לא, לא אכתוב על החג עצמו, רק אמליץ על הספר שאת תצלום כריכתו הצמדתי לרשומה הזו.
כי מה שרציתי לכתוב הוא 'כללי' יותר, פחות תורני במובן הנשגב, האהוב, של המושג תורה, אבל הוא קשור ישירות למושג גם אם לא ממש לתוכן המתבקש: תורתנו הקדושהכלומר, לא אכתוב הפעם על הדקויות שבין נעשה ונשמע בספר שמות לבין ושמענו ועשינו בספר דברים ועוד ועוד, בהזדמנות, אבל גם כתבתי על זה בבלוג אם מישהו ממש ממש חייב לשמוע מה יש לי החילוני האתאיסט הציוניסט לומר על תורתנו הקדושה.
המושג תורה פשוטו כמשמעו, משהו, דברים, רעיונות, תפיסות, שמורות את הדרך.
כמה פשוט. תורה מורה ואידך זיל גמור.
ומתבקש כאמור דיבור על דרכו של אדם על פי תורת ישראל, ולא שאין לי מה לומר בנושא, אבל כאמור, לא עכשיו.
כי עכשיו יש מהומה ציבורית, כי עוד מעט בחירות, כי עוד מעט מסתיימת הפסקת האש שאף פעם לא החלה, או שלא, כי עכשיו ההוא פורש מההם וההם הכריזו על איחוד והאלו מתלבטים אם לעבור מתנועה למפלגה וכן הלאה.
ולנוכח הבלגן הזה נחוצה תורה, במובן הראשוני של המלה. תורה שתראה לאן הולכים.
וכבר לימדונו רבותינו שכשאנחנו לא בטוחים לאן להמשיך כי הנקודה הבאה לא ברורה, אין אלא לחזור לנקודה הברורה האחרונה. ומשם לנסות שוב.
והנה, כך מסתבר אם מביטים על בני האדם באופן הגון, זה מה שעושים כולם.
כולם מתלבטים, כולם לא בטוחים, כולם לא יודעים את העתיד, כולם מודאגים.
אבל מכאן מתחילים ההבדלים.
הרג'"א, רבנו ג'ורג' אורוול, כבר עמד על התופעה הזו כאשר חיבר עבורנו את תורת המדינה הגאונית שלו, 'חוות החיות'.
אורוול כמובן הציג במערומיה את הגישה לפיה 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', וגם אם ברור שהוא כיוון את חציו אל עבר הבולשביזם, אין ספק שהחזיר נפוליאון לא נעלם מן העולם ב-1991, אלא הוא ממשיך לחיות איתנו ממש, הוא וכל העדר.
כי 'שתי רגליים -רע' וכן הלאה ניתן ליישום ואכן מיושם כקיצור דרך מפלצתי בשלל דרכים בימינו.
למשל: 'מלחמה - רע'. כל מלחמה. לא משנה מי הנמען שלה, מה מטרתה.
למשל: 'מפאיניק - רע', ואת זה לא צריך להסביר. ואם 'מפאיניק - רע' מתחת ל'ארבע רגליים' יש מקום להמון המון חזירים, תרנגולות, סוסים, פרות וחמורים.
למשל: 'גל"ס - רע' (גברים לבנים סטרייטים).
זכורה לי בעניין מרנין זה מדבקת-פגוש משנות ה-2000: "האלף השלישי הוא האלף הנשי".
הטימטום הספציפי הזה הופיע בערך באותו הזמן בו התקיים קרקס 'המילניום' (זוכרים? באג2000 היה רק הדובדבן שבקצפת הטימטום הקולקטיבי ששטף אותנו אז).
אז מה אם שלי יחימוביץ היא אשה ושרי אריסון היא אשה ושתיהן ישראליות ושתיהן 'חזקות' ושתיהן דוברות עברית ושתיהן רהוטות ושתיהן נדמה לי ציוניות ושתיהן ללא ספק שומרות חוק ושתיהן מעל לכל שמץ ספק רוצות לעשות טוב וטוב ורק טוב, אבל מה לעשות שאחת קיבלה במתנה את בנק הפועלים מאבא שלה שהעלים מס אבל היו לו את החברים הנכונים בצד הנכון של חוק השבות ואילו השנייה בנתה קריירה שלמה על תפיסת עולם המתנגדת בדיוק לפעולה הזו של מסירת נכסי ציבור לידיים פרטיות?
אז מה? אז כלום. כי אם התורה היא וריאציה כזו או אחרת של 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אז הואיל ואנחנו באלף-השלישי-האלף-הנשי, שזה כמו לומר גל"ס - רע ונשים - טוב, אז מש"ל: אין הבדל בין יחימוביץ לאריסון כי שתיהן נשים.
תמשיכו לבד. אתם כבר לא זקוקים לי. תחת 'ארבע רגליים - טוב' תכניסו את מי שבא לכם טוב ברשתית: את ילדי תימן פקיסטן אקאטמפוקוסטן, את הפלסטינים האומללים, את המזרחיים של ההוא עם הקוקו, את החרדים שהם כך מסתבר משכתוב ההיסטוריה על פי כללי הרג'"א ראשוני הציונים ובוני הארץ, וכן הלאה.
תורתי לעומת זאת אחרת לחלוטין. בדיוק על יסוד תורתו-אזהרתו של הרג'"א, רבנו ג'ורג' אורוול, אני נזהר מלעשות לעצמי חיים קלים. כמה פשוט.
כי משמעות ההכרעה התורנית של לא-לעשות-לעצמי-חיים-קלים משמעותה חרות.
החרות להפעיל את השכל לגופו של עניין.
אבל ביחס לנקודת ייחוס ממנה יצאתי ואליה אני חוזר בכל פעם שאני מתבלבל: היותי יהודי מארץ ישראל.
נקודת הייחוס הזו עומדת לפני היותי גל"ס, מועמד לשינוי מגדר, מועמד ללימודי מגדר, מתלבט אם לקרוא ספר איקס או לכתוב ספר וואי, מתלבט אם להצביע למפלגה זו או אחרת, מתחבט אם להכנס לדיון פוליטי או לא (לא, באמת שלא, מיותר לגמרי).
הנה למשל לפני שעה קלה תפס אותי שכן במדרגות, ושאל אותי, נו, שאל, כאילו שאל, כי הוא הרי הגיע מהחנייה כשהוא מצוייד בתשובות מן המוכן עליהן רצה לקבל אישוש: 'נו, אתה כהיסטוריון, תגיד לי מה יהיה?'.
שעל כך עניתי: 'אבל אני היסטוריון, בקושי על העבר אני יכול לומר משהו ברור'.
והוא: 'כן, אבל כהיסטוריון אתה בוודאי יודע שאין שום הגיון בלחסל מנהיג של מדינה אחרת, כי אז אין עם מי לדבר'.
ואני: 'חלחעפם^$$%^%*HFGBNFGGT$%הכהגכהד' שזה בעברית אה-בה-ציגעלע-מע.
כי מה יש לומר. הרי אני היסטוריון ולכן וכן הלאה. שתי רגלים וגו'.
אז כשאני ביני לבין עצמי מברר לעצמי את המציאות באופן חופשי מאילוצי חוות החיות, חזירי-נפוליאון ושאר מרעין בישין, אני רואה תמונה כזו.
למשל: מאז בערך דצמבר 2023 מצבה האסטרטגי של ישראל השתנה מן הקצה אל הקצה.
מה זה אומר על דעתי על נתניהו? מה זה חשוב. כלומר זה חשוב אבל ממילא אף אחד לא יאמין.
הטימטום הספציפי הזה הופיע בערך באותו הזמן בו התקיים קרקס 'המילניום' (זוכרים? באג2000 היה רק הדובדבן שבקצפת הטימטום הקולקטיבי ששטף אותנו אז).
אז מה אם שלי יחימוביץ היא אשה ושרי אריסון היא אשה ושתיהן ישראליות ושתיהן 'חזקות' ושתיהן דוברות עברית ושתיהן רהוטות ושתיהן נדמה לי ציוניות ושתיהן ללא ספק שומרות חוק ושתיהן מעל לכל שמץ ספק רוצות לעשות טוב וטוב ורק טוב, אבל מה לעשות שאחת קיבלה במתנה את בנק הפועלים מאבא שלה שהעלים מס אבל היו לו את החברים הנכונים בצד הנכון של חוק השבות ואילו השנייה בנתה קריירה שלמה על תפיסת עולם המתנגדת בדיוק לפעולה הזו של מסירת נכסי ציבור לידיים פרטיות?
אז מה? אז כלום. כי אם התורה היא וריאציה כזו או אחרת של 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אז הואיל ואנחנו באלף-השלישי-האלף-הנשי, שזה כמו לומר גל"ס - רע ונשים - טוב, אז מש"ל: אין הבדל בין יחימוביץ לאריסון כי שתיהן נשים.
תמשיכו לבד. אתם כבר לא זקוקים לי. תחת 'ארבע רגליים - טוב' תכניסו את מי שבא לכם טוב ברשתית: את ילדי תימן פקיסטן אקאטמפוקוסטן, את הפלסטינים האומללים, את המזרחיים של ההוא עם הקוקו, את החרדים שהם כך מסתבר משכתוב ההיסטוריה על פי כללי הרג'"א ראשוני הציונים ובוני הארץ, וכן הלאה.
תורתי לעומת זאת אחרת לחלוטין. בדיוק על יסוד תורתו-אזהרתו של הרג'"א, רבנו ג'ורג' אורוול, אני נזהר מלעשות לעצמי חיים קלים. כמה פשוט.
כי משמעות ההכרעה התורנית של לא-לעשות-לעצמי-חיים-קלים משמעותה חרות.
החרות להפעיל את השכל לגופו של עניין.
אבל ביחס לנקודת ייחוס ממנה יצאתי ואליה אני חוזר בכל פעם שאני מתבלבל: היותי יהודי מארץ ישראל.
נקודת הייחוס הזו עומדת לפני היותי גל"ס, מועמד לשינוי מגדר, מועמד ללימודי מגדר, מתלבט אם לקרוא ספר איקס או לכתוב ספר וואי, מתלבט אם להצביע למפלגה זו או אחרת, מתחבט אם להכנס לדיון פוליטי או לא (לא, באמת שלא, מיותר לגמרי).
הנה למשל לפני שעה קלה תפס אותי שכן במדרגות, ושאל אותי, נו, שאל, כאילו שאל, כי הוא הרי הגיע מהחנייה כשהוא מצוייד בתשובות מן המוכן עליהן רצה לקבל אישוש: 'נו, אתה כהיסטוריון, תגיד לי מה יהיה?'.
שעל כך עניתי: 'אבל אני היסטוריון, בקושי על העבר אני יכול לומר משהו ברור'.
והוא: 'כן, אבל כהיסטוריון אתה בוודאי יודע שאין שום הגיון בלחסל מנהיג של מדינה אחרת, כי אז אין עם מי לדבר'.
ואני: 'חלחעפם^$$%^%*HFGBNFGGT$%הכהגכהד' שזה בעברית אה-בה-ציגעלע-מע.
כי מה יש לומר. הרי אני היסטוריון ולכן וכן הלאה. שתי רגלים וגו'.
אז כשאני ביני לבין עצמי מברר לעצמי את המציאות באופן חופשי מאילוצי חוות החיות, חזירי-נפוליאון ושאר מרעין בישין, אני רואה תמונה כזו.
למשל: מאז בערך דצמבר 2023 מצבה האסטרטגי של ישראל השתנה מן הקצה אל הקצה.
מה זה אומר על דעתי על נתניהו? מה זה חשוב. כלומר זה חשוב אבל ממילא אף אחד לא יאמין.
לצורך העניין כדי לשמור על שניים ורבע חברים, אצטרף למקהלה ואומר 'כן כן הוא חייב ללכת' וכן הלאה. ואם יש צורך לקלל, אקלל, כי בכל זאת אי אפשר לגמרי בלי חברים.
מה גם שאולי הם צודקים והוא באמת מאוס וכן הלאה.
מה גם שאולי הם צודקים והוא באמת מאוס וכן הלאה.
אבל צורת המחשבה הפרימיטיבית שלי מחייבת אותי להביט על המציאות כפי שהיא בכל רגע נתון, ולחשב חשבונות לגביה ביחס לחלופות הריאליות הממשיות.
שזה כמו לומר בקיצור שאני היסטוריון. כי זה מה שהיסטוריון עושה כדי להבין מה מתרחש סביבו.
או למשל: למרות שלוש שנות מלחמה כמעט, מצבה הכלכלי של ישראל מפתיע לטובה. בכלל ובפרט בהשוואה לשכנות דומות, קרובות ורחוקות. לך תבין.
יכול להיות יותר טוב? תמיד.
אבל גם הרבה יותר גרוע.
אז איך יודעים? או 'שתי רגליים' וכן הלאה, או להביט במראה, למדוד את החיים הממשיים שלך, כאן, עכשיו, בשנים האחרונות, לקראת השנים הבאות, ולענות לעצמך בכנות, בלי שאף אחד ישמע, כי בכל זאת חברים זה חשוב, מה שלומך. אבל באמת.
מה שמוביל לעוד 'למשל' אחד: במדד האושר רוב הישראלים מתגלים כחבורת מטומטמים, אני מהבולטים שבהם, כי לא רק שהם ממשיכים לחייך רוב הזמן, אלא שהם משוכנעים גם שיהיה בסדר וגם שיחסית, אול טינגס קונסידרד, הרוב בסדר.
יכול להיות יותר טוב? תמיד.
אבל גם הרבה יותר גרוע.
ולמה כל זה חשוב? כי זו תורה וזו שכרה.
כי אם התורה שלך, מה שמוביל אותך, הוא איזושהיא מסמרה מבית היוצר של החזיר נפוליאון, הרי שביחס לכל וריאציה של 'שתי רגליים - רע', אכן רקקרעקרעקרע (היו עורבים בחוות החיות? לא זוכר!)
אבל אם התורה שלך, מה שמוביל אותך, הוא יהודי מארץ ישראל, אז כל חשבון חיים אמין הגון ואמיתי שתעשה, יוביל אותך למסקנה שלא רק שלא הכל רקרעקרעקרע, אלא שאול טינגס קונסידרד, מותר גם לומר וגם להרגיש חג שמח.
אה, כן, ואם מישהו לא רוצה להיות יהודי מארץ ישראל? מה אז? נו, נתב"ג פתוח וכל הדרכים מובילות אליו (ואם פקוק יוצאים שעה קודם. מה זה לעומת חיים עם מילקי בשקל בברלין).
שזה כמו לומר בקיצור שאני היסטוריון. כי זה מה שהיסטוריון עושה כדי להבין מה מתרחש סביבו.
או למשל: למרות שלוש שנות מלחמה כמעט, מצבה הכלכלי של ישראל מפתיע לטובה. בכלל ובפרט בהשוואה לשכנות דומות, קרובות ורחוקות. לך תבין.
יכול להיות יותר טוב? תמיד.
אבל גם הרבה יותר גרוע.
אז איך יודעים? או 'שתי רגליים' וכן הלאה, או להביט במראה, למדוד את החיים הממשיים שלך, כאן, עכשיו, בשנים האחרונות, לקראת השנים הבאות, ולענות לעצמך בכנות, בלי שאף אחד ישמע, כי בכל זאת חברים זה חשוב, מה שלומך. אבל באמת.
מה שמוביל לעוד 'למשל' אחד: במדד האושר רוב הישראלים מתגלים כחבורת מטומטמים, אני מהבולטים שבהם, כי לא רק שהם ממשיכים לחייך רוב הזמן, אלא שהם משוכנעים גם שיהיה בסדר וגם שיחסית, אול טינגס קונסידרד, הרוב בסדר.
יכול להיות יותר טוב? תמיד.
אבל גם הרבה יותר גרוע.
ולמה כל זה חשוב? כי זו תורה וזו שכרה.
כי אם התורה שלך, מה שמוביל אותך, הוא איזושהיא מסמרה מבית היוצר של החזיר נפוליאון, הרי שביחס לכל וריאציה של 'שתי רגליים - רע', אכן רקקרעקרעקרע (היו עורבים בחוות החיות? לא זוכר!)
אבל אם התורה שלך, מה שמוביל אותך, הוא יהודי מארץ ישראל, אז כל חשבון חיים אמין הגון ואמיתי שתעשה, יוביל אותך למסקנה שלא רק שלא הכל רקרעקרעקרע, אלא שאול טינגס קונסידרד, מותר גם לומר וגם להרגיש חג שמח.
אה, כן, ואם מישהו לא רוצה להיות יהודי מארץ ישראל? מה אז? נו, נתב"ג פתוח וכל הדרכים מובילות אליו (ואם פקוק יוצאים שעה קודם. מה זה לעומת חיים עם מילקי בשקל בברלין).