קובי שרת - תנצב"ה ועוד הזדמנות לעיין בתורת המחנות של חוג אורנים

 

כמה מלים על קובי שרת שהלך לעולמו. לצד כל מה שיש לומר על איש רציני ונבון, שהיה מסור למורשת אביו ושיש מקום לטענה שאילולא מפעלו המונומנטלי לא היינו מחזיקים בידינו אוצרות אדירים: מורשתו של משה שרת. אמק"א, והדברים ידועים.

שני דברים אולי פחות ידועים ופחות נעימים לאוזן, ויסלחו לי האיסטניסים, ואם לא יסלחו גם טוב, קל להשיג היום נעלי ספורט מעולות במחירים טובים מאד.

האחד - קובי שרת הפך עם השנים לעוד נקודת ייחוס לתורה הפוליטילוגית המוכרת בכותרת 'תורת המחנות' או 'חוג אורנים'. לא נכנס לסבך התיאוריה הזו, שחלק מהמאמצים להגן עליה על ידי חלק מאנשיה הוא הכחשת עצם קיומה.

נסתפק רק בסיפור קטן אחד הקשור לספר שפרסמתי לפני עשר שנים, 'לעשות שלום עם הפלסטינים' שמו. כותרת הספר לקוחה מכותרת של מאמר שכתב הגיבור המרכזי של המחקר שעשיתי, מנחם מילסון שמו, שבסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80' היה מעורב בפרשה שנויה במחלוקת (מצד 'הימין' ומצד מה שכבר אז כונה באופן לא ברור 'שמאל'), המוכרת בשם 'אגודות הכפרים'.

מוזמנים לבקש את הספר אשמח לשלוח אותו תמורת סכום סמלים בפורמט PDF, ואפשר להסתפק בעיון זריז בויקושפדיה.

בכל אופן, להפתעתם של כמה מחברי 'החוג' הנזכר, הסתבר להם שבניגוד גמור למה שגוזרת התיאוריה (המוכחשת כאמור על ידי כמה מנושאיה), קובי שרת לא רק התנגד למעשיו של מילסון, אלא כינה אותו בכינויים שאני מעדיף לא לחזור עליהם הגם שהם נשענו על עברית יפה מאד (קובי שרת היה איש משכיל מאד ובעל עברית משובחת לפחות כמו של אבא שלו).

ההפתעה נבעה מכך שעל פי תורת המחנות, הואיל ומילסון הוא בצד של מתנגדי ערפאת ואש"ף ולכן ראויים מאמציו לכל שבח (מה שנכון, לפחות זה מה שכתבתי במחקר שלי), הרי שכל מי שהתנגד לטיפוח אש"ף על ידי ישראלים (וגדול מטפחי אש"ף היה משה דיין והמשיך את דרכו שמעון פרס), הרי שברור שהוא חייב לתמוך במאמצי מילסון.

הואיל וקובי שרת היה הרוח החיה והמנוע המרכזי בקידומה של מורשת משה שרת, והואיל ומשה שרת היה באופוזיציה לבן גוריון, והואיל ודיין ופרס היו תלמידיו וממשיכי דרכו של בן גוריון (כך לפחות טוענת התורה), הרי שברור שקובי שרת חייב להיות בצד של מנחם מילסון.

תקלה קשה: המציאות לא הסתדרה עם העובדות. באסה.

עניין שני העולה בקנה אחד עם העניין הראשון: לא מזמן ראה אור ראיון ארוך שנתן קובי שרת לעיתון לאנשים חושבים, ובו תאר את מדינת ישראל באופן בו נהגו לתאר אותה אנשי המופתי עוד לפני שהמדינה קמה ('הציונות תנועה קולוניאליסטית שנישלה את הערבים' וכן הלאה), ובדומה למה שכתוב באמנה הפלסטינית וכן הלאה.

איך זה קשור: חוג אורנים החל את דרכו כעוד גורם שהיה מעורב בפוליטיקה של מפא"י באמצע שנות ה-60'. באותה תקופה התחדדו המתחים הפנימיים סביב 'פרשת לבון' וסביב עניינים שאי אפשר היה לדבר עליהם באופן ישיר, במרכזם הויכוח על מדיניות הבטחון היסודי של ישראל, או בעברית מגורענת יותר: שאלת הגרעין הצבאי כן או לא, ומשלב מסוים, לא כן או לא אלא איך (התשובה שהתקבלה אם זה מעניין מישהו מהקוראים מוכרת בשם 'עמימות' שזה סוג של 'כן ולא ובעיקר לא אבל אם יהיה צורך אז כן אבל גם אז לא אלא כאילו').

חוג אורנים הלך בגדולות והסביר מדוע באמת יש לבקר את בן גוריון ולא להסתפק בביקורת קונקרטית הקשורה לתת-פרשה כזו או אחרת. התיאוריה (המוכחשת) הסבירה שבן גוריון מייצג ומקדם כוחות אופל שעניין הגרעין הוא רק אחד מהם. התיאוריה מקיפה סוגיות ליבה כמו ענייני נפט, מימון, אשראי, יחסי עבודה, מדיניות גלובלית וכן הלאה וכן הלאה.

ככל שהעמיקה פעולתו התיאורטית של החוג, כך הלך החוג והתרחק מהעניין לשמו הוקם: הפוליטיקה הקונקרטית. הסיבה לכך היתה קודם כל שהפוליטיקה הקונקרטית הלכה כהרגלה למקומות בלתי צפויים. דיין למשל לא ממש רצה שתקום רפ"י, וכשרפ"י החליטה להצטרף בינואר 1968 לתלכיד המפלגתי-תנועתי שיצר את 'מפלגת העבודה', הודיע אותו דיין שכל מטרתו בהצטרפות הזו היא לחסל את דרכם של אשכול-ספיר-גולדה ולא באמת להטות שכם למאמץ משותף להמשיך את מפעל הבנייה של תנועת העבודה. בן גוריון למשל החליט אותו הרגע לפרוש מרפ"י ולקחת חלק בהקמת 'הרשימה הממלכתית' שתוך זמן קצר תעלם גם היא.

בכל אופן, מה שהחל כביקורת על בן גוריון הפך לתיעוב של בן גוריון ולסימון אוטומטי של כל מי שממשיך או לא ממשיך את בן גוריון ואת ממשיכיו (דיין ופרס) בהתאם.

הראיון האחרון של קובי שרת הוא המימוש של קו המחשבה המעוות הזה: ביקורת על בן גוריון שהפכה לביקורת על המדינה של בן גוריון שהפכה לשנאת בן גוריון שהפכה לשנאת מדינת ישראל.

סנט אקזופרי כתב את כל מה שכתבתי ממש בקיצור: ילדים, הזהרו מעצי הבאו בב.

כך או כך, ולמרות הכל, תודה קובי על מפעל חייך - כולל השיר 'אהבה פשוטה' שהוא גם שיר פופ נפלא וגם צוהר להביט דרכו על החברה הישראלית בשלהי שנות ה-60' - תנצב"ה, אמן.

תגובה לא ערוכה ולא ארוכה שכתבתי בפייסבוק לתיזה לפיה האליטות הציוניות בגדו בציונות כשהחליטו להציל את היהדות וויתרו על אוגנדה

 

כן, תודה, הספקתי לראות את ההבל הזה הבוקר בדלת האחורית של מקור אחר. שמע, מביך. טיפשות כזו באמת שהרבה זמן לא פגשתי. 

מעלילי העלילה על דרייפוס לפחות חיברו אותה לעניין הגיוני ושכיח: בגידה. רוקחי הפרוטוקולים של זקני ציון לפחות ניסו לשוות להבלים שלהם נופך קונספירטיבי. היטלר ידע שתורת הגזע היא שטות מוחלטת אבל בהופעות הפומביות שלו התנהג כאילו הוא ממש מתעב יהודים. ממציאי השקר אודות ילדי תימן בלקן אפגינסטן ואקאטמפוקסטן באמת מזדהים עם כאבן של משפחות שהעובדה שהן לא מכירות בעובדות לא באה על חשבון העובדה שהן כואבות. 

כאן מדובר במשהו מסדר גודל אחר לגמרי. זהו טימטום עמוק לאור יום, בלי תירוצים ובלי כיסויים ובלי תרגילים. אפילו הביטוי העממי המדוייק והיעיל בדרך כלל - לכתוב נח בשבע שגיאות - מתגלה כאן כחסר. לזכותו של האיש יאמר שהוא אכן פתח דף חדש באנציקלופדיה הגדולה של הטימטום האנושי עליו דיבר איינשטיין, ובמונחים מדעיים מדובר פה בשינוי פרדיגמה.

אסתפק בכותרת השערורייתית הזו, ובסוף אציין שני מקורות שאין לי ספק שהד"ר המהולל, שהחל את דרכו כהנדסאי חשמל לפני שהצליח להסתנן - תעלומה מרתקת בפני עצמה! - למסדרונות האונ' הפתוחה,לא פחות, לא קרא לא מכיר ואם מכיר וקרא לא הבין ואם הבין לא הבין. נתחיל:

 1. מי הן 'האליטות'? לכאורה קטגוריה היסטורית הקשורה בציונות טרם המדינה. למעשה מדובר בעוד התעמרות בזכרון מפא"י, אבי אבות הטומאה של אנשים האוחזים בדעותיו של הגאון התורן הזה. כך או כך, אם להתייחס לגופן של טענותיו: הוא מנגיד באופן שטחי - כיאה לאנשים הנוקטים בטכניקה הלוגית שלו - את הציונות של הרצל עם זו של אחד העם (להציל את היהודים או להציל את היהדות), כשבפועל, ככל שהדברים נוגעים לאיש החשוב בהנגדה הזו, הרצל, מדובר בדיכוטומיית סרק. קריאה אלכסונית ביומני הרצל תגלה זאת. יצחק וייס כתב על כך. אלטנוילנד הוא מקור מספיק כדי להפריך את הטיפשות הזו. ההנגדה הזו חיונית לטובת האידיוטיזם הבא: אוגנדה. 

2. אוגנדה: אילו הנדסאי החשמל הזה לשעבר היה קורא קצת בנושא, למשל מאמר של ישעיהו פרידמן שזמין במרשתת כבר יותר מ-25 שנה, אולי 31 אבל אני לא סגור על זה, בכל אופן הרבה מאד זמן, אני משוכנע שבספרייה של האונ' הפתוחה המאמר של פרידמן בעיונים בתקומת ישראל ניתן לקריאה, ואני משוכנע שהאיש הזה יודע לקרוא, הוא היה מגלה שאוגנדה לא רק שלא היתה אופציה של ממש מנקודת מבט מעשית, ומילא האנכרוניזם המגוחך הזה לפיו יהודים שנרצחו ב-1941 אמורים היו להסיק מסקנה כבר ב-1903 ולהגר בהמוניהם לאוגנדה, מילא, אלא שאוגנדה גם לא היתה אופציה מבחינתו של הרצל. אמנם רמת הטיפשות באקדמיה ומחוצה לה בנושא זה ממשיכה להכות את אותו שורש מוכה כבר עשרות שנים, אבל ממי שאת תיזת 'בגידת האליטות' שלו מבסס על טיעון לפיו אוגנדה היתה אופציה, חזקה עליו שיעשה את המאמץ וילמד את הנושא. אבל למה ללמוד כשאנו חיים בעידן מטורלל המעודד מטורללים להציג את מרכולתם באופן 'פרובוקטיבי' ולעזאזל העובדות? א-פרופו עובדות:

3. כשם שסביר להניח שהגאון הנ"ל לא קרא מאמר של פרידמן המקיף 30 עמודים ואם קרא לא הבין ואם הבין התעלם ממה שכתוב בו ובכך עשה מעשה שלא יעשה מבחינה מדעית אבל מעשה שלגמרי יעשה מנקודת מבט טירלולית, סביר עוד יותר להניח שהוא לא קרא ואולי לא ראה אפילו את ספרו - צמד כרכים - של טוביה פרילינג, 'חץ בערפל' שמו, המקיף 1200 עמודים, 300 מהם הערות שוליים, והעוסק במאמצים הבלתי אפשריים (כי במציאות - ולא בדמיונו הקודח של מטורללנו הנ"ל - במציאות, ויש דבר כזה, הם היו בלתי אפשריים) של מוסדות הישוב, 'האליטות' בלשון המלוקקת של איש הביקורת, לסייע ליהודים באירופה, כנגד כל הסיכויים וכמובן עם מעט מאד הישגים כי מה לעשות ומי שניהל את העניינים באירופה בתקופה הנדונה לא היו 'האליטות הבוגדות' של מפא"י וויצמן פינת אחד העם אלא הנאצים החזקים מאד ועוזריהם הנחושים מאד. 

אבל שוב, לשם מה לקרוא מחקרים העוסקים בנושא והעלולים לפגוע בתיזה? בכלל ובפרט שהוא יודע שכולנו יודעים שרובנו לא מטריחים עצמנו לקרוא שום דבר לפני שאנו מציגים דעות 'מגובשות'??? עובדה, ספרו של הנדסאי החשמל שזכה ללמוד את ארנסט גלנר (מידע מהויקיפדיה) זכה לביקורת 'מדעית' בכתב עת 'מדעי' של אוניברסיטה מכובדת בישראל. אתה פטור מלשאול את השאלה המתבקשת, האם זה שכתב על הספר ביקורת ראה את המאמר של פרידמן על הרצל ואוגנדה או שמע בכלל על טוביה פרילינג ועל הספר 'חץ בערפל'. 

אלו החיים ידידי. זה מה יש. 

יא! ברעכען? – נישט! או: מדוע העבודה המאורגנת היא נכס ולא נטל (פרק מתוך ספר חדש שנמצא בשלבי עיבוד ועריכה מתקדמים)

 

עם אתגרי הפערים בחברה הישראלית מתמודדים גורמים שונים המהווים את מה שמכונה 'החברה האזרחית', כלומר ארגונים וולונטריים – שבכך הם נבדלים מהמדינה – מהסתדרות העובדים הכללית, ועד ארגוני פילנתרופיה המחלקים קמחא ד'פסחא כמו בימי הביניים או במגילת רות (כלומר כמו בימים בהם מדונם אדמה הפיק האדם 25 ק"ג חיטה, ולא כמו בימינו 500 ק"ג ויותר). על כך שארגוני הפילנתרופיה למעשה מנציחים ומעמיקים את המצב הקיים אין צורך לומר דבר. צרות האופק הרואה ב'כוחות השוק' את חזות הכל היא המשך ישיר של תרבות מסורתית לפיה 'הכל בידי שמים', 'כלו מכתוב' או 'פרה-דסטינציה'. בעברית, ערבית או לטינית, הרעיון הוא אותו רעיון: לאלו שיש יש ולאלו שאין אין כי לאלו שיש יש מזל ולאלו שאין אין מזל, וב'מזל' הכוונה היא גם לכשרונות, גם למיקום חברתי, גם לברכת שמיים ('פרובידנס') וגם למזל פשוטו כמשמעו (ירושה, לוטו וכדומה). כך או אחרת, רעיון זה גוזר מסקנה אפשרית: צדקה וחסד. אצל יהודים קתולים ומוסלמים יותר, אצל פרוטסטנטים פחות, כך או כך 'כולם מתים בסוף' וגן העדן הוא בדרך כלל מקומם של העניים, ומכאן שהחשבון החברתי מתאזן ב'סופו של דבר'.

אבל הסתדרות העובדים הכללית, היא ורשימה ארוכה מאד של גופים וארגונים דומים שקמו וממשיכים לקום ב-200 השנים האחרונות, נשענים על הנחות יסוד הפוכות לחלוטין: האחת – שהדינמיקה של הכלכלה המודרנית מחייבת התארגנויות של אזרחים. השנייה – שהכלכלה המודרנית צופנת בחובה את האפשרות לשים סוף לסדר החברתי המסורתי של פילנתרופיה וצדקה. במונחים מקומיים, ההסתדרות – כמו קואופרטיבים יצרנים וצרכניים, אגודות שיתופיות וכדומה – משוכנעים שלפסוק האהוב בהמנון הלאומי ('להיות עם חופשי בארצנו') יש, או חייב להיות, מובן כלכלי-חברתי. לכאורה הנחות היסוד הללו אמורות היו לשמש את כל מי שלוקח חלק בויכוח אודות טיבה של הכלכלה, סיבתם של הפערים החברתיים, חשיבותם היחסית והדרכים להתמודד עמם. בפועל למרבה הפרדוקס והצער המצב הפוך: רוב הציבור 'חושב ימין וחי לו בשמאל', או 'ידיו ידי יעקב וקולו קול עשו', כלומר רוב הציבור (משני צידי החלוקה המעמדית), חי בפועל חיים כלכליים מודרניים, אבל ממשיך להבין אותם במונחים מסורתיים.

אחד ממאפייני המודרנה הוא הדגש על ההווה. לא עוד 'עולם הבא' ו'ימות המשיח'. האזרחים המתארגנים בארגון עובדים עושים זאת על מנת להבטיח שלא מדובר בעוד סוג של מיסטיקה ותיאולוגיה. 'אפילו' הכלכלן הליברל ג'ון מיינרד קיינס נהג להפטיר בציניות כלפי חסידי 'כוחות השוק', שתמיד הצדיקו צעדים דרקוניים בטענה לפיה המצב ישתפר 'בטווח הארוך', כי: 'in the long run we are all dead'. קיינס, נזכיר, היה כלכלן מזהיר שכמו פרנקלין אין לחשוד בו ולו באבק סוציאליזם לא עלינו ר"ל. דווקא מנקודת מבט של חסיד הליברליזם בכלכלה (ובכלל) הוא הבין את מה שב-40 השנים האחרונות רוב פרנסי המשק הישראלי – הם ועדת התוכיים המדקלמים את 'התורה' המצדיקה את מדיניות ההפקרה המופקרת שלהם -  מקפידים שלא להבין: על מנת שהכלכלה המודרנית תפעל באופן יעיל יש להתערב בה באופן תדיר, בדיוק כפי שספורטאי או רופא עוקב אחר מצב הגוף. עברו שנים רבות עד שגישתו של קיינס הפכה למובנת מאליה, ועד אז הונהגה מדיניות פטאליסטית שהניחה כי משברי הכלכלה דומים באופיים ובמחזוריותם לגאות ולשפל באוקיינוס ובמזג האוויר.

אחת התגובות הראשונות למדיניות ההפקרה המופקרת הזו שכמובן לשיא ביטויה הגיעה בארה"ב (בשם 'כוחות השוק' קיבלו יזמים זריזים מממשלת ארה"ב נכסים ציבוריים בשווי מדומיין, מה שאיפשר להם להפוך לאזרחים פרטיים בעלי עוצמה ציבורית אדירה). ברבע האחרון של המאה ה-19, על בסיס תפיסה צנועה שהוגדרה במלים pure and simple, התארגנו עובדים בארה"ב, במטרה מוצהרת להשיג שיפור בשכר ובתנאי העבודה. לא מהפכה חלילה, לא שינוי במדיניות הקצאת משאבי הציבור לידיים פרטיות (בשם 'כוחות השוק' אם זה לא ברור), אלא רק 'פשוט וטהור': פחות שעות, יותר שכר ותנאי עבודה. הסתדרות העובדים הכללית שהוקמה בדצמבר 1920 בחיפה רצתה – והשיגה – הרבה, הרבה יותר, הגם שנקודת המוצא שלה היתה אף היא 'עכשוויזם' קונסטרוקטיבי ששם במוקד את תנאי העבודה והשכר של העובדים.

'התמוטטות' ההסתדרות בישראל בשנות ה-80' – ואת המרכאות נסביר בעוד רגע – הפכה למשל ולשנינה בארצנו, ובכך סוף סוף התגשמה תביעתו-תחזיתו-שאיפתו של ז'בוטינסקי "לשבור" את ההסתדרות (הדברים הופיעו ביידיש תחת המלים 'יא! בראכען!' כלומר 'כן! לשבור!'). עד כדי כך הפכה ההסתדרות לשק חבטות שאינטלקטואל ישראלי בולט המקפיד להתגאות בזהותו 'המפאיניקית', הגדיל לעשות כשאת ה'מפאיניקיות' הוא זיקק לכלל עמדות מדיניות מתונות ושקולות שעלו בקנה אחד עם מטרות הציונות, תוך שהוא מקפיד להצהיר על בוזו ותיעובו את ההסתדרות – פאר היצירה של מפא"י ולמעשה הבסיס להצלחותיה במשך כ-50 שנה! – תוך שהוא נוקט בכל ארסנל השיקוצים המאפיינים את שונאי ההסתדרות ומפאי והציונות גם יחד.

כשאינטלקטואל בולט המגדיר עצמו 'מפאיניק' עושה בהסתדרות את מה שעשו האנטישמים ביהודים בימי שקיעת שלטון הצאר ברוסיה ('הכו את היהודים – הצילו את הצאר'), לא קל להפריד את המוץ מן התבן ולנסות להציג תמונה הוגנת של תרומת ההסתדרות בעבר וחשוב מכך – תפקידה בהווה ובעתיד. אל מול שצף העויינות חסר הביסוס הזה יש להעמיד דיון היסטורי שנקודת המוצא שלו כבר הוזכרה לעיל: הכלכלה המודרנית והמתועשת. מצויידים בעדות המסייעת של כלכלן ליברל כמו קיינס, יתכן והטיעונים שיובאו להלן יצליחו לחדור את מסך העויינות והדמגוגיה. ובכן, הכלכלה המודרנית הנשענת על תעשייה, היא מנקודת מבט של תולדות האנושות פרק חדש חסר תקדים (מהמקרים הנדירים הם קלישאה לשונית זו אכן משקפת אמת צרופה). כבר נזכרה לעיל פעמיים העובדה שעד לפני כ-100 שנה – ובישראל עד פחות מזה (ויש מקומות שעדיין הדברים הם כאלו) – דונם אדמה סיפק 25 ק"ג חיטה ואילו בימינו מאותו שטח ניתן להפיק פי 20 לחם ויותר. משמעות המספרים הללו מבחינה היסטורית היא אדירה: בעוד שהחקלאות הטרום-מודרנית סיפקה בקושי אוכלוסייה שכמעט לא השתנתה בהיקפה, הנה החקלאות בעידן המדעי-מתועש מייצרת שפע חסר תקדים (שוב, לא כקלישאה, אלא פשוטו כמשמעו: מעולם בתולדותיה לא נהנתה האנושות משפע כזה).

אבל השינוי הדרמטי ביותר בכלכלה הוא בתפקידו של הכסף: מה שבעולם הטרום-מודרני היה מוגבל, מוחשי וכמעט חסר חשיבות (הכסף אם זה לא ברור), בעולם המודרני הוא בלתי מוגבל, אבסטרקטי ומכריע בחשיבותו. אין פעולה כלכלית אחת – לא הספקת מים, לא פינוי ביוב, לא איסוף גרגרי חיטה ולא טחינתם, שלא לדבר על אינספור דוגמאות אחרות אינטואיטיביות פחות מענייני מזון מים ועיכול – שניתן לבצע היום ללא שימוש בכסף. מה שעבור כותבי המקרא היה הנילוס – הבסיס לציוויליזציה מפותחת, בראשה עמד פרעה שניהל 'בית עבדים' שהשביר שבר לכל רעב (תשאלו את יוסף ובעיקר את אחיו), בעולם המודרני הוא הכסף. אבל יש הבדל 'קטן' אחד: המים בנילוס מוחשיים וחומריים. הכסף בימינו הוא אבסטרקציה גמורה התלויה יותר מאשר בכל גורם אחר בהחלטות סובייקטיביות של בני האדם. בכל אופן, האנלוגיה טובה דיה כי כשם ששליטתו של פרעה בזרימת המים בנילוס אפשרה לו לעמוד בראש הפירמידה, כך בדיוק מי ששולט היום בזרימת האשראי יכול ליצור לו פירמידה, או להפך, אם שמו למשל תיאודור הרצל, יסביר מדוע שליטה בזרימת הכסף חייבת להיות בידי הציבור, אחרת קשה יהיה לעם להיות חופשי בארצו.

לרוב הכלכלנים שניתן להכיר באופן ישיר או עקיף, קשה מאד להכיר בעובדה המכריעה הבאה: אין שום דרך לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה היא עלותם של מוצרים, מה מחיר האלטרנטיבה. והרי בכל המחלקות לכלכלה הנחת היסוד היא ההפך הגמור: תורת המחירים על כל הגרפים והאריתמטיקות והנוסחאות המופלאות שלה, היא התשובה היחידה המוסמכת לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה הוא מחירו הנכון של המוצר ומה הוא מחיר האלטרנטיבה. למרבה מזלם של בני אדם, לצד הכלכלה עומדת ההיסטוריה, כלומר המדע העוסק בתאור הדברים כפי שהיו והינם, ולא בדברים כפי שאמורים להיות על פי נוסחה תיאולוגית כזו או אחרת. וההיסטוריה מספרת שאין שחר להנחת היסוד העומדת בבסיס 'מדע הכלכלה', שהוא כל דבר חוץ ממדע, שהרי מדובר במערכת סגורה של הנחות מבוקשות המוכחות באמצעות כלים מתמטיים שנועדו להוכיח את ההנחות המבוקשות.  ועל השאלה המתבקשת 'האם היסטוריה היא מדע?', התשובה חיובית: לפחות מצידה התיאורי היא יכולה להיות כזו. האסטרו-פיזיקה יכולה להיות מדע גם מצד החיזוי. הכלכלה כפי שהיא מוגשת היום באקדמיה, היא לא מדע לא מבחינת כוחה לתאר את הדברים ועוד פחות בכוחה לחזותם.

עובדות המוכיחות את הנטען לעיל מופיעות בכל רגע נתון בשלל מקורות: שכר המורה ביפן או בפינלנד שונה באופן קיצוני – נומינלית ויחסית – משכר המורה בארגנטינה או בישראל. לא 'כוחות השוק' מסבירים את הפער הזה כי אם הסדרים חברתיים שמוכרים גם בשם הלא פופולרי בימינו: פוליטיקה. 'כוחות השוק' הם ההסבר האחרון לעובדה המשונה הרווחת בעולם המתועש כולו: שכבה דקה (בישראל מדובר בכמה עשרות אלפי אזרחים בלבד), שעלות שכרם היא אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנים מעוברות). מילא 'כוחות השוק' אינם מסבירים את עלות השכר ההזויה הזו. מילא. כי חשוב מכך: על פי התיאולוגיה של קנאי הדת הזו, שכר משקף סיכון ויכולות והישגים, ולמרבה הפלא, כלומר "הפלא", אצולת הממון הזו ממשיכה להנות מתזרים המזומנים הזה – אלפי דולרים בשעה, בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 כאלו בשנה – גם כאשר הם נכשלים כשלון חרוץ. התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 היא 'רק' דוגמא אחת, מפורסמת למדי.

מרכיב חשוב נוסף בגישה הזו מצדיק שיעבודן של מדינות שלמות באמצעות פטנט ישן ומוכר בשם 'חוב לאומי'. אחד מכוהני האצולה הזו הגדיר את הדרך לקביעת גודל החוב במלים הבאות: 'גובה חוב הוא בדיוק זה שמדינה מסוימת מסכימה לשלם לנושיה'. שוטי הנבואה היושבים ביציע ימהרו להצדיק את הפוליטיקה הזו בטענה לפיה 'כשם שעל בעל בית לשלם את המשכנתא שלו כך גם על מדינה לעשות כן', השוואה המגלה קוצר ראייה במקרה הטוב, טיפשות מצמיתה, אלימה ועושקת במקרה השכיח. אך חמור מכך: התיאולוגיה הזו נעצרת כמובן במפתן מסדר אצולת הממון. לאחר התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 (או בישראל ב-1983), לא רק שאף אחד מאנשיה לא נתן את הדין על כשלונו (עקרון העל של התיאולוגיה הזו), אלא שב-2008 הציבור, באמצעות המדינה, העביר למערכת הפיננסית שכשלה סכום עתק של 7000 מיליארד דולר בריבית של 0.025% ל-25 שנה (במקרה של ישראל הסכום עמד על 7 מיליארד דולר "בלבד" שחולקו כך שכ-2% מקרבנות מפולת המניות של 1983, ומדובר בכ-6000 איש, קיבלו מהמדינה – 'כוחות השוק' כבר אמרנו?? – יותר מ-6.5 מיליארד דולר). כידוע, מצווה מרכזית בתיאולוגיה הזו, היא לשקץ את המדינה ואת הציבור, אבל רק עד לנקודת המשבר (שמאז המאה ה-19 שבה וחוזרת במחזוריות כזו או אחרת). או אז לפתע יש צורך במדינה שתעשה סדר, תרגיע את המערכת, תמנע אלימות מצידם של אזרחים מתוסכלים שאיבדו הכל, ותבטיח מחדש את הבסיס הפיננסי של המערכת הפרטית, שתמשיך לשלם לחברי המסדר אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנה מעוברת).

הלאה: הפוליטיקה קובעת כידוע גם את מחירם של מוצרים גלובליים כמו נפט. כידוע, עלות יצורה של חבית בסעודיה הוא לכל היותר 5 דולר. עלותה בשוק הוא עשרות מונים יותר. מדוע? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל יכולתם של בעלי השליטה במוצר הבסיסי הזה, המצוי בשפע ואי אפשר בלעדיו (שליש מהנפט בכלל מיועד לייצור פלסטיק בלעדיו אין קיום למין האנושי כידוע), לקבוע אותו. ומה שנכון לגבי הנפט בקנה מידה גלובלי, נכון במישור המקומי: בארגנטינה למשל מחיר הבנזין והסולר כמחצית ממחירו באירופה. למה? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל מדיניות ממשלתית. ומה שנכון לגבי נפט, נכון לגבי, חיטה, סויה, מקררים, מכוניות וכן הלאה.

חשוב ממחירי המוצרים הוא מחיר הכסף כמובן, המוכר בדרך כלל בשם 'רבית'. מי קובע את הרבית? 'כוחות השוק' רק אחרי שהוא נקבע בבנק מרכזי על ידי אנשים בעלי עמדות כאלו ואחרות, העושים בגובה הרבית שימוש דומה לזה שעושה הגנן המטפח (או המייבש) גן מלאכותי כזה או אחר. 'כוחות השוק' מבחינת הגנן הם הגשם. הממטרה היא כלי המדיניות שהוא מפעיל (או לא) כדי להשיג יעד (כזה או אחר). 'אפילו' מרגרט תאצ'ר, בבואה לחסל את הנכסים הציבוריים בבריטניה (חברת התקשורת למשל), זכרה כי למרות ש'אין דבר כזה חברה' כפי שהקפידה להסביר, בכל זאת יש בריטים, וזכותם לקחת חלק בהפרטה באופן 'שוויוני' (כל אחד על פי יכולתו כמובן... שועי הסיטי מזה, והדודה ג'מיימה מברמינגהאם מזה). הפרטת בנק הפועלים בישראל לעומת זאת – והקורא מוזמן להקשיב למלים הפשוטות לכאורה, 'בנק הפועלים' (אכן מדובר בבנק שהוקם על ידי פועים ב-1925) – נעשתה על ידי זה שמדינת ישראל, באמצעות ארגון קש שנקרא 'מ.י.נכסים' (מ.י=מדינת ישראל), לקח כסף מבנק לאומי, נתן אותו במתנה למשפחה ידועה אחת, שבאמצעות הכסף הזה קנתה מחברת מ.י. נכסים את בנק הפועלים.

אכן כן, הכל פוליטיקה, ובשונה מרוב הנוקטים בקלישאה הזו, כותב שורות אלו סבור שפוליטיקה היא השדה המרכזי, החשוב והמכריע, בו נקבעים תנאי חייו של כל אזרח. ולכן השאלה היא לא 'האם פוליטיקה' אלא 'איזו פוליטיקה'. פוליטיקה היא כידוע גם 'אמנות האפשר' ולא פעם היא מציגה חלופות קונקרטיות שהן בבחינת 'הרע במיעוטו', או כפי שעמוס עוז נהג לספר על האופן בו הציגה זאת אמו – אמנם בהקשר אחר – לא פעם הברירה היא 'לבחור בין דבר לחולירע'. ואם ליישם עקרון אנושי מוכר זה לדוגמאות שהובאו לעיל: בברירה בין הפרטה בסגנון תאצ'ר להפרטה בסגנון שמעון פרס, אני בוחר בהפרטה בסגנון תאצ'ר, לא כי היא אשה ולא כי בלונדון היאוש יותר נוח אלא כי ההפרטה שהיא ביצעה היתה קרובה יותר ברוחה לעקרונות הדמוקרטיה מהמדיניות שהובילו פרס וממשלתו בקיץ 1985.

ומה שהתרחש בקיץ 1985 הוא הבסיס להבנת תפקידן של המרכאות המופיעות בתחילת ובסוף המלה 'התמוטטות'. יותר מאשר ההסתדרות 'התמוטטה', מדיניותה הכלכלית של ישראל כפי שנקבעה באופן פוליטי ביולי 1985 היא שמוטטה אותה. ולא 'רק' אותה אלא את כל המגזר היצרני כמעט, ואת השירותים הציבוריים גם יחד. ההיפר-אינפלציה שהגיעה אותה עת למאות אחוזים, גם היא לא היתה אלא פרי מדיניות מכוונת, שכן כפי שרוב הציבור סובל מאינפלציה, מיעוטו של הציבור (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור), נהנה ממנה הנאה כלכלית עצומה. הואיל והכלכלה היא אחת, והואיל ונזקיה של ההיפר-אינפלציה אכן חמורים מנשוא, הוחלט לחסלה. אלא שאת פוליטיקת החיסול אפשר היה ליישם כך או אחרת, וביולי 1985 היא יושמה אחרת ולא כך: על המשק כולו הוטלה רבית נשך חסרת תקדים (שוב, גם הפעם הקלישאה מתארת אמת), שהמפסידים הגדולים ממנה היו רוב הציבור ואילו המרוויחים הגדולים ממנה היו מיעוטו (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור). כל נסיון לתאר את 'תכנית הייצוב' שננקטה ביולי 1985 כ"הכרח" שנבע מ"הנסיבות" הוא ביטוי נוסף להכחשת האופי הדינמי של הכלכלה המודרנית, שיש בה הכל להוציא "הכרח".

ובכן, את בנק הפועלים מסרו לידי משפחה 'יהודית חמה' אחת, את בנק לאומי השאירו בידי המדינה, 40 אלף פירמות קטנות ובינוניות חוסלו (מי יודע כמה אנשים איבדו עצמם לדעת בשנים שלאחר מכן), ותנועות ההתיישבות שלא יכלו לנקוט מדיניות של פיטורין, נאלצו להכנס להקפאה ולניוון לתקופה של כ-25 שנה. ההסתדרות בכל זאת שרדה אבל היא כמובן הוחלשה באופן דרמטי. מכה נוספת היא ספגה לאחר שקופת החולים הכללית הופקעה ממנה, תחת ההבטחה להנהיג בישראל בריאות ציבורית חובה, שבמסגרת המדיניות של 1985 פירושה היה וממשיך להיות שכל אזרח משלם בכל שנה יותר ומקבל פחות. כי עקרון העל של תכנית הייצוב ביולי 1985 היה להרחיק את המדינה מאחריות לאזרחים. 'כוחות השוק' בדמות השליטה בבנקאות הישראלית או בנכסי לאום אחרים כמו מפעלי ים המלח, נמסרו בנזיד עדשים לקומץ אזרחים מקריים ('יהודים חמים' מאמריקה, קבלני בניין מנתניה וכד').

מהדיון עד כאן ניתן להבין כאילו להסתדרות או לגופים דומים אחרים, כמו התנועה הקיבוצית למשל, לא היתה שום אחריות. בוודאי שכן. בני אדם ממשיכים להיות בני אדם בכל מקום. בממשלה, בשירות הציבורי, בשוק הפרטי ובמשק העובדים. אלא שאם להקיש מהמקרה של התנועה הקיבוצית: על פי מחקרים בלתי תלויים שנעשו לבירור שורשי 'משבר הקיבוצים' בשנות ה-80' (אותן שנים בה 'התמוטטה' ההסתדרות), עלה בבירור שחלקם ב'משבר' של כשלים ניהוליים הנובעים (אולי) מהשיטה הקיבוצית הוא לא יותר מ-25%, ואילו על היתר אחראית מדיניות הרבית של המדינה. דו"ח פרוקצ'יה שהוכן באמצע שנות ה-90' הוכיח שעל פי חוקי המדינה הבנקים בישראל גבו רבית נשך וכי אם לשפוט על פי דוחות של כמה עשרות קיבוצים, ברוב המקרים הבנקים חייבים לקיבוצים ולא להפך. התשובה על השאלה מדוע לא נעשה דבר בנדון, גם היא פוליטית: הנהגת התנועה הקיבוצית אותו הזמן היתה נטולת בטחון עצמי והאווירה הציבורית במדינה לא היתה מאפשרת לתקן את העוול. אך מה שאי אפשר היה לעשות בימי האקטואליה, אפשר לפחות לעשות בהיסטוריה.

 על רקע כל זה – ומנסיוני ארוך השנים רוב הציבור לא מכיר את עובדות היסוד החיוניות להבנת ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית הזו - יש מידה רבה ומקוממת של ציניות בדרישה לחיסול ההסתדרות, על יסוד הטענה שאין מקום להתארגנויות של עובדים כי ככל שהמשק חופשי יותר יכול כל פרט לנהל בכוחות עצמו – על יסוד כישרונותיו שטיפוחם, כך התיזה, תלויים רק בו – משא ומתן עם מעסיקים, נותני שירותים וספקי אשראי. והרי בפועל הכלכלה מבוססת על התארגנויות והתאגדויות, בין אם אלו נושאים ברמה דגל בצבע מסוים (אדום), ובין אם ראשיהן מצהירים אמונים ל'כוחות השוק' ול'יוזמה החופשית' אבל מנהלים ביניהם תאום על מגרש הגולף ונהנים מגיבוי ציבורי גם במוסדות המדינה וגם באקדמיה.

זה המקום והזמן להצביע על עוד כמה פירכות בשיח הכלכלי הרווח: יש דבר כזה 'כשרונות פרטיים' אבל אופיה של הכלכלה המודרנית הוא כזה שכל פריצת דרך מחייבת שיתופי פעולה בקנה מידה ציבורי וחברתי. עוצמתה הכלכלית של תעשיית ההייטק בישראל לא היתה מתקיימת ללא הארגון הציבורי הממומן בנדיבות לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי משלם המסים הישראלי (הכוונה היא לצה"ל בכלל ול-8200 בפרט). יכולתם של יצרנים, יבואנים ונותני שירותים למכור את מרכולתם המבורכת לא תתכן ללא הימצאות של קהל לקוחות הנהנה מרמה ידועה של אוריינות, הממומנת גם היא, לא בנדיבות אבל בכל זאת, לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי  משלם המסים הישראלי (הכוונה היא למערכת החינוך בכלל ולאקדמיה בפרט). בנקים? הארגון הפרטי הבטוח ביותר, כי משענתו היא מדינת ישראל בכלל ובנק ישראל בפרט. אם יש מגזר בו אין שום קשר בין המציאות בו לבין התיזה הניאו-ליברלית לפיה כגודל הסיכון גודל הרווח, הרי שזו מערכת הבנקאות בישראל: אפס סיכון, מקסימום רווח. על חשבון מי? על חשבון בעלי הון יצרניים (סטף ורטהיימר למשל), ועל חשבון ההכנסה הפנויה של האזרח הישראלי, שכפי שהסביר הליברל-הקפיטליסט קיינס, היא היא היסוד לצמיחתו – או להתנוונותו - של המשק המודרני.  

ההסתדרות היא עוד התארגנות של אזרחים, שבניגוד לכל שאר ההתארגנויות, היא מצהירה על עצמה כעל ארגון למען השגת יעדים כלכליים. כל השאר מספרים לעצמם סיפורים למיניהם על 'יזמות' וכן הלאה: בפועל מדובר בסוגים שונים של התארגנויות בעלות יעדים כלכליים: חברות הייטק, קבלנים שמקבלים מפעלים כימיים וזוכים שאצטדיון יקרא על שמם (הגם ש-75% מהמימון שלו הוא ציבורי), חברים של חברים-של שקיבלו את מדף היבשה של מזרח הים התיכון (לא לפני שהגיאולוג הממשלתי סיפק מפה ולא לפני שהמדינה ביצעה 300 קידוחי סרק שסייעו ל'כוחות השוק' לגלות היכן נמצא הגז) בנקים, וגם גילדת פקידי האוצר העושה – על פי עדותה העצמית המתפרסמת בכתובים – במדיניות הכלכלית של ישראל כבשלה תוך ציפצוף על החוק ועל בית המחוקקים (ע"ע 'חוק ההסדרים' או ההשתלטות העויינת בסגנון סיציליה על ביטוח לאומי). ההסתדרות בנויה על רצונם הטוב של מאות אלפי אזרחים שמבינים שבמציאות של כאוס כלכלי הנשען על מאבק כוחני ומניפולטיבי בין גורמים שונים ומנוגדים, במציאות בה 'המבוגר האחראי' כביכול – המדינה – לא רק שלא מרסן את הכאוס הזה אלא אף מלבה ומצדיק אותו בתיאולוגיה חסרת שחר, התארגנות לצרכי pure and simple היא המינימום שבמינימום.

ב-1920, השנה בה קמה ההסתדרות, 'המינימום של המינימום' היה מציאות החיים. אבל בניגוד למה שניתן היה לצפות, מקימי ההסתדרות לא הסתפקו ב-pure and simple, אלא הלכו אל האינסוף ומעבר לו: ספורט, תרבות, בריאות, חינוך, בידור, הגנה וסלילה ובנייה וכל מה שהאדם זקוק לו. אכן כן, מנהיגי ההסתדרות הבינו שכוחם תלוי בנכונותם של העולים החדשים להצטרף. אלא שהעולים החדשים, בשנות ה-20' בדיוק כמו בשנות ה-50', היו יהודים בעלי נטייה אינדיבידואליסטית ואף אנרכיסטית. בעברית בת ימינו מדובר בגישת 'למה מי אתה', ובלשון המקרא במלים המפורסמות מחג הפסח: 'מי שמך'. לא שהאינדיבידואלים הללו לא רצו להנות מכל טוב הארץ – גם לאכול את העוגה וגם להקפיד לא לקחת חלק באפייתה. את הפרדוקס ההרסני הזה פתרה הנהגת ההסתדרות בכלי היחיד שעמד לרשותה: האינטרס של הפרט להנות מהישגי הכלל, שכלל לא היו קיימים ולא יכולים היו להיבנות, כל עוד עמד הפרט וחיכה שהכלל – אליו לא רצה להצטרף כמובן – יעשה את שלו. במלים אחרות, בניגוד גמור ומהופך לדרך בה מוצגות תולדות ההסתדרות: לא האינטרס הצר של מנהיגיה הוא ציר תולדותיה, אלא חוסר הברירה שהותירה בפניהם האינטרסנטיות הצרה של רוב העולים החדשים שהגיעו – וממשיכים להגיע – ארצה, כשמצד אחד כל אחד מהם רוצה להיות 'יחיד שהוא מלך' כפי שהגדיר זאת גדול צוררי ההסתדרות (ז'בוטינסקי), ומצד שני כל אחד מהם רוצה עבודה, פרנסה, בריאות, חינוך והגנה.

במלים אחרות, מקימי ההסתדרות, מי שתוך עשור יקימו את מפא"י, הבינו שאם יש גורם שבוודאות לא יבנה את הארץ הזו, הרי שהוא 'כוחות השוק' שבאותה תקופה חגגו את חגיגות 'שנות ה-20' העליזות' מערבה משם ומזרחית ל-La La Land. 'כוחות השוק' ניגנו כידוע את הרקוויאם שלהם באוקטובר 1929, והדברים ידועים. ב-1930 הוקמה מפא"י על בסיס הכוח שיצר ב-1920 את ההסתדרות. המדיניות שמפא"י וההסתדרות (שאי אפשר להפריד ביניהן) נקטו בה, בשיתוף עם ערבים ובריטים בפלשתינה – השקעות ציבוריות לצרכי פיתוח – היא ההסבר לעובדה (וזו עובדה) שארץ ישראל היתה מן המקומות היחידים בעולם בה לא הורגש כלל 'השפל הכלכלי' המקולל, שכל כולו תוצר ישיר של סגידה לתיאולוגיית 'כוחות השוק'. אם יש ממש בניתוח ההיסטורי הזה, הרי שההסתדרות היא נכס שיש לברך על עצם קיומו.

ולמען הסר ספק: ההסתדרות לא קיימת כדי לעשות שביתות או 'להחזיק את היד על השלטר' ושאר תאורים שטחיים מסוג זה. הגישה הרווחת בעולם המתועש כבר יותר מ-150 שנה, היא שפעולה רציפה ויעילה של המערכת הכלכלית משרתת את כולם, בוודאי את ציבור העובדים. למי שמכיר את תולדות ההסתדרות מגוחך להסביר את המובן מאליו, שכן ההסתדרות נוצרה מלכתחילה במטרה לקחת חלק אקטיבי וקונסטרוקטיבי בפיתוח הכלכלה. ומה שהיה נכון ב-1920 ממשיך להיות נכון מאה שנים מאוחר יותר. כלי השביתה נועד על מנת שלא להשתמש בו, אלא אם הגורמים האחרים – מעסיקים, מדינה, האוצר (גוף הפועל כידוע לא פעם במקביל ובניגוד למדינה) – נוקטים צעדים שרירותיים וחד צדדיים. במלים אחרות, גינוי ההסתדרות על 'שיבוש הכלכלה' ו'יד קלה מדי על השאלטר', היא בבחינת 'הפוסל במומו פוסל'. בדיוק כמו דמוקרטיה מודרנית, גם כלכלה מודרנית יש לבסס על כבוד הדדי ופשרות מקדמות. כך נבנתה ההסתדרות, כך היא בנתה את המדינה. 

נבל"ש ותשובות לנבל"ש (נבל"ש - נביא שלום ולא מה שאולי אפשר היה להבין, כמו למשל נבלה אנטישמית או נבל ברשות השלום וכד')

 

נביא שלום אחד, השם שמור במערכת, כתב כתב פלסתר כנגד מדינת ישראל, תחת הכותרת "הנה כל ההזדמנויות שהיו למנהיגים שלנו להגיע לשלום".

מכיוון שרוב אם לא כל הסעיפים הם בקושי קש וגבבה, אבל מכיוון שבימינו גם לקש ולגבבה יש ביקוש רב, נאלצתי לאלץ את עצמי להשיב תשובות להבלים שהגאון כתב, ומכיוון שיש גבול כמה זמן אפשר להשחית על טיעונים כאלו, הדברים מופיעים מדי פעם בלשון מעט עוקצנית, ואין לי שום כוונה להתנצל.

הדברים מופיעים באופן הבא: טוען הטיעונים מכונה 'נביא השלום' או בקיצור 'נבל"ש'. התשובות שלי מופיעות אחרי המלה המפתיעה: 'תגובתי לנבל"ש'.

1. נבל"ש: ועידת לוזאן שבשוויץ 1949 - כינוס המעצמות -ישראל מסרבת לדון ברצינות בחזרתם של הפליטים התמימים שרובם כלל לא היו מעורבים בלחימה. (ברחו גורשו לא משנה- לא נתנו להם לחזור- סה"כ 600.000 ) .

תגובתי לנבל"ש: ברור מאליו שעל הפליטים שלא היו מעורבים במלחמה לחזור הביתה... לא היו מעורבים? רק חילקו ביניהם את הרכוש מראש. ומה מטרת מדינת ישראל? לקלוט מליון יהודים או חצי מליון ערבים שהתנגדו לעצם קיומה? הגיון מוצק יש כאן, ומכיוון שאסור להתבסס על הבנת האירוניה נגיד שמי שטוען טענות כאלו הוא גם בור גמור בתולדות השלב ההוא של הסכסוך, וגם אוחז בעמדות אנטישמיות גמור באשר הוא שולל את זכותו של העם היהודי לחיי עצמאות. באשר לרקע לועידת לוזאן: כל מדינות ערב המשיכו להקפיד על אי הכרתן במדינת ישראל ועל מחוייבותן להעבירה מהעולם. הגאון שכתב את הדברים אולי לא יודע את העובדות הבסיסיות, אבל מכיוון שאנו חיים בעידן מטורלל במסגרתו כל שטות הכתובה בעברית תקנית (גם זה לא חובה) מעוררת את התהייה אולי היו דברים מעולם, אין אלא להזכיר זאת. ועידת לוזאן נשענה על החלטת העצרת 194 מדצמבר 1948 שנדחתה פה אחד על ידי כל מדינות ערב, כי מה לעשות, ההחלטה כללה את העקרון שיש להכיר במדינת ישראל (דבר שהגאון שהפיק את כתב הפלסתר המגוחך הזה כנראה שלא רואה כדבר נחוץ)

2. נבל"ש: בשנת 1952 ג'אמל עבד אל נאצר שהיה מפקדה הבכיר של החטיבה המצרית באזור קריית גת (כיס פלוגה) הזמין את השליש של יגאל אלון לקהיר כדי לדון יחדיו בדרכים בהן ניתן להגיע לשלום- -- משה שרת ודויד בן גוריון לא איפשרו לאלוף ירוחם כהן לצאת את הארץ זאת ולמרות ההכרות המוקדמת בן השניים מהסכמי הפסקת האש בצפון הנגב..- בין נאצר לירוחם כהן נוצרה אינטימיות שנרקמת רק בן לוחמים שראו את המחיר האנושי של העדר השלום.

תגובתי לנבל"ש: אילו נאצר היה מעוניין בתהליך מדיני היתה לו כתובת ברורה: ממשלת ישראל. וזה עוד לפני שתוהים כיצד מסתדרת השנה – 1952 – עם העובדה, או ''העובדה'', שכן נאצר הפך לנשיא כל יכול (שאת הפופולריות העצומה שלו בעולם הערבי ביסס כידוע – למי שרוצה לדעת כמובן – על הבטחה מפורשת למחוק את ישראל) רק ב-1954. וזה עוד לפני שמתמודדים בקלות עם טענת ההבל לפיה רק מי שהשתתף במלחמות בלה בלה מבין בלה בלה וכל הג'ז הזה. מביך. כאילו שבממשלת ישראל ישבו אצילים שלא הכירו דם יזע ודמעות מהם.

נבל"ש: מלחמת סיני 1956- 172 מחיילי צה"ל נשלחו אל מותם במדבר סיני בשל סכסוך על גביית דמי המעבר בתעלה ובעיקר בשל מתן מחסה למנהיג המחתרת האלגרית מוחמד בן בלה בקהיר (הנקמה הייתה בעיקר צרפתית)- התעלה נבנתה בדמם של תושבי מצרים רבים הקבורים תחתייה - האימפריאלזים הצרפתי התקשה להפרד מעלויות הפיתוח וכאמור 172 מחיילי צה"ל נפלו קורבן לטימטום הגדול ביותר במלחמות ישראל.

תגובתי לנבל"ש: שוב, הטיפשות צרות האופק ועליבות הנפש בהתגלמותה. אפשר לנהל ואכן התנהל ויכוח על נחיצותה של המלחמה הזו אבל תוצאותיה מופיעות, כמה משעשע, בסעיף 4 לכתב הפלסתר המגוחך הזה (סעיף 4 – 11 שנות שקט, ונעיר כבר עכשיו: "שקט"). וכל מי שמכיר קצת את הנושא אמור לשאול מה היה תפקידה של 'עסקת הנשק הצ'כית' מספטמבר 1955 בכל העניין הזה, שלא לדבר על שנים רצופות של מאות הרוגים בצד הישראלי על ידי רוצחים. ועל הטענה שהמלחמה נבעה מסכסוך על גובה דמי המעבר (שלא התאפשר לאניות ישראליות אבל מי סופר ומה סופר העיקר לשרבט הבלים) אין טעם לומר מלה.

3. נבל"ש: מלחמת ששת הימים היתרחשה כתוצאה של חוסר עשייה וחתירה לשלום בשנות השקט היחסי שנמשך 11 שנה.

תגובתי לנבל"ש: ברור. בדיוק כמו הקרמלין, כך גם נביא השלום הנמרץ הזה מעליל על ישראל לא סתם 'ריכוזי כוחות' (כזכור השקר שהפיץ הקרמלין בימי ההמתנה מה שדירדר את הדברים לקראת מלחמה) חוסר מעש ב-11 שנים של "שקט" (במסגרת "השקט" הזה, כבר ב-1964, החל לפעול ברצחנות ארגון קטן בשם אש"ף, שעוד מעט נביאנו יציג אותו, בסעיף 5 לז'ה-עכוז שלו, ככזה שנשיאו מנפנף עלי זית בעצרת האו"ם ולא חלילה אקדחים פצצות ורצח בכל פינה על הגלובוס כולל באולימפיאדה במינכן). העולם הערבי התכנס פעם בכמה שנים לתכנן כיצד יחסל את המדינה היהודית בכלל ובפרט אחרי שפתרה את שאלת המים באמצעות המוביל הארצי.

4. נבל"ש: מלחמת יום הכיפורים- ב'שנת 1972 מגיע לארץ שר החוץ האמריקאי רוג'רס - ישראל מסרבת לחתום על הסכם שלום שמשמעותו פינוי העיר ימית ופיתחת רפיח כולה - המחיר: 3000 הרוגים - אלפי פצועים בגוף ובנפש.

תגובתי לנבל"ש: הבורות של נביאנו מתחרה בשגיאות הכתיב שלו אבל מזיקה בהרבה. רוג'רס הגיע ארצה ב1969 וב-1970 במטרה להביא לסיומה את מלחמת ההתשה שהיתה הצעד שנאצר איש השלום מסעיף 2 הוביל במטרה אחת בלבד: לקדם את טילי הנ"מ לקראת מתקפה שאותה לא הספיק לנהל. כך או אחרת, רוג'רס לא הביא שום הצעת שלום אלא דרישה מצרית לנסיגה חד צדדית, רעיון עיוועים שאף ממשלה ישראלית ואף אדם הגון בעולם - הגון וישר יש לומר כי מדובר בתכונות נדירות בימינו בכלל ובקרב מי שמכריז על עצמו כעל איש 'מחנה השלום' בפרט – לא קיבלה מהסיבה הפשוטה שכל מלחמות האזור היו פרי עמדתם הסרבנית של הערבים כלפי עצם קיומה של מדינת ישראל. למרבה האירוניה, מנקודת מבטם של נביאי השלום כמובן, 'אפילו' החלטה 242 של מועצת הביטחון הכירה בעקרון הזה. אבל כשיש צורך להכפיש ולהמציא נראטיבים כלומר שקרים, הכל הולך.

5. נבל"ש: לאחר מלחמת יום הכיפורים מגיע לעצרת האומות המאוחדת הנציג של העם הפלסטיני שמנופף (מעל הפודיום) בעלה של זית -תגובת ישראל? ישראל היא מסרבת להכיר'- שוב - בעוול שנוצר לפליטים וברעיון של מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל.

תגובתי לנבל"ש: האיש שניפנף בעלה של זית הוא ערפאת שלנאומו בעצרת האו"ם הביא גם אקדח וחשוב מכך את הרעיונות של האמנה הפלסטינית שמסתכמים בכמה עקרונות פשוטים: אין עם יהודי,ליהודים אין קשר לפלסטין, הציונות היא שלוחה של האימפריאליזם. אכן תכנית שלום למופת שנביאנו היקר רואה בה בסיס לצדק היסטורי. עיוות שכל בלשון המעטה. או בורות. לא ברור מה גרוע יותר.

6. נבל"ש: - 1979 חתימת הסכם השלום עם מצרים. ישראל מדלגת בהפגנתיות על חלקו השני של ההסכם שמאפשר לפלסטינים לקבל אוטונמיה אמיתית על השטח הסכם שיוביל בהכרח למדינה מפורזת עם שיטור משותף בבקעה. (אוטונומיה לאנשים - לא לשטח- זו המצאה של בגין)- המשמעות של אוטונומיה זו היא שבגין איפשר לפלסטינים לחשוב לבד ולא לאכול להם את השכל.- באמת תודה.

תגובתי לנבל"ש: ברכות. זהו הטיעון היחיד שמחזיק מים לפחות לגבי הפירכה של בגין בסוגיית האוטונומיה, אלא שידידנו שוכח מרכיב נוסף באותו הסכם שלא יושם: את העניין הפלסטיני אמורים היו לנהל בצוותא פלסטינים וירדנים, וכאלו שקיבלו את החלטה 242 כבסיס לכל מהלך מדיני. כלומר התנאי הזה מוציא את אש"ף כנציג פלסטיני, ואילו ירדן סירבה להצטרף למהלך כדי שחוסיין לא יקבל תוספת עופרת 9 מ"מ לראשו, כפי שיקבל סאדאת שנתיים מאוחר יותר. ומדוע העופרת? כי סאדאת היה היוצא מהכלל של העמדה הערבית שנותרה ב-1979 כפי שהיתה שלושים וארבעים וחמישים שנה קודם לכן: שלילה מוחלטת של זכות יהודית להגדרה עצמית ב''פלסטין''.

7. נבל"ש: מלחמת לבנון - פליטים פלסטינים מתעצמים ומתחילים לשגר טילים לעבר צפונה של מדינת ישראל.- 1256 הרוגים. לאחר המלחמה ואולי כבר במהלכה התבררה התמונה שלשר הבטחון היו תכניות של הקמת ממשלת בובות בלבנון שתמרר את חייהם של הפליטים הפלסטינים.

תגובתי לנבל"ש: לא ברור האם נביאנו רואה בשיגור טילים אל עבר צפון ישראל קאזוס בלי, או שכמו כל הגזענים על בסיס צפיות נמוכות הוא מניח שהואיל והפלסטינים אומללים (ולא משנה מי אשם באומללותם והתשובה על כך ברורה וחד משמעית: הם והם בלבד), מותר להם למרר את חייהם של ישראלים בצפון. אכן מוסר מוצק ובריא והוגן ואנושי שכל אדם בעולם יבין אותו. חוץ מבני האדם הנקראים יהודים שהם משום מה לא מוכנים לסבול מציאות כזו. וזו סיבת המלחמה והרעיון של שרון אכן היה מרחיק לכת מדי אבל הגיוני מאד, כי יש חשיבות עצומה לשאלה מי יושב על הגה מדינה שכנה, תשאלו את האוקראינים לדעתם על פוטין, ולא רק את האוקראינים. ובכל אופן, הישגו העצום של שרון היה הרחקתו של רב המרצחים, סליחה, ההוא שבא עם ענף זית לעצרת האו"ם, מלבנון (לא לפני שערפאת היה הגורם המרכזי ביצירתה של מלחמת אזרחים במדינה האומללה הזו שעד שנגמרה הביאה ל250 אלף הרוגים ולמליוני פליטים. עלה זית כבר אמר הגאון? הנה זה שוב: עלה זית).

8. נבל"ש: ועידת מדריד- לאחר מלחמת עיראק מתכנסת בספרד ועידת שלום של כל מדינות ערב, האירופאים, ישראל והאמריקאים- יצחק שמיר מגיע למקום עם נתניהו ועוזי לנדאו.(השם ירחם) שלושת הפושעים רבים שם עם כולם בקולי קולת ורצים לספר לחבר'ה.- ממש כך.

תגובתי לנבל"ש: דו פארשטייסט קורה יקר? שמיר, ראש הממשלה הנבחר של ישראל, הוא פושע. אכן, השם ירחם אבל לא על שמיר שכבודו במקומו מונח, ראש ממשלה מצויין מהרבה בחינות וכמובן לא מושלם, אלא על נביאנו היקר ששיבוש דעתו מגיע כאן לשיא. כי מה היתה ועידת מדריד? יריית פתיחה לתהליך בילטרלי שאמור היה להתחיל עם פיזורה, כלומר שיחות ישירות בין ישראל לכל גורם אחר באזור, בנפרד, כי כל בעיה דורשת התייחסות נפרדת. נביאי השלום אצלנו מפנטזים, רירם ניגר, לרגע בו ''העולם'' יעשה סוף סוף סדר ויעמיד את הישראלו-מיליטריסטים על מקומם ואז יפרוץ סוף סוף השלום. סאדאת לעומת זאת, אחד שבאמת הוביל תהליך מדיני, הבין ב-1977 את מה שהגאונים מהסוג של 'יוזמת ז'נבה' מסרבים להבין: הדרך הבטוחה למנוע תהליך מדיני, היא כינוס של כולם, סליחה כווווווולם, בחדר אחד עד שיעלה עשן לבן (העשן יהיה שחור, של עוד פיגוע ושל עוד מלחמה, אבל בפנטזיות כמו בפנטזיות, רצים לספר לחבר'ה).

9. נבל"ש: - 1993 הסכמי אוסלו הופכים להיות כר נוח להרחבת כל ההתנחלויות כולן. - הרי אי אפשר לבוא בטענות למדינה שנמצאת בתהליך שלום.

תגובתי לנבל"ש: התנחלויות לא הוגדרו אז כמכשול לשלום, והשנאה למתנחלים הרי לא נעצרת כידוע בקו הירוק, כי מה לעשות ועל פי ''הפרטנר'' הפלסטיני גם הבית של נביאנו שאין לי מושג היכן הוא חי, היא "התנחלות". ועל תפקידו של איש עלה הזית בכל הסיפור הזה אין צורך לומר מלה. כי מי שיודע מה בא לעשות כאן ערפאת (את מה שעשה מ-1968) אין צורך לומר לו מאום. ומי שלא יודע אם מבורות ואם מהטימטום הבא לידי ביטוי בכל כתב הפלסתר הזה, עובדות ממילא לא יבלבלו אותו.

10. נבל"ש: אבו מאזן שמוגדר בשנים האחרונות על ידי השב"כ כבן ברית של ממש שעוצר בגופו מאות פיגועי טרור קשים יוצא מהשיחות עם ברק ב' 2000 ומסביר שבזמן שהישראלים מדברים איתנו על חלוקת הפיצה הם אוכלים אותה עם הזייתים.

תגובתי לנבל"ש: אכן, בגופו, כי את גופו הוא מציל באמצעות שיתוף הפעולה הבטחוני הזה, וזה הלקח שיש ללמוד מהעובדה הזו, אבל זאת רק עם עושים שימוש בצלם אלוהים כלומר בשכל, לא מובן מאליו בכלל, בימינו המטורללים בפרט. ואין צורך לומר מלה על המשך ההסתה של הרש"פ, לא רק כלומר 'רק' של חמאס (האויב האסטרטגי של אבו מאזן שרק בזכות ישראל הוא ממשיך לנשום עצמונית), אלא ההסתה של הרש"פ, לא 'רק' בעיתונות אלא בספרי הלימוד כדי להבטיח עוד דור אחד לפחות של ערפאתיסטים. הערפאתיזם, אגב, כלל הישענות מוצהרת על אידיוטים שימושיים בצד היהודי, והנה נסגר המעגל. נביא שלום? בדיוק ההפך. עדיפים בעיני מאה בן גבירים על אידיוט שימושי מהסוג הזה.

מי הוא ציוני? מי שממשיך את הדרך של התנועה הציונית בכלל ושל הרצל בפרט, או - באיזה אופן פקידי האוצר ופורום גועלת מקדמים מדיניות אנטי-ציונית-דה-פקטו

 

מי הוא ציוני? התשובה פשוטה למדי. מי שמקבל את הגדרת התנועה הציונית כפי שנוסחה בבאזל ב-1897, לאמור: מטרת הציונות היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

הגדרה זו מאפשרת גם ללא-יהודי להיות ציוני ולהפך, ולא מדובר בתיאוריה אלא בעובדות. בלפור היה לא יהודי ציוני, ואילו יש לא מעט לא-ציונים שהם ממוצא יהודי, חלק מהם אזרחי ישראל (מדינה שלא מתנה אזרחות בהזדהות עם הציונות כידוע, תשאלו את גידון לוי, אנשי פורום גועלת, אחמד טיבי רשימה חלקית).

'בית לאומי' עבור הרצל היה מקום בו כל אזרח (ורובם אמורים - ואכן מ1948 הם כאלו - להיות יהודים, כי 'הבית הלאומי' הוא של 'העם היהודי') אמור להרגיש בבית, שנאמר בהמנון 'להיות עם חופשי'.

חופשי מאיומים קיומיים, חופשי מאנטישמיות, חופשי מעיוותים כלכליים מהסוג שהפך את העם היהודי (ולא רק אותו) לעם משועבד לכוחות כלכליים אגואיסטים.

את הרעיון המופיע בפיסקה האחרונה תאר הרצל בכמה וכמה מקרים ומקורות: נאומים, מאמרים וספרים. בקטע אחד ביומן, מסכם הרצל את רעיון 'העם החופשי' משיעבוד במלים הבאות: "ובכן כסבור אני שאור החשמל לא הומצא כדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את טרקליניהם אלא כדי שנפתור לאור את בעיותיה של האנושות כולה".

את המלים 'אור החשמל' מוזמן כל קורא שלא מושפע מההבלים של פורום גועלת וכדומה, להחליף בכל מרכיב חשוב בחיים האנושיים: עבודה, פנסיה, חינוך, בריאות, בטחון פנים, בטיחות בעבודה, תחבורה ציבורית, הכשרה מקצועית וכמובן מזון ודיור וכל מה שהכנסה פנויה כמו שיותר מסוגלת לספק, ובלבד שההכנסה הפנויה של רוב האזרחים לא מיועדת לפנק את הסנובים שמקבלים שירותי תודעה מגורמים כמו פורום גועלת ושירותי מדיניות כלכלית מפקידי האוצר.

על זה הויכוח מאז ימי הרצל ועד היום. ממש בקיצור, השאלה היא למי שייכת המדינה. לאזרחיה כולם או לכנופייה זעירה שהשתלטה על נכסיה המרכזיים, שלדעת הרצל הם קודם כל הנכסים הפיננסיים ומערכת האשראי.

הרצל למשל הקים את 'אוצר התיישבות היהודים', גוף שמטרתו לעשות שימוש בממון לטובת יישובים של יהודים ולא לעשות שימוש ביהודים על מנת להגדיל את הממון של האוצר. תפיסה משונה כזו לפיה הכלכלה שייכת לציבור. קטע כזה.

ב-1925 הוקם בנק הפועלים. גם כאן שמו של הבנק מדבר בעד עצמו, לא? אז זהו, שמה שהיה ברור ב-1925 הפסיק להיות ברור ב-1985, כשאת 'הפועלים' הפכו לחומר יצרני של עושר אסטרונומי בידי הבנק, שאת שמו המותגי שמר כמובן אבל בזסכות יחצנים כמו יאיר לפיד הבנק המיר את המשמעות המקורית של הבנק לסיסמה חביבה: 'פועלים במסלולים'.

השלב הנוכחי של הויכוח הזה, עימות ליתר נכון, כולל את כל מה שעשו כאן השימון-פרסים ופקידי האוצר, עוד לפני שגאוני פורום גועלת אפילו נולדו, ואת מה שהופיע כפטנט גאוני נוסף מאז 'המחאה החברתית' של 2010: "המלחמה ביוקר המחייה".

הסיסמא הזו הביאה למשל להפחתת מכסים שמאפשרת לזבל מכל אירופה להופיע על המדפים שלנו, במחיר שהוא לעתים נדירות מצדיק את התירוץ, כשעל הדרך הוא פוגע קשות גם ב'בסתם' מושבניקים עלובים שלא מעניינים אף אחד בירושלים המעתירה (כמה אירונית העובדה שבעיר החלוקה הזו, שלא ידעה לגמור חודש מאז שנוסדה, יושבים פרנסינו וקובעים מדיניות, אבל זו ממש סתם הערה), מילא הורס את הפריפריה התירוץ הזה, אלא הוא פוגע בביטחון התזונתי של המדינה, עקרון שכל דגנראט בהולנד ובספרד מבין, אבל אלו שם גויים, ומה להם ולחוכמה. זו יושבת רק בירושלים.

הכלכלה א-לא פורום גועלת פינת פקידי האוצר היא 'כוחות השוק' כידוע. ולכן 'כוחות השוק' מבטיחים מחירי דיור אסטרונומיים. 'כוחות השוק' מבטיחים המשך השליטה של בנקים פרטיים (שנהנים ממטרייה ציבורית כמובן) על ברז האשראי, לא 'רק' בתחום הדיור אלא בכל הקשור ליזמות מקומית ופרטית שמחייבת אשראי שאם מחירו - כמו מחיר הקרקע - נובע מ'השוק החופשי' (הוא לא, כי את מחירי הקרקע קובעת המדינה ואת ההפקרות של הבנקאות הפרטית מאפשרת המדינה), אזי ברור שהיזם המקומי יהיה במקרה הטוב משועבד לבנק ובמקרה השכיח לא יצליח לפתוח עסק.

מה עושים? את ההפך הגמור למה שמציעים גאוני גועלת ופקידי אוצרנו: פיתוח תשתיות מסיבי ברחבי המדינה ובעיקר בפריפריה, עבודה שעל ישראלים לעשות, ולא סינים (ומדוע פקידי האוצר מעדיפים סינים? נו, ברור, הם לא מתארגנים, הם לא בהסתדרות, מלה אי אפשר להבין ממה שהם אומרים, ממש מדברים סינית).

מה יוצא מזה שישראלים עובדים? קודם כל מממשים עוד מרכיב בציונות המקורית: דגל שבעת הכוכבים (הרצל); למי תודה למי ברכה לעבודה ולמלאכה (ביאליק); 'האדם המשחק' (ז'בוטינסקי). שמנו לב שלא היזכרתי חלילה אף סוציאליסט תומך צפון-קוריאה (את החוכמה הזו תשמעו מהגועלת) כמו ברל טבנקין בן גוריון ערל-זה-רב ושות'? חלילה. רק הרצל, ביאליק וז'בוטינסקי ואיך שכחנו את וייצמן, עוד אחד שהסתייג מסוציאליזם אבל בניגוד גמור לגאוני גועלת הקפיד לעשות שימוש בצלם אלוהים שלו (השכל הישר אם זה לא ברור).

מה עוד יוצא חוץ מעם עובד? כוח קנייה מפווזר ומבוזר ולכן עוצמתי בהרבה. כי 1000 כפול זה בדיוק כמו 10 כפול 1000, או במונחי החשמל של הרצל: חשמל זול שמפוזר אצל הרבה אנשים שווה מבחינת יעד הרווח בדיוק כמו חשמל יקר המוענק רק למעט מאד אנשים. בעצם לא... חשמל מבוזר על הרבה יותר אנשים הוא לא 'רק' שווה יותר מבחינה קפיטליסטית מאשר ההפך, אלא שהוא משמש כמכפיל כי למי שיש חשמל לטובת תאורה יש לו חשמל גם לטובת טלוויזיה ומקרר ומכונת כביסה.

וכל זה כמובן גם מוריד מחירים ולכן מוריד אינפלציה ולכן מאשר הורדת ריבית שאמנם היא אסון מבחינת מי שיש לו ימבה כסף בבנק, אבל עבור רוב האזרחים המשמעות היא פחות משכנתא כלומר יותר הכנסה פנוייה שגם היא כמובן מכפיל וחוזר חלילה.

אז אם כל זה כל כך פשוט למה זה לא קורה? ראשית, זה קורה עדיין כי מגעילי האוצר עדיין סובלים מהתנגדות ציבורית של ממש מכל מיני גורמים, כולל אפילו מצד בנק ישראל שפתאום גילה גם הוא את הקפיטליזם של פרנקלין (גרם מניעה שווה קילו תרופה או בעברית: תשתיות תשתיות תשתיות).

שנית, שתי הסיבות לקיומה של המדיניות האווילית של מגעילי האוצר הוזכרו כבר לעיל: האחת - לעשות הכל על מנת לפגוע בעבודה המאורגנת (יעד המצדיק מסירת נתחי מדינה לאוליגרכים מקומיים, אוליגרכים ממזרח אירופה ולסינים). השנייה - לספק מטרייה אווירית תודעתית שתאפשר לרבביון להמשיך ולהצטייד במרצדסים במליון שקל, דירות ב-30 מליון שקל וכל מה שקשור לזה.

אדרבא, מגעילי האוצר יודעים שבזמן כזה או אחר הם יצטרפו לרבביון ואם לא ימשיכו לקחת חלק בתעשיית השקרים האנטי-ציונית-דה-פקטו המשמשת כחומת מגן תודעתית למדיניות שאם תמשיך כפי שהיא כיום, תצרף את ישראל למשפחת העמים מהעולם השלישי, כמו ונצואלה, ניגריה, רוסיה ומקסיקו.

לא לזה התכוון הרצל כשדיבר על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים. מי שמתכוון לזה לא מתכוון למה שהרצל התכוון ולכן ממילא איננו ציוני. כמה פשוט.

שירות לקוחות101 - מה בין שלום עכשיו לבטחון עכשיו? כלום ושום דבר. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שלא קונה שום דבר

 

מנטליות שירות הלקוחות לא פוסחת גם על ענייני בטחון. מקימי שלום עכשיו בוודאי יכולים להיות מרוצים מהעובדה שיש להם יורשים. מה בדיוק ההבדל בין 'בטחון עכשיו' ל'שלום עכשיו'? כלום ושום דבר. מדובר בשתי תביעות כמעט כתבתי ילדותיות אבל אז נזכרתי שילדים לא פעם חכמים מכפי שנוטים לחשוב, ולכן המלה הנכונה היא תלושות או חלולות.

שורשי חוסר הבטחון היחסי ממנו סובלים הישראלים ברגעים אלו (הנמשכים כבר יותר מ-140 שנה אבל למי יש כוח לקצת פרספקטיבה בכלל ובפרט כשיש כותרות וברייקינג ניוז וכל שאר מרכיבי הטקס) ידועים: התנגדותם של הערבים לנוכחות יהודית-ריבונית ולו במילימטר של 'אדמה ערבית' (שלצורך העניין חלק מסויים ממנה קיבל את השם 'פלסטין').

להתנגדות הזו יש שורשים עמוקים מאד באסלאם הקלאסי (ולא תעזור מלאכת כיבוסו והבחנה בינו לבין 'אסלאם רדיקלי'. אמנם מדובר בשני דברים מובחנים אבל הקשר ביניהם ידוע לכל מי שרוצה לדעת).

נשק? קל יותר להשיג היום מאשר קאנאביס רפואי. נגישות למוקדים ציבוריים בהם מסתובבים הרבה יהודים? קלי קלות. קוראים לזה 'רכב', אפשר לקנות, לגנוב או להשאיל. ויש גם תחבורה ציבורית הן כמוקד לביצוע פעולות בשם דת השלום והן כשירות יעיל שיסיע את השאהיד הבא למרכז עזריאלי.

אלו נתוני היסוד. מי שחושב שנסיגה לקו הירוק תשנה את העניין הזה, או מי שחושב שהזזת הקו הירוק כך שאום אל פחם תחזור סוף סוף למקומה הטבעי (ומי שקורא לשינוי גבול 'טרנספר' הוא במקרה הטוב אידיוט ובמקרה הסביר יותר שקרן מתועב כי הרי תכנית החלוקה היתה ועודנה בדיוק זה: שרטוט קוים בחול), הוא בדיוק כמו מי שחושב שהוראות פתיחה באש מרחיבות יותר או גיוס של 4000 שוטרים (ואני בעד הרחבת הוראות פתיחה באש וגיוס של 4000 שוטרים ואם יש צורך 14,000) יביאו למימוש תביעת שירות הלקוחות הנוכחית: תנו לנו בטחון עכשיו.

שואלים אותי מדי פעם מדוע אני לא עוקב אחר החדשות. התשובה די פשוטה. אני כן, רק שאני עושה את זה ברגרסיה על ציר הזמן. הציבור המודאג מקשיב לחדשות של לפני שעה, אני מקשיב לחדשות של לפני 140 שנה, ושל לפני 100 שנה, ושל לפני 80 ו70 ו60 ו50, ואלו, חברות וחברים, מנקודת מבט של ערבים רוצחים יהודים, בדיוק אבל בדיוק אותן חדשות.

מה השתנה ב-140 שנה? נו, לפני 140 שנה ישבו כאן 24,000 יהודים שהערבים כינו אותם 'ילדי המוות' כלומר 'ילדי כאפות'. היום יש 7 מליון יהודים, מצויידים בכל מיני כלים ההופכים את רצח היהודים למשימה יותר מסובכת אבל לא בלתי אפשרית והיא תמיד תהיה לא בלתי אפשרית כלומר אפשרית.

מי שרוצה לשאוב סיפוק מהטחת האשמות בראש הממשלה התורן שהדברים מתרחשים 'במשמרת שלו', שילך על זה. מי אני שיגיד מלה אחת נגד תחביבים כאלו ואחרים. מן הצד השני אמנם אי אפשר כלומר אפשר אבל אני בוחר שכן להזכיר את פריצתו המהוללת של המלך הידוע מקיסריה לאולפן ובאמתחתו ספר בו הוא הסביר - בעצם לא, היה זה אוסף של מאמרים של אחרים - אבל מיסטר ניתאי ידע ויודע שאנשים, בוודאי אלו שבוחרים בו לא משנה מה, מסתפקים ויסתפקו בכותרת (על רקע תמונה ממעלות): 'הטרור - איך יוכל המערב לנצח', כלומר 'חיסול טרור עכשיו', עוד בן דוד של 'שלום עכשיו' ו'משיח עכשיו' ותנו לצהל לכסח עכשיו' וכן הלאה וכן הלאה עכשויזם חלול ומשמים.

כן, פיסקה מעט מסובכת. הנה הטיעון בקיצור: מי שרוצה להאשים את בנט ואת הממשלה על הרפיסות בלה בלה, שיהנה. מי שרוצה להזכיר למעריצי נתנביבי את העובדה שגם 'במשמרת שלו' לא היה 'בטחון עכשיו', שילך על זה.

משחקי ההאשמות ההדדיות הללו המתבססים על הנחת יסוד לפיה 'אילו היה זה וזה ראש ממשלה בלה בלה לא היה טרור בלה בלה' משעממים למדי.

מה אני מציע. כרגיל. שום דבר חדש. שום דבר שלא עשו ציונים כמוני ב-140 השנים האחרונות. לחיות, לבנות, ליצור.

ולפני שהאידיוט התורן קורא לי בשמות כמו 'סססמולן מעופף' או חוכמה אחרת תוצרת חרושת האשפה המיוצרת כאן באופן בלתי מפוקח לחלוטין, אומר את הברור מאליו, וגם את זה לא המצאתי, המציאו אנשי ניל"י ובר גיורא והשומר וההגנה והפלמ"ח וגם הפורשים למיניהם הגם שהם פיקששו את הדבר החשוב ביותר בענייני ציונות: קבלת הכרעת הרוב מבלי לשבור את כללי המשחק כשלא מתאים (תשאלו את ז'בו ואת בבו והם יסבירו לכם מה זה לשבור כללי משחק כשלא מתאים), ואחרי זה צה"ל ושב"כ ומוסד ומשטרה וכן הלאה 'כוחות הבטחון': לשמור על הקיים, לשמור על הנוצר, ושמירה כוללת כמובן גם את מה שלמדנו בחוג כדורסל - 'ההגנה הכי טובה היא התקפה'.

אבל כשם שלא יהיה 'שלום עכשיו' - בוודאי שלא בתנאים של כנופיית השוטים הזו - כך גם לא יהיה 'בטחון עכשיו' כי מה לעשות וחוק המספרים הגדולים מכתיב את התחזית הבאה: גם אם עשירית האחוז משני מליון ערבים ישראלים מקשיבים להסתה של אחמד טיבי, אימן עודה, חד"ש וכמובן כל האימאמים למיניהם שממשיכים לחלום על ימי הזוהר של מוחמד, הרי שמדובר בכ-2000 אנשים (ואין ברירה אלא לכנותם אנשים כי מבחינה טכנית הם בוודאי אנשים).