יום שישי, 9 באוקטובר 2026

תל מגידו לא ארמגדון - יסכה הרני (תמליל מסודר של הרצאה כמעט במלואה פה ושם דילוגים וקיצורים https://www.youtube.com/watch?v=gTmdUARo8SU)

 אסכטולוגיה, האסכטון, הקצה, אחרית הימים.

 הברית החדשה מסיימת את 27 ספרים בציפיה לעתיד, לאסכטון, ולכן הספר שנקרא חזון אחרית הימים נקרא ההתגלות. 

האפוקליפסה, חזון יוחנן, הוא ספר שעוסק בדברים שיתרחשו בעתיד קוראים לזה גם אפוקליפטיקה, ולא אכנס כאן להבדלים בין אסכטולוגיה ואפוקליפסה. 

האפוקליפסה שנמצאת בחזון יוחנן היא אפוקליפטיקה, התגלות, על אחרית הימים ברוח אפוקליפסות יהודיות. 

אפשר לומר שהנצרות ינקה גם זאת מהיהדות, כלומר את הציפיה לאחרית הימים ואת ההתגלות של אירועים דרמטיים. 

תיקון עולם הוא ערעור קוסמי על הסדרים הקיימים כרגע, כדי ליצור קוסמוס חדש ומתוקן.

 בחזון יוחנן, ספר בעל 22 פרקים, מאוד אניגמטי, עתיר סמלים כדרכה של אפוקליפטיקה - סמלים בדמות מספרים צבעים דמויות - התיאור הכולל איננו ממש תיאור שניתן בקלות להבנה ואולי משום כך המעיטו גם הדרשנים בדרשות מתוך הספר הזה, וגם אולי המעיטו הכותבים והחוקרים לעסוק בחידתיות שאופפת את הספר. 

בכל מקרה האפוקליפסה חזון יוחנן, כמו כל אפוקליפסה, צומחת בנסיבות מסויימות אבל נקראת מושמעת ונדרשת בנסיבות שונות במהלך ההיסטוריה.

לא אדון בסיבות להתהוות האפוקליפטית בתקופה שהספר נכתב בסוף המאה הראשונה לספירה. מה שמעניין  הן נסיבות שהן מחוץ למאה הראשונה וקופצות למאה ה-21. 

בכל מקרה האפוקליפסה נכתבה במאה הראשונה והיא נקראת מושמעת ונדרשת בנסיבות שונות, ועל כך כבר כתבו הרבה מחקרים. במהלך ההיסטוריה יש נסיבות שדורשות תיקון עולם, אנשים מיואשים מהמצב ומבקשים לראות אותו כדרוש וטעון התערערות של הסדר ובנייתו מחדש, ואז נזקקים שוב לאפוקליפסה.

בפרק 16 בחזון יוחנן פסוק 16 נאמר: "והוא אסף אותם אל המקום הנקרא בעברית הר מגידון" -  אני צריכה להקריא את זה במהירות ארמגדון והנה - כבר פיצלתי את זה להר מגידון כפי שעושים גם התרגומים באנגלית.

 מי זה "הוא"? הקדוש ברוך הוא, שיאסוף את הצבאות האנטיכרייסט, אגב לא מילה שמופיעה בספר הזה אלא דווקא באגרות יוחנן, אבל בכל מקרה הוא יאסוף את הצבאות למקום שממנו הם יצאו כדי להשתלח באלוהים עצמו ובסופו של דבר יבוא התיקון הגדול.

אם כן הקונטקסט של החזון אחרית הימים הוא קונטקסט של מלחמה. מה היא הגאוגרפיה של האפוקליפסה הזאת האם בכלל אפשר לדבר על גאוגרפיה של אפוקליפס או קרטוגרפיה של אפוקליפסה?

מטבען אפוקליפסות הן אניגמטיות. הן מדברות על ים נהרות מעיינות שמיים מדבר, אבל לתת קואורדינטות מדוייקות בכך לרוב לא עוסקות אפוקליפס אבל מאחר ואפוקליפסה הזאת נשענת על אפוקליפס או נבואות תנכיות ובנות הזמן שהן לא בתנ"ך, אנחנו כן יכולים למצוא למשל בספר יחזקאל פרק מ שביום ההוא הגדול במראות אלוהים "הביאני אל ארץ ישראל ונחני על הר גבוה מאוד".

ארץ ישראל מיקום מאוד מאוד ברור. במקומות אחרים, למשל בחזון עזרא אם אנחנו מדברים שוב על אפוקליפסת לא בתוך המקרא אבל בנות הזמן, למשל חזון עזרא אומר בפרק יא: "הוא יעמוד בראש הר ציון חזון ברוך אומר ישב על נהר קדרון בוכה על שבי ירושלים". האם יש לנו אפשרות למקם מקום אחד באופן ברור ומובהק? התשובה היא כן. אם אנחנו ניקח את חזון יוחנן ונעבור פרק פרק, ונבקש לזהות את הגיאוגרפיה של אותה אפוקליפסה אנחנו נמצא הרבה פעמים את המושגים היכל היכל אלוהים, או מזבח מזבח אלוהים. עיר אלוהים או העיר האהובה או עיר הקודש לפעמים הר גדול וגבוה שהוא עיר הקודש ירושלים, המשכן, ועוד ועוד.

וכאשר נמצא זיהוי אחר, כלומר לא ירושלים, למשל סדום מצרים ובבל, יהיה ברור לכולנו שאין המפה המשורטט בפנינו מבקשת להתרחק עד כדי בבל או עד כדי מצרים אלא מבקשת לקרוא ל לאנטיכרייסט או לרשע בשמן של אותן ערים נוראיות.

אם כן אם אנחנו התעסקנו בקרטוגרפיה שאיננה קרטוגרפיה, בגיאוגרפיה שהיא בעייתית.  עכשיו נותר לנו לשאול אם כן מהוא המקום הנקרא בעברית ארמגדון.

ראשית אנחנו יודעים בברית החדשה מספר פעמים נאמר לנו על מקומות או על שמות שהם בעברית ובלא מעט פעמים אולי אפילו ברוב המקרים זו לא עברית, זו ארמית. גבטה או גולגותא אלו מילים בארמית.

במקרה שלפנינו יבואו הבלשנים ויאמרו חד משמעית: ארמגדון זוהי צורה עברית. אבל מהוא המקום? האם המקום הוא מקום מושגי מטפורי או האם הוא מקום קונקרטי. אם כן לגבי המשמעות של השם ארמגדון אין דעה אחת ואין קונסנזוס בין החוקרים.

נתחיל ראשית בטיעון הארכאולוגי: היו שביקשו לזהות את ארמגדון כהר מגידו. אם כן מגידו אותו תל היסטורי, תל שופע סיפורים תנכיים, עדויות חוץ תנכיות לקרבות פנטסטיים, המקום שבו המלך הצדיק ביותר שידע עם ישראל אחרי דוד יאשיהו המלך המופלא שעשה את הרפורמה הגדולה ומצא את מותו במגידו או שנפצע במגידו והובא לירושלים, תלוי בגרסאות שתקראו בספר מלכים ב או בספר דברי הימים ב.

כך או אחרת, ארמגדון זוהה בשלב מסוים כהר מגידו הלו הוא תל מגידו. אני ארצה לטעון דרך לפחות שלושה או ארבעה טיעונים, שאגב כולם הועלו בעבר, שום דבר איננו ממש חידוש, שכמובן אין קשר. מגידו איננה ארמגדון, תל איננו הר, ואנחנו נצטרך לחפש את ארמגדון במקום אחר ובקואורדינטות אחרות.

 אם כן דבר הראשון הוא הטיעון הארכאולוגי ואנחנו נתחיל בכך שתל מגידו נקרא תל אל מוסלם. בשם הזה הוא ידוע כשבאים לחפור אותו בפעם הראשונה במאה ה-19, הגרמנים ויותר מאוחר המשלחות האחרות.

 הטיעון הארכיאולוגי שאני ארצה להציג איננו מהשכבות מהממצא שיש בשטח אלא העובדה שאין ממצא והתל נזנח מהמאה השלישית לפני הספירה לכל המאוחר. יחד עם זניחת התל והחיים בו נזנח גם השם מגידו והשם לא היה ידוע. הוא עד כדי כך אינו ידוע שיוסף שמספר את סיפור יאשיהו, טוב כל כך שאפשר היה למצוא אותו מסופר במקורות חוץ מקראיים ומאוחרים למקרא בכמה גרסאות יוספוס בקדמוניות, בספר העשירי אומר שנכו מלך מצרים אסף צבא ויצא אל עבר נהר פרת להילחם במדים ובבבל.

לא חשוב איך הוא קורא את הפוליטיקה של פרעה נכו, האם הוא בא לעזור לאשור להילחם באשור איזה קואליציה הייתה פה. קרב כרכמיש ידוע מידיעות חיצוניות אבל הוא אומר שהוא כשהגיע עד לפני העיר מנדה, שהייתה שייכת למלכות יאשיהו, הוא נעצר על ידי יאשיהו וחילו מלעלות דרך ארצו אל המדים. האם בין מנדה למדים יש קשר? או האם הוא רק יודע שבאופן עקרוני זה בדרך לארץ מדי? מדוע יוספוס האיש המדייק כל כך והשוטף כל כך בידע הארץ, איננו יודע היכן נמצא המקום ומה הוא שמו המדויק?

ארצה כבר להגיד שבמאה הראשונה לספירה השם מגידו היה ידוע מהתנ"ך, אבל המיקום מגידו לא היה ידוע מזה לפחות 400 שנה. גם אאוזביוס לא יודע היכן מגידו. באונומסטיקון הוא יודע על מקום בשם לגיו, אותו מקום שבו חנה הלגיון השני טרינה או אחרי כן הלגיון השישי. אז כל מה שהוא יודע, זה על מקום בשם לגיו בעמק גדול, והמילה עמק תהיה לנו רלוונטית יותר מאשר המילה הר.

והוא מספר על מגידו אבל הוא מספר מתוך השענות מאוד חזקה על המקרא, וזוהי טקטיקה של אוזביוס, כאשר הוא איננו מכיר את המקום אז הוא חוזר אל לשון המקרא. בקיצור הוא איננו מזהה את מגידו עם לגיו בכל מקרה, ולכן אנחנו מגיעים למסקנה שאף הוא איננו מכיר את התל עצמו.

הירונימוס יודע לדבר על שדות מגידו אבל אף הוא איננו מזהה את התל עצמו, ולכן אנחנו נאמר כרגע לסיכום, כי בשעה שכותב האפוקליפסה כתב את האפוקליפסה וטרח לציין מקום אשר בעברית נקרא ארמגדון הוא עצמו לא ידע היכן נמצא המקום שמוזכר בספר מלכים ובספר דברי הימים.

 הבא יהיה הטיעון התיאולוגי: כפי שכבר דנו בקרטוגרפיה של האפוקליפסות,  אמרנו שהיא מסתובבת סביב ירושלים, וכמובן שהדבר מתבקש, מכיוון שאם אלוהים בורא עולם ובונה ירושלים מתכוון להביא לאסכטון, שבו הוא יגשים את התוכנית המקורית, אז ירושלים תהיה המקום גם של הקרב הגדול וגם של הניצחון הגדול.

אפשר היה וזה ראוי בהרצאה אחרת, לעשות את ההשוואה כשם שעשה פלוסר, השוואה עם אורקלים, יצירות אפוקליפטיות שנכתבו כנראה בהשפעה זורואסטרית, ונשתמרו בסופו של דבר בכתבים רומים אצל אקתנטיוס, ושם ההשוואה מאוד ברורה, היא על אפוקליפסה שמדברת על כוחות של שליטים, שליטים דרמטיים, לא שליטים מקומיים, שליטים קוסמיים, שיבואו ויעלו ויקיפו את העיר, הם יילחמו בגוף של המלך האלוהי שיבוא להילחם בהם, יומת ויוקם לתחיה ביום השלישי, ואם כל הדברים האלה נשמעים לכם מוכרים, אז הנה אולי באמת הבסיס לאפוקליפסות שהוצבו על ידי נוצרים על בסיס אפוקליפסות קדומות.

את כל זה אני אומרת כדי לחדד דבר אחד: בתכתיב של אותה אפוקליפסה אנחנו מחפשים עיר שהיא המוקד של המלחמה, ואם אנחנו מחפשים עיר שסביבה יצורו אויבים, וזה הנושא המרכזי העיר הזאת פשוט איננה יכולה להיות הר מגידו, משום שהכוחות צריכים כולם לפרוץ, להגיע לצור, לקחת שבי, ליפול, לקום לתחיה ולהגיע לניצחון הסופי באותה עיר אחת, והשם מגידו או האזור של צפון לא מופיע באף אחת מהאפוקליפסות המקראיות האלה, שהגיעו אפילו רחוק כל כך.  בקיצור הטיעון התיאולוגי יהיה שלצפון אין משמעות כאשר אנחנו מדברים על אפוקליפסה.

בכל אופן יש לנו כמה משפטים בתנ"ך בנבואות שמדברות, למשל אם אני קוראת בספר תהילים פרק מח, על ירכתי צפון. המושג ירכתי צפון מופיע בכמה נבואות אחרית הימים. האם ירכתי צפון זה צפון הארץ? תהילים מח עוזר להבין שממש לא: "שיר מזמור לבני קורח גדול אדוני ומעולל מאוד בעיר אלוהינו הר קודשו יפי נוף משוש כל הארץ, הר ציון ירכתי צפון"

אם כן ירכתי צפון מובן בכל אחד מהמקומות שאנחנו נקרא, כביטוי שהוא כבר מסמן אולי כך תוהים חוקרים, אולי להבדיל מהר אחר מאוד דרמטי שיש לנו בירכתי דרום, אחרי הר סיני ההר הבא בירכתי צפון הוא הר ציון.

אם כן עברנו הלאה: הטיעון הפילולוגי. האם ארמגדון יכול באמת להיות מחולק להר ומגידו? אם כן על פניו אפשר שכן, כי עובדה שהזיהוי הזה עלה בשלב מסוים, אולם כבר ביקשו בשנים קודמות ואחד החשובים בהם פרופסור בייל בשם צארלס טורי שהציע עוד בשנות ה-30 לראות את העין הגרונית ככזאת שמתחלפת עם גמה, כפי שהמוכר ביותר לכם עזה היא גזה. ואז הר מגד יהיה הר מועד, ואם כן, אם אכן נפרק את המילה להר פלוס מועד עלינו לשאול היכן מופיע הביטוי הר מועד? ואת זה אנחנו נמצא כביטוי יחידאי בכל המקרא כולו. אנחנו נמצא אותו אצל ישעיהו הנביא, ושם הר מועד מתואר כאותו מקום שאליו מלך בבל שואף לעלות להתנשא להשתלט, אבל מי הוא שיצליח? הוא כמובן רמס, ויפול, ולא יזכה לכך. אם כן, הר מועד אצל ישעיהו יד, זו הדוגמה שוב לאותו סיפור, לאותה תבנית, של מלך שמבקש להשתלט אבל את סופו המר והנמהר נראה כולנו בצהלה דווקא בירושלים עצמה.

אחרון חביב: יש לציין שבמקרא המילה 'הר', היא תמיד הר, היא לא תל. אף אחד מאותם התילים הגדולים שאנחנו מכירים שכבר אז היו מעט מורמים, לא נקראים הר. הר זה במשמעות הגאוגרפית, ולכן לקחת את תל מגידו ולהפוך אותו להר, יש בכך איזשהיא בעייתיות.

אם כן, נשארת השאלה מה גרם ומתי נולד הזיהוי בין מגידו וארמגדון, ואת הבדיקה הזאת צריך היה פשוט לעשות בסקירה של הספרות שכותבים פרשנים. פרשני מקרא, נוסעים וחוקרים, והעבודה באמת הייתה מעט מייגעת, משום שקשה לקרוא כל כך הרבה ולרשום כל פעם אין זיהוי אין זיהוי אין זיהוי אין זיהוי...

וכך נאלצתי להגיע עד למאה ה-19, ולגלות שהאפוקליפסה  שנקראת בתקו]ות שונות ובמקומות שונים, מתייחסת ליקציות למילה ארמגדון אבל לא מזהה עם מגידו, ולכן אנחנו כבר נמצאים במרחב אחר. ואמנם אנחנו עוסקים בנצרות קדומה, אבל הנצרות הזאת התגלגלה גם לפתחנו לעולם המודרני ומתעצבת ומקבלת מיפוי גיאוגרפי בנסיבות שמצריכות את ההסבר.

 אם כן כולנו יודעים שהצלינות לארץ מהמאות כבר 17 ו-18 עברה שינוי מהותי כאשר הצליינות מבוססת גם על מחקר ועל סקרנות שאיננה מוגבלת למסורות כנסייתיות. ולמרות זאת לא במאות ה-17 ולא במאה ה-18 הצלחתי למצוא את השינוי הגדול, למעט נזיר בנדיקטיני אחד בשם אוגוסטין קלמית שמגיע לארץ, ולצערי מכיוון שהמחקר הזה עדיין הוא בהתהוותו לא את כל הספרים אני מצליחה למצוא בגרסה המוקדמת ביותר שלהם כי הגרסה המוקדמת ביותר היא מהמאה ה-18 ואילו הגרסה שאני מחזיקה היא מהמאה ה-19 ונערכה על ידי אדוארד רובינסון בעצמו.

אם כן יכול להיות שהוא האחראי כבר ואולי זה לא הוא אלא אדוארד רובינסון שלמרות שבמחקר הוא איננו מבקש לקשר מדעית את השם מגידו לארמגדון, אבל כשהוא עורך את הספר של קלמית הוא אומר: "מונח זה בעברית פירושו הר מגידון ומסתבר שמגידו או ארמגדון היא העיר הממוקמת בשדה הגדול למרגלות הר הכרמל, זהו המקום שבו המלך יאשיהו נפצע אנושות בקרב נגד נכו מלך מצרים, זה בארמגדון שהמלאך הרע לאחר שיצא מלאו הדרקון יכנס את מלכי תבל על מנת לצאת אל קרב יום הנקמה הגדול של האדון כפי שנאמר בחזון אחרית הימים".

אם כן האם זה רובינסון כן או לא? במחקרים המפורסמים של רובינסון מסוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 רובינסון נשאר מאוד נאמן לגישה המדעית, וקודם כל מברך על הזיהוי של מגידו בכלל בתל מגידו, כי קודם לפניו וגם אותו קלמית, איננו יודע שמגידו זה תל מגידו, הוא רק יודע שמגידו זה אי שם למטה באותו עמק מתחת להר כרמל.

אם כן צריך היה לחפש אצל חוקרים אחרים. עברתי על שלוש קבוצות של חוקרים מטיילים ונוסעים, ועוד היד נטויה. כמובן כי אי אפשר לקרוא את כולם בזמן יחסית קצר. אלו הם הצרפתים, הגרמנים ודוברי האנגלית. אם כן עניינו אותי מאוד הצרפתים, ואני תכף אסביר לכם למה.

אם כן, מצאתי מבין מגוון לא רע של צרפתים שביקרו את הארץ, ששישה בלבד מתייחסים למגידו במאה ה-19, וזאת כנראה בעקבות הזיהוי של רובינסון שאומר: אתם רואים את התל הזה? זאת מגידו. ואז הם מתחילים לשאול את השאלות.

למשל חוקר בשם פוז'לו בשנת 1841: "על מנת שלא להחסיר דבר מעניינה ההיסטורי עמק מגידו זה, הנה באים אתה אליו גיבורי צרפת, הנה הניצחון הצוהל אשר בספרי תולדות ארצנו נושא את השם קרב התבור".

אני מזכירה לכם שב 1799 מתנהל קרב שיהיה קרב דרמטי מכריע, והוא נקרא קרב התבור התבור איננו רחוק מדובר באותה יחידה גיאוגרפית מדובר באותו העמק והצהלה שמלווה את האירוע ואת הניצחון היא הצהלה שאני ארצה להציע אותה כחלק מהתחדשות רוח אסכטולוגית של המערב. המערב כבר מריח את מותו של האנטי כרייסט בדמותם של הטורקים, וכאשר אותו חוקר מסתכל על העמק הזה הוא אומר "ניסהם של הכנענים הפלישתים היהודים האשורים המצרים הרומאים הצלבנים הערבים של בדוים ערביים של צרפתים, נספגו בתל החרמון נהרות של דם בני אנוש זרמו בעמק מגידו או על מורדות ההרים המקיפים אותו עמק זה צריך היה להיקרא עמק הקטל או עמק ההרוגים כלשון ירמיהו ז א שם שאותו מעניקים הכותבים לעמק מפורסם זה בארץ ישראל".

אז הנה לנו דוגמה מדוע צרפתים אולי מתעניינים יותר מאחרים בתל מגידו. כך גם כותב לואי וביין שכותב ב-1837 אפילו יותר מוקדם עמק יזראל או זדר אלון, ככה הוא מופיע בת העתיקים הלועזיים אשר נקרא גם מגידו, "עמק תבור משתרע מהר הכרמל וים התיכון ועד לאגם טבריה ולירדן מאז ימיו של נבוכדנצר מלך אשור ועד למסעו האומלל של נפוליאון בסוריה היווה בימה לקרבות רבים". ואז הוא מתאר את הניצחון של המפקד בקרב המסוים הזה וזה המקום שבו צבעות אנטיכריסט ימצאו את קבריהם. האם הוא מדבר על העתיד או האם הוא מדבר על העתיד הקרוב מאוד שהוא מקווה שהטורקים ישלמו על מעלליהם?

אם כן, הקבוצה הזאת של הצרפתים היא מעניינת אבל אני כבר מדלגת עליה ומספרת לכם שמשלחות מחקר צליינים מסתכלים, חלקם מזכירים לרוב המאה ה-19, אחד מעשרה אנשים שמסתובבים במקום יספר על מגידו כארמגדון, זאת אומרת שעדיין אין זה מטבע עובר לסוחר.

אבל מתי הדבר יקבל את החיות המקסימלית שלו? אתם כמובן יכולים להניח שזה יקרה אחרי 1917, זאת אומרת שאנחנו נגיע למאה ה-20. השיח כבר קיים, יש כבר דיון, הדיון עובר אצל בלשנים, הדיון עובר אצל מטיילים, היסטוריונים, צליינים, אבל כאשר אנחנו נגיע להתעניינות הבריטית בארץ הקודש - ופה אני צריכה להזכיר שכל המחקר כאן הוא מחקר שבעצם מתעסק בתפיסות עולם הרבה יותר גדולות מאשר לזהות פחמן 14 של שכבה כזאת או אחרת - בעצם מדובר פה במלחמה של הגנה על התנ"ך, התנ"ך לא פבריקציה אנושית כפי שטענו הרציונליסטים הקדומים יותר, אלא מדובר בניצחון אחר של הרציונליזם מול האוונגליזם, והפעם זה רציונליזם של המדע שיוכיח שארץ התנ"ך היא אכן ארץ התנ"ך, ולכן יהיה חשוב לעבור ולבדוק כל מקום ומקום.

 וכך אני מוצאת בכתיבה הבריטית שהיא באמת אינסופית ואחרי המלחמה היא עוד יותר כן כמים לרוב, למשל ב-1919 ספר שנכתב על ידי לי. הכותרת של הספר a pilgrim in palestine after its deliverance כאשר כתוב deliverance   זה לא liberation deliverance , זה השחרור במובן האפוקליפטי. 

אחרי כן  savage    כותב את הספר 'אלנבי אוף ארמגדון'. עכשיו אתם בוודאי שמעתם שאלנבי קיבל תואר בעקבות הצלחותיו וכשהוא מגיע הוא מקבל את התואר 'ויקאונט אוף מגידו'. איך זה התגלגל להיות לורד ארמגדון זה חלק מכמעט מה שאפשר לומר 'הספין התקשורתי' שתפס, אודות הזיהוי בין מגידו לארמגדון.

בזכרונותיהם הבריטים יוצאים לקרב על ארמגדון. ולכן לא מפליא אותי למצוא ספרים שנקראים 'קוולרי אוף ארמגדון', כלומר הפרשים על ארמגדון, שזה מצלצל כמובן מוכר כמו ארבעת הפרשים של האפוקליפסה ועוד.

ואני רוצה לסיים בדור השלישי: הדור הראשון הצרפתים, הדור השני הבריטים, ובאופן מאוד מעניין הדור השלישי זה ראשות הגנים הלאומיים ומשרד התיירות בישראל. אלה עושים כל שאל ידם כדי לחזק את הקשר ואולי מסיבות של אנחנו אכן באחרית הימים מצפון תיפתח הרעה או שמא, כדי לספק את מבוקשם של המבקרים אשר מעוניינים לראות בזירה הארץ ישראלית ובזירה המזרח תיכונית את תוכנית אחרית הימים, ומה יותר מתאים מאשר לעמוד בתל מגידו ולתאר כיצד כאן עיראק ושם כך וכך ואנחנו מגיעים למצב.

ובפעם אחרת אצטט מתוך הטקסטים שכותבים בראשות הגנים אפילו ארכיאולוגים רציניים ונכבדים שחופרים את התל. אבל היפה ביותר בעיניי הוא האזנה למורי הדרך העומדים על ראש התל ונוקטים בצעד שהוא צעד תיאולוגי מרתק, שיש לו רגליים, אומנם קטנות למדי, אבל יש לו רגליים, וזה השוואת יאשיהו המלך לישוע הצלוב.

כאשר מנסים להסביר את העניין האסטרטגי הטופוגרפי לדברים יש באמת כן איזה היגיון מסוים במרכזיות של התל הזה על ציר, על דרך מאוד מאוד חשובה, למרות שהמקום בעצם של התאספות עמים רבים צריך להיות בעמק ולא בתל. 

אבל כאשר אנחנו בודקים אנחנו מוצאים שבדרשות כבר במאה הרביעית, ודרשות שנקראות הדמונסטרציו, או אם תרצו ההוכחות, של מי שגם נקרא 'הפרסי', דמות של מישהו שנולד בפרס ולכן נקרא אופרטוס, שבמאה הרביעית הוא כותב מדוע יאשיהו נרדף כשם שישוע היה נרדף, והוא מת כמוהו על כך שניסה לנקות ולטהר ולתקן עולם.

ומכאן שאת אותה הדרשה אני עודני מחפשת בדרשות מאוחרות יותר. אבל בינתיים המקום הטוב ביותר לשמוע את הדרשות האלה זה אצל מורי הדרך של מדינת ישראל שעומדים על תל מגידו ומוסרים לנו שהקרטוגרפיה של אחרית הימים עברה צפונה.



יום רביעי, 7 באוקטובר 2026

שלוש שנים לשבעה באוקטובר.


ככל שעובר הזמן וככל שיעבור הזמן, הוויכוח על מה היה ומי אשם ומה המסקנות וכן הלאה, ילך וייתכער ברמה בלתי נתפסת.

בדיוק על כך יצר חברי הטוב מתי ברסקי את היצירה המצורפת.

ואני רק אחזור ואנסה לסכם כאן בתמצית הקיצור איך אני מבין את השבעה באוקטובר.

שורה תחתונה בשורה הראשונה כדי לחסוך זמן לממהרים, למאמלקים, לסקפטיים וכן הלאה קצרי רוח ויודעי כל:

במבט רחב, ממעוף הציפור, מגובה רב, מבט קר אולי (ובגבהים האוויר דליל וקר), השבעה באוקטובר הוא עוד חולייה בשרשרת ארוכה שראשיתה לעניות דעתי הלא-קובעת היא המפגש המשמעותי בין ההלניזם ליהדות, אי אז לפני 2300 שנה.

במבט ממוקד יותר, הזוועות של השבעה באוקטובר, הן תוצאה של תפיסת עולם ציונית ישנה וטובה, ששימשה כבסיס לכל ההנהגות הציוניות, לפני ואחרי 1948.

המושג המרכזי המתלווה לתפיסת העולם הזו היא 'קונספציה'. ו'הקונספציה' הזו ראשיתה בהסכמה-בלית-ברירה של ההנהגה הציונית לקבל את התכתיב של היהודים האוטואנטישמים בבריטניה של 1917, ובמקום להגדיר את ארץ ישראל כולה כביתו של העם היהודי, להסכים לנוסחה של הצהרת בלפור: בית לאומי ייבנה בארץ ישראל.

איפה בדיוק? תיאורטית במשולש הקדוש של שוקן-שייח מוניס-כיכר המטורללים מול הקרייה. או כל מינימליזם טריטוריאלי אחר.

הנחת היסוד מאחורי הקונספציה היתה פשוטה ומכובדת ומבורכת ואף מועילה: אילו רק יצמצמו הציונים את עצמם - בדיבורים במעשים בהתיישבות בעולים בנשק במעמד מדיני וכן הלאה - הערבים במקרה הטוב 'יעשו שלום' ובמקרה המינימלי 'ירגיעו'.

אין צורך לעבור על כל התחנות המוכרות יותר ופחות של ההיסטוריה של מימוש הקונספציה הזו.

די אם נזכיר כאמור את הצהרת בלפור, נצביע על הספר הלבן של 1922, נמשיך לתכנית הקנטונים של שנות ה20', לתכניות החלוקה של 37 ו47 ונמשיך ל'שלום' עם מצרים, ולאוסלו כמובן, ו'השלום' עם ירדן, וההתנתקות, וההכלה, והאשליות בדבר רצונם הטוב של הערבים הידועים בציבור בשם 'פלסטינים' (עוד המצאה שעצם ההסכמה לממשותה היא ביטוי לקונספציה הזו), וההבחנה בין חמאס (מתון) לג'יהאד ('הקיצוני') וכמובן בין ההנהגה הפלסטינית בעזה לבין זו ברמאללה, ובין שתי אלו לבין ההנהגות של 'הפלסטינים' האוחזים בתעודת זהות כחולה, בין אם מדובר באחמד עודה, איימן טיבי, מנסור באסה או סלט חסה.

כל, אני חוזר, כל ההנהגות הישראליות, ולפני זה הציוניות, כולם כמעט ללא יוצא מהכלל, כולל ז'בוטינסקי ובוודאי כולל נתניהו, ואין צורך לומר בגין ורבין וגולדה וכן הלאה, כוווולם, כולל הצמרות הצבאיות, ואין צורך לומר האקדמיות והתקשורתיות, ובוודאי שלא צריך להזכיר את סוכני התרבות, אבירי הצדק והנאורות, משלמה נשר ועד אבי ארצי, וכן הלאה,

ובכן, כל ההנהגות הללו, פעלו ויצרו ועבדו על פי הקונספציה הזו.

היא התפוצצה לנו סופית - כך קיוויתי בכל אופן - אם לא בשבעה באוקטובר אז לכל המאוחר למחרת.

כי אודה ואבוש: גם באותה שבת ארורה, כשחזרתי משגרת השבת שלי - ריצה בפארק הכרמל ואחרי זה רחצה בחוף נווה ים - ולמרות שמועות שהתחילו להצטבר, עדיין התייחסתי לזה כאל עוד 'סבב', כאל עוד תעלול של האשפה בצורת בני אדם היושבת בעזה

(ותסלח לי האשפה שהרי מאשפה, אם היא אורגנית, אפשר לדשן עציצים ואם היא בלתי-אורגנית אפשר ליצור רמפות ומשטחים, מה שאי אפשר לומר על היצורים דמויי אדם שחלקם ממשיכים לנשום אוויר ממש ברגע זה)

ובכן, מהשמונה באוקטובר ככל הנראה מספיק יהודים בארץ ובעולם הבינו, כל אחד עם מושגיו, כל אחד בדרכו, שדי, שהקונספציה הזו מתה.

מסתבר כמובן שאחרי שלוש שנים יש מספיק יהודים, או לפחות אנשים ממוצא יהודי הדוברים עברית וחולקים עם השאר את אותו פנקס בוחרים, שלא רק שלא למדו כלום מהטעות האיומה של הקונספציה, אלא ממשיכים לשווק אותה כתשובה לעתיד לבוא, וחמור לא פחות - הם עושים בה שימוש כדי לפרש באופן מעוות וחולני את מה שהתרחש בשלוש השנים (ברוטו) שעברו מאז השבעה באוקטובר.

אין צורך לומר שהאנשים הללו צעקו בקול הרם ביותר 'לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר', והנה ה'בכל מחיר' הגיע בריבית ד'ריבית ד'ריבית ד'ריבית, ואין צורך לצפות באף תיעוד ויזואלי - ואני ממשיך להתגאות שככל שהדבר היה תלוי בי, ולא תמיד היה תלוי רק בי, לא צפיתי ולו בתיעוד ויזואלי אחד של אותו יום ארור, וגם לא הצטרפתי בעוונותי לסיור מודרך בחוצות בארי כדי 'לחוש מקרוב את הזוועה'.

ומנקודת המבט הזו מתבררת לי גם חידת נתניהו.

או לפחות כך נדמה לי.

כי יש כמובן שתי אפשרויות.

האחת שהוא ממשיך לעבוד עלינו בעיניים, כל כולו רמייה ונוכלות, הוא מימן את חמאס ועכשיו הוא משמר אותו כדי להבטיח שלנצח 'נאכל חרב' (יש לומר 'לנצח תאכל חרב' אבל לא נעסוק עכשיו בכל זוטא).

אדרבא, לאחרונה שמעתי גרסה מרחיקת לכת עוד יותר: נתניהו הוא בובה על חוט. מי מחזיק בחוטים? נו, בהזדמנות אחרת. לא רק בכל זוטא לא נעסוק כרגע אלא גם לא בכל שטות. למרות הפיתוי

אפשרות שנייה היא שנתניהו כאמור המשיך לממש במדיניותו ארוכת הוותק את הקונספציה הציונית הישנה ההיא, שכאמור היה בה משהו חיובי מאד: היא אפשרה את בניין הארץ הזו מימי השומר שפירא בפתח תקווה ועד החשש ממיסקלקולציה אי אז לפנות שחר בשבעה באוקטובר.

כי מלחמות זה רע. מתים בהן אנשים. והמלחמות שנכפו עלינו על ידי האשפה מעזה ומרמאללה, תמיד מסתיימות - מה זה מסתיימות, נפתחות - בנצחון מדיני של האשפה מרמאללה ומעזה.

ולכן אם אפשר להסיע את גברת מוחמד לאיכילוב, ממחסום ארז על חשבון סידור הרכב של בארי, כי ככה עושים שכנים טובים, אז יופי, מה גם ש'ללא ספק' אחרי שנסיע את גברת מוחמד ואחרי שהיא תקבל טיפול רפואי לעילא בחינם, ואחרי שנחזיר אותה למחסום, היא בוודאי תהפוך לשגרירת שלום. אלא מה.

ואם לחזור לנתניהו: על פי הפרשנות השנייה שאני אוחז בה, פרשנות שמניחה שהוא גם ציוני בדיוק כמוני ובדיוק כמוני גם הוא לא בובה על חוט, אבל בניגוד אלי הוא אזרח בעל יכולת לקבל החלטות בקנה מידה מדינתי,

ובכן על פי הפרשנות הזו, נתניהו שייך לקבוצה הגדולה של היהודים, בישראל ומחוצה לה, שהבינו שדי, שהגיע הזמן להשליך את הקונספציה הציונית הישנה והבאמת טובה הזו, שהצטלמה היטב בהסעות של גברת מוחמד למחלקה האנדוקרינולוגית בשיבא, להשליך אותה -את הקונספציה - לפח.

ומכאן מתבררים היטב כל הצעדים שעשתה הממשלה המשוקצת הזו - משוקצת בעיני משקציה כמובן, אני לא אחד מהם הגם שהצטערתי על הקמתה באשר לא נתתי קולי ולו לאחד ממרכיביה, ומאד הצטערתי על האופן בו התנפל שר המשפטים שלה על סוגייה כואבת מאד שההסכמה שיש לטפל בה היתה רחבה ושלמרות זאת הוא עשה הכל כדי שלא למנף את ההסכמה הרחבה הזו - ובכן,

ובכן מכאן מתבררים היטב כל הצעדים שעשתה ממשלת ישראל, הממשלה של המדינה היחידה שיש לי לכם לנו, מהשבעה באוקטובר ואולי ממש עד רגע זה:

לפגוע עד כמה שניתן בכל מרכיב ומרכיב בקואליציית ההשמדה שהלכה והתגבשה לאורך שנות הקונספציה לאורך הגבולות ומעבר להם, מטהראן ועד חותיסטן, וכמובן במעטפת המופלאה של החלאות במערב, שונאי עצמם עד כדי מכירת נשמתם לכל נציגי השטן בניו יורק העיר ובניו יורק שיימז.

ומכאן גם מתבהרת טיבה של האופוזיציה לממשלה הזו, מתוכה ומחוצה לה.

"מתוכה" - מדובר באופוזיציה שסיסמתה היא 'נמות ולא נתגייס'. על השאלה כיצד מתכוון ראש הממשלה המכהן ועוד יותר מכך, מפלגתו, להתמודד עם העובדה שהם ישנים עם האוייב, לא לי לענות.

ברור לי עם זאת שאין שום אפשרות מעשית למימוש 'חוק גיוס אחיד לכל'. בדיוק כמו עם הקונספציה לגבי הידועים בציבור בשם 'פלסטינים' - אי טיפול בבעייה במשך עשרות שנים, על בסיס קונספציה כאמור, לא יכול להיות מוחלף באבחת סיסמא, תהיה צדקנית טהרנית ונשגבת ככל שתהיה.

אבל זה שאין תשובה פשוטה לשאלה קשה, לא מבטלת את קיומה של השאלה.

"מחוצה" - מדובר באופוזיציה שכל כולה אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.

אין צורך להרחיב. הדברים כתובים בכל כותרת בעיתונות כלומר ב"עיתונות" ששמה לה ליעד כבר מזמן להביא לחיסולו הפוליטי של ראש הממשלה המכהן של המדינה היחידה שיש לנו.

ושוב אזכיר ואומר שאינני ביביסט, שאני משוכנע שהאיש הזה בעייתי כמנהיג (אבל לא בסדרי גודל מאחרים כי מה לעשות וכבר חז"ל דיברו על 'קופת השרצים' שיש לתלות על כל איש ציבור), ושלא הצבעתי ליכוד ולא אצביע ליכוד, בעיקר בגלל הרכב הרשימה וסגנון רוב אנשיה.

אבל בניגוד לאופוזיציה הנזכרת (שכל כולה אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.), אני זוכר בכל רגע נתון מי אני.

יהודי מארץ ישראל.

ובסדר הזה: קודם כל יהודי, אחר כך מארץ ישראל, אחר כך כל השאר.

וכיהודי אני שותף לכל היהודים החיים היום בעולם ולכל היהודים שחיו פעם.

ולכן כוכב הצפון, מכשיר הניווט ומפת הדרכים שלי הם ההיסטוריה היהודית.

ולכן בכל רגע נתון אני שואל את עצמי מה המקדמות ההיסטוריות שעומדות ברקע העובדות המשמשות כותרת ל"עיתונים" (כי כותרות בכל זאת יש ורובן בדרך כלל משקפות לפחות גרעין של אמת).

ככה אני חושב, ולכן בתחילת דברי תארתי בקור רוח - הקור השמור לרוח כשהיא נושבת בגבהים - את השבעה באוקטובר כחולייה נוספת בשרשרת של רדיפת יהודים נמרצת גורפת עקרונית ומוחקנית שהחלה לפני כ-2300 שנה וסופה לא נראה לעין.

מה שמביא אותי כמובן לבחירות הקרובות.

מצד אחד עומד ראש ממשלה שגם מדבר וגם פועל באופן ברור וחד משמעי בניגוד לקונספציה שהביאה אותנו לשבעה באוקטובר.

זו עובדה, לא דעה.

אכן, העובדה הזו חלקית, כלומר היא דורשת זום-אין ויעברו שנים לפני שנדע מה בדיוק התרחש לפני כל דיון שבסופו התקבלה החלטה לתת פקודה למבצע כזה וכן הלאה.

אבל החלקיות הזו לא פוגמת ביסודה של העובדה: הממשלה הזו פעלה בשלוש השנים האחרונות נגד הקונספציה הזו, ובכל החזיתות, וההצלחה נאה ביותר.

ואם לאורך שלוש השנים הללו ראש הממשלה ראה צורך לדבר יותר מדי - כשם שלפעמים הוא מדבר פחות מדי - ולהצהיר הצהרות מיותרות כמו 'נצחון מוחלט', כך שקל להשמיצו מצד האופוזיציה הנזכרת (שסימנה היחיד הברור הוא כאמור אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.), אין זה משנה את עיקרי הדברים.

חמאס לא מה שהיה. חיזבאללה לא מה שהיה. איראן לא מה שהיתה, סוריה לא קיימת, ברחבי המזרח התיכון יודעים מה ישראל מוכנה ומסוגלת לעשות.

ואם זה לא שינוי קונספציה אינני יודע שינוי קונספציה מהו.

ואחרי שאמרנו מה כן היה, אין אלא להזכיר מה כמעט ולא היה אילו היו מצליחים לכפות דעתם על הממשלה - באמצעות "העיתונות" - אנשי האופוזיציה הנזכרת (שסימנה הברור הוא כאמור אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות).

ולכן, הואיל וההיסטוריה היהודית מחמל נפשי, שהחלה עוד לפני המפגש הדרמטי בינה לבין השחץ ההלניסטי (שהוא הבסיס לכל תורות השחץ במערב עד עצם היום הזה, ובעברית-יהודית ואולי אפילו בגימטריא, שחץ=עבודה זרה), ממשיכה ממש כרגע והיא תמשיך אחרי ה-27 באוקטובר,

ובכן אין ברירה אלא לומר מה הדבר הראוי שיתרחש ב-27 באוקטובר.

יצביע האזרח כפי שיצביע.

ערביי ישראל ימשיכו מן הסתם להצביע עבור רשימת הלאמשותפת שכל מה שמשותף לה הוא המחוייבות לתרום את שלהם באמצעות מתק שפתיים ועניבות מעונבות לחיסול המפעל הציוני.

חבל, הרי רובם משולבים בשגרת הישראליות אבל מה לעשות וגם אצלם פועל עקרון העדר והשבט. יהיו שיגידו שאדרבא, אפילו יותר.

וגם החרדים ימשיכו בחרדיותם המופתית, וככל הנראה המושיע שלהם, מוטי לרנר, ימשיך לשבת מתוסכל בבית או בכל אופן מחוץ לכנסת.

ופה ושם אולטראס למיניהם יצביעו למועמדי סרק כמו פייגלין.

אבל רוב הציבור יצביע כרגיל לרשימה ציונית כזו או אחרת.

אני ככל הנראה אצביע לעמך-ישראל כי אשמח לראות את חדאד יושב בכנסת.

ואז, בידיעה ברורה שתוצאות הבחירות יאפשרו הכל, כי מה לעשות אף אחד לא 'מנצח' עם 20 וגם לא עם 30 מנדטים (ואף רשימה לא תקבל 30 מנדטים),

ובכן, בידיעה שאלו תהיינה תוצאות הבחירות, על האזרח שלמד מהשבעה באוקטובר שדי לקונספציה, ללחוץ בכל האפשרויות העומדות לרשותו, להקמתה של ממשלה ציונית שתמשיך לפעול בניגוד לקונספציה.

מי יעמוד בראשה? לא מאד משנה. מי הכי מנוסה כרגע בסדרי גודל? נתניהו.

מה ניתן ללמוד מהתבטאויות של האיש שרואה עצמו כמחליפו הנכון? שהוא לא למד מאומה מהשבעה באוקטובר.

אבל זה לא סביר. כי להוציא שולי-שוליים הזויים ומטורללים במשולש הרחובות הנזכר לפני הרבה דקות כתיבה וקריאה, לא סביר שאזרחים ישראלים, בוודאי לא מישהו בעל נסיון ממלכתי כמו אייזנקוט, באמת לא מבינים שהקונספציה ששירתה בנאמנות את המפעל הציוני, כאמור מימי השומר שפירא בפתח תקווה המושבה בת השנתיים ועד לשישה באוקטובר 2023, סיימה את דרכה.

לא סביר.

ולכן גם את ההתבטאויות המדאיגות של אייזנקוט אני מפרש בעוד ביטוי למחלה הפוליטית המוכרת כאמור כאנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.

כשם שאני סולח לנתניהו על דברים מיותרים שאמר במהלך המלחמה - כי המעשים שלו היו כאמור הדבר הנכון מנקודת מבטה של ההיסטוריה היהודית כפי שאני מבין אותה - כך אני מוכן לסלוח על שטויות שאמר אייזנקוט.

ומדוע? כי הוא כרגע גיבורם של יצרני הטימטום הפוליטי הנובע מהגישה של אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.

חזקה עליו שאחרי הבחירות הוא יאסוף את עצמו.

ובכל מקרה, כדאי שנהיה שם אנחנו.

לא לטובת ההוא או ההוא, כי לא מדובר במשחק כדורגל. עם כל הכבוד.

כי ככה חושב יהודי מארץ ישראל.

גם כשהוא טועה - ויהודים מארץ ישראל בראו את הקונספציה שהגיע הזמן לקבור עמוק עמוק עמוק באדמה - וגם כשהוא לומד מטעויות.




https://youtu.be/TeGG9FzrFAY?si=vcg_pqlaCQO55X-0

יום רביעי, 23 בספטמבר 2026

ולפני אוסטריה-ישראל בכדורגל

 משחק המטומטם המנצח.

מאמן נבחרת אוסטריה שגילה לנו שמלחמות הן מיותרות,

או הדביל מנור סולומון שענה בתגובה לשאלה שרצח עם זה לא עניינו כי הוא שחקן כדורגל.

צוות השיפוט עדיין שובר את הראש למי מגיע הכתר, למאמן או לשחקן.

בראש צוות ה-VAR מאמן נבחרת אירלנד.

לא הייתי שם שקל אחד אפילו בהימורים על המשחק הזה.

כל מה שניתן לעשות הוא כרגיל להתנחם באמירה הידועה ההיא של איינשטיין אודות פקפוקו לגבי אינסופיות היקום, וידיעתו הוודאית לגבי אינסופיותו של הטימטום.

ועוד נחמה קטנה: יש לישראל נציג בכיר בתחרות הטימטום הגדולה, נחזיק אצבעות למנור סולומון, שיצליח לא רק ככדורגלן, אלא ינצח גם את מאמן נבחרת אוסטריה.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2026

מהאינקויזיציה ברומא ועד לנזלת של ונציה - דיון מחודש בניגוד המוחלט בין חופש ביטוי לחופש אקדמי

 


סיבות היסטוריות ידועות ומוכרות עומדות ברקע העובדה שיותר מדי אנשים מבלבלים חופש ביטוי עם חופש אקדמי.

הסיבה בקיצור היא שהמאבקים שהביאו לשני דברים מנוגדים אלו - חופש הביטוי מנוגד באופן מוחלט לחופש האקדמי, ותיכף נסביר למה ואיך - התקיימו כנגד הגורם שאחז גם בזה וגם בזה: הכנסייה

הכנסייה קבעה לא רק מה לומר אלא גם מה לחשוב. זה היה כידוע תפקיד האינקוויזיציה, מלה שפירושה המילולי ותכנית העבודה שלה חד הם: חקירה.

ובימי הביניים אדם נשפט על אמונותיו, והדברים ידועים.

דילוג דילוג דילוג דילוג, והנה הגענו לעולם בו חופש הביטוי והחופש האקדמי מובטחים.

רגע, על מה ולמה אתה מבלבל לנו את המוח עם נושאים לא חשובים או אולי חשובים אבל לא כאלו שעל סדר היום כןביבילאביבי כןפילברלאפילבר כןנזאלאנזא?

טוב, הזריזים ביניכם הבינו מיד שבדיוק על כל אלו אני מדבר, אבל כהרגלי מנקודת מבט היסטורית ולא אקטואלית, כי כידוע (אך לא כמופנם), האקטואליה נמסה ברובה בחום ספטמבר ומה שנשאר ממנה הופך להיסטוריה.

ולכן הכל הוא היסטוריה ולכן מי שרוצה להבין אקטואליה בלי היסטוריה לא מבין אפילו לא את האקטואליה.

אלא אם מישהו ממשיך לחשוב שליאור שליין רביב דרוקר ורונן ברגמן זה האקטואליה ולאנשים כאלו אין לי מה לומר. אני מושך בכתפיים העקומות שלי ועובר הלאה.

עברתי הלאה כלומר חזרתי.

אז היינו בדילוג דילוג דילוג על כמה וכמה וכמה פרקים היסטוריים המגוללים את סיפורי המאבק למען החופש האקדמי וחופש הביטוי

אה, וגם אמנון אברמוביץ ואריה גולן. איך שכחתי את זקני שבט הנאורות והחוכמה.

אז הנה לנו חופש הביטוי והחופש האקדמי מובטחים וממומנים ציבורית, וטוב שכך, ועכשיו נסביר מדוע מדובר בשני עניינים לא רק שונים אלא מנוגדים ב-180 (לא 360), 180 מעלות.

מ נ ו ג ד י ם בתכלית הניגוד.

כי חופש הביטוי משמעותו זכותו של כל אדם לחשוב ולומר כל מה שהוא רוצה, כשהגבול היחיד ששם לו המחוקק הוא ההסתה וגם היא נמדדת במונחי 'סכנה ברורה ומיידית', עקרון משפטי ידוע וברור (אחד מהבודדים שזוכים למעמד הזה: גם נכון, גם ידוע, גם ברור).

שימו לב להיפוך מימי הביניים: בימים ההם הכנסייה כאמור קבעה מה האדם אומר וגם מה הוא אמור לחשוב. בימינו אף אחד לא קובע מה לחשוב ומה לומר.

ולכן חופש הביטוי מחובר בטבור לחופש המצפון, וזו הסיבה למשל שאין ולא תתכן דמוקרטיה שאין בה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה.

כך בארה"ב, כך בהולנד, כך ביוון, כך בישראל. כל מי שאומר אחרת לא מבין מה הוא סח.

כי חופש המצפון מביא אדם שומר תרי"ג מצוות למסקנה האישית שהוא מוכן להקריב את חייו לטובת הכלל (ובתי הקברות שלנו התמלאו בשלוש השנים האחרונות במאות אנשים כאלו), ובדיוק אותו חופש מצפון מביא אדם אחר השומר תרי"ג מצוות למסקנה "נמות ולא נתגייס".

מה שמוכיח את ההפרדה המוחלטת (מ ו ח ל ט ת) בין דת למדינה גם בישראל.

הלאה.

ואולי לפני זה, כי אולי עניין חופש המצפון לא ברור מספיק: הוא מאפשר לאדם לחשוב שלבנים טיפשים משחורים, שנשים מוכשרות מגברים, שג'ינג'ים תופסים חלודה בגשם, שמים רותחים ב90 מעלות ושזווית ישרה היא שני שליש בפנים חצי בחוץ כמו הבזנ"ט של הרס"ר בנגמ"ש של הפלס"ר שנמצא בדרך לתרג"ד.

הלאה.

החופש האקדמי מכוון להפך הגמור: להגנה על חובתו, ח ו ב ת ו, לא זכותו, חובתו של איש האקדמיה לחתור לאמת.

לא זכות, אלא חובה.

בדרך לקפטריה מותר לאיש המדע להחזיק את העיתון המהולל ולמלמל פסוקים מהפשקוויל היומי של רוגל לוי או של גידון אלפר, ולנשק את אותיות הקודש.

מותר לו אפילו לעלות לרגל לבניין המערכת במזרח יפו, ולמלמל ש שו שוק שוקן או כל מילמול אחר.

כי חופש הביטוי והמצפון שמור גם לו.

אבל כשהוא יושב על כסא המדען, ולא משנה אם מדובר בביולוגיה הנדסה סוציולוגיה ארכיאולוגיה והיסטוריה, הוא מחוייב, לא זכאי, מ ח ו י י ב לחתור אל האמת.

יגיע? יופי. לא יגיע? גם טוב. כי המדע התקדם בכל התחומים על בסיס הידיעה של האדם בכלל ושל המדען בפרט שהוא לא יודע אבל שהוא יכול לדעת ושאת המרחק בין אי הידיעה לידיעה לא עוברים דרך דיעה אלא דרך חקירה.

חקירה המניחה אמת ושקר, נכון ולא נכון, שחור ולבן, גבוה ונמוך, דק ועבה וכל שאר ההבחנות הנחוצות כל אחת והרלוונטיות שלה לעניין הנחקר

(כמו למשל, נגיד, סתם דוגמא שקפצה לי לראש: כיצד יש להלחם באוייב שעושה שימוש בילדים בני 6 כאילו היו אפוד קרמי. ואם מישהו חושב שאני ממציא גם את זה, הפעם הוא טועה. זה מה שעושים החלאות של חמאס, סיבה מצויינת לרוץ ולהגן עליהם בפסטיבלי סרטים ובנאומי בחירות של מועמדים 'נאורים' לראשות הממשלה)

טוב, כל מה שנכתב בפיסקה האחרונה בסוגריים, לא הכרחי לדיון העקרוני כמובן.

אז נסכם אותו בתכלית הקיצור:

חופש הביטוי נמדד בזכות לדבר שטויות כולל הזכות לשקר

החופש האקדמי נמדד בחובה לנמק נימוקים המבוססים על מחקר והמבססים אמת.

אם היה לי לוח והיינו בכיתה, הייתי רושם את מילות המפתח זו מול זו, ומוסיף את סימן אי-השוויון (הוא נראה כך: = רק שיש עליו באלכסון לוכסן שמשמעותו ביטולו).

זכות היא ההפך מחובה

שקר הוא ההפך מאמת

חופש הביטוי הפוך ב180 מעלות לחופש האקדמי

נקודה.

תוספת קטנה: האם חובתו של האוחז בחופש הביטוי לשקר? לא. כאמור שקר הוא זכות, ולא חובה. רצוי לומר אמת, רצוי לנמק נימוקים, אבל רצוי זה רק רצוי.

ועוד תוספת, והנה זה סוף סוף הגיע, ומה עם יצירות קולנועיות דוקמנטריות?

נו, בעולם היפה שיש לי בראש, ברגע שיוצר קולנוע מצמיד את התיבה 'דוקומנטרי' למלים המרגשות 'יצירה קולנועית', היא עוברת מיניה וביה (מבטאים זאת כך: mine u be) מעולם חופש הביטוי לעולם החופש האקדמי.

כלומר יוצר קולנוע דוקומנטרי חובתו לחתור אל האמת.

כמה זה קורה במחוזותינו? נדיר מאד. זו בדיוק הסיבה שלא זוכר סרט דוקומנטרי ישראלי אחד שראיתי, בוודאי לא אלו העוסקים בידוע בציבור בשמו האורווליאני 'הסכסוך הישראלי-ערבי',

שכן כפי שניסיתי להסביר בספרי הצנועים 'הסכסוך הפלסטיני' ו'מן הים עד המדבר' הסכסוך איננו סימטרי כפי שניתן להבין מכינויו הנפוץ אלא הוא נובע מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: סירובם של הערבים לקבל את העם היהודי כריבון בארצו (אפילו לא במשולש הקדוש של כיכר החטופים-רחוב שוקן-שכונת מונטיפיורי, הלא הם מעוזי הנאורות והשפיות והאנטי-משיחיות)

כי למיטב הכרתי כל הסרטים הדוקומנטריים הישראלים על הסכסוך במקרה הטוב סתם מתחילים מהאמצע (כמו כל תעשיית סרטי הפורנוגרפיה של המלחמה, כשעד 2023 המלחמה המועדפת היתה כמובן זו של 1973 על שלל סיפורי הגבורה והאימה וכן הלאה), ובמקרה השכיח קובעים מראש את הצד האשם בעצם המלחמה (היהודים, הציונות, הממשלה הזו או ההיא, התנועה 'המשיחית' ההיא וכיו"ב).

ומדע נכון נובע מהשאלות הנכונות, וכשלא שואלים את השאלות הנכונות, במקרה הטוב יוצרים יצירה דוקומנטרית טובה במובן הזה שהיא מנסה להיות הגונה, אבל הואיל והיא לא מתייחסת לשאלות הנכונות הרי שהיא לא יכולה לחרוג מהמסגרת המוטעית שהיא קבעה לעצמה, גם אם היא עשתה זאת בתום לב ובכוונת מכוון להציג בסרט מידע אמין.

ואיך כל זה קשור לנזלת של ונציה אין צורך לומר. הכל כבר נאמר ומה שנאמר ימשיך להאמר כי מסתבר שבניגוד לשאנטי-שאנטי ההיסטוריוניסטי שלי, הנזלת המוגלתית הזו פגעה קשות בשלוות הנפש של הציבור השפוי באמת.

אבל הנזלת הזו תתייבש עוד לפני שונציה תשקע סוף סוף בים, או בחריוני היונים בכיכר ההיא ששכחתי לרגע את שמה,

ואנחנו נישאר עם המציאות שתכריח אותנו בכל רגע לדעת להבחין בין זכותו של סתם אזרח לדבר שטויות, לבין חובתו של מי שקיבל על עצמו לשתף את הציבור בעוד פרטים נחוצים על המציאות, לומר אמת.

 


יום חמישי, 3 בספטמבר 2026

מדינת היהודים שלי - 130 שנה ל'מדינת היהודים' = ספר חדש שפירסמתי אודות הספר 'מדינת היהודים' של הרצל

כאן קישור לרכישה מקוונת של ספר מודפס, אמיתי, מודפס על נייר, 75 שח לא כולל משלוח

ניתן לרכוש עותק דיגיטלי בהעברה בביט (45 ש"ח) (ליצור קשר בג'ימייל udimanor@gmail.com)


תאור הספר:


130 שנים לאחר הופעתו, מציע ההיסטוריון הציוני אהוד מנור לשוב ולקבל השראה מ'מדינת היהודים'. את ספרו הנבואי החל הרצל לגבש ביומנו, שכותרתו - 'עניין היהודים' – מהפכנית בפשטותה: הרצל סבר כי אין להפקיר את 'השאלה היהודית' לגחמותיהם של שועי עולם למיניהם, וכי הדרך להתמודדות עמה עוברת קודם כל בהפיכתה לעניינם הגלוי של היהודים.

בהתאם, 'מדינת היהודים' הציג שילוב כלים של אמונה ומדע, חזון ומעשה, תכנון ציבורי ויוזמה פרטית, כלים שלובים שמימושם תלוי כמובן ב"אם תרצו" המפורסם. ואכן, מספיק יהודים רצו, ורצון זה עומד בבסיס הצלחת הציונות. אלא שדווקא הצלחה זו פתחה את הדלת בפני גישות ניאו-גלותיות: מהערצת "אנשי מעלה", ועד לאגואיזם סקטוריאלי מסוכן.

'מדינת היהודים שלי' מציע לאמץ שוב את שיקול הדעת ההרצליאני, כבסיס להתמודדות עם אתגריו הקיומיים, העכשוויים, של העם היהודי.

 





 הנה דיון על הספר בהשתתפות אלו שקראו את קלד היד (מעיין כהנוב, אורי הייטנר, יגאל משעול) בספוטיפיי וביוטיוב

שיחה על הספר אצל אורי מילשטיין 

ואצל רועי יוזביץ

שיחה על הספר אצל שירן רז

יום שני, 31 באוגוסט 2026

חאבייר מיליי, תיכון אורט בארגנטינה, צ'יקיטיטאס, פרדיודיסטSS, והמון כלכלה וגם הרצל (2400 מלים)

 מזמן לא כתבתי על ארגנטינה


אחרי מיליי ומסי, וחבל שלא אחרי סוסה ובורחס, כבר לא צריך להסביר מה פתאום ארגנטינה

אז הנה מאמר לא קצר על ארגנטינה, ובו סיפור בתוך סיפור, דיון כלכלי תיאורטי ומעשי, וגם הערה על היסטוריה משפטית של מוסד חביב וצנוע: בנק ישראל

א. סיפור

לפני 90 שנה הוקם סניף אורט בארגנטינה. אורט הוא ארגון יהודי, אחד מכמה חשובים יותר או פחות, שנוסד במאה ה-19 מתוך מחשבה שהיהודים ברובם הולכים להשתלב בעולם המודרני, כאזרחים במדינות ליברליות וקפיטליסטיות.

לפני שלושה ימים הוזמן נשיא ארגנטינה לנאום באחד הסניפים של אורט בעיר בואנוס איירס, הסניף המאכלס את התיכון. הוא נאם בפני תלמידי יא-יב, ולפני הגעתו למוסד נוצרה מהומה ברחוב, מהומת מאבטחים, רעש וצלצולים, שום דבר שלא מוכר כאן בארץ.

מיליי נאם במשך 43 דקות. בקישור הזה ניתן להקשיב לנאום, לא בדקתי אם יש תרגום, אני לא זקוק לו (כן, מותר לי להזכיר את אחד מחטאי: שליטה ברמה גבוהה מאד בספרדית, וסליחה לבוגרי צ'יקיטיטה וטיירה דל פואגו, ספרדית אתם לא יודעים).

את הנאום הוא הכתיר בכותרת חביבה עלי מאד, כי אלון עשה בה שימוש כשמיליי היה ילד בן 9: אתיקה בפוליטיקה, או ליתר דיוק - האתיקה כבסיס למדינה.

בראשית דבריו אמר מיליי שאת הדברים שהוא עומד לשאת הוא פירסם בספר שעוסק בנושא הקשר בין אתיקה לפוליטיקה.

התיזה המרכזית של מיליי, וזה לא אמור להפתיע אף אחד, היא שהקפיטליזם נובע ישירות מהאתיקה של התורה.

את התיזה ביסס מיליי על קריאה מוכרת מאד של הסיפור המקראי, מבריאת העולם, דרך גן עדן, תפקיד האדם לעובדה ולשומרה, הגירוש, מתן תורה וכל מה שמשתמע מעשרת הדיברות כבסיס לחברה מוסרית: לא לרצוח לא לגנוב לא לשקר וכן הלאה.

מיליי הזכיר בנאומו כמה וכמה אישים שברור שהם אלו שמלמדים אותו תורה, ואני מתנצל שאני לא זוכר שמות. זה לא מאד חשוב כי מה שחשוב כרגע הוא רעיון שמיליי חזר עליו שלוש פעמים לפחות:

הגירוש מגן עדן משמעותו שהואיל והאדם לא יכול לחזור לגן עדן (מקום בו השפע מובטח מאלוהים, שפע של ידע כלים אפשרויות וכן הלאה), הרי שהמשימה היא להביא את גן העדן אל האדמה.

שזה, אגב, רעיון שפותח מאד על ידי הפרוטסטנטים, שהם - כך הסביר לנו מכס ובר - תרמו להתפתחות הקפיטליזם מתוך כך שהם ראו את העבודה כשליחות, כמשימה, כייעוד.

את דבריו סיים מיליי בטענה חזקה: אין דרך שלישית. או הטוב או הרע.

אבל לפני זה הוא לא הצליח להתאפק, ותוך הדגשת האות S המסיימת את המלה 'פריודיסטס' בספרדית (עיתונאים, את זה אולי אפילו הצ'יקיטיטסטים יודעים), S ארוך המחקה נחש, הוא ביקש מחיאות כפיים מהתלמידים על דבריו שהעיתונאים מדגימים את ההפך מהאתיקה של התורה: לא לשקר.

חלק גדול מהם נענה לבקשה.

בהמשך למשה מספר דברים הוא המליץ לתלמידי אורט לבחור בטוב.

ומי הוא הרע? המרקסיזם. מיליי הזכיר מחקר של לא זוכר מי המראה קשר בין מארקס הצעיר לרעיונות של כת השטן, וכדי להסיר ספק הוא הצביע על העובדה המוכרת שבכל מקום בו אומץ המרקסיזם, בני האדם ידעו צער, מחסור, רשע ומוות.

מיליי הרבה לצטט מהמקורות, והציטוט היחיד שנקלט בוודאות בראשי העמוס מדי במידע, הוא מספר משלי פרק כ"ט פסוק 2, לאמור: בִּרְב֣וֹת צַ֭דִּיקִים יִשְׂמַ֣ח הָעָ֑ם וּבִמְשֹׁ֥ל רָ֝שָׁ֗ע יֵאָ֥נַֽח עָֽם׃

ב. סיפור בתוך סיפור

על פי מקורות יודעי דבר, נאומו של מיליי הביך מאד לפחות גורמים מסויימים בקהילה היהודית, בהנהלת אורט וכמובן בקרב האופוזיציה.

אחד המקורות שלי שלח לי אתמול דיון רדיופוני ממנו ניתן היה ללמוד שמיליי לא רק שלא כיבד את הקהל, לא רק שביקורו יצר בעיות בשכונה בה ממוקם בית הספר אורט, לא רק הסית "באלימות" נגד העיתונאים, אלא שאת דבריו ראוי להשוות לתפיסת היסוד של המשטר האסלאמיסטי באיראן.

ומדוע? כי בניגוד לחברים בקהילה ליברלית ודמוקרטית, המוכנים להעמיד את עמדותיהם הציבוריות למבחן הביקורת, לכבד את עמדותיהם של אחרים, ולחתור לפשרה מקדמת בין רעיונות שונים המתמודדים עם אותה הבעיה, הנה מיליי השעין את הקפיטליזם שלו על ישות על-אנושית: אלוהים.

מבחינה זו - כך לפחות חלק ממבקריו - אין הבדל בינו לבין המשטר באיראן. אמנם הוא לא נוקט כמו המשטר באיראן בצעדי אלימות פיזיים נגד האזרחים בארגנטינה (כי לא עומד לרשותו ארגון כמו בסיג'), אבל אלימות זו אלימות גם כשהיא לא נשענת על כדורים ומכות חשמל.

אבל מי שיקשיב לנאום של מיליי ללא המיקדמות של אופוזיציה מוצהרת ומחוייבת לפוזיציה (אני מדבר על ארגנטינה כרגע אם מישהו לרגע התבלבל), יראה שכל מה שמייחסים למיליי בעניין השימוש באלוהים, מופרך לחלוטין.

כי מיליי נקט פרשנות קלאסית של הסיפור המקראי, וכאמור - הוא עצמו הודה שהעברית שלו לא משהו - הוא נעזר ברבנים וביודעי תורה שמסבירים לו את הרעיונות המקראיים, שאני, אם יש לי הזכות לומר משהו בשם עצמי, מזדהה עמם לחלוטין.

וכבר הסברתי כמה וכמה פעמים שהשאלה האם יש או אין אלוהים לא מעניינת כי מה שחשוב הוא מה מייחסים בני אדם לאלוהים שהם מדברים עליו.

ואת זה בדיוק עשה מיליי.

ולכן, הסיפור בתוך הסיפור הוא שלפחות חלק ממשמיציו של מיליי בעיתונות החופשית, מאשררים במבנה ובתוכן הטיעון שלהם את הבעיה עליה הצביע מיליי וכולנו מכירים אפילו בארץ (הינט הינט): היותם של לא מעט פריודיסטסSSSS נחשי שקר וכזב,

והדברים ידועים.

ג. ובחזרה להווה - מיליי וכלכלת ארגנטינה

במקומות אחרים - הקלטתי על זה פרק מיוחד בפודקאסט שנדמה לי שהעליתי אפילו לספוטיפיי - הסברתי בגדול את הבעיה הגדולה של ארגנטינה.

הבעיה הגדולה כלומר כפי שאצלנו הבעיה הגדולה היא השכנים המופלאים שלנו, אחד אחד, מתימן ועד אנקרה, כולל בנגב ובגליל ובלבנון ובסוריה וכן הלאה,

הבעיה הגדולה של ארגנטינה, זו שעיצבה את ההיסטוריה שלה (שאני מרשה לעצמי לנפח את החזה שוב ולומר על עצמי שאני מכיר אותה לא רע, וביחס לאלו העושים בשנתיים האחרונות שימוש פוליטי מקומי במיליי זו לשון המעטה, כי לרובם - לא סליחה ולא מחילה מחברי הפורום המהולל - אין מושג מינימלי בנושא), ובכן הבעיה הארגנטינית הגדולה היא הפער בין הפוטנציאל הכלכלי למימושו.

אין נשיא, אין תקופה, אין עשור ואין שנה היוצאות מהכלל בעניין זה, כולל בשנים הקשות של הדיקטטורה הצבאית, כי אין דרך להבין גם אותה מחוץ להקשר הגדול הזה: הכלכלה.

והנה תמצית הסיפור ההיסטורי-כלכלי של ארגנטינה: כמו מדינות עולם שלישי אחרות, בעיקר אלו שהעושר הטבעי נופל עליהן מהשמיים, גם ארגנטינה היא מדינה בה העושר הטבעי הופך לנחלתם של מעטים.

כל השאר מחפשים את הדרך. היו תקופות בהן היה בארגנטינה מעמד בינוני חזק, היו תקופות שפחות, היום אבל המצב חמור, יש האומרים אנוש.

45 מליון אזרחים יש בארגנטינה, היום, אחרי כמעט שלוש שנים של שלטון מיליי, 20 מליון מהם נמצאים בחובות קשים מאד, 6 מליון חדלי פרעון, 31 אלף עסקים קטנים נסגרו, 400 אלף איש הצטרפו למעגל המובטלים.

הקשר בין סגירת עסקים קטנים למובטלים לחובות ברור: הרי העסקים הקטנים (מספרות ומתקני טלפונים וכדומה, כמו אצלנו, כמו בכל מקום, בפעם האחרונה שבדקתי 95% מהכלכלה בארה"ב היא עסקים קטנים ואם טעיתי סליחה) נשענים על כוח הקנייה של האזרחים הקטנים

וכשהפנסיות נחתכות בעשרות אחוזים, וכשיש מאות אלפי מובטלים, וכשאלו שלא מובטלים חוששים לרגע שהם יהיו מובטלים, וכשמחיר האשראי הוא כזה שאנשים חושבים פעמיים לפני שהם מוציאים כרטיס אשראי (או לא פחות חמור: מוציאים כרטיס ולוקחים עוד הלוואה ומעמיקים את הבור בו הם נמצאים) התוצאה היא בהתאם.

הדבר המשעשע באמת (והבדיחה היא על חשבון הארגנטינים כמובן, כאן השעשוע הוא אינטלקטואלי בלבד, אבל זה חשוב, א-פרופו מכון המחקר המהולל שיושב בירושלים והופך את מיליי קרדום לחפור בו דמגוגיה נבובה), הוא שההישגים היחידים שיכול מיליי להצביע עליהם - עודף במאזן האנרגטי: ארגנטינה מייצאת גז טבעי - נשענים על פעולות שעשו ממשלות קודמות, הממשלות שהוא מכנה אותן בשמות קשים מאד.

חפשו בזמנכם החופשי את המושג vaca muerta, שיש לשער שהצ'יקיטיטסטים יודעים שזה 'פרה מתה' אבל לא מדובר על פרות אלא על מרבצי גז.

סקטור הבנייה, סקטור המסחר והסקטור הפרטי-קטן על הפנים, ואלו "ההישגים" של מיליי.

ולכן, כן מסור לא מסור, כן מוסר לא מוסר, כן נאום לגיטימי או לא (לדעתי לגמרי כן) באורט, כן מבוכה לא מבוכה של מנהלי המוסד הזה (מהיכרות קרובה אני יודע בוודאות שאם יש דבר שהם לא אוהבים שם זה תשומת לב תקשורתית), השאלה החשובה באמת לעניין מיליי היא אחת ואחת בלבד:

האם בכמעט שלוש שנים של שלטון (ללא מיצרים כמעט) הוא הצליח לקדם את הפוטנציאל של כלכלת ארגנטינה, כן או לא? האם הוא צמצם את הפער בין הפוטנציאל למציאות כן או לא?

כפי שאמר מיליי עצמו: אין דרך שלישית. או כן, או לא.

והתשובה היא לא.

מיליי לא קידם גן עדן עלי אדמות, ובתקופה שלו עלה שיעור העוני לגובה חסר תקדים במאה השנים האחרונות: 56%. לשם השוואה, בשנת 2008, לפני המשבר הפיננסי המהולל, הצליח נסטור קירשנר להוביל כלכלה מתפתחת שבין השאר יצרה מציאות של שיעור עוני של 25% בלבד.

ד. הבנק המרכזי של ארגנטינה

ועכשיו דן הסנאט בארגנטינה על חוק יסוד: בנק ישראל, אופס, ארגנטינה, כשהימין הליברטריאני של מיליי מבקש לבטל את הגדרתו המקורית של הבנק שנוסד ב1935 ועבר כמה התאמות, ושכיום תפקידו מוגדר כך, ואני מצטט בספרדית ומיד מתרגם לעברית:

El banco tiene por finalidad promover, en la medida de sus facultades y en el marco de las políticas establecidas por el gobierno nacional, la estabilidad monetaria, la estabilidad financiera, el empleo y el desarrollo económico con equidad social

"מטרת הבנק היא לקדם, במסגרת סמכויותיו ובמסגרת המדיניות שנקבעה על ידי הממשלה הלאומית, יציבות מוניטרית, יציבות פיננסית, תעסוקה ופיתוח כלכלי תוך שוויון חברתי".

ומה רוצה מיליי? שהבנק המרכזי יהיה אחראי רק ואך ורק לשמירת ערך המטבע.

נשמע נפלא כשלעצמו, לא? מי בעד אינפלציה חוץ ממני שמבין שאין כמו אינפלציה ובלבד שהיא עולה בקנה אחד עם הגידול הדמוגרפי והגידול בצפיות לעלייה ברמת החיים כך שאינפלציה של 3% זה נפלא?

אבל לא שאלו אותי אלא את מיליי, אז נתקדם הלאה. כי איך שומרים על ערך המטבע המקומי? על ידי רכישת מטבע חוץ. ואיך רוכשים מטבע חוץ? רק על ידי יצוא ואם אין מספיק יצוא (ואין מספיק יצוא אם לא משקיעים בפיתוח הפוטנציאל הכלכלי) אז על ידי מכירת נכסים לאום לזרים.

כך היה בארגנטינה בימי קרלוס מנם, הסבא הגדול של מיליי. רק מי שאיננו יודע דבר על ההיסטוריה של ארגנטינה יכול להתפעל מהחדשנות של מיליי.

שום דבר חדש. כלום.

ביטול חוק יסוד בנק ארגנטינה כך שכל תפקידו יהיה למעשה to sell britain by the pound אם לתת רגע כבוד ללהקת ג'נסיס (שגם היא הושפעה מהמקרא, איזה יופי לנו), משמעותו היא ביטול יכולת הממשל לסייע למשל בפתרון בעיית החוב הפנימי שנזכר קודם לכן: 20 מליון ארגנטינאים שחייבים לארגנטינאים שחייבים לארגנטינאים שחייבים לארגנטינאים, מהם 6 מליון מעבר לכל פתרון מעשי.

ופתרון מעשי - א-פרופו ליברטריאניות אה-לה-מיליי - הוא היפוך המציאות המתקיימת ממש ברגע זה בארגנטינה (רק בארגנטינה, חלילה לא בארץ הקודש, ואולי בעצם כן): חברות האשראי (המלבות את הצרכנות שמביאה ל20 מליון אזרחים על סף חדלות פרעון, ולא, לא כל צרכנות היא מותרות) לוות מהבנק המרכזי אשראי ב-20% ריבית ומוכרות אותו (כי אשראי היא הסחורה של חברות האשראי) ב-180% ריבית.

וכל מילה נוספת מיותרת, חוץ מהמלים של שרים בכירים בממשלת מיליי שבניגוד אליו מעלים ממש בימים האחרונים רעיונות שונים כדי להתמודד עם הבעייה הזו.

כי מילא היא 'חברתית'. את מי זה מעניין... אדרבא, אפשר להטיף מוסר בסגנון הכנסייה הקתולית הישנה והרעה של ימי הביניים, ואפילו במקרא יש פסוק מתאים: וישמן ישורון ויבעט או החטא ועונשו תודה דוסטו.

אבל היא כלכלית. כי אם שואלים את מיליי, או פשוט חוזרים לנאום שלו באורט, הוא הסביר שם שכלכלה חייבת להיות יעילה וכשהיא צודקת היא יעילה וכשהיא יעילה היא צודקת.

אז מה זו יעילות? לא, לא מה שמספרים בפורום המהולל או בשעה קלה על חלחלה ברדיו פלסטין שברחוב יהודה הימית, אלא פשוט: ניצול מקסימלי של משאבים.

ובארגנטינה, בדיוק כמו ביפן ביוון ובטורקמניסטן, וגם בישראל, המשאב החשוב ביותר הוא בני אדם.

וכש-56% מהם מתחת לקו העוני, כשהם נאלצים לסגור 32 אלף עסקים קטנים, כשעוד 400 אלף מהם הצטרפו למעגל האבטלה על כל מה שזה אומר לגבי הפסיכולוגיה של הדכדוך שכפי שהסביר קיינס מגבירה את הדכדוך כלומר את המיתון (שזה דיכדוך בכלכלית), אין שום יעילות.

וכסף - ועל זה ממונה בנק ארגנטינה - הוא דרך לארגן עבודה (או למנוע אותה). ולכן כדי להגיע ליעילות יש לעשות שימוש מועיל בכסף.

אבל זה סותר את ההבלים של האסכולה האוסטרית.

וכפי שאמר מיליי, אין דרך שלישית: או פיתוח פוטנציאל כלכלי או אסכולה אוסטרית.

ראה נתתי לפניך את החיים והמות את הטוב והרע ציטט מיליי ממשה רבנו (לכו לסוף הנאום, בערף דקה 39), ודברים אלו הולמים בדיוק את הסיפור שלו, הסיפור של הכלכלה הארגנטינית, הסיפור האנושי הגדול.

ה. בנק ישראל

כשהוקם בנק ישראל, מטרתו היתה בדיוק כפי שנוסחה לגבי הבנק המרכזי של ארגנטינה (ובלי לבדוק כל הבנקים המרכזיים בכל מקום בעולם נועדו לאותו התפקיד), לאמור:

"מטרת הבנק היא לקדם, במסגרת סמכויותיו ובמסגרת המדיניות שנקבעה על ידי הממשלה הלאומית, יציבות מוניטרית, יציבות פיננסית, תעסוקה ופיתוח כלכלי תוך שוויון חברתי".

יציבות מוניטרית ופיננסית עומדות בסתירה לקידום תעסוקה ופיתוח העומדת בסתירה לשוויון חברתי ולכן תפקיד הבנק כשליח הציבור הוא לעסוק כל הזמן בג'גלינג בין יעדים סותרים אלו כי מדובר בסתירה שהיא בניין, והדברים ידועים.

ככה נבנתה ישראל אם זה לא ברור. ולרבים מאיתנו זה לא ברור כי במקום ללמוד היסטוריה עסוקים כאן לא מעט בטיפוח ניפוח וניסוח אג'נדות פוליטיות מעוותות.

אבל ב-2010, עם אפס דיון ציבורי, שונה חוק יסוד בנק ישראל כך שהוא כבר לא מחוייב לא לתעסוקה ולא לשוויון חברתי.

מזלה של כלכלת ישראל שהיא בנוייה קודם כל על האמון הנרחב שיש לרוב האזרחים במוסדות הציבוריים למיניהם, כולל הבנקאות. היפוכו של דבר בארגנטינה. די אם נאמר שלפני שנתיים העריכו כלכלנים בארגנטינה שבמזרונים ובעכוזיהם של עופות קפואים בפריזר שומרים ארגנטינאים מחוץ למערכת הכלכלית המודרנית כ-200 מיליארד דולר.

בישראל כמעט כל הכספים - להוציא של חרדים וערבים במקרים רבים - הם בתוך המערכת. ולכן האשראי בישראל יחסית זול. יחסית אמרתי, לא לקפוץ.

ולכן קל יחסית למנף הלוואות. ולכן שוק הנדלן יציב, יחסית, הכל יחסית. בוודאי יחסית לארגנטינה

אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא זו עליה עמד הרצל במדינת היהודים, והיא שאם הכוונה להפוך את עניין היהודים (השם שנתן הרצל ליומנו) לעניין היהודים (שזה המשמעות של הקמת תנועה לאומית), והואיל והכלכלה היא במוקד עניין היהודים בשיבתם כבני אדם בכלל ובפרט אם הם הולכים להקים את מדינת היהודים, והואיל במרכז ההווייה הכלכלית המודרנית נמצא האשראי (ולכן מיליי מכוון את המבט לחוק יסוד בנק ארגנטינה), אז הבעלות על האשראי - כך הרצל - חייבת להיות בליבת הליבה של עניין היהודים במדינת היהודים.

וכל המשפט המסובך המנוסח בלשון משפטית, מסתכם בחוק יסוד בנק ישראל במקורו,

כי כמו שהדגל וההימנון והשפה והתורה והארץ שייכים לעם ישראל (ולשכניהם האזרחים הערבים אבל זה לא הנושא כרגע), כך גם הכלכלה ובמרכז הכלכלה האשראי ועל האשראי אחראי בנק ישראל שכמו צה"ל ותה"ל ובית המשפט העליון והכנסת ומוזיאון ישראל והגשש החיוור שייך לכל עם ישראל ולא רק למיליי התורן שהשתלט עליו בשם האסכולה האוסטרית.

כך בכל אופן חשב הרצל. כך בכל אופן אני מסכים עם הרצל. כתבתי ספר בנושא, עולה לאוויר בעוד כמה ימים.

מילא הרצל חושב ככה, למעשה גם מיליי. כי אם לוקחים את האתיקה שהוא מציע, ובעיקר את הרעיון לפיו תפקיד האדם הוא לנסות לייצר גן עדן על פני האדמה, ואם זוכרים שגן עדן כזה יתכן רק מתוך פיתוח כלכלי, אז הדרך היא לא לקלל את מארקס או את העיתונאים (הגם שרבים מהם ראויים לגנאי וללא ספק המארקסיזם כפי שייושם בארצות טוטאליטריות ראוי לגנאי), אלא לשאול את עצמנו את שאלת היעילות באופן הנקי והפשוט ביותר:

איך מקדמים את הכלכלה כך שהיא תפרח ותשגשג כאן שם ובכל מקום. אין דרך שלישית כאמור: או פיתוח, או טיוח.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2026

אילון מאסק על 2036 ועל מלחמת האזרחים (שלא תהיה כך יש לקוות ולשער) בבריטניה ודרישת שלום ממדינת היהודים של הרצל שכבר לפני 130 שנה הציג במערומיה את התורה הפנדמנטליסטית של האייק

 


כאן מתחת קישור לראיון שנתן לפני כשבוע אילון מאסק למראיינת מוכשרת מהעיתון המהולל 'דה-אקונומיסט'
כן כן, ראיון של שעה וחצי, ומכיוון שמאסק מדבר אנגלית במבטא דרום-אפריקאי יש בזה מן ההימור להגביר מהירות כדי לחסוך זמן.
דען-עגען כפי שאומרים גם בדרום אפריקה ובכל ארץ דוברת אנגלית, מוכשרי הטכנולוגיה ביניכם יפיקו תוך 4 שניות באמצעות קלוד או מישהו כזה תקציר את הראיון אז המצפון שלי שקט
כי כפי שאני מקפיד לומר בכל הזדמנות: כל דבר שגזלתי ממישהו ניתן לפיצוי (בדרך כלל כסף) חוץ מזמן
ולכן, לאלו שלא יודעים או לא רוצים להפיק תקציר תוך 4 שניות ולאלו שלא מעיזים, ובצדק, להגביר את המהירות כדי לחסוך זמן, אומר באחריות: שווה להקשיב לראיון המרתק הזה
אבל הנה עוד אפשרות: להסתפק בכמה מהתובנות שלי מהראיון, לעשות לייק ולעבור לפרסומות
ובכן, לא לפי הסדר ולא לפי סדר חשיבות:
1. מאסק טוען שעד 2036, אלא אם תתרחש מלחמה תרמו-גרעינית כהגדרתו, האנושות תהיה במצב של שפע בלתי נתפס, כזה שיאיין את הצורך בעבודה ובכסף
2. מי יהיה אחראי ליופי הזה? שילוב של AI ורובוטים-מונחים AI שיפיקו את כל צרכינו
3. הדרך לשם כמובן לא מובטחת, והיא עלולה להיות BUMPY, כלומר קופצנית
4. כך או אחרת, מאסק טוען שהמחשבה שבני אדם יוכלו לנהל את העולם בהנתן המכונות הקיימות שרק הולכות ומתחזקות ביכולותיהן בקצב בלתי נתפס, זהה למחשבה ששימפנזים ינהלו את העולם רק כי הם מוכשרים יותר מצנוניות (הדימוי האחרון שלי, הרעיון הבסיסי של מאסק)
5. באשר לסכנות: בוודאי. הגדולה ביותר היא כמובן השתלטות של המכונות על בני האדם, והתסריטים לכך ידועים ומוכרים.
6. הפתרונות: (אנשי האייק הדרך לשיעבוד בלה בלה כל הגז'באלה הזה מוזמנים להמשיך הלאה או להדק חגורות או לפחות לשבת על כסא יציב) תיאום בין כל תעשייני ה-AI (מאסק כמובן, והוא מזכיר שם עוד חמישה, ואני לא מכיר ולא קלטתי אף שם חוץ מאחד, נדמה לי, דריו, אבל זה לא משנה) כך שאת ההסכמות ביניהם לגבי זיהוי סכנות ומניעתן, הם יעבירו ישירות לטיפולן של ממשלות.
7. הנה זה שוב, ויסלחו לי ליצני האייק-הדרך-לשיעבוד וכל הג'זבאלה הזה (ראשי תיבות - ההלכ"ה): גדול עשירי העולם, האיש שחייו עד כמה הם מופת לקפיטליזם כפי שמתואר לצרכים אידיאולוגיים על ידי ההלכ"ה (והזבאלה הזה), מסביר שסיכויי האנושות למנוע את הדרך לשיעבוד, עוברים רק ואך ורק בתיאום מלא בין היצרנים והיזמים לבין נציגי הציבור, כלומר הממשלות. קטע.
8. מאסק למעשה מסביר היום בדיוק מה שהסביר הרצל לפני 130 שנה, בקטע המפורסם מהיומן שלו וגם ממדינת היהודים: "ובכן כסבור אני שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה". ואתם מספיק אינטליגנטים, אפילו אם אתם סבורים שהאייק הוא איש חכם שיש מה ללמוד ממנו, כדי לעשות את האנלוגיה בין אור החשמל של שלהי המאה ה-19 לבין ה-AI של ימינו.
9. עוד באותו עניין, סיבה עמוקה לדאגה (נוספת): סין. הם הרי בקטע אחר. כועסים על המערב בגלל מלחמות האופיום וכן הלאה, והזוועות של יפן וכל זה, וכך או כך שניים סינים עם כינור גדול שאמנם ארה"ב סגרה להם את ברז הצ'יפים, אבל הסינים כמו הסינים, יודעים לכתת צ'יפ ישן לצ'יפ יעיל עוד יותר, ובין לבין, כשהם עסוקים בלהמציא את הצ'יפים שלהם, הם עולים על כל המתחרות בייצור יכולת ייצור חשמל.
10. הנה כל זה בקיצור: המהפכה שמאסק מדבר עליה (בין אם תתרחש עד 2036 או לא, היא לא, אבל זה לא משנה, היא מתרחשת כך או אחרת), היא פונקציה של כוח חישוב וכוח של כוח. או בעברית: צ'יפים וחשמל. אלו צווארי הבקבוק ולסינים כידוע צוואר דק וראש גמיש, והנה לנו קושיה מהזן הישן: קוו ואדיס.
11. ומאסק דיבר על המאדים ועל המושבה שתקום על הירח.
12. והוא נשאל לגבי עמדותיו הפוליטיות וכאן המראיינת האינטליגנטית (בכל זאת האקונומיסט) כעסה עליו ממש בכעסים על כך שהוא מעוות את דמותה של לונדון ובכלל של אירופה, כי בניגוד למה שהוא מפיץ ברשתות החברתיות (אם הבנתי נכון יש לו רבע מליארד עוקבים אבל אולי זה רק רבע מליון אז סליחה על פיקשוש האפסים, מסוג המידע שאפשר להפיק בקלות אז למה אתה לא עושה את זה כי אני סומך עליך תודה), ובכן, בניגוד למה שהוא כותב ברשתות החברתיות אירופה בכלל ולונדון בפרט מצליחות לקלוט היטב את המהגרים.
13. שעל כך מאסק אמר שהמראיינת טועה או ממש משקרת, וגם הוא כעס, אמנם, כמותה, כעס אירופאי מאופק, אבל כעס נון-דע-לעס, והוא בעיקר כעס (ואני כמעט עשיתי תאונה מרוב התמוגגות) על הקטגוריזציה של העיתונות המרכזית של דעות של אנשים כמותו כ"קיצוניות", כי הקטגוריזציה הזו נשענת על הנחות יסוד מופרכות, וכי הוא, בניגוד למה שהיא אומרת עליו, איננו מקדם מפלגות 'קיצוניות' אלא מפלגות של אנשים "נורמליים" (המרכאות כי זה ציטוט מפיו, ואני מסביר זאת כי כידוע למרכאות יש שלושה תפקידים שונים ומנוגדים ורובנו לא שמים לב לזה וגם בשביל זה אני כאן, בבקשה)
14. ומה זה אנשים "נורמליים"? אנשים שרוצים סדר חברתי, ובטחון, והדדיות וכבוד לזולת (מלים שלי, הוא ניסח זאת טוב בהרבה)
15. והואיל והוא לא מסכים אתה לגבי הקליטה המוצלחת לכאורה הוא צופה מלחמת אזרחים בבריטניה.
עד כאן בערך, ולפני שנפרד אומר שלצד כל החוכמה והתובנות וכן הלאה, על שני דברים לא הייתי מהמר: לא על על 2036 כשנת-פלאים (בלטינית זה נשמע טוב יותר) ולא על מלחמת אזרחים בבריטניה.
למה? גם כי אני היסטוריון והיסטוריונים ראויים לשמם (אני מאד משתדל, באמת שזו הכוונה שלי) לא אוהבים תחזיות ובוודאי לא נבואות ועוד פחות נבואות זעם.
אבל תרשו לי שוב לצטט את עצמי צוחק על עצמי באמצעות החידוד המפורסם על הכיתוב על המצבה של ההיפוכונדר.
שבוע טוב, עוד שבועיים מסתיים אוגוסט, אמנם כמאמר חז"ל - עוד לפני שהמציאו את שקר "ההתחממות הגלובלית כי אנחנו נוסעים לבקר את סבא בטויוטה שלנו ולא בתחבורה ציבורית (מוגש על ידי מכון דווידזון למדע ושקרים)" - שלהי קייטא קשים מקייטא