יום שלישי, 19 באוקטובר 2021

עלומים ונוכחים - אולי לא בכל, אבל בכל זאת נוכחים רבים מאתנו, וטוב שכך (בעקבות קריאת הביוגרפיה של אריה בועז על שאול אביגור)

 


כמה מלים על שאול מאירוב, מהאנשים החשובים ביותר שחיו כאן (הלך לעולמו ב-1978, פרש מעיסקי ציבור ב-1970).

מאירוב מוכר יותר - אם הוא בכלל מוכר - בשם אביגור, שם שאימץ לעצמו לאחר שבנו, גור, נהרג במהלך מלחמת העצמאות בקרב באזור סג'רה.

כמה מלים בעקבות קריאת הביוגרפיה שכתב אריה בועז על אביגור, ושראתה אור לפני 20 שנה, ושדרכה ניתן ללמוד עוד כמה דברים שלא ידענו על הדרכים בהם נבנתה המדינה ומה שקדם לה: החברה היהודית בארץ ישראל.

משום מה נהוג להתווכח בקרב היסטוריונים על חשיבותה של ביוגרפיה ואפילו על עצם נחיצותה. לפני כמה דורות התקיים ספורט אינטלקטואלי מעייף בין שתי קבוצות: קבוצת 'התהליכים' וקבוצת 'האישים'. השאלה היתה מה יותר חשוב: למשל המשבר הכלכלי שדרדר את המעמד הבינוני בגרמניה בתחילת שנות ה30 או דמותו הצבעונית של היטלר.

אני שנולדתי כהיסטוריון הרבה מאד שנים לאחר מכן לא מצאתי במשחק הזה שום עניין. במונחים של ספורט-אולימפי, הוא מבחינתי עוד פחות מעניין מג'ודו, ללא ספק הספורט המשעמם ביותר שניתן לצפות בו בשידור ישיר.

אגב, המשחקים הרעיוניים משתכללים עם השנים: המשחק שמתנהל בתקופה שלי משמים וגם מזיק הרבה יותר - האם יש אמת היסטורית ומה מעמדו של 'נראטיב', או בקיצור= 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', שטות שהפליץ בזמנו הנוכל המדופלם פפה, שטות שהפכה לכמה עמיתים שלי לנקודת מוצא לקריירה מזהירה כמורי-מורים.

תארו לעצמכם שבבית ספר לרפואה מרצה בכיר מכריז בדרמטיות: 'אין רפואה - יש רופאים'! או שבבית הספר להנדסה מרצה בכיר מכריז בנפיחות עצמית עליונה: 'אין הנדסה - יש מהנדסים'.

כן, גם אני לא הצלחתי לתאר לעצמי מצב כזה, אבל במדעי 'קדושת הנראטיב' הכל הולך. אם לחזור לויכוח על נחיצותה של ביוגרפיה: גם את הויכוח הזה אף פעם לא הבנתי. אינני מכיר ולו ביוגרפיה אחת - וקראתי עשרות וכתבתי שתיים - שטוענת שגיבורה פעל לבד ושבלעדיו כל מה שעשה לא היה נעשה.

אדרבא, אין שום מובן לעשייה חברתית ללא קיומם של פרטים, ואין שום דרך להבין עשייתם של יחידים מחוץ להקשר החברתי. שעל כך אמר בזמנו היסטוריון ראוי לשמו, חתן פרס ישראל יהושע אריאלי: 'אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחות להיסטוריה'.

אריה בועז, שעד שקיבלתי את ספרו על אביגור לא שמעתי עליו (והוא לא שמע עלי, הכל בסדר), עשה בדיוק מה שעושים היסטוריונים שמכבדים את המקצוע העילאי הזה, שראוי לתואר שבימי הביניים נשמר לפילוסופיה: מלכת המדעים.

כן, היסטוריה בוודאי לא נחוצה לפיתוח הפיזיקה אבל היא בהחלט מלכת מדעי הרוח והחברה, והפרדוקס, שלא לומר אבסורד, שלא לומר טרגדיה, היא שכל מי שפותח את הפה כדי לומר משהו בענייני חברה ורוח מדבר היסטוריה, גם כשהוא לא שם לב, ובעיקר אם הוא מכחיש זאת.

ומכאן להבדל החשוב: האם הדברים ההיסטוריים רציניים או לא. ומכיוון שרוב העמיתים שלי במדעי הרוח והחברה יודעים קרוב לכלום בהיסטוריה, ברור שרוב דבריהם ההיסטוריים לא רציניים. אלו החיים.

אביגור עשה היסטוריה ואולי לא במקרה - כי זה באמת לא הכרחי, אפילו לא אז - גם כתב היסטוריה. בלעדיו למשל לא היה רואה אור 'ספר ההגנה', או שאולי היה רואה אור אבל מאוחר ומצומצם יותר.

ולא 'רק' ספר ההגנה על 4500 עמודיו בשלושת כרכיו וארכיון ההגנה שצמח בזכותו (כי רוב הספר מבוסס על עדויות מסיבות שונות שנדלג עליהן כרגע), אלא 'ספריית העלייה' שאביגור הקפיד לייצר לטובת שימור, פיתוח וטיפוח הזיקה היהודית של מליוני יהודי ברה"מ שישבו בכלא הרוחני הסובייטי.

בזכות הספר על אביגור למדתי על קיומו של ספר מרתק - כך עושה רושם כי הוא בדרך אלי בדואר הרשום - פרי עטו של לובה אליאב, 'בין הפטיש למגל', ובו תאור חייהם של יהודי ברה"מ בשנות ה60'. יומן קריאה מובטח ובלבד שהספר יגיע אלי בעזרת הדואר הרשום.

ולמה אני לא כותב בצורה מסודרת על אביגור? כי למה לי להתחרות בויקיפדיה. ולא, אין בה הכל, אבל יש בה את היסודות הנחוצים להבנת פרקי חייו של האיש הצנוע והמופלא הזה.

כבר שנים שאני נושא בלבי הערצה שקטה לאותם מאות ואולי בעצם אלפי אלמונים (יחסית) שבנו את המדינה. לא כי אין לי כבוד לאישים כמו בן גוריון, שרת, וייצמן ורבים אחרים בעלי שם ומעמד כזה או אחר. על שניים מהם - לוקר ואלון - זכיתי לכתוב ביוגרפיות פוליטיות.

לא. לא כי החשובים אינם באמת חשובים. הם באמת חשובים וראויים לכל תשומת הלב שניתנה להם. נכון שיש כאלו שנפלו בין הכסאות, ויש כאלו שרק בזכות קרוב משפחה נאמן אנחנו יודעים עליהם יותר מכלום (משה שרת, אבא אחימאיר הם שני אישים כאלו).

אבל לצד החשובים המפורסמים שהם מפורסמים כי הם חשובים והם חשובים כי הם עמדו בצמתי הכרעה ו'עשו את ההבדל' כמו שנהוג לומר, יש מאות ואלפי אלמונים כאלו ואחרים שבלעדיהם לא היה קורה כאן כלום.

האם הם ראויים כלומר 'ראויים' שיכתבו עליהם ביוגרפיה במובן הטכני-לוגיסטי, כל הטראראם, גיוס משאבים, הוצאת ספרים, עיצוב עטיפה, אפראט מדעי, שיווק, בלה בלה וכן הלאה? לא יודע. בעולם מדומיין (אצלי בראש) התשובה חיובית, כי בעולם שאני מדמיין בעיות טכניות-לוגיסטיות הם פחות אקוטיות כי בעולם שאני מדמיין בנקים נראים כמו בתי ספר ובתי ספר נראים כמו בנקים, בעלי בנקים נהנים ממשכורת ממוצעת ומורים ודומיהם ממשכורת גדולה פי 4, אבל כל זה מדומיין כאמור.

מה נותר? להתעניין במעשים של אותם אלמונים, לא פעם זה אבא של ההיא, האמא של ההוא, השכן שלהם, הזה שנוסע בכל בוקר לכאן או לשם וממציא משהו, או מתחזק או מוודא שהדברים שאמורים להיעשות, יעשו.

איפה אביגור בסיפור הזה? הרבה יותר קרוב לוייצמן ולבן גוריון מאשר לאבא שלי למשל, שהיה אחד מהראשונים בארץ שיזם את מה שהיום מובן מאליו ברחבי העולם, בוודאי בארץ, והוא שאין שום סיבה להתייחס למי-ביוב כאל ביוב כי עם קצת מאמץ ולא מעט לוגיסטיקה, אפשר להפוך מי ביוב למי השקייה.

אביגור - תציצו בויקיפדיה - היה מעורב עמוקות ולמעשה במו ידיו היה שותף בכיר בהקמת ארגונים כמו 'ההגנה', 'המוסד לעלייה ב', 'הרכש', ו'נתיב'.

את הכותרת לספרו - עלום ונוכח בכל - לקח אריה בועז מדברים שכתב אלתרמן לכבודו של אביגור, שהופיעו בסופו של דבר גם על המצבה שלו.

אלתרמן השובב חתום על עוד הגדרה מופלאה ומדוייקת כזו באמצעותה תאר בקצרה את פועלו של איש גדול אחר שגם הוא קצת שכוח אבל אולי פחות מאביגור (ואיך מודדים את זה לכל הרוחות... אי אפשר): ישראל גלילי. על גלילי כתב אלתרמן שהוא "שומר המסד ונוטה הקו".

רבים הם בימינו, רבים מאד הם שומרי המסד ונוטי הקו. רובם ככולם עלומים, וגם אם הם לא נוכחים בכל, בכל מה שהם נוכחים בו, הם נוכחים. בלעדיהם לא היינו מנהלים את הדיון הזה.

יום ראשון, 17 באוקטובר 2021

70 שנה לשביתת הימאים

 


בעוד פחות מחודש ימלאו 70 שנה לשביתת הימאים שפעם היתה די מפורסמת, והיום אולי מעט פחות.

לפרטים ניתן לפנות לגוגל פינת ויקיפדיה. כאן רק אומר אולי את המובן מאליו: השביתה הזו שנמשכה יותר מחודש ובמונחים של ספורט הסתיימה אחרי זמן פציעות (פשוטו כמשמעו ותרתי משמע) בהפסד של השובתים, אך שבמונחים היסטוריים הסתיימה מאוחר הרבה יותר בנצחון בנקודות של השובתים, מסמלת באופן מקיף למדי את כל הדילמות הקשורות לעולם המורכב הזה של יחסי עבודה, בכלל ובפרט על רקע מדינה חדשה שמילא היא חדשה, העיסוק המרכזי שלה אי אז לפני 70 שנה הוא לקלוט עליה ולבנות אומה.

כמו בנושאים נוספים מהסוג הזה, הדיון בהם יכול ללכת ואמנם הלך וממשיך ללכת בשני כוונים מנוגדים:

האחד - הדיכוטומי. בין אם לטובת או נגד השובתים, בין אם בעד או נגד אבא חושי ובן גוריון, כך או אחרת, סיטרא-אחרא מול הצדיקים, כוחות השחור מול כוחות האור, מורה הצדק נגד הפשיסטים וכיוצא באלו מושגים אחים דומים באופן כזה או אחר.

השני - ההיסטורי. סימנו המרכזי היא העדר שחורים ולבנים, טובים ורעים, טועים וצודקים. לא כי אין צדק, להפך. כי במקרה הזה, ובעוד לא מעט מקרים היסטוריים דומים יותר או פחות אחרים, כולם צודקים. אלא שכשצדק פוגש צדק, ואוחזי צדק א' מוכנים להכיר באפשרות שהאוחזים בצדק ב' גם הם אוחזים בסוג של צדק, כלומר שהצדק שלהם - א או ב - איננו מוחלט אלא חלקי, ברור שאין שום דרך פשוטה וחלקה וחד משמעית למצוא פתרון, ואולי בכלל הדיבורים במונחים של 'פתרון' מוטעים מיסודם, כי כל מה שניתן להשיג הוא פשרה חלקית שתחייב בזמן נראה לעין (במונחי יחסי עבודה: כשנה-שנתיים לכל היותר), פתיחת הדיון מחדש.

הצדק הברור של הימאים השובתים היה קודם כל תנאי העבודה העלובים, שלא לומר האיומים שלהם. צדק ברור נוסף הוא זכותם (והיו שאמרו חובתם) להתארגן.

הצדק הברור של מדינת ישראל היה קודם כל חשיבותו של ענף הימאות בכלל ושל פעילותו הסדירה של הנמל היחיד באותו הזמן שעמד לרשות ישראל: נמל חיפה.

מכאן לדיון בפרטים הדרך קצרה אבל הדיון בפרטים עשוי או עלול - תלוי מי אומר מה - להתפתל בדרכים ארוכות שחלקן בהכרח מובילות לשום מקום אך חלקן, אם נלקחות ברצינות, אמורות להוביל את המתבונן לוותר על הכיוון הדיכוטומי ולאמץ את הכיוון האנושי.

למשל תפקיד האלימות. למשל תפקיד העיתונות. למשל תפקיד המפלגות (חומר למחשבה: כשלון מפ"ם בבחירות שהתקיימו ארבעה חודשים לפני שביתת הימאים חידד את המתחים בין שני מרכיבי המפלגה הזו (השומר הצעיר והתנועה לאחדות העבודה) שנוסדה בעיקר על בסיס שלילת מפא"י בינואר 1948, ושכמעט מכל בחינה פוליטית גדולה ראו את הדברים באופן שונה במקרה הטוב, הפוך במקרה השכיח). למשל הפילוג בתנועה הקיבוצית. רשימה חלקית.

יום שני, 4 באוקטובר 2021

48 שנים ל-4 באוקטובר, היום בו לא גוייסו מילואים כי מישהו דאג להפסיק את הזרם בסניף המרכזי של האמצעים המיוחדים

 


טוב, היום 4 באוקטובר, סוג של 48 שנים למלחמה ההיא, או ליתר דיוק, מנקודת המבט המשמשת אותי במאמץ המסובך להבין את העבר, את הספירה למלחמה ההיא יש להתחיל לא ב-6 לאוקטובר אלא 48 שעות קודם לכן, למשל ב-4 לאוקטובר, המועד האחרון (ביחס למה שהתרחש בפועל: המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר) לגיוס המילואים, כלומר לאי-גיוסם.

ובעניין זה כתבתי לפני רגע לקולגה, היסטוריון רציני מאד, שגם הוא קרא את הספר 'רהב' מאת יואב גלבר, וגם הוא כמו אלו שקראוהו, או לפחות חלקים ממנו (המקרה שלי, אני לפחות מודה בזה), התרשמו מאד מטיעוניו של גלבר שנסכם אותם כאן בשני משפטים:

א. ישראל לא החמיצה שום 'הצעה מדינית' ממצרים כי לא היתה כזו. תוספת שלי: כל מי שאומר אחרת בור או שקרן. לגבי בורות, הכל בסדר, חלק מהמצב האנושי. לגבי שקרנות, נו, בימינו זה ממש תנאי כניסה לחיים הציבוריים בכלל ובאקדמיה בפרט.

ב. הכשל לא היה של המודיעין אלא של צה"ל שנח על זרי דפנת 1967, הדחיק את המסקנות המתבקשות מ-1970 ותפקד ב-1973 בהתאם. תוספת שלי: ועדיין היה עדיף צבא טיפש וגדול ב-6 באוקטובר על פני צבא טיפש וקטן.

הטענה הזו שלי לא מצאה חן בעיני אותו עמית אלמוני, השם והכתובת וגו', והוא ענה מה שענה, והנה תגובתי על תגובתו לדברי:

על כך שהצבא נכשל בהכנות למלחמה אין ולא יכול להיות ויכוח. אבל השאלה שנותרה פתוחה, ושגלבר מטייח אותה, מסיבות שאני רק יכול לנחש ושאשר מאפיינות את רוב הכתיבה על מלחמות בארץ, היא מדוע לא גוייסו מילואים.

למרבה הצער גלבר מסכם את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים והשפעתם על קבלת ההחלטות בתחום קריטי זה, במלים 'העניין נותר פתוח'. כן, עניין 'קטן' בלשון המעטה, להבנתי, ושוב, סליחה על האירוניה, מה לעשות ואני מצפה מגדולי ההיסטוריונים שלנו, וגלבר הוא ללא ספק אחד כזה, לדעתי בשלישייה המובילה אם לא יותר מזה, שיתמודדו עם הקושייה הזו, מדוע לא גוייסו מילואים, באופן הלוקח בחשבון את כל האפשרויות.

האירוניה ('עדיף צבא טיפש וגדול על פני צבא טיפש וקטן') תפקידה להקפיד ולטעון שגיוס המילואים היה קריטי לא רק במחשבתו של סמל במילואים אהוד מנור (אני אם זה לא ברור) אלא בעיני צמרת מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל ביושבם על המדוכה ממש כעת חיה לפני 48 שנים בדיוק.

מבחינתם, כלומר מבחינת גולדה, גלילי, אלון ודדו, האמצעים המיוחדים היו 'פוליסת הביטוח' כהגדרתם שלהם. ומכאן לטענתי שנראית לי סבירה לחלוטין ושאותה הצגתי כשאלה רטורית כי לי אין ספק לגבי התשובה, והנה זה באופן קטגורי:

עדיף שב-6 באוקטובר היה יושב צבא מילואים לא מאומן ולא חכם ושמפקדיו לא קראו ספרים (אחת הטענות של גלבר, וגם היא נכונה ונוקבת ומשמעותית כשלעצמה) ושחלק מהטנקים שלהם לא מספיק מזוודים ושחלק ממצבריהם לא טעונים וכן הלאה, על פני המצב שהיה בפועל ב-6 באוקטובר, מכיוון שלא גוייסו מילואים.

בספרי על יגאל אלון הצעתי תיזה המסבירה את הדברים מנקודת מבט 'קלאוזביצית', והנשענת על ההיסטוריה הארוכה היחסית של הנפשות הפועלות, בין השאר של משה דיין (האנטיתיזה של אלון מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת), שכבר מ1957 לכל המאוחר הניח (דיין) שתי הנחות שהשלימו זו את זו:

א. שאלת הבטחון היסודי של ישראל אסור לה שתשען על צבא רגיל אלא על הרתעה גרעינית גלויה.

ב. אין שום חשיבות לשטחים, בכלל ובפרט כקלף מיקוח לתהליך מדיני שהוא לא האמין בו מסיבות השמורות עמו ושגם הן דורשות דיון רציני ולא פולקלוריסטי.

מנקודת המבט הזו - כך טוענת התיזה שלי - 'המחדל' של דיין-זעירא איננו 'מחדל' אלא מדיניות והיא המשיכה את ההצעה של פרס ב-1 ביוני 1967 למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ביטול העמימות על ידי פצוץ של מתקן גרעיני שירתיע 'אחת ולתמיד' את מצרים (ויחסל מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שעליו עמל אשכול ב-1964 וב-1965 ושקיבע עד לרגע זה ממש את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב).

זו התיזה שהצעתי. מה שיש לעשות במדע זה או לקבל את התיזה או להפריך אותה תוך התייחסות לא לגופו או לדרגתו או ליפי בלוריתו או כיעורה של אדם, אלא לכל העובדות הרלבנטיות המשמשות את התיזה, והצעת הסבר אחר שלוקח בחשבון את העובדות, כל העובדות הרלבנטיות, גם אלו שלא מופיעות בתיזה שלי (כי מה לעשות אני לא יודע הכל וביחס לגלבר אני לא יודע כמעט כלום).

את זה נכון לעכשיו אף אחד לא עשה.

למה? תשובה פשוטה היא 'ככה'. תשובה אחרת נתן סנט אקזופרי בספרו הידוע בקטע העוסק בתוכן הטורקי שלא התלבש כפי שצריך לפני שהודיע לקהילת המדענים על כוכבית חדשה שגילה.

תשובה אחרת יכולה להיות הנטייה של ההיסטוריה הישראלית להפריד בין הצבאי לבין המדיני תוך התעלמות מוחלטת לפעמים מההיבט המדיני. דוגמא לכך היא רב המכר של עמירם אזוב, צליחה, ספר מעולה מבחינה מקצועית - האיש היסטוריון קפדן מאד - אך שלשווא יחפש המחפש ולו מלה אחת שאינה עוסקת בכל מה שאיננו צבא.

ספרו של אזוב הוא הצד המקצועי של הנטייה הציבורית 'העממית' יותר, לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסדרה המהוללת 'שעת נעילה' (שגם אם תכבו עלי סיגריה לא אצפה בה).

הנטייה של הציבור הישראלי לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה ההיא, משפיעה ללא ספק על הנטייה של מדענינו לעסוק באותם עניינים. או להפך או גם וגם. כך או כך, הנטייה הזו באה על חשבון עיסוק אמיץ בסיבותיה האמיתיות של המלחמה, שהן תמיד, כמו בכל מלחמה בכל מקום בוודאי במאתיים השנים האחרונות, מדיניות ומדיניות בלבד.