למה ללמוד מההיסטוריה כשאפשר פשוט לחזור עליה? או: יומן קריאה – ערן אלדר, מלחמת העמקים – התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית 1970-1967

א.                     על שתי קלישאות סותרות המשלימות זו את זו

לכולנו ידועה הקלישאה המופיעה בכותרת: מי שלא לומד היסטוריה נדון לחזור עליה. או משהו כזה. אבל לכולנו ידועה קלישאה מפורסמת לא פחות: הברק לא מכה פעמיים באותו המקום.

שזו צורה לומר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. אז אם היא לא חוזרת מדוע ללמוד אותה? מה גם שעל הדרך היא מאיינת את הקלישאה הראשונה.

כלומר – בדיוק כפי שהציע שמעון פרס – אין צורך ללמוד היסטוריה, כי כאמור הברק לא מכה פעמיים, מש"ל.

אז זהו. שהברק לא מכה פעמיים בדיוק באותה נקודה. אבל הוא יכול להכות בנקודה קרובה, ואולי אפילו להכות בנקודה רגישה עוד יותר ובעוצמה גדולה יותר.

ולכן – סליחה שמעון פרס, גם אם אתה צודק שאין טעם סתם לדעת כמה סוסים היו בצבא נפוליאון (שזו השאלה באמצעותה הוכיח שמעון פרס מדוע לא חשוב ללמוד היסטוריה, כי באמת, כשלעצמה, איזו משמעות יש לעובדה אודות כמות הסוסים בצבא נפוליאון? – חשוב מאד ללמוד היסטוריה.

ב.     1970-1967: התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית

ד"ר ערן אלדר השקיע מאמץ אדיר לכסות מספר עצום של מקורות מכל הסוגים: פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל ועדות כנסת, פרוטוקולים של ישיבות מזכירויות של מפלגות, מסמכים מדיניים, עיתונות יומית, ספרות משנית ובה גם עוד ועוד ועוד עובדות חשובות וגם כמובן פרשנויות.

התוצאה היא 452 עמודים ברוטו, 414 עמודים נטו, אין אף תמונה, אף מפה, כלום, רק טקסט וטקסט וטקסט.

ועל מה הטקסט? על מלחמת ההתשה שהתחוללה בחזית הצפון-מזרחית אבל כמה וכמה פרקים מכסים גם את לבנון ואת הגולן, ויש לא מעט קטעים המתייחסים לאירועים בתל-אביב, בירושלים, באתונה, בציריך ובאלג'יר, כך שההגדרה הגיאוגרפית – צפון-מזרח – צרה מדי.

וכמובן שאין צורך לומר שכדי להבין את 1967 מדי פעם יש ללכת אחורה, כמו למשל לרגע הקמת אש"ף ב-1964, וגם להזכיר את המופתי גיבור תקופת המנדט, וגם את הצהרת בלפור, היסוד לתקופת המנדט.

כך גם לגבי 1970, כלומר דברים שהתרחשו אחרי זה, ובעיקר חכמת הבדיעבד העוברת כחוט פלדה עבה מאד (כלומר לא חוט שני עדין וסמוי ואולי קריע), בלעדיה בלתי אפשרי להציע פרשנות, והרי בסופו של יום כל מחקר היסטורי הוא שילוב ידוע של עובדות ושל פרשנות.

ג.     צבא ואזרחים – קווים לדמותם

האזרחים הם תושבי החזית הצפון-מזרחית. מתושבי אילת ועד חניתה, דרך עין-יהב, בית שאן, ירדנה, כפר רופין, גשר, תל-קציר, טבריה, קרית שמונה, מטולה ואביבים, רשימה חלקית.

חוסן חברתי ברמה הכי גבוהה, להוריד את הכובע, לומר תודה ובעיקר לקבל השראה מכל אחת ואחד מהם, בעיר, בעיירה, במושב, במושבה, בקיבוץ ובקבוצה. מי יתן ויתקיים בנו הפסוק ''מי יתן כל עם ה' נביאים'', ונבואה בגימטריא 'צומוד'. והצומוד היחיד במרחב הזה הוא של היהודים שדבקו, דווקא דבקו, בציונות.

הצבא הוא קודם כל צבא הגנתנו. אבל לא רק הוא אלא כל מערכת הבטחון. בכלל ובפרט אנשיה המבררים והלומדים, אלו שמנסים להבין מי מה למה איך לשם מה כמה וכן הלאה.

והנה תורה של הקונספציה עליה רמז סוף הפרק הקודם: מחבר הספר מחזיק בקונספציה אודות הקונספציה. גם כאן קלישאות יש מלוא החופן, כמו למשל זו המלינה על כך שצה"ל נלחם את המלחמה הקודמת, וכמובן 'האופוריה', וכמובן 'היהירות והזלזול', וכמובן – המלומדת והמאופקת ולכן בעלת הרושם הגדול ביותר – 'מלחמה לא סימטרית' שמערכת הבטחון לא הבינה את מהותה, כשהיא ממשיכה להלחם את 'המלחמה הקונוונציונלית' לא עלינו.

ועוד נשוב לעניין זה בהרחבה יחסית. כאן רק יש לומר כי הגיע הזמן להכניס גם את דיבורי הקונספציה תחת ביקורת הקונספציה ולבחון האם הקונספציה על הקונספציה גם היא כבר קלישאת קונספציה שהגיע הזמן להשליכה למרתף.

ד.     ההתשה

ובכן, המושג הזה משויך כידוע למלחמה ההיא על גדות תעלת סואץ, מול מצרים, זו שאמרו עליה שהיא 'המלחמה שנשכחה', זו שהביאה יוצר נקלה להמציא את הרפש הפסבדו-מוסרי על הבל המלחמה בה חייל-לבן-מכה-חייל-שחור לכל תשואות יושבי בתי הקפה בעיר העברית שכבר אז אוהביה ראו כגאווה גדולה כל צעד של התנתקות חד-צדדית מכל מה שאיפשר אותה מלכתחילה, וכן הלאה.

ובכן, הכל נכון, אלא שבדיוק אותה התשה התחוללה בחזית הצפון-מזרחית, ולמרבה הפלא, פלא לכאורה, כי אין כאן שום פלא, מי שניסח את תורת ההתשה, בשתי החזיתות, וממשיך לנסח וליישם אותה ממש ברגעים אלו, הוא בדיוק אותו גורם, שאמנם מחליף שמות אבל לא מהות.

בימים ההם היה זה פת"ח או אש"ף ואין טעם להכנס כרגע לדקויות המנהיגותיות (שוקיירי או ערפאת, אבו מאזן או סינוואר, ביידיש מסכמים את ההבדלים הללו באמצעות מלה אחת שלא יפה לכתוב המופיעה אחרי המלה הטכנית 'די זעלבע').

היום זה חיזבאללה והחות'ים והמשמרות המהוללות וכמובן חמאס ועל אלו יש להוסיף עוד שורה ארוכה של ארגונים עם שמות מפוצצים (פשוטו ותרתי) כמו החזית העממית, החזית הדמוקרטית העממית, וכן הלאה וכן הלאה.

התשה הייתה ועודנה אטסטרגיית העל היחידה שלהם, לא משנה באיזו חזית, והעובדה שהזכרון הקולקטיבי משייך את 'ההתשה' לתעלת סואץ ולהתמודדות המתסכלת של צה"ל המחופר או צה"ל המקורנס, המחופר באמצעות בטון ומרגמות והמקורנס עם פצצות רבע טון מול עמודי החשמל המעופפים המוכרים בשמות סאם2 וסאם3, מעידה על הזכרון הקולקטיבי ולא על ההיסטוריה, וזו לא הפעם הראשונה שאני מדווח על הפער בין זכרון לבין היסטוריה.

גם לשם כך התכנסנו.

ה.    אז מה התרחש שם בחזית הצפון-מזרחית בין 1967 ל-1970

בספר מתואר שוב איך אל-יהוד, כולל כמה מנהיגים חשובים, התאכזבו לגלות שמלחמת ששת הימים היא אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה.

כי מה לעשות, הואיל והמלחמה הזו יש לה רק ואך ורק סיבה אחת – התנגדות הערבים לציונות, לא משנה באיזה שטח ומי יושב בועדה למינוי שופטים – והואיל והסיבה הזו לא רק שלא נעלמה עם חילות האוויר של מצרים ושות' תוך שלוש שעות ביוני אלא אף קיבלה אחרי התבוסה הצבאית אישוש מדיני ('שלושת הלאווים של חרטום' שרק מנוול ממוצא ישראלי כמו פרופ' מהולל מאוקספורד נדמה לי, אבי שליים, יכול להציגה כנצחון המתינות הערבית וגם להאשים את השימוש בשלושת הלאווים הללו כחלק ממכונת התעמולה הציונית שכל כולה סרבנות שלום כידוע באוקספורד) – אז מדוע שהמלחמה הזו ילדתי הקטנה תהיה האחרונה?

מה נשתנה בלילה של ה-5 או ה-6 או ה-7 או ה-8 או ב-9 או ה-10 ביוני שהביא את שכנינו היקרים לשנות את עמדתם כלפי המפעל הציוני? כלום ושום דבר.

ולכן המלחמה המשיכה. לא התחילה, לא התחדשה, המשיכה. כי רק מי שמקפיד כמו שהציע לנו שמעון פרס לא ללמוד היסטוריה כי מספר הסוסים וכן הלאה, במקרה הטוב מתחיל את הדיון בסכסוך ב-1967 או ב-1948, ובמקרה הרע (והשכיח) פשוט ניגש לשמוע 'חדשות' (ממש כרגע) ובעיקר רוצה לשמוע מהמנהיגים "תכנית יציאה" וכמובן שאם היא לא בנמצא, להסביר את היעדרה בשמפניות סיגרים וכיו"ב מבריקויות פרשניות מבריקות במיוחד. חדשות.

ובכן, אם לחזור לציר הזמן: אחרי 'הנכסה' (המושג שנאצר עשה בו שימוש כדי לתאר את מה שהתרחש מבחינה צבאית בששת הימים), הופיעו השוקייריז (מנהיג אש"ף) והיאסרז (החבר'ה של פת"ח שהתארגנו כבר ב-1959 בכווית, אלא איפה) והודיעו לעולם הערבי שהואיל והם הגורם היחיד שלא הובס במלחמה נגד אל-יהוד, הרי שהם אלו שעכשיו יובילו את המאבק.

והדרך היחידה היא ההתשה. וההתשה אין לה שום קשר לעובדות במציאות, או לכל היותר קשר דק ועקיף, אלא הוא כל כולו מבוסס על שינוי תודעה – שחיקת התודעה ליתר דיוק – של אזרחי הישות הציונית.

ו.       אז מה היא אסטרטגיית ההתשה? רשות הדיבור לאסטרטגים של אש"ף

וכך נכתב באחד מכתבי העת של אש"ף, והדברים תורגמו לעברית ופורסמו ב-1974, אבל דומיהם התפרסמו לפני זה, כמו בספר 'פתח' שכתב אהוד יערי ב-1970, והם הופיעו בשנים הנזכרות, 1967-1970, בשלל צורות בעיתונות הישראלית שיוצאת לא רע בכלל בספר של אלדר, כי באותה תקופה היתה הזדהות של לא מעט עיתונאים עם השלטון ולכן הם – העיתונאים – הרשו לעצמם ממש להביט במציאות ולדווח עליה, ולא לעצום את העיניים ולהמציא אותה. בכל אופן, הנה הדברים שהנחו את הערפאתיז ומאוחר יותר את הטיביז ואת הסינווארז ואת האיימןעודאז וכמובן את החברים הנכבדים ב"לבנון":

 

"המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה שתגרור התערבות ארה"ב… אלא מטרתה לכרסם את המציאות המורלית הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המורליות למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך-הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לאדם הישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק בטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית, שבה יחיו כולם בשלום"

כן, כבר אז ההמצאה הג'וןלנונית של 'מדינת כלל אזרחיה' במובן של מחיקת זהות ("גזענות") היתה שמישה, כלומר בעל הדברים ידע שאידיוטים שימושיים במערב הליברלי יוקסמו מהחזון הנפלא, כפי שהם עושים זאת, גם בארץ ישראל, ממש כרגע, 50 שנים אחרי.

בכל אופן, הקטעים המודגשים הודגשו על ידי.

ולפני שנמשיך הלאה: למה הכוונה ב'רכישת חופש תמרון מדיני'? למשל במובנות-מאליה בה ניגש ערפאת לדרוש מירדן אל-קעידא, כלומר בסיס ישיבה, ואחר כך מלבנון, למשל בהזמנת ערפאת לנאום בעצרת האו"ם, למשל להתייחס אליו כאל 'הנציג האותנטי של העם הפלסטיני', למשל תמשיכו לבד.

ז.      אז מי ניהל את מי? מדינות ערב את אש"ף, או אולי להפך?

ואת האסטרטגיה הזו יישם נאצר באזור התעלה. ואת אותה אסטרטגיה יישמו אנשי פת"ח בחזית הצפון-מזרחית: עד 1968 בעיקר מירדן, מ-1969 גם בלבנון. ואת אותה אסטרטגיה הם המשיכו ליישם מאז ועד מחרתיים. במובן הארוך מאד של מחרתיים. כמו בשיר על המשחתות הישנות ותפוזי הזהב.

 ולפני שאשכח פאן-פעקט מרתק המוזכר בספר: על רצועת הבטחון בדרום לבנון הכריזה ממשלת לבנון בפברואר 1969.

ואין צורך לומר – שזו צורה לומר שיש צורך ועוד איך יש צורך לומר – שקריאה בספרו של אלדר על ההתפתלויות של ממשלת לבנון מול פת"ח, תוך מעורבות של 'העולם' (כלומר של צרפת, אותה צרפת דו-מערד), מעוררת תערובת של תדהמה, גיחוך, צחוק מר וקבס שכן כל העובדות והעניינים התחוללו בשנים כמו 1968, 1969, 1970, אבל למרות זאת כאילו נכתבו שלשום, אתמול ומחר.

במלים אחרות: אם עד עכשיו חשבנו ש'ארגוני הרצח כתפיסה מדינית', או -  הנה עוד נסיון לתת שם אחר ולא 'ארגון טרור' (כי המאפיה הסיציליאנית היא ארגון טרור ואילו כאן מדובר בהתארגנות מדינית, ואם לא נבין את זה לא נוכל להבין את הפרק האחרון במאמר הזה) – 'ארגוני התשה מדינית באמצעות זוועות' (אהמב"זים) נוהלו על ידי המדינות הערביות לצרכים שלהן, הנה באה ההיסטוריה ומלמדת על ההפך בדיוק.

הנה זה שוב, בקיצור: לא נאצר ניהל את ערפאת אלא ערפאת את נאצר וכל מנהיג ערבי אחר מסוגו. והנה לנו היסוד להבנת ההבדל בין נאצר לחוסיין, ובלי זה אי אפשר להבין את 'ספטמבר הוורוד', החודש בו החל למעשה חיסול מוחלט של הנוכחות של פעילים אהמב"זים בירדן.

למה 'ורוד'? כי ירדן יצאה מהעימות הזה יציבה יחסית ולכן מדובר בחדשות טובות מנקודת המבט הישראלית.

ולמה 'החודש בו החל למעשה'? כי רק ביולי 1971, עשרה חודשים (לא כולל כל המהלכים הצבאיים שעשה חוסיין כבר מאמצע 1968!) אחרי 'ספטמבר הוורוד', הושלמה המלאכה.

תכל'ס שנתיים, ואצל חוסיין לא היו מכתבי שמיניסטים, ולא שיר לשלום, ולא בג"צ ולא פרקליטות ובוודאי לא השארץ וגם לא חנוך לוין. עצוב, איך אפשר לחיות ככה. אבל זה מה יש. טוב, לפחות קפה יש להם, גם זה משהו.

ח.    אז מה רצית לומר על הקונספציה? – א'

טוב שאתם שואלים כי עוד הייתי עלול לסיים את יומן הקריאה הזה בלי הדבר הכי חשוב.

אז מה הקונספציה של הרבה משקיפים (היסטוריונים, עיתונאים וכן הלאה?): שבישראל יש נטייה לא ללמוד שום דבר, לזלזל באויב, לומר יהיה בסדר ולקוות לטוב.

וכל הדברים הללו באו לידי ביטוי מפורסם במלחמת יום כיפור, והם כמובן באו באופן מובהק ב-7 באוקטובר.

למען הסר ספק: יש כסילות בקרב הישראלים כפי שיש בקרב כל העמים כי כל העמים מורכבים מבני אדם ומה לעשות בני אדם הם לא פעם כסילים ואני אומר זאת באחריות מהיכרות אישית.

אז אחרי שניקינו את השטח מהצפייה שאני הולך להסביר שאין שום ממש בטענות הביקורתיות של ישראלים על עצמם, הנה הדברים החשובים באמת.

כי אחרי שאומרים האומרים שההנהגה הישראלית שבויה בקונספציה, הם מצביעים כפי שאמור להיות בדיון ראוי לשמו, על ההקשר, על הנושא, על העניין.

ומה הנושא והעניין? הבטחון. ואיפה הבעיה? כאמור, בזה שההנהגה הישראלית לחמה בחזית הצפון-מזרחית (או באזור התעלה) את מלחמת ששת הימים ואת מבצע קדש: מלחמה קונוונציונלית נגד צבאות סדירים תוך שימת דגש על תנועות שריון מהירות ומוחצות, בסיוע חיל אוויר מדוייק ונסמך מודיעין מה שהופך את ההצלחה הישראלית המובטחת הבאה משילוב של שריון-אוויר-מודיעין, מש"ל.

אלא שהאוייב למד (כפי שהגדיר זאת ערן אלדר: אחרי מלחמת ששת הימים היו שלושה גורמים שעשו שיעורי בית – הסורים, המצרים, וחיל הים הישראלי), וההנהגה הבטחונית הישראלית (מדינית וצבאית גם יחד) לא למדה, ולכן התוצאות.

והואיל ולא השכילה אותה הנהגה להבין שמדובר במלחמה 'לא סימטרית', כנגד 'גוף שאיננו מדינתי', שאת עיקר ההצלחה שלו מבסס על שחיקת התודעה (התשה, דמורליזציה, תקראו שוב את הקטע ההוא מ-1974), הכישלון בהתאם.

ההוכחות של אלדר מרובות, כמו למשל העקיצות שהוא שולח לאהוד יערי שב-1969 מעריך שימיו של ערפאת כמנהיג ספורים כי הוא לא רציני, והנה "ב-1996 הוא נבחר לנשיא הרש"ם ועד 2004 היה גורם מרכזי", כלומר "נבואות לחוד ומציאות לחוד", או 'קונספציה': מש"ל.

וחשוב מהעקיצות ליערי: הגחכה של הטיעון המרכזי של ההנהגה הישראלית, לפיו למרות אלפי (אלפי!!) פיגועים בשלוש השנים הנדונות ("5840" הוא המספר שנוקב אלדר, מהן כמעט 700 נגד ישובים אזרחיים), החיים בישראל נמשכו כסדרם, כולל ביישובי העימות למרות נזקים כלכליים משמעותיים, אלפי פעילי פת"ח נהרגו, 'הישות הציונית' עומדת על תלה ומתחזקת בכל יום, ואילו 'משחררי פלסטין' לא זכו להעביר לרשותם 'אף לא שעל אחד', וכי כל כוחם של הארגונים הללו הוא בכזבים שהם מפיצים ברחבי העולם.

וזוהי הקונספציה שהפכה לקונספציה במובן שיש להפעיל עליה את כללי ביקורת הקונספציה ולהשליך אותה לאשפה.

כי מה שאלדר מגחיך היא האמת לאמיתה. וב-60 השנים שעברו הטיעון הפשוט והנקי של ההנהגה הישראלית כולה, נהייה עוד יותר נכון. כי ב-1968 ישבו כאן 2.5 מליון אזרחים, היום פי ארבעה. כבר ב-1969 טען העיתונאי פול ג'ונסון (לימים סופר ידוע) שישראל היא מעצמה אזורית. מה נגיד עכשיו.

אבל כדי לחשוב ככה, אין ברירה אלא להשתחרר מהלפיתה התודעתית שמנסים ליישם עלינו כל אנשי ותומכי אהמב"זים באזור ובעולם. לא קמילה, לא שיסוף, לא דמורליזציה אלא גאווה גדולה. את החוסן המדהים של עולי כורדיסטאן שבנו את ירדנה רואים בכל יום כאן ושם ובכל פינה, כמעט, כי יש "תקשורת" שהחוסן הזה בא לה עקום, כי היא לא מסתדרת עם האג'נדז.

ט.     אז מה רצית לומר על הקונספציה? – ב'

ולא פחות חשוב: אחרי שהשתחררנו מהלפיתה התודעתית, והבנו שאנחנו לא הברווזון המכוער אלא הברבור הלבן, הגיע הזמן להשליך לאשפה את קונספציית האין-סימטריה, כי הארגונים הללו הם סופר-דופר מאה אחוז מדינתיים.

הכיצד? כי כדי לגלגל את הכספים שלהם הם זקוקים לבנקים ואין בנקים בלי מדינה. או מדינות. וכי כדי להחזיק ביד את הנשק שלהם הם חייבים מדינה שתייצר נשק כי נשק מייצרים במדינה. וכי כדי להפיץ את השקרים והכזבים (אלדר מדגים תחום זה באופן מעורר פלצות, באמת, על מהותם של שכנינו המופלאים) הם זקוקים למערכות עיתונים והיום לשרתים ומערכות עיתונים  ושרתים לא פועלים בלי מדינה, ולא אמרנו כלום על המובן מאליו, מחומרי נפץ ועד חשמל, מתחמושת ועד חומרי תעמולה. הכל, ההההככככככל בעולמנו יושב באיזה שהוא מקום ואין מקום על פני כדור הארץ שאיננו שייך למדינה כלשהיא.

ולכן, כאשר נצא מהקונספציה שמדובר במלחמה לא-סימטרית עם ארגונים לא מדינתיים בלה-בלה, נבין סוף סוף למי יש להגיש חשבון.

את פעיל אהמב"זים נכבד בכדור בראש או כל שיטה קינטית אחרת. כך היה בימי השומר, כך יהיה גם מחר גם מחרתיים. אבל במקביל את המלחמה יש לעשות כנגד כל מי שמאפשר לפעיל אהמב"ז להיות פעיל אהמב"ז.

בין אם מדובר בפריז, בין אם מדובר בקטאר, בין אם מדובר בהארווארד ובאוקספורד. כל זירה עם הכלים הרלוונטיים: משפטיים, כלכליים, מדיניים, מוסריים, ואם יש צורך, קינטיים.

ותוך כדי להמשיך ליישם בדיוק את מה שההנהגה הישראלית גילתה לגביו גאווה, ובצדק: החלאות חוללו תוך שלוש שנים 5840 פעולות אהמב"זיות, היהודים בישראל המשיכו לבנות לעצמם חיים.

 

אחד במאי שמח - ותודה לאדם סמית ולהרצל, וגם לברל שלימד אותי שכל מרכיב בתרבות האנושית והיהודית לא שייך לאף אחד כלומר שייך קודם כל לי והוא (המרכיב התרבותי, נגיד האחד במאי, ולא ברל) באחריותי

 אין כמו האחד במאי, כן, דווקא האחד במאי, לכתוב משהו על אדם סמית, כן, דווקא על אדם סמית, שממש בימים אלו מלאו 250 שנה למכירת אחרון העותקים של המהדורה הראשונה של ספרו 'עושר העמים' שפורסמה במקרה בדיוק 120 שנה לפני 'מדינת היהודים' של הרצל.

ברייקינג ניוז: יותר מ-100 שנה לפני פורד וקיינס, סמית הסביר מדוע שכר גבוה הוא לא רק צדק חברתי (שהרי העובדים הם אלו שבעבודתם מייצרים את כל העושר) אלא גם ערך כלכלי (שהרי הרבה עובדים עם הרבה כסף זה יותר כוח קנייה מה שמגדיל את הביקושים מה שמשרת את הכלכלה כולה, כולל זו של הפרזיטים השולטים בהון).

ובמקום להתאמץ ולכתוב פוסט מיוחד, החלטתי לעשות 'העתק-הדבק' של קטע מפרק על הספר שאתמול סיימתי לכתוב את הטיוטה השלמה הראשונה שלו, על 'מדינת היהודים' להרצל.

כן, מה לעשות, בניגוד למה שיספרו לכם הנוכלים של אסכולת שיקגו, שיש להם כאן נציגות מעונבת ומאורגנת היטב בטנקי חשיבה ובמחלקות לכלכלה ובמדורי כלכלה בעיתונות כלומר ב"עיתונות", הרצל חשב שאשראי - הגורם הכלכלי החשוב ביותר בכלכלה המודרנית - חייב להיות בידי הציבור.

כי כמו סמית גם הרצל חשב שהעבודה היא יסוד היסודות של עושר העמים.

אז הנה הקטע כפי שהוא בטיוטה, שמי שרוצה להצטרף לחבורה האמיצה שהסכימה לקרוא טיוטה כדי להעיר הערות ולהציע הצעות (יש כבר ארבעה קרבנות שלקחו על עצמם את 'הארוע' כפי שנהוג לומר היום על כל דבר), מוזמן למסנג'ר לי או לכתוב מייל, השם שלי במחובר אודימנור בג'ימייל דוט קום.

אה, מה פתאום אחד במאי? הרי הוא שייך לשרץ מצפון קוריאה ולחלאות מרוסיה הסובייטית ולההוא מקובה ולשכן שלו מוונצואלה וגם חלאות לא פחות חלאות מסתובבים אפילו בארץ עם חולצה אדומה ובשמה שונאים את היהודים ואת ישראל?

בדיוק כפי שהתנ"ך לא שייך לחוקריו, התלמוד לא שייך לחרדיו, וארץ ישראל כולה לא שייכת רק לנוער הגבעות, ובדיוק כפי שהדמוקרטיה לא שייכת לקרמניצר ולשאר ליצניו.

כך גם האחד במאי, כמו התנך כמו התלמוד כמו הארץ כמו הדמוקרטיה, כולם שלי מהבית, רכוש פרטי, ממש ממש שלי. קיבלתי בירושה. ודור מחדש ויוצר אינו זורק וגו', תודה ברל.

הנה סוף הקטע:

הרצל סבר שכל עסקי האשראי והממון חייבים להיות בידי הציבור. דבריו - "ממון בבעלות המדינה אינו שטות" – הם כביכול מענה ממרחק זמן לאלו שבימינו משוכנעים שמדובר בשטות גמורה, שכן קביעתו של הרצל מנוגדת למוסכמה שאין להרהר אחריה: עדיפותם של "כוחות השוק".

אבל גם אם נערער על מוסכמה זו, ונגלגל על הלשון את קביעתו של הרצל, עדיין תיוותר בעינה שאלת 'המדינה'. שהרי המדינה היא גוף הסובל מכמה בעיות מהותיות, ושתיים מהן בולטות: היותה זירת מאבקים פוליטיים, והיותה מופעלת על ידי פקידים שעלולים מצד אחד לעשות ככל העולה על רוחם (שהרי אין הם נציגי ציבור נבחרים), ומצד שני לא לעשות כלום (כלומר להגיע לעבודה מבלי לעבוד).
במלים אחרות, גם אם יש היגיון ברעיון שהאשראי חייב שיהיה בידי המדינה, השאלה היא איך.
השאלה טובה ואין לה תשובה מלאה, אבל כמו במקרים רבים אחרים, העדרה של תשובה ברורה איננה מבטלת את השאלה. ולכן, כמו במקרים רבים אחרים, השאלה הזו יכולה לקבל תשובה חלקית, מידתית, עניינית, בהתאם לחלופות. גם כאן מתאים יותר דיון היסטורי מאשר עימות אידיאולוגי.
הדיון בשאלת הדרך הנכונה להתייחס לכלכלה המודרנית נמשך למעשה כ-250 שנה, מאז פרסם אדם סמית את ספרו המפורסם 'עושר העמים' (1776). אירוניה מרתקת כשלעצמה יש בעובדה שלא רק שאדם סמית נקט במטאפורה 'היד הנעלמה' פעם אחת בכל 900 עמודי ספרו המהפכני, אלא שכל כולו של הספר אזהרה כנגד הסכנות של רדיפת בצע, של בנקאות חסרת אחריות, ושל מונופוליזם חסר הגיון המבוסס רק על כוח. סמית גם הסביר בספרו המונומנטלי מדוע למשל חשוב כלכלית, לא פחות ממוסרית, לשלם ביד נדיבה משכורות לפועלים ולעובדים, שהרי הם אלו שמייצרים את העושר. סמית לא התבלבל, שהרי ספרו המפורסם היה מבחינתו המשך ישיר של ספרו הפחות מפורסם, המושכח והמודחק, שעסק בלא פחות מאשר בנושא "תורת הרגשות המוסריים של האדם", בו הסביר את היסודות הנפשיים של תופעת שיתוף הפעולה בחברה האנושית, תופעה בלתי אפשרית ללא שטבע האדם יכלול גם אהבה עצמית וגם יכולת להזדהות עם הזולת.
כל העובדות הידועות הללו לא עמדו בדרכם של אנשים רבים, מאז המאה ה-19 ואילך, לעשות שימוש מעוות במשנתו של סמית, כל אחד מסיבותיו. הצלחת להפוך את סמית למעין 'נביא' שאין להרהר אחר דבריו העומדים מעל להיסטוריה - שהרי הם נשענים על עקרון העל האנושי כביכול (האגואיזם) ובשל כך 'מפרידים' כביכול בין הכלכלה לבין המוסר - באה בדיוק על חשבון הבנת ההקשר ההיסטורי במסגרתו הוא כתב. שהרי הכוח כנגדו יצא סמית לא היה 'הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל' למשל, או התנועה הקיבוצית, כי אם כנגד השיטה המרקנטיליסטית.
שיטה זו הניחה 'סכום אפס' בשדה הכלכלי, הנחה ממנה נגזרה גם מלחמת כל בכל, מלחמה שבשדה המדיני הביאה לכך שכל שליט יתמקד בשאלה כמה מטילי זהב שוכבים במרתפו המוגן. שיטה זו עמדה בניגוד גמור למה שסמית זיהה כסיבת 'עושר העמים': העבודה בכלל וחלוקת העבודה המשוכללת והמשתכללת בפרט. באחת: בעוד המרקנטיליזם שם את הדגש על כמות, סמית שם את הדגש על הזרימה. מכאן גם נגזרה כמובן המסקנה שהכלכלה איננה בשום אופן 'סכום אפס', וזו כאמור הייתה בדיוק אותה תובנת יסוד ששימשה את הרצל.

פייק הנאמנות כתנאי לאזרחות - מילא מניפולטורים ידועים כמו ליברמן, אבל אם גם ד"ר יאיר אנסבכר מצטרף לקישקוש הזה, באמת שמצבנו מחמיר

 א. תקציר מנהלים

הדיבורים על התניית האזרחות בנאמנות הם מבחינה עניינית 'פייק', פיטפוטי הבל, מניפולציה מכוערת או פשוט ביטוי לטימטום עמוק שתקנתו היחידה היא חזרה לספסל הלימודים הוירטואלי לכל הפחות, מתוך מטרה להבין פעם אחת ולתמיד מה היא אזרחות.

ב. תמצית הקורס באזרחות

אזרחות איננה תלויה בשום מבחן מראש

השיטה הליברלית שביסוד הדמוקרטיה נשענת על הפרדה מוחלטת בין מחשבותיו של אזרח לבין התנהגותו

את השיפוט על אופן התנהגותו של אזרח מנהל הציבור באמצעות חוק מדיד גם ביחס לעבירה וגם ביחס לעונש

את העקרון הזה ירש הליברליזם למרבה הפלא מהמחשבה האמונית העתיקה המוכרת במלים: 'צדיק באמונתו יחיה', ו'איש בחטאו יומת'.

המחשבה הזו היא נגזרת של הטפת המוסר של כל הנביאים שבשם אלוהים מדברים על חובתו של האדם להאמין באלוהים ובציוויו, הטפה שיטתית המעידה על מצב הצבירה האנושי: אי אפשר להכריח אדם להאמין במשהו כזה או אחר.

כמו למשל בזכותם של היהודים למדינת לאום עצמאית החיה בשלום עם שכניה.

ג. תקציר הפרקים הקודמים

לקראת בחירות 2009 יצא המניפולטור המבריק אביגדור ליברמן בסיסמא מדהימה בעוצמתה: "בלי נאמנות אין אזרחות"

אין צל של ספק שליברמן, היודע את עקרונות האזרחות ומשמעות השיטה הליברלית, ידע שאין לסיסמא הזו שום אחיזה אפשרית במציאות.

אבל הסיסמא הזו, בצירוף הבטחות לנישואין אזרחיים, הביאה למפלגתו 15 מנדטים.

ותפקידן של סיסמאות בעת בחירות היא לא הסיסמאות אלא תוצאות הבחירות. ובמבחן התוצאה היחיד הזה המהלך של ליברמן היה כאמור מבריק.

אבל הקישקוש המקושקש והשיקוץ המשמים הזה - הרעיון שצריך ואפילו אפשר וראוי וחובה להתנות אזרחות בנאמנות - נשאר איתנו עד היום.

הנה לאחרונה העלה אותו שוב מהמרתף האפל של המניפולציה ד"ר יאיר אנסבכר, אדם שבדרך כלל מפגין גם חוכמה מרובה וגם אומץ לחתור אל האמת, לא משנה אם האמת פועלת נגד 'המחנה שלו'.

מאמצי לחפש לינק ישיר לפוסט עלו בתהו, מאותגר טכנולוגית? בעיה אחרת? לא משנה. הנה הדברים שכתב בנושא ד"ר אנסבכר : כל מי שגר במדינה הזו כאזרח או תושב צריך להכיר בזה לכבד את המדינה הזו את חוקיה וריבונותה ולהיות נאמן לה . זה כאמור קודם לזכות לחיות בה ולזכויות אחרות. מי שחותר תחתיה צריך להיזרק ממנה. זה מאוד פשוט. זה עובד גם במדינות דמוקרטיות כמו ארה"ב.

ד. מדוע יש לכאורה הגיון בהתניית האזרחות בנאמנות?

מדוע? ברור מאליו. במדינה בה חיים זה לצד זה מליוני אנשים, כולנו רוצים להיות בערך באותו הדף: שכווולם יקבלו את העקרון לפיו נוהגים בצד ימין, מכבדים את הזולת על הכביש, עוצרים באדום, לא משליכים אשפה ברבים, משלמים מסים, ומעל או מתחת לכל זה, מזדהים עם העבר שהביאנו עד הלום, ובמקרה של ישראל העבר היהודי הרחוק, העבר הציוני הבינוני והקרוב, וכל מה שהעבר הזה כרוך בו מבחינת האתגרים הגדולים של ישראל והישראלים, קודם כל הסכסוך.

או כפי שכתב זאת באופן צלול וברור ד"ר אנסבכר: כל מי שגר במדינה הזו כאזרח או תושב צריך להכיר בזה לכבד את המדינה הזו את חוקיה וריבונותה ולהיות נאמן לה . זה כאמור קודם לזכות לחיות בה ולזכויות אחרות. מי שחותר תחתיה צריך להיזרק ממנה. זה מאוד פשוט. זה עובד גם במדינות דמוקרטיות כמו ארה"ב.

אז מדוע 'לכאורה הגיון'? כי אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות.

ה. מדוע אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות, וגרוע מכך: אם יש דרך היא לא-דרך והלא-דרך תזיק עוד יותר משתועיל.

אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות כי אי אפשר למדוד נאמנות.

בזמנו, אחרי שקיבל את 15 המנדטים, המניפולטור ליברמן עשה את עצמו ניגש למלאכת החקיקה שתבטיח אזרחות על בסיס נאמנות, והגיש הצעת חוק לפיה כל ישראלי שיגיע לגיל 16 יידרש לחתום על הצהרת נאמנות לפני שיקבל את תעודת הזהות.

שעל זה אמר חכם סיני: וואלה. ואולי הוא למד את זה מחכם צרפתי שאמר voile

הנכד של אחמד טיבי, הנכד של הרבי מגור, או הנכד של שוקן והנכד של פפה ושל זנד, יחתמו על מסמך ובא לציון גואל. לא, כי הרי כל המרגלים ששלחו הרוסים לארה"ב למשל, או לישראל למשל, לא היו חותמים על שום מסמך כזה, כי הרי כולנו הגונים, ולכן המרגל שעשה את עצמו ישראלי, למשל, היה מסתובב ברחוב עם כובע עליו כתוב "אני מרגל". 

או במקרה של מה שמדאיג - ובצדק מדאיג - את אנסבכר: "אני מחבל".

או שבעצם הם לא היו עושים את זה כי אחרת הם לא היו לא מחבלים ולא מרגלים, כלומר שני בעלי פרקטיקות שמיועדות לפגוע במדינה ובאזרחיה. קטע כזה. בחיי כמה שהעולם מוזר.

אבל מה עם הרעיון הבא? נגיד שמדובר בקבוצה שלמה של אזרחים, שמצביעים למפלגות שבאופן מפורש שוללות את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אולי את כל הקבוצה הזו צריך לסמן כך שתישלל או לפחות תותנה אזרחותם?

קל לזהותם. הם מדברים בח'ית ובעין גרוניות, והצעירים שלהם ברובם שותים משקאות אנרגיה ונוהגים באופן פרוע בכבישי ישראל.

אין צורך להזכיר מי יישם את התורה הזו ועל מי, נדמה לי קראו לו אדולף, והוא יישם את השיטה הזו על צוענים, ונדמה לי על עוד עם אחד, אני לא מצליח להזכר בשמו, ולכן לא רוצה סתם לנחש. זה היה די לא מזמן וגם המבצע הזה של אדולף, הגם שיצר המון נזק, הסתיים בכישלון מבחינתו.

אבל לזכותו של אדולף, הוא אמר במפורש שהליברליזם והדמוקרטיה וחופש המצפון וכן הלאה, הם ערכים עקומים מעוותים ומיותרים שיש להכרית מן העולם, ואם יש צורך בכוח, המון כוח, ומחנות ריכוז וכן הלאה.

אנחנו, כאן, גם אנסבכר וגם ליברמן דווקא מעוניינים בחברה חופשית.

אז מה עושים כשיש אזרחים שמנצלים את החופש של החברה החופשית בישראל כדי לפגוע בה?

בדיוק בשביל זה יש חוק, ויש מנגנוני אכיפה לחוק, וישראל כמו כל דמוקרטיה היא דמוקרטיה מתגוננת כי אין דמוקרטיה שאיננה מתגוננת כי אל תוך הדמוקרטיה בנויה השלילה שלה על ידי טפילים-רעיוניים שלא מכירים לא בדמוקרטיה ולא ברעיונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית במקרה שלנו, והכוונה שלי אם זה לא ברור היא גם לחלק ניכר מהערבים וכנראה לחלק ניכר בהרבה של החרדים.

אבל אלו ואלו אזרחים בלי תנאים כי אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות ומי שאומר אחרת הוא במקרה הטוב כסיל, במקרה הסביר יותר שקרן. לפחות בקטע הזה.

ו. אז מה כן אפשר לעשות כדי להתמודד עם המניע ההגיוני שעומד מאחורי השטות של התניית האזרחות בנאמנות

ליישם את החוק הקיים, לחוקק חוקים חדשים רלוונטיים למציאות חדשה, כמו בכל עניין אחר.

ובלבד שמקפידים לשמור על היסודות הליברליים של הדמוקרטיה, שהם חיוניים לכל אחד מאיתנו, כי כל אחד מאיתנו מסתובב ברחוב ובבית כשבראשו שלל רעיונות בשלל תחומים, על רובם הוא לא מסכים עם זולתו ולהפך.

כי הרי הליברליזם הומצא בדיוק מהסיבה הזו: כדי שאנשים יוכלו להרגיש בנוח עם כל מחשבה שלהם. ולכן הליברליזם הקפיד להפעיל כוח מגביל על אנשים לא על מה שהם חושבים אלא על מה שהם עושים. 

הם, אישית, הם ולא שליח, הם ולא מלאך, הם ולא קבוצת השייכות שלהם, הם, היא, הוא, ולא נציגיהם בכנסת.

כשאזרח מסויים נוקט מעשה לא חוקי, על רשויות החוק לטפל בו. לפי החוק. חסר חוק? מחוקקים עוד חוק. 

ודוקו: מעשה שעשה, ולא מחשבה שחשב. 

אלא אם היא הסתה ואז היא ממילא לא מחשבה אלא מעשה של הסתה באמצעות מחשבה מוחצנת - ואז יש הרי חוק העוסק בהסתה.

ז. והגיע הזמן ליישם כלשונו את סעיף 7א של חוק יסוד: הכנסת

מה שמוביל לעוד עניין מובן מאליו הנובע מכל האמור לעיל: חוק יסוד הכנסת חייב להיות מיושם ונאכף כלשונו. לא יעלה על הדעת שמפלגה השוללת את יסודותיה החוקתיים של מדינת ישראל תתמודד בבחירות לייצוג בבית הנבחרים שלה.

שווה אבל לבדוק את המצעים של כל המפלגות בעניין הזה, ואין צורך לומר את המובן מאליו: כאשר ליברמן המניפולטור המבריק העלה את רעיון העיוועים המגוחך הזה ב-2009, הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא יודע שרוב המתלבטים אם להצביע למפלגתו או לא, אינם מעלים כלל על הדעת את האפשרות שההתנייה הזו מכוונת חלילה לחרדים.

להם הרי מותר לחסום את הכניסה לירושלים לשעתיים אם מתחשק להם, הם הרי נולדו נאמנים, שהרי הם היהודים האמיתיים. האין זאת.

ח. וכמובן להשקיע בחינוך לאזרחות

וכמובן להשקיע בחינוך לאזרחות. כי רוב האזרחים יודעים לעשות שימוש מלא בכלי שנקרא אזרחות, רובם לוקחים אותו כמובן מאליו, וטוב שכך.

רובם אבל אין להם מושג מה מקורו, כיצד צמח, מה חולשותיו, מה יש לעשות כדי לשפרו לעובדו ולשמרו, ובהתאם מה לא יעלה על הדעת שאפשר לעשות עמו: להתנותו בנאמנות.

חיבוק לדודה - כמה מלים לכבוד יום הזכרון

 יום הזיכרון נוחת עלי כל שנה בחצי הפתעה.

פסח הוא החג האהוב עלי בלוח השנה העברי המופלא (היתה תקופה בה מימשתי נדר שנדרתי: ללמוד על לוח השנה בכל שנה לפחות דבר חדש אחד. נושא מרתק, בהזדמנות).

ועד שמספיקים להנות מאחרוני הקניידלעך (כן!!) ולמרוח על אחרונת המצות (כן!!) את שאריות האבוקדו, פתאום יום הזכרון לשואה ופתאום יום הזכרון ופתאום מחר יום העצמאות.

אני בן ניצנים, שלום שלום, נעים מאד. כן, הקיבוץ ההוא שהקולנוען ההוא עשה עליו את הסרט ההוא.

לפני שאגיד מה שבאמת רציתי לומר - והקורא האומלל והאמיץ כבר מכיר את הסחורסחור שלי, את הקפיצות וכן הלאה, והוא גם מכיר את המדיניות שלא אני קבעתי אלא מהפכני המאה ה-18: זכותי להתבטא אין פירושה חובתך שלך הקורא, לקרוא, טוב טוב לא טוב גם טוב...

אז לפני שאגיד מה באמת רציתי לומר, אומר שאני מהבודדים, בוודאי בניצנים, שלא רק שאינם מתפעלים מהסרט (לא בשיבתו כיצירה קולנועית נאה, מבחינה זו כפתור ופרח!), אלא חושבים שכל כולו שערורייה.

כי אחרי - בעצם לפני - שסרט הוא סרט בשיבתו כיצירת אמנות, הוא - כמו כל יצירת אמנות - נסיון לומר משהו.

ומה שאומר הסרט הזה הוא כאמור שערורייה.

והנה מאמר שכתבתי על הסרט בבלוג, כן, גם הוא ארוך, אלו החיים.

אז מה רציתי לומר. בניצנים ליום הזכרון היה תפקיד חשוב בחינוכנו כילדים וכנערים לקראת בגרות ושירות צבאי וכן הלאה.

לפני שאשכח, ולא כדי לערבב לאלו שרגילים לחשוב בשחור-לבן-ביביזם-רלביזם: ניצנים נוסד על ידי תנועת הנוער הציוני.

גם עליה כתבתי ספר. תנועת נוער חלוצית שראתה עצמה חלק מתנועת העבודה אבל דחתה על הסף את הדוגמות המרכסיסטיות

תנועת נוער ששילבה בתכנית החינוכית שלה מסורת ומחשבת ותולדות וסמלי ותרבות ישראל, אבל ללא כיפה וללא מזוזה ובערבוב מלא של בנות ובנים.

תנועת נוער שהאמינה שהגשמה חלוצית בהתיישבות היא היא גולת הכותרת של הציוני המאמין, אבל באותה נשימה אמרה על כל מי שאיננו חלוץ: "כל אחד בונה".

וזו - "כל אחד בונה" - גם הכותרת של הספר שכתבתי על הנוער הציוני.

ולכן לא תתפלאו לשמוע שעליתי לתורה. עד היום מתנגנת לי בראש ההפטרה: חזווואון עובדיה!! כווווהו אמאאאאר, אלוהיייים לאדום. שמועהההה שמעעעענו, וכן הלאה.

ושוב התרחקתי מהנקודה. אבל היה לי חשוב להעמיק את ההיכרות בינינו כדי שתבינו שמבחינתי, הזהות הציונית לא התחילה בשואה ולא הסתיימה ביום הזכרון.

אלא היא ינקה מפסח ומהתורה אבל גם מה-D6 (שזה האח הקטן של ה-D9 שאמור לפתור לכמה ליצנים בימין העמוק את הבעיות של הרפורמה המשפטית) וגם מהפרדסים וגם מהחולות וגם מכל מה שאמר קיבוץ, וקיבוץ, תאמינו לי, אמר הרבה, הרבה מאד.

קיבוץ גלויות למשל: יוצאי הונגריה, יוצאי פולין, יוצאי מרוקו, יוצאי אמל"ט, ודוקו: לא 'הונגרים' 'פולנים' 'מרוקנים' ו'ארגנטינאים', ואני משוכנע שאתם מבינים את ההבדל ואם לא אני כאן לכל שאלה על ציונות

אבל קיבוץ גלויות לא 'רק' בקיבוץ, אלא בבית הספר האזורי שעד היום נושק לחצר הקיבוץ, ובזמני עוד יותר כי הוא היה קרוב יותר.

וכולנו שם ילדי עולים. ולכן על ארץ ישראל הראשונה והשנייה שמעתי רק כשהגעתי לתיכון אזורי של התנועה הקיבוצית במערב הנגב, הלא הוא שער הנגב.

עד היום אני נכה בקטע העדתי הזה, פשוט לא מבין אותו, לא מבין את אלו שמקפידים להתפלש בו בכלל ובשנאה שהוא מייצר מתוכו באופן מלאכותי ומגוחך, כולל עם קוקו ודוקטורט בכל האולפנים, בפרט.

אבל היי, אף אחד לא מושלם. ולכן אני סתם יהודי מארץ ישראל, ולא 'אשכנזי' או 'קיבוצניק' או 'ארגנטינאי' וכן הלאה.

תקלה.

אז מה רציתי לומר על יום הזכרון.

כן, שבניצנים היינו רצים הילדים של גיל בר מצווה אם אני זוכר טוב, מניצנים הישנה, שם התחולל הקרב המפורסם ב-7 ביוני 1948, אל ניצנים החדשה שהוקמה מחדש אחרי שהחברות והחברים חזרו מהשבי במרץ 1949, רק כדי לגלות שאיזה ליצן כינה אותם בוגדים.

או לפחות את זה הבינו מי שלא הבינו את הליצן, שבדרך כלל היה איש די מרשים.

גם על זה כתבתי בבלוג שלי, ומה שכתוב בבלוג שלי מופיע כפרק שלם בספר על הנוער הציוני.

אבל אני מודה שאף פעם לא לקחתי ללב את הטענה הזו שניצנים "בגדה" ב1948, אולי כי נולדתי עם שכל ישר חזק מאד יחסית, או שבעצם זה ביטוי לנכות רגשית? לא באמת יודע.

מה זה משנה.

כי מה שבאמת רציתי לספר לכם זה על דודה נעמי שלי, שבקיץ הקרוב ימלאו לה 99 שנים. כן. 99. צלולה למדי במגבלות הגיל, אתם יודעים.

דודה שלי היתה מהשותפות למבצע תינוק, שבמקרה של ניצנים התבצע ברגל. הילד הגדול של הקיבוץ היה כבר בן 4, וכמובן סיממו אותו. אל תספרו לפרוגרסיבים באיזו מחלקה לחינוך באיזה סמינר להכשרת מורים, כי זה ישר יהפוך לתלונה על הטרדה ילדית או משהו.

דודה שלי הגיעה עם הילדים לבאר טוביה, ומאותו הרגע היא היתה פליטת מלחמה.

כן כן, היו כמותה כ-70 אלף יהודים פליטי מלחמה. אף אחד לא מדבר עליהם כי היהודים, נעבעך, הקימו תנועה לאומית שמטרתה לקדם את מצב היהודים ולא להפוך אותו קרדום לחפור בו שנאה מסכנות ורצח.

עוד קטע כזה. לכו תבינו.

דודה שלי עד היום, בכל פעם שאנחנו נפגשים, מתקוממת בדרכה העדינה (תכונה שלא עוברת באלכסון, הגם שהיא האחות של אמא שלי עליה השלום, שגם היא היתה בדרך כלל עדינה עד שמישהו היה מחרפן אותה, חלאות מהתקשורת כמו גבי גזית למשל).

על מה היא מתקוממת? על כך שלא איפשרו לה להגשים את חלומה התנועתי, סתם להקים בית בניצנים או במקום אחר (אחרי המלחמה היא והאיש שלה, תיכף נגיד עליו כמה מלים, היו שותפים ביסוד עין השלושה).

עד היום היא לא מצליחה להבין את המלחמה שנכפתה עליה.

עד היום היא זוכרת את השיעורים הראשונים שלה כמחנכת צעירה (היא עלתה לארץ בינואר 1947, בגיל 18 וחצי) בהיכרות עם הטבע והנוף והחי והצומח בארץ ישראל, אי שם בחולות ניצנים.

שמות הפרחים והפרפרים והזלזלים והחרולים והחרגולים והחגבים והציפורים והשירים והסיפורים.

סתם ככה לבנות בית, להקים משפחה, להביא ילדים לעולם, לקוות להנות מהנכדים ואולי אפילו מהנינים, ושהם, הנינים והנכדים והילדים יקברו אותך כי ככה מלמד הטבע.

עד היום היא לא מבינה.

ודוד שלי, ישב בשבי מצרים תשעה חודשים. הוא כבר הלך לעולמו כבר לפני 19 שנה כמעט.

על הדרך הספיק לעשות כמה וכמה דברים, כולל שותפות בהבאת (לא חטיפת) הבאת אייכמן לדין בישראל.

עוד לפני שעלה, המוסד לעליה ב' סינג'ר אותו להיות סוכן בצרפת, וגם זה היה ב-1947.

ואז עלה לארץ והצטרף לניצנים ונהג טרקטור והתחיל עם דודה שלי שנשבעה להתחתן איתו אם יחזור מהשבי.

כי בשלב הראשון כאמור היא היתה יותר בענייני חרולים וחרובים ופחות בענייני אירוסין ונישואין.

ודוד שלי לקח חלק בקרב, ונפל בשבי, ואחרי 9 ירחי לידה חזר ארצה, וכאמור הוא והדודה נישאו, הצטרפו לגרעין של הנוער הציוני שהקים את עין השלושה, ואחרי כמה שנים עברו הלאה לחדרה ולחיפה וכן הלאה.

כי כל אחד בונה.

דוד שלי נשא עמו את הטראומה באצילות מאופקת. היא עלתה לו בבריאות, ולבנות שלו בשמחת חיים.

דודה שלי המשיכה לחנך, האהבה שלה לשפה העברית היא משהו שלא מהעולם הזה.

והכל החל שם, בחולות ניצנים, בחורף 1947, ומאז היא לא מבינה למה לכל הרוחות יש אנשים שסתם אנשים שסתם בונים חיים וסתם נהנים ללמוד את שמות הציפורים והפרפרים, באים להם רע ברשתית.

פעם ניסיתי את כוחי כהיסטוריון ואמרתי לדודה שלי בידענות של היסטוריונים את המשפט הבא:

'דודה, יש היסטוריון אחד באונ' תל אביב, אשר ססר שמו, ידען עצום, שבמסגרת סדרת הרצאות לקהל הרחב הסביר כי מבחינת הערבים ההצלחה הציונית היא גלעד לכשלון הערבי'

היא חייכה בסלחנות והציעה לי עוד כוס תה.

חזרנו לדבר על ספרות.

ועל הנכדים.

ועל הזכרונות מחיי המשפחה אי שם בבואנוס איירס.

חיבוק, נשיקה ועד לפעם הבאה.

אז מה באמת היה הסיפור של מרד בר כוכבא? נסיון לסכם מה הבנתי מהצגה ביוטיוב הנפרסת על עשרות פרקים, המתבססת על מחקר שהחל ב-2005 וששום דבר כמעט לא פורסם לגביו

גילוי נאות: על הטעויות האחריות עלי ועלי בלבד - ועל מה שהבנתי אחראים אנשי הצוות של ד"ר יצחק אשל

א. בקיצור נמרץ

הידוע בכינויו 'מרד בר כוכבא' לא היה כפי שלימדונו מי שלימדונו מרד 'משיחי' חסר אחריות אותו הנהיג מנהיג כרזימטי שסחב אחריו את כל העם לחורבן צפוי מראש, אלא שורה של מהלכים צבאיים ומדיניים מקומיים, שהסתיימו בטרגדיה בלתי צפויה מראש כלל וכלל. רבי עקיבא הוא דמות שולית בתוך הסיפור ההיסטורי האמיתי.

ב. ועל סמך מה אני כותב את כל מה שכתוב להלן?

על סמך הרצאות של ד"ר יצחק אשל בערוץ של אורי מילשטיין. סדרה אחת ובה 7 פרקים שודרה לפני 4 שנים. הנה הפרק הראשון

סדרה מפורטת יותר - לטעמי מפורטת מדי, לפעמים באופן פשוט בלתי נסבל, עם כל הכבוד ויש הרבה כבוד כי לדעתי לד"ר יצחק אשל מגיע פרס ישראל על גילוייו -  ובה עשרות פרקים (כרגע מעל ל-60), שודרה בשנה האחרונה, הנה הפרק הראשון שלה.

בנוסף קיבלתי מאנשי הצוות, ישירות מד"ר יצחק אשל, דרך המייל, קובץ המתיימר להיות 'סיכום' או 'תקציר' של ההיסטוריה המדהימה הזו, אבל הוא, כמו הסדרה השנייה , סובל מעודף פרטים כך שמרוב עצים לא רואים את הביצים.

ד"ר יצחק אשל הצהיר כמה וכמה וכמה פעמים שהוא מוכן לשלוח את התקציר לכל דכפין, במייל ובמייל בלבד. קל למצוא את פרטיו במרשתת ואם לא את שלו אז את של ד"ר אורי מילשטיין.

ג. המקורות להיסטוריה האמיתית של הסיפור

בשנת 1969 קיבל ד"ר יצחק אשל, בן קיבוץ נגבה, ארכיאולוג מנוסה, ארכיון עצום ובו אלפי פריטים: כ-4000 תעודות ובהן התכתבויות, תיאורי מעשים, הוראות הפעלה, איורי מבנים ועוד ועוד, על כולם חתומים גיבורי הפרשה, ועוד אלפי כלים למיניהם, ואלפים רבים של מטבעות.

מסיבות שונות ומשונות, המחקר על חומרים אלו החל רק בשנת 2005.

רשות העתיקות יודעת על הארכיון, והוא שמור בידיו של ד"ר יצחק אשל, שעם השנים כינס סביבו צוות חוקרים במטרה לפענח מה יש בהן.

מטבע הדברים וכפי שמקובל במחקר היסטורי, הצוות נעזר במקורות ראשוניים ומשניים מוכרים: ספרות חז"ל, כתבים רומים, כתבי אבות הכנסיה, מאמרים וספרים של חוקרים אחרים, כל אלו מספקים נתונים נוספים למה שעולה מהארכיון

ד. רגע, ואיך אתה יודע שלא מדובר בזיוף?

הלוואי ומדובר בזיוף, או אז נוכל להוסיף לרשימת המוזרויות האנושיות את הסיפור המדהים הבא: 

אי שם בבדואימלנד, ישבה חבורת בדואים, רובם ככולם אנלפביתים, ורקחה מזימה שמטרתה לרמות את היהודים, או לייצר תעודות מזוייפות וכלים שנראים אותנטיים ואלפי מטבעות, כל זה למטרות בצע.

כדי שהתוצרת שלהם תראה אותנטית, הם סיכמו ביניהם שהם יכתבו באותו הכתב אינספור פריטי מידע כאמור: התכתבויות, תיאורי מעשים, הוראות הפעלה, איורי מבנים ועוד ועוד, וכל זה בחתימות שיחזרו על עצמן, תוך הקפדה על כתיבה בכתב מלא, אי שימוש באות 'כ', כתיבת העיצור 'צ' באמצעות האותיות 'ת' ו'ס', וכן הלאה וכן הלאה.

אחרי שסיימו לכתוב 4000 תעודות כאלו על נחושת, עמלו הבדואים החרוצים על הקניית צורה מיושנת לתעודות, מן הסתם באמצעות פטישונים, כביסות אבק, טלטול על גבי גמלים וכיו"ב.

ואז הם ניגשו לחפש יהודי סתום שיקנה מהם את הסחורה הזו, וכל השאר היסטוריה.

ה. אז בכל זאת, איך בכל זאת אתה יודע שלא מדובר בזיוף?

'אמור לי מי שואל את השאלה ואומר לך באיזו מחלקה אקדמית הוא יושב', או בקיצור: מתעקש על השאלה הזו רק מי שיש לו אינטרס שלא יזיזו לו את הגבינה.

שגם על כך נאמר: "ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש" (ג'ורג' אורוול)

וכאמור, אם יסתבר שאכן מדובר בזיוף, סיפור הזיוף קובר באחת את כל הסיפור ההיסטורי על שמעון ועל הלל בן-גריס, הקיסר אדריאנוס, אלעזר הכהן, העיר דיבון, גדודי הפרשים, ההתנהלות הקוזאקית של המפקד הרומי שהגיע מאנגליה, ועוד.

אבל מי שרוצה לשמוע את התשובה על החשד בזיוף, מוזמן להקשיב לחוקרים עצמם, הנה ממש כאן 

ו. אז מי נגד מי ומתי?

הצד היהודי, בהנהגת שמעון הנשיא ושותפו הבכיר, טייקון הקרקע הלל בן-גריס, פעל בעיקר במרכז הרי יהודה, במשולש הכולל את עיר נחושת, אזור בית גוברין וסוסיא.

מטרת הפעולות הצבאיות של היהודים (ולא במקרה אינני כותב 'מטרות המלחמה' כי לא היו כאלו כי לא היתה כזו, בוודאי לא באופן בו היא מוכרת בזכרון הקולקטיבי): הצלת אוצרות בית המקדש בכלל וארון הברית - כן כן, ארון הברית - בפרט.

מטרות הצד הרומאי: עד שנת 130 (ומשנת 117), להגיע להבנות עם היהודים, כחלק ממדיניות אימפריאלית של פשרה ורצון טוב בכל החזיתות (מאנגליה ועד פאתי פרס). 

מטרות הצד הרומאי משנת 130 ואילך: מטרות סותרות - 1. הקיסר עסוק בהשבת כבוד אבוד בנוגע לעניין אחד או שניים. 2. יחידות רומאיות קבועות היושבות באזור מעוניינות בהמשך המודוס-ויונדי מהסוג שהתקיים בעין גדי, בקיסריה ובעוד מקומות. 3. יחידה צבאית שהגיעה לאזור יהודה ישירות מאנגליה, פעלה באופן מופקר, אולי באישור הקיסר, אולי בהעלמת עין

ז. אז מה למעשה התרחש ולמה? - קודם כל הרקע

בעוד אבא של אדריאנוס מנהל מלחמות השמדה טוטאלית נגד מורדים למיניהם - המפורסמים והרלוונטיים ביותר עבורנו הם יהודי התפוצות שמרדו בין 115 ל-117 במחיר דמים אדיר (השמדה טוטאלית של קהילות במצרים ובקפריסין למשל - הנה אדריאנוס מחליט לנקוט קו הפוך.

סמוך לתחילת שלטונו הוא מודיע ליהודים כי ירשה להם להקים את המקדש בירושלים.

בנוסף הוא שולח את אחד מאהוביו, עקילס שמו, לשבת בירושלים כנציגו. עקילס מתגייר ומאז ידוע בשמו אונקלוס. אולי הוא זה שאחראי על התרגום המפורסם.

ח. שנת 128 - לגיון 22 מתגייר, אדריאנוס לא מאד אוהב את זה

לקראת שנת 128 הדברים מתחילים להשתבש: לגיון רומאי, הלגיון ה-22, נשלח לירושלים בפקודת הנציב הרומי שיושב בקיסריה, להזכיר לעקילס מי בעל הבית.

התוצאה בלתי צפויה: כל חיילי הלגיון מחליטים להתגייר. תוספת שלי: תופעת הגיור היתה ידועה באותה תקופה, והיא כמובן מסבירה את הצלחת הנצרות מאוחר יותר, שהרי הנצרות היא יהדות עם משמעות ואופק מוסרי אבל בלי מצוות.

כשאדריאנוס שומע על הלגיון שנעלם, הוא מורה קודם כל למחוק את זכרו מהכתובות. דוגמא לכתובת מחוקה כזו יש בקיסריה. איך יודעים מה כתוב על המחוק? בשביל זה יש חוקרים שיודעים לעשות את העבודה הזו. ככה פועל מדע.

ט. 130-131

אדריאנוס עולה לירושלים בשנת 130, ומגלה את עקילס לאזור אנטוליה, כי להרוג אותו הוא לא מסוגל, כי אדריאנוס הומוסקסואל מוצהר, ועקילס הוא אחד מאהוביו. אבל במקביל הוא דורש מהחכמים להסגיר את המתגיירים כדי להענישם. החכמים כמובן מסרבים. אדריאנוס משנה את עמדתו האוהדת כלפי היהודים, ומודיע שהוא לא ירשה להקים את בית המקדש, וכי אדרבה, בכוונתו להקים על הר הבית מקדש רומאי.

באותה שנה, 130, הוא ממשיך למצרים, שם הוא מאבד אהוב נוסף, בנסיבות טרגיות, לא ברורות, דבר המעכיר את מצב רוחו ומקטין את הסיכוי שהוא יחזור לעמדתו הפשרנית בה נקט החל משנת 117.

היהודים בירושלים מצידם לא יודעים מה לעשות ומקווים לטוב.

שנת 131 היתה שנת שמיטה, שום דבר משמעותי לא השתנה, אך המתח המשיך להיות באוויר.

י. יולי 132 - אדריאנוס חורש את העיר וקורא לה איליה קפיטולינה ומודיע על הקמת מקדש רומי בהר הבית

ובכן, קודם כל, מה שקראתם בכותרת: כי אנחנו למדנו שבעיקבות המרד שונה שם העיר ואז היא גם נחרשה ופוזר על אדמתה מלח. אז הסדר הפוך - החלטתו של אדריאנוס לממש בשנת 132 את איומו משנת 130, היא הסיבה לפרוץ מעשי האיבה (ובשום אופן לא מרד, ובוודאי ובוודאי לא מלחמה כלל-לאומית אליה התגייסו כולם לקריאתו של מנהיג כריזמטי).

לא פחות חשוב: חריש העיר היא לא הריסתה, אלא סימונה. מדובר בטקס ידוע באימפריה הרומית -לוקחים שור וחמור החורשים יחדיו (האם יש קשר לציווי היהודי שלא לנהוג כך? לא יודע, מעריך שכן, לא משנה כרגע), ומסמנים את גבולות העיר, ואחרי זה מארגנים אותה כמו שמארגנים עיר רומית: קארדו ודקומנוס, שתי וערב, וכן הלאה.

י"א. אוגוסט 132 - ארון הברית בידינו

ב-8 ביולי 132 מתקיים הטקס. ירושלים מוכרזת כקולוניה איליה קפיטולינה. 

למחרת כנראה מתקיים הביקור המפורסם המוזכר בתלמוד, של ארבעת החכמים הבוכים על חורבן העיר, והם מתווכחים ביניהם כיצד להבין את ההתפתחויות: 

'ושוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו את בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקודשים והתחילו בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים ? אמרו לו, מקום (הדביר) שכתוב בו: והזר הקרב יומת (במדבר א', 51) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכן אני מצחק. דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיהו" (ישעיהו ח', 2). [בבלי, מכות, כ"ד, ע"ב]

בשלב זה נזעקים בני צדוק, כי כהכנה לבניית המקדש הרומאי מתחילים פועלים לנקות את השטח. בשלב זה יש על הר הבית כמה בתי כנסת, ומן הסתם אלו שמפעילים אותם.

אבל מה שיש מתחת להר הבית, במה שאולי אנו מכירים בשם 'מנהרות הכותל', חשוב בהרבה. ארון הברית. כן , ההוא מהמסע במדבר או לפחות זה שאומרים עליו שנסע במדבר, כך או אחרת, חפץ עתיק וקדוש ומרכזי, על כל שרשרת האמונות הכרוכות בו, וכן הלאה.

ומי יודע על מה שיש שם? כאמור בני צדוק. כן, ההם ששורשיהם הולכים לאחור לפחות עד מרד החשמונאים, אלו שהובסו על ידי החשמונאים במאבק הפנימי, ירדו לקומראן (על הדרך אספר שמהתעודות עולה שהשם קומראן היה מוכר כבר אז ושהיתה לו משמעות שלמרבה הצער זכרוני בוגד בי כרגע ולא מגלה לי מה היתה משמעות השם), ומאוחר יותר, בנסיבות כאלו ואחרות, עלו חלקם לכפר כוזיבא, והנה משהו שכולנו מכירים.

בכל אופן, בני צדוק פונים לשמעון ולטייקון המקומי, הלל בן-גריס, איש עשיר שאדמותיו משתרעות על אזור של כ-100 קמ"ר במשולש הנזכר, לצורך העניין נסתפק באלכסון אחד שלו, זה המחבר בין עיר נחושת לבין בית גוברין.

מדובר על כ-165 נקודות ישוב מסומנים, כולל כפרירים ומעיינות, ובכל אופן שטח מיושב המסביר את המשך הדברים, וכן, אנחנו עדיין ב-132.

ובכן, בני צדוק פונים להלל ולשמעון, ומסבירים להם את הבעיה העומדת להתרחש אם הרומאים יממשו את תכנית בניית מקדשם.

שמעון והלל מסכימים לקחת את המשימה על עצמם.

כבר ב-130, לאור ההחמרה ביחסו של אדריאנוס ואיומיו לשנות את אופי העיר, הם החלו לארגן כוח צבאי המבוסס רק ואך ורק על אנשים מוכרים. 

בארכיון יש את מסמכי הגיוס שלהם, ובין הלוחמים שליש הן לוחמות, בשלב הראשון גוייסו 300 ששוחררו לטובת שנת השמיטה. 

לקראת הקרב של 132 הכוח עומד על כ-1800 איש, מהם כ-300 פרשים, כולם שומרי סוד, ממושמעים ונאמנים, כלומר בשום אופן לא צבא עממי.

הפרשים פוגעים בכמה יחידות רומאיות באזור הבקעה: עין גדי, יריחו ועוד, מתוך מטרה למשוך כוחות מירושלים.

הכוח הראשי מחליט לחדור לעיר ממערב אבל רק לאחר מימוש תחבולת הטעיה באמצעותה יפתחו השערים לעיר. 

על התחבולה אחראית שנדאר, בתו של שמעון. היא מצרפת אליה כמה לוחמות, והן 'עושות כמעשה יעל': מתחזות לזונות ומסיחים את דעתם של החיילים.

הכוח הראשי חודר למצודת העיר ('מצודת דוד') ומחסל את הכוח הרומאי. 

למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט 132, מושלמת המלאכה בהר הבית, והיעד - הצלת ארון הברית - מושג. 

סך כל האבדות בצד היהודי כ-150 לוחמים. בתעודות מופיעים שמות כולם.

לאות הוקרה משנה שמעון את שם בתו משנדאר למנבת - "מנשים באוהל תבורך", בהשראת מעשה דומה שנעשה לכבודה של יעל (שופטים, ה', 24).

י"ב. ראש השנה 132 - תחילת שנה א'

זמן קצר לאחר הנצחון הצבאי, מתחילים שמעון והלל לבנות את בית המקדש בירושלים, אך עם השלמתו הם נמנעים מלהפעילו.

חשוב לא פחות: שמעון והלל מטביעים מטבעות, ומסמנים אותן מכאן והלאה (אבל רק בשנתיים הראשונות), במלים המוכרות לכל חובבי המטבעות של התקופה: שנה א' לגאולה, שנה ב' וכן הלאה.

גם באלפי התעודות הנזכרות - ותודה לבדואים שהקפידו גם על זה כשזייפו את כל התעודות - מופיעים התאריכים כשהם ממוספרים לפי שנים: שנה א', שנה ב', שנה ג' וכן הלאה, והמספור ממשיך הלאה עד המקבילה לשנת 143 לספירת הנוצרים, שאני מקווה שאין צורך לומר שבעת ההיא לא היתה ולא נבראה ואפילו הנוצרים לא הכירו אותה.

אבל יש לזכור ששנת הגאולה מתחילה בקיץ, באוגוסט אם לנקוט שיטת מדידה ברורה, ואילו שנה היסטורית מתחילה בחורף, ולכן, כפי שניתן לראות להלן, ליד שנה היסטורית עגולה, סימון כפול של השנה בתעודות.

בכל אופן, הנקודה המרכזית היא שתוצאות הקרב הטובות מדי, יצרו מצב בו הרומאים אינם בעיר, ושמעון שכל מה שהתכוון לעשות הוא לחלץ את ארון הברית, מוצא עצמו נאלץ לנהל מדינה.

המדינה בראשותו מתקיימת למעשה 400 יום.

י"ג. שנת 133 - שנה א'-ב'

למיטב זכרוני, שנה של סטטוס קוו, במהלכה מחזקים היהודים את שליטתם בעיר ובמרחב, שמעון והלל מנהלים כל מיני עניינים כלכליים ואישיים ומשפחתיים, חתונות לידות וכיו"ב, מסחר ענף עם המואבים שמהצד השני של הנהר, המספקים להם סוסים ונחושת, תמורת הרבה מאד זהב שנשמר בירושלים, ועכשיו עמד לרשותם.

י"ד. שנת 134 - שנה ב'-ג'

שמעון מחליט לשנות כיוון, ולסמן לאדריאנוס שהוא מוכן לוותר לו על השליטה המדינית, ולהסתפק בענייני פולחן ותרבות בלבד.

לצורך כך הוא עושה שני מעשים שמשמעותם הפייסנית ברורה וחד משמעית: 1. על המטבעות שהוא ממשיך לטבוע כי הכלכלה משגשגת ואי אפשר בלי מטבעות, הוא לא, אני חוזר, הוא לא כותב 'לגאולת ישראל'. 2. הוא קובע את מקום מושבו בהרודיון, כלומר מוותר על הסמל הדרמטי של נשיא ישראל היושב בירושלים.

אדריאנוס מצידו מסרב לשנות את עוינותו, ואמנם מצד אחד הוא לא שולח צבא שלם למגר את היהודים, אך גם לא עושה שום צעד של תמורה במדיניותו.

הכוחות הרומאיים שיושבים בשטח כבר כמה וכמה שנים, מעוניינים לשמור על הסטטוס-קוו, כמו גם שכניהם היהודים, כי כך מקובל כבר יותר מ-100 שנה, להוציא ימים קשים של מרד ואלימות. יחידה צבאית רומית יושבת קבע בשטחי האחוזה של הטייקון הלל בן-גריס, מבלי שהם יודעים כמובן שהוא למעשה המממן המרכזי והדמות המובילה של כל מה שעשו היהודים מבחינה צבאית בשנים עברו (130-133).

ט"ו. שנת 135 - שנה ג'-ד'

בפסח שנה ד', אביב 135, מגיע מבריטניה סוורוס, מפקד רומאי שאין לו שום סנטימנט מקומי, ועוד פחות מכך אינטרס מהסוג שיש לכוח הרומאי הותיק

בנוסף, הוא נחוש ליישם בארץ ישראל את השיטות ששימשו אותו בהצלחה בבריטניה, ככל הנראה בעידוד אדריאנוס העצוב המתוסכל והכעוס.

וכך נתקלים יהודים יושבי כפרים באזור דרום יהודה ביחידות אלימות של עשרות פרשים רומאים, הפושטים על הכפרים, חומסים ושורפים, בזמן שהם בורחים לגבעות או למנהרות המסתור 

ואם כבר הזכרנו מערות מסתור: בשום אופן הן לא נחפרו כהכנה לשום מרד גדול שלא היה כאמור ולא נברא אלא בראשם של חז"ל ושל יהושפט הרכבי וחבורת מטיפי המוסר שממשיכה את דרכו מתוך בורות לגיטימית עד לפני 4 שנים, הזמן בו ד"ר יצחק אשל החל להרצות את ממצאיו בערוץ של אורי מילשטיין, כלומר כבר ארבע שנים שהבורות הזו לא לגיטימית.

למה נחפרו? גם כדי ליצור מקומות איחסון למזון, גם למקרי חירום כמו שריפה, או כדי לברוח מהכפר במקרה של פלישות שגרתיות של סקיתים הונים וטאטארים, ובכל מקרה היה זה חלק קבוע בבנייה באותה תקופה, ולמעשה מאות שנים קודם לכן, כלומר לא ביטוי להכנה הלאומית הכללית למרד הכלל לאומי עליו למדנו.

כשהמפקד האלים הזה הגזים, הרומאים הותיקים בעלי האינטרס יצרו לחץ כנגדו, והתוצאה היא שהוא נשלח לחנות באזור ביתר. הנה כאן הדברים מתחילים להתחבר למה שכולנו מכירים. יאללה ביתר.

ט"ז. שנת 136 - הכנעת ביתר, כיבוש ירושלים, הטבח ההמוני והנקמני של הרומאים

הרומאים שישבו בביתר השתלטו על המעיין ששימש את העיר הקטנה.

חלק מ2000 היהודים שישבו בה פנו לשמעון בבקשת עזרה.

שמעון הגיע בראש כוח של כ-700 פרשים לביתר, וגילה שבעצם יהודים רבים בכלל לא רוצים להסתכן במלחמה. בשלב זה אבל הוא כבר החליט שהוא נשאר בעיר ועושה סדר.

הוא מתכנן תכניות צבאיות סבירות למדי, אלא שבשלב זה הוא נרצח באמצעות נחש ארסי, ככל הנראה על ידי עוזרו האישי, איש עין גדי, ישוב שהיה ידוע בהסתייגותו השיטתית ממאבק ישיר ברומאים, מסיבות כלכליות ידועות עוד מימי המרד הגדול (שמן האפרסמון).

הרומאים צרים על ביתר, ואחרי הכנעתה באוגוסט 136, הם ממשיכים לירושלים. אחרי 50 ימי מצור הם מכניעים גם אותה בדצמבר 136.

בתעודות מדווח על זרם קבוע של פליטים יהודים העושים דרכם אל עבר הירדן המזרחי.

על הטבח מדווחים גם מקורות יהודיים וגם היסטוריון רומאי, אמנם כמאה שנה לאחר מעשה, ובכל זאת.

מימדי הטבח עצומים, אך קטנים בהרבה מאלו של 'המרד הגדול', 65-70 שנים קודם לכן.

עם זאת, החיים באזור של אחוזת בן-גריס, עיר נחושת, חברון, בית גוברין והסביבה, ממשיכים כסידרם.

י"ז. שבע שנים אחרי - אנשי בן-גריס נודדים הלאה, אולי לחצי האי ערב, סוג של סוף דבר

הארכיון כאמור מכסה עוד שבע שנים אחרי תום הארועים הצבאיים.

ב-136 שוב קובע אדריאנוס את מעמדה של העיר: עיר אסורה לכניסה ליהודים בשם איליה קפיטולינה.

ב-137 הוא הולך לעולמו.

הישוב היהודי בארץ יעביר את כובד המשקל לצפון.

ואיפה ארון הברית? ד"ר אשל רומז שיש על כך תשובה.

אותי זה לא באמת מעניין, אבל את מי מעניין מה שאותי מעניין חוץ ממה שמעניין אחרים מה שמעניין אותי?

קובלנתו של ליפשיץ - או: מה כל כך מסוכן בהכרזת העצמאות ומה יהיה עם שבט דוב המערות?

א. בדרך לרכבת עוברים בגולדמונד ספרים

אתמול עשיתי קפנדריות כמו שאומרים בעברית משונה, כדי להניח ידי על ספר שהבטיח רבות גם על פי הכותרת ("הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה") ועוד יותר על פי המחבר: פרופ' עודד ליפשיץ, היסטוריון וארכיאולוג מאונ' תל אביב, שזכיתי ליפול על הרצאות מרובות שלו ביוטיוב, מעולה ממש.

מילא שמתי עליו את הידיים. תוך זמן קצר, כבר ברכבת, נתתי בו עיניים.

כבר שנים שאני מתאמן בלהכיל תחושות אכזבה, מכל מיני סוגים, ולכן החזקתי מעמד גם הפעם.

אילו הייתי אדם של אנדר-סטייטמנט, הייתי מסיים את הפוסט הזה כאן במלים: "אסתפק בהרצאות המעולות של פרופ' ליפשיץ ביוטיוב".

ב. האם ניתן לעמוד על הראש 7 דקות רצוף? או: איך לפרסם ספר בידיעות אחרונות?

אבל אני לא באמת אדם של אנדר-סטייטמנט, אם כי נראה לי שאצליח לרכוש את המיומנות הזו, בהנתן הצלחתי לרכוש מיומנויות גם בהתמודדות עם אכזבות וגם ביוגה מעשית (כלומר אני לא בקטע של הממבו ג'מבו של היוגה, אבל מסוגל לעמוד ראש, לא כמו בן גוריון אלא עמידת ראש נכונה, 7-8 דקות בלי שום בעיה).

אז עד שזה יקרה, הנה כמה מלים על הסיבות לאכזבה. ולפני זה, ברוח השאלה המפורסמת של חז"ל, האם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא, האם טוב לו לספר שנברא משלא נברא? גם כאן התשובה חיובית.

לא במקרה הספר התפרסם בהוצאת 'חמד-ידיעות אחרונות', כשידוע לכל מי שעוסק בתחום כתיבה ופרסום (אני למשל), שמשמעות המלה 'חמד' כאן היא בדיוק מה שחשבתם: חמדנות כלכלית לשמה.

החברים בידיעות אחרונות לא יעלו על דעתם לשקול אפילו במקרה, ספר שהם לא יודעים בוודאות שהוא הולך להיות סוג של הצלחה מסחרית.

לא מאמינים לי? כנסו לאתר שלהם ותבדקו ותמצאו, שכדי שהם יועילו בטובם לשקול פרסום של כתב יד, על המחבר לשלם להם כמה מאות זוזים.

ג. געגועי לשטרנהל

ולכן, לפני שאני מתחיל להפגיז, התשובה על השאלה הקצרה 'האם שווה לקרוא בספר' התשובה היא הקצרה ביותר האפשרית: כן (הגם שהמלה 'לא' היא בדיוק באותו אורך).

ואחרי שאמרנו כמה מלים טובות על המחבר (אפשר להוסיף עוד ועוד: די אם נזכיר שהאיש ניהל כבר 12 משלחות חפירה באתר החשוב עזקה שליד בית שמש. ועל זה למשל להוסיף שכדאי למתעניינים לשמוע את ההרצאה שלו על השפעת המנהל האשורי על אופן ייצור כדי החרס בהם אוכסנו אוצרות החקלאות הארץ-ישראלית: שמן, דבש, יין), אפשר לגשת לעניין.

לפני כמה וכמה שנים כתבה אניטה שפירא מאמר ביקורת משובח על ספרו של שטרנהל אודות "בגידת" תנועת העבודה הציונית בייעודה הסוציאליסטי "תיקון חברה", והעדפתה טפו טפו כוסאומו את "בניין האומה" הציוני.

על שטרנהל ראוי לכתוב כמה וכמה וכמה וכמה פוסטים ארסיים, ובעצם אפשר פשוט להתעלם ממנו, אבל כך או כך, נדרשתי לאניטה שפירא (ואלו מכם שציפו להשמצה הקשורה לענייני אלון, היכונו לאכזבה משלכם), בזכות כותרת מאמרה הנפלא בו היא שוחטת את 'תיזת שטרנהל' (בשתי המלים האחרונות היחידה המייצגת משהו ממשי היא המלה שטרנהל): "קובלנתו של שטרנהל".

אז תודה אניטה, אני ממנף את הכותרת הנפלאה הזו ומיישם אותה למקרה שלנו: "קובלנתו של ליפשיץ".

ד. קובלנתו של אודי מנור

אז מה היא הקובלנה של פרופ' ליפשיץ עד כדי כך שהוא שידר פודקאסט בנושא, שהיה מסתבר מספיק מוצלח, עד כדי חוזה פרסום מחמדני ידיעות-אחרונות?

אילו הייתי יודע מראש, כנראה שלא הייתי מחליט לשנות תכניות, לנסוע לצד השני של העיר, ולרכוש אותו בידיים רועדות ובעיניים כלות להתחיל לקרוא בו כבר ברכבת במקום לנצל את הנסיעה מחיפה לתל אביב לשלאפשטונדע.

הקובלנה שלו היא על כך שמחברי המקרא לא תיארו את כל מה שהתרחש בתקופתם ובאזורם, ובמקום זה כתבו רק על מה שמעניין אותם.

תודו שזה מדהים, נכון?

תנו לי להדגים לכם את התיזה על עצמי, כרגע. הנה קובלנתו של אודי מנור על הפוסט שהוא כותב עכשיו: הפוסט מתמקד בספר של ליפשיץ, כשמעליו, בגובה של כ50 ס"מ בסך הכל, עוד לפחות 100 ספרים אחרים. ומה איתם? למה לא להזכיר אותם? מה הם עשו רע? מה כתוב בהם שעלול לפגוע בפוסט על ליפשיץ?

ה. דע נעווער ענדינג סטורי

ולנמשל: תוכן העניינים של הספר "הסיפור שלא סופר" בנוי בדיוק ככה, עם תוספת, ואני ברשותכם רגע עוצר כדי לעשות קונטרול C ל"הסיפור שלא סופר" כדי שיהיה לי קל עוד רגע, באמצעות קונטרולV להדגים לכם למה הכוונה:

"הסיפור שלא סופר" על ירושלים הקדומה

"הסיפור שלא סופר" על השפלה ותולדותיה

"הסיפור שלא סופר" על תולדותיה של ממלכת ישראל

איזה כיף זה לעשות קונטרולV

"הסיפור שלא סופר" על תולדותיה של ממלכת יהודה בימיהם של מחברי ההיסטוריה המקראית

ואלו רק שמות החלקים, כי כל פרק מתחיל בדיוק כך, הנה שוב הזדמנות לקונטרולV, תענוג קטן כזה, פינוקון:

"הסיפור שלא סופר" על המרד של יהוא

"הסיפור שלא סופר" על המציאות ההיסטורית שמשתקפת במחזור סיפורי אלישע

הבנתם. בסך הכל 33 פרקים. כתובים טוב? כן. מעניינים? יש ויש. למדתי משהו חדש? כן.

למשל שסביר להניח שירמיהו הנביא הוא צאצא של עלי, ההוא משילה, זה שנפל ושבר את המפרקת.

למשל על חשיבותה של עזקה שפעם לא קראו לה בכלל עזקה ושהיא שגשגה כל עוד הפלשתים הסמוכים היו חלשים, וחשוב מכך: שתושבי עזקה לא היו יהודאים חלילה אלא חברי שבט דוב המערות, כלומר שבט עמק האלה כפי שמציע ליפשיץ, שבט שחי ופעל באזור עזקה, באופן עצמאי, כ-1200 שנה.

ו. אז מה העניין ??

שואלים השניים שהגיעו עד כאן והשלושה שהתחילו מכאן (בחכמה עשיתם: יש ללכת לסוף או לפחות לאמצע!)?

ש"הסיפור שלא סופר" (עוד פעם קונטרולV) הוא קובלנה על כך ש"הסיפור שלא סופר" לא סופר במקרא.

וואלה.

כי חשבנו שהמקרא הוא ספר היסטוריה.

ואוי וויי, הוא לא ספר היסטוריה אלא ספר "מגמתי" לא עלינו.

איכסה. מגמתיות? לא בבית ספרנו.

שהרי השאלה החשובה אמורה להיות זו: לא האם לטקסט אידיאולוגי יש מגמה אלא מה המגמה שלו.

והמקרא, ואת זה כותב גם ליפשיץ, הוא טקסט אידיאולוגי שתפקידו להציע כיוון אידאי בצורה לוגית, כלומר לשכנע את המאזין ואת הקורא ואת המעמיק שהמגמה המוצעת היא המגמה הנכונה.

אבל לדון במגמות זה לא אקדמי, זה לא מסתדר עם מה שהחברים בשייח מוניס מצפים מאדם משכיל ובעיקר נאור (כי רוב הנאורים שאני מכיר הם לא ממש משכילים), ולכן כל מה שעליו לעשות הוא להראות שהטקסט - המקרא במקרה הזה - "מגמתי".

ז. האם אפשר אחרת? ותודה לפב"י ולקסטיין ותודה גם למלפפונים ולכרישים

האם אפשר אחרת? תציצו למשל בספר 'תולדות האומה הישראלית' שלמיטב ידיעתי עלה לאתר 'פרוייקט בן יהודה'.

חתום עליו מתבונן מודרני אחר בתולדות עם ישראל, יוסף קסטיין שמו, שאין לי ספק שכשם שאני לא שמעתי עליו עד לפני כשנה, גם אתם ברובכם לא שמעתם עליו עד עכשיו.

קסטיין שם את הדגש בדיוק על העניין הזה: מה המגמה של האמונה הישראלית ובעיקר כיצד היא מפתחת כל הזמן מתוך החיכוך של האומה היהודית בתולדותיה, כלומר בהיסטוריה שלה.

כלומר בעוד ליפשיץ מנתק בין היסטוריה במובן של תיאור חף ממגמות העומד מול מגמתיות חפה מהיסטוריה (או חמור מכך, מעוותת אותה), הנה קסטיין (למשל) מערבב את השתיים מתוך מגמה להבין את המגמתיות של בעלי המגמה.

כי בני אדם הם בני אדם כי יש להם מגמה, אחרת הם מלפפונים או כרישים.

ח. אז על מה ולמה האכזבה?

מהפער בין מה שקיוויתי לשמוע מפי ארכיאולוג והיסטוריון מעולה על הסיפור שלא סופר, לבין הטענה הטריוויאלית אודות "המגמתיות" לא עלינו.

כי יש לכל העניין הזה עוד תוספת מרה אחת, שבימים אלו, הידועים גם בכינוי הקולע 'הימים הנוראים של הציונות' (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות), פשוט אין ברירה אלא להזכירם, הגם שיתכן שאוהדי הספר ומעריציו של ליפשיץ, יישמו עלי את מה שיישמתי בעיקבות שפירא על שטרנהל עליו, לאמור: 'קובלנתו של אודי'.

כי בתחילת הספר, כדי להסביר לציבור שאיננו מכיר את רזי מקצוע ההיסטוריה, ליפשיץ מתאר את ההבדלים בין מקורות ראשונים לשניים, את החשיבות שבהכרת שפות, את הקושי לארגן את העובדות לפי הסדר ועוד.

וחשוב מכל אלו: את חובתו של חובב העבר לזכור שכל תיאור שלו את העבר הוא פרשנות, וכל פרשנות עלולה להיות לא עלינו מגמתית.

ט. ושוב פעם בן גוריון עם הטריקים שלו

והנה אנו מגיעים ללענה המאכזבת במיוחד בספר הזה: ליפשיץ, כדי להדגים מגמתיות מה היא, מביא לא פחות מאשר את הכרזת העצמאות. כן.

ולמה? נו, ברור: כשם שההיסטוריונים האלמונים של ממלכת יהודה התעלמו כמוני כרגע מהספרים שנמצאים חצי מטר מעלי וכתבו היסטוריוגרפיה מקראית תחת העקרון של "הסיפור של סופר" - והפכו למשל את השפלה (מושג המבטא התנשאות כמובן, אלא מה) ל'שפלת יהודה', ואת העיר החביבה של שבט דוב המערות ל"עזקה" וכן הלאה, תוך שהם מתעלמים מכל התרבויות והעמים שישבו כאן - כך גם מגילת העצמאות שלנו, כידוע.

וליפשיץ, כדי לוודא הריגה, מנתח את מגילת העצמאות שורה אחר שורה, כדי להראות שכל קשר בין התוכן שלה לבין האמת ההיסטורית, קלוש עד לא קיים.

הכרזת העצמאות - ואני מצטט: מילא "מדלגת על פרקי זמן ארוכים" וכמובן "מתעלמת ממציאויות מורכבות" (כי כידוע בן גוריון עסק במחקר היסטורי ולא ביצירת היסטוריה), אלא, שומו שמים, המגילה "ממקדת את התיאור רק בעם היהודי".

ולמי שלא הבין, ולמי שנמאס מהטקסטים הדומים ברוחם, תפקידם ומגמתם המתפרסמים בהשארץ בכל יום בערך, הנה ליפשיץ מספק לנו עוד קיסם למדורה:

"המסר שמבקשת ההכרזה להעביר טמון בדילוג על 2000 שנות הגלות, על מה שקרה בארץ בפרק הזמן הארוך הזה, ועל עמים אחרים שגם להם תביעת בעלות על אותו חבל ארץ".

התקבלת למסדר הנאורים ליפשיץ.

חסר רק פרס ישראל (ואין לי ספק שגם הוא יגיע, ובצדק, כי התרומה המחקרית שלך אדירה ממש, שלא ייגמר לעולם, כן ירבו, תודה על כל גילוי וגילוי והצגתו).

י. אז מה יהיה עם שבט דוב המערות

ולמען הסר ספק על הספק, מוסיף ליפשיץ בעניין מגילת העצמאות את הטענה הבאה, שלכאורה נועדה להציל אותה, אבל למעשה מוסיפה לה עוד מסמר לארון:

"האם זהו שמשקף את כל ההיסטוריה? האם זהו תיאור שהיה נכתב על האם זהו תיאור ידי היסטוריונים אובייקטיביים? ודאי שלא. אבל זהו הרי איננו תיאור היסטורי, אלא מסמך אידיאולוגי שמשתמש בהיסטוריה כדי לבטא את מטרותיו. כל עוד קוראים אותו כך ומבינים את המסר שטמון בו - אין עם זה כל בעיה. הבעיה תתחיל כאשר המציאות ההיסטורית מיטשטשת, המסר אובד, והתיאור נתפס כשיקוף מלא של ההיסטוריה - כפי שהיתה"

"כן" כאילו אומר ליפשיץ, "בן גוריון סבבה לגמרי. הוא מכריז הכרזה כי הוא עושה היסטוריה, הגם שהיא לא היסטוריה, אלא ביטוי למימוש המטרות הציוניות". אבל הואיל ו"המציאות מיטשטשת" (נגיד אוסלו? נגיד ביביביביביבי? נגיד דה-מו-קרה-טיה? לא יודע, רק מנחש מה היטשטש לו בין מאי 1948 ליוני 2023, זמן חתימת הספר), הנה "המטושטשים", אני למשל, אולי, עלולים להבין שמה שכתוב בהכרזת-מגילת העצמאות היא "ההיסטוריה כפי שהיתה", והרי היא לא, כי יש כאן עוד עמים ועוד תרבויות ישבו כאן ב-2000 שנות גלות ומה איתן רבאכ.

ובאמת, מה יהיה עם הזכויות של שבט דוב המערות שחי בשופי ונחת 1200 שנה ברציפות מה?

לא שאני יודע, אני אבל יודע בוודאות המוגבלת באנושיות שלי, שאצלי לפחות שום דבר לא היטשטש.

לא רק שאין לי שום קובלנה על כך שבן-גוריון לא הקפיד לכסות בפודקאסט שלו ביום הנשגב ההוא, ה' באייר תש"ח, את כל תולדות האנושות מאז יובל נוח הררי ועד נוח בשבע שגיאות;

לא רק שאין לי קובלנה על כך שבן גוריון הסתפק רק בלהכריז על הקמת המדינה;

אלא שאין לי שום ספק לגבי גרעין האמת הברור והחד שיש בהכרזה הזו, וכי אדרבא,

ברור לי כי לכל אדם הגון אחר, בן שבט דוב המערות, בת שבט עמק האלה, ובנים ובנות לדת האמת, יודעים שמה שהכריז בן גוריון הוא האמת ההיסטורית הנקייה והפשוטה: עם ישראל שב לארצו.

וכל השאר הם הערות שוליים הנגזרות מרצון טוב או רע של כל אדם באשר הוא. והיסטוריה.