יום חמישי, 8 בדצמבר 2022

פרצופה של המדינה - או: האזרחים הנורמטיבים נגד הקואליציה הבלתי מנוצחת של הערסים משולחי הרסן ורשויות המדינה העצלות במקרה הטוב, טיפשות במקרה הסביר

 בחור מגודל עם כלב מגודל. כאן בשכונה. בסלולר הוא דיבר ערבית אבל זה לא אומר שהוא ערבי. מה זה משנה בעצם. כי השורה התחתונה מאפיינת אנשים מכל המוצאים, גם אם הסטטיסטיקה ידועה ואין צורך להרחיב בדברים ידועים: אז הנה השורה התחתונה - הבחור המגודל משחרר את הכלב המגודל בתוך גינה שכונתית, והכלב עושה את צרכיו, אל מול עיניו המשתאות של כותב שורות אלו (אני אם זה לא ברור), והכלב חוזר אל בעליו, שחוזר וקושר אותו ברצועה, ושני המגודלים, אחד כלב והשני קצת גם, חוזרים הביתה.

אני ההמום הולך אחריהם, ומחכה שיבחרו בית, והם בוחרים ככל הנראה את הבית שלהם, ואני רושם בראשי את הכתובת, לא מאד מסובך, משפחת כך וכך ברחוב כך וכך מספר כזה וכזה, בערך 200 מטר מהדירה שלי. יופי אני אומר לעצמי, בעירייה ישמחו לדעת לפחות על כלב אחד שמחרבן על רשות הרבים.

106. ארוע מרגש בפני עצמו. יש לבחור את המספר של 'המועצה המקומית' הרלבנטית. אבל אני גר בעיר, והיא משום בחינה לא 'מועצה מקומית'. נו, טוב, אחרי לחיצות ועוד לחיצות ועוד, הצלחתי להגיע ל-106 הרלבנטי. 'מיקומך בתור' וכן הלאה, 'זמן ההמתנה ארוך מהרגיל' וכן הלאה, מה שנותן זמן לרפלקציה, וואט דא פאק איז 'זמן המתנה לא רגיל'? ואיך או מה יש לעשות כדי שזמני ההמתנה יהיו 'רגילים' בלי הכרזות על רגיל ולא רגיל.

וכמובן ההצעה המפתה להשאיר טלפון ו'אנו נחזור אליך תוך יום עסקים אחד', הצעה המעלה הרהורים על אודות עיסקיות העסק וכן הלאה, אבל למוד נסיון אינני מתפתה כי הכלל הלא כתוב העומד בבסיס ההצעה המפתה הזו הוא שיחזרו אליך כפי שכתבו חזלי"נו, בזמן שהוא לא יום ולא לילה, אבל עומד מבחינה משפטית בהגדרה 'יום עסקים', כלומר לא יחזרו אף פעם.

מה שמסתדר מצוין עם השתלשלות העניינים שהשתלשלה מההכרעה שלי לעמוד הפעם בפיתוי ולהמשיך להמתין על הקו. 'שלום, כיצד אוכל לעזור' פונה אלי קול אנושי אחרי 15 דקות המתנה (בהחלט זמן רגיל!! ולמי שעסוק בלעשות שימוש בסיפור הזה כדי לחזק את הטיעון השטחי שברור, כי ככה זה במגזר הציבורי, אז לא ידידי, ממש לא, אין שום הבדל, גם מהבחינה הזו, בין המגזר הציבורי לפרטי, כאן וכאן האיוש מבטיח מינימום עבודה, מקסימום בריחה מאחריות, ולתפארת מדינת ישראל).

כיצד תוכל לעזור? הרבה מאד. אני מתאר לו את הסיפור, ממש, אבל ממש בקצרה, כי יש עוד מישהם העומדים וממתינים 'זמן ארוך מהרגיל'. והנה מה שהבין מר 106 (גם במקרה הזה יש לי שם אבל מה זה משנה, כבר אמרה המשוררת זלדה כי לכל איש יש שם, אז מה? אז כלום). הוא הבין ש: א. הגן הציבורי ההוא מלא בשאריות מטבוליזם ארבע-רגלי (חירבונים של כלבים אם זה לא ברור). ב. שהפיקוח לא מספיק נוכח בגן הציבורי ההוא.

ג?? אתם שואלים על ג? על זוג הכלבים בעל שש הרגלים שכתובתו ושמו שמורים במערכת וכמעט עברו ל-106? נו, אם אתם שואלים זה אומר שיש לכם שכל ישר, וככל שהעצות שלי שוות משהו, עשו נא מאמץ גדול יותר מזה שאני עשיתי וממשיך לעשות, פשוט להפטר ממנו ואם אי אפשר, לשמור עליו רק לדברים שיש בהם תועלת כלומר תוחלת.

כי מה אמר לי מר106? 'לא. עם האיש ההוא אין לי מה לעשות, רק פקח שיתפוס אותו על חם יכול לתת לו דו"ח'. כן. מה ששמעתם. הכל מוקלט, אגב, לא כי אני חושב שההקלטה תשנה משהו במציאות, כי הקלטה רק רושמת עובדות, היא לא אחראית על השכל הישר שאמור לעשות בהן שימוש.

הנה בקיצור ההגיון של מר106: הפקח במקרה יעבור בגן הציבורי בדיוק כשזוג הכלבים בעלי שש הרגליים יעבור שם גם כן, והשליש הגבוה יותר של זוג הכלבים כמובן יתעלם מהעובדה שהוא רואה פקח, כי פקח, מה לעשות, הוא פקח רק כאשר הוא מופיע כפקח, כלומר עם מדים ורכב וכל זה, ואז הוא ישלח את השני-שליש האחרים של זוג הכלבים לעשות את צרכיו, ואז, רק אז, יוכל הפקח לתת דו"ח.

מבריק.

או בקיצור, והכל כתוב בכותרת וכל מי שקרא את הסיפור העצוב הזה יודע טוב בדיוק כמוני, שנכון לעכשיו, ואין שום סימן לשינוי באופק, להפך, הקואליציה ההולכת ומתרקמת מבטיחה את ההפך הגמור, לאזרחים הנורמטיבים אין שום סיכוי להתמודד עם הקואליציה הבלתי מנוצחת של הערסים משולחי הרסן ורשויות המדינה העצלות במקרה הטוב, שהן טיפשות במקרה הסביר.

ונעבור לפרסומות, נתחזל"ש ונתמקד בטוב שיש כאן. 20 מעלות באמצע דצמבר, מה רע.

יום רביעי, 30 בנובמבר 2022

ועוד פעם הישראלים היהודים מתכווצים מבושה כשעוד עלובת נפש ממדינה עלובה מכל בחינה רוכבת על הפלטפורמה המשעשעת של נטפליקס

 יהודים עשו מעשי זוועה ב1948? כן. גם ב-2022. בלי כדור בדולח, יהודים יעשו מעשי זוועה גם ב-2048. 

עכשיו נחליף את הזיהוי הלאומי ואת מספרי השנה ואת הגיאוגרפיה, ונקבל את אותן תשובות.

אז מה ההבדל אם כך בין יהודים, פורטוגלים, יפנים, קוריאנים, ירדנים, מצרים ופלסטינים?

התשובה היא ההקשר, בדיוק מה שלא תמצאו כמעט אף פעם אצל מה שמכונה משום מה 'פרוגרסיבים' וממש אף פעם אצל רדיקלים אסלאמיסטים (והקשר בין אלו לאלו הוא דרך מה שידוע בציבור כ'יצירה דוקומנטרית').

מה פירוש 'הקשר', קונטקסט, במקרה של הסרט שיצרה עלובת נפש מעוד מדינה ערבית כושלת (מושגים נרדפים, כי מה לעשות ואין מדינה ערבית שאיננה נחשלת, וכשלון ונחשלות מדינית נמדדים לא בתל''ג, אלא כמה משעשע, בקריטריונים מוסריים המשמשים את מה שידוע בציבור כ'פרוגרסיבים'... לו רק הם היו קוראים את מה שהם כותבים ומקשיבים למה שהם אומרים)?

ובכן מה ההקשר הנשכח משום מה? הסירוב הערבי, המופיע בין השאר בחוקה של ירדן, מדינת האם של עלובת הנפש ששודרגה ל'יוצרת קולנוע', להכרה בעצם קיומו של עם יהודי.

ועם שלא קיים חובה לתקוף בכלל, ואם הוא מצליח, בפרט. ולעקרון הזה יש שובל תאריכי ארוך: 1908, 1920, 1921, 1929, 1936, 1948 ותמשיכו לבד.

הואיל ויהודים אינם מקבלים את העקרון הנעלה הזה, המשלב פילוסופיות נשגבות כמו זו של ג'ון לנון, ג'וזף סטאלין וג'יהאד אסלאמי, אין להם ברירה אלא לעמוד על נפשם.

ומסתבר שבמציאות של 'עמידה על הנפש ' נעשים מעשים שלא יעשו.

'לא יעשו'?? רק אם מדובר במערכות ציבוריות מהסוג שיש במה שמכונה 'מערב', המבוססות על ערכים הומניים, שרק ביחס אליהם אפשר וחובה לגנות מעשים שלא יעשו. 

זו הסיבה שהפריחה ש'יצרה' את פארחה לא 'תיצור' ''סרט'' שמספר את סיפורי הטבח חסר ההבחנה והנלהב שעשו ערבים למיניהם בספטמבר 1970 למשל בירדן, או ב1972 במינכן, או ב1974 במעלות, או שלשום בבוקר בסודן תימן וכן הלאה.

כי שם, עדיין, לא רווחים ולא מוערכים ולא מקובלים הערכים האלה שעצם התכווצות הבטן המקומית של יהודים, מעידה על עומק מקובלותם הציבורית אצל יהודים ואצל כמה שכנים לא-יהודים שלהם בישראל.

אבל התכווצות בטן היא לא תחליף להתרחבות השכל. ליתר דיוק, ההפך חייבת להיות הדרך. עוד סרט המציג זוועות ואפילו מדומיינות ומומצאות? מעולה. עוד הזדמנות להזכיר את שורש הסכסוך ואת שורש ההבדל ההולך ומעמיק בין ישראל על כל צרותיה ומחדליה, לבין עליבות הנפש, הנחשלות והכשלונות של עולם ערבי שלם שממשיך לבלבל את המוח על 'המצאת האלגברה' והארכיטקטורה של אלהמברה.

 

יום שלישי, 15 בנובמבר 2022

יו בעטער קול סול? – או: כשגודמן גילה את (מיסטר) אמריקה

 

גילוי נאות (תקף ל-99% מהקוראים מלים אלו וקרוב ל-100% מאלו שלא קוראים מלים אלו): לא קראתי את האוטוביוגרפיה של נתניהו ואין לי כוונה לעשות את מה שרוב אוחזי הספר עושים בימינו – קריאת הכריכה האחורית.

אלו החיים בעולמנו, שבין השאר מתאפיין באינפלציה של ספרים מכל הסוגים. בפעם האחרונה ששמעתי, הנתון הוא שבישראל בלבד מוציאים לאור בכל שנה כ-7000 כותרים חדשים, וכל מלה נוספת מיותרת (אך לא מעט מהן תודפסנה בכל זאת).

ומכיוון שאלו החיים בעולמנו, אין לנו על מי לסמוך מלבד על נביאינו שעל הארץ, אלו הקוראים עבורנו את הספרים (כך יש לקוות, אין שום בטחון בכך ואף פעם לא נדע את האמת גם בעניין הזה), ואלו כאמור החיים.

מיכה גודמן קרא עבורנו את האוטוביוגרפיה של נתניהו והציג בפנינו את הגילויים המסעירים הבאים: נתניהו, בשונה מראשי ממשלה אחרים לפניו, בוודאי אלו שהקימו את המדינה וניהלו אותה עד 1977 (לקוראים נזכיר כי מדובר בבן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר. יצחק רבין לא ראוי לתואר 'שותף בהקמת המדינה' אבל כבודו הגדול מאד במקומו המעט מושכח מונח, ועוד נשוב אליו בדלת הראשית), הבין שני דברים לפחות:

האחד – שמדינה חזקה היא תנאי לקיומו של העם היהודי וכי כל תוספת למדינה (כמו זו שהציע הרב קוק מהכיוון הדתי או כמו זו שהציע רבם של ראשי הממשלה הנזכרים, הלא הוא ברל כצנלסון, מהכיוון החברתי-כלכלי-תרבותי-שמאלי) באה על חשבון קיומה של המדינה שהיא כאמור תנאי שבבלעדיותו החד-נסית הופכת למטרה בפני עצמה.

השני – שהדרך למדינה חזקה עוברת בשילוב של עוצמה כלכלית, עוצמה צבאית ועוצמה מדינית. ממש 'כלום שלובים' אם להזדקק למטבע לשון ששימש איש אחד, יגאל אלון שמו, זה שנקרא על שמו של רחוב ראשי וחשוב בתל אביב, וגם על שמן של כמה שכונות ומוסדות ברחבי הארץ.

זאת ועוד זאת: גודמן גילה את (מיסטר) אמריקה, שבניגוד לקודמיו, רובם ככולם הוזים הזויים ותלושים מהמציאות, הנה נתניהו הוא מנהיג שאמנם ראשו – כמו של גודמן אולי (לפחות בעיני אלפי מעריציו ללא ספק) נטוע בשמים, אך רגליו (של נתניהו) נעוצות חזק מאד בקרקע. במלה אחת: פיכחון.

נסכם אם כן את גילוייו של גודמן בנוגע לבנימין נתניהו כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה שכתב נתניהו על עצמו וכפי שעלה מקריאתו של גודמן מאותה אוטוביוגרפיה: מעתה אמור – נתניהו הוא ראש וראשון למנהיגים שפיכחונם הציוני האמיתי הביא וממשיך להביא אותם למסקנה שרק אותם כלים שלובים (כלכלה-בטחון-מדינאות) יבטיחו את קיומו של העם היהודי, קיום חסר סיכוי ללא המדינה היהודית, שהיא מטרה בפני עצמה, ולא כלי-עזר למימוש פנטזיות הזויות מימין או משמאל.

שני אירועים היסטוריים קרובים יחסית מביא גודמן להדגמת נבואתו הגדולה, 'הבשורה על פי ביבי' בלשון שלהי בית שני: האחד – הצלחתו של נתניהו למנוע מבראק אובמה לממש או לפחות לקדם את 'פתרון שתי המדינות' ובכך למנוע הקמת מדינה פלסטינית ולהביא לסוף הסכסוך. השני - סירובו של נתניהו לקבל את תביעתם של שותפיו לממשלה לשלוח את צה"ל לכבוש את רצועת עזה, ולמוטט סוף סוף את שלטון חמאס.

אוי ההיסטוריה המקוללת. מדוע היא צריכה להידחף לכל סיפור טוב. עוד גילוי נאות: ככל הנראה, וכל זה על פי שמועה בלבד, כותב שורות אלו שייך למיעוט זעיר וכל כך לא חשוב שאין טעם לכנותו 'נרדף', כי אין צורך לרדוף תופעות זניחות וקיקיוניות, ובכל אופן, כותב שורות אלו שייך למיעוט זעיר של אנשים שעדיין משוכנעים שהיסטוריה היא מדע, ושתפקיד ההיסטוריון הוא לא לשעשע את הציבור בחידודים ובמשלים ובנבואות ובפעלולים רטוריים המאפיינים את כתיבתו המפוארת של גודמן ושל אחרים, אלא התפקיד הוא להתאמץ ולשחזר תמונות עבר רלבנטיות (לשיח הציבורי המשתנה תמיד כי זו דרכו של עולם ואין עם זה שום בעיה, פעם מתעניינים בקיבוץ, פעם אחרת במי-טו), פעולה מאומצת הנשענת על שילוב של שלושה עניינים שאין בלתם: שכל ישר, הקשר ומקורות.

אוי ההיסטוריה המקוללת מלמדת אותנו, אם רק מעיינים בה, שכל הבניין המפואר, כל כולו בנוי כאמור על פעלולים רטוריים מפוארים מהסוג שגודמן מצטיין בהם ושציבור הקוראים כה אוהב לקרוא אצלו, הוא ללא ספק מפואר, אבל חסר בסיס של ממש.

כי אם הבשורה על פי גודמן היא שהבשורה על פי נתניהו היא כלים שלובים לצורך קיום מדינה שתתבסס על מדיניות סטטוס-קוו, הנה כל החידוש הזה התקיים באופן מזהיר עד 1977 (וגם אחרי כמובן), בימים בהם אפילו נתניהו לא יצליח לשכנע את הציבור שגם אז הכל היה תלוי בו כי הוא הרי היה כידוע בכל מקום חשוב מאז הימים היפים בסיירת (ולמי שהחמיץ את מאמרו הנזכר של גודמן, יש בו לכל הפחות כמה תמונות מעולות, באחת מהן רואים את יוני וביבי יפי בלורית ותואר אי שם באזור כפר סירקין).

'כלים שלובים' כאמור היה מטבע לשון ששימש את יגאל אלון ככותרת לספרו האחרון שראה אור סמוך למותו אי אז ב-1980 (בימים בהם בנימין נתניהו היה לא יותר מאשר Ben Nitay, בחור חביב מאמריקה). 'כלים שלובים' היו מבחינת אלון – שלמד אותם מפי קודמיו, למשל ברל, למשל טבנקין, למשל יצחק שדה, רשימה חלקית מאד – מובן מאליו שהוא בסיס לעוצמה ולחוסן מדיני. 1980? את כל תפיסתו הוא סיכם כבר ב-1959 (למען הסר ספק נזכיר לציבור שב-1959 נתניהו היה בן 10), בספרו האלמותי (אפשר להחליף את ה-ת' ב-נ' והטיעון יוותר בעינו): 'מסך של חול'.

'מסך של חול' מסביר באופן אולי פחות אלוקוונטי מכפי שגודמן היה עושה זאת, ובכל זאת באופן צלול ובהיר, שעוצמה מדינית של ישראל חייבת להשען על מימד מדיני ועל מימד צבאי, וכי יתרונה היחיד של ישראל הוא במישור האנושי ושלכן על החברה בישראל להיות דמוקרטית מאד, וכי דמוקרטיה-מאד פירושה שילוב (עוד פעם שילוב!) של דמוקרטיה פוליטית (זכויות אזרח, אבל אצל אלון ובני דורו גם חובות), דמוקרטיה כלכלית (סוציאל-דמוקרטיה בפי העם) ודמוקרטיה תרבותית (נגישות של כל האזרחים לנכסי תרבות וחינוך שרק מתחיל בגיל 18 ובוודאי לא מסתיים בו).

הואיל ועל 'מסך של חול' חל על 99% מהאנשים מה שחל עלי בנוגע לאוטוביוגרפיה הלא-קרואה של נתניהו, והואיל ובמקרה של 'מסך של חול' חל עלי מה שחל על גודמן במקרה של האוטוביוגרפיה של נתניהו, מוטל עלי להוסיף את העניין החשוב ביותר במסך של חול, חוץ ממה שכבר הצבעתי עליו כעל הדבר החשוב ביותר – אותם כלים שלובים של שלוש עוצמות שכל אחת מהן נשענת מצידה על שלוש תת-עוצמות משלהן (יקצר המצע וכן הלאה, המתעניין מוזמן לעיין בביוגרפיה שכתבתי על אלון) – והוא שהביטוי 'מסך של חול' מתייחס למצב הדברים הזמני (לדעת אלון ולדעת רוב שותפיו וקודמיו ובכיריו להנהגה) ביחסים בין ישראל לערב.

מה שמביא אותנו לעניין הפיכחון המהולל, שהופך בעיני גודמן את נתניהו לחידוש חסר תקדים, ובכך את גודמן לנביא הדור, שאת דבריו יש לרוץ ולשתות ישירות ממעיינות עין פרת.

אוי ההיסטוריה המקוללת. מדוע את נדחפת באמצע כל סיפור טוב, אלגנטי ואלוקוואנטי. פיכחון. היה איש אחד בארץ הזו, שאת פיכחונו המדיני הוא הצליח לעשות עם עין אחת. משה דיין קראו לו. הוא ואלון באו כמעט מאותו הכפר, בערך אותה קומה, כמעט אותה בלורית שיער. כשם שדיין היה מפוכח כך גם אלון. אלא שמה לעשות ומהפיכחון הזה כל אחד מהשניים הסיק מסקנות הפוכות. משה דיין הסיק מפיכחונו העמוק סטטוס-קוו. לא שלום, לא מלחמה. לא חלוקה, לא כיבוש. נתניהו כבר אמרנו? אוי ההיסטוריה המקוללת. מסתבר שקדמו לנתניהו מנהיגים מפוכחים שפיכחונם גזר סטטוס-קוו. ואלון? בדיוק ההפך. מומנטום. תנופה מדינית, גם אם ברור – ואפילו בעיקר אם ברור, בוודאי לגבי הפלסטינים – שאין עם מי ועל מה לדבר. שוב, הרוצים להרחיב, שילכו ויציצו בהבדלים (התהומיים) בין הפיכחון של אלון שסוכם ב'תכנית אלון', לבין הפיכחון של דיין שסוכם ב'תכנית דיין'.

כי להיסטוריה יש רק תפקיד אחד – אחרי שעמדה בכללים הנזכרים, שחזור תמונת עבר על בסיס שכל ישר, הקשר ומקורות – והוא לנסות לתרום לחינוך הפוליטי של העם, בכלל ובפרט אם מדובר בעם הניגש פעם בכמה שנים (או כמה פעמים בשנה) לקלפי.

כי הציבור נדרש לבחון מסקנות שונות הנגזרות מעמדות מפוכחות, ועוד כאלו הנשענות על הסכמה שעוצמה צבאית חייבת עוצמה כלכלית וכי השניים תלויות מצד אחד ומצד שני מחזקות עוצמה מדינית. על כל הפסוק הזה חתמו אישים כמו בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה וכמובן יצחק רבין.

מלה על יצחק רבין, שהואיל והוא נרצח הוא מוכר יותר ממפקדו ומתווה דרכו – יגאל אלון – וגם מכיוון שליריבות בינו לבין תלמידו של דיין, שמעון פרס, יש מהלכים חזקים יותר בזכרון הקולקטיבי. אז הנה זה שוב, אתה מקשיב גודמן? רבין ופרס שניהם מפוכחים. פרס ורבין שניהם מסכימים על חשיבות שילוב הכלים הכלכליים, הצבאיים והמדיניים. אלא שמסקנתם המעשית הפוכה, לא שונה, לא וריאנטית, הפוכה ב-180 מעלות: פרס המשיך את הקו של דיין, סטטוס-קוו, רבין המשיך את המומנטום, הקו של אלון (ושל כל מנהיגי תנועת העבודה המשוקצת, מיד נגיע גם לכך, כי בלי שיקוץ תנועת העבודה אי אפשר לבשר את בשורת נתניהו וזה הרי הפרוייקט של גודמן).

אלא אם רבין ופרס התקוטטו כמו הזקנים בחבובות, או כמו אלו שרבים על מקום חנייה, כי הפוליטיקה היא כידוע (אצל אלו שלא יודעים כי הם לא רוצים או לא מסוגלים לדעת), ממלכת העימותים הלא-ענייניים, כי 'הכל אנשים' כפי שהציע פטפטן ידוע עליו השלום, וכי 'הכל כיסאולוגיה' כפי שממשיכים להציע אלו הידועים אצלנו בציבור כ'פרשנים'. ובכן, אם הולכים בנתיבה המעיק של ההיסטוריה, אותו מטרד בלתי נסבל התובע מאיתנו גם שכל ישר, גם הקשר וגם מקורות, המאבק ארוך השנים בין פרס ורבין היה מאבק ענייני, מהותי, לא על כיסאות ולא על חנייה ולא כי מדובר בשני סנילים ולא כי אחד היה מפוכח והשני לא ולהפך, אלא כי החיים הציבוריים – לך תסביר את זה בעין פרת, מקדשו של הרמ"ג (רבנו מיכה גודמן) – הם עניין של חלופות מהותיות שיש להבחין ביניהן ואי אפשר לעשות זאת אם האמצעים (הרטוריקה) באה על חשבון המטרה (המהות).

ואי אפשר בלי קצת שואה כמובן. פרקטיקה ידועה במחנה הפוליטי מתוכו צמח נתניהו הוא עיוות ההיסטוריה כך שתתאים לנבואות ולדימוי העצמי. די אם נזכיר את נאום התפוזים של הרי"ן, רבנו יאיר נתניהו, לאמור: 'עד שאבא שלי הגיע לכאן כל הכלכלה היתה תפוזים' או משהו בסגנון. שתנועת העבודה בנתה את המדינה, ולא רק היא, אלא 'כל אחד בונה' כפי שהתפייטו אנשי 'הנוער הציוני', תנועת נוער לא סוציאליסטית אלא כללית, אבל קונסטרוקטיבית כמו איכרי המושבות, כמו החקלאים מכל הסוגים, כמו הפועלים והיזמים ומי לא, 'אפילו' ערבים תרמו לבניית הארץ הזו, ותודה גם לבריטים, ובכל אופן, על פי ההיסטוריה הלא-קדושה של הרי"ן לא היה כאן כלום לפני שהגיע הרב"ן, רבנו בנימין נתניהו.

חזור על שקר שלוש ושלוש עשרה ושלושים פעם ואם יש צורך שלוש מאות, והוא לא יהפוך לאמת אלא אם יש אנשים שזקוקים לשקר שייצג את האמת ומבחינתם אין צורך אלא רק בפעם אחת. בדומה לשקר של הרי"ן בנוגע לכלכלה, הנה צומח לו בערוגות פורום-קפה-שפירא שקר חדש שגודמן מקפיד להדהד אותו, אולי כמדווח-תמים ואולי כעוד חסיד-שוטה: ערב השואה 'הציונות נכשלה בהצלת העם היהודי'. מי אשם? כמובן, לא היטלר ועוזריו באוקראינה, בפולין, בהולנד, בצרפת, בפלסטין וכן הלאה, אלא תנועת העבודה שבגדה בנתיב עליו הצביע הרצל – הצלת היהודים! ולא 'היהדות'! – והלכה בדרכה ההזוייה (על פי ההבחנה הנזכרת בין הוזים-הזויים למפוכחים). לאוגנדה היה להוליך את העם היהודי ובלבד שיזכו לחיים ארוכים ששת המליונים.

וכמובן, היחיד שניסה לעמוד בפרץ ולהזהיר את העם היהודי מפני העומד בפניו, היה ז'בוטינסקי. קו ישיר מושך – כך יספר לכם גודמן אם רק תקראו לו – מז'בוטינסקי דרך בנציון נתניהו לבנימין נתניהו. וכשם שז'בוטינסקי היחיד שראה את השואה המתרגשת על העם היהודי ולכן גינה את הדגל האדום שנופנף על ידי הזויינו בצמוד לדגל הלאום, וכשם שז'בוטינסקי הניף אל על את חד-הנס, הדגל האחד, דגל הלאום והסיק את מסקנת האווקואציה המפוכחת, זאת בניגוד למנהיגי תנועת העבודה שעסקו בהבלי הדונם והעז שלהם, כך גם היום – זו הבשורה על פי גודמן – נתניהו הוא היחיד המזהיר מפני השואה האיראנית, מזהיר ואף עושה כי רק הוא בפיכחונו היחודי מבין שבעולם הקיים ההשמדה עומדת מעבר לפינה וכי לא לעולם חוסן.

אכן תמונות קשות. בדיוק התמונות הללו נחזו בעיני אישים כמו וייצמן ובן גוריון, ובמקרה של בן גוריון התובנות הללו עמדו ביסוד מדיניותו המעשית עד פרישתו ב-1963, וגם יורשו אשכול, המשיך את דרכו של שותפו-יריבו בן גוריון, וכן הלאה. עד 1977 וגם לאחר מכן. אבל למה להתעכב על השוואות היסטוריות כשאפשר להמציא אחת אלגנטית ואלקוואנטית במקום?

ואם אנו עדיין עסוקים בהיסטוריה המעיקה, זו הנשענת על עובדות, הבה נזכר בכמה מהן, הקשורות באופן ישיר לנושא. מי כתב באפריל 1939 את הדברים הבאים? "אין צורך להיות נביא [...] לא תהיה מלחמה אירופית'? ומי כתב ביוני 1939 את הדברים הבאים האלה: "הזאב ישן אמנם: בחודשים האחרונים הוא התנפל לעתים רחוקות יותר על אנשינו. אבל הרי זה לא יתכן שמישהו יהיה חמור חמורותיים שכזה ויאמין ששנתו של הזאב תימשך ימים רבים. היא תהיה קצרה מאד, היא מיד תפסק". רמז: חלק מזהות הכותב, שמו הפרטי אם להיות עוד יותר נדיב, נזכר בחומר. ובהמשך לאותה חידה: מי שיגר לנשיא פולין מברק ב-2 בספטמבר 1939 ובו כתב שאין לו ספק שגרמניה הנאצית תובס בעיקבות "התקפת ההתאבדות" שלה כלשונו על פולין?

לא זה המקום לחזור ולדון בתכנית אוגנדה ועוד פחות מכך ברלבנטיות הקלושה שלה, אם בכלל, לעניין השואה. אין טיפשות גדולה יותר מחוכמה שבדיעבד, אבל עניין זה לא הפריע מעולם לרוויזיוניסטים מכל הסוגים, עם או בלי חולצה חומה וטקסים מגוחכים, לספר לעצמם קודם כל סיפורים מהודקים רטורית (כן, הרטוריקה היא מסימני הרוויזיוניזם המובהקים), ולקוות שעם הזמן הם יהפכו לכל הפחות ל'אפשרות', מתוך ידיעה שכשמשהו הופך ל'אפשרות' הוא מקבל לגיטימציה ואז בבוא הרגע המתאים הוא כובש בסערה (רק בסערה) את מרכז הבמה.

נתניהו עצמו לקח חלק פעיל בטקס הזכרון השנתי ל"נרצחים אלטלנה" אלו שנרצחו "על ידי קין". עד כדי כך השתרשה עלילת הדם המזוויעה הזו, עד שלא מזמן ניגש פובליציסט "אמיץ" ליתקון-מעוות ולהציל את דמותו של רבין (היה זה ממש לא מזמן סביב יום השנה להרצחו), ולהסביר שבפרשת אלטלנה לא הוא, כלומר רבין, אחראי, אלא דווקא בן גוריון. שעל כך נאמר ג'ימייל, כלומר הוטמייל, כלומר וואלה.

טיפשויות כאלו תיתכנה רק במקום בו עיוות ההיסטוריה – במקרה של אלטלנה אחריותו כביכול של רבין שהצדיקה לדעתו של הרא"ס, רבנו אראל סגל, את הכדורים שנורו לכיוון ראש הממשלה ז"ל מצידו של יהודי, שהרי כך התקיים בו הפסוק "על דאטפת אטיפוך" – הוא כל כך עמוק, כל כך רווח, כל כך מקובל, כל כך זוכה לרוח גב מצידם של נביאים כמו הרמ"ג, רבנו מיכה גודמן.

אז מה היה לנו, ולסיכום, כי בכל זאת משהו למדנו מדבריו של גודמן על דבריו של נתניהו על עצמו. הנה מה לנו: מנהיג מוכשר, מפוכח ללא ספק, אינטליגנט הרבה מעל לממוצע, בעל נסיון חיים עצום, פרטי וחשוב מכך ציבורי, איש שראה הרבה אם לא כמעט הכל, בילה כמה וכמה מנהיגי עולם וכמה וכמה יריבים מקומיים ראויים כשלעצמם (אהוד ברק אם להזכיר אחד), אבל שבשורה התחתונה הוא לא מציג שום חידוש, אלא אם משתפים פעולה עם ההיסטוריה המומצאת שהוא ונושאי-כליו מנסים למכור לנו.

נתניהו, כמו פרס ודיין לפניו, ניזון מאווירת סטטוס-קוו. אווירה כזו נחוצה קודם כל ביום הבוחר. הישראלי החרד, פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, מעדיף 'איש חזק' שידע לתת תשובה ידועה לאויבינו הרבים, בין אם הם מדברים ערבית צרפתית רוסית גרמנית ואנגלית, ובין לבין יסבירו לנו שאין טעם לעסוק בענייני 'סידור הבית' כפי שהגדיר זאת ברל בנאום על קבר ביאליק ב-1934, כי 'הקיום קודם לכל' כפי שהסביר נתניהו באחת ממערכות הבחירות האחרונות, או בלשונו של שמעון פרס ב-1975: "יש להתחפר עד שנת 2000".

ובעניין זה יש להצביע על החמצה דרמטית נוספת של הבשורה של נתניהו על פי גודמן: טועה גודמן, טועה טעות חמורה. נתניהו, בדיוק כמו ברל והרב קוק, וממשיכיהם כמובן, עוסק בעיצוב חברה. ללא ספק, דמות החברה שברל ראה לנגד עיניו, וגם הרצל אם כבר מדברים על הציונות של הרצל, שונה בתכלית השינוי מדמות החברה אותה רואה לנגד עיניו נתניהו. אבל לומר על נתניהו שהואיל והוא רואה במדינה את חזות הכל והואיל והוא מפוכח וכן הלאה, והעוצמה המדינית וכן הלאה, הוא לא עוסק בעיצוב חברתי, זה לגלות אי הבנה מהותית בעניין הקטן הידוע בציבור בשם 'מציאות'.

על השאלה מדוע החמיץ גודמן את מה שהחמיץ אפשר להציע תשובה כזו: מדובר בהמשך ישיר לרוח עין-פרת שגודמן הוא מראשי מחולליה, רוח של "עיוורון מוחלט ומיסטיקה" כפי שכינה זאת אהרון דוד גורדון, או רוח של "סמלים תלושים" כפי שכינה זאת מאיר יערי בערך באותו הזמן, רוח העולה מעיסוק אינסופי במלים-סמלים-פרשנויות מבלי שום מחוייבות לשום מציאות קונקרטית.

במציאות הקונקרטית, מדיניות הסטטוס-קוו שהצליח להוביל נתניהו מאז שנכנס לחיינו הציבוריים בסערה (רק בסערה מצליח הרוויזיוניזם, כאן שם ובכל מקום, רק בסערה), היא העומדת בבסיס החברה הישראלית כפי שכולנו מכירים, חברה שעוצבה בצלם דמות תבניתו של הרוויזיוניזם כאן שם ובכל מקום: שטחיות קולנית, זלזול במרחב הציבורי, אפס משילות, ריקבון מוסדי

כי כשדיין ופרס שיחקו בסטטוס-קוו הם ידעו שלצידם, לפניהם ומאחוריהם יש מבוגרים מאד אחראים, עד כדי כך שהם מוכנים להקים את מפלגת העבודה למרות שברור לאשכול שדיין יקח בה חלק כדי לשתק אותה מבפנים, עד כדי כך שהם מוכנים לוותר על חקירה אמיתית של "מחדל" יום הכיפורים כדי שלא תהיה "עוד פרשה" כפי שאמרה גולדה, עד כדי כך שהם מוכנים לסבול ממשלת ישראל מקבילה במשרד הבטחון בראשותו של פרס, עד כדי כך שהם מוכנים כמו אלון להכריז ב-1980 על "אתיקה בפוליטיקה", במרכזה חובתו של כל איש ציבור להציג את משנתו ביחס להשלכותיה. כשיש לצידך מבוגרים אחראים, אין שום סכנה אמיתית למפעל הציוני אם תשחק באש המסוכנת של הסטטוס-קוו. היום לעומת זאת מי נמצא לצידו של נתניהו? סמוטריץ כשר הבטחון , בן גביר כשר לבטחון פנים ואריה דרעי כשר האוצר.

ווי בעטער קול סול.

 

 

יום שני, 31 באוקטובר 2022

'הסולם של בנדק' - או: דברים שלא תשמעו כמעט אף פעם ממורי דרך

התנועה ברחובות ירושלים אף פעם לא פשוטה. אבל בחודשים האחרונים דומה שהעומס 'חסר תקדים' כפי שנהוג לומר על כל תופעה בולטת. ואכן, אי אפשר שלא להתפעל מהשיירות העושות דרכן בדרך לעיר ובתוכה, אלא שהפעם, בשונה מ-1948, מדובר בעשרות אלפי תיירים החוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה, כשכולם עוברים בשלב מסויים בעיר הקודש.

העומסים הגדולים מספרים כמובן את מה שנראה כסוף עידן הקורונה, ואם מתעלמים מהקושי התחבורתי, העומסים האלה פירושם ברכה של פרנסה, שהיא – לצד הבריאות – העיקר כידוע. 'עיר הקודש' פשוטו כמשמעו היא העומדת במרכז תשומת הלב של תיירים מכל המינים הצבעים והסוגים, אוונגליסטים וקתולים מאמריקה הלטינית, צליינים ו'סתם' תיירים מאירופה, מהפיליפינים, מיפן ומדרום-קוריאה, רשימה חלקית. כולם מגיעים לנשום את אוויר הקודש, וללכת בעקבות 'אותו האיש', כשבין לבין הם זוכים לשמוע מפי מורי הדרך הרחבות והסברים במרכזם הקלישאה (הנכונה כמו רוב הקלישאות), שירושלים 'קדושה לשלוש הדתות'.

כפתור ופרח. המאזין לדברי מורי הדרך והמתרשם מפניהם הנרגשות של התיירים, עשוי להסיק שהקדושה הזו 'לשלושת הדתות' פירושה קודם כל הרמוניה, סובלנות ומה שנגזר משתי אלה: החופש ליהנות מגישה חופשית לכל אתר ולקיים בו כל סוג של התייחדות פולחנית. מה עוד יש לומר? אולי רק עוד עובדה 'קטנה' אחת, אותה כמעט לא תשמעו מאף מורה דרך: המציאות הירושלמית הזו, הרמוניה (יחסית), סובלנות (דה-פקטו) וגישה (כמעט) מוחלטת לכל אתר, היא-היא הראוייה לתואר 'חסרת תקדים', שכן רק אחרי יוני 1967, נוצרו התנאים להפיכת ירושלים למקום בו כל תייר מרגיש בבית.

יש לשער או לפחות לקוות, שתיירים האוחזים בידיהם טקסטים של 'בשורות' כאלו ואחרות, בשלל שפות, ידעו להעריך את 'הבשורה' שבריבונות הישראלית, אבל כשם שאת תורת הקודש שלהם מישהו הציג בפניהם מתי שהוא בפעם הראשונה, שכן שום דבר איננו מובן מאליו בעולמנו, גם את בשורת חופש הפולחן והביטחון האישי בירושלים יש לתווך להם.

אלא שכדי לעשות כדבר המתבקש הזה – מדובר בהיסטוריה המתממשת בכל רגע לנגד עיניהם של התיירים – יש לוותר על מוסכמות תודעתיות המשמשות לרוב סוכני התודעה בארץ, בבואם לדון בשאלות מסוג זה. 'ירושלים קדושה לשלושת הדתות' היא כותרתה וליבתה העקרונית של המוסכמה הזו, וממנה נגזר כמה שפחות היסטוריה, ועוד פחות מכך פוליטיקה, אותה מלה גסה שאין להזכיר, בוודאי לא במחיצת תיירים.

הנה בקיצור תקציר ההיסטוריה של חופש הפולחן בירושלים: היא קצרה מאד ההיסטוריה הזו מכיוון שהיא לא התקיימה עד 1967 באף רגע. לא תחת השלטון הירדני, לא תחת שלטון המנדט,  לא תחת השלטון העות'מני ואין צורך לומר מלה על כל השלטונות שקדמו להם (איובים, ממלוכים, צלבנים, ערבים-מוקדמים, ביזנטים ורומאים). וכשאין היסטוריה אין פוליטיקה, וכשאין פוליטיקה יש פולקלור. קחו למשל את הסולם המפורסם של כנסיית הקבר, אותו סולם העומד שם ככלי אין חפץ בו אך כסמל לסטטוס-קוו של האתר החשוב ביותר לנצרות.

מורי דרך בכירים מאוד, כאלו המכשירים מורי דרך חדשים, יודעים להצביע על הסולם הזה כעל מופת "לרצון הטוב של מנהיגי שש העדות הנוצריות החולקות ביניהן את השליטה על מתחם כנסיית הקבר" כהגדרתם של מורי הדרך הבכירים. מורי הדרך הבכירים מגדילים לעשות וטוענים כי "הסובלנות" הבין-נוצרית הזו, ראוי שתהפוך למופת דוגמא ולקח לקבוצות אחרות, הינט-הינט, והרמז ברור למדי: מי היא הקבוצה הפחות סובלנית לשיטתם של מורי הדרך הבכירים, האוחזים כפי שמצווה רוח הזמן, בתפיסות 'פרוגרסיביות'? נו, ברור, הקבוצה היהודית על כיפותיה הסרוגות, אלות חייליה והגז המדמיע של שוטריה.

האמת כמובן שונה בתכלית, הן באשר לגז, לאלות ולכיפות והן באשר לסיפורו של הסולם המפורסם של כנסיית הקבר. הסולם שנועד אי אז באמצע המאה ה-19 להקל על העברת מזון, נותר אכן כסמל לסטטוס-קוו, אבל הסטטוס-קוו הזה התאפשר רק בזכות כפייתו על  שש העדות הנוצריות מצידו של ריבון שאנשיו חבשו לא כיפה אלא תרבוש, ושהשימוש שעשו באלות לא הוגבל לא על ידי בג"צ ועוד פחות מכך על ידי 'בצלם'. בהיעדר גז מדמיע, אמצעי אלים שנועד להפחית אלימות, ידעו חיילי השולטן להפליא אלימות בקנה מידה חריף בהרבה.

בפרקי אבות סיכמו את העניין באופן תמציתי בהרבה, ובפראפרזה ניתן לומר שמנהיגי כל העדות החולקות ביניהן את השליטה במתחם כנסיית הקבר, אולי לא התפללו לשלומה של מלכות, אבל ללא ספק ידעו שללא מוראה כל אחד מהם היה מועמד להיבלע על ידי זולתו. מורי דרך בכירים אולי מכירים את הפסוק המפורסם מפרקי אבות, שכ-1500 שנים מאוחר יותר יקבל צורה פילוסופית-מדינית עבת כרס, בספרו הידוע (?) של תומס הובס, 'לוויתן'.

הלוויתן העות'מני, כלומר 'המלכות' בלשון חז"ל, החל מדבר אנגלית אחרי 1918, ומ-1948 דיבר ערבית. כשב-1967 למד הלווייתן לדבר עברית, הוא הוסיף לכלי המלכות מבטיחי-הסובלנות שלו עוד עיקרון 'קטן' שהבדיל אותו היסטורית מכל הלווייתנים ששחו באגן הקדוש לפניו: הסובלנות, הפלורליזם, והמאמץ השיטתי להבטחת הביטחון הציבורי והאישי של כל נפש שעושה את דרכה ברחבי העיר (כחלק ממדיניות זהה להבטיח את אותה מציאות ברחבי הריבונות הישראלית כולה).

אבל ההיסטוריה הזו, הגם שהיא קלה מאוד להבנה, והגם שיש בה אלגנטיות ידועה – הלווייתן של הובס 'המתכתב' כפי שנהוג להתפייט עם מחשבת חז"ל – היא מסוג הדברים שלא תשמעו כמעט אף פעם ממורי דרך בישראל. ומדוע? כי הרבה יותר נוח ובטוח לפטפט על 'קדושת העיר לשלוש הדתות', ולהצביע על הסולם כעל 'מופת של סובלנות'. את ההיסטוריה הפשוטה למדי והמרתקת ללא ספק, הם מחליפים בערגה פסיבדו-פרוגרסיבית אופנתית ההולמת כל כך את הטמטום של המאה ה-21, המעדיף קודם כל את הדימוי, אחר כך את הסיסמא 'הנכונה' (פוליטית) העולה מהדימוי, ורק בסוף את ההיסטוריה, אבל רק בתנאי שהיא לא פוגמת במסר 'הנכון' (פוליטית).

מעט לפני פרשת הסולם בכנסיית הקבר, פירסם האנס כריסטיאן אנדרסן את הסיפור על הברווזון המכוער. על פי הפרדיגמה הפסיבדו-פרוגרסיבית, ישראל בכלל והציונות בפרט היא הברווזון המכוער הפוגע בהרמוניה של 'העיר הקדושה לשלושת הדתות'. האמת, כמו במקרה של הברווזון המכוער שהסתבר לו שהוא בסך הכול ברבור, הפוכה: רק תחת הריבונות הישראלית, כלומר רק מ-1967 ואילך, נוצרו התנאים להבטחת מימוש סיסמת 'הקדושה לשלושת הדתות'. ותנאים – כידוע, כמו כל דבר בחיים, יכולים להשתנות. מכאן, שהרוצה להמשיך ולראות את ירושלים מוצפת בתיירים, המעוניין בהמשך עלייתן של שיירות בדרך אל העיר, חייב להסיק את המסקנה הנכונה מההיסטוריה של העיר המיוחדת הזו: יותר, ולא פחות, ריבונות ישראלית בעיר, ולא 'רק' בה. 

יום רביעי, 19 באוקטובר 2022

כי עוד נפשי דרור שואפת לא מכרתיה לעגל פז - או: מדוע צודקים הביביסטים כשהם מתארים את תופעת ה'רק לא ביבי' כמחלת נפש

 אכן, אני חולה נפש. או ליתר דיוק, כמו בעניין הטימטום, נפשי חולה. כלומר כשם שאני לא מטומטם אלא לעתים עושה דברים מטומטמים, כך אינני חולה נפש אלא לעתים נפשי חולה.


הביביסטים, בעיקר המוכשרים והרהוטים בעלי הפלטפורמות הפודקאסטים וערוצי השידור, מצביעים לאחרונה בלעג תדהמה מעושה וזעזוע משוך כתפיים על תופעת ה'רק לא ביבי' ובצר להם מכנים אותה 'מחלת נפש'.

הנה אאוטינג, ברייקינג אאוט ישירות מהארון. אכן כן. נפשי חולה ומייבבת לנוכח האפשרות הסבירה מאד שבעוד פחות מחודשיים שוב אאלץ לשמוע ולראות את האיש הנקלה הזה, הזחוח, המלא מעצמו ומחנופת שוטיו המעריצים, הגרועים שבהם הם אנשי המיקרופון למיניהם, מעונבים ומדופלמים מי יותר ומי פחות.

נפשי שלדרור שואפת, נפשי, נפש יהודי הומיה, שעוד לא איבדה את תקוות חזון הנביאים, ישנים וחדשים-ישנים, כאלו שבלסו שיקמים וכאלו שנולדו בבודפשט גדלו בוינה והבטיחו ועודדו שאין זו אגדה, נפשי זו מחוללת ומחולחלת חרדה מהאפשרות היותר מדי סבירה ששוב נאלץ לשמוע את קול הבס השרמנטי של האיש הנאלח הזה מסית יהודים בערבים, יהודים ביהודים, מעסיקים בעובדים, ארגונים בארגונים, אזרחים באזרחים, כל זה לקול צהלולי האינטלקטואלים המהוללים השוטים כל דבר שטות והסתה היוצאת מפיו.

נפשי חולה, וזה סימן טוב, כי כך דרכו של הגוף ודרכה של הנפש להתריע על נזק פגם תקלה וסכנה. כואב הראש? כנראה לא שתינו מספיק מים. כואב הלב? כנראה פגעו בנו פגיעה רעה.

פגע רע הופיע על במת חיינו הציבוריים כבר לפני ארבעים שנה כמעט, והנפש פגועה, חולה, מודאגת, כואבת.

ולא 'רק' על עצם נוכחותו של הפגע הרע הזה, אלא על העיוורון העמוק שנוצר סביבו. עיוורון של יהודים שנפשם דרור שואפת אך הם מכרוה לעגל הפז בדמותו של מי שהם מזהים כיורשם של דוד ושלמה גם יחד.

 וכשלעיוורון העממי הזה, שכולו געגועים לימי מלכות הבית, תוך התעלמות מביקורת נביאים ידועים, שכבר אז הבינו שמלך ללא גבולות פירושו עריצות, כשלעיוורון העממי מצטרפת הערצת שוטי נבואה מדופלמים ומפודקאסטים, נפשי הומה עלי, נפשי חולה.

או איך שאומרים את זה היום בקיצור, 'עליתם עלי'. עליתם עלי. אולי אני לא חולה נפש, אבל נפשי חולה כל עוד קיימת אפשרות סבירה מאד שהאיש הזה וכל מה שהוא מביא עמו, יחזור לבית ראש הממשלה.

יום רביעי, 28 בספטמבר 2022

בנק אופק - אמת בשירות הציבור

 הדברים שלהלן נוספו לפני דקות ספורות, יום רביעי 05:10 בבוקר, לערך 'בנק אופק' בויקיפדיה. מסיבות ידועות הם מועתקים לכאן.

בערך המקורי מופיעה בין השאר השורה הזו: 

"הבנק יציע מוצרים פיננסיים המותאמים לצורכי לקוחותיו תוך שמירה על עמלות ומרווחי אשראי הוגנים".

ולהלן התוספת שניחוש שלי נותן לה תוחלת חיים של שעתיים לכל היותר בויקיפדיה, מיזם ראוי מכל בחינה כמעט שאני מקפיד לתרום לו גם כסף וגם זמן, אך שגם הוא נאלץ להתמודד עם פגעי המאה ה21 בתחומי האמת, המודעות העצמית והיושרה. 

כך או אחרת, התוספת שחיי מדף הויקיפדיה שלה יהיו קצרים כנראה, זוכה כאן לסוג של חיי נצח. הנה היא:

 "בפועל על פי נסיון אישי, המשקיע כספו במסגרת זו לוקח על עצמו סיכון רב המעמיד באור נוגה את כל המלל הנשגב הזה. על יסוד ניפנוף במושג האופנתי 'אלגוריתם' יכול משקיע להמתין שבועות על גבי שבועות לפני שיראה חזרה כסף שהפקיר במערכת המשונה הזו. למרבה הצער הדברים הללו נשענים כאמור על נסיון אישי והעובדה שמישהו במערכת ויקיפדיה ימחוק אותם בעוד זמן קצר לא משתנה שכן עובדות הן עובדות גם אם מסתירים ומטשטשים אותן. בשום מקום לא מוסבר מראש למשקיע הפוטנציאלי שבמקרה שהוא יזדקק חזרה לכספו מכל סיבה שהיא, איו שום התחייבות ברורה וחד משמעית לגבי מועד הפקדת כספו. 'האלגוריתם', אותה ישות מיסטית שאין לה כמו לאלוהים לא פנים לא כתובת לא מחוייבות ולא שום חובה לתת דין וחשבון לאף אחד, הוא שיקבע למפקיד הטיפש מתי אם בכלל יזכה לראות חזרה את כספו. כותב שורות אלה הוא עצמו מראשוני רוכשי מניות היסוד ומוותיקי התומכים בכלכלה סוציאלדמוקרטית בכלל ובשוק הון שפוי בפרט. אלא שהעובדות כאמור מלמדות כדברי אחד העם בעניין קשור, 'לא זה הדרך'. מלומד דגול אחר הזהיר עוד לפני אחד העם את הציבור מפני 'פטישיזם' בתחום הכלכלה. בבנק אופק סוגדים ל'אלגוריתם' ואת המחיר משלמים אידיוטים שימושיים כמו כותב שורות אלה. כל הפיסקה הזו תימחק ללא ספק על ידי הפטישיסטים של ויקיפדיה, אבל למרבה המזל המירשתת עדיין יודעת לתת מקום לאמת ולעובדות למרות הכל, שגם על כך יש פסוק במקורותינו, 'רווח והצלה תעמוד לנו ממקום אחר'. טוב, במקרה של בנק אופק אולי 'רווח' לא, אבל הצלה של האמת כן".

תוספת שלא הופיעה בויקיפדיה, ותפקידה לענות על טיעונים שהושמעו באזני בשיחות טלפון עם 'שירות הלקוחות ' שהקפיד כמובן דקה אחרי תום השיחה לבקש 'משוב' בלה בלה, טיעונים כמו למשל החזק ביותר ביניהם, חוץ מטיעון 'האלגוריתם' האלקי: 'אנחנו לא בנקט'. או במלים אחרות, תוספת העונה על השאלה 'אז מה אתה מציע'.

לא, לא בנקט, אבל כן מחוייבות ברורה לגבי השבת כסף למפקיר. וכן, לא מדובר בטעות הקלדה שנייה אלא במחווה לאמת כפי שהוצגה לפני ארבעים שנה בערך על ידי הגשש החיוור. כי בכל הקשור לבנק אופק מדובר לא בהפקדה אלא בהפקרה. 

מה זו 'מחוייבות ברורה'? מספר. זו שפת הכלכלה. לא אלוהים ולא אלגוריתם ולא 'הלוואה חברתית' ולא 'פועלים' (כלומר מועלים) 'במסלולים' וכל שאר מושגי מכבסות התודעה המאפיינים את המאה המטורללת הזו. מספר. לא פטפוט, מספר.

מה זה מספר? למשל 30. או 45. 'בנק אופק מתחייב להשיב את הכספים שהופקרו במסגרתו תוך 45 יום'. למשל. אפשר פחות כמובן, אבל לזה הכוונה.

מישהו, אגב, מעוניין לקנות ממני את מניית היסוד שרכשתי אי אז לפני יותר מעשר שנים? פעם התגאיתי, היום אני מתבייש. השקעתי 3000 ש''ח של אז, שהיום שווים לפחות 4000. מוכן למכור גם ברבע מחיר. 

עד כדי כך אני נואש, כי בעולם האמיתי, זה שממשיך להתקיים לצידה של תעשיית הטירלול של המאה ה21, יש אנשים שהתחייבתי בפניהם לעשות את שלי מבחינת ההתחייבויות שלהם לאנשים אמיתיים אחרים שגם הם חיים בעולם האמיתי המקביל לזה שמייצרים מטורללי המאה ה21.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2022

בכל שנה בסתיו גיורא - אבל מי יודע, אולי בסתיו הקרוב נדון במלחמת יום כיפור באופן היסטורי ולא פסיכולוגיסטי ולא חנוך-לויני. אולי. באמת אולי.

 "בכל שנה בסתיו גיורא" מספרת שורה נוגה בשיר ידוע. ואכן, מאז 1973, בכל שנה בסתיו, חוזרת הציבוריות הישראלית לאותו יום כיפור מר ונמהר, אותו 'קו שבר', 'קו פרשת המים', 'שנת האפס' של ישראל. אלא ש'שנות אפס' כאלו יש כמה וכמה כידוע, ועצם קיומן המקביל מעיד פחות על טיבה של ההיסטוריה ויותר על הכמיהה האנושית לסדר ברור. ומה יותר ברור ממושגים של 'עד כאן' ו'מכאן'. אם מצרפים מושגים דרמטיים כמו 'מחדל', 'קונספציה' ו'אופוריה', מתקבל סיפור פשוט וחשוב מכך: טראגי, המאפשר 'בכל שנה בסתיו' התפלשות קולקטיבית בביצה של הטחת האשמות (ב'מחדל' וב'קונספציה') ושל התכונה היהודית המתמידה והנעימה ביותר: הלקאה עצמית' (על 'האופוריה').

מנקודת המבט הזו, כל נסיון לדון באופן היסטורי ב-6 באוקטובר 1973 נועד לכשלון. יהיה מאמר זה כשלון נוסף, אבל מי יודע, אולי כשלון למופת, או לפחות כשלון שיספק למיעוט זעיר של קוראים מעט חומר נוסף למחשבה. מה הוא דיון היסטורי? קודם כל דיון הדוחה על הסף כל נסיון לסמן 'קוי פרשת מים' דרמטיים. מבחינה זו, ההיסטוריה, כמו תל אביב או הפוליטיקה, היא עולם ללא הפסקה, ללא נקודות, עולם שיש בו רק פסיקים. כל פסיק חשוב כשלעצמו, אבל כל פסיק הוא רק פסיק. מבחינה זו, את ה-6 באוקטובר 1973 יש להבין כעוד פסיק על רצף שמבחינות מסויימות ראשיתו ב-1920 (כלומר עוד פסיק על רצף הסכסוך היהודי-ערבי, ודוק: לא ישראלי-ערבי כי אם יהודי-ערבי!), ומבחינות אחרות, חשובות פי כמה כפי שיוסבר להלן, ראשיתו ב-1956, ליתר דיוק ב-23 באוקטובר 1956, היום בו חתמו נציגי ממשלת ישראל מטעם עצמם (ראש הממשלה בן גוריון, יד ימינו שמעון פרס והרמטכ"ל משה דיין), כלומר ללא שום דיון במסגרת כלשהיא של ממשלת ישראל (הריבון במדינה דמוקרטית), על הסכם חשאי עם ממשלת צרפת שהתחייבה לסייע לישראל לפתח יכולת גרעינית-צבאית.

נלך לקראת הקורא המפקפק ונגיד כבר כאן, שעל פי העובדות הידועות, שרוב ההיסטוריונים, בוודאי עיתונאים ובוודאי ובוודאי מחנכים ואנשי ציבור, מתעלמים מהן באופן שיטתי, דיון במלחמת יום הכיפורים ללא התייחסות ישירה למימד הגרעיני שלה, הוא בדיוק כמו לדון בתולדות החקלאות הישראלית תוך התעלמות מאתגרי המים במזרח התיכון. ובאופן ישיר יותר: 'כידוע' (תפקיד המרכאות כאן הוא להעלות את התהיה האמנם מדובר בידיעה רווחת במובן שהיא נלקחת בחשבון), ביום השני למלחמה הציע שר הבטחון משה דיין לבצע איתות גרעיני, כדי למנוע את ''חורבן הבית השלישי''. ההצעה של דיין הועלתה לפני כינוסה הרשמי של ישיבת הממשלה, ונדחתה על הסף על ידי ראש הממשלה והשר גלילי.

ההסבר הרווח לעובדה 'הידועה' הזו היא שדיין איבד את עשתונותיו לחושך המצב בחזיתות, ופרשנות זו מקובלת על מעריצי דיין כמו אלו שפחות מתלהבים מהאיש על "האומץ" המהולל שלו (אומץ כידוע הוא לא תוכן אלא אופן. הרי גם קלגסיו של טיטוס ורבים מלוחמי ה-SS וכמובן כמעט כל לוחמי חיזבאללה ניחנים ב"אומץ", והשאלה שיש תמיד לשאול היא מה התוכן שביחס אליו מגוייס האומץ, ולא, אין כוונת הדברים לרמוז שדיין הוא בדרגתם של חיילי ה-SS והחיזבאללה, אלא רק לומר שהכתרתו כ"אמיץ" אין לה שום חשיבות מבחינה היסטורית).

הסבר פסיכולוגיסטי זה כיכב וממשיך לככב  גם בסוגייה חשובה לא פחות שתידון להלן – סוגיית הכרעותיו של ראש אמ"ן בכלל ובפרט התנהלותו בנושא 'האמצעים המיוחדים' - סוגיה שבדרך כלל נידונה במנותק מסוגיית 'אובדן העשתונות' כביכול של דיין איש "האומץ", אך קודם כל יש לשוב לציר הזמן ההיסטורי, ולהזכיר עוד כמה פסיקים שהופיעו בין ה-23 באוקטובר 1956 לבין ה-8 באוקטובר 1973.

פסיק 'ידוע' נוסף (שוב: המרכאות נועדו לציין שלמרות שמדובר בעובדות מוכרות, אין הן זוכות לשום התייחסות כמעט, להוציא פה ושם בכתיבתם הדון קישוטית של היסטוריונים נידחים כמו כותב שורות אלו), הופיע על ציר הזמן ב-1 ביוני 1967, היום בו מונה משה דיין לשר הבטחון בממשלת ישראל, מהלך שהתאפשר כפי שהגדיר זאת היטב דיין עצמו במלים אלו: "נדרשו 80 אלף חיילים מצרים כדי להכניס אותי לממשלה". השר הנזכר גלילי, בבואו להסביר את המהלך, הסתפק בארבע אותיות: "פוטש".  בפיסקה הבאה נשוב ונתאר את ההקשר לפסיק של ה-1 ביוני, לא לפני שנזכיר את העובדה 'הידועה' הבאה: עם כניסת משה דיין לתפקיד שר הבטחון, הציע חבר הכנסת שמעון פרס לבצע פיצוץ גרעיני בדרום על מנת לחסל את ההמתנה ולהביא לקיצו את המשבר שהחל שבועיים קודם, עת נאצר הזרים לסיני את "80 אלף החיילים המצרים" שהזכיר דיין.

ספויילר חשוב: בדיוק כשם שהצעתו של דיין ב-8 באוקטובר 1973 נדחתה על הסף, כך גם הצעתו 'המהפכנית' של פרס מה-1 ביוני 1967. הסבר חיוני למי שלא מבין דבר מתוך דבר, בין אם מקוצר רוח ועבודה קשה ובין אם מתוך כניעה לנטיית ההתפלשות, ההלקאה העצמית וכל יתר מרכיבי הפולקלור הישראלי המתבקשים ב"כל שנה בסתיו": פיצוץ גרעיני כפי שהוצע ב-1 ביוני 1967 או איתות גרעיני כפי שהוצע ב-8 באוקטובר 1973 היו מבטלים מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שחתמו עליו ממשלות ישראל וארה"ב ב-10 במרץ 1965, לפיו ישראל "לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי". 'מזכר הבנות' זה היה ועודנו הבסיס למדיניות 'העמימות' המשרתת את ישראל מאז ועד ימינו.

שמעון פרס ומשה דיין התנגדו למדיניות הזו. שמעון פרס ומשה דיין סברו שעל ישראל להפוך למדינת גרעין גלוייה. הואיל ובניגוד ל99.99% מפרשניהם, פרס ודיין (כמו יריביהם תומכי 'העמימות', אשכול, גולדה, גלילי, אלון ואחרים), מבינים היטב שפוליטיקה איננה נמדדת בדרמות וקתרזיס ו"אומץ" ו'שעות נעילה' ו'קו פרשת המים' ושאר צירופי  מלים המשמשים את מה שמשום מה מוכר כאן בארץ כ'יוצרים' ו'דוקומנטריסטים' (אבל אפילו כמה וכמה וכמה היסטוריונים ומדעני מדינה!), אלא פוליטיקה היא תמיד, בכל מקרה ולנצח, ממלכה של פסיקים, ושאם אתה לא שם אתה לא קיים, ובכן דיין ופרס, בעקבות החתימה של אשכול על 'מזכר ההבנות' באביב 1965, פרשו ממפא"י, הקימו את רפ"י, וקיוו באמצעות סיסמאות כמו 'חדשנות מדעית' (ננו טכנולוגיה עוד לא היתה בנמצא באותם ימים אבל חדשנות מדעית בהחלט כן) ו'אורייטציה על עצמנו' ו'גשר על פני הים התיכון' (כלומר בין דימונה לפריז), להשיג מספיק תמיכה בקלפי שתאפשר להם לבטל או לנטרל את 'מזכר ההבנות' דרך ישיבה בממשלת ישראל.

תוצאות הבחירות ב-2 במאי 1965 שלחו את רפ"י, כלומר את דיין ופרס, כלומר את תומכי מדיניות הגרעין הצבאי הגלוי, לאופוזיציה. כל מה שיכלו לעשות שם הוא מה שרוויזיוניסטים תמיד ידעו לעשות: להכפיש את העושים במלאכה (ממשלת ישראל בראשות אשכול ובשיתוף 'אחדות העבודה') ולהציגם כ"בוגדים" (ללמדנו ש'המחנה הלאומי' בן ימינו לא המציא שום דבר). הפסיק הבא כבר הוזכר לעיל: 80 אלף חיילים מצריים (בתיווכה של התקשורת הישראלית שכבר אז חלקים מרכזיים בה ניבנו בעיקר על היסטריה, פאניקה וחצאי אמיתות הגרועות משקרים) ביטלו את תוצאות הבחירות וכך תומכי הגרעין הצבאי הגלוי הושיבו את איש "האומץ" שלהם במשרד הביטחון.

סיכום ביניים: את הכרעות ממשלת ישראל בתחום המדיני-בטחוני אמרו דיין ופרס לבטל באמצעות ניצול משבר. הם ניסו לעשות זאת פעמיים. ב-1 ביוני 1967 וב-8 באוקטובר 1973. וכמובן לפני כן, בין החתימה על ההסכם החשאי עם ממשלת צרפת באוקטובר 1956, ובין ישיבה 'מפורסמת' של ממשלת ישראל ביולי 1962, בה הוחלט להעדיף טנקים בריטיים על פני השקעה גורפת בפרוייקט דימונה, זאת לנוכח רדיפה שיטתית של הנשיא האמריקני קנדי אחר תשובות ברורות מממשלת ישראל בנושא הפרוייקט בדימונה.

אבל את ההיסטוריה הזו (שסוכמה היטב על ידי היסטוריונים כמו אדם רז ואחרים) נניח בצד. כי הגיע הזמן לשוב את סתיו 1973, ולהציע לו פרשנות הנסמכת על עובדות 'ידועות' (שוב, עובדות המופיעות במקורות שונים אך הזוכות למשיכת כתף במקרה הטוב, להתעלמות אלגנטית במקרה השכיח, ולהתייחסות מבטלת ולא מנומקת במקרים נדירים). נתחיל בשורה התחתונה: באוקטובר 1973 לא היה 'מחדל', לא היתה 'קונספציה' ול'אופוריה' אם בכלל היתה לא היה לה שום השלכה על פעולתה השיטתית של מערכת הביטחון, מרמת המטכ"ל ועד לרמה החשובה ביותר: ממשלת ישראל.

נתחיל מהסוף: מי שרוצה להמשיך ולדון בהיסטוריה המדינית של ישראל דרך המשקפיים המעוותות והחולניות של חנוך לוין, מוזמן לעשות זאת. הואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית שמורה זכותו של כל אדם להביט על המציאות כאוות נפשו. אבל מי שעוסק בהיסטוריה מדינית אמור לעשות שימוש במשקפיים הנכונים, כמו למשל המשקפיים מהם ניתן לעקוב אחר פעילותה הסדירה של ממשלת ישראל. ומה לעשות וממשלות ישראל, בוודאי אז ויש לשער שגם היום, מתנהלות לא על פי האופן בו הן נתפסות במצלמה של 'ארץ נהדרת' או בחושים המהוללים של 'נביאים' מסוגו של חנוך לוין, אלא על פי עקרונות ישנים ובדוקים הכוללים הערכות מצב מבוססות מודיעין, עקרונות מדיניים מבוססי הקשר קרוב (מזרח תיכון) ורחוק (מלחמה קרה), וכמובן יחסי כוחות פוליטיים הנגזרים מהסכמים קואליציוניים ומשיקולי בחירות (כמו אלו שעמדו על הפרק בסוף אוקטובר 1973).

בשורה התחתונה: מי שעוקב במקום אחר יצירותיו המופלאות של חנוך לוין אחר הפרוטוקולים של ממשלת ישראל בקיץ ובסתיו של 1973, מגלה ששום 'אופוריה' לא איפיינה אותה, שום 'קונספציה' ושום דבר אחר ממחלקת הפסיכולוגיה או הדרמה, אלא עבודה קשה ולא-קצרת רוח אלא סבלנית ומדוייקת. ממשלת ישראל שהיתה אמונה אז כפי שהיא אמונה היום בין השאר על בטחון המדינה, ידעה שבמקרה חירום כוחו של צה"ל נשען על המילואים. אלא שמילואים אי אפשר לגייס כלאחר יד, אלא רק על בסיס שיקול דעת המבוסס על הבנה שאין ברירה. כי גיוס מילואים כללי או כמעט כללי (כפי שהתבקש לפחות מאז ה-4 באוקטובר 1973), משמעותו היא לא 'רק' פגיעה חברתית וכלכלית, אלא הוא קודם כל צעד מדיני חריף, אפילו אם בסופו של יום לא תיירה יריה אחת.

רגישותה של ממשלת ישראל בעניין גיוס המילואים היה כפול ומכופל לנוכח מעמדה המדיני הבעייתי של ישראל. לערבים מותר היה לאיים בכל בוקר על קיומה של ישראל, לשלול את עצם זכותה לקיים יחסי מסחר עם העולם, ואפילו לא לקרוא לה בשמה המפורש. ישראל לעומת זאת חייבת היתה להסביר כל תקלה בגבול, ולעמוד בפני משפט מוסרי של ''העיתונות הליברלית' במערב (המרכאות הפעם לצורך הלעג והביטול). על יסוד הבנה זו, מתבהרת עוד יותר התלות של ממשלת ישראל במודיעין אמין. כי עם כל הכבוד לעורך של הניו יורק טיימס ולכמה פסיבדו-אינטלקטואלים נפוחים מחשיבות עצמית בסורבון או ב-LSE, בטחון ישראל עומד מעל לשיקולים כאלו. ובטחון ישראל פירושו כאמור במקרה הקיצוני גיוס מילואים כללי, והכרעה דרמטית כזו יש לקבל רק על בסיס מודיעין חד משמעי שאין להרהר אחריו.

זה היה הרקע להמצאת 'אמצעי הגילוי המיוחדים'. מטרתם היתה לספק את אותו מידע קריטי שיאפשר קבלת הכרעה דרמטית: גיוס מילואים כללי. בממשלת ישראל כינו את האמצעים המיוחדים בשם 'פוליסת הביטוח' של ישראל. הפרוטוקולים של ועדת אגרנט כמו גם עדויות אחרות מלמדות חד משמעית שבממשלת ישראל הניחו – על סמך מידע שחבריה קיבלו מהרמטכ"ל, על סמך מידע שהוא קיבל מראש אמ"ן – שהאמצעים המיוחדים מופעלים, ושהואיל ואין אינדיקציה חד משמעית למשבר צבאי סמוך, אין צורך לגייס מילואים, זאת למרות כל הסימנים הנסיבתיים המפורסמים (פינוי המשפחות, פריסת הכוחות וכן הלאה).

אולי גם הפיסקה הקודמת לא מספיק ברורה, לא כי היא לא כתובה בעברית תקנית אלא כי כי הקונספציה אודות 'הקונספציה', 'המחדל' ו'האופוריה' אוטמות את השכל בפני מה שכתוב שם. אז הנה זה באופן ישיר ובהיר: ראש אמ"ן שיקר לרמטכ"ל והטעה אותו לחשוב שהאמצעים המיוחדים פועלים, כשלמעשה הם לא פעלו. זו עובדה והיא מקבלת אישוש חוזר ונשנה למשל מראיונות עומק שאבירם ברקאי ערך עם אלי זעירא.

מדוע אלי זעירא לא הפעיל את האמצעים המיוחדים? הסבר אחד הוא הסבר פסיכולוגיסטי וחתום עליו מלומד ישראלי ידוע, הנחשב לאחד מגדולי מדעני המדינה בימינו. גדול או לא, מלומד ללא ספק, אבל ככל הנראה חזקה עליו שלא לצלול אל תוך מלכודת הפרשנות הפוליטית-מדינית (ולעזאזל קלאוזביץ!) ולכן הוא העדיף להציע פרשנות לפיה אלי זעירא שהיה כה מחוייב ל'קונספציה' (שסוריה לא תתקוף ללא מצרים ושהמצרים לא מוכנים מבחינת חיל האויר שלהם או משהו בסגנון), עד ש'הקונספציה' יצרה אצלו 'דיסוננס קוגנטיבי' שאחת מהשלכותיו היה להחליט שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים. שעל זה סבתא עליה השלום היתה מפטירה ביידיש גליציאנית עסיסית: 'נו, שוין'.

ההסבר הזה ללא ספק תורם להמשך בטוח של הקריירה האקדמית, אבל תרומתו להבנת ההיסטוריה קלושה בלשון המעטה. בראיון ארוך שנתן אלי זעירא לאבירם ברקאי (הופיע תחת הכותרת 'משק כנפי הטעות'), הסביר זעירא לעומק עומקי המעמקים את תפיסתו המדינית-אסטרטגית שהיתה למעשה תפיסתו המדינית-בטחונית של האיש שהציב אותו בתפקידו כראש אמ"ן, האיש שנכנס למשרד הבטחון על כידוניהם של 80 אלף חיילים מצרים ועטיהם האלרמיסטים של עורכי עיתונים ידועים לאנשים חושבים, האיש שביכה את מפלתו של ערפאת בספטמבר השחור ב-1970, האיש שהציע ב-8 באוקטובר לבצע איתות גרעיני, האיש שגם כשישב בספסלים האחוריים כחבר כנסת מן השורה אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט המשיך לעשות כל מאמץ כדי לבטל את העמימות הגרעינית של ישראל (מהבחינה הזו הוא נתן מטרייה אווירית לשר הבטחון שהחליף אותו, שמעון פרס שמו, שפעולותיו נגד ממשלת ישראל, כשר בכיר בממשלת ישראל, זיכו אותו מצד ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין שמו, כבר בשיבתו כח"כ באופוזיציה ב-1979, בכינוי 'חתרן בלתי נלאה').

באחת ובקיצור, אלי זעירא היטיב להסביר לאבירם ברקאי את סיבות העומק להחלטתו לתרום למשבר של אוקטובר 1973, משבר שיהיה מספיק חמור גם כדי לממש את תפיסתו האסטרטגית (להזיז את צה"ל מהתעלה) וגם כדי לאפשר לשר הבטחון להציג ב-8 באוקטובר את המציאות כלומר את "המציאות" באופן כזה, שממשלת ישראל תשתכנע שיש לבצע איתות גרעיני, שמשמעותו המיידית היא הקפאת המצב בחזיתות (הצבא הסורי משקיף על טבריה והצבא המצרי בצד המזרחי של התעלה), ומשמעותו המדינית היא ביטול העמימות הגרעינית של ישראל.

לא 'מחדל' אלא כוונת מכוון. לא 'היסטריה' אלא היסטוריה. לא 'קונספציה' אלא מדינאות. לא 'אופוריה' אלא מימוש של העקרון העליון האמור לשמש כל מי שרוצה לדון בעבר המדיני והבטחוני של כל מדינה, מזימבבווה דרך ניו זילנד, מיפן ועד ישראל: המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כל מיני אמצעים, גרעיניים, קונוונציונליים, מיוחדים, שגרתיים. ובחזרה לכללי הטקס: בכל שנה בסתיו גיורא.   

 

יום חמישי, 15 בספטמבר 2022

Shimon Peres - Poco de verdad para los que no les alcanza la mitologia

 Por estos días, los fanáticos de Shimon Peres en todo el mundo celebran su cumpleaños y el día de su muerte, ocurrida en agosto y septiembre, con 93 años de diferencia. Los largos años en los que Shimon Peres actuó como estadista israelí, sin rastro de corrupción adherido a él, su profunda implicación en el proceso de paz y su último cargo oficial como presidente del país, todo ello indudablemente contribuyó a que su funeral fuera acompañado en su último viaje por líderes y personalidades públicas de al menos 100 países del mundo. Si a estos hechos le sumamos el hecho de que en relación con otros políticos de nuestro tiempo, en Israel y en el mundo entero, Shimon Peres es sin duda una personalidad polifacética, que tiene la imagen de una persona culta, una "personalidad" del primer orden, como Churchill, Mahatma Gandhi y personalidades de similar envergadura, obtendremos una explicación convincente de que muy pocas personas son conscientes del desfase entre la imagen que lleva consigo Shimon Peres y su historia política. El propósito de este artículo es corregir en lo posible esta brecha. Una democracia sana no puede basarse en un sistema de imágenes, ni en Israel ni en ningún otro lugar del mundo. El caso de Shimon Peres es importante ante todo desde este punto de vista. Pero también es importante para cualquiera que se identifique con las cosas con las que se identificó a Shimon Peres a lo largo de su vida: la seguridad de Israel, la economía de Israel y la política israelí. En estos tres niveles de acción existe una enorme brecha entre la imagen de Shimon Peres y su biografía política.

Shimon Peres comenzó su implicación en la seguridad de Israel ya en 1948, como parte de un completo sistema que operaba en todo el mundo para conseguir armas para el joven país, que fue atacado al día siguiente de su declaración por todos sus vecinos que manifestaron explícitamente su deseo de su destrucción. La derrota árabe en 1949 trajo consigo dos evaluaciones políticas contradictorias en Israel. Se suponía que con el tiempo los árabes reconocerían la existencia de Israel y, a medida que Israel se fortaleciera económica, social y políticamente, los países árabes finalmente firmarían acuerdos de paz con él. La conclusión práctica de esta premisa (¡que se está realizando ante nuestros ojos en los últimos años con los 'Acuerdos de Abraham'!), fue que Israel debería estar satisfecho con el refuerzo convencional de las FDI, es decir, aviones, tanques, inteligencia e infantería. La segunda evaluación asumió exactamente lo contrario: la hostilidad árabe es fundamental para Israel y nunca desaparecerá, y dado que los árabes tienen una enorme ventaja en territorio, recursos, mano de obra y apoyo internacional, Israel debe equiparse con armas nucleares, que es el única garantía de su existencia en el futuro.

Según la imagen popular, se suponía que Shimon Peres era la personalidad central de la primera escuela. En la práctica fue el artífice de la segunda escuela, al tiempo que llevó contra los políticos de la primera escuela una larga serie de manipulaciones políticas que le valieron en 1979 el poco halagador apodo de Yitzhak Rabin: "subversivo incansable". En las décadas de 1950 y 1960, Shimon Peres pasó por alto las decisiones del gobierno israelí al respecto y, al hacerlo, dañó fatalmente al joven sistema democrático, nuevamente, en marcado contraste con su imagen de gran estadista. Tras la Guerra de los Seis Días, cuando estaba en la agenda la 'opción jordana', es decir, la posibilidad de llegar a un acuerdo político entre Israel y Jordania, en el marco del cual se establecería una frontera pactada entre los países, y la entidad palestina sería parte de Jordania (¡como lo fue antes de 1948 y de 1950 a 1967!), Shimon hizo todo lo que pudo con Peres para evitar su realización. Un paso importante en esta acción preventiva fue el estímulo de facto de las fuerzas palestinas más reaccionarias: la OLP. En otras palabras, Shimon Peres era el "representante" de Arafat en los gobiernos israelíes, ya que el objetivo de la OLP era la destrucción del Estado de Israel y la eliminación del Estado de Jordania, y ciertamente no cualquier acuerdo basado en compromisos. Shimon Peres repetirá la misma política incluso durante los días de "Oslo", es decir, en 1993. Hasta entonces Shimon Peres, cuando se desempeñó entre 1974 y 1977 como ministro de Seguridad, "contribuyó" a la paz con dos aportes negativos, nuevamente, en marcado contraste con su imagen inmortalizada recientemente en una película de Netflix que casi todos alaban y ensalzan como obra maestra, cuando en realidad no es más que una vergonzosa y ahistórica propaganda. En 1975, Shimon Peres creó una grave crisis política entre Israel y EE.UU., crisis que significó la congelación de las negociaciones entre Israel y Egipto. No está de más decir que Shimon Peres hizo esto en completa oposición a la posición del gobierno israelí dirigido por Yitzhak Rabin y el Ministro de Relaciones Exteriores Yigal Alon. Al final, el gobierno israelí pudo vencer la subversión encabezada por el ministro de Defensa, Shimon Peres, y Egipto e Israel firmaron los "acuerdos provisionales" en septiembre de 1975, que fueron la base de la visita de Sadat dos años después. La segunda "contribución" de Shimon Peres a la paz fue su aliento desde el Ministerio de Defensa, completamente contrario a la posición oficial del gobierno israelí, para el establecimiento de asentamientos judíos en el corazón de una densa población palestina, esto como parte de su objetivo. para evitar la implementación de la 'opción jordano-palestina' mencionada anteriormente.

En 1981, cuando ya era el jefe de la oposición, Shimon Peres trabajó para evitar el bombardeo del reactor nuclear en Irak, pensando que si Irak tuviera armas nucleares, Israel podría cancelar el "Acuerdo de Ambigüedad Nuclear" alcanzado entre Israel y los Estados Unidos en 1965, lo que constituye Hoy, la política oficial de Israel sobre el tema. En 1993, Shimon Peres se desempeñó como Ministro de Relaciones Exteriores bajo el Primer Ministro Yitzhak Rabin. La política oficial de Israel fue llevar a cabo negociaciones políticas con una delegación jordano-palestina en Washington, una delegación que representaba a palestinos moderados, la mayoría residentes en Cisjordania, que querían poner fin al conflicto. Shimon Peres, a través de su mano derecha Yossi Beilin, abrió conversaciones secretas en Oslo con miembros de la OLP que habían sido exiliados a Túnez ya en 1982. El resultado fue que los extremistas y violentos palestinos encabezados por Yasser Arafat regresaron a Ramallah, y desde entonces luego han estado llevando a cabo su bien conocido terror, en primer lugar contra los propios palestinos moderados, que continúan soñando con una solución al conflicto y, a diferencia del público en general, saben que el camino de Shimon Peres no conducirá allí. En cuanto a la paz, o más precisamente y la decencia: "paz". Como se puede aprender de la historia -un paso que requiere renunciar a los placeres de las imágenes- Shimon Peres hizo todo Nada más que contribuir a las posibilidades de paz en el Medio Oriente. Su conocida charla sobre un "nuevo Medio Oriente" es otra expresión de la falsa máscara de imágenes que logró crear en torno a sí mismo, y que el "Peres Center for Peace" (¡una organización fundada mientras él aún vivía!) continúa. cultivar a través de las visitas de futbolistas y modelos.

 

En 1985, Shimon Peres lideró el "Plan de Estabilización", cuyo objetivo oficial era "frenar la inflación", que en 1984 alcanzó un pico del 445%. En otra ocasión habrá que discutir cómo se produjo tal inflación. Cualquier historiador que entienda un poco de economía y cualquier economista que esté dispuesto a reconocer la realidad, sabe que la inflación no ocurre "así como así", como un tornado o un tsunami, sino que está totalmente provocada por el hombre, como cualquier otra. otro tipo de actividad humana. Basta con señalar el hecho de que desde la década de 1950 Shimon Peres se aseguró de identificarse ideológica e ideológicamente con las fuerzas "innovadoras" que hablaban en contra de las políticas económicas socialdemócratas lideradas por los gobiernos de Israel desde 1948 hasta la convulsión política de 1977.

Esta política económica era necesaria en vista de que Israel ha atravesado un proceso de desarrollo e industrialización sin precedentes y sin igual en el mundo entero. El día de su establecimiento, vivían en Israel unos 650 mil ciudadanos. Treinta años después ya contaba con más de 3 millones. Entre los años 1949 y 1952, los gobiernos de Israel establecieron 350 asentamientos. Solo en 1949, 240 mil personas emigraron a Israel. Ni las "fuerzas del mercado" pudieron hacer frente a estos desafíos, ni el "capitalismo clásico", sino la socialdemocracia como se mencionó, combinada con un enfoque claramente keynesiano. Los gobiernos de Israel hasta 1977 hicieron un esfuerzo más o menos exitoso por mantener un equilibrio entre el centro (Tel Aviv) y la periferia (Dimona, Eilat, Kiryat Shmona, etc.), un equilibrio entre la excelencia (ciencia, tecnología) y la inclusión (muchos inmigrantes llegaron analfabetos), en un equilibrio entre las necesidades de seguridad y las necesidades de la sociedad, etc.

Estos equilibrios se lograron principalmente debido a que la mayoría de la dirigencia política en Israel veía en la socialdemocracia no “solo” una necesidad derivada de los desafíos objetivos, sino también un conjunto de valores que sustentaban el hecho de que hasta el día de hoy israelí la sociedad es conocida por su nivel relativamente alto de solidaridad. Pero esta política fue constantemente atacada por la derecha económica y social, de la escuela revisionista de Zeev Jabotinsky. Sorprendentemente, por así decirlo, estas ideas de la derecha también se hicieron eco de figuras del movimiento obrero, que no dejaban de hablar de "innovación", como si el establecimiento del transportista nacional o el establecimiento de 350 asentamientos en 3 años o la absorción de millones de inmigrantes garantizando educación, salud y trabajo, no es innovación.

Shimon Peres fue uno de los más destacados en este evangelio de la "innovación", que ha servido a su imagen desde entonces. En 1985, Shimon Peres, ahora como primer ministro, tuvo la oportunidad histórica de realizar esta "innovación", en el contexto de la mencionada hiperinflación. Contrariamente a la posición de los principales economistas que proponían diferentes y complejas formas de enfrentar el problema (no hubo debate sobre la obligación misma de detener la inflación), Shimon Peres lideró una política cuyo significado práctico fue un gravísimo daño al sistema productivo en Israel. La personalidad venerada en cada reunión de la "Internacional Socialista", el gran "innovador" Shimon Peres, contribuyó a la realización de la política económica neoliberal, más que cualquier otro "revisionista" oficial. En otras palabras, Shimon Peres fue el representante en el gobierno israelí del "Consenso de Washington".

El milagro de la economía israelí en la actualidad es sin duda impresionante, en general y en particular en relación con las economías cojas de muchos países de Europa incluso, por no hablar de los países de América Latina. Pero también aquí es preferible observar la realidad a admirar las imágenes. El sector de la alta tecnología en Israel ocupa alrededor del 10% de la economía, y también se basa en primer lugar en el sector público: el ejército principalmente, y la famosa Unidad 8200 en particular. Más importante aún: al menos el 40% de los trabajadores en Israel ganan menos del salario mínimo. El desempleo en Israel es muy bajo, lo que por supuesto es una cifra importante y gratificante (si se ignora el hecho de que las dos mitades de sectores casi nunca se cuentan en las estadísticas: las mujeres árabes y los hombres ultraortodoxos).

Pero esta es una economía de servicios que permite la continua concentración del capital en manos de unos pocos, tal como dicta la ideología neoliberal. Esta es la "contribución" de Shimon Peres a la socialdemocracia israelí. La política que instituyó en 1985 dañó en primer lugar los baluartes del movimiento obrero que se había construido con diligencia y esfuerzo desde principios del siglo XX: el movimiento kibbutziano, el movimiento Mosaviano, y el más importante de ellos: el movimiento obrero que se organizó en torno a la Histadrut.

Cualquier observador decente sabe que el "plan de estabilización" tenía dos caras: una: frenar la inflación (¡un paso que podría haberse logrado de diferentes maneras y no necesariamente con una tasa de interés astronómica que eliminó 40,000 negocios en Israel en un corto período de tiempo!). El segundo - daño a los bastiones del movimiento obrero en Israel. Esta fue la contribución de Shimon Peres.

Entonces, ¿qué tenemos al final de la cuenta? Una imagen que está lejos de la realidad de una manera que convierte la realidad en imaginación o la imaginación en realidad. En el mundo del que vengo, un mundo de historia que se basa en la realidad, en realidad no existen tales opciones. Una imagen es una imagen, y la realidad es la realidad. Y en el caso de Shimon Peres, la conexión entre la imagen y la realidad ni siquiera es casual, simplemente no existe.

יום שני, 29 באוגוסט 2022

ואיזה מזל שהיתה שואה - או: על תועבה מטורללת חדשה, הצגה בשם 'גלבי' הממחזרת את עלילת הדם השיפריסית אודות חטיפת ילדי תימן ואקאטמופוקוסטן, המסחר בהם והשוואת העלילה למוראות השואה

 א. מדוע מזל שהיתה שואה? כי לפחות במסגרת ויכוח עם יהודים אפשר לעשות בה שימוש כדי להציג טיעון אבסורדי. במקרה הזה, האם יעלה על הדעת שאדם הגון יגיד מלה טובה על גבלס מכיוון שהוא היה יוצר נפלא ואיש משפחה למופת תוך השמטת פועלו הנודע בתחום השמדה שיטתית של עמים ידועים והצדקתה המדעית רציונלית? שאלה רטורית.

ב. אבל הלוואי שהיתה זו שאלה רטורית כי מה לעשות וגם יהודים חכמים מאד מסוגלים כך מסתבר להפריד בין איכותה האמנותית של הצגה לבין הביסוס הרעיוני והתוכני שלה, הגם שלהם ברור חוסר הבסיס וברורה להם מטרתה התעמולתית.

ג. לא, לא רק שלא צפיתי בהצגה הנזכרת ולא רק שגם באיומי אקדח או פיתויים כספיים לא אצפה בה, אלא שאני פוסל על הסף את ההנחה הסמויה המשמשת כטיעון מנצח, בוודאי אצל אנשים שטיפשותם אמנותם אבל גם אצל אנשים חכמים באמת, שאם לא קראת צפית ביקרת שמעת הקשבת למשהו, אין לך זכות לומר עליו שום דבר. זו הנחה חסרת שחר עקרונית ומעשית ואין אדם אחד שעומד במבחן המופרך שהיא קובעת, ושכל מטרתו הוא לחמוק מדיון לגופו של עניין.

ד. על פי השמועה, התועבה האמנותית הזו שמבחינה זו, אמנות לצרכי תעמולת תועבה, איננה חידוש כמובן, משלבת את סיפורה הטראגי של ישראלית ממוצא או מזיקה תימנית (בדרך כלל אלו המזהים עצמם כחלק מטרללת העדתיות הישראלית הפאתטית ההזויה והמזיקה כשהיא לא סתם מגוחכת ומצחיקה, כ'מרוקאים' או 'אשכנזים' או 'תימנים' וכן הלאה, הם דור שלישי או רביעי של ישראלים ש'תימניותם' רלבנטית למציאות חייהם בערך כפי ששורשי הוויתי כהמשך של אמבה רלבנטיים לרופא העור שלי), עם סיפור טראגי של ניצולת שואה. הרלטיביזם הזה, מלבד מה שהוא הכחשת שואה לכל דבר ועניין, נועד לא 'רק' להעמיד על אותו מישור את שתי הטראגדיות, אלא להעמיק את אחיזת השקר המוכר בשם 'פרשת ילדי תימן'.

ה. על עצם קיומה של הפרשה הזו אחראים נוכלים מסוגו של שיפריס, שלמרות שכל מה שכתב בספרו המצוטט תדיר הופרך על ידי אנשים חרוצים ובעלי סיבולת יוצאת מגדר הרגיל להשקיע שעות בקריאת שקרים עלילות וחצאי אמיתות הגרועים משקרים, הנשזרים יחד לכלל עלילת דם מהסוג שרקחו בזמנו קציני האוכארנה בבואם להפיץ בהצלחה מפתיעה כבר יותר ממאה שנה את הפרוטוקולים של זקני ציון, דבריו ממשיכים לשמש כאמור אנשים טובים אפילו, קל וחומר חלאות, שמניחים שהעובדה שמשהו כתוב ומודפס ומופץ ומצוטט, הופכת את מה שכתוב ומודפס ומופץ ומצוטט, לעובדה.

ו. ולכן מזל שהיתה שואה. כי לפחות מיהודים מצופה, לפחות מצד יהודים, להתייחס בגיחוך וביטול וזעזוע ועלבון וזעם וחרפות וגידופים כלפי העובדה שראש הראשות הפלסטינית למשל מצהיר בארוע רשמי, שישראל עשתה לפלסטינים חמישים שואות, זאת על בסיס המחקר שעשה האיש הנחמד הזה, המטאטא את המדרכה מול ביתו, שכל שכניו אומרים עליו שהוא מענטש, מחקר שקבע ששואה לא היתה ולא נבראה והיא כל כולה המצאה ציונית שנועדה להצדיק את גזל פלסטין מידי עמה האותנטי.

ז. מי שמניח שאם העובדה ששיפריס וחלאות מסוגו כתבו הפיצו הדפיסו הסריטו הרצו על והמחיזו את פרשת ילדי תימן, הופכת את מה ששיפריס וחלאות מסוגו הפיצו הדפיסו הסריטו הרצו על והמחיזו את לעובדה, חובתו להסביר מה בדיוק ההבדל בינו לבין תומכי מכחישי השואה או מה בדיוק ההפרש בין מלאכתו של שיפריס לבין מלאכתם של קציני האוכארנה עם הפרוטוקולים, או מלאכתו של גבלס בעניינים ידועים אחרים.

ח. הטיעון לפיו שיפריס איש מקסים בעל כוונות טובות איננו רלבנטי לדיון. לא רק כי גם גבלס כך אומרים היה איש משפחה למופת, אדם תרבותי וכן הלאה, ולא רק כי אין ספק שגם קציני האוכארנה האזינו למוזיקה קלאסית ושלטו בצרפתית עוד יותר מששלטו בשפתו של טורגנייב. אלו ואלו טיעונים שלא ממין העניין, וכך גם באשר לטיעון הסביר שהמחזה 'גלבי' הוא יצירת אמנות מרהיבה ולכן ראויה.

ט. המחשבה שהצגה זו מועמדת להיכלל בסל תרבות של מוסד רשמי כלשהו, חיל חינוך של צבא ההגנה לישראל אם להזכיר אחד מסוגו, לא רק מעוררת פלצות, לא רק אמורה להביא כל אדם הגון לעשות כל שביכולתו למנוע את הדבר, לא רק שהיא בבחינת עוד תמרור אזהרה לעומק הטירלול בו מצויים חלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית, אלא שהיא קודם כל עצב גדול עוד יותר משהיא עלבון עמוק לשכל הישר.