ב-29 בפברואר 1980 הלך יגאל אלון לעולמו. כפי שאני נוהג לומר בבדיחות דעת משונה, אלון, כמו הרצל או אשכול לפניו, הלך לעולמו באופן חסר אחריות, מוקדם מדי, כשהוא מותיר אחריו חלל גדול.
אבל אלו החיים. והמתים.
אז מכיוון שהשנה אין 29 בפברואר ומחר ב-28 אהיה בדרכים (מי שרוצה להצטרף לטיול למיטיבי קשב באזור חבל עדולם, מוזמן להשאיר כאן סימני נפט), אז אכתוב כמה דברים לכבודו.
וגם כי בדיוק לפני 10 שנים, ראה אור הספר שזכיתי לכתוב על אלון לגמרי במקרה: פנו אלי אנשים טובים (יותר או פחות) שבליבם שאיפה יוקדת לתקן את העוול שעשתה למורשת אלון כלת פרס ישראל שהסבירה ב'סוף הדבר' בביוגרפיה שכתבה על אלון - אביב חלדו (ספר מעולה להוציא הפרק השערורייתי האחרון) - מדוע מורשת אלון לא חשובה משום בחינה.
אז אלון הלך לעולמו מחרתיים לפני 46 שנים. הזמן טס. ואחרי 'שמחת תורה' הארור ההוא, כתבתי לאחד מתלמידיה של כלת פרס ישראל הנזכרת, שזכיתי וכתב מאמר השמצה גס כנגד הספר שכתבתי על אלון, שאני מקווה שעכשיו אחרי ש1200 ישראלים נשחטו על ידי מי שהוא ודומיו ממשיכים לטעון לגביהם שהם כתובת ל"הסכם מדיני" (על אותו הבל הוא רמז הבוקר בעוד מאמר טיפוסי פרי עטו), הוא אולי מבין מדוע מורשת אלון בכל זאת חשובה, שכן היא כללה למשל שני עניינים טקטיים קריטיים: עומק אסטרטגי ('גבולות בני הגנה') וחובת ההגנה המרחבית (מה שידוע היום בכינוי 'כיתות כוננות', שכידוע קיומן או העדרן היה ההבדל המכריע מבחינת אלפי תושבי מערב הנגב).
ועוד משהו לא חשוב במורשת אלון: העדפת הסכמי הביניים על הפנטזיה של הליצנים שכלת פרס ישראל גידלה על חשבון משלם המסים באונ' שייח מוניס: הסכם שלום "של אמיצים" וקישקושי שימוןפרס מסוג זה.
ועוד משהו ממש לא חשוב במורשת אלון: ההבנה שלמימד המוסרי של תפיסת העולם המדינית והבטחונית גם שלנו וגם של אויבינו יש חשיבות עצומה.
או במלים אחרות: למלים יש חשיבות. גם כשהן נאמרות מפי בן גביר או סמוטריץ', אבל עוד יותר כשהן נאמרות על ידי ערפאת, איימן עודה, אחמד טיבי, אבו מאזן, סינוואר וכן הלאה.
כל אלו "פלסטינים" שמשוכנעים שאין דבר כזה עם יהודי, שליהודים אין קשר לארץ הזו, ושהציונות היא קולוניאליזם-אימפריאליסטי, ושבהתאם יש לפעול לחיסול "הישות הציונית".
עודה וטיבי עושים זאת בעברית מהכנסת ועל דפי השארץ, אבו מאזן בדרכו שלו, וסינוואר ושות' בדרכם שלהם, כך או כך הם מיישמים את העקרון המוסרי שהוזכר לעיל, ושכולנו כבר יודעים אפילו בגרמנית את הניסוח הקלאוזביצי שלו.
ודוקו: מוסר הוא לא תוכן אלא אופן, כלומר גם להיטלר היה מוסר וכך גם לעודה ולסינוואר, ואם זה לא ברור אני כאן כדי להסביר את העניין הפשוט הזה שוב.
כי השאלה היא לא האם לאדם יש מוסר - אין אדם ללא מערכת מוסרית, אין לא יתכן לא היה ולא יהיה - אלא מה תוכן המוסר. וכמובן מה נגזר ממנו מעשית.
אז 10 שנים ש-471 עמודי תיקון העוול והעיוות ההיסטורי המזיק מסתובבים במרחב הציבורי ומנסים לתקן קצת את המעוות.
לא, לא הוצאת הספרים ובוודאי לא אני התעשרנו מהפרוייקט שמראש הוגבלו סיכוייו להצליח באווירה ציבורית שמאפשרת למשל למרכז רבין להסתיר במשך שנים את מורשתו המדינית האמיתית של רבין, או לפרנסי בית יגאל אלון לעשות כמעט הכל כדי לעוות את דמותו של אלון ולהפוך אותו לעוד שלום עכשווניק דביק, שלא לדבר על בית ברל (כצנלסון) שפשוט הפך לזירת פעולה של כנופייה אנטי-ציונית, ובתקופה מסויימת לפחות אחד מהם הוא אוטו-אנטישמי ויחצ"ן של חמאס.
אבל לא אלמן ישראל. לא שישראל האלמן או הנשוי טורח לקרוא ספרים בימינו, אבל ספרים הם בסיס להרצאות והרצאות עולות ליוטיוב ואת היוטיוב אפשר לשמוע בפקקים והצלחת הציונות לה תרם בין השאר יגאל אלון מביאה גם לכך שיש לנו תודה לאל המון פקקים ולכן המון זמן פנוי לשמוע על יגאל אלון. קישור לפודקאסט קצר על מורשתו, בדף האישי בראש בלוג זה.
ואין צורך, כלומר יש צורך לומר ולשוב ולומר שני דברים על מורשתו של האיש המופלא הזה: האחד - אין רלבנטית אקטואלית ואקוטית ממנה גם לטובת הבנת העבר אך עוד יותר לעיצוב העתיד מתוך ההווה. השני - אמור לי מה את.ה כותב.ת על מורשת אלון ואומר לך עד כמה את.ה עלוב, עם או בלי פרס ישראל וכל הג'ז הזה.
תוספת לא-לא-חשובה:
אחת הטעויות הרווחות לגבי תכנית אלון היא שמתייחסים אליה כאל תכנית עבודה קשיחה כאילו מדובר בתכנית לבניין בית או נמל או גשר.
האדם שמבין הכי טוב את גישת אלון בימינו הוא גרשון הכהן, שנוקט במושג "חיכוך" כדי לנסות ולהסביר למה הכוונה בצורת החשיבה של אלון.
אם לסכם את ההבדל היסודי בין גישתו לגישת אחרים בממשלות העבודה באותו הזמן, שלא לדבר על גישת מנחם בגין, הרי שהעניין הוא ליצור תנאים שיקדמו אפשרויות חיוביות של קודם כל הורדת להבות של הסכסוך אבל מבלי שלרגע אחד הצד החלש במשוואה הלא-סימטרית, הלא הוא הצד היהודי (שאין בינו לבין הצד הערבי סימטריה משום בחינה), לא מוותר על יסודות הבטחון הלאומי שלו, וזה כמובן עומק אסטרטגי ותחליפים לעומק אסטרטגי (לפני 1967 הגנה מרחבית, שהסתבר לנו ב2023 שהיא נחוצה וחיונית וקיומית גם אחרי 1967).
ולכן, תכנית אלון היא גישה עקרונית לשטחים, לאנשים, לבטחון, לדיפלומטיה, לערכים ולהתיישבות, לא לפי הסדר ולא לפי שום סדר עקרוני אלא גם וגם וגם וגם ובמקביל:
שטחים - כלומר עומק אסטרטגי. אלון הציע סיפוח הגולן כבר ב1967 וקיווה שהסכם "השלום" המגוחך שהובילו בגין ודיין לא יתממש ומצרים וישראל תסתפקנה בהסכמי ביניים בסגנון מה שהושג ב1975.
אנשים - כלומר כמה שפחות שליטה על פלסטינים. לגבי עזה אלון השלה את עצמו שאפשר יהיה לעודד הגירה מסיבית, אבל זה לא הסתייע, ומכאן על פי עקרון החיכוך, עוברים לשלב הבא: דגש על מי כן ראוי שידבר בשם הפלסטינים, ירדן כמובן, ומי לא, אשף כמובן.
בטחון - המשך פיתוח וטיפוח יכולות קונבנציונליות תוך המשך השארת האופציה הגרעינית בשולי השוליים ותחת עמימות, וכמובן וכאמור עומק אסטרטגי כולל הגנה מרחבית משמעותית.
דיפלומטיה - כלומר שימוש בהגיון של תכנית אלון כדי להופיע בזירה הבינלאומית כיוזמים ולא כנגררים.
ערכים -קודם כל ערך השלום שיש לחנך לאורו, אבל לא שלום עכשיו ובוודאי לא שלום קר בסגנון שיש עם מצרים, כי אלון מאד התאכזב שאפילו ממשלת רבין לא הקפידה עם המצרים אחרי הסכמי ההפרדה ב1975 עם עניין ההסתה והפעולה הדיפלומטית המצרית כנגד מדינות באפריקה שנעזרו בישראל, וערך נוסף כמובן הוא דמוקרטיה במובן הרחב והעמוק של המושג וכמובן זהות יהודית ציונית שאיננה מתנצלת והמבוססת על תחייה לאומית של העם היהודי בארצו השלמה, שמותר לוותר על חלקים ממנה לטובת ערכים אחרים, כמו שלום, אבל לא מתוך התבטלות של כובשים לכאורה אלא מתוך עמדה נדיבה של בעלי הבית.
התיישבות - המימד המעשי המיידי של כל הגישה הזו, ועובדה היא שממשלות העבודה בין 67 ל77 הקימו 72 ישובים, כולל את קרית ארבע, וכאמור אם זה היה תלוי באלון היו מספחים את הגולן כבר ב1967, ועוד לפני זה מסייעים לדרוזים להקים מדינה וכך נפטרים מהצרה הסורית שהיוותה איום אסטרטגי גם על ישראל וגם על ירדן וגם על לבנון ולכן סוריה היתה למעשה הפרוקסי של רוסיה בשימור אי יציבות כאוטית באזור.