ועוד לפני שפתחתי בדברים שרציתי לומר, המלה 'ובחרת' משכה בקצה זנבי ושאלה אותי האם שמתי לב לקרבה ולדמיון בצורה ובמהות שיש בינה לבין המלה 'חבר' על כל נגזרותיה, 'חברות' היא החשובה ביניהן, אבל גם 'חבורה', וכמובן 'חברה' שהיא בכלל מלה כפולת משמעות, כי כפי שמלמדת אותנו השפה הגרמנית, 'חברה' היא פעם געזעלשאפט ופעם געמיינשאפט, וכאן הרי אנו עוסקים בגעמיינדע, ב'ביחד-נס' כפי שנהוג להתלוצץ.
אז מה רציתי לומר לצד מה שכבר אמרתי על חיים של בחירה בחברות, חברות בלעדיה אין לא חבורה וגם לא חברה?
א. ביקור בכפר ילדותי
אתמול שמתי פעמי לכפר ילדותי ונערותי לשבת 'שבעה' עם יתומה טרייה, אשה בת 52, שזכיתי להיות 'המדריך' שלה במה שבמקומות אחרים הוכר כ'תנועת נוער'. מדובר בכפר מיוחד, כמוהו פרוסים ומשרטטים את מפת ארצנו כ-270 מהם, ולכן המרכאות. לא בדיוק 'מדריך' ועוד פחות מכך 'תנועת נוער' אבל כן, מפגש חינוכי מתמשך היה לי אתה ועם בנות ובני קבוצתה, ואיכשהוא כולנו יצאנו ממנו עם זכרונות מאד טובים.
היא ישבה שבעה עם אחותה הבכורה. שתיהן שכלו את אמן כשהיתה בת 33. בת 33. בת 33 הלכה לעולמה מסרטן ארור. עוד קורבן לחוש ההומור המגוחך של הטבע, ואיזה מזל - ואולי אין זה מזל אלא ממש בחירה בחיים - שאינני מאמין בבורא עולם בעל תכנית סדורה המשגיח פרטית וכללית. כי מה לתכנית ולהפקרת שתי בנות צעירות ובן זוג - זה שישבנו עליו 'שבעה' - למוות מיותר ואכזר של אשה, אמא, רעיה וחברה בגיל 33.
והנה הבחירה בחיים. האחות הגדולה, כנראה מאז, בחרה בנתיב היסורים העצמיים והמרירות. זר לא יבין זאת. אני בוודאי שלא. אני שזכיתי לקבור אמא בת 80 ואבא בן 90, שניהם, כל אחד ביומו, 8 שנים כמעט הפרידו בין ימיהם האחרונים, היו צלולים עד לרגע האחרון ממש, אני שזכיתי לכל העושר הזה, לא אוכל להבין.
אוכל לדמיין כמובן. לפני יותר מ-20 שנה ליוויתי באוזן קשבת ל(עוד) קולגה מתחום עיסוקי שהפנה לי גב על לא עוול בכפי. אבל באותם ימים הוא שכל את אשתו הצעירה, בת 40 היתה, וכשליוויתי אותו באוזן קשבת ובלב רחב, נזכרתי באחת מאהבות חיי הגדולות, היו ימים בהם כמעט כל אהבה כזו היתה גדולה, כי מה גדול יותר מאהבה חוץ מהחיים היקום וכל השאר? כמעט כלום. והנה אהבת חיי שאת מכתב הסירוב שלה הטמנתי במגירת החפצים החשובים ואז במשך חודשים לא יכולתי לפתות את המגירה כי מגעה היה לי כמכוות אש, והנה חלפו השנים ואהבות גדולות אחרות השכיחו את האהבה הגדולה הנכזבת ההיא, והנערה שאהבתי ודחתה אותי היתה לאשה והנה גם היא חלתה בסרטן וכמו אשתו של הקולגה-מפנה-העורף הלכה לעולמה, ואני חשבתי שעם קצת מזל אני הייתי הקולגה שהיה זקוק לאוזן קשבת כדי לשאת את חרפת המוות המיותר הזה, המוות האיום שהוא כל כולו בדיחה לא מצחיקה של הטבע: הגוף היוצא כנגד עצמו.
והנה אחותה הצעירה בחרה בחיים. כל כולה מאז שאני זוכר אותה, והיא כבר יתומה מזמן, כל כולה שמחת חיים. עד כדי כך שעשתה מעשה ובחרה בחיים והביאה לעולם ילד, והתקיימו בה המלים הנשגבות של רחל המשוררת שלא זכתה. לא אורי שמו אבל כל השאר בדיוק כמו בשיר. צח וענוג היה הקטן שגדל, והנה הוא מתקוטט עם אמו היושבת שבעה דרך הטלפון, מתפנק בסרבנות טיפוסית לבני 17. בוחר בחיים.
ובדרך מהכא אל התם, כלומר מתחנת הרכבת אל כפרי האהוב שכבר מעטים בו מכירים אותי ואני אותם, כי הארץ שינתה את פניה וכפרי הוא הארץ, ובשפות אחרות, יוונית וספרדית למשל, זו ממש אותה מלה, אפילו לעם שהוא כפר שהוא ארץ, ובכן את הדרך מהתחנה לכפר עשיתי במחיצת בן כפר אחר, שבימים הרחוקים של ילדותנו, לא נשאתי לו חסד, לא אני ולא חברי, והגם שלהכאה על חטא אין שום יכולת לשנות את העבר, ושהיא מתכון גרוע מאד לבסס עליו חברות, הנה אני מוצא עצמי ביני לביני מכה על חטא מדי פעם על רגעים רעים שבחרתי בהם בשלב ההוא של חיי, ומתנחם, ומנחם את עצמי שהנה בכל זאת בסופו של יום, יום הנמשך כבר עשרות שנים, בחרתי בו כחבר.
וגם הוא בחר בחיים. אדרבא, במו ידיו הוא משקה אולי עשרות אלפי דונמים של שדות ומטעים, והוא מחולל נס גדול לא פחות מהנס שעדיין כולנו ממתינים שיתממש - לכתת חרבות לאתים - כי הוא מכתת מי מדמנה למים חיים, ועל הדרך, כלומר על מאגר המים המטוהרים, הוא מייצר חשמל לתפארת מדינת ישראל שאין דוגמה טובה ממנה בעולם לבחירה מרהיבה בחיים.
וחברי הטוב הזה, שפעם לא נשאתי חן לעיניו ובעיקר לנפשו, מיין בלי משים את כל הנקרא על דרכנו לשני טיפוסים מנוגדים: כאלו שהאירו לו פנים וכאלו שלא. ממש התעלמו. כאילו לא קיים. על מה ולמה? מי יודע דרכה של נפש עכורה? הנה למשל מי שיופיה פעם הכה בסנוורים ובמכות חמורות, נמוכות מסנוורים, את כל מי שראה אותה, כי היופי, אוהו, היופי של הטבע כשהוא בא בצורה של אשה, נו, מה יש כאן לומר, מי לא שר את שיר היופי הזה מהעברים והיוונים הקדמונים, עד לגשש ועד ביאליק ואלתרמן ונתן זך ויונה וולך והדברים ידועים.
אותי היא חיבקה חיבוק חם וארוך, אולי זכר לימים בהם תשוקות לא-לנו אך כן-לנו הסעירו את דמנו שמאז נרגע, כי (גם) זו דרכו של הטבע. את חברי שעמד לידי היא לא זיכתה אפילו בניע ראש מנומס, כי אצלנו בכפר שהוא עם שהוא ארץ, נימוס הוא מושג של סדרות הדרמה של הבריטים.
אבל הוא, חברי, גם, אולי, בזכותי, בכל זאת ולמרות הכל, אבל רק גם לכל היותר, בחר בחיים. הוא עדיין ממתין לנכדים, אבל הוא יודע כמו אמות-אמותיו ואבות-אבותיו שגם אם יתמהמהו בוא יבואו. ועד אז הוא רואה חיים עם מאות מיליארדי טיפות המים שבמו ידיו הוא משגר בצינורות אדירים לכל המטעים בשפלת החוף הדרומית, ולא פחות חשוב - יהיו שיגידו, ובצדק, חשוב בהרבה - רואה כל יום חיים עם אשה (שנייה) אשר אהב.
והאם יש צורך לומר שהאיש שעליו ישבנו שבעה, איש מתוק נעים הליכות חייכן טוב לב אופטימי, שמו היה חיים.
ב. מפגש עם שני סופרים
ובהמשך אותו היום - ובנסיעות מהתם אל הכא ובחזרה יכולתי לשמוע על כורחי (כי נימוס של פרהסיה הוא כאמור נחלת דרמות אנגליות בטלוויזיה) לא מעט סיפורים אנושיים, של כאלו שבחרו בחיים וכאלו שפחות. אבל על כל אלו לא אוכל לספר יותר משכל אחד שנוסע מדי פעם במחיצת בנות ובני עמו מפה לשם ובחזרה יכול לספר, כי כבר אמר מי שאמר או ליתר דיוק שאל-אמר: כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל. והיה גם את ההוא, סופר מפורסם, שכתב מה שכתב על המשפחות המאושרות ועל הפחות מאושרות, ומתי כספי וחברים, נדמה לי אהוד מנור אפילו, היטיבו לתרגם לעברית ולשיר אפילו טוב יותר מהמקור, את המלים הנשגבות אודות האושר והעצב, אחד נוצה קלה ברוח השני אין לו סוף (כמו לטימטום האנושי מזכיר לנו איינשטיין, כמו לרוע האנושי כולנו יודעים).
אבל לכל יום יש יעד, וגם אם שניים או שלושה - אתמול היה זה יום משולש עבורי - הנה היעד השלישי באותו היום היה מפגש עם שני סופרים.
אמנם הם לא באו מאותו הכפר. לכל היותר יש להם את אותה הקומה, אבל לא את אותו השיער, לא את חיתוך הדיבור, עוד פחות מכך הבלורית, אבל אם הסכמנו שכפר הוא עם הוא ארץ הם בהחלט מאותו הכפר במובן של אותו העם אותה הארץ.
אחד כתב על הרוע על הכיעור על הטירוף על צרות העין על הרשעות. השני כתב על האהבה ועל המשפחה ועל הבנייה ועל היצירה ועל גמילות חסדים.
סיפורו של האחד מתחיל ונגמר בחיים. סיפורו של השני מתחיל במזימות רצח המוני ומסתיים דקות לפני שהגיבורה הולכת לעולמה.
והנה הספר הנפתח ומסתיים בחיים כל כולו מוות, ואילו הספר השני שקצוותיו הם מוות כל כולו חיים.
ובחרת בחיים כבר אמרנו? הנה אמרנו ונגיד שוב: ובחרת בחיים. מה שמחייב עמידה על קוצו של 'ו' דווקא. איזה מין סוג של 'ו' הוא ה'ו' הזה שמקדים את הציווי לבחור בחיים?
אין זו שאלה טכנית-דיקדוקית, בעיקר כי די ברור שמדובר ב'ו' של המשכיות, כלומר סוג של 'וגם', כי ברור שלא מדובר ב'ו' ההיפוך, שהרי 'ובחרת בחיים' מופיע בהמשך ל(עוד) מלים נפלאות מתורתנו הקדושה: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
ובחרת בחיים, והחיים סופם מוות, ועד למוות הם נעים בין ברכה וקללה, ברכות מהשמים ומהארץ, קללות מהארץ ומהשמים, וברכות מהארץ הן למשל, וקודם כל, ויהיו שיגידו שאין צורך ביותר מחיוכים ומחיבוקים וממאור פנים ואפילו ניע-ראש של רצון-טוב, ואת קללת השמים האכזרית ביותר - מוות מסרטן בגיל 33 למשל - כבר הזכרנו, וכאן המקום להצביע באצבע מורה, מורה במובן של מתריעה ומזהירה, מפני קללות הארץ שהן היפוכן של ברכותיה: הפניית הגו, ולשון הרע, ושנאת וקנאת חינם.
ג. ובחרת בחיים
הכרתי פעם מישהו שבצעירותו היה עליז ופרוע. אבל במידה הנכונה. ראיתי בו דוגמה ומקור להשראה. גם הוא נולד וגדל בכפר, גם לו, כמו לי, כמו לכל בנות ובני השנתון שלנו, הורים חלוצים שבנו וסללו וחלמו והזעיפו פנים לצורך ושלא לצורך ושתלו בכולנו תקוות של אמת ושל שווא, ואם אכזבנו, חלקנו, את הורינו, אלו החיים, ובדרך כלל לא אכזבנו, כי כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לצעוד היטב בתלם, והתלם שתולם לנו קל היה לצעוד בו כי כל כולו היה עשוי מהחומרים הנכונים שיש כאן בארץ הזו בשפע: אור וחום ויופי ושדות ומטעים וחולות וים והרים ועמקים וגשמי ברכה ורוחות טובות וציפורים ופרות בשן וחלב ודבש.
עם השנים נהיינו לחברי נפש. מה היא חברות נפש? פשוטו כמשמעו: כזו שהנפש היא היא יסוד יסודותיה של החברות. מדי פעם פלשו אליה עניינים רחוקים יותר או פחות מהנפש. כמו הפוליטיקה מזה, והלצות עדתיות או מגדריות מזה. אבל מה שאצל אחרים מחזיק חברות למשך עשרות בשנים, אצלנו לא היה מחזיק אלא לכל היותר מפגש אחד או שניים.
עם השנים הספקתי לשכוח אפילו את כל החברים של פוליטיקה ובדיחות עדתיות ששכחתי ששכחתי. היפוכו של דבר עם האיש הזה, שלימים מימש תחזית שחזיתי לגביו ונהיה (גם) סופר. כמו בטבע או לפחות בדומה לטבע, חברות-נפש רגישה לתנודות של גאות ושפל. דימוי מוגבל במקרה של הארצות השוכנות סביב הים התיכון הרגוע והמיטיב, אבל הדימוי ברור מספיק למי שאוחז במידה ידועה של דמיון.
ובאחד מרגעי השפל, ואנו אז רכים בחיים, רק מתחילים לפסוע בנתיב המפותל של התייצבות והתיישבות והתמודדות עם שגרת הזוגיות בלעדיה אין אתה ואת וזרעך אלא רק אתה ואתה ואתה, הוא כתב לי בלשון הסופרים שניחן בה כבר אז: "אני חבר שלך, לא משנה מה דעתך".
ובחרת בחיים של בחירת חברים, ומאז כך או כך או אחרת, גאות ושפל וגאות ושפל, ואולי יותר שפל מגאות אבל תמיד גם גאות, אנחנו שנינו חבורה.
ד. ראה חיים עם אשה אשר אהבת
ובחרת בחיים. וחיים, מכיוון שסופם מוות, אינם חיים ללא זרע-אחריך, ואין זרע-אחריך ללא אשה-אשר-אהבת. וגם אם לשון המקרא על תחביריה המשונים והזמנים המתהפכים שהיא מתנסחת בהם ניתן לקיים בה את הפסוק 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה', הנה די ברור באותה נשימה, מתוך אותה נשמה, שעל מנת לקיים את 'ובחרת בחיים' אי אפשר שלא לראות חיים עם אשה אשר אהבת, וברור מעל לכל ספק שהמלה "אהבת" המסיימת קביעה זו, מתייחסת קודם כל לעבר, אבל לא לעבר הקפוא, אלא לעבר כפי שהמשיך להתפתח בכל רגע אל תוך ההווה, הווה שבכל רגע היה עתיד, עד שבין רגע הפך להווה, ובין רגע הפך לעבר.
אבל אהבה, בין אם תלויה או לא תלויה בדבר, נולדת בכל יום, בכל רגע, כלפי כל יצורי הבריאה, כלפי כל יצירה. ואין חזקה ומסתורית ומלאת אפשרויות מאהבת אנשים, בין אם מדובר בשלושה וארבעה, בין אם מדובר באיש ואיש, בין אם מדובר באישה ואישה, בין אם מדובר באישה ואיש או באיש ובאישה.
האש לוחשת כך או כך, והדברים ידועים, ומשוררים וסופרים וקומפוזיטורים ובמאים ושחקנים ומחוללים ואמנים מכל המינים והשפות והזמנים עמדו על כך ואין צורך לשוב ולומר את הברור מאליו.
אש אהבת אשה ואיש. אש אהבת איש וחברו. אש אהבת האמת. אש אהבת הצדק. אש אהבת השקר המתחפש לאמת שהיא בסיס הצדק. אש השקר שהתחפש לאמת שנשכחה לטובת אש הצדק. מים רבים לא יכבו לא את אש האהבה ולא את אש הקנאה והשנאה.
ובחרת בחיים. וחיים עם אשה אשר אהבת - גם אם בחרה, כמו האחות הבכורה, כמו מזעיפי הפנים בכפר של המים הרבים, במרירות ובקנאה עד כדי אמונה בשקר - עולים תמיד במעמדם על 'ובחרת בחיים' של חברות ישנה-מתחדשת במחזורים של גאות ושפל.