי כמובן], תהיתי הכיצד רוב היהודים -  עליהם סיפרו לנו תמיד שחלמו על ארץ ישראל, התפללו בכל יום למען שיבת ציון, חגגו חגים ארצישראלים ברוחם כמו ט"ו בשבט וכן הלאה - ובכן כיצד היהודים הללו, של סוף המאה ה-19, עשו דרכם לכל מקום, כולל לדרום אפריקה, הודו וסין, שלא לדבר על ברזיל, מכסיקו וארגנטינה, ואפילו לאלכנסדריה, ולא לארץ ישראל? 

עוד דבר שהפתיע אותי כבר בלימודי התואר הראשון, הוא כמות המתנגדים לציונות בקרב היהודים – מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים – ועוצמת התנגדותם וחריפותה.

ובכן, ניגשתי ללמוד את התשובות לשאלות הללו. ואת התשובות הללו מצאתי, הפלא ופלא, בדיוק באותה זירה בה אני מוצא גם את השאלות [יותר] ואת התשובות [פחות] לגבי ההווה של מדינת היהודים ועתידה: הזירה הפוליטית. 

וכך, מתוך ענין בהווה הפוליטי של היהודים בעולם כולו, כולל בארץ ישראל, התפתח העניין שלי בפוליטיקה של העבר היהודי הקרוב. מכאן להבנה שהמינימום ההכרחי הוא להכיר את תולדות הציבור היהודי הגדול ביותר עד לא מזמן [יהדות ארה"ב] הדרך היתה קצרה.

ולמה בכל זאת פארווערטס? כי הסתבר לי מהעיון בספרים שתרמו להבנתי את 'הרקע וההקשר' של הפוליטיקה היהודית, ושל ההגירה הגדולה לארה"ב וכן הלאה, שהעיתון הזה היה העיתון החשוב ביותר ברחוב היהודי בארה"ב בכלל ובניו יורק בפרט. 

בנוסף הבנתי שאם אני רוצה להכיר טוב יותר את העבר של העם שלי, אין לי ברירה אלא לעשות מעשה וללמוד לפחות את הבסיס של השפה המרכזית ששימשה אותו: היידיש.

איך לומדים יידיש? כמו שעושים ספורט: בהתמדה. כי כל מי שעושה כושר יודע, שהתרגול מחזק את השרירים שמחזקים את היכולת לעשות תרגילים וחוזר חלילה. וככה זה גם עם השימוש בשפה זרה. 

עד 1996 יידיש לא ידעתי לא כלום ולא גארנישט. אחרי קורס קיץ קצר באוניברסיטת בר-אילן קפצתי למים הקרים מאד של השפה הזרה הזו, שאט אט הפכה אצלי לשפה פחות זרה, אם כי אני מודה שנוח לי בהרבה עם הספרדית והאנגלית, ועוד יותר עם העברית כמובן. 

בכל אופן לקרוא ביידיש אני מסוגל, כמו כל אחד בעצם, אבל אני גם מבין די הרבה מקריאה ראשונה, ואת מה שאני לא מבין אני מחפש במילון, ומה שאין במילון אני מוצא אצל קרובי משפחה.

אז זה בעיקר [חוץ מלקיים משפחה וכן הלאה] מה שעשיתי בין 1997 ל-2001: עברתי על 7500 גליונות של הפארווערטס, קפצתי 6 פעמים לארכיונים בניו יורק [היה קר אבל שווה כל רגע, למי שעוד לא יצא לו להכיר את כפר הדייגים הזה, בהחלט מומלץ], קראתי [במידה כזו או אחרת של העמקה] מאתיים מאמרים וספרים, וכתבתי את הדוקטוראט.

וכך נהייתי "דוקטור", תואר שמופיע באותו צעטאלע (הקטנה של המלה 'נייר'), ומאז נוח לי יותר להציג את הסברות שלי ברבים, כי זו משמעות המושג: 'דוקטור' – אדם בעל 'דוקסות', כלומר 'סברות', כמו במלה 'אורתו-דוקס' שזה שם גנאי למי שחושב שהסברות שלו 'ישרות' כלומר מוחלטות.

כל אותו הזמן שאלו אותי 'האם נהניתי מהמחקר', ולא תמיד ידעתי לענות באופן ברור על השאלה, כי אני לא יודע אם 'נהניתי לכתוב אותו' זה הביטוי הנכון, כי המאמץ היה עצום, והמחיר גדול מאד (שנאמר במקורותינו מה שנאמר על מי שמרבה דעת).

 אבל כמו אחרי ריצות שדה, בעיקר אלו המסתיימות ברוח מזרחית קפואה הנופלת לך על הפרצוף בדרך הביתה, כשיושבים בסוף עם כוס תה בבית, ונרגעים, ההרגשה נפלאה. 

יום ראשון, 11 בינואר 2026

גולדה, בגין, שמיר, נתניהו - או: מה זה להיות 'ראש ממשלה'?


א. גולדה

כידוע, גולדה מאיר לא רצתה להיות ראש ממשלה. ב-1969, כמעט כעת חיה, אחרי שאשכול מת, היא כבר היתה עייפה וחולה, ולעייפות ולבריאות הלקויה תרמו כמובן לא רק הסיגריות שעישנה בלי הרף, אלא בעיקר עשרות שנות פעילות ציבורית. מעט ישראלים יודעים על תרומתה הדרמטית ב-1948: השגת עשרות מליוני דולרים מיהדות ארה"ב, מבצע שזיכה אותה בנשיקה מבן-גוריון.

אבל גולדה היתה אשת תנועה ומפלגה ורעיון, והיא חיה ופעלה בתקופה בה הרעיון של 'דין התנועה' לא היה במרכאות ואם הופנה כלפי מישהו, או מישהי, המשמעות היתה ברורה: קודם כל צרכי ציבור, אחר כך, אם בכלל, שיקולים אישיים. כך הרי רבין ויתר על קריירת הנדסת מים ויגאל אלון על קריירה מזהירה במחלקה למדעי המדינה באוקספורד, במחיצתו של לא אחר מאשר ישעיהו ברלין.

ולכן גולדה הסכימה לדרישת חבריה, וכמה שבועות לאחר לכתו של לוי אשכול, לקחה על עצמה את תפקיד ראש הממשלה, אותו מילאה בהצלחה ידועה כמעט בדיוק חמש שנים, עד לפרישתה באפריל 1974 לאחר פירסום הדו"ח החלקי של 'ועדת אגרנט'. סמוך לפרסום הדו"ח החלקי, רשמה גולדה עוד פרק מזהיר ולא ידוע - ואצל מי שכן ידוע, מוכחש או מושתק - המבטא את דרכה כאשת ציבור.

מעשה שהיה בערך כך היה, ולימים דיווחה עליו מזכירתה האישית: מזכיר הממשלה ד'אז קבל בפניה, אוף-דה-רקורד, כי 'ועדת אגרנט' לא עושה צדק עם הרמטכ"ל דדו, שהרי היא מפילה עליו את כל האחריות, ולכן לא ממלאת את תפקידה: חקר האמת. שעל כך ענתה לו גולדה בעוקצנות מזרח-אירופית טיפוסית, לאמור: 'נו יונגערמאן, אתה רוצה עוד פרשה?'

ב"פרשה" היא התכוונה כמובן לאותה פרשה בת כעשר בסך הכל, הלא היא 'פרשת לבון' שקרעה לא "רק" את המפלגה והתנועה, אלא את החברה והמדינה כולה. אחריותה הציבורית הביאה אותה להעדיף חצי-אמת היסטורית (בת כמה חודשים: מי אחראי למחדל באוקטובר 1973), על פני אמת-פוליטית שמשמעותה השלכת הציבור הישראלי לעוד מערבולת של טירוף מערכות.

כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה - כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - הוא העתיד והעתיד בלבד. 

והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.

כי העבר - וזה מה שהופך אותו לעבר - עבר. מת. הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.

ב. בגין

כידוע, בגין כל חייו הציבוריים, כלומר לכל הפחות מאפריל 1944, הרגע בו החליט להוביל את המרד נגד הבריטים, רצה להיות ראש ממשלה. 

אפילו את הרגע בו כמעט פרש, אחרי בחירות 1951, בעיקבות ירידת כוחה של 'חירות' מ-14 מנדטים בבחירות 1949 ל-8 בלבד, אין אלא להבין כחלק משאיפתו להיות ראש ממשלה.

כי בשונה מיריבי מפא"י בצד השני של הרחוב, מפלגת מפ"ם, שהוקמה רק כמה חודשים לפני 'חירות', שאנשיה תפסו עצמם כ'קורקטיבה' למפלגה הראשית, הנה מנחם בגין ראה עצמו כ'אלרטנטיבה'. ולכן, הירידה מ-14 ל-8 פירושה היה להבנת בגין כי סיכוייו להיות 'אלטרנטיבה' קלושים ולכן מוטב שיפרוש.

המשך ההיסטוריה - היסטוריה. בגין קיבל חבל הצלה מפרשת 'הסכם השילומים', ומאז 'נותר על הגלגל', כשהוא מייחל ממערכת בחירות לזו שתמיד באה אחר כך, לשיפור בתוצאות, שיפור שאכן הצטבר והצטבר עד שבערב ה-17 במאי 1977 הכריז חיים יבין על "המהפך" המפורסם.

תודתו המרגשת של בגין לעליזה אשתו, על שהלכה אחריו במדבר, מעידה יותר מכל דבר אחר על המחיר העצום שבגין מוכן היה לשלם - והוא הרי המחיר העצום המשלם בריבית ד'ריבית כל מי שמחליט לנסות להיות ראש ממשלה, קל וחומר אם הוא מצליח להיות ראש ממשלה - מי שרוצה להיות ראש ממשלה. ואת המחיר הזה הוא כפה קודם כל על בחירת ליבו, על שותפתו הנאמנה לחיים, ואין עדות עמוקה מכך על העניין לשמו התכנסנו: מה זה להיות 'ראש ממשלה'?

כידוע, בגין פרש מתפקיד ראש הממשלה בקול דממה דקה הצועקת עד היום באזני כל מי שמוקיר, גם אם מתוך ביקורת עצומה, את מורשתו. 

אבל את שתיקתו של בגין עד יום מותו כתשע שנים לאחר שפרש, אין אלא להבין כנובעת בדיוק מהמקום ממנו הצליח בגין לשאוב כוחות במשך עשרות שנים של כשלונות, השפלות, תיסכולים ועוד 'מטעמים' השמורים למי שמחליט לעשות את המעשה הנדיר: לא רק לוותר על 'לעשות לביתו', אלא לשאוף למלא את התפקיד הקשה ביותר בחיים הציבוריים בכלל, ושל עם מוכה גורל וקשה עורף שווכחנותו-אמנותו ופלגנותו-גאוותו, שמליונים מבנותיו ובניו התעקשו מתעקשים וממשיכים להתעקש לנטוע עץ ולבנות פרגולה באזור הרקוב, המושחת, האלים והשלילי ביותר על פני הגלובוס (המזרח התיכון אם זה לא ברור, ולא הגיאוגרפיה אשמה אלא התרבות והתרבות - הערבית-מוסלמית - בלבד, והדברים ידועים).

כי בגין שתק כי הוא נכשל (לדעתו על עצמו הוא נכשל) בלהמשיך ולעשות את מה שאמור היה לעשות כראש ממשלה - כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - העתיד והעתיד בלבד. 

והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.

ובגין ב-1983 עייף מלעצב את העתיד, ולכן חי את תשע שנותיו האחרונות בתחושת כשלון כבדה, כשלון אי העמידה באחריות על העתיד. כי העבר של בגין, עבור בגין, מת. כי העבר הרי הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.

ג. שמיר

שמיר ככל הנראה לא העלה על דעתו שהוא יהיה ראש ממשלה. כחייל במחתרת לח"י הוא ידע היטב את מוטת הכנפיים הצרה מאד של התנועה המשונה לה השתייך, שבניגוד למפ"ם מזה ולחירות מזה, התאפיינה בניגודים מוחלטים (כנעניסטים מזה ובולשביקים מזה), שאחדותם התאפשרה רק ואך ורק במציאות סינגולרית נדירה: הצטרפות של שלל אויבים במרחב צר ומוגדר, הצטרפות ממנה נגזרה שיטת פעולה פשוטה עד פשטנית, שממילא עלתה בקנה אחד עם עוצמתה היחסית (כלומר חולשתה המייאשת) של תנועתו: לח"י.

ולכן לא פלא שמהר מאד - בניגוד גמור לעמיתיו לכאורה באצ"ל - לא רק התיישבה דעתו הממלכתית אלא שהוא הצטרף ברצון למנגנון החשאי ביותר שתפקידו מאז שהומצא להגן על הממלכה באשר היא, בלי קשר לשאלה מי עומד בראשה ועל איזו מתמטיקה אלקטוראלית-קואליציונית.

אבל כמו גולדה ובני דורם, שמיר עדיין חי בתודעת 'דין התנועה', ולכן עם פרישתו של בגין מראשות הממשלה, נכנס שמיר לנעליו בלי יומרות, ויש האומרים - והוכחות רבות בידיהם - שהוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, וכי רשימת הישגיו בולטת עוד יותר גם ביחס לנקודת המוצא האפרורית שלו: אדם ללא יומרות אך עתיר ערכים ציבוריים בריאים, קודם כל יושרה, ואחר כך חריצות, ותבונת-מצב והבנת הדברים המסובכים בשפת ליבם, ואמנות האפשר מעל לכל.

כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה - כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - הוא העתיד והעתיד בלבד. 

והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.

כי מה שעניין את שמיר כראש ממשלה, הגם שלא חלם על התפקיד ואולי רצה בו עוד פחות מגולדה בשעתה, היה עתיד האומה והמדינה שהופקד בידיו, והעתיד הוא מה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.

ד. נתניהו

כידוע, ההבדל הגדול הבולט בין נתניהו לכל ראשי הממשלה שפעלו כאן לפניו, להוציא אולי את שני האהודים, הוא השתייכותו לדור שלא ידע לא את יוסף ולא את פרעה ולא את דין התנועה ולא את ערכי הצניעות והאיפוק והיושרה הציבורית. גם כאן הדברים ידועים, ומי ששכח כמה שנים עוסקת הציבוריות הישראלית בפרשיות שחיתות הקשורות בשמו של נתניהו בל יכעס על עצמו, כי מדובר כבר בכ-30 שנות פרשיות ופרשיות ופרשיות ועוד פרשיות, עד בלי די, עד קבס וגועל ובושה.

ואולי, אם נכון הפתגם לפיו כל עם ראוי למשטר שיש לו, הרי שאת ההבדל בין נתניהו לשמיר, בגין וגולדה (ואין צורך להוסיף את רבין, אשכול, שרת ובן-גוריון) יש לחפש קודם כל בתוך עצמנו, סביבתו החברתית-תרבותית של נתניהו.

אבל כך או כך - כי הרי הדברים הם גם כך וגם אחרת, מאד אחרת, וגם כאן הדברים ידועים, שהרי הישראלים מכךכךים עצמם לדעת כבר 30 שנה, וכל המכךכך חזק יותר הרי זה משובח - ובכן כך או כך, דבר אחד אי אפשר שלא להבחין בו, והוא בולט וצלול בתוך ענן המתנות והסיגרים, וקולו נשמע צלול ובהיר גם מתוך הרעש וההמולה והצווחות והקירקורים שעשרים שנות חיי ציבור תחת נתניהו או בהשפעתו הישירה יצרו וממשיכים ליצור כאן, ובכן כל העם רואים את הקול הברור: נתניהו קיווה כל ימיו הציבוריים להיות ראש ממשלה, וקרוב לוודאי שהוא רצה בתפקיד יותר מכל ראש ממשלה אחר שפעל כאן לפניו. 

ואני מרשה לעצמי לנחש שגם אחריו (וכן, יבוא היום בו נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה כי הטבע יעשה את שלו כי כך פועל הטבע, כי גם הוא, הטבע, כמו הפוליטיקה, ללא הפסקה) לא יהיה אדם שירצה בתפקיד כפי שנתניהו רצה בו.

ובשלב זה של הצגת הפרשנות ההיסטורית הזו שכותרת 'מה זה להיות ראש ממשלה', כבר אין צורך לומר שמה שחל על שמיר ובגין וגולדה, ועל כל ראש ממשלה אחר שפעל בארץ הזו, ועל כל עמית הפועל במדינות משמימות כמו פינלנד או אורוגוואי, חל גם על נתניהו, לאמור: עיצוב העתיד.

כי מה שעניין את גולדה, את בגין, את שמיר, את שני האהודים, את שרון, את רבין, את אשכול, את שרת, את בן-גוריון ולפניהם את חיים וייצמן ובנימין זאב הרצל (ואת ז'בוטינסקי בתקופה הקצרה בה החליף את העם והיה ראש ממשלת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית) מעניין את נתניהו, והוא הרי, וכאמור, עיצוב העתיד.

כי בשיבתו כראש ממשלה זה מה שמעניין את נתניהו, העתיד, כי זה - העתיד - מה שעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.

ולכן יחסו לשאלת 'ועדת החקירה', ולכן אי-חשיבות העיסוק בהטחת ההאשמות באחריותו לקונספציה, בין אם זו אחריות בלעדית, או משותפת, או לא-קיימת (ואין צורך לומר כי היא היתה גם היתה קיימת, אבל יש צורך לומר כי באופן משונה מעריציו השוטים לא מבינים שהיא היתה קיימת, שהרי אחרת הוא לא היה ראש ממשלה והרי ראש ממשלה הוא היה ועודנו ותפקידו של ראש ממשלה, כל ממשלה, הוא לגבש קונספציות לגבי העתיד כי העתיד כאמור הוא מה שמעניין ראש ממשלה אחרת הוא לא ראש ממשלה אלא בלוגיסט).

וכל עוד נתניהו הוא ראש ממשלה, ואין שום סימן שהוא מוכן, רוצה, שוקל או עומד לוותר על תפקידו כראש ממשלה, לא ענייני העבר יעסיקו אותו, אלא העתיד והעתיד בלבד.

ה. ומה איתנו?

כלומר , מה עם כל השאר - אזרחים,בין אם הם היסטוריונים, עיתונאים, יושבי קרנות, פובליציסטים ובלוגיסטים? 

נו, בפיהם ובלבבם לעשות, כי לא בשמים היא: או שהם ימשיכו לעסוק בעבר, שהוא הדבר היחיד שלא מעניין את מי שבידיו הופקד עתידנו - או כפי מושא ביקורתם הם ינסו להבין מה נכון לעשות בעתיד, כי רק את העתיד ביכולתנו לעצב, הגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה.

אדרבא, ככל שיותר אזרחים, בוודאי במדינה דמוקרטית, בוודאי אם שמה ישראל והיא נתונה בכף בין חלאות במערב לרוצחים מוצהרים סביבה ובתוכה, יעשו את מאמץ הבנת אפשרויות העתיד, כך אולי יצליח שר העתיד, הלא הוא ראש הממשלה, בתפקידו.

ודוקו: כל ראש ממשלה, לאו דווקא זה או אחר. כי היום הוא פה, מחר הוא שם. אבל כל עוד הוא פה, עניינו (שהוא ענייננו) הוא העתיד - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.





יום רביעי, 7 בינואר 2026

מדוע מאד ייתכן שנתניהו יצרף את מנסור עבאס לקואליציה הבאה (מאותה סיבה שהוא זה שדחף את מנסור עבאס לצאת לעצמאות מפלגתית) - או: בפעם המי יודע כמה - מה היא פוליטיקה? (ומה היא לא)

 נתניהו מבין פוליטיקה יותר מכל אחד בימינו, בוודאי במערכת הפוליטית הפעילה (כלומר הכנסת והממשלה וכן הלאה, להבדיל מהרשתות החברתיות והרחוב ואנחנו, עם כל הכבוד לנו כאזרחים, ויש כבוד)

הפוליטיקה היא אמנות האפשר. העושה בה שימוש, נתניהו במקרה הזה, רוצה לשמור על מעמדו כדי שיוכל לממש את יעדיו.

שונאיו טוענים שכל יעדיו הם אישיים יצריים ואנטי-לאומיים. אוהדיו אומרים כמובן את ההפך.

אבל כך או כך: בין אם הוא ראש ממשלה כדי לקדם את הדירה של יאיר במיאמי ובין אם הוא ראש ממשלה כדי להבטיח שהטעות (שלו קודם כל, אבל של כל המערכת הציבורית ללא יוצאת מהכלל) של הכלת החמאס כתוצאה מההתמכרות לשקט, וכדי להבטיח שאיראן לא תהווה עוד איום על ישראל (למען הספק אומר שלמרות שאני לא מאוהדיו של נתניהו וכי מעולם לא הצבעתי לליכוד, לי אין צל של של ספק שנתניהו פועל מהמניעים הלאומיים, אבל זו - דעתי על נתניהו - לא הנקודה כרגע), ובכן: כך או כך הוא חייב להיות ראש ממשלה

וכדי להיות ראש ממשלה הוא חייב לארגן קואליציה. וקואליציה חייבת לכלול לפחות 61 חברי כנסת, רצוי טיפה יותר כדי שלאלו שהביאו את גאולת הקואליציה, כלומר הביאו אותה מ-55 ל-61, לא יהיה יותר מדי כוח מיקוח, ולכן עדיף 64 כי כך לעומד בראשה יש יותר מרווח

ואחרי שהבנו את זה, ברור מדוע נתניהו קידם בזמנו את מנסור איש האחים המוסלמים, כי ככה נתניהו גם הבטיח את שבירת האחדות הערבית (שלא קיימת אלא על יסוד שנאת היהודים כידוע, אבל גם זה נושא אחר), וגם נתן לעצמו את מרווח הפעולה הנחוץ. ומה שהיה בעבר הלא רחוק, אין שום סיבה שלא יהיה בעתיד הקרוב, כלומר בבחירות הבאות

מה שלישראלים קשה מאד להבין, זה שהפוליטיקה היא שילוב בלתי אפשרי כמעט בין: 

   1. מימדים רגשיים-אידאולוגיים (ובמקרה שלנו: דחייה על הסף של שיתוף בקואליצייה של מפלגה ערבית שבסיסה הרעיוני, גם אם מנסור יכחיש, הוא האחים המוסלמים). 

    2.     מימדים פרקטיים-מתמטיים (עיקרון ה-61 ורצוי 64 וכמובן 67 הכי טוב).   

    3.     מימד המציאות שביחס אליה פועלים שני המימדים הראשונים

אמנם המציאות אינה קבועה, ואין ספק שלראש מדינה, כמו נתניהו כראש ממשלה, יש יכולת לעצב אותה (למשל כמו במקרה החשוב של 'ההתמכרות לשקט' שהוא הוביל, ואחריותו כמובן גדולה יותר אבל ראוי שמבקריו הצווחניים בכיכרות ישימו יד על הלב ויגידו בקול רם שהם הזדהו עמה לחלוטין, הם ומנהיגיהם שהגיעו כמעט כולם מצמרת הפיקוד הבטחוני, ושלכן אי הכרת הפומבית בעובדת הזדהותם המוחלטת עם 'ההתמכרות לשקט' היא מעשה נוולה מכוער).

אבל רוב מרכיבי המציאות מושפעים מגורמים שלראש הממשלה שלנו יש מעט מאד השפעה עליהם, אם בכלל (ארדוגן, א-סיסי, טראמפ, פוטין וכן הלאה, החלאות בעזה, החלאות באיראן, החלאות ברחוב שוקן, החלאות בניו יורק, ועוד ועוד)

זהו המכלול המהווה את הפוליטיקה, וההתמודדות עם המכלול הזה היא משימה די גדולה על רוב הישראלים.

ולכן או שהם מתמקדים ברגש ובאידיאולוגיה בלבד (רק לא ביבי, רק ביבי, לא לערבים, כן שופטים, לחסל את בית המשפט וכן הלאה סיסמאות ריקות שחלקן ממש מסוכנות אבל לא ממש כי הן רק דיבורים), או שהם מתמקדים בעניין הפרסונלי (ביבי מול דגי הרקק שמתמודדים מולו, באמת לא כוחות), או שהם מייחלים ש"העולם" יציל אותנו מעצמנו: יכפה עלינו שלום, או להבדיל יפציץ בשבילנו את האיראנים או יפרק את חיזבאללה וחמאס מנשקם.

אבל מי שרוצה להבין פוליטיקה במלוא היקפה, חייב להשתדל לקחת בחשבון את מלוא היקפה. מבחינת ראש מדינה, כל ראש מדינה, זוהי לא המלצה אלא הכרח מקצועי. לנו האזרחים נותר להחליט אם להכניס את השכל להילוך ראשון או להמשיך לפטפט פיטפוטי הבל צדקניים.