הצירוף הזה - "היום השביעי" וכן הלאה, מוכר ונפוץ.
הוא בעצם אומר את מה שאמרה כותרתו של אחד המחקרים הראשונים שפורסמו סמוך לתום המלחמה, שצילום כריכתו לנגד עיניכם.מה פירוש "נצחון המבוכה"? בהחלטה ש"לא להחליט".
להחליט מה? מה לעשות עם השטחים. שאפילו איך לכנותם לא הסכימו: שטחי האבות, שטחים משוחררים, שטחים כבושים, שטחים במחלוקת, שטחים סתם.
אכן מבוכה.
והנה בא ה-7 באוקטובר ולצד נזקיו, או לחושך נזקיו, הוא נותן לנו הזדמנות להשליך את המבוכה לפח האשפה של ההיסטוריה, כך שייקל עלינו להמשיך ולעצב אותה.
את ההיסטוריה, לא את המבוכה.
כי עיצוב המבוכה ליווה את עיצוב ההיסטוריה הציונית מראשיתה, ולכן עיצוב ההיסטוריה הציונית תמיד היה על תנאי, תמיד מהוסס, תמיד עם מבט נוגה של 'יורים ובוכים', של 'שיח לוחמים', של תהיות קשות אודות האפשרות 'הלנצח תאכל חרב'.
או כפי שהגדיר זאת וייצמן: במימוש המפעל הציוני יש עוול, אבל העוול שהביא לציונות גדול יותר (לא ציטוט, תקציר הטיעון מהזכרון).
גם ז'בוטינסקי ניגן על אותו מיתר, הגם שברוח מהופכת, וניתן למצוא את הדברים במאמרו המהולל 'על קיר הברזל', לאמור:
"מבחינה רגשית יחסי לערבים הוא כיחסי לכל שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית הוא נקבע על סמך שני קווים מנחים. האחד: [...] בארץ־ישראל יהיו תמיד שני עמים. והשני [...] שוויון זכויות לכל העמים. ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה [...]".
וכאן מציב ז'בוטינסקי את השאלה במהופך, וזו ללא ספק תמצית תרומתו הסגולית למחשבה המדינית של הציונות ושל תומכיה, לאמור:
"האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום? שהרי אין הדבר תלוי ביחסנו לערבים אלא אך ורק ביחסם של הערבים לציונות".
ביום השביעי של 'ששת הימים' רבים בישראל ומחוצה לה היו משוכנעים שעכשיו הנה יתגשם התנאי של ז'בוטינסקי - שינוי "ביחסם של הערבים לציונות", זאת לאחר שהתברר לערבים שגם בשעתם הטובה ביותר הם נכשלו במשימתם לעקור את הציונות מכאן ולשחרר את "פלסטין".
והיה יסוד טוב לתקווה הזו, שהרי הערבים הונהגו ב-1967 על ידי נשיא מצרי כריזמטי והם היו מצויידים בכל טוב הארץ, בנשק סובייטי בריטי ואמריקני (תלוי איזה צבא אבל זו היתה התמונה), וכשלצידם (כרגיל) 'העולם' (בשיבתו כאו"ם-שמום שאפילו את חופש השייט לא מסוגל להבטיח, ואני מדבר על 1967 אם זה לא ברור).
והנה ב-1 בספטמבר 1967 התקבלה 'החלטת חרטום': לא להכרה בישראל, לא למו"מ עם ישראל, לא לשלום עם ישראל.
הידעתם שלימים יגיע אחד, אבי שליים שמו, עד ירכתי אוקספורד ויפיק שם ביוגרפיה על חוסיין ובה יסביר לקוראיו הסקרנים בין השאר שבחרטום ניצחו 'המתונים' וכי ישראל "כהרגלה" עשתה שימוש בהחלטה "המתונה" הזו כהרגלה לצרכי "מכונת התעמולה" שלה?
נו, מה אנו למדים מהאנקדוטה על שליימל'ה? שכבר בימי אש"ף הקסומים, ממש כמו המופתי בימי מאגנס, פעלו אידיוטים שימושיים (בגימטריא זה יוצא 'חלאות', תבדקו) לשרתם בנאמנות השמורה רק לכלב החוזר לקיאו.
ניתן להשתמש בדימוי הכלב לשני צידי הנמשל, השליימלעך והרוצחים עם הכאפייה.
ובכן, על רקע זה - נצחון ישראלי בנוקאאוט ותגובה ערבית טיפוסית - נולדה "המבוכה" המהוללת, ששימשה כאמור לאותו מחקר לא רע שפרסם פדהצור, לימים הפך לעוד איש השארץ, ושבלי קשר נהרג בעוד תאונת דרכים מיותרת לא מזמן ולא רחוק מהארובות של חדרה.
אבל הביטוי "היום השביעי של מלחמת ששת הימים" שימש גם אנשים רציניים, רציניים מאד, כמו למשל הפרופ' המבריק (והנחמד מאד!) שלמה אבינרי עליו השלום, שבין השאר שימש גם כמנכ"ל משרד החוץ בימים בהם היו שרי חוץ בישראל, ובמקרה שלו הוא זומן לתפקידו על ידי יגאל אלון.
אין צורך להזכיר שלפני 10 שנים בדיוק פרסמתי את הביוגרפיה הפוליטית על יגאל אלון, זאת בניגוד לדעת חכמים גדולים שלימים זכו לפרס ישראל ועל הדרך הקימו את מרכז רבין, מוסד שכל תפקידו הוא להבטיח את קבורתה של מורשת רבין האמיתית, כך שניתן יהיה להפוך את רבין לכלי בידי האידיוטים השימושיים של אוסלו.
כי מורשת רבין היתה מורשת אלון, ומורשת אלון - אם לחזור לז'בוטינסקי שרק ידע להצביע על שורש הבעיה אבל לא ידע להציע דרכים מועילות להתמודדות פורייה עימה - היתה שהדרך לשנות את דעתם של הערבים על הציונות היא על ידי חיזוק המפעל הציוני על כל צדדיו, מבפנים ומבחוץ.
ותיכף נחזור לקללת "היום השביעי" כאילו, שהשביעי באוקטובר אמור לסייע למי שרוצה בכך, להשתחרר ממנה סופית.
כי בכל זאת אני היסטוריון, ולכן מדבר אקטואליה רק ואך ורק מתוך פרספקטיבה היסטורית.
אז מה הקשר בין השאלה של ז'בוטינסקי - "האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום?" - לבין מורשת אלון (היא מורשת רבין היא זו שמרכז רבין ושלוחותיו בקאקאדמיה ובהשארץ מנסים בכל כוחם להכרית מן התודעה)?
אלון כזכור (למי שמקפיד לקרוא את מרכולתי או סתם יודע מהבית) דיבר על 'כלים שלובים'. ואלו כוללים:
את כל מה שבפנים - כלכלה וחברה ותרבות ודמוקרטיה ואתיקה בפוליטיקה (את שתי המלים האחרונות, כך, כצירוף, היום אי אפשר לתרגם לשום שפה, גם לא לעברית, אבל עוד יבואו ימים אחרים) וצבא-עם והגנה מרחבית (בימינו קוראים לזה כיתות כוננות) והתיישבות (בימינו קוראים לזה אנטי-רמ"י והידד לחוות).
ואת כל מה שבחוץ - אסטרטגיה של מכת נגד מקדימה ומקבילה, גבולות בני הגנה, עומק אסטרטגי, יזמות דיפלומטית על יסוד מוסרי, חתירה להסכמי ביניים וחשדנות עמוקה כלפי כל הסכם 'סופי' (כי בעולם בכלל ובאזורנו בפרט אין שום דבר סופי, להוציא ימי חיי אדם, והרי אדם הוא חלק מציבור וחיי ציבור הם נצחיים).
ושימו לב: כל הכלים השלובים הללו תלויים למימושם רק ואך ורק ביהודים המאמינים בהם, בונים אותם, עושים בהם שימוש ומשכללים אותם.
תגידו 'חוץ מהסכמי ביניים' או כל מה שקשור בדיפלומטיה? נכון. אבל רק לכאורה. כי אלון נתן חשיבות עצומה ליזמות דיפלומטית. משמעותה היא שישראל מופיעה כמובילת רעיונות ולא כנגררת.
ובחזרה ל"יום השביעי" של יוני 1967 ולשביעי באוקטובר שלנו.
על דרך השלילה: השאלה של ז'בוטינסקי והתשובה שנתן לה אלון נדחקו לקרן זווית.
במקומן באו כל 'תובנות' "המבוכה", שהמשותף להן הוא השאלה הדרמטית שבלעדי פתרונה השמש בגבעון דום וירח בעמק איילון: ומה יהיה עם הערבים.
השאלה הזו עמדה בבסיס 'שיח לוחמים', והיא שימשה כבר מאז את 'סופרינו' מוכי המצפון, ע.עוז וא.ב. וד. גרוסמן וכל החבורה.
והיא רק הלכה והתחזקה ביתר שאת אחרי 'ההתשה': ע"ע יוזמת גולדמן שלא היתה אלא כלום ושום דבר ומכתב השמיניסטים המשוקץ, אבי אבות הסרבנות משמאל - כי גם בעניין זה קדם לה הימין בימי אלטלנה העליזים - וכמובן התועבה התרבותית של נביא השמאל-הבואש כפי שכינה פרופ' גדעון קרסל את חנוך כמה אני נהנה לשנוא בני אדם בכלל ואת היהודים ואת מדינתם בפרט לווין.
ואז הופיעו הזגגים שהכריזו חזור והכרז על חלונות ההזדמנויות שהולכים ונסגרים. (המתעניין או המפקפק מוזמן להציץ בעיתונים באתר 'עתונות יהודית היסטורית'. מלות חיפוש: 'חלון הזדמנויות').
ואיתם הדמוגרטורים, אלו שהודיעו ש"כבר בשנת 2000" יהיה "רוב ערבי" ושלכן "אין ברירה" אלא לסגת לקו הקדוש (שלמרבה האירוניה הוא נצבע בצבעו של מוחמד, אבל גם של בוסטון סלטיקס ומכבי חיפה).
ואז אוסלו ו"קרבנות השלום". ואז תעשיית הסימטריה, או "איזה מזל שיש לנו ברוך גולדשטיין, אפשר להפיל עליו את התיק" (ציטוט מהזכרון, אבל תסמכו עלי).
ואז כמובן ההתנתקות. והלעג לאלו שהעריכו שקסאמים יגיעו עד לתל אביב. הם אכן טעו, לא קסאמים עם ראש נפץ של 5 ק"ג אלא טילי R160 עם ראש נפץ של רבע טון.
ובהמשך לאותו הגיון מופלא - ומה יהיה עם הערבים - הכלה והכלה והכלה וסבבים קצרים ואיתותים וצריבות תודעה - וכך הגענו ליום השביעי באוקטובר: המיסקלקולציה, הבת הפסיכית של אמא 'קונספציה' ואבא 'יהיה בסדר'.
וכמה קל היה להצביע על האשמים באי-פריצתו של השלום המיוחל: המתנחלים המתנחבלים, המתנחלים לא רק בשטחים הכבושים ובכך מבטיחים - זו התיזה המופלאה - את סיפוח הגדה ואת ביטול הדמוקרטיה או את חיסול המדינה היהודית, אלא גם מתנחבלים בשכונות בלוד ובעכו ובירוחם, וגם בממשלה, ומה יהיה, הדתה וכל זה.
או כפי שסיכם זאת אחד מגאוני אוסלו (אני לא סגור אם היה זה שר או הירשפלד, אבל מדובר בהבדל בין טרידל-לטרידל-דם, הרבה דם, פי 9.3 מ-1993 עד ה6 באוקטובר 30 שנה אחרי זה, לעומת מ-1948 עד הסכם אוסלו, אז תסלחו לי): "תפקיד הסכם אוסלו הוא להבטיח את הישראליזציה של ישראל ולא שום דבר אחר" (שוב, ציטוט מהזכרון, ושוב, תסמכו עלי).
ולמי שהגיע עד כאן מגיעות שורות תחתונות בלי זרם תודעה וכיוצא באלה שיח רמזים:
מה יהיה עם הערבים? לא ענייני.
האם אינך חושש ממדינת אפרטהייד? לא. כי לא תהיה כזו.
איך זה יכול להיות?
כי העולם לא נברא באופן המייצר את השאלה הזו - כן או לא דמוקרטיה ליברלית לכל באי תבל (בינתיים רק בני אדם אבל ארגוני זכות בחירה לצנוניות מתארגנים ממש ברגעים אלה במוסדות האקדמיה המובילים, ואם לא מחר אז מחרתיים).
אדרבא - השאלה הזו, כן או לא דמוקרטיה, נשאלה ברצינות ממש לא מזמן, ורק על ידי חלק קטן מהאנושות, ויש לברך על כל אדם שבחר לקחת אותה ברצינות, אבל הערבים הם לא חלק מאותו חלק קטן מהאנושות, ולכן לא ענייני לדאוג במקומם לשאלה שמעסיקה אותי.
אז מה, נמשיך לשלוט על עם אחר? כן ולא.
לא, כי רוב הזמן אנחנו לא שולטים באף עם אחר. בקושי על עצמנו אנחנו שולטים, תשאלו את הפושעים לובשי הפרוות באוגוסט מבני ברק ומירושלים. ומבית שמש.
כן, כי הואיל והערבים (כן, כן, חלקם, לא כולם בלה בלה וכן הלאה וברוך גולדשטיין ונוער הגבעות וזה, כן כן, בלה בלה וכן הלאה ובכל זאת: אין לא היתה ולא תהיה סימטריה וכל מי שחושב אחרת אידיוט או שקרן ואני ממשיך לא לדעת מה גרוע יותר),
ובכן, כן, כי הואיל והערבים (לא כולם) רוצים להרוג אותי, אין לי ברירה אלא להפעיל כנגדם כוח. ואם 'להפעיל כוח' פירושו לשלוט, אז כן, אני בעד לשלוט על עם אחר, כל עוד הוא רוצה לרצוח אותי (והוא רוצה לרצוח אותי, כן, לא כולם, כן, כן, ברור, וכן הלאה) הרבה לפני שנאלצתי להפעיל עליו כוח, עוד לפני שבכלל היה כאן ליהודים כוח.
הידעתם קוראים יקרים, ותודה לאלו שהגיעו עד כאן, שכאשר הגיעו הבריטים לארץ ניגשו יהודים רבים ומסרו לרשותם נשק שהחביאו באסם ומתחת לגורן וכן הלאה, כי עכשיו משהגיע שלטון ראוי לשמו לארץ ישראל כבר לא יתקיים מצב של איום על חייהם של יהודים??
והידעתם קוראים יקרים, שכאשר יגאל פייקוביץ בן ה-16 החליט לחסל את המשק החקלאי של אביו, היה זה ב-1934, כשהבריטים כבר שולטים כאן ברוטו כמעט 17 שנים, הוא חשש לחייו ברוב הדרך מכפר תבור לבנימינה כי אפילו אז, 1934, לא היה בטחון בדרכים?
ברור שלא ידעתם. גם אני לא ידעתי.
למה שאדע אם עשיתי בר מצווה עמוק בתוך הכישוף של "היום השביעי של ששת הימים", ולכן מה שחשוב היה שאדע הוא תשלובת של מרכיבי התודעה הבאים:
א. הערבים מסכנים (ולכן יש להבין לליבם כשהם רוצחים מדי פעם יהודי עובר אורח).
ב. הפתרון היחיד הוא שטחים תמורת שלום.
ג. מי שמפריע לשלום הוא מי שמתיישב בשטחים (שעל הדרך כאמור הוא גם משיחי וכיפה סרוגה ויציית לרב ולא למפקד וכן הלאה וכן הלאה, אתם מכירים את הפזמונאות הזו)
אז אחרי שהבנו את כל זה, מה בכל זאת אתה מציע?
את השאלה של ז'בוטינסקי מבלי לשכוח את נקודת המוצא המוסרית שלה, ואת תשובת הכלים השלובים של אלון הנשענת בדיוק על אותה נקודת מוצא מוסרית שניסח כל כך טוב ז'בוטינסקי.
ועל דרך השלילה: להשליך לפח האשפה, לא לפני וידוא הריגה, את המוסר ממנו נולדה "המבוכה", שכמו במיתולוגיה היוונית ילדה מתוכה את הביטול העצמי, שהוליד מתוכו את התבוסתנות, שהולידה מתוכה את ההונאה העצמית, הסבתא הגדולה של אבא 'יהיהבסדר' ושל אמא קונספציה, ההורים הנאמנים של מיסקלקולציה.
הנה המיתוס החדש שאני מציע, מיתוס אלטנוילנד ליתר דיוק: בראשית היתה האנושות, שהולידה מתוכה עמים, שפיתחו תרבות ושפה וסביבה, שחלקם גורשו מארצם, חלקם הצליחו לחזור אליה ולבנותה מחדש, והגם שהם קיוו משכניהם לטוב הם קיבלו רע, ואז, דווקא ברגע בו הם אמורים היו להבין הכל, הם החליפו את התבונה בהונאה, את האמת בשקר, והאמת שאלתרמן ניסח זאת באופן המושלם ביותר:
אז אמר השטן:
הנצור הזה איך אוכל לו.
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו,
ולא ידיו ארפה כמיקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק .
_ _ _
כך דיבר השטן וכמו
חוורו שמים מאימה
בראותם אותו בקומו
לבצע המזימה.
