זהותי היהודית-ציונית: להיות עם חופשי

 

ואחרי ש'חפרנו'(תי) קצת (הרבה) בענייני היסטוריה של הזרמים ביהדות זמננו (ויש עוד הרבה מה לומר בנושא), כמה מלים סובייקטיביות המתמקדות בזהותי היהודית כפי שהתגבשה גם על יסוד תלמוד-היסטורי וגם על יסודות חשובים אחרים (ערכים, חינוך מהבית, אלימינציה וכד').

בכמה מלים: זהותי היהודית היא ציונית-חופשית. בעוד כמה מלים מוכרות, אני רואה עצמי שייך לקבוצת היהודים הרוצים להיות 'עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים', ופועלים בהתאם.

פעולה כזו דורשת כמובן תאור והגדרה ותכנית פעולה הנחוצות לצורך תרגום המושג 'עם חופשי' לשפת המציאות.

זהותי הקיבוצית - הגם שהיום אני אזרח חיפאי - היא חלק מכך. אבל היא לא תנאי ולא מסקנה הכרחית. מה כן? אני 'יהודי מארץ ישראל' כפי שאמרו מעפילי שבתאי לוז'ינסקי (ומן הסתם לא רק הם) לבריטים במרץ 1947, על חוף ניצנים שם גם נולדתי וגדלתי וספגתי ערכי חירות, שוויון ואחווה, במגבלות האנושיות כמובן.

כי גם בחיפה, בראשון, באילת, בתקוע ובבית שאן, ובתל אביב כמובן ובבת-ים, דימונה, אשקלון ואשדוד, ניר עם, יטבתה ונהרייה, וכן הלאה, אפשר להתאמץ להיות חלק מעם חופשי בארצנו.

הזהות היהודית שלי היא היסוד להיותי חלק מעם היושב בארצו, ארץ ישראל. החלק 'החופשי' כפול ואולי משולש.

פעם אחת אני 'חופשי' במובן שהיום מייחסים למושג 'חילוני' או 'אתאיסט'. חופשי מהרעיון הכפייתי שבורא העולם, ולצורך העניין נגיד שהוא קיים, עסוק בשאלות קטנוניות למיניהן.

ככזה אני חופשי לעיין ברעיונות שעלו על הכתב על ידי קודמי, גם אם רובם ככולם בהחלט האמינו גם בבריאה, גם בבחירה, גם בהשגחה כללית וגם בהשגחה פרטית וחלקם אף העיזו פנים לספר לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע מה היא 'התכנית האלוקית'.

פעם שניה אני חופשי משלטונם של לא יהודים, שמסיבות טובות אפילו - אהבתם העצמית האנושית כל כך (כלומר אני לא רואה שום בעיה עם העובדה, וזו עובדה, שרוסי אוהב את תרבותו הרוסית, אנגלי את תרבותו האנגלית, וצרפתי לא עלינו, גם הוא אוהב את תרבותו הצרפתית) - הציבו לאמותי ואבותי תנאים של חיבה, כלומר יחסי קח (אמנסיפציה) ותן (את נפשך היהודית).

פעם שלישית אני חופשי מאיומם של לא יהודים, שמסיבות רעות מאד - הנובעות למרבה הזעזוע מאהבתם העצמית האנושית כל כך - נוקטים כלפי מדיניות של תן (את הארץ שלך) וקח (כלום ועוף מכאן לפני שיהיה מאוחר).

ומשני החופשים השליליים האלה (מטוב ליבם של הצרפתים ומרוע ליבם של המופתים) ומהחופש החיובי האחד והחשוב כל כך (תחושת האדנות שיש לי על מקורות ישראל), נגזרת תכנית חיי הציונית כאן בארץ ישראל.

חיי כאן הם חיי איש עברי, המדבר, חולם, מתווכח, מקלל ומחבק בעברית, כאן על פני אדמה, בארץ הטובה הזו ששר ההיסטוריה גזר עלינו לחלוק אותה עם עם ערבי שעדיין עסוק בגיבוש זהותו, כוונותיו ותכניותיו ( ומעט עייפתי מלקחת אחריות על כל העסק הזה, הגם שברור לי שאין לי ברירה אבל זה כל ההבדל: האם משהו נעשה בלית ברירה או מתוך תחושת בהילות הנשענת על בושה והלקאה ומחיקה עצמית. אני לא שם כי אני מזדהה ומשתייך לקודמותי וקודמי שבאו הנה לפתור את הבעיה היהודית ולא את הבעיה הפלסטינית).

וקרוב לוודאי שמשהו חסר כאן ב'מניפסטקסט' הזה, אז קדימה. 'תנו בראש', והעיקר לא לפחד כלל.

 

שתי הערות בעניין 'דת' ו'יהדות'

 האחת, עד לפני כ-250 שנה, יהודים לא הגדירו עצמם. ההגדרות דרושות במקומות בהם הדברים לא ברורים. יהודים היו יהודים, ויהודיותם באה לידי ביטוי באופן רב-מימדי, מלבוש דרך מזון, ממבנה חברתי ('קהילה') ועד כלכלה כמובן.

 הם "שמרו תורה ומצוות" כי "תורה" היתה שום דבר חוץ מ"מצוות" ו"מצוות" הרי נבעו מפרשנות "התורה". במלים אחרות, מדובר במצב הצבירה 'הטבעי' (הימי ביניימי) של היהודים מאז יסודה של היהדות הרבנית או הפרושית או החז"לית, כמו גם של מוסלמים ונוצרים.

 בימי הביניים, כשם שמוסלמי התפלל חמש פעמים ביום, וכשם שהנוצרי הלך לכנסיה פעם בשבוע, כך התנהלו חיי היהודים "על פי תורה ומצוות". גם כשהרס"ג "הגדיר" במאה ה-10 את עם ישראל במלים "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כל כוונתו היתה לשים גבול ברור בין יהודים לקראים, והדברים ידועים.

 השנייה, עד למאה ה-19, המושג 'דת' לא שימש כלל להגדרה היהודית שממילא לא היתה. המושג הזה החל להיות מושג מרכזי בשיח היהודי במאה ה-19, בשל אתגרי האמנסיפציה.

 לא במקרה, הראשונים לעשות שימוש במושג החדש הזה, 'דת', היו הרפורמים, ומשמעות המושג הזה מבחינתם לא היה חוק, אלא "קונפסיה", כלומר 'אמונה'. (האם מטענה זו נגזר שיהודים עד אז לא האמינו? לא. ובכלל, אין אדם, אף אדם, שאינו מאמין במשהו. לגופם של יהודים, עד למאה ה-19, ההבדל בינם לבין נוצרים או מוסלמים היה במצוות אותן הם נדרשו לעשות.)

 הרמב"ם הגדיר זאת בערך לפני 800 שנה, כאשר קבע כי  "בענייני אמונות ודעות אין לפסוק הלכה כפלוני". ואמנם, מפעלו הכביר של הרמב"ם היה במישור בו יש ועוד איך לקבוע הלכה כפלוני: המצוות המעשיות. במלים אחרות, הרמב"ם בעצם אומר ליהודים: 'תאמינו במה שאתם רוצים, באלוהים המחולק לעשר ספירות או לאלוהים שדמותו בנויה על שלילת התארים. כך או אחרת, העניין החשוב הוא לא במה אתם מאמינים אלא מה אתם עושים'. כל זה התהפך על הראש במאה ה-19.

 אכן כן: הרפורמים היו 'רק' זרם אחד, אבל התשובה שהוא נתן התייחס לשאלה אליה התייחסו כולם – כולל הבונדיסטים והציוניסטים – והיא איך אפשר אם בכלל להמשיך ולהיות יהודים במציאות חסרת התקדים של האמנסיפציה.

 התשובה הרפורמית מסתכמת מבחינה יהודית ב'משה': משיחיות=כן, היא כבר כאן (האמניספציה); שפה (עברית)=לא; הלכות=לא. ובמקביל היא נותנת תשובה אמנסיפציונית: אמונה יהודית (קונפסיה)=כן. ומה היא? 'תעודת ישראל' כלומר תפקיד היהודים הוא להמשיך ולהפיץ את רעיונות האמנסיפציה שמקורם בנביאי (ולא בכוהני!) ישראל הקדומים ('איש תחת גפנו', 'וכיתתו חרבותם', 'לא ילמדו עוד מלחמה').

 התשובה האורתודוכסית (המוכרת גם בשם 'ניאו-אורתודוכסית' כדי להבדיל אותה, ובצדק, מהתשובה החרדית) היתה סוג אחר של 'משה': משיחיות=לא, אבל יופי שיש אמנסיפציה; שפה (עברית)=כן, אבל רק לצורך תפילה; הלכות=כן (אבל רק במישור האישי ובוודאי לא הכלל-קהילתי). הניאו-אורתודוכסים קיבלו גם הם את הקונפסיה של 'תעודה לישראל', גם אם בפחות נמרצות (הראייה: הם, בדיוק כמו הרפורמים, התנגדו לציונות באופן נחרץ וחריף).

 בין לבין התגבשו 'הקונסרבטיבים' שמבחינת האורתודוכסים היו רפורמים ואילו מבחינת הרפורמים היו אורתודוכסים. ללא ספק 'המשה' שלהם דרש הרבה מאד בירורים ולכן היה הרבה פחות מובהק ולכן הם 'חטפו' מכאן ומכאן: משיחיות=אולי, בכל מקרה טוב שיש אמניספציה; שפה (עברית)=כן (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות); הלכות=כן ולא, תלוי אם הן בבחינת גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, או הן מקוריות (כמו שבת) ולא מקריות  (כמו הלכות קטניות בפסח). והקונפסיה שלהן היתה חיוב האמנסיפציה אבל הבנה שאוטו-אמנסיפציה היא אולי הדרך הנכונה יותר (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות).

 התשובה החרדית לעומת השתיים מסתכמת בפיתוח קונפסיה-אנטי-אמנציפציונית: 'חדש אסור מן התורה'. כל השאר – ה'משה' שלהם – כפוף לקונפסיה הזו, ומשמעות העניין מוכרת לכולנו: הפניית גב לכלל-ישראל, בהתאם לעקרון שקבע החת"ם סופר – 'השומע ישמע והחודל יחדל' (כלומר מי ששומע, מבין ומפנים, את העקרון שחדש, כלומר מודרנה, אסור מן התורה, ישמע וימשיך להיות ממושמע. לעומת זאת, יהודי שיחדל לשמוע את העקרון האוסר חדש מן התורה, יחדל להיות יהודי).

 כל זה התפתח כאמור במרוצת המאה ה-19.

 ואיך כל זה קשור לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל. ובכן, בניגוד למקובל לחשוב בימינו, ישראל היא מדינה יהודית בלאומיות, ולא בדת שלה. לא 'רק' כי ככה חשבו וכך פעלו כל מייסדיה ובוניה, ולא רק כי זה לא יכול להיות אחרת בדמוקרטיה (הבנויה על חופש המצפון, עקרון הזר לכל מונותיאיזם מעצם הגדרתו ככזה כי או שיש או שאין אלוהים ואם יש אלוהים אז יש לו תורה והתורה היא אחת ואין לה 70 פנים ואם יש לה 70 פנים יש אישים המוסמכים להסביר אותם), אלא כי המבחן פשוט מאד:

 קחו למשל את הלכות השבת הדתיות. מה הן מחייבות למשל? איסור נסיעה בשבת. האם בישראל יש יהודים הנוסעים בשבת? כן. האם הם כפופים לענישה דתית-הלכתית בשל כך? לא. וכך לגבי כל, אבל כל אחד ממצוות ההלכה, הכל כולל הכל, כולל כמובן חתונה: לא הדת האורתודוכסית כפתה עצמה בעניין זה על מדינת ישראל אלא ההפך: מדינת ישראל הכריעה בחוק שענייני חתונות נמסרים בידי ממסד דתי-אורתודוכסי מסויים (כל זה כביטוי לתהליך פוליטי לגיטימי לחלוטין, שלדעת אנשים רבים מבטא כפייה דתית אבל גם בעניין זה הם טועים לחלוטין ולו מהסיבה שכל חוק, בכל תחום, מתקבל ברוב קולות על פי כללים מוסכמים מראש).

 בקיצור, אין בישראל שום חיבור חוקי-משפטי בין 'דת' למדינה אלא יש רשימה ארוכה של הסדרים והסכמות, חלקן בחוק וחלקן בנוהג, שלדעת לא מעט אנשים (אבל כנראה לא מספיק אנשים) היא, הרשימה הזו, מבטאת מעורבות-יתר של 'הדת' במדינת ישראל.

 יתכן והם צודקים, יתכן ולא, כך או כך, כמו כל עניין אחר, כל עוד יש כאן דמוקרטיה, הוא כפוף להכרעת הציבור הנגזרת משילוב של דיון ציבורי (גבוה או נמוך, בינתיים הוא הולך ומנמיך), הצעות כאלו ואחרות, וקטורים לעניין ושלא-לעניין, הליך פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי, וכן הלאה: אינטרסים כלכליים, מניפולציות, יצרים, עיקר ותפל, במלה אחת: פוליטיקה.

 

השאלה היא לא למה דת, אלא מה התוכן שלה

 פוסט על דת. גילוי נאות כדי לחסוך זמן לאלו שיודעים הכל וחשוב מכך: קובעים לאחרים מה הערכים הנכונים. ובמקרה הזה: שנאת הדת כעמדה הנאורה. הפוסט הזה נועד לנסות להסביר את ההגיון הפנימי של כל הדתות, והוא נכתב לא מנקודת מבטי הערכית (אני יהודי אתאיסט ואם למישהו יש בעיה עם האוקסימורון הזה לכאורה שיבקש הסבר ואשמח לכתוב על זה מחר), אלא מנקודת מבט היסטורית (כי זה מה שאני יודע לעשות).

תקציר מנהלים ויודעי-כל מפרדס-חנה-כרכור ובנותיה: הדת נשענת על המצב האנושי הבסיסי - התובנה האנושית האוניברסלית אודות קוצר תפיסתו של האדם, תובנה הנשענת על תכונתו הטבעית של האדם לדעת.

לא רק הדת נשענת על התובנה הפרדוקסלית-לכאורה הזו (רצון לדעת, הבנה של קוצר דעת) אלא כל שיטה אחרת המספקת לאדם מענה על צורך קיומי: משמעות, מפת דרכים, מוסר, תפקיד, מטרה, ייעוד.

כל אלו אם זה עדיין לא ברור, אינם תכנים אלא דרכים. כי גם לנאצים, כן, גם לנאצים, היה צורך במשמעות והתורה הנאצית סיפקה להם מפת דרכים, מוסר, תפקיד, מטרה וייעוד.

על אי-יחסיותו של המוסר או מדוע המוסר הנאצי מוטעה מיסודו, בפעם אחרת. כי הפעם מדברים כאן על דת.

ובכן דת, או מה שמאז המאה ה19, אבל לא לפני, מוכר בשם 'אידיאולוגיה' הן 'מפת דרכים' שנותנת מענה לצורך אנושי בסדר, משמעות ותפקיד.

(ופיסקה קצרה על המושג אידיאולוגיה: לא שלא היו אידיאולוגיות לפני המאה ה19, אבל המושג עצמו נולד אחרי המהפכה הצרפתית, ללמדנו שבמערכות המחשבה והתודעה והמוסר מהמאה ה19 ואילך נוסף מימד חדש שהצדיק מושג חדש, כמו במקרה של האנטישמיות, עוד אידיאולוגיה חדשה שנולדה במאה ה19 ולכן גם השם הזה - אנטישמיות - הוא מהמאה ה-19).

לייבוביץ המפורסם נהג לצטט את אריסטו הלא פחות מפורסם שאמר - כך אמר לייבוביץ - ש'מטיבעו של האדם שהוא רוצה לדעת'. לטבע הזה יש לפחות שלושה מימדים:

האחד - רוחני. הרצון לחיות בצלם אלוהים. השאיפה להתרוממות הרוח והנפש הנשענת על ידיעה. 'דע מאין באת' וכן הלאה.

השני - חומרי. הידע ככלי המייעל את דרכו של האדם מרעב ופחד אל שובע ובטחון. במלה אחת: טכנולוגיה.

השלישי - אבולוציוני. או כפי שסיכם זאת שם גדול אחר, קונרד לורנץ: 'החיים הם לימוד'. ולזכותו של לורנץ, איש הברווזים המפורסם, הקביעה שלו התייחסה לממלכת החי כולה, מצנונית ועד ג'ירפה, מהאינואיטים ועד תושבי פרדס חנה.

הכריש הוא כריש הוא כריש כבר 300 מליון שנה. ההומו-סאפיינס הוא הומו-סאפיינס כבר 300 אלף שנה, אבל בשונה מהכריש, התוכנה שלו, להבדיל מהחומרה שלו, השתנתה כל הזמן. זה 'מותר האדם', זה ולא יותר.

הידע האנושי נמצא בצמיחה מתמדת מכיוון שההומו-סאפיינס הבין 'מהרגע הראשון' שלו על פני האדמה, שהוא לא מבין. דתות נוצרו כפאצ' על הפרדוקס הזה. ככל שהן נהיו משוכללות יותר, ככה הן חיזקו את הפאצ' והשיא הגיע בידועים בשמם 'ימי הביניים', או-אז הדתות הגדולות, נצרות ואסלאם וגם כמה אחרות במזרח הרחוק, הצליחו להביא לשיא את ניתוקו של האדם מהתבוננות במציאות, תנאי לצבירת ידע, לעיבודו ולשימוש בו.

התמורה החלה כך אומרים בשילוב של כמה ארועים היסטוריים כמו למשל הדבר השחור שהשמיד שליש מאוכלוסיית אירופה וניער את כל המציאות החברתית, כיבוש קונסטנטינופול שהביא להגירתם של מלומדים מהמזרח למערב, המצאת הדפוס שהתרחשה בערך באותו הזמן, גילוי אמריקה שהעלה ספקות אצל יותר ויותר אנשים לגבי מעמדה של הכנסיה כ'יודעת כל' שפיקששה יבשת שלמה על שלל תרבויותיה, מלחמות הדת שנבעו מהמחאות של לותר, וכמובן הרנסאנס, ליאונרדו, מקיאוולי וההוא שהמציא את הפרספקטיבה, שכחתי לרגע את שמו.

כך או כך, ובניגוד לצפיות של שונאי-הדת בימינו, המהפכה המדעית שנוצרה מכל אלו, שהתוצר המוחשי שלה - המהפכה התעשייתית - חולל פשוטו כמשמעו מהפכה בתנאי הקיום של האדם (בסך הכל יותר לטוב מאשר לרע ובכל מקרה המהפכה התעשייתית, עד למלחמת העולם השלישית והאחרונה, היא בלתי הפיכה ומתרחשת כל הזמן), לא הביאה לקצן לא את השאיפות הדתיות ועוד פחות מכך את המסגרות הדתיות.

או בקיצור: עובדה. עובדה שגם אנשים מדעניים ביותר, באורח החיים ובמקצוע שלהם גם יחד, ממשיכים להיות דתיים. בקיצור: אונ' בר אילן אם זה לא ברור, או השכן שלכם, כולל אולי זה שבפרדס חנה.

אז איפה הבעיה. באותו המקום בו היא היתה תמיד: הדת תמשיך ללוות את ההוויה האנושית כי היא נותנת מענה על צורך אנושי עמוק. במלים אחרות, זו לא בעיה אלא מציאות. שתי מסקנות אפשריות:

א. אין ולא יהיה פתרון מתמטי גם בעתיד הקרוב לאף אחת מהשאלות הגדולות שההומו-סאפיינס מתמודד איתן בהצלחה כזו או אחרת ב300 אלף השנים האחרונות: הידע ימשיך להצטבר ולשמש כבסיס לשיכלול החיים האנושיים ('יותר חשמל פחות עמל' אבל גם 'לשם מה אני עמל').

ב. אין ולא יהיה מנוס מלהמשיך את הויכוח על תכניהם הקונקרטיים של תפיסות עולם, אידיאולוגיות, דתות, מצעים פוליטיים, כאלו ואחרים.

הבעיה בקיצור היא לא למה לכל הרוחות יש דת (או כל תורת חיים אחרת המדברת בשם אלוהים או לא בשם אלוהים), אלא מה התוכן שלה, ובעיקר כיצד היא מסתדרת עם המציאות שמעבר לה.

וממש בקיצור, וכרגיל: הטקסט והקונטקסט. הטקסט הוא הדת, זו או אחרת, הקונטקסט הוא כל מה שמסביב לה. היחס ביניהם הוא מה שהופך לעניות דעתי הלא קובעת אך המנומקת, דת מסויימת למכובדת ואחרת למסוכנת.

או בנוסחה החביבה עלי: השאלה היא לא האם דת, אלא איזו, מה התוכן שלה, מה היא אומרת על סביבתה. ובמלה 'דת' אם זה לא ברור, הכוונה היא לכל תפיסת עולם.

ובהמשך הדרך, אולי מחר, תשובה היסטורית על שאלה מעניינת מאד (אותי בכל אופן אבל לא רק אותי אחרת לא הייתי יודע עליה כלום): מדוע יהודים החלו לעשות שימוש במושג 'דת' רק, כן, מה לעשות, גם במקרה הזה, רק מאז המאה ה-19.