יום רביעי, 21 בספטמבר 2022

בכל שנה בסתיו גיורא - אבל מי יודע, אולי בסתיו הקרוב נדון במלחמת יום כיפור באופן היסטורי ולא פסיכולוגיסטי ולא חנוך-לויני. אולי. באמת אולי.

 "בכל שנה בסתיו גיורא" מספרת שורה נוגה בשיר ידוע. ואכן, מאז 1973, בכל שנה בסתיו, חוזרת הציבוריות הישראלית לאותו יום כיפור מר ונמהר, אותו 'קו שבר', 'קו פרשת המים', 'שנת האפס' של ישראל. אלא ש'שנות אפס' כאלו יש כמה וכמה כידוע, ועצם קיומן המקביל מעיד פחות על טיבה של ההיסטוריה ויותר על הכמיהה האנושית לסדר ברור. ומה יותר ברור ממושגים של 'עד כאן' ו'מכאן'. אם מצרפים מושגים דרמטיים כמו 'מחדל', 'קונספציה' ו'אופוריה', מתקבל סיפור פשוט וחשוב מכך: טראגי, המאפשר 'בכל שנה בסתיו' התפלשות קולקטיבית בביצה של הטחת האשמות (ב'מחדל' וב'קונספציה') ושל התכונה היהודית המתמידה והנעימה ביותר: הלקאה עצמית' (על 'האופוריה').

מנקודת המבט הזו, כל נסיון לדון באופן היסטורי ב-6 באוקטובר 1973 נועד לכשלון. יהיה מאמר זה כשלון נוסף, אבל מי יודע, אולי כשלון למופת, או לפחות כשלון שיספק למיעוט זעיר של קוראים מעט חומר נוסף למחשבה. מה הוא דיון היסטורי? קודם כל דיון הדוחה על הסף כל נסיון לסמן 'קוי פרשת מים' דרמטיים. מבחינה זו, ההיסטוריה, כמו תל אביב או הפוליטיקה, היא עולם ללא הפסקה, ללא נקודות, עולם שיש בו רק פסיקים. כל פסיק חשוב כשלעצמו, אבל כל פסיק הוא רק פסיק. מבחינה זו, את ה-6 באוקטובר 1973 יש להבין כעוד פסיק על רצף שמבחינות מסויימות ראשיתו ב-1920 (כלומר עוד פסיק על רצף הסכסוך היהודי-ערבי, ודוק: לא ישראלי-ערבי כי אם יהודי-ערבי!), ומבחינות אחרות, חשובות פי כמה כפי שיוסבר להלן, ראשיתו ב-1956, ליתר דיוק ב-23 באוקטובר 1956, היום בו חתמו נציגי ממשלת ישראל מטעם עצמם (ראש הממשלה בן גוריון, יד ימינו שמעון פרס והרמטכ"ל משה דיין), כלומר ללא שום דיון במסגרת כלשהיא של ממשלת ישראל (הריבון במדינה דמוקרטית), על הסכם חשאי עם ממשלת צרפת שהתחייבה לסייע לישראל לפתח יכולת גרעינית-צבאית.

נלך לקראת הקורא המפקפק ונגיד כבר כאן, שעל פי העובדות הידועות, שרוב ההיסטוריונים, בוודאי עיתונאים ובוודאי ובוודאי מחנכים ואנשי ציבור, מתעלמים מהן באופן שיטתי, דיון במלחמת יום הכיפורים ללא התייחסות ישירה למימד הגרעיני שלה, הוא בדיוק כמו לדון בתולדות החקלאות הישראלית תוך התעלמות מאתגרי המים במזרח התיכון. ובאופן ישיר יותר: 'כידוע' (תפקיד המרכאות כאן הוא להעלות את התהיה האמנם מדובר בידיעה רווחת במובן שהיא נלקחת בחשבון), ביום השני למלחמה הציע שר הבטחון משה דיין לבצע איתות גרעיני, כדי למנוע את ''חורבן הבית השלישי''. ההצעה של דיין הועלתה לפני כינוסה הרשמי של ישיבת הממשלה, ונדחתה על הסף על ידי ראש הממשלה והשר גלילי.

ההסבר הרווח לעובדה 'הידועה' הזו היא שדיין איבד את עשתונותיו לחושך המצב בחזיתות, ופרשנות זו מקובלת על מעריצי דיין כמו אלו שפחות מתלהבים מהאיש על "האומץ" המהולל שלו (אומץ כידוע הוא לא תוכן אלא אופן. הרי גם קלגסיו של טיטוס ורבים מלוחמי ה-SS וכמובן כמעט כל לוחמי חיזבאללה ניחנים ב"אומץ", והשאלה שיש תמיד לשאול היא מה התוכן שביחס אליו מגוייס האומץ, ולא, אין כוונת הדברים לרמוז שדיין הוא בדרגתם של חיילי ה-SS והחיזבאללה, אלא רק לומר שהכתרתו כ"אמיץ" אין לה שום חשיבות מבחינה היסטורית).

הסבר פסיכולוגיסטי זה כיכב וממשיך לככב  גם בסוגייה חשובה לא פחות שתידון להלן – סוגיית הכרעותיו של ראש אמ"ן בכלל ובפרט התנהלותו בנושא 'האמצעים המיוחדים' - סוגיה שבדרך כלל נידונה במנותק מסוגיית 'אובדן העשתונות' כביכול של דיין איש "האומץ", אך קודם כל יש לשוב לציר הזמן ההיסטורי, ולהזכיר עוד כמה פסיקים שהופיעו בין ה-23 באוקטובר 1956 לבין ה-8 באוקטובר 1973.

פסיק 'ידוע' נוסף (שוב: המרכאות נועדו לציין שלמרות שמדובר בעובדות מוכרות, אין הן זוכות לשום התייחסות כמעט, להוציא פה ושם בכתיבתם הדון קישוטית של היסטוריונים נידחים כמו כותב שורות אלו), הופיע על ציר הזמן ב-1 ביוני 1967, היום בו מונה משה דיין לשר הבטחון בממשלת ישראל, מהלך שהתאפשר כפי שהגדיר זאת היטב דיין עצמו במלים אלו: "נדרשו 80 אלף חיילים מצרים כדי להכניס אותי לממשלה". השר הנזכר גלילי, בבואו להסביר את המהלך, הסתפק בארבע אותיות: "פוטש".  בפיסקה הבאה נשוב ונתאר את ההקשר לפסיק של ה-1 ביוני, לא לפני שנזכיר את העובדה 'הידועה' הבאה: עם כניסת משה דיין לתפקיד שר הבטחון, הציע חבר הכנסת שמעון פרס לבצע פיצוץ גרעיני בדרום על מנת לחסל את ההמתנה ולהביא לקיצו את המשבר שהחל שבועיים קודם, עת נאצר הזרים לסיני את "80 אלף החיילים המצרים" שהזכיר דיין.

ספויילר חשוב: בדיוק כשם שהצעתו של דיין ב-8 באוקטובר 1973 נדחתה על הסף, כך גם הצעתו 'המהפכנית' של פרס מה-1 ביוני 1967. הסבר חיוני למי שלא מבין דבר מתוך דבר, בין אם מקוצר רוח ועבודה קשה ובין אם מתוך כניעה לנטיית ההתפלשות, ההלקאה העצמית וכל יתר מרכיבי הפולקלור הישראלי המתבקשים ב"כל שנה בסתיו": פיצוץ גרעיני כפי שהוצע ב-1 ביוני 1967 או איתות גרעיני כפי שהוצע ב-8 באוקטובר 1973 היו מבטלים מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שחתמו עליו ממשלות ישראל וארה"ב ב-10 במרץ 1965, לפיו ישראל "לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי". 'מזכר הבנות' זה היה ועודנו הבסיס למדיניות 'העמימות' המשרתת את ישראל מאז ועד ימינו.

שמעון פרס ומשה דיין התנגדו למדיניות הזו. שמעון פרס ומשה דיין סברו שעל ישראל להפוך למדינת גרעין גלוייה. הואיל ובניגוד ל99.99% מפרשניהם, פרס ודיין (כמו יריביהם תומכי 'העמימות', אשכול, גולדה, גלילי, אלון ואחרים), מבינים היטב שפוליטיקה איננה נמדדת בדרמות וקתרזיס ו"אומץ" ו'שעות נעילה' ו'קו פרשת המים' ושאר צירופי  מלים המשמשים את מה שמשום מה מוכר כאן בארץ כ'יוצרים' ו'דוקומנטריסטים' (אבל אפילו כמה וכמה וכמה היסטוריונים ומדעני מדינה!), אלא פוליטיקה היא תמיד, בכל מקרה ולנצח, ממלכה של פסיקים, ושאם אתה לא שם אתה לא קיים, ובכן דיין ופרס, בעקבות החתימה של אשכול על 'מזכר ההבנות' באביב 1965, פרשו ממפא"י, הקימו את רפ"י, וקיוו באמצעות סיסמאות כמו 'חדשנות מדעית' (ננו טכנולוגיה עוד לא היתה בנמצא באותם ימים אבל חדשנות מדעית בהחלט כן) ו'אורייטציה על עצמנו' ו'גשר על פני הים התיכון' (כלומר בין דימונה לפריז), להשיג מספיק תמיכה בקלפי שתאפשר להם לבטל או לנטרל את 'מזכר ההבנות' דרך ישיבה בממשלת ישראל.

תוצאות הבחירות ב-2 במאי 1965 שלחו את רפ"י, כלומר את דיין ופרס, כלומר את תומכי מדיניות הגרעין הצבאי הגלוי, לאופוזיציה. כל מה שיכלו לעשות שם הוא מה שרוויזיוניסטים תמיד ידעו לעשות: להכפיש את העושים במלאכה (ממשלת ישראל בראשות אשכול ובשיתוף 'אחדות העבודה') ולהציגם כ"בוגדים" (ללמדנו ש'המחנה הלאומי' בן ימינו לא המציא שום דבר). הפסיק הבא כבר הוזכר לעיל: 80 אלף חיילים מצריים (בתיווכה של התקשורת הישראלית שכבר אז חלקים מרכזיים בה ניבנו בעיקר על היסטריה, פאניקה וחצאי אמיתות הגרועות משקרים) ביטלו את תוצאות הבחירות וכך תומכי הגרעין הצבאי הגלוי הושיבו את איש "האומץ" שלהם במשרד הביטחון.

סיכום ביניים: את הכרעות ממשלת ישראל בתחום המדיני-בטחוני אמרו דיין ופרס לבטל באמצעות ניצול משבר. הם ניסו לעשות זאת פעמיים. ב-1 ביוני 1967 וב-8 באוקטובר 1973. וכמובן לפני כן, בין החתימה על ההסכם החשאי עם ממשלת צרפת באוקטובר 1956, ובין ישיבה 'מפורסמת' של ממשלת ישראל ביולי 1962, בה הוחלט להעדיף טנקים בריטיים על פני השקעה גורפת בפרוייקט דימונה, זאת לנוכח רדיפה שיטתית של הנשיא האמריקני קנדי אחר תשובות ברורות מממשלת ישראל בנושא הפרוייקט בדימונה.

אבל את ההיסטוריה הזו (שסוכמה היטב על ידי היסטוריונים כמו אדם רז ואחרים) נניח בצד. כי הגיע הזמן לשוב את סתיו 1973, ולהציע לו פרשנות הנסמכת על עובדות 'ידועות' (שוב, עובדות המופיעות במקורות שונים אך הזוכות למשיכת כתף במקרה הטוב, להתעלמות אלגנטית במקרה השכיח, ולהתייחסות מבטלת ולא מנומקת במקרים נדירים). נתחיל בשורה התחתונה: באוקטובר 1973 לא היה 'מחדל', לא היתה 'קונספציה' ול'אופוריה' אם בכלל היתה לא היה לה שום השלכה על פעולתה השיטתית של מערכת הביטחון, מרמת המטכ"ל ועד לרמה החשובה ביותר: ממשלת ישראל.

נתחיל מהסוף: מי שרוצה להמשיך ולדון בהיסטוריה המדינית של ישראל דרך המשקפיים המעוותות והחולניות של חנוך לוין, מוזמן לעשות זאת. הואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית שמורה זכותו של כל אדם להביט על המציאות כאוות נפשו. אבל מי שעוסק בהיסטוריה מדינית אמור לעשות שימוש במשקפיים הנכונים, כמו למשל המשקפיים מהם ניתן לעקוב אחר פעילותה הסדירה של ממשלת ישראל. ומה לעשות וממשלות ישראל, בוודאי אז ויש לשער שגם היום, מתנהלות לא על פי האופן בו הן נתפסות במצלמה של 'ארץ נהדרת' או בחושים המהוללים של 'נביאים' מסוגו של חנוך לוין, אלא על פי עקרונות ישנים ובדוקים הכוללים הערכות מצב מבוססות מודיעין, עקרונות מדיניים מבוססי הקשר קרוב (מזרח תיכון) ורחוק (מלחמה קרה), וכמובן יחסי כוחות פוליטיים הנגזרים מהסכמים קואליציוניים ומשיקולי בחירות (כמו אלו שעמדו על הפרק בסוף אוקטובר 1973).

בשורה התחתונה: מי שעוקב במקום אחר יצירותיו המופלאות של חנוך לוין אחר הפרוטוקולים של ממשלת ישראל בקיץ ובסתיו של 1973, מגלה ששום 'אופוריה' לא איפיינה אותה, שום 'קונספציה' ושום דבר אחר ממחלקת הפסיכולוגיה או הדרמה, אלא עבודה קשה ולא-קצרת רוח אלא סבלנית ומדוייקת. ממשלת ישראל שהיתה אמונה אז כפי שהיא אמונה היום בין השאר על בטחון המדינה, ידעה שבמקרה חירום כוחו של צה"ל נשען על המילואים. אלא שמילואים אי אפשר לגייס כלאחר יד, אלא רק על בסיס שיקול דעת המבוסס על הבנה שאין ברירה. כי גיוס מילואים כללי או כמעט כללי (כפי שהתבקש לפחות מאז ה-4 באוקטובר 1973), משמעותו היא לא 'רק' פגיעה חברתית וכלכלית, אלא הוא קודם כל צעד מדיני חריף, אפילו אם בסופו של יום לא תיירה יריה אחת.

רגישותה של ממשלת ישראל בעניין גיוס המילואים היה כפול ומכופל לנוכח מעמדה המדיני הבעייתי של ישראל. לערבים מותר היה לאיים בכל בוקר על קיומה של ישראל, לשלול את עצם זכותה לקיים יחסי מסחר עם העולם, ואפילו לא לקרוא לה בשמה המפורש. ישראל לעומת זאת חייבת היתה להסביר כל תקלה בגבול, ולעמוד בפני משפט מוסרי של ''העיתונות הליברלית' במערב (המרכאות הפעם לצורך הלעג והביטול). על יסוד הבנה זו, מתבהרת עוד יותר התלות של ממשלת ישראל במודיעין אמין. כי עם כל הכבוד לעורך של הניו יורק טיימס ולכמה פסיבדו-אינטלקטואלים נפוחים מחשיבות עצמית בסורבון או ב-LSE, בטחון ישראל עומד מעל לשיקולים כאלו. ובטחון ישראל פירושו כאמור במקרה הקיצוני גיוס מילואים כללי, והכרעה דרמטית כזו יש לקבל רק על בסיס מודיעין חד משמעי שאין להרהר אחריו.

זה היה הרקע להמצאת 'אמצעי הגילוי המיוחדים'. מטרתם היתה לספק את אותו מידע קריטי שיאפשר קבלת הכרעה דרמטית: גיוס מילואים כללי. בממשלת ישראל כינו את האמצעים המיוחדים בשם 'פוליסת הביטוח' של ישראל. הפרוטוקולים של ועדת אגרנט כמו גם עדויות אחרות מלמדות חד משמעית שבממשלת ישראל הניחו – על סמך מידע שחבריה קיבלו מהרמטכ"ל, על סמך מידע שהוא קיבל מראש אמ"ן – שהאמצעים המיוחדים מופעלים, ושהואיל ואין אינדיקציה חד משמעית למשבר צבאי סמוך, אין צורך לגייס מילואים, זאת למרות כל הסימנים הנסיבתיים המפורסמים (פינוי המשפחות, פריסת הכוחות וכן הלאה).

אולי גם הפיסקה הקודמת לא מספיק ברורה, לא כי היא לא כתובה בעברית תקנית אלא כי כי הקונספציה אודות 'הקונספציה', 'המחדל' ו'האופוריה' אוטמות את השכל בפני מה שכתוב שם. אז הנה זה באופן ישיר ובהיר: ראש אמ"ן שיקר לרמטכ"ל והטעה אותו לחשוב שהאמצעים המיוחדים פועלים, כשלמעשה הם לא פעלו. זו עובדה והיא מקבלת אישוש חוזר ונשנה למשל מראיונות עומק שאבירם ברקאי ערך עם אלי זעירא.

מדוע אלי זעירא לא הפעיל את האמצעים המיוחדים? הסבר אחד הוא הסבר פסיכולוגיסטי וחתום עליו מלומד ישראלי ידוע, הנחשב לאחד מגדולי מדעני המדינה בימינו. גדול או לא, מלומד ללא ספק, אבל ככל הנראה חזקה עליו שלא לצלול אל תוך מלכודת הפרשנות הפוליטית-מדינית (ולעזאזל קלאוזביץ!) ולכן הוא העדיף להציע פרשנות לפיה אלי זעירא שהיה כה מחוייב ל'קונספציה' (שסוריה לא תתקוף ללא מצרים ושהמצרים לא מוכנים מבחינת חיל האויר שלהם או משהו בסגנון), עד ש'הקונספציה' יצרה אצלו 'דיסוננס קוגנטיבי' שאחת מהשלכותיו היה להחליט שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים. שעל זה סבתא עליה השלום היתה מפטירה ביידיש גליציאנית עסיסית: 'נו, שוין'.

ההסבר הזה ללא ספק תורם להמשך בטוח של הקריירה האקדמית, אבל תרומתו להבנת ההיסטוריה קלושה בלשון המעטה. בראיון ארוך שנתן אלי זעירא לאבירם ברקאי (הופיע תחת הכותרת 'משק כנפי הטעות'), הסביר זעירא לעומק עומקי המעמקים את תפיסתו המדינית-אסטרטגית שהיתה למעשה תפיסתו המדינית-בטחונית של האיש שהציב אותו בתפקידו כראש אמ"ן, האיש שנכנס למשרד הבטחון על כידוניהם של 80 אלף חיילים מצרים ועטיהם האלרמיסטים של עורכי עיתונים ידועים לאנשים חושבים, האיש שביכה את מפלתו של ערפאת בספטמבר השחור ב-1970, האיש שהציע ב-8 באוקטובר לבצע איתות גרעיני, האיש שגם כשישב בספסלים האחוריים כחבר כנסת מן השורה אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט המשיך לעשות כל מאמץ כדי לבטל את העמימות הגרעינית של ישראל (מהבחינה הזו הוא נתן מטרייה אווירית לשר הבטחון שהחליף אותו, שמעון פרס שמו, שפעולותיו נגד ממשלת ישראל, כשר בכיר בממשלת ישראל, זיכו אותו מצד ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין שמו, כבר בשיבתו כח"כ באופוזיציה ב-1979, בכינוי 'חתרן בלתי נלאה').

באחת ובקיצור, אלי זעירא היטיב להסביר לאבירם ברקאי את סיבות העומק להחלטתו לתרום למשבר של אוקטובר 1973, משבר שיהיה מספיק חמור גם כדי לממש את תפיסתו האסטרטגית (להזיז את צה"ל מהתעלה) וגם כדי לאפשר לשר הבטחון להציג ב-8 באוקטובר את המציאות כלומר את "המציאות" באופן כזה, שממשלת ישראל תשתכנע שיש לבצע איתות גרעיני, שמשמעותו המיידית היא הקפאת המצב בחזיתות (הצבא הסורי משקיף על טבריה והצבא המצרי בצד המזרחי של התעלה), ומשמעותו המדינית היא ביטול העמימות הגרעינית של ישראל.

לא 'מחדל' אלא כוונת מכוון. לא 'היסטריה' אלא היסטוריה. לא 'קונספציה' אלא מדינאות. לא 'אופוריה' אלא מימוש של העקרון העליון האמור לשמש כל מי שרוצה לדון בעבר המדיני והבטחוני של כל מדינה, מזימבבווה דרך ניו זילנד, מיפן ועד ישראל: המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כל מיני אמצעים, גרעיניים, קונוונציונליים, מיוחדים, שגרתיים. ובחזרה לכללי הטקס: בכל שנה בסתיו גיורא.   

 

יום חמישי, 15 בספטמבר 2022

Shimon Peres - Poco de verdad para los que no les alcanza la mitologia

 Por estos días, los fanáticos de Shimon Peres en todo el mundo celebran su cumpleaños y el día de su muerte, ocurrida en agosto y septiembre, con 93 años de diferencia. Los largos años en los que Shimon Peres actuó como estadista israelí, sin rastro de corrupción adherido a él, su profunda implicación en el proceso de paz y su último cargo oficial como presidente del país, todo ello indudablemente contribuyó a que su funeral fuera acompañado en su último viaje por líderes y personalidades públicas de al menos 100 países del mundo. Si a estos hechos le sumamos el hecho de que en relación con otros políticos de nuestro tiempo, en Israel y en el mundo entero, Shimon Peres es sin duda una personalidad polifacética, que tiene la imagen de una persona culta, una "personalidad" del primer orden, como Churchill, Mahatma Gandhi y personalidades de similar envergadura, obtendremos una explicación convincente de que muy pocas personas son conscientes del desfase entre la imagen que lleva consigo Shimon Peres y su historia política. El propósito de este artículo es corregir en lo posible esta brecha. Una democracia sana no puede basarse en un sistema de imágenes, ni en Israel ni en ningún otro lugar del mundo. El caso de Shimon Peres es importante ante todo desde este punto de vista. Pero también es importante para cualquiera que se identifique con las cosas con las que se identificó a Shimon Peres a lo largo de su vida: la seguridad de Israel, la economía de Israel y la política israelí. En estos tres niveles de acción existe una enorme brecha entre la imagen de Shimon Peres y su biografía política.

Shimon Peres comenzó su implicación en la seguridad de Israel ya en 1948, como parte de un completo sistema que operaba en todo el mundo para conseguir armas para el joven país, que fue atacado al día siguiente de su declaración por todos sus vecinos que manifestaron explícitamente su deseo de su destrucción. La derrota árabe en 1949 trajo consigo dos evaluaciones políticas contradictorias en Israel. Se suponía que con el tiempo los árabes reconocerían la existencia de Israel y, a medida que Israel se fortaleciera económica, social y políticamente, los países árabes finalmente firmarían acuerdos de paz con él. La conclusión práctica de esta premisa (¡que se está realizando ante nuestros ojos en los últimos años con los 'Acuerdos de Abraham'!), fue que Israel debería estar satisfecho con el refuerzo convencional de las FDI, es decir, aviones, tanques, inteligencia e infantería. La segunda evaluación asumió exactamente lo contrario: la hostilidad árabe es fundamental para Israel y nunca desaparecerá, y dado que los árabes tienen una enorme ventaja en territorio, recursos, mano de obra y apoyo internacional, Israel debe equiparse con armas nucleares, que es el única garantía de su existencia en el futuro.

Según la imagen popular, se suponía que Shimon Peres era la personalidad central de la primera escuela. En la práctica fue el artífice de la segunda escuela, al tiempo que llevó contra los políticos de la primera escuela una larga serie de manipulaciones políticas que le valieron en 1979 el poco halagador apodo de Yitzhak Rabin: "subversivo incansable". En las décadas de 1950 y 1960, Shimon Peres pasó por alto las decisiones del gobierno israelí al respecto y, al hacerlo, dañó fatalmente al joven sistema democrático, nuevamente, en marcado contraste con su imagen de gran estadista. Tras la Guerra de los Seis Días, cuando estaba en la agenda la 'opción jordana', es decir, la posibilidad de llegar a un acuerdo político entre Israel y Jordania, en el marco del cual se establecería una frontera pactada entre los países, y la entidad palestina sería parte de Jordania (¡como lo fue antes de 1948 y de 1950 a 1967!), Shimon hizo todo lo que pudo con Peres para evitar su realización. Un paso importante en esta acción preventiva fue el estímulo de facto de las fuerzas palestinas más reaccionarias: la OLP. En otras palabras, Shimon Peres era el "representante" de Arafat en los gobiernos israelíes, ya que el objetivo de la OLP era la destrucción del Estado de Israel y la eliminación del Estado de Jordania, y ciertamente no cualquier acuerdo basado en compromisos. Shimon Peres repetirá la misma política incluso durante los días de "Oslo", es decir, en 1993. Hasta entonces Shimon Peres, cuando se desempeñó entre 1974 y 1977 como ministro de Seguridad, "contribuyó" a la paz con dos aportes negativos, nuevamente, en marcado contraste con su imagen inmortalizada recientemente en una película de Netflix que casi todos alaban y ensalzan como obra maestra, cuando en realidad no es más que una vergonzosa y ahistórica propaganda. En 1975, Shimon Peres creó una grave crisis política entre Israel y EE.UU., crisis que significó la congelación de las negociaciones entre Israel y Egipto. No está de más decir que Shimon Peres hizo esto en completa oposición a la posición del gobierno israelí dirigido por Yitzhak Rabin y el Ministro de Relaciones Exteriores Yigal Alon. Al final, el gobierno israelí pudo vencer la subversión encabezada por el ministro de Defensa, Shimon Peres, y Egipto e Israel firmaron los "acuerdos provisionales" en septiembre de 1975, que fueron la base de la visita de Sadat dos años después. La segunda "contribución" de Shimon Peres a la paz fue su aliento desde el Ministerio de Defensa, completamente contrario a la posición oficial del gobierno israelí, para el establecimiento de asentamientos judíos en el corazón de una densa población palestina, esto como parte de su objetivo. para evitar la implementación de la 'opción jordano-palestina' mencionada anteriormente.

En 1981, cuando ya era el jefe de la oposición, Shimon Peres trabajó para evitar el bombardeo del reactor nuclear en Irak, pensando que si Irak tuviera armas nucleares, Israel podría cancelar el "Acuerdo de Ambigüedad Nuclear" alcanzado entre Israel y los Estados Unidos en 1965, lo que constituye Hoy, la política oficial de Israel sobre el tema. En 1993, Shimon Peres se desempeñó como Ministro de Relaciones Exteriores bajo el Primer Ministro Yitzhak Rabin. La política oficial de Israel fue llevar a cabo negociaciones políticas con una delegación jordano-palestina en Washington, una delegación que representaba a palestinos moderados, la mayoría residentes en Cisjordania, que querían poner fin al conflicto. Shimon Peres, a través de su mano derecha Yossi Beilin, abrió conversaciones secretas en Oslo con miembros de la OLP que habían sido exiliados a Túnez ya en 1982. El resultado fue que los extremistas y violentos palestinos encabezados por Yasser Arafat regresaron a Ramallah, y desde entonces luego han estado llevando a cabo su bien conocido terror, en primer lugar contra los propios palestinos moderados, que continúan soñando con una solución al conflicto y, a diferencia del público en general, saben que el camino de Shimon Peres no conducirá allí. En cuanto a la paz, o más precisamente y la decencia: "paz". Como se puede aprender de la historia -un paso que requiere renunciar a los placeres de las imágenes- Shimon Peres hizo todo Nada más que contribuir a las posibilidades de paz en el Medio Oriente. Su conocida charla sobre un "nuevo Medio Oriente" es otra expresión de la falsa máscara de imágenes que logró crear en torno a sí mismo, y que el "Peres Center for Peace" (¡una organización fundada mientras él aún vivía!) continúa. cultivar a través de las visitas de futbolistas y modelos.

 

En 1985, Shimon Peres lideró el "Plan de Estabilización", cuyo objetivo oficial era "frenar la inflación", que en 1984 alcanzó un pico del 445%. En otra ocasión habrá que discutir cómo se produjo tal inflación. Cualquier historiador que entienda un poco de economía y cualquier economista que esté dispuesto a reconocer la realidad, sabe que la inflación no ocurre "así como así", como un tornado o un tsunami, sino que está totalmente provocada por el hombre, como cualquier otra. otro tipo de actividad humana. Basta con señalar el hecho de que desde la década de 1950 Shimon Peres se aseguró de identificarse ideológica e ideológicamente con las fuerzas "innovadoras" que hablaban en contra de las políticas económicas socialdemócratas lideradas por los gobiernos de Israel desde 1948 hasta la convulsión política de 1977.

Esta política económica era necesaria en vista de que Israel ha atravesado un proceso de desarrollo e industrialización sin precedentes y sin igual en el mundo entero. El día de su establecimiento, vivían en Israel unos 650 mil ciudadanos. Treinta años después ya contaba con más de 3 millones. Entre los años 1949 y 1952, los gobiernos de Israel establecieron 350 asentamientos. Solo en 1949, 240 mil personas emigraron a Israel. Ni las "fuerzas del mercado" pudieron hacer frente a estos desafíos, ni el "capitalismo clásico", sino la socialdemocracia como se mencionó, combinada con un enfoque claramente keynesiano. Los gobiernos de Israel hasta 1977 hicieron un esfuerzo más o menos exitoso por mantener un equilibrio entre el centro (Tel Aviv) y la periferia (Dimona, Eilat, Kiryat Shmona, etc.), un equilibrio entre la excelencia (ciencia, tecnología) y la inclusión (muchos inmigrantes llegaron analfabetos), en un equilibrio entre las necesidades de seguridad y las necesidades de la sociedad, etc.

Estos equilibrios se lograron principalmente debido a que la mayoría de la dirigencia política en Israel veía en la socialdemocracia no “solo” una necesidad derivada de los desafíos objetivos, sino también un conjunto de valores que sustentaban el hecho de que hasta el día de hoy israelí la sociedad es conocida por su nivel relativamente alto de solidaridad. Pero esta política fue constantemente atacada por la derecha económica y social, de la escuela revisionista de Zeev Jabotinsky. Sorprendentemente, por así decirlo, estas ideas de la derecha también se hicieron eco de figuras del movimiento obrero, que no dejaban de hablar de "innovación", como si el establecimiento del transportista nacional o el establecimiento de 350 asentamientos en 3 años o la absorción de millones de inmigrantes garantizando educación, salud y trabajo, no es innovación.

Shimon Peres fue uno de los más destacados en este evangelio de la "innovación", que ha servido a su imagen desde entonces. En 1985, Shimon Peres, ahora como primer ministro, tuvo la oportunidad histórica de realizar esta "innovación", en el contexto de la mencionada hiperinflación. Contrariamente a la posición de los principales economistas que proponían diferentes y complejas formas de enfrentar el problema (no hubo debate sobre la obligación misma de detener la inflación), Shimon Peres lideró una política cuyo significado práctico fue un gravísimo daño al sistema productivo en Israel. La personalidad venerada en cada reunión de la "Internacional Socialista", el gran "innovador" Shimon Peres, contribuyó a la realización de la política económica neoliberal, más que cualquier otro "revisionista" oficial. En otras palabras, Shimon Peres fue el representante en el gobierno israelí del "Consenso de Washington".

El milagro de la economía israelí en la actualidad es sin duda impresionante, en general y en particular en relación con las economías cojas de muchos países de Europa incluso, por no hablar de los países de América Latina. Pero también aquí es preferible observar la realidad a admirar las imágenes. El sector de la alta tecnología en Israel ocupa alrededor del 10% de la economía, y también se basa en primer lugar en el sector público: el ejército principalmente, y la famosa Unidad 8200 en particular. Más importante aún: al menos el 40% de los trabajadores en Israel ganan menos del salario mínimo. El desempleo en Israel es muy bajo, lo que por supuesto es una cifra importante y gratificante (si se ignora el hecho de que las dos mitades de sectores casi nunca se cuentan en las estadísticas: las mujeres árabes y los hombres ultraortodoxos).

Pero esta es una economía de servicios que permite la continua concentración del capital en manos de unos pocos, tal como dicta la ideología neoliberal. Esta es la "contribución" de Shimon Peres a la socialdemocracia israelí. La política que instituyó en 1985 dañó en primer lugar los baluartes del movimiento obrero que se había construido con diligencia y esfuerzo desde principios del siglo XX: el movimiento kibbutziano, el movimiento Mosaviano, y el más importante de ellos: el movimiento obrero que se organizó en torno a la Histadrut.

Cualquier observador decente sabe que el "plan de estabilización" tenía dos caras: una: frenar la inflación (¡un paso que podría haberse logrado de diferentes maneras y no necesariamente con una tasa de interés astronómica que eliminó 40,000 negocios en Israel en un corto período de tiempo!). El segundo - daño a los bastiones del movimiento obrero en Israel. Esta fue la contribución de Shimon Peres.

Entonces, ¿qué tenemos al final de la cuenta? Una imagen que está lejos de la realidad de una manera que convierte la realidad en imaginación o la imaginación en realidad. En el mundo del que vengo, un mundo de historia que se basa en la realidad, en realidad no existen tales opciones. Una imagen es una imagen, y la realidad es la realidad. Y en el caso de Shimon Peres, la conexión entre la imagen y la realidad ni siquiera es casual, simplemente no existe.

יום שני, 29 באוגוסט 2022

ואיזה מזל שהיתה שואה - או: על תועבה מטורללת חדשה, הצגה בשם 'גלבי' הממחזרת את עלילת הדם השיפריסית אודות חטיפת ילדי תימן ואקאטמופוקוסטן, המסחר בהם והשוואת העלילה למוראות השואה

 א. מדוע מזל שהיתה שואה? כי לפחות במסגרת ויכוח עם יהודים אפשר לעשות בה שימוש כדי להציג טיעון אבסורדי. במקרה הזה, האם יעלה על הדעת שאדם הגון יגיד מלה טובה על גבלס מכיוון שהוא היה יוצר נפלא ואיש משפחה למופת תוך השמטת פועלו הנודע בתחום השמדה שיטתית של עמים ידועים והצדקתה המדעית רציונלית? שאלה רטורית.

ב. אבל הלוואי שהיתה זו שאלה רטורית כי מה לעשות וגם יהודים חכמים מאד מסוגלים כך מסתבר להפריד בין איכותה האמנותית של הצגה לבין הביסוס הרעיוני והתוכני שלה, הגם שלהם ברור חוסר הבסיס וברורה להם מטרתה התעמולתית.

ג. לא, לא רק שלא צפיתי בהצגה הנזכרת ולא רק שגם באיומי אקדח או פיתויים כספיים לא אצפה בה, אלא שאני פוסל על הסף את ההנחה הסמויה המשמשת כטיעון מנצח, בוודאי אצל אנשים שטיפשותם אמנותם אבל גם אצל אנשים חכמים באמת, שאם לא קראת צפית ביקרת שמעת הקשבת למשהו, אין לך זכות לומר עליו שום דבר. זו הנחה חסרת שחר עקרונית ומעשית ואין אדם אחד שעומד במבחן המופרך שהיא קובעת, ושכל מטרתו הוא לחמוק מדיון לגופו של עניין.

ד. על פי השמועה, התועבה האמנותית הזו שמבחינה זו, אמנות לצרכי תעמולת תועבה, איננה חידוש כמובן, משלבת את סיפורה הטראגי של ישראלית ממוצא או מזיקה תימנית (בדרך כלל אלו המזהים עצמם כחלק מטרללת העדתיות הישראלית הפאתטית ההזויה והמזיקה כשהיא לא סתם מגוחכת ומצחיקה, כ'מרוקאים' או 'אשכנזים' או 'תימנים' וכן הלאה, הם דור שלישי או רביעי של ישראלים ש'תימניותם' רלבנטית למציאות חייהם בערך כפי ששורשי הוויתי כהמשך של אמבה רלבנטיים לרופא העור שלי), עם סיפור טראגי של ניצולת שואה. הרלטיביזם הזה, מלבד מה שהוא הכחשת שואה לכל דבר ועניין, נועד לא 'רק' להעמיד על אותו מישור את שתי הטראגדיות, אלא להעמיק את אחיזת השקר המוכר בשם 'פרשת ילדי תימן'.

ה. על עצם קיומה של הפרשה הזו אחראים נוכלים מסוגו של שיפריס, שלמרות שכל מה שכתב בספרו המצוטט תדיר הופרך על ידי אנשים חרוצים ובעלי סיבולת יוצאת מגדר הרגיל להשקיע שעות בקריאת שקרים עלילות וחצאי אמיתות הגרועים משקרים, הנשזרים יחד לכלל עלילת דם מהסוג שרקחו בזמנו קציני האוכארנה בבואם להפיץ בהצלחה מפתיעה כבר יותר ממאה שנה את הפרוטוקולים של זקני ציון, דבריו ממשיכים לשמש כאמור אנשים טובים אפילו, קל וחומר חלאות, שמניחים שהעובדה שמשהו כתוב ומודפס ומופץ ומצוטט, הופכת את מה שכתוב ומודפס ומופץ ומצוטט, לעובדה.

ו. ולכן מזל שהיתה שואה. כי לפחות מיהודים מצופה, לפחות מצד יהודים, להתייחס בגיחוך וביטול וזעזוע ועלבון וזעם וחרפות וגידופים כלפי העובדה שראש הראשות הפלסטינית למשל מצהיר בארוע רשמי, שישראל עשתה לפלסטינים חמישים שואות, זאת על בסיס המחקר שעשה האיש הנחמד הזה, המטאטא את המדרכה מול ביתו, שכל שכניו אומרים עליו שהוא מענטש, מחקר שקבע ששואה לא היתה ולא נבראה והיא כל כולה המצאה ציונית שנועדה להצדיק את גזל פלסטין מידי עמה האותנטי.

ז. מי שמניח שאם העובדה ששיפריס וחלאות מסוגו כתבו הפיצו הדפיסו הסריטו הרצו על והמחיזו את פרשת ילדי תימן, הופכת את מה ששיפריס וחלאות מסוגו הפיצו הדפיסו הסריטו הרצו על והמחיזו את לעובדה, חובתו להסביר מה בדיוק ההבדל בינו לבין תומכי מכחישי השואה או מה בדיוק ההפרש בין מלאכתו של שיפריס לבין מלאכתם של קציני האוכארנה עם הפרוטוקולים, או מלאכתו של גבלס בעניינים ידועים אחרים.

ח. הטיעון לפיו שיפריס איש מקסים בעל כוונות טובות איננו רלבנטי לדיון. לא רק כי גם גבלס כך אומרים היה איש משפחה למופת, אדם תרבותי וכן הלאה, ולא רק כי אין ספק שגם קציני האוכארנה האזינו למוזיקה קלאסית ושלטו בצרפתית עוד יותר מששלטו בשפתו של טורגנייב. אלו ואלו טיעונים שלא ממין העניין, וכך גם באשר לטיעון הסביר שהמחזה 'גלבי' הוא יצירת אמנות מרהיבה ולכן ראויה.

ט. המחשבה שהצגה זו מועמדת להיכלל בסל תרבות של מוסד רשמי כלשהו, חיל חינוך של צבא ההגנה לישראל אם להזכיר אחד מסוגו, לא רק מעוררת פלצות, לא רק אמורה להביא כל אדם הגון לעשות כל שביכולתו למנוע את הדבר, לא רק שהיא בבחינת עוד תמרור אזהרה לעומק הטירלול בו מצויים חלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית, אלא שהיא קודם כל עצב גדול עוד יותר משהיא עלבון עמוק לשכל הישר.

יום חמישי, 18 באוגוסט 2022

עמיות ושקרים נוחים אחרים - או: איך ביהדות אמריקה ממשיכים לערבב את האנטי (ומאז 1948 הפוסט) ציונות במושגים מפונפנים ועתירי ממון

 בדיחה רווחת לפני 120 שנה בקרב ציוני אמריקה הסתכמה בערך במלים הבאות: מה היא ציונות? יהודי א' (בארה"ב) שולח כסף ליהודי ב' (במערב אירופה) כדי שיהודי ג' (ממזרח אירופה או מצפון אפריקה) יעלה לארץ ישראל.

במלים אחרות, ציוני אמריקה בדרך כלל התאמצו לצייר את הציונות שלהם כך שהם לא יהפכו לחוכא ואיטלולא בעיני העילית היהודית האמריקנית שלא רק שהיתה אנטי-ציונית (ב-1885 קיבלה התנועה הרפורמית החלטה רשמית לפיה אין דבר כזה עם יהודי. 1885, 80 שנה לפני אש"ף!), אלא שראתה בכל התארגנות כלל-יהודית (אפילו לצרכי פילנטרופיה!) עניין פסול.

כן, ההיסטוריה כל הזמן העמידה אתגרים, והעילית היהודית האנטי-ציונית והאנטי-עממית, שאינטליגנציה ומשאבים לא חסרו לה, התאימה את עמדתה העקרונית לתנאים המשתנים. תחנה ידועה היא 1917, ליתר דיוק הצהרת בלפור וכיבוש א"י ע"י הבריטים, צעד שהביא את העילית הזו להצהיר הצהרות לפיהן 'אין דבר פסול במרכז יהודי תרבותי בפלשתינה' (פלשתינה, לא ארץ ישראל קל וחומר ארץ-ישרואל חלילה וחס). 'מרכז תרבותי'. לא תחייה לאומית ובוודאי לא מדינה!

תחנות נוספות היו 1929, ו-1937 ו-1947 ולא זה המקום לעמוד על כל ההיסטוריה המרתקת הזו (מי שרוצה מוזמן להזמין אותי להרצאה או לסדרת הרצאות בנדון udimanor@gmail.com)

כשמדינת ישראל הצליחה לקום ב-1948, יהודי אמריקה כמובן התרגשו מאד. העילית אבל לא שינתה באופן מהותי את דרכה, כי כמו יהודי מרכז אירופה מאה שנה קודם לכן, הזדהות עם לאומיות יהודית מצויידת במטבע ובטנק נראתה להם סותרת את מאמציהם להיות 'אמריקנים (או פולנים או הונגרים או גרמנים) בני דת משה'.

1967 שוב היתה נקודת מפנה חשובה. שוב ההמונים העממיים באמת הביעו הזדהות עם הצלחתה של ישראל להתמודד עם האיום על קיומה, ושוב העיליתות שלהם עיקמו גבות ושילמו מס שפתיים. אבל מתוך המשבר החמור (הצלחת ישראל להעמיק ולחזק את ריבונותה) נולד גם המוצא: ההתנחלויות. הנה סוף סוף לעילית היהודית אמריקנית (וסליחה על ההכללה, תמיד, בכל עילית, יש מחלוקות ויש סוגים שונים אבל במסגרת הזו אי אפשר לרדת לכל הדקויות), היה קרדום לחפור בו אנטי-ציונות יעילה.

אחרי 1977 (מהפך) ובעיקר אחרי 1982 (לבנון) ובוודאי אחרי 1987 (אינתיפאדוש) קל וחומר אחרי 1995 (רצח רבין) האנטי-ציונות הזו קיבלה עוד סיבות, עוד דוגמאות, עוד דחיפה. אלא שבדיוק כפי שבסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נאלצה העילית היהודית האמריקנית האנטי-ציונית (משנות ה-80' היא היתה רק פוסט-ציונית, נשמע הרבה יותר טוב הרי), להתמודד עם אתגרי הנטייה הרגשית הפרו-ציונית של הציבור היהודי האמריקני הרחב, כך היא נאלצה לעשות זאת בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.

כך הופיעה תחת השמש נוסחת 'העמיות היהודית'. השירה, כלומר התיזה, היתה משהו בסגנון: 'כן, אנחנו עם, מה לעשות, תקלה, ואמנם יש הרבה יהודים רפורמים אבל בניגוד לרפורמה של 1885 הם ברובם ממשיכים את זו של 1937 שהסכימה להכיר בקיומו של עם יהודי, אבל רק עם, לא לאום, ובוודאי שאין צורך במסגרות המדיניות (בול, דרכון, מטבע וטנק) - קל וחומר בפגיעה בעם האותנטי של הארץ הזו (התנחלויות על האדמה של הפלסטינים) - כדי לקיים את העמיות היהודית הזו'.

רעיונות ועוד ממון שווים תכניות הכשרה, והנה אנו עדים כבר כעשרים שנה לתנועה נמרצת בין נתב"ג ל-JFK. כפתור ופרח, מי יכול לומר משהו נגד חינוך בכלל וחינוך יהודי בפרט? אבל כפי שאמר בזמנו ס. יזהר, החינוך מתחיל בשאלה. 

השאלה היא השאלה היהודית בעת החדשה. שהיא שאלה של זהות אישית, אבל בעיקר של זהות קיבוצית. והיא שאלה של זהות במובן הרחב והעמוק והמתרחב והמעמיק. 

זו שאלה המקיפה היבטים של תרבות רוח אמונה ואמון. ביהודים אחרים ובלא-יהודים (שזה שונה לחלוטין מ"גויים"). 

זו שאלה המקיפה היבטים של כלכלה ועבודה וכספים וניצול ושיתוף וקואופרציה וקיבוץ ומושב וקהילה ופילנטרופיה וסוציאל-דמוקרטיה. 

זו שאלה המקיפה היבטים של חברה ויחיד וציבור וסולידריות וניכור ושיתוף פעולה ופירוד. 

זו שאלה המקיפה היבטים של מדינה ופוליטיקה וריבונות ומדינה ואזרחות ודמוקרטיה וחוק וסדר וכיבוד תורים ועקיפה מימין ותרומת איברים. 

כל אלו ועוד הן מרכיביה של השאלה היהודית הטובה, זו המוכרת במאתיים השנים האחרונות כ"שאלה היהודית".

חינוך ראוי לשמו מפגיש את היחיד עם השאלות של הכלל. קודם כל בתודעה ואחר כך או תוך כדי, במעשה. מכאן שמבחנו של כל יחיד פשוט בתכלית: באיזו מידה הוא שותף למעשה המרכבה הזה. והתשובה לשאלה הזו לא קשורה לא בכיפה, ולא בזקן, ולא בקפוטה ולא בשטריימל ולא במילמול פסוקים ולא בגלגול עיניים וגם לא איזה עיתון אדוני קורא (NYT, הארץ או מקור ראשון) וגם לא לאיזו מפלגה הוא נותן קולו.  

ובין כל הדרכים שהוצעו במאתיים השנים האחרונות להתמודדות עם מרכיביה ומרכיבי מרכיביה של השאלה היהודית, אין אלא להסכים כי התשובה הלאומית הציונית היא הדרך הפחות גרועה – או היותר טובה – מכל הדרכים האחרות שהוצעו: יהדות כפולחן כזה או אחר (רפורמה, קונסרבטיבה, ניאו-אורתודוכסיה, רקונסטרוקציה וכל כיו"ב); יהדות כ"עמיות" אמורפית מיופיפת ותלושה, או פנדמנטליזם יהודי שקולו קול של בדלנות וידיו חומדות מכל הבא ליד.

הדרך הלאומית-ציונית היא היסטורית קודם כל, ולכן אין מבחנה בפולחן או באמונות בכוחות עליונים, ולכן היא  לא תהיה אף פעם רליגיוזית. כי חיים בתוך התודעה ההיסטורית פירושה קודם כל עיניים פקוחות. ואחר כך שתי ידיים מושטות אל עבר המציאות. יד אחת אוחזת בתביעה לאמת מורכבת ככל שתהיה, ויד שניה אוחזת בתביעה לתיקון עולם כאן על פני אדמה כפי שניסחה זאת רחל. 

יום שני, 15 באוגוסט 2022

הרבה לפני ימין שמאל דתיים חילוניים כן לא ביבי וכן הלאה, או - מה הוא שורש המחלוקת (המביא בין השאר אנשים צעירים ממוצא יהודי לתמוך ברשימה הלאמשותפת)


את שורש המחלוקת לגבי מצבנו כאן אפשר לראות כשילוב של תשובות מנוגדות לשלוש שאלות מרכזיות: 

א. מה זה בכלל התפתחות היסטורית ומדוע הבנה נכונה של ההיסטוריה האנושית היא תנאי לכל דיון מוסרי. 

ב. איך בכלל מגיעים להבנת העבר. 

ג. מה ההבדל בין רטוריקה, רגש, 'ערכים' ופוליטיקה ומציאות. 


הדרך לתמיכה ברשימה הלאמשותפת, שמלבד מה שהיא לא משותפת מנקודת מבט ערבית, פוליטית, כלכלית וכן הלאה, כל מה שמשותף בה זה שלילת עצם קיומו של עם יהודי קל וחומר זכותו להגדרה עצמית במדינת לאום סטנדרטית כמוה יש בעולם כמעט 200 (כשהם, חברי הלאמשותפת תובעים הקמתה של עוד מדינת לאום, מדינת לאום פלסטינית), עוברת בתשובות הבאות על שלושת השאלות הללו: 

א. אין שום חשיבות להיסטוריה כדי למדוד מוסר כי מוסר הוא דבר מוחלט, והחלשים תמיד צודקים, והערבים הם החלשים כי עובדה היא שהם עניים וחוטפים טילים ונכבות. 

ב. אי אפשר להגיע להבנת העבר ובכל מקרה את ההיסטוריה כותבים המנצחים והחזקים מדכאים את החלשים קודם כל באמצעות הנראטיב שלהם. 

ג. פוליטיקה זה מסריח כי עובדה שפוליטיקאים הם מסריחים ואדם נמדד ביחס למלים הגבוהות שהוא אומר. 


לעומת זאת, המפתח לדלת הכניסה לויכוח הפוליטי-חברתי ותרבותי-אידיאולוגי בין ימין שמאל דתיים חילוניים כן לא ביבי וכן הלאה, כלומר הויכוח הלא נגמר שאין שום סימן שהוא עומד להגמר, בין כל מי שרואה עצמו חלק מהעם היהודי וכל מי שרואה עצמו כיהודי שייך לתנועה לאומית, ציונות, שהיא הבסיס למדינת לאום יהודית המוכרת בשם 'ישראל', הוא שילוב של תשובות אלו על שלושת השאלות הנזכרות: 

 

א. תולדות האנושות, כלומר ההיסטוריה האנושית, היא נקודת הייחוס לכל דיון מוסרי. ההיסטוריה מלמדת שלא תמיד החלשים צודקים, ושלגמרי לא ברור באיזה אופן הערבים הם החלשים, וההיסטוריה היא רקע מצוין להבנת העובדה שלא מעט ערבים אכן עניים, אבל רק 'לא מעט' ולא כולם, וההיסטוריה היא תנאי להבנת הפרקטיקה של טילים ושורשיה של הנכבה. 

ב. אמנם קשה לפענח את העבר אבל אם רוצים מדובר במשימה אפשרית, ואת ההיסטוריה יכולים לכתוב 'מנצחים' אבל גם 'מפסידים' אבל בכל מקרה מדובר בהפשטה סתמית, כי כידוע את ההיסטוריה של הסכסוך כתבו כל מיני 'מנצחים' (כלומר 'יהודים' במשוואה העלובה הזו) והם מפרשים את ההיסטוריה הזו בדרכים שונות (ע"ע אלטלנה, ע"ע מבצע סיני, ע"ע אוסלו). לנראטיב יש מקום חשוב בשיח הציבורי אבל כל עוד שזוכרים שנראטיב הוא בדיוק מה שהוא - פרשנות רגשית בדרך כלל לא מבוססת - ניתן להגביל את נזקיו ולזכור שלכל היותר תפקידו לשמש כנקודת מוצא, בוודאי לא כסוף פסוק. 

ג. פוליטיקה היא אכן לא פעם עיסוק מסריח אבל לא רק עיסוק מסריח ובכל מקרה דחליל 'הסירחון' הוא סתמי כי כידוע יש חומרים מסריחים - כמו זבל עופות - שהוא תנאי מועיל מאד לגידולי שדה ואף לפרחים מופלאים בשלל טעמים וריחות נעימים. כך או אחרת, אחרי שהצלנו את הפוליטיקה מדחליל הסירחון, יש לומר שגם אם יש לא מעט פוליטיקאים 'מסריחים' במובן של נטייה מוגברת לשחיתות ולטובות הנאה, הרי שמדובר כמו בכל מקרה אנושי אחר, באפשרות אחת ובאפשרות אחת בלבד. כשם שיתכן רופא מושחת ויתכן רופא ראוי לשמו, כך גם יתכנו פוליטיקאים כאלו ואחרים. חשוב בהרבה: האדם, כל אדם, נמדד גם, לא רק, בוודאי לא בעיקר, ביחס למלים הגבוהות שהוא אומר, כי מבחנם - ומכאן הפוליטיקה - הוא מבחנה הנוקשה והמוקפד של המציאות. 

יום שבת, 13 באוגוסט 2022

פטפוטי הצער והזעזוע בעקבות תאונות הדרכים והבלי רטוריקת 'הקטל בכבישים' כמשל לאפסות השיח הציבורי

 כשהייתי בן 15 המצאתי ביני לבין עצמי מנגנון לביעור הנהיגה במהירות מופרזת. היה זה מעט אחרי שלמדתי בכתה ט' את נוסחת המהירות והדרך, נוסחה מוכרת ופשוטה: מהירות כפול זמן שווה דרך. המנגנון בנוי על הנוסחה הזו, אבל הוא מחייב מה שלפני יותר מ-45 שנה, הימים בהם הייתי בתיכון, לא היה קיים בוודאי לא כטכנולוגיה זמינה ופשוטה: מכשיר הרושם מעבר של רכב בנקודה מסויימת.

כמה פשוט: אם רכב עובר למשל את מחלף ראשון בדרכו דרומה בשעה 10:00, ואם המהירות המותרת היא 120 קמ"ש (אני בוחר בכוונה מהירות שקל לחשב בה חישובים) ואם המרחק עד למחלף אשדוד הוא 24 ק"מ, הרי שאם הרכב הגיע למחלף אשדוד לפני 10:12 הוא נסע לפחות בשלב מסויים במהירות מופרזת. באותו הרגע נשלח אות לחשבון הבנק שלו, והקנס - אם זה תלוי בי הוא חייב להיות דרקוני - 2000 ש"ח לדקה. כמה פשוט. ללא שוטר שעוצר את הנהג שמתחיל לייבב לו ואז השוטר צריך להתחיל בהרצאות בלה בלה ובמקביל כמו בהשוטר אזולאי, הואיל והוא נמצא ליד העבריין ועושה לו הרצאות בחינם, שלושה גנבי תכשיטים גונבים תכשיטים, וארבעה ערסים זורקים אשפה בחוף וכן הלאה.

לפני 45 שנה מנגנון כזה התקיים רק בתיאוריה. היום הטכנולוגיה קיימת. לצידה קיימות טכנולוגיות נוספות, החשובה ביותר היא כמובן מצלמות הבטחון שבניגוד לליצנים הליברטריאנים לא רק שיש להתקין כמותן בכבישים אלא בכל מקום, כשגם הטיעון ההזוי שמדובר בפגיעה בפרטיות מתהפך על ראשו, שהרי ככל שיש יותר מצלמות קל יותר להוכיח שתלונות שווא, מכל סוג, הן תלונות שווא.

תגידו שניתן לזייף צילומים? נו, כולנו ראינו את הסדרה ההיא בנטפליקס, ואין צורך ללכת עד למחוזות הפנטזיה בהנתן הזיוף של המסמך ששימש להרשעת דרייפוס, כלומר היכולת לשקר באמצעות כאילו-עובדות לא תלויה בטכנולוגיה אלא במוסר, ואדרבא, דווקא ריבוי טכנלוגיה יכולה להביא לגילוי האמת. תארו לעצמכם שבמשרד של דרייפוס ובמסדרונות הבסיס שלו היו מצלמות. לא היינו יודעים כלל מי הוא דרייפוס.

יתכן והרעיון הישן שלי בן ה-45 נשמע פשטני. יתכן שהוא כזה, אבל לא זו הנקודה הנרמזת בכותרת. הנקודה היא שלפי מה שניתן ללמוד מההתנהלות בפועל של כל מי שעוסק בנושא, די ברור שהדבר האחרון שמעניין את הציבור בהכללה הוא פתרון של הבעיה הזו. האחרון. 

הואיל ובניגוד למקרים אחרים - מלחמה למשל או סמים - לגביהם ניתן לרקוח די בקלות הגיון קונספירטיבי, גם אם אין בו כלום ושום דבר (למשל ההבל שהמלחמות קיימות כי יש סוחרי נשק, לכו תגידו את זה למורדי הגטאות ולפרטיזנים למיניהם), במקרה הזה קשה לראות מי (חוץ מפחחים ויצרני מצבות ואומרי קדיש בתשלום ומפרסמי מודעות אבל ובעלי רכבי גרר, כל אלו זניחים יחסית) מרוויח מהעניין, הרי שלא מדובר בדיסוננס שנובע מהסתרת האינטרס האמיתי אלא מבעיה עמוקה, עמוקה מאד, שבקיצור ניתן לכנותה פטפטיטיס רטוריקוס צדקניקוס.

המחלה הזו מכה גם באזורי חיוג אחרים של השיח הציבורי. אלימות כלפי נשים, התחממות גלובלית, השלכת פסולת ברבים, ועוד כמה נושאים שלא זה הזמן לעסוק בהם, כי בניגוד לענייני תאונות הדרכים הם לא בקונצנזוס והם נושאים בחובם רגישות כזו או אחרת. בכל אופן הקורא  (היחיד מן הסתם שהגיע עד כאן) מוזמן לקבל השראה מביטוייה של המחלה הזו באזורי החיוג האחרים.

מה הסימפטומים של המחלה הזו? נו, כולנו מכירים: פרצופים מזועזעים בערוצי השידור, מלים נחרצות וקשות של ''הגורמים'' המעורבים, והכי חשוב הדיווחים של הפרמדיקים המשמשים כבסיס לדיווחים הדרמטיים של הכתבים ''המשדרים מהשטח''. ונעבור לפרסומות.

מה הפתרון למחלה הזו? היה נחמד אם נבחרי הציבור ובוודאי יצרני ומפיצי השיח יסתמו את הפה. אבל זה גדול וחזק מהם, כי תאונה זה סקופ וסקופ זה עיתונות ועיתונות אחרי הסקופ זה לשאול את נבחר הציבור מה הוא מתכוון לעשות והתשובה של נבחר הציבור היא להאשים את קודמיו ולהבטיח שלא נשקוט ולא נשאיר אבן על אבן עד שנמגר את הקטל בדרכים בלה בלה.

ועכשיו ברצינות: הפתרון למחלה הזו יבוא כשהתופעה תעלם או תתכווץ באופן משמעותי או לפחות תעשה רעש שהיא בכיוון. ואיך התופעה תעלם? כאמור, רק ואך ורק טכנולוגיה ולא שום דבר אחר. חינוך? ממש. כבר בגיל 10 גיליתי דבר משעשע ביותר - השלטים 'לא לדרוך על הדשא' מיותרים כי מי שיודע שלא טוב לדרוך על הדשא (איפה שיש להקפיד ולא לדרוך על הדשא כמובן) איננו זקוק לשלט שיורה לו כך ומי שממילא לא מבין מדוע לא לדרוך על הדשא (אנשי הלמממיאתהשתגידלייאשכנזי או משהו כזה) שום שלט לא יזיז לו.

אותו הדבר בכביש רק גרוע, מפחיד, מסוכן וקטלני בהרבה. מי שמבין שנהיגה בכביש פירושה קודם כל זהירות, דבר שני זהירות, דבר שלישי זהירות, דבר רביעי התבוננות מרחבית, דבר חמישי התחשבות, דבר ששי זהירות, ממילא לא צריך לא חינוך ולא עמותת אור ירוק ולא צצצצ של כתבלב אידיוט כזה או אחר ולא שום נבחרא ציבור שיבטיח לו בלה בלה ונעשה הכל כדי למגר בלה בלה את הקטל בכבישים בלה ובלה וכו' וגו'.

ומי שלא מבין את כל האמור, ומבחינתו הכביש זו עוד זירה לפצות על קוטן גברותו (כן, בעניין הזה הטיעון המגדרי הוא 100 אחוז נכון, בדיוק כמו במקרה של האסלאם והטרור: רוב המוסלמים לא עוסקים בטרור אבל כמעט כל מי שעוסק בטרור הוא מוסלמי, ובהשאלה: לא כל הגברים הצעירים המזוקנים עם הסיאט דמיקולו שנת 1996 מוגברת עם ג'נטים מגנזיום במחיר שמסדר להם שלוש שנים באוניברסיטה לו רק הם היו מצליחים לזהות מה זה אוניברסיטה או מה עושים עם השכלה הם נהגים אלימים, אבל כמעט כל הנהגים האלימים הם צעירים מזוקנים עם סיאט דמיקולו וגו', או חמור מכך, רכבי קבלנים של 2.5 טון, או סוחרי הסמים בקרבם עם רכבי פאר כבדים ומהירים. וכן, הסטטיסטיקה אומרת שגם נשים צעירות עוברות ערסיזציה נמרצת בתחום זה, אבל יש להן עוד הרבה הרבה הרבה פערים לסגור), בכל אופן, מי שמבחינתו הכביש זו הזירה להפגין את גדולתו ועוצם ידו וכשרונותיו בתחום העירסוס, שום אור ירוק ושום הטפת מוסר ושום כתבה עגומה בטלוויזיה ונעבור לפרסומות לא תעזור לו.

מה כן? קנסות דרקוניים, נעילה מאחורי מנעול ובריח, החרמת רכב, שלילת רשיון וכיו"ב. ואיך מגיעים לכל זה? אם היה שוטר על כל עשרה נהגים, התשובה ברורה, הואיל ויש מעט מאד שוטרים שגם ככה הם עסוקים במליון דברים אחרים, וגם שוטרי התנועה מביניהם עסוקים בלעצור נהג פה נהג שם ולפצוח כמתואר לעיל וכמוכר לכולנו מנסיון אישי או של אחרים בהרצאה הזו של אוי ויי איך אתה נוהג תן לי רשיון וביטוח תשתדל לא לנהוג ככה יותר טוב בסדר אני אוותר לך על הקנס, הרי שאין ברירה אלא טכנולוגיה וטכנולוגיה ועוד טכנולוגיה.

יש כמובן עוד אפשרות מעשית הקיימת כבר בשטח. שימוש בטכנולוגיה הנפוצה מאד בכל מכונית בימינו: המצלמה הפרטית של הרכב הפרטי שלך, הקורא, כן, כן, אתה, כן. אם לא תבין שללא התלונות שלך הערס שחתך אותך מימין ושנמצא בדרך להרוג את הבן דוד של השכן שלך על מעבר חצייה, הערס ימשיך לחתוך אותך מימין וגם הבן דוד של הבן דוד של השכן של השכן שלך יהרג בכביש כזה או אחר, ושלכן אין ברירה.

אין ברירה, אלא אם רוצים להמשיך להנות מהטקס הנזכר בכותרת, פטפוטי צער וזעזוע ורטוריקת 'אוי ווי איז מיר הקטל בכבישים געוואלד טפו טפו חמסה חמסה לא עלינו לא עלינו הכל מידי שמים בלה בלה' ושאר פטפוטים מסוג זה. אין ברירה. ללחוץ על נבחרטאי הציבור לעשות מעשה ולחוקק את חוק הטכנולוגיה מבוססת חוק מרחק שווה מהירות כפול זמן בחזקת 2000  ש"ח לדקה, כל דקה, ובמקביל להפעיל את מצלמת הרכב הפרטית, לחלץ ממנה את הסרטונים הנחוצים, ולהפגיז את משטרת ישראל באלף תלונות ליום, לפחות (רק באזור מחלף ראשון).

ונעבור לפרסומות.

יום ראשון, 7 באוגוסט 2022

לא שאין חשיבות והשלכות ל-BDS ולתומכיהם ב'הארץ' ובעוד מקומות בארץ, אבל פרספקטיבה היסטורית אולי תורמת לפרופורציות - או: כבר שמענו את הטיעונים האלה

 ישראל מדינת אפרטהייד.

הציונות היא גזענות.

חוק השבות שווה במהותו לחוקי נירנברג.

האלימות הערבית מובנת בהנתן תנאי החיים שלהם.

נשמע מוכר?

בוודאי. אלו טיעוני היסוד של שוללי קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם, בין אם הם יושבים במערכת 'הארץ', בין אם הם מועמדים לפרס ישראל בשל תרומתם למחקר אקדמי כלשהוא, בין אם חבורת מטורללים, בין אם הם ישבו פעם על הכסא בו ישב דוד בן גוריון ובין אם אבא שלהם היה פעם שר בכיר בממשלות ישראל מרובות, והרשימה הזו חלקית כמובן.

אבל מסתבר, כשמתסבר, ומסתבר כשלומדים היסטוריה, שכל כנופיית הליצנים הזו לא המציאה שום דבר חדש. במהלכה של מלחמת העולם הכי שנייה, לפני אך בעיקר אחרי שהאיום של רומל במדבר המערבי התנדף, עמל הנציב העליון הרולד מקמייקל על מזכרים שתפקידם היה להזהיר את ממשלת בריטניה מפני האיום הציוני בכלל, ומפני הסכנה ש'הספר הלבן', זה שהתקבל ב-17 במאי 1939 ולמעשה הכריז על גירושין חד צדדיים של בריטניה מ'מדיניות הבית הלאומי', לא יוכל להתממש אם ממשלת הוד מלכותו לא תנקוט כמה צעדים נחרצים לדיכוי פוטנציאל 'הטרור היהודי'.

בין השאר כתב מקמייקל בתזכיריו כי אין שום הבדל בין התכנית הציונית לאידיאולוגיה הנאצית, בשני מובניה: הפנימיים והחיצוניים. החיצוניים - כלומר רצונם של הציונים ליצור לעצמם 'לבנסראום' (כך כתב הוד מעלתו הנציב העליון באחד מתזכיריו), ואילו הפנימיים - כוונת המוסדות הציוניים (הסוכנות, ההיסתדרות וכן הלאה, שממילא היו קשורים ולפותים זה בזה במישור הרעיוני והפרסונלי גם יחד) לנהל את הציבור שלה בשיטות 'נאציונל-סוציאליסטיות' (כך במקור).

כדי להדגיש את הסכנה הציונית תיאר מקמייקל את הכוח הצבאי העומד לרשות היהודים באופן מוגזם פי שלושה ממה שהיה לישוב בפועל. ההגנה למשל תוארה על ידי ככוח המונה כ-100 אלף אשה ואיש (כ-50% מהם מצויידים בכלי נשק) ועל האצ"ל הוא כתב שמדובר בכוח המונה לכל הפחות 5000 איש. כידוע, בשיאה מנתה ההגנה על הנייר פחות מ-40 אלף אשה ואיש, רק לשליש מהם היה נשק תקין, והאצ"ל, גם במופרזות שבגוזמאותיו המרובות, לא חצה את קו ה-4000, וגם זה ביחס לספטמבר 1948, תקופה אחרת לחלוטין.

מדוע סבר מקמייקל שעליו להגזים בכוחו של הישוב היהודי? כי הוא ידע שבראש ממשלת בריטניה עומד אדם מסור לעניין הציוני עד כדי כך ששרי ממשלה למיניהם דיווחו על זעמו של צ'רצי'ל בכל פעם שמישהו ניסה לערער על מחוייבותה של בריטניה ל'בית הלאומי', או לפקפק בנכונותה של 'הצהרת בלפור'.

בדיוק מאותה הסיבה הקפיד מקמייקל והקפידו גורמים אחרים ששטמו את הציונות ואת מדיניות 'הבית הלאומי', לצייר את הערבים לא רק במונחים של 'אותנטיות' ולא רק במונחים מובנים מאליהם (אפילו ליהודים ואפילו לצ'רצ'יל) של אינטרסים ונפט וגיאו-פוליטיקה מהאוקיינוס עד למפרץ - כל אלו סיבות מספיקות לתחושות 'האהדה הטבעיות' שאמור לחוש כל בריטי כלפי העם הערבי האציל - אלא לעשות מאמץ ואת האלימות הערבית לתאר ולהציג כנובעת מתסכול של אי-מימוש גדולתם הטבעית. 

ולמי שלא זוכר במה מדובר, נזכיר את האלימות האנטי-בריטית לא 'רק' במהלך 'המרד הערבי' בשנים 1939-1936, אלא בעיקר (שהרי אנו עוסקים בענייני מלחמת העולם השנייה) את מרד אל כילאני בעיראק, שמילא היה אנטי-בריטי, הוא היה גם פרו-נאצי, בדיוק כפי שהמופתי לא היה סתם אנטי-ציוני ואנטי-בריטי אלא גם פרו-נאצי.

נשמע מוכר? בדיוק. זו היתה הכוונה. לא שהמסקנה היא שיש להוריד את מפלס הדאגות. ממש לא. אבל הידיעה שמדובר במאבק שנמשך לכל הפחות 100 שנה, אמורה לתת למאבק מימד סטואי מעט יותר. או בעברית פשוטה: אין צורך להתרגש יתר על המידה מכל מאמר שמפרסם 'הארץ' פרי עטם של המנוולים התורנים הממשיכים את הפרוייקט של מקמייקל, שגם הוא, כמה מפתיע, לא חולל אותו אלא תרם את שלו לנוסחה האנטישמית והאנטי-הומנית והאנטי-הוגנת הזו, שכל כולה הונאה עצמית שיתכן שעצם קיומה הוא הוא הדבר המסוכן, ולא האיום שהיא מייצרת כנגד זכותם של יהודים להיות יהודים.

ומה הנוסחה? כל מה שיהודים עושים פסול כי עצם קיומם של יהודים לכל היותר מפוקפק וחשוד, שלא לומר פסול. ומדוע? ראשית - כי יהודים מתעקשים להמשיך ולהתקיים כיהודים (הגם שהם לא מצליחים ולעולם לא יצליחו להגדיר בדיוק מה משמעות היותם יהודים, הם רק יודעים - בדיוק כמו אויביהם בדמשק, הר-אדר, רחוב שוקן, אוניברסיטת חיפה ועוד כמה מוסדות אקדמאים ובעוד ובעוד ובעוד מקומות ואתרים - שהם קיימים). 

שנית - כי ליהודים אין לא נפט ולא נתיבי שיט, והחוצפה היהודית המפורסמת לא כוללת את החוצפה המאפיינת את התרבות הערבית ואת התרבות הערבית בלבד, להאשים את כל העולם אחותו ואשתו בכל צרותיהם, תוך כדי שהם מקפידים להזכיר שהם הם המציאו את התרבות ובלעדיהם לא היתה אלגברה וגם לא אסטרונומיה וכן הלאה.

אז מה הלאה? מה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה: נמשיך לחיות ליצור ולעבוד. ומדי פעם נזכיר לעצמנו מה מקור העוינות, ועל ידי תזכורת עצמית בת כמה שנים העוינות הזו, נוכל למדוד את הישגיה העלובים, לחייך, לירוק אולי לכאן או לשם, ולהמשיך הלאה.


יום שישי, 1 ביולי 2022

גיאוגרפיה, מתמטיקה ותעמולה – או: מדוע למדינת היהודים 'מגיעים' עוד פי שניים משטחה הנוכחי

 היכן 'פלסטין'? איזו חטיבה גיאוגרפית 'טבעית' היא מהווה? על שאלה זו יש להשיב קודם כל על דרך השלילה: פלסטין היא בוודאי לא חלק ממצרים ולא חלק מסעודיה. היא המשך ישיר של עבר הירדן המזרחי, אבל רק עד האזור המדברי. הגליל העליון של פלסטין בת זמננו הוא ללא ספק המשך של דרום לבנון, בדיוק כפי שהגולן מתמזג בדרום סוריה. אבל בפועל, הן עקרונית, הן תיאורטית והן היסטורית, פלסטין לא היתה חטיבה גיאוגרפית מובנת מאליה.

הצירוף 'לאומיות-פלסטינית' שמקובל היום ככותרת של התנועה הפלסטינית להחזרת הזכויות של הערבים הפלסטינים בפלסטין, לא היה קיים בראשית הופעת הלאומיות הערבית בפלסטין. טענה זו נשמעת כפרדוקס. אבל אם מבחינים בין פלסטין כשם של ארץ במובן הגיאוגרפי, לבין פלסטין כמושג פוליטי, הרי שלא מדובר כלל בפרדוקס.

למה הדבר דומה? לשימוש הרווח היום במושג 'אמריקה' כמלה נרדפת למדינה פדרלית בשם ארצות הברית, לעומת השימוש במושג 'אמריקה' כמושג המתייחס מאז 1498 ליבשת שלא היתה מוכרת באירופה עד 1492 . הגנרל חוסה דה סן-מרטין, אחד ממשחררי אמריקה בתחילת המאה ה-19 , דיבר על עצמו ועל שותפים אחרים לרעיונותיו, כמו ג'ורג' וושינגטון וסימון בוליבר, כעל 'אמריקנים'. במלים אחרות, בתחילת המאה ה- 19 , המושג 'אמריקה' שימש גם לגיאוגרפיה וגם לפוליטיקה.

באופן מהופך, עד 1920 המושג 'פלסטין' שימש בקושי כמושג  גיאוגרפי, ובוודאי לא כפוליטי. מושגים אלו אוחדו לא לפני 1937. כידוע, המושג 'פלשתינה' הומצא על ידי הרומאים במאה ה-2 לספירה, נוצרים כינו את הארץ הזו 'ארץ הקודש', ובתקופת הכיבוש הערבי אזור מסויים בארץ הזו כונה 'ג'ונד-פלסטין'. אין ולא יכולה להיות הסכמה מוחלטת לגבי גבולותיה הגיאוגרפיים של ארץ ישראל, או 'ארץ הקודש' או 'פלסטין' אם לנקוט במושג המשמש היום את התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל אם לשפוט על פי ההיסטוריה הגיאוגרפית עולה תמונה ברורה למדי: הירדן עובר בליבה של הארץ ולא מסמן את גבולה המזרחי כפי שמובן מאיליו בימינו. די להביט במפות של הגיאוגרפיה המקראית ולהשוותן להגיון הגיאוגרפי של האימפריה הרומית ולאחר מכן של גורמים אחרים ששהו בארץ תקופות כאלו ואחרות. 'אפילו' המושג 'סוריה הדרומית' מקפל בתוכו את ההגיון הגיאוגרפי הזה.

על יסוד ההגיון ההיסטורי הזה הציגה התנועה הציונית את המפה המושכחת שלה בפני מנהיגי העולם ב-1919: ארץ ישראל השתרעה מדרום לליטני, ממערב למסילה החיג'אזית ועד למפרץ אילת, ונהר הירדן עבר כמובן בליבה. מנהיגי התנועה הציונית אותו הזמן הקפידו להבהיר באותה הזדמנות את ההגיון הגיאוגרפי-כלכלי של המפה שהציעו: מקורות המים בצפון אמורים היו להיות הבסיס לפיתוחה של הארץ באמצעות חשמל שיופק מהם.

הבריטים שכבר שלטו בארץ מאז 1918 קיבלו את ההגיון הזה במלואו. אלא שב- 1922 נפל דבר: מסיבות עליהם עמדו היסטוריונים כמו ישעיהו פרידמן, החליטו הבריטים לחלק את הארץ ולהפוך את נהר הירדן לגבולה המזרחי. עם זאת, המנדט שהופקד בידיהם כלל את שתי הגדות, והמושל הבריטי שישב בירושלים הופקד על ענייני שתיהן.

המשמעות המעשית המרכזית של חלוקה זו היתה להצר את צעדי המפעל הציוני ולהגביל את המחוייבות הבריטית לבית לאומי לארץ ישראל המערבית בלבד. כאשר החליטו הבריטים לעשות שימוש במושג 'פלשתינה' כשמה של א"י המערבית, התנגדו לכך גם היהודים וגם הערבים שהמשיכו לראות בארץ כולה את 'סוריה הדרומית' ורובם כמובן התנגדו לעצם שלטון המנדט, קל וחומר למחוייבותו לציונות.

היהודים מצידם המשיכו רובם ככולם להתייחס לא"י המזרחית כאל חלק טבעי של ארץ ישראל, ובינתיים הם דרשו שליד המלה פלשתינה תופיע המלה 'א"י'. המושג 'פלסטין' אמנם הופיע במשמעות פוליטית לפני 1922 , אך באופן מקומי: עיתון בשם 'פלסטין' החל לצאת לאור ביפו ב-1911, אך מטרתו היתה לקחת חלק פעיל בקידום האפשרויות שנוצרו – כך רצו רבים להאמין – אחרי מהפכת 'התורכים הצעירים' ב-1908, לדמוקרטיזציה ולביזור פוליטי באימפריה.

לסיכום, לא ב-1911 וגם לא ב-1922 ייצג המושג 'פלסטין' גיאוגרפיה קונקרטית מבחינה ערבית. כידוע, התנועה הלאומית הפלסטינית בימינו עושה שימוש קבוע בתמונה עליה ארבע מפות, באמצעותה הם מראים לכל מי שרוצה לשמוע, כיצד איבדו הפלסטינים את אדמתם ליהודים. במפה הראשונה בתמונה, צבועה כל הארץ בצבע ירוק, הצבע המסמל את האסלאם, והמסר ברור: עד 1947 כל הארץ הזו היתה פלסטינית. על המפה השנייה, שכותרתה 1947, הסימון הירוק מכסה 44% מהשטח. בשלישית, שכותרתה "1967" אבל היא מתייחסת לקוי שביתת הנשק של 1949,  הירוק מכסה 22% מהשטח. על המפה הרביעית, שכותרתה 2020 , כמה כתמים ירוקים שמכסים 15% מהשטח. אכן תמונות קשות.

נהוג לומר שתמונה אחת שווה אלף מלים, אבל הטענה הזו היא עוד קלישאה עממית שברוב המקרים לא רק שאיננה נכונה אלא שבמקרה הזה היא מוטעית לחלוטין. מדוע? כי כאשר התעוררה הלאומיות הערבית באזור הגיאוגרפי המוכר בשם פלשתינה, רוב הערבים, כמה מאות אלפים בסך הכל, לא חשבו במושגים לאומיים-פלסטיניים, ואילו כמה קבוצות עלית דיברו על הגיאוגרפיה 'הפלסטינית' כחלק מהגיאופוליטיקה של 'סוריה הגדולה', שלשיטתה כללה את האזור בו מתקיימות היום לבנון, סוריה, ירדן וישראל.

על פי הגיון גיאופוליטי זה, כלומר בהמשך לתפיסתם העצמית של הפלסטינים בראשית דרכם, הרי שעל פי תפיסת 'סוריה הגדולה', השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ- 1946 ועד ימינו הוא לא יותר מ-8% (24 אלף קמ"ר מתוך 310,000). אבל גם מנקודת מבט מצומצמת יותר – זו ששימשה את חבר הלאומים ב-1920 - הסיפור דומה למדי. מדובר בחבל ארץ שהיום יושבים עליו אזרחיהן של שלוש ישויות מדיניות: ירדן, הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. במקרה הזה, השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ-1946 ועד ימינו הוא לא יותר מ-20% (24 אלף מתוך 117 אלף קמ"ר).

הפיתוי לשחק במספרים גדול, אולי כי מספרים – בניגוד לרעיונות - הם מוחלטים ו'מדברים בעד עצמם' כביכול כמו 'תמונות'. על רקע התעמולה הפלסטינית המוצלחת יש להודות, הפיתוי רק גדול יותר. ובכן, 'פלסטין' אותה תובעים לעצמם – ולעצמם בלבד – הלאומנים הפלסטינים, היא כל השטח שלא משמש את כל המדינות הערביות האחרות. מדינות ערביות אחרות אלו ירשו את מקומה של האימפריה העות'מנית.

אמנם בעולמנו עקרון 'הצדק החלוקתי' הוא רק נקודת ייחוס מוסרית ולא סרגל לקביעת גודלן של ארצות. בקנדה למשל 37 מליון נפש על שטח של 9 מליון קמ"ר, ואילו רק במטרופולין של מקסיקו-סיטי מצטופפים יותר מ-23 מליון נפש על שטח של פחות מ- 5,000 קמ"ר, אבל לצורך הטיעון נעקוב אחר ההגיון שלו, תוך התעלמות ממקרים כמו רוסיה, קנדה ומדינות אדירות שטח אחרות.

להלן הנתונים: שטחה של האימפריה העות'מנית בשיאה היה כ-5 מליון קמ"ר. חיו בה 35 מליון נתינים, מהם חצי מליון יהודים. אם לסורים שפעם היו נתינים עות'מנים, או לטורקים שפעם היו נתינים עות'מנים, או למצרים שפעם היו נתינים עות'מנים 'מגיעה' מדינה, הרי שגם ליהודים.

על פי המתמטיקה של 'הצדק החלוקתי' המדומיין הזה, השטח לו ראויים היהודים הוא כחלקם היחסי באוכלוסייה, כלומר 1:70, שהם 71,428 קמ"ר, כלומר פי 2.5 משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית. על פי אותו משחק במספרים (המשמש כזכור את התעמולה הפלסטינית ואת עושי דבריה בעולם כולו, חלק מהם אזרחים ישראלים נמרצים ומוכשרים), הואיל ועם פלסטיני לא היה קיים בתקופה העות'מנית, הרי שהשטח המיועד לפלסטינים לחלוקה צודקת מתוך שטחה של האימפריה שהתפרקה, הוא אפס.

אפשרות אחרת היא ללכת בעקבות ההגיון הפוליטי של הפלסטינים ב-1920, ולבדוק מה השטח שקיבלה סוריה, שאמנם לא הצליחה לממש את כוונתה להיות גדולה, אך נותרה ולרשותה לא פחות מ- 183 אלף קמ"ר, קצת יותר מ- 3.5% משטח האימפריה העות'מנית. הואיל והפלסטינים ראו עצמם ב-1920 כחלק מסוריה הגדולה, והואיל וחלקם בכלל נתיני האימפריה העות'מנית נוחה עדן היה כ-2.3%, והואיל וסוריה גדולה הכוללת את פלסטין לא קמה, הרי שלפלסטינים מגיע על פי מתמטיקת הצדק הזו 2.2% מתוך 183 אלף קמ"ר, כלומר מעט יותר מ-4000 קמ"ר.  אם 'תמונה' אחת – מפה במקרה הזה – 'שווה אלף מלים' של תעמולה, כך גם מתמטיקה פשוטה של 'צדק חלוקתי'. מסקנתה הפוכה כמובן. כל השאר פוליטיקה, כלומר אמנות האפשר (או במצב הדברים הפלסטיני: אמנות האי-אפשר).  

יום חמישי, 30 ביוני 2022

נתניהו שכח מה זה להיות יהודי

 


לשמוע את נתניהו בנאום פיזור הכנסת ולהתפלץ. הוא הרי יודע בוודאות שני דברים. האחד - את מה שניסתה ממשלת השינוי לתקן הוא זה שהקפיד להרוס במשך כל שנות כהונתו כראש ממשלה. השני - שלא משנה מה מספרות העובדות, ציבור מרשים מאד של אומרי הן, מעריצים שוטים וחסידי תיאוריות מתוחכמות גם יחד, עומד מאחוריו לא משנה מה.

החדשות הטובות היחידות: גודלו של הציבור הזה ימשיך להיות מה שהיה: רבע מציבור הבוחרים, פחות או יותר. הציבור הזה ימשיך לספר לעצמו - ויסייעו לו בכך עדת אינטלקטואלים מתוחכמים על שלל הפודקאסטים שלהם - שהוא 'העם' (בעבריביבית: 'אאם'), אבל 25% וגם 30% ואפילו 38% זה לא העם וגם לא 'אאם'.

החדשות הרעות הן שעל ידי שיחזור המסר 'הניסוי נכשל הניסוי נכשל הניסוי נכשל', יוכל נתניהו, אם חלילה יחזור להיות ראש הממשלה כאן, על המשך הרס החברה הישראלית שהניסוי ש'נכשל' ניסה לתקן.

נתניהו וחבר מעריציו, מהרחוב ומהפודקאסטים וממכוני המחקר ומהתקשורת, יקפידו לשכוח ולהשכיח אם יש צורך, שהניסוי נכשל לא 'רק' כי אבן שטיפש אחד - נתניהו (שהוא לא טיפש אלא כאן הוא בתפקיד הנמשל במשל המפורסם) - זרק במשך יותר מ-10 שנות שלטון שהתבסס על הסתה הדדית, הרעלת בארות, כפירה בעיקרי הממלכתיות הציונית וכן הלאה(לצד לא מעט הישגים כמובן שיש להכיר ולברך עליהם), חמישים ממשלות שינוי לא יצליחו לתקן תוך שנה, בכלל ובפרט שבמשך השנה הזו הנהיג נתניהו אופוזיציה לוחמת נגד הממשלה, נגד המדינה, נגד החברה, נגד ההגינות, נגד השכל הישר, נגד הציונות, נגד העם היהודי.

תופעת נתניהו לא תובן כל עוד ימשיכו מבקריה לנסות להבין אותה במונחים הרגילים השגורים בשיח הפוליטי והציבורי ברחבי העולם הדמוקרטי מאז המאה ה-19.

לא מדובר בשחיתות. ובכלל, שחיתות היא הבעיה הכי פחות חשובה בדמוקרטיות וכל עיסוק בשחיתות משמעותו ויתור על הפניית תשומת הלב למקומות הנכונים.

לא מדובר בעבירות על החוק כמו אלו שמנסים להדביק לו בשלל תיקים מאולפפים ומעייפים, שמסתבר שרב הכלום על היש שיש בהם, כי עושה רושם שבנקודה הזו צודק נתניהו, יש בהם קרוב מאד לכלום.

לא. מדובר בתופעה חמורה בהרבה. היא חוקית כמובן והיא לא בהכרח נגועה בשחיתות גם אם סביר להניח שנתניהו לא משך ידיו גם מעבריינות על החוק וגם משחיתות. אבל לא שם העניין וכל עוד נמשיך לעסוק בהבלי השחיתות ובהבטחות תוצאות המשפט המתנהל בעצלתיים, נמשיך לשחק לידיו של הפגע הרע הזה.

התופעה החמורה בהרבה היא סוג של פוליטיקת ביבים (רק במקרה יש הלימה בין שמו הציבורי של האיש לבין אופי הפוליטיקה שהוא מנהל), שנתניהו לא המציא אותה, הגם שללא ספק הוא הביא אותה לשיאים שממציאיה - משה דיין ושמעון פרס - אולי רק חלמו להגיע אליהם.

העקרון פשוט מאד: על סמך הידיעה, לא הנחה, ידיעה, שחלקים גדולים בציבור לא מבינים את מורכבותה של המציאות האנושית בכלל, המודרנית בפרט, והפוליטית-ציבורית בפרט-בפרט, קל מאד להנהיג כוחות פוליטיים הנשענים על סיסמאות, מלים גדולות, הבטחות מרחיקות לכת ('כך נחסל את הטרור', זוכרים?), סמליות-רגשית מנופחת (כי אין שום רע לא בסמלים ולא ברגשות), ובעיקר הצגת כל המשתתפים אחרים בזירה הציבורית-פוליטית כגמדים במקרה הטוב, בוגדים בכוח או בפועל במקרה הרע.

לפני 60 שנה ישראלים רבים, לא הרוב וגם לא 'העם' ואפילו לא 'אאם', העריצו את משה דיין בדיוק על הבסיס הזה. להבדיל מ'היהודים הגלותיים' כמו אשכול וגולדה, דיין 'הצבר' הפגין בטחון עצמי, זלזול במוסדות, נהלים ומוסכמות, הפריח סיסמאות והקפיד להציג את יריביו כעלובי החיים.

אחריו היה זה שמעון פרס לצעוד באותו נתיב, לייצר את אותה ביצה. עד היום מעריציו מתגעגעים לאיש הספר, איש השלום, הנביא הדגול של הננוטכנולוגיה, האיש שעוד בימיו הוקם מרכז מחקר על שמו, אליו עלו לרגל דוגמניות וכדורגלנים, ולטקס ההלוויה שלו הגיעו נציגים מ-100 ארצות שעד היום מתגעגעים אליו בכלל וביחס למה שיש, בפרט. הם כמובן האחרונים להבין שאת שמעון פרס החליף ממשיך-דרך מוכשר פי כמה שמקפיד ללכת בדיוק בדרכו האנטי-ממלכתית: בנימין נתניהו.

המשותף לדיין, פרס ונתניהו הוא בעוד נושא מרכזי שבלעדיו לא היינו יושבים ומנהלים את הדיון העצוב הזה. שלושתם, כל אחד בתורו, ידע בוודאות שסביבו יש מספיק מבוגרים-אחראים שלא יתנו למערכת ליפול, שיכינו את צה"ל לששת-הימים (דיין יקצור את התהילה ובאמצעותה ילך לאיחוד של 'העבודה' כדי להרוס אותה מבפנים כפי שהוא עצמו אמר במפורש בינואר 1968); שיעשו את המאמץ להביא את הסכסוך עם מצרים לסיומו (פרס יחבל במאמציהם של רבין ואלון להביא לקו הסיום הנחוץ את 'הסכם הביניים' בספטמבר 1975); שימשיכו להניע את גלגלי המשק גם כשהממשלה תתעלל בהם (מליוני ישראלים קמו גם אחרי ה-1 ביולי 1985 לעמל יומם, מי שהיתה לו עבודה כמובן, למרות 'תכנית הייצוב' השערורייתית); שימשיכו למזער את נזקי 'אוסלו' (רבין ניסה ולא הצליח לבלום את הטירוף הזה - החזרת ערפאת לרמאללה אחרי שחוסיין העיף אותו ללבנון ושרון בתמיכת איש האופוזיציה רבין העיפו אותו לטוניס - אבל חודש לפני שנרצח הודיע שהוא יבלום את הטירוף שאחרי שנרצח פרס ימשיכו); ונתניהו... נו... נתניהו.... את ההיסטוריה המאוחרת כולנו יודעים. ומי שלא יודע או מתנהג כאילו שהוא לא יודע ומספר לעצמו סיפורים, עובדות לא ישנו מבחינתו כלום. סוף ההיסטוריה נכון לעכשיו היא היום בבוקר, בנאום הציני של הציניקן הגדול ביותר שקם כאן אחרי דיין ופרס: בנימין נתניהו.

שלושתם אם זה מנחם מישהו לא המציאו את השיטה. קדם להם אדם גדול שידע בתקופת הישוב שהוא יכול לנהל פוליטיקה אנטי-ממלכתית מהסוג המוכר אחרי הקמת המדינה. קראו לו זאב ז'בוטינסקי.

בדיוק כמו יורשיו המאוחרים, גם ז'בוטינסקי ידע שהוא יכול להמשיך את הפוליטיקה הפלגנית שלו, פוליטיקה של פרישה, פוליטיקה של 'להחליף את העם', פוליטיקה של להאשים את כולם בכשלונותיה (לו רק הבריטים היו מנהלים את מדיניות החוץ שלהם בהתאם להנחיות של ז'בוטינסקי; לו רק הקשיבו יהודי פולין להזיות 'האווקואציה' של ז'בוטינסקי; לו רק וייצמן ובן גוריון היו מבינים שז'בוטינסקי הוא האיש היחיד הראוי להנהגה ומפנים לו את מקומו...לו רק העולם היה מסתדר על פי הנחיותיו של המלך המפורסם בנסיך הקטן שפקד על השמש לזרוח), כי סביבו היו וייצמן ובן גוריון וכל הקואליציה שלהם - אז היא היתה רחבה מאד ולכן יציבה ולכן יכולה היתה לספוג אפילו את תועבת אלטלנה.

חז"ל, כמה-לא-מפתיע ידעו להזהיר מפני התופעות הללו עוד טרם היות מודרנה ופוליטיקה מודרנית. וגם המקרא עוד לפניהם: "שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך" מורה הנהגת העם - היא מדברת בשם אלוהים וכך היה מקובל עד לא מזמן אבל רק עד אז - וכל מלה נוספת מיותרת.

אבל חז"ל כאמור חשבו שיש דברים שראוי לחזור עליהם, כי לפתח חטאת רובץ, ותשוקת השלטון א-לה-דיין-פרס-ביבי גדולה, גדולה מאד. אמר רבן גמליאל, סתם מפא"יניק, לרב יהושע, רב ענק, יחיד בדורו, את הדברים הבאים: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך".

כי - ושוב תודה לחז"ל - "הווה מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

בינתיים הצלחת הפוליטיקה האנטי-ממלכתית הזו שמנהל נתניהו בסיוע תזמורת כלי הקשה וקשקשת (שנה שלמה הקפידו האינטלקטואלים של נתניהו לכנות בשם "ממשלת פיגולים" ממשלה נבחרת וחוקית של מדינת ישראל) היא 'רק' בכך שאנחנו, הישראלים, בניצוחו של נתניהו ועל פי האינטרס העמוק שלו, 'בולעים' האחד את השני 'רק' ברעל של השיח הציבורי. בינתיים.

אם לעשות שימוש באחת התחנות של הרעלת השיח הציבורי א-לה-ביבי, אי אז ב-1999, אבל במהופך: ביחס לדברי המקרא וחז"ל, נתניהו שכח מה זה להיות יהודי.