57 שנים ללכתו של אשכול - ארבע סיבות לזכור אותו כאחד הגדולים אם לא הגדול מכולם (עם כל הכבוד ללא מעט ראשי ממשלה אחרים, כולל זה שמוביל כרגע מערכה קיומית נגד אויב האויבים של המפעל הציוני)

איכשהוא חמק ממני יארצייט לא פחות חשוב מזה של יגאל אלון. ב-26 בפברואר 1969 הלך לעולמו לוי אשכול, ראש ממשלה נפלא שנפלאותו גדולה יותר ביחס למקומו (הזעום) בזכרון הקולקטיבי, ועוד יותר ביחס לדימויו: האיש עם השלייקעס, חצי-קפה-חצי-תה, זה שמתפשר ומתפשר עד שמסכימים אתו.

נסתפק בציון ארבעה עניינים המדגימים את רוחו גישתו פועלו ותרומתו:

א. ביטול הממשל הצבאי - נושא שעמד במחלוקת מרה לכל הפחות מאז הטבח בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956: מפ"ם וחירות ביקרו את המדיניות הזו על יסוד טהרני טיפוסי (אצל מפ"ם 'אחוות עמים' ואצל חירות 'אחוות ליברלים'); יגאל אלון של 'אחדות העבודה-פועלי ציון', מתח ביקורת על מפ"ם ועל מפא"י גם יחד, כשאמר שבנושא האזרחים הערבים בישראל יש לנקוט "לא נאיביות ולא ציניות".

בהתאם, ביקר אלון את המדיניות הזו על בסיס ממלכתי פשוט - כל מה שיש לעשות ביחס לערבים הסוררים (כי רובם לא) ניתן לעשות באמצעות כלי הממלכה הקיימים, מבלי צורך לפגוע במעמדו של ציבור שלם. אשכול היה בין אנשי מפא"י שאחזו (גם בעניין זה) בעמדות דומות לזו של אלון. בבוא היום, לכשנהיה ראש ממשלה (ממשלתו הושבעה בתחילת ינואר 1966), הוא ביטל את הממשל הצבאי.

ב. העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל. בכך ביטא גישה ממלכתית ראויה לשמה (כלומר שונה מזו של בן-גוריון, אבי המושג ומנהיגו, שאמנם נהג ממלכתיות בשורה ארוכה של עניינים, אבל באותה נשימה עשה שימוש בממלכתיות לצורך פוליטיקה-לעומתית מהסוג המוכר במקומותינו ב-20 השנים האחרונות).

ג. הכנת צה"ל לסיבוב הבא ששכנינו היקרים הבטיחו גם הבטיחו וקיימו ושבו וקיימו. נזכיר שאשכול היה ביסודו איש משק וחקלאות וכלכלה וכספים. ולכן אפשר היה לחשוד בו - ובצדק - שהוא יבכה על כל אגורה שהלכה (אולי) שלא לצורך להוצאה ולא להשקעה (והרי זה יסוד היסודות של החשיבה הגזברית, בין בקנה מידה פרטי, בין בקנה מידה ציבורי).

ועם זאת, ודווקא בשל כך, תחת הנהגתו כראש ממשלה מ-1963 (אחרי פרישת בן גוריון ב16 ביוני אותה שנה), ובהמשך למדיניותו כשר אוצר לפני כן, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהושבעה ממשלתו השנייה (ינואר 1966), אשכול, כראש ממשלה ושר בטחון, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא דיין, הוא ולא אחר, אחראי מרכזי לבנייתו וציודו של צה"ל, ובקיצור: אשכול הוא האדריכל של הנצחון הצבאי בששת הימים.

ד. הנהגת המשק הישראלי למעבר מכלכלה-הירואית שהיתה נחוצה בימי הדרמה הגדולה חסרת התקדים (באמת, ולא כעוד קלישאה של כתבי ספורט ושאר רפי שכל) של קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50': כבר ב-1959, בהיותו שר אוצר, החל אשכול להוביל מהלכים לשילובו של המשק הישראלי נטול השכנים הראויים לשמם (אפילו חשמל ישראל חייבת לייצר לעצמה ולעצמה בלבד והיא איננה יכולה לחלוק במעמסה כמו, נגיד, בלגיה ולוקסמבורג עם צרפת וגרמניה), במסגרת השוק האירופאי.

המהלך הזה דרש שינוי מבני, ושינוי מבני עושים או בהסכמה רחבה (שבמציאות של חברה אזרחית עוברית בישראל כמעט בלתי אפשרי להשיג כי כוווווולם רוצים עוד טיפה יותר וכוווווולם מסתכלים בצלחת של השכן), או בצעדים פיסקאליים (מיסוי, שער חליפין וכדומה) וריאליים (השקעות ופיתוח).

אשכול הנהיג מדיניות זו בתמיכת השותפים הקואליציוניים בעלי הנטייה הקונסטרוקטיבית, כן, מה לעשות, שוב פעם יגאל אלון ומפלגתו 'אחדות העבודה' (אלון מונה לשר העבודה ב-1961 על בסיס הקואליציה שבנה אשכול עבור בן-גוריון המותש מפרשת לבון, והקואליציה כללה את 8 חברי הכנסת של 'אחדות העבודה' ולא את ה-20 של הליברלים כפי שבן-גוריון רצה או לפחות לא דחה על הסף כאפשרות).

ב-27 במאי 1975 יחתום שר החוץ יגאל אלון על ההסכם הכלכלי עם השוק המשותף, עוד צעד שהזניק את כלכלת ישראל קדימה. עד אז, בין 1959 ל-1975, ייאלץ ראש הממשלה ושר הבטחון אשכול להנהיג מ-1966 את 'המיתון היזום', אחד הצעדים האמיצים, הנחוצים והמועילים ביותר, אך גם השנויים במחלוקת על יסוד פרשנות א-היסטורית מהסוג שאני מנתח במאמר זה, שנדחה לפרסום ללא כל נימוק על ידי כנופייה שרירותית של פסיבדו-אקדמאים, ושלמרות זאת, עם פרסומו החופשי מצנזורה בבלוג שלי, למרות שהוא מקיף מעל ל-10000 מלים, הוא זכה ל-935 כניסות.

ונזכיר כי בימי ממשלתו השנייה, מינואר 1966 ועד ההפיכה המשטרית שחוללו חברי מפלגת רפ"י המופקרים ב-1 ביוני 1967 (ארבעה ימים לפני פרוץ 'ששת הימים'), בסיועה של העיתונות ההיסטרית המוכרת במקומותינו עד עצם היום הזה, סבל אשכול לא "רק" מהכפשות של ליצני 'ארץ נהדרת' של אותה תקופה (קישון המאוס ודומיו), אלא מצידם של בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שהסתובבו בעולם כולו, ועל ספסלי האופוזיציה (לשם הגיעו אחר תבוסת מפלגת האווירה הנבובה שהקימו לקראת בחירות ה-2 בנובמבר 1965: בניגוד לתחזיותיהם הם זכו ב-10 מנדטים בלבד, למרות השמות הנוצצים, הטלאי האופנתי על העין ופטפוטי "המדע" של שימון לשם מה יש ללמוד היסטוריה פרס): שלושת המוסקטרים הללו, נשענים כאמור על עיתונות אוהדת לאנשים חושבים, הסבירו לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, בעברית ובאנגלית, שממשלת אשכול היא 'ממשלת בוגדים' כי היא 'הפקירה את בטחון המדינה'.

וזאת למה? כי ראש הממשלה אשכול הספיק לחתום ב-10 במרץ 1965 על 'הסכם הבנות' עם ארה"ב, שכלל את 'סעיף העמימות' המפורסם, אבל שחשיבותו המדינית נפרסת לעינינו המשתאות ממש ברגעים אלו: ברית-למעשה בין ארה"ב לישראל, על יסוד מעמדה הבטחוני של ישראל, כן, כבר ב-1965, בזכות מי? נו, בזכות אשכול.

לוי אשכול. געגועים. גם להומור.

46 שנה ללכתו של יגאל אלון, בדיוק עשור לצאתו לאור של ספרי אודותיו: יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949 (בדיוק אותה ביוגרפיה פוליטית שגדולי חכמינו הסבירו מדוע אין לה שום חשיבות)

 

ב-29 בפברואר 1980 הלך יגאל אלון לעולמו. כפי שאני נוהג לומר בבדיחות דעת משונה, אלון, כמו הרצל או אשכול לפניו, הלך לעולמו באופן חסר אחריות, מוקדם מדי, כשהוא מותיר אחריו חלל גדול.

אבל אלו החיים. והמתים.

אז מכיוון שהשנה אין 29 בפברואר ומחר ב-28 אהיה בדרכים (מי שרוצה להצטרף לטיול למיטיבי קשב באזור חבל עדולם, מוזמן להשאיר כאן סימני נפט), אז אכתוב כמה דברים לכבודו.

וגם כי בדיוק לפני 10 שנים, ראה אור הספר שזכיתי לכתוב על אלון לגמרי במקרה: פנו אלי אנשים טובים (יותר או פחות) שבליבם שאיפה יוקדת לתקן את העוול שעשתה למורשת אלון כלת פרס ישראל שהסבירה ב'סוף הדבר' בביוגרפיה שכתבה על אלון - אביב חלדו (ספר מעולה להוציא הפרק השערורייתי האחרון) - מדוע מורשת אלון לא חשובה משום בחינה.

אז אלון הלך לעולמו מחרתיים לפני 46 שנים. הזמן טס. ואחרי 'שמחת תורה' הארור ההוא, כתבתי לאחד מתלמידיה של כלת פרס ישראל הנזכרת, שזכיתי וכתב מאמר השמצה גס כנגד הספר שכתבתי על אלון, שאני מקווה שעכשיו אחרי ש1200 ישראלים נשחטו על ידי מי שהוא ודומיו ממשיכים לטעון לגביהם שהם כתובת ל"הסכם מדיני" (על אותו הבל הוא רמז הבוקר בעוד מאמר טיפוסי פרי עטו), הוא אולי מבין מדוע מורשת אלון בכל זאת חשובה, שכן היא כללה למשל שני עניינים טקטיים קריטיים: עומק אסטרטגי ('גבולות בני הגנה') וחובת ההגנה המרחבית (מה שידוע היום בכינוי 'כיתות כוננות', שכידוע קיומן או העדרן היה ההבדל המכריע מבחינת אלפי תושבי מערב הנגב).

ועוד משהו לא חשוב במורשת אלון: העדפת הסכמי הביניים על הפנטזיה של הליצנים שכלת פרס ישראל גידלה על חשבון משלם המסים באונ' שייח מוניס: הסכם שלום "של אמיצים" וקישקושי שימוןפרס מסוג זה.

ועוד משהו ממש לא חשוב במורשת אלון: ההבנה שלמימד המוסרי של תפיסת העולם המדינית והבטחונית גם שלנו וגם של אויבינו יש חשיבות עצומה.

או במלים אחרות: למלים יש חשיבות. גם כשהן נאמרות מפי בן גביר או סמוטריץ', אבל עוד יותר כשהן נאמרות על ידי ערפאת, איימן עודה, אחמד טיבי, אבו מאזן, סינוואר וכן הלאה.

כל אלו "פלסטינים" שמשוכנעים שאין דבר כזה עם יהודי, שליהודים אין קשר לארץ הזו, ושהציונות היא קולוניאליזם-אימפריאליסטי, ושבהתאם יש לפעול לחיסול "הישות הציונית".

עודה וטיבי עושים זאת בעברית מהכנסת ועל דפי השארץ, אבו מאזן בדרכו שלו, וסינוואר ושות' בדרכם שלהם, כך או כך הם מיישמים את העקרון המוסרי שהוזכר לעיל, ושכולנו כבר יודעים אפילו בגרמנית את הניסוח הקלאוזביצי שלו.

ודוקו: מוסר הוא לא תוכן אלא אופן, כלומר גם להיטלר היה מוסר וכך גם לעודה ולסינוואר, ואם זה לא ברור אני כאן כדי להסביר את העניין הפשוט הזה שוב.

כי השאלה היא לא האם לאדם יש מוסר - אין אדם ללא מערכת מוסרית, אין לא יתכן לא היה ולא יהיה - אלא מה תוכן המוסר. וכמובן מה נגזר ממנו מעשית.

אז 10 שנים ש-471 עמודי תיקון העוול והעיוות ההיסטורי המזיק מסתובבים במרחב הציבורי ומנסים לתקן קצת את המעוות.

לא, לא הוצאת הספרים ובוודאי לא אני התעשרנו מהפרוייקט שמראש הוגבלו סיכוייו להצליח באווירה ציבורית שמאפשרת למשל למרכז רבין להסתיר במשך שנים את מורשתו המדינית האמיתית של רבין, או לפרנסי בית יגאל אלון לעשות כמעט הכל כדי לעוות את דמותו של אלון ולהפוך אותו לעוד שלום עכשווניק דביק, שלא לדבר על בית ברל (כצנלסון) שפשוט הפך לזירת פעולה של כנופייה אנטי-ציונית, ובתקופה מסויימת לפחות אחד מהם הוא אוטו-אנטישמי ויחצ"ן של חמאס.

אבל לא אלמן ישראל. לא שישראל האלמן או הנשוי טורח לקרוא ספרים בימינו, אבל ספרים הם בסיס להרצאות והרצאות עולות ליוטיוב ואת היוטיוב אפשר לשמוע בפקקים והצלחת הציונות לה תרם בין השאר יגאל אלון מביאה גם לכך שיש לנו תודה לאל המון פקקים ולכן המון זמן פנוי לשמוע על יגאל אלון. קישור לפודקאסט קצר על מורשתו, בדף האישי בראש בלוג זה.

ואין צורך, כלומר יש צורך לומר ולשוב ולומר שני דברים על מורשתו של האיש המופלא הזה: האחד - אין רלבנטית אקטואלית ואקוטית ממנה גם לטובת הבנת העבר אך עוד יותר לעיצוב העתיד מתוך ההווה. השני - אמור לי מה את.ה כותב.ת על מורשת אלון ואומר לך עד כמה את.ה עלוב, עם או בלי פרס ישראל וכל הג'ז הזה.

תוספת לא-לא-חשובה:

אחת הטעויות הרווחות לגבי תכנית אלון היא שמתייחסים אליה כאל תכנית עבודה קשיחה כאילו מדובר בתכנית לבניין בית או נמל או גשר.

האדם שמבין הכי טוב את גישת אלון בימינו הוא גרשון הכהן, שנוקט במושג "חיכוך" כדי לנסות ולהסביר למה הכוונה בצורת החשיבה של אלון.

אם לסכם את ההבדל היסודי בין גישתו לגישת אחרים בממשלות העבודה באותו הזמן, שלא לדבר על גישת מנחם בגין, הרי שהעניין הוא ליצור תנאים שיקדמו אפשרויות חיוביות של קודם כל הורדת להבות של הסכסוך אבל מבלי שלרגע אחד הצד החלש במשוואה הלא-סימטרית, הלא הוא הצד היהודי (שאין בינו לבין הצד הערבי סימטריה משום בחינה), לא מוותר על יסודות הבטחון הלאומי שלו, וזה כמובן עומק אסטרטגי ותחליפים לעומק אסטרטגי (לפני 1967 הגנה מרחבית, שהסתבר לנו ב2023 שהיא נחוצה וחיונית וקיומית גם אחרי 1967).

ולכן, תכנית אלון היא גישה עקרונית לשטחים, לאנשים, לבטחון, לדיפלומטיה, לערכים ולהתיישבות, לא לפי הסדר ולא לפי שום סדר עקרוני אלא גם וגם וגם וגם ובמקביל:

שטחים -  כלומר עומק אסטרטגי. אלון הציע סיפוח הגולן כבר ב1967 וקיווה שהסכם "השלום" המגוחך שהובילו בגין ודיין לא יתממש ומצרים וישראל תסתפקנה בהסכמי ביניים בסגנון מה שהושג ב1975.

אנשים - כלומר כמה שפחות שליטה על פלסטינים. לגבי עזה אלון השלה את עצמו שאפשר יהיה לעודד הגירה מסיבית, אבל זה לא הסתייע, ומכאן על פי עקרון החיכוך, עוברים לשלב הבא: דגש על מי כן ראוי שידבר בשם הפלסטינים, ירדן כמובן, ומי לא, אשף כמובן.

בטחון - המשך פיתוח וטיפוח יכולות קונבנציונליות תוך המשך השארת האופציה הגרעינית בשולי השוליים ותחת עמימות, וכמובן וכאמור עומק אסטרטגי כולל הגנה מרחבית משמעותית.

דיפלומטיה - כלומר שימוש בהגיון של תכנית אלון כדי להופיע בזירה הבינלאומית כיוזמים ולא כנגררים.

ערכים -קודם כל ערך השלום שיש לחנך לאורו, אבל לא שלום עכשיו ובוודאי לא שלום קר בסגנון שיש עם מצרים, כי אלון מאד התאכזב שאפילו ממשלת רבין לא הקפידה עם המצרים אחרי הסכמי ההפרדה ב1975 עם עניין ההסתה והפעולה הדיפלומטית המצרית כנגד מדינות באפריקה שנעזרו בישראל, וערך נוסף כמובן הוא דמוקרטיה במובן הרחב והעמוק של המושג וכמובן זהות יהודית ציונית שאיננה מתנצלת והמבוססת על תחייה לאומית של העם היהודי בארצו השלמה, שמותר לוותר על חלקים ממנה לטובת ערכים אחרים, כמו שלום, אבל לא מתוך התבטלות של כובשים לכאורה אלא מתוך עמדה נדיבה של בעלי הבית.

התיישבות - המימד המעשי המיידי של כל הגישה הזו, ועובדה היא שממשלות העבודה בין 67 ל77 הקימו 72 ישובים, כולל את קרית ארבע, וכאמור אם זה היה תלוי באלון היו מספחים את הגולן כבר ב1967, ועוד לפני זה מסייעים לדרוזים להקים מדינה וכך נפטרים מהצרה הסורית שהיוותה איום אסטרטגי גם על ישראל וגם על ירדן וגם על לבנון ולכן סוריה היתה למעשה הפרוקסי של רוסיה בשימור אי יציבות כאוטית באזור.

Palestine and the British Museum between Science and Propaganda

 

The debate over how to use the term “Palestine” is not an academic quarrel over geography. It reflects two fundamentally different worldviews. One treats the term as a historical label, no different from countless others that have shifted over millennia. The other deploys it as a political weapon—part of a global campaign to delegitimize, isolate, and ultimately dismantle the State of Israel. These approaches are not merely incompatible; they are mutually exclusive.

Yes, history and politics are intertwined. But there is a profound difference between serious scholarship and crude propaganda. The former acknowledges complexity and uncertainty. The latter thrives on oversimplification, moral grandstanding, and the confident ignorance of pseudo‑intellectuals who populate the anti‑Israel echo chamber.

The uproar over the British Museum’s decision to replace the modern term “Palestine” with older, historically accurate labels such as “Pleshet” is a case in point. Anyone genuinely interested in the ancient world would immediately recognize the vast gulf between the original meanings of regional names and the political uses imposed on them today. After all, even the term “Middle East”—treated as timeless—is barely 120 years old, as it was coined by a US Navy man.

Consider a simple example. The Hebrew Bible mentions "Zarephath" and "Sepharad", in Hebrew “France” and “Spain.” Should Jews therefore claim today Paris and Madrid?

Any decent person, not only scholars, easily understand that these biblical terms have nothing to do with the modern nations bearing those names. Yet when it comes to “Palestine,” the same basic logic suddenly evaporates.

The origins of the name are well documented. The Romans applied “Palestina” to what even the Qur’an names "The Holly Land" of "Banei Israel". The term itself derives from the Philistines—Aegean migrants from Crete, Sardinia, and other “Sea Peoples” who settled on the coast in the 12th century BCE. The word Philistine literally means “invader.” The Canaanites certainly saw them that way. And the Canaanites themselves? The term is interchangeable with “Phoenicians,” both referring to the purple dye that powered their coastal economy.

One could go on: Anatolia means “east” in Greek; al‑Sham means “the left side,” because Syria lies to the left when facing the rising sun. Ancient geography is a tapestry of shifting meanings. But the critics of the British Museum are not interested in history. They are interested in narrative warfare.

Their message is simple: just as Ireland belongs to the Irish and Poland to the Poles, “Palestine” belongs exclusively to “Palestinians.” From this, they leap to the conclusion that anyone else living between the river and the desert is a colonialist, an occupier, a racist. The chant “Long live Palestine!” is not a celebration of heritage; it is a political cudgel.

And, conveniently, these same activists ignore the awkward fact that the name “Palestine” itself originates from an invading people. They also avoid the obvious corollary to their own logic: if Hungarians come from Hungary and Koreans from Korea, then Arabs, too, have a homeland—and it is not west of the Jordan River but in Arabia.

Let us be clear. The Jewish people, their national movement, and their state are not going anywhere. They have survived far worse than historical revisionism dressed up as liberation politics. Whether the British Museum stands by scholarly accuracy or capitulates to political pressure will not determine Israel’s fate, nor will it resolve the deep historical crisis facing the Palestinian Arabs.

 

 

מדוע החלו "אקטיביסטים" לפעול בקנדה כנגד מחנות קיץ של יהודים - שיעור היסטוריה קצר ובו ילמד הלומד מה פירוש המלה 'אינואיט' ומה משמעותה (ובלבד שעושים שימוש בשכל)

בזמנו יצא לי להדריך במחנה כזה, חויה בלתי נשכחת שאחרי שנה רק הפכה עמוקה עוד יותר בעקבות ביקורם של החניכים בישראל. ליוויתי אותם כמעט חודש בארץ, והיתה זו הפעם הראשונה והיחידה למעשה, בוודאי בעוצמה כזו, של להיות תייר בישראל, לא 'סתם' תייר אלא תייר יהודי-צעיר-ציוני.

והנה עכשיו החלאות בקנדה הולכים ומחפשים מידע על מדריכים פוטנציאליים, ובודקים כמובן אם הם שרתו בצבא הכיבוש רוצח העם וכן הלאה.

מהיכן באה התופעה הזו? כן, תגידו אנטישמיות בעוד מהדורה, הרי האשפה הזו ממחזרת עצמה כבר הרבה מאד זמן, ולכן היא זקוקה לחידושים.

וכמובן תפקיד האנטישמיות כמכנה משותף לכנופיות שלמות של כלום ושום דבר. כמו "הפלסטינים בצ'ילה"... שהם ללא ספק בצ'ילה אבל לא רק שהם לא "פלסטינים" במובן העכשווי של המושג, אלא שהם צאצאי-צאצאים של ערבים, כמעט כולם נוצרים, שברחו, כמה מפתיע, מהאימפריה העות'מנית, בתקופה, כמה מפתיע שהאימפריה העות'מנית הידקה את הפיקוח העויין כנגד מיעוטים.

איך זה נגמר תשאלו את הארמנים ואת מגורשי תל אביב. או תקראו את הפוסטים של ארדוגן. בכל אופן, אם לחזור לצ'ילה: הלכו ומצאו שלושה-ארבעה "אקטיביסטים" שהשימוש בשנאת ישראל מאחד את "הפלסטינים בצ'ילה", ואפילו קבוצת כדורגל יש להם.

כפתור ופרח. אבל בקנדה יש עוד טוויסט מרתק במיוחד לתופעה. טוויסט שאם הוא לא היה עצוב הוא היה מאד מצחיק, הגם שהבדיחה כרגיל עלינו.

לפני כמה חודשים ביקרתי בקנדה קרובי משפחה. נדהמתי לגלות שבכל מקום ציבורי, כולל בבית הכנסת בו נתתי הרצאה על 'המצב', יש טקסט ובו מודים המקומיים ל'שבטים המקוריים' על כך שהם עושים שימוש באדמתם.

תארו לעצמכם רב של קהילה - במו אזני שמעתי אותו אומר את הדברים - עומד בפני הציבור ולפני שמברך את הנוכחים ב"ערב טוב" או מתלוצץ על מזג האוויר (בחוץ נמדדו מינוס 22, בקטנה), הוא מודה ל"שבטים המקוריים" על השימוש באדמתם.

ככה גם בספרייה השכונתית, ככה גם במוזיאון האמנות, ככה גם במוזיאון ההיסטורי, ככה גם בשדה התעופה.

הואיל וזה המצב הרי שמדובר במדיניות. ואם זו מדיניות, מישהו, מישהם, דנו בה, חשבו אותה, סיכמו אותה, ניסחו אותה, יישמו ומיישמים אותה.

איך זה קשור אלינו? נו, פשיטא. מדינה שלמה המתנהלת (בין השאר) על נקיפות מצפון של נישול "השבטים המקוריים" לא פלא שיצמחו בה, לצד לא מעט אנשים טובים ואדיבים (שהרי זה התפקיד המקורי של נקיפות המצפון, ככה צמחו הדתות למי ששכח), גם מטורפים שירצחו את החברים שלהם בבית הספר, וגם "אקטיביסטים" שמחפשים עכשיו צעירים ישראלים שהיו שותפים ל"רצח השבטים המקוריים" בעזה ובנותיה.

הסבר קצר לאלו שתוהים למה אני כותב "אקטיביסטים" במרכאות. נו, כי פעם אקטיביזם פירושו היה להשיט אניית מעפילים אל עבר חוף ניצנים או נהרייה בליל חורף סוער, או ללכת ולתקוע בזנ"ט בתל-עמל, חניתה, תל-יצחק ועין השופט.

היום "אקטיביסט" הוא ליצן מכחיש-שכל, שמשוכנע שהשמש זורחת ישירות מישבנו אם הוא לובש חולצה של צ'ה-גווארה, מתפעל מעמיתו "האקטיביסט" שזרק ראש של סוס לסניף של מקדונלד, או טינף בפחיות צבע כמה יצירות אמנות במוזיאון כזה או אחר במערב (רק במערב תמצאו "אקטיביסטים", אלא איפה, בטהראן? בעזה? בביירות? בקהיר??).

ובכן, כמה מלים על הסיבות לנקיפות המצפון המזוייפות הללו שמלמדות יותר מכל דבר אחר על עומק הבורות בה אנו מוקפים.

והרי אותם "אקטיביסטים" יידעו לצטט את אותו קטע מפורסם של איזה צ'יף אינדיאני בארה"ב, שהטיף מוסר כנגד המתיישבים החדשים על כך שהם רעבים לאדמה ולהוטים לבעלות עליה, והרי, כפי שכתוב בספר ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ג, "כי גרים אתם כי לי הארץ", כלומר אין ולא תתכן בעלות של אנשים על אדמות.

אלא אם מדובר בטירלול "האקטיביסטי" ואז דברי הצ'יף נשכחים. ובאותה הזדמנות נשכחים פרקים אחרים בעבר האנושי, שהוא הוא הזירה בה יש לחפש מוסר ומצפון ומעשים ורעיונות ועמדות חברתיות כאלו ואחרות.

כמו למשל העובדה הידועה שאין אדם החי באמריקה - וגם באסיה ובאירופה - שלא הגיע לאן שהגיע אלא כמהגר. כי זו דרכה של האנושות מראשיתה. על פי ההגיון המופלא שהשמיע הרב באותה קהילה שכוחת אל בקנדה האומללה, מדינה חביבה שנפלה בשבי חומסי השכל הישר, כל אדם באירופה, באסיה, באמריקה וכמובן באוסטרליה ובניו זילנד - ובניו זילנד קודם כל הפולשים המאורים שרמסו רצחו אנסו וטבחו בכל אוכלוסיית "השבטים המקוריים" שקדמה להם - חייב לבקש תודה על כך שהוא יושב על אדמה של "השבט המקורי" התורן.

שלא לדבר על העובדה, וזו עובדה שמעט אנשים מכירים בה כי היא כמו רוב העובדות היא פוגעת באידיאולוגיה (בדיוק כפי שהספורט פוגע בעישון), שכל "השבטים המקוריים" - שבקנדה, ולא רק בקנדה, מתייחסים אליהם, כחלק מחרדת הקודש תולדת המצפון המיוסר, כאילו מדובר במקשה אחת, ובכן כל "השבטים המקוריים" היו עסוקים חצי מזמן החיים שלהם בלטבוח ולאנוס ולשדוד את השבט השכן.

למה? לא כי הם היו יהודים מצה"ל חלילה. רצחנות סתמית חסרת יסוד מציאותי שמורה כידוע רק ליהודים, תשאלו את היטלר שנאלץ להכריז עליהם מלחמת חורמה כזו שהוא חייב היה להמשיך ולנהל גם כשמכל ברלין נותן לו רק בונקר.

אז למה? כי זו היתה דרכו של האדם במליון שנות קיומו הראשונות: בערך שליש מהגברים מצאו מותם באלימות, וקרוב ל60% מהם סבלו מפציעות גפיים חמורות.

מלחמה בימי "השבטים המקוריים" היתה מלחמת חורמה. ומדוע? כי מדובר היה בסכום אפס: חברות לקט צייד זקוקות להרבה מרחב ולמעט מתחרים. והרבה מרחב ומעט מתחרים מסתכם בגימטריא לחיסול השבט השכן.

כנסו למשל למוזיאון ההיסטורי באותה עיירה שכוחת אל בקנדה בה ביקרתי לא מזמן, ואם יש לכם גרם של שכל מהול במיליגרם של חשיבה היסטורית תבינו הכל בעצמכם. אין צורך לומר שכשחלקתי עם מארחי הקנדים את התובנה שאני עומד להציג בפסקה הבאה, הם זקפו אזניהם עיניהם צווארם וגבותיהם בתדהמה המסתכמת בראשי התיבות WTF על שלל שימושיה, ובמקרה הזה "איך לא חשבנו על זה לבד".

כי איך קראו לעצמם "השבטים המקוריים" בשפה שלהם? בדיוק. אינואיט. ומה פירוש המלה "אינואיט"? בדיוק. בן אדם. כלומר שכל מי שאיננו "אינואיט", מסיונר מאנגליה למשל או מתיישב מהולנד, הוא פשוט "לא בן אדם".

גזענות101? ממש לא. כשם שהצ'יטות והג'ירפות מפתחות קודים התהגותיים לצורך הישרדות, כך גם קופי-האדם, וכידוע יכולת בולטת של ההומנואידים היתה השפה והסמלים, והמלה "אינואיט" היא ביטוי לכך.

אז מדוע נזקפו הגבות הצמות הנחיריים והאזניים של מארחי הקנדים? כי עד לאותו הרגע הם לא שאלו את עצמם לא מה זה 'אינואיט' ולא מה המשמעות ההיסטורית של עצם השימוש במושג.

ובאמת, למה ללמוד היסטוריה אם אפשר להסתפק בנקיפות מצפון מאורגנות וממוסדות שהפכו לנימוס לטקס ולפולחן?

אבל זה לא הכל. באותו המוזיאון תגלו ש"השבטים המקוריים" עשו הבחנות משנה. אני לא יודע אינואיטית, אבל האוצר במוזיאון עשה עמדנו חסד ופירט את הבחנות המשנה שעשו בזמנו אינואיטים באינואיטית, כמו למשל -בתרגום ישיר לעברית - "האינואיטים של הנהר", לעומת "האינואיטים של הביצה" ולעומת "האינואיטים של הגבעה".

אלו ואלו ואלו מהגרים שהגיעו למה שלימים נהייתה קנדה, ואין צורך - כלומר ועוד יש צורך - לומר שרק כשקנדה נהייתה קנדה וניו זילנד ניו זילנד ואוסטרליה אוסטרליה וארה"ב ארה"ב, רק ואך ורק אז ירדה רמת האלימות שהכירה האנושות במליון השנים הראשונות לקיומה, לרמה "חסרת תקדים" במובן המקורי והנכון והיחיד של הצירוף הלשוני הקלישאתי הזה, כי מה לעשות ורמת האלימות היום, כולל שתי מלחמות עולם רצחניות, היא פרקטל של מה שהיה בימי שלוט "השבטים הקדמוניים" על פני מרחבי ענק אין חקר וסוף.

אבל לך תסביר את זה ל"אקטיביסטים". אין שום סיכוי ואין שום דרך, כי כפי שאנטישמיות היא סיבת הסיבות לאיחוד קהילת "הפלסטינים בצ'ילה", כך הוויתור על השימוש בשכל הוא יסוד היסודות לאיחוד "האקטיביסטים" בעולם כולו, כולל, אגב, אם זה לא ברור, גם בישראל.

ובינתיים מעבר לים - במוזיאון הבריטי החליטו לשנות את הכיתוב על כמה מוצגים כך שהמלה "פלשתין" הוחלפה למורת רוחם של תועמלני "הפלסטינים" שמדע ההיסטוריה לא בא להם טוב (כפי שלא באה להם באופן כזה שום שלוחה של האמת)

 

על השאלה כיצד יש לעשות שימוש במושג 'פלשתיין' ניתן לענות בשתי צורות מנוגדות. 

האחת תתייחס למושג הזה כאל עוד אחד מרשימת מושגים גיאוגרפיים, חלקם ישנים יותר וחלקם פחות, שמטרתם לתאר חבלי ארץ גיאוגרפיים כאלו ואחרים. 

השנייה תתייחס למושג הזה כחלק מהקמפיין העולמי לבטל, לחסל ולהשמיד את מדינת ישראל, ועד שזה יקרה להחלישה, לבודד אותה, להכפישה וכן הלאה. 

אין צורך לומר שמדובר בשתי גישות מנוגדות בתכלית. האחת מדעית-היסטורית, והשנייה תעמולתית-פוליטית. 

האם אין קשר בין מדע והיסטוריה לבין פוליטיקה, שאחד הכלים החזקים בה היא התעמולה? בוודאי שכן. 

אבל יש הבדל עצום בין גישות המנסות לברר את היחס בין היסטוריה לפוליטיקה בזהירות ובאמינות ובאחריות ובעיקר מתוך יראת כבוד לקושי לברר את השאלות הללו עד תומן, לבין גישות הניגשות לסוגיה הזו ברגל גסה, באלימות, ובעיקר בצדקנות, תכונה אופיינית לפסבדו-אינטלקטואלים התופסים מקום מרכזי בתעשיית השקרים האנטי-יהודית, אנטי-ציונית ואנטי ישראלית. 

הויכוח על החלטת המוזיאון הבריטי להחליף את המושג 'פלשתיין' במושגים עתיקים אחרים, כמו 'פלשת', הוא ביטוי נוסף לתופעה זו. 

הרי אם סקרנים וחובבי עבר היו ניגשים לשאלה הזו באופן הזהיר, הראוי, המכבד והרציני - וכך ניגשים רוב האנשים לשאלות ציבוריות אחרות, כמו למשל בריאות ותחבורה וסביבה וכלכלה - הרי שללא ספק הם היו עומדים בקלות על המרחק העצום שיש בין משמעותם המקורית של רוב המושגים הגיאוגרפיים העתיקים הקשורים ל"מזרח התיכון" (הנה לנו מושג בן 120 שנה בסך הכל, שכולם עושים בו שימוש כאילו נוצר בששת ימי הבריאה....), לבין השימוש שנעשה בהם בימינו. 

כך למשל, כל מי שקורא בתנ"ך מגלה שני שמות גיאוגרפיים מפתיעים: צרפת וספרד. על פי ההגיון המופלא של בעלי הגישה האלימה של התעמולה הפוליטית, על היהודים לתבוע בעלות על פריז ועל מדריד, שהרי מדובר בשתי ארצות הנזכרות בתנ"ך של היהודים. לעומת זאת, מי שניגש לתנ"ך בגישה המדעית וההיסטורית, יודע שהמלים 'ספרד' ו'צרפת' בתנ"ך אין להן שום קשר לשתי המדינות השכנות השוכנות במערב יבשת אירופה. 

מקורו של המושג 'פלשתינה' ידוע ואין צורך לחזור על מה שניתן לקרוא בכל ערך אנציקלופדי ראוי לשמו: הרומאים נתנו את השם הזה לארץ שאפילו בקוראן מוכרת כ"ארץ הקודש" המובטחת ל"עם ישראל", וידוע שהשם הזה - פלשתינה - היה מוכר עוד קודם לכן כאזור בו התיישבו מהגרים מכרתים בסביבות המאה ה-12 לפני הספירה. 

'פלשת' פירושה המילולי "פולשים" , ואכן מנקודת מבטם של "הכנענים", המהגרים שהגיעו מ"איי הים", כרתים למשל או סרדיניה, היו "פולשים". אגב "כנענים" - פירוש המלה בדיוק כמו המלה "פיניקים", ומדובר בצבע של חלזון הארגמן שהיה מוצר התעשייה המרכזי של ישובי החוף של ארץ-ישראל בתקופה המדוברת.

אפשר להמשיך עד בלי די בעיון מדעי-היסטורי מרתק במשמעותם של שמות גיאוגרפיים. אנטוליה למשל גזורה מהמלה "מזרח" ביוונית, והמלה "א-שאם" המתייחסת לסוריה הקדומה (מושג גיאוגרפי שמקורו בממלכת אשור כמובן), משמעותה "מצד שמאל", והרי כשהאדם מסתכל על השמש כעל "כוכב הצפון", הרי שהצפון נמצא בצד שמאל, וסוריה היא אכן "משמאלה" של ארץ ישראל.

אבל המתלוננים על הצעד ההגיוני מבחינה מדעית של המוזיאון הבריטי לא מעוניינים לא במדע, ולא בהיסטוריה, ולא בהנאה הכרוכה בהבנת ההגיון המורכב והמרתק של אמות אמותינו ואבות אבותינו, מייסדי הציוויליזציות הגדולות אי אז לפני 3000-4000 שנה. 

לא. כל מה שמעניין אותם הוא לשתול בתודעה הציבורית את ההגיון הפשוט הבא: כשם שבאירלנד יש אירים, וכשם שבפולין יש פולנים, וכשם שבאיטליה איטלקים ובסקוטלנד סקוטים, כך ב"פלשתינה" יש "פלסטינים" ורק ואך ורק "פלסטינים" ומכאן שכל מי שאיננו "פלסטיני" בין "הנהר לים" הוא קולוניאליסט-אימפריאליסט-כובש-גזען. או בקיצור: "תחי פלסטין!" 

ויש לקוות בשבילם, שאחרי שהיהודים יעלמו לנצח אף אחד מהתועמלנים לא ישים לב שמקור השם "פלסטין" הוא כאמור בעם "פולש"... ועוד דבר כדאי להם להשכיח: שאם האירים מאירלנד, ואם ההונגרים מהונגריה, ואם הקוריאנים מקוריאה והיפנים מיפן, הרי שהערבים באו מחצי האי ערב ושם - ושם בלבד - מקומם, האין זאת...

וברצינות: לא העם היהודי, לא תנועתו הלאומית (הציונות) ולא מדינת הלאום שלו הולכים להעלם מן העולם. 

עם כל הקושי לסבול את תועבת השימוש בהיסטוריה לצרכי תעמולה אלימה וחסלנית, היהודים ידעו להתמודד עם מועקות ואתגרים קשים פי כמה. 

תהיה החלטת המוזיאון הבריטי - להקפיד על אחריות מדעית או להכנע לאלימות פוליטית - כך או כך, לא זה מה שיביא לא לסופה של מדינת ישראל ולא לשינוי הנחוץ בדרכם ההיסטורית של הערבים הפלסטינים.

אז מדוע הגיוני לסגור את התאגיד הציבורי - או בעצם מה התנאים כדי שהוא יעשה את מה שהוא אמור לעשות (לחתור לאמת הציבורית, אחרת אין לו זכות קיום)

לאלו שמחפשים סיבה טובה לסגור את התאגיד (גילוי נאות: אני מאד בעד שידור ציבורי, ואפילו את גלי צה"ל אני משוכנע שעדיין אפשר להציל עם קצת רצון טוב ושכל ישר, ונכון, צודקים כל אלו שמגחכים עכשיו ובצדק לגבי האופטימיות שלי בענייני רצון טוב ושכל ישר במדינת היהודים ומזרחה מערבה צפונה ודרומה ממנה ברדיוס של 6400 ק"מ ולמטה מזה, ובכל זאת נוע תנוע),

ובכן לאלו שמחפשים סיבה טובה לסגור את התאגיד הנה לפני כמה ימים עלה לשידור עוד פמפלט מטורלל שמעלה שוב מן הסריחה והאשפה את עלילת הדם המתועבת המוכרת במקומותינו במלים 'חטיפת ילדי תימן' (עליהם מוסיפים.פות הליצנים.נות שרשרת גיאוגרפית נוספת: הבלקן הקווקז האטלס ואני מוסיף האנדים האפנינים והצ'ירוקי, ולטובת קיום מצוות חז"ל 'הצחוק יפה לבריאות', אני מקנח באפגניסטן ואקאטמפוקוסאן, שזה בספרדית מולחמת 'גם כאן הם לא נמצאים').

כי 'חטיפת ילדי תימן' כפי שהוכח בארבע ועדות חקירה ובחקירה מרובעת ומחומשת ולפרטי פרטים על ידי אבשלום בן צבי וחברים (חפשו 'עמדת תצפית') היא אכן בשום מקום מלבד במוחם הקודח של ליצנים, רשעים, שקרנים, נוכלים וכן הלאה.

מי שהגיע עד כאן ירצה לשאול מן הסתם 'הכיצד' וכן הלאה, והוא כמובן יתקוף אותי ובצדק על כך שאני 'מתעלם' מ"גזענות" שהיתה אז (ואולי גם היום) כלפי "השונה האחר הזר" וכן הלאה. שהרי זה הבסיס לחטיפה, האין זאת.

טוב, אי אפשר שלא להתייחס לפירכה המשעשעת הזו: ממה נפשכם חבורת אידיוטים, אם האשכנזים (כלומר האשכנאצים של מפאי) חושבים שכל המזרחים ובוודאי התימנים הם "דבילים" והואיל ומדובר בתורת גזע הרי שמדובר בדביליות חשוכת מרפא, ובכן אם אלו תנאי הפתיחה, מדוע תרצה אמא לבנה אשכנאצית מפאיניקית או ויצוסקית בילד דביל שחור נחות ואידיוט?

טוב, עד כאן פינת ההלצה והלוגיקה, ומכאן נעבור לדברים החשובים באמת. אז מה היה בשנות ה50? בדיוק מה שיש היום: בני אדם שבשיבתם כבני אדם יש להם דעות קדומות. לא מאמינים? תציצו בראי. לא מאד מסובך.

ודעות קדומות אינן גזענות. גזענות לא תתכן ללא דעות קדומות, אבל לא כל דעה קדומה היא גזענות. אדרבא, במקומותינו כמעט לא קיימת גזענות, אבל קיימות גם קיימות דעות קדומות.

להרגע בבקשה: דעות קדומות הן ממהותו של האדם, כל אדם, ולא יכול להיות אחרת, כי דעות קדומות הן חלק ממנגנון ההישרדות האבולוציוני שלנו. למה?

נו, ברור, כי חייבת שתהיה לאבותינו ולאמותינו הקדמוניות והקדמונים דעה קדומה לגבי, נגיד, שני בעלי חיים על ארבע, שניהם מהירים וחזקים בהרבה מהם, שניהם עם פרווה מפוספסת ומנוקדת, אלא שלאחד יש נטייה לאכול צמחים ולשנייה נטייה לאכול בשר.

ולכן, אם אמותינו ואבותינו יעסיקו עצמם בתורת הטירלול הווקיסטית לפיה אסור לעשות הכללות בלה בלה כי הכללות זה פוגעני וגזעני וכל שאר הרפרטואר של התועבה הפסיבדו עיונית הזו, שמקומה יכירנה רק ואך ורק בציויליזציה שפתרה את בעיות הקיום הישיר (או אז, ורק אז, יכול השכל לצאת לפנסיה ובמקומו אנו מקבלים את הטירלול הפסבדואקדמי המוכר במקומותינו, מלימודי תרבות ועד לימודי מגדר וכל הג'ז הזה, והדברים ידועים), ובכן, אם אמותינו ואבותינו לא יפעילו דעה קדומה הם יהפכו מיניה וביה לארוחת הצהריים של זו שלימים תוכר בשם צ'יטה.

ומה כל זה קשור לדעות הקדומות של יהודים מקזבלנקה כנגד יהודים מאגאדיר, או של יהודים ממכנס כנגד יהודים מהרי האטלס, או של יהודים מצנעא כנגד יהודים מעדן, או של יהודים מאדיס כנגד יהודים מגונדר, או ליהודים מורשה כנגד יהודים מקראקוב, או ליהודים מבית אלפא כנגד יהודים מחפצי בה, להמשיך? אין בעיה, אתם ביקשתם, או ליהודים מדגניה א' כנגד יהודים מדגניה ב', או ליהודיות מויצ"ו בניו יורק כנגד יהודיות משכונת בבלי, או ליהודיות מקיבוץ ניצנים כנגד יהודיות מקיבוץ מגידו, להמשיך?

אין צורך, הבנתם. לכל אלו, כולל לאומללים של הרשתות החברתיות, יש דעות קדומות. זה אנושי וזה מה יש.

השאלה כמובן מה עושים עם זה.

תשובת החלאות שעושים שימוש בכספי הציבור של התאגיד הציבורי, החלאות שחתומים גם על הסרט המדובר, היא זו: הואיל ולאשכנאצים היו דעות קדומות ("דבילים" הם כינו את העולים החדשים!!! "דבילים"!!!) הרי שברור שזו אמת כל מה שמספרים הליצנים שממשיכים למחזר ולשחזר ולמסחר את עלילת הדם המתועבת המוכרת בכותרת שכל כולה שקר שמסרב למות "חטיפת ילדי תימן ואפגניסטן ובלקן ופקיסטן ואקאטמפוקוסטן", וזו אמת לא משנה מה חקרו החוקרים ומה אומרים המסמכים ומה אומר השכל הישר, כי ברור שאם לאשכנאצים יש דעות קדומות הרי ברור שהם חטפו ילדים ומכרו אותם לנשים האשכנאציות מעבר לים (ששוב, לשם מה להן נשים עליונות-גזע אלו לחבק באהבה דביל נחות שחור ומלא זבובים??).

הנה החלופה:

1. גם בשנות ה50, בדיוק כמו לפני ואחרי וכרגע ומחר ובעתיד הנראה לעין, לבני אדם (וההגדרה הזו תקפה גם לאשכנאצים של מפאי) היו-יש-יהיו דעות קדומות.

2. אבל לבני אדם, כולל לאשכנאצים, יש גם, לא רק, גם דעות קדומות. לצידן יש להם בשיבתם כבני אדם יכולת להפעיל שכל ישר, רצון טוב ונכונות לעשות מעשים חסרי סיכוי, כמו להקים מדינה ליהודים ולחזק ולקיים ולקומם אותה.

3. עובדה: בשנות ה50 התחולל כאן בארץ הקטנה הזו מה שחברי המאמינים מכנים 'נס גלוי': קליטת מאות אלפי יהודים על ידי מאות אלפי יהודים שגם הם ברובם עולים חדשים, זאת באמצעות מדינה מן העניות שהתקיימו אז בעולם, ענייה במשאבים כלכליים ומדיניים ובטחוניים גם יחד.

4. אדרבא: הנס הגלוי הזה הוא גלוי ונס עצום עוד יותר אם זוכרים שמאות אלפי הקולטים ומאות אלפי הנקלטים, מתאפיינים בעשרות ומאות מרכיבי תרבות אנושית הטרוגנית בלשון המעטה: רמת כמות ואיכות ההשכלה, גודל המשפחה, מצב בריאות, מיומנויות אישיות מתאימות יותר או פחות לשוק העבודה, שפה, הרגלים, רגישויות, אמונות, פחדים, כעסים, תסכולים, תקוות, רשימה חלקית.

5. ומכאן, בהנתן איך נראתה ישראל תוך כעשר שנים בלבד מתחילת שנות ה50, הרי שמדובר בסיפור אדיר של הצלחה, מסוג הארועים ההיסטוריים הנדירים שבאמת ראויים לסופרלטיב השחוק "ללא תקדים". כלומר הסיפור של הפיכת ציבור העולים העצום הזה לציבור אזרחים המצליח להפעיל מדינה באופן מרשים למדי, אמור היה להפוך לתשתית לגאווה לאומית, לשמחה על היש, להתלהבות על עד כמה הציונות, כן, הציונות, הצליחה להתממש ולהגשים את רעיונותיה מרחיקי הלכת, כנגד כל הסיכויים, בזכות רצון טוב ושכל ישר של כמעט כל מי שלקח חלק בסאגה הזו.

ועל זה אמור היה התאגיד הציבורי להפיק סרט. על איך הפכנו לציבור.

אבל אם אפשר לטנף את התודעה, ללכלך את השיח, לזהם את הזהות המשותפת, למה לא. עובדה. חוק המספרים הגדולים מבטיח ללא כל צל של ספק, שגם אם יש רק 1% של אזרחי המדינה, נשחרר רגע את הערבים מהסיפור הזה, יש להם על הצלחת די והותר (ורובם כמובן מצפים שיאכילו אותם בכפית אבל זה כבר סיפור אחר, קשור, דומה, אבל אחר), ובכן גם 1% של 8 מליון זה 80 אלף איש.

וגם אם נשחרר את הילדים ואת החולים ואת התלושים ואת האדישים, עדיין יישארו לפחות 40 אלף ישראלים שימשיכו למחזר ולמסחר את התועבה הזו אודות "חטיפת ילדי אקאטמפוקוסטן", כי איזה כיף לשנוא.

כמה הרהורים על השפה העברית

כן, אני זוכר ויודע שלא רק אליעזר בן יהודה חווה מלים במוחו הקודח, וכי אדרבא, אם אני זוכר טוב את את הנתונים, "אפילו" ביאליק חידש יותר מלים ממנו, וחידשו מלים אנשים מפתיעים לכאורה, כמו דוד רמז, ומאוחר יותר מאיר שלו ואחרים.

אפילו אני חידשתי מלה בעברית, חידוש שלא התקבל עדיין, אבל הוא די מבריק, אני חייב להודות בצניעות: בלירשותכם. שזו האמת מאחורי המלה התקנית והרשמית ברשותכם, והרי כשמישהו אומר 'ברשותכם' הדבר האחרון שהוא מתכוון זה לקבל ממישהו רשות. לכן, עברי, מעתה אמור, בעברית, בלירשותכם.

אבל לא לשם כך אני מנסה למשוך את תשומת לבו של הקורא המוצף.

אז מה הביא אותי הלום? באחד האמשים (האם גם זה - אמשים - נחשב לחידוש? ואם כן, האם קישון גם ברשימת המחדשים? למה לא בעצם, מי שיודע הונגרית בוודאי שאין להתפלא שגם עברית הוא יודע, והרי כולנו מכירים את הסיפור על איך אלוהים חילק שפות ואיך לא נשאר לו להונגרים וכששאלו אותו ההונגרים 'אז מה נעשה?!', אלוהים אמר להם: 'תסתדרו כפי שהסתדרתם עד עכשיו'),

ובכן באחד האמשים ואני יושב בספרייה עברית בעיר העברית הכי ראשונה, נכנס אבא חביב כל כולו אומר חרדיות, ועמו שני ילדיו, האחד נראה בן 4 ואחיו בן 6, בערך, ושלושתם מתיישבים על הרצפה, והאבא נותן לבן הצעיר לבחור ספר, ואני מזכיר אם לא ברור שזו ספרייה עברית שלכל היותר חוץ מספרים בעברית יש בה ספרים באנגלית, אבל לא באולם המסויים הזה המוקדש כולו לילדי העיר העברית הראשונה ולהוריהם ולסבתותיהם וכן הלאה, ובכן, הבן הצעיר בוחר ספר צבעוני במרכזו סיפור מרתק על רכבת ועל הנוסעים השונים העושים בה שימוש, וכמובן על נהג הקטר והכרטיסן וכל החבר'ה.

עד כאן שום דבר חריג. אלא שכשהאבא מתחיל להקריא לילדיו את הסיפור, הוא מתרגם אותו סימולטנית, ניחשתם נכון, ליידיש. שמחתי לגלות שיידיש של סיפורי ילדים אני מבין מכה ראשונה בלי מילון ובלי קופיילוט, אבל זו כמובן לא הפואנטה, אלא היידיש אצל צעירי ישראל, האחד בן 4 אחיו בן 6 ואביהם שנראה גג בן 30, כולל מע"מ.

מנחש שרוב באי הספרייה, כלומר אלו שיצא להם לחזות בפלא המשולש - משפחה חרדית (טוב, נו, חלק ממנה) בספרייה העברית של העיר העברית; דיבור חופשי ביידיש; תרגום סימולטני כולל אינטונציות סיפוריות כפי שמצופה ממי שמקריא סיפור לילדים - ובכן, מנחש שרובם הזדעזעו את הזעזוע המתבקש לנוכח המצב הפוליטי בכלל והרכב הקואליציה בפרט.

אני בכל אופן התמוגגתי מעוד ביטוי קטן וחביב לנצחונה האדיר של העברית, שהיא כמובן נצחונה האדיר של הציונות.

אבל סוגיית 'מותה של השפה העברית', שזה מבוא לבןיהודה101, לא עוזבת אותי. כי לצד מה שכבר נאמר לעיל שלא רק שהוא לא היה בודד בין המחדשים, אלא חד משמעית לא הפורה שביניהם, הנה תוספת קטנה:

ממש בימים אלו אני מסיים קריאת ספר שראה אור לפני כ-160 שנה, ושנכתב על ידי יהודי חביב בשם גינצבורג שהספיק ללכת לעולמו הרבה לפני כן, ובו סיפור חייו עד גיל 16 בערך (הוא הלך לעולמו בגיל 51), וכמובן כל כולו "בעברית המתה שבן יהודה החייה".

טוב, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים שהעברית לא באמת מתה, אבל בכל פעם שאני נתקל בטקסט כזה - ולא תגידו מכתב מלא צפנים וראשי תיבות שכתב רבי מנדל לרב חצקל, אלא ספר ספר, אוטוביוגרפיה, אמנם חלקית, כי היא מכסה רק קטע מחיי המחבר, ועדיין, ספר ספר - אני תוהה מה הדפיקה, שבאנגלית זה נשמע טוב יותר אבל לא מנומס לכתוב מלים כאלו, כי המטורללים.לות של הפייסבוק מפקחים כמו בספר המפורסם ההוא, אלף תשע מאות שמונים וארבע.

טיעונים נגדיים: העברית המשמשת את החבר גינצבורג מסורבלת להפליא. נדמה לי שהמומחים יכנו אותה 'עברית משכילית', אבל סירבול או לא, עברית היא כן, ועובדה, קראתי (והחכמתי או לפחות השכלתי: בין השאר הוא מספר על כיצד השיאו אותו כשהיה בן 14 וחודשיים, ומדוע ולמה אשתו - הצעירה ממנו כמובן - לא דרשה גט למרות שחרדת הביצוע אותה הוא מתאר בפירוט הביאה אותו להכשל במצווה היחידה המצדיקה את זכות האישה לתבוע גט).

חזל"ש. יש שמועות שהאקדמיה תכשיר את הצירוף הזה. חזל"ש. אבל ייתכן שלא, כי מישהו עוד עלול לחשוב שכשם שדתל"ש זה דתי לשעבר, כך חזל"ש זה חכמינו זכרונם לברכה לשעבר. והם הרי תמיד בחזקת לשעבר כי הם חיו מזמן, אבל אנחנו חיים בתקופה בה מתקיים הפסוק של רבנו ישעיהו לייבוביץ', לאמור: "לעולם יעשה אדם כל מאמץ על מנת שלא להבין מה אומרים לו".

חזל"ש.