מחשבות ברכבת תקועה ברציף 40 דקות כי כנופיית ברברים חוסמת כבישים ומסילות בשם היהדות האמיתית

 כן, אני יודע בוודאות שני דברים:

א. שהחרדים הם הבסיס הקואליציוני בלעדיו אין ממשלה (והממשלה הזו עשתה כמה דברים חיוביים מאד, ואני מאלו שהיה להם ברור שהיא תשלים קדנציה מלאה)

ב. שיש המון יהודים בארץ, רובם חילוניים מסורתיים ו'סתם' דתיים, שמשוכנעים מעל לכל ספק שהחרדים הם היהודים האמיתיים (ולכן מותר להם הכל)

אז אחרי שניקינו את השולחן כך שברור לי שברור לכם שברור לי שאין לי אשליות לא לגבי לונדון ועוד פחות מכך לגבי הסיכוי שהציבור החרדי ישנה את דרכו באופן מהותי וניכר (כי אני מאלו שממשיכים לרמות את עצמם כבר יותר מרבע מאה לגבי התמורה האיטית והשקטה המתרחשת בעולם החרדי, ואפילו כתבתי על ההונאה-העצמית הזו כמה וכמה דברים בבלוג שלי ובמקומות אחרים),

ובכן, אחרי כל ההקדמות הללו אומר את דעתי על התופעה, תוך שאני מתמקד:

לא בדימוי העצמי של החרדים (אנחנו היהודים האמיתיים)

וגם לא בהערצה לה הם זוכים (שהרי הם היהודים האמיתיים)

וכמובן לא בהשלכות הפוליטיות (היותם בסיס חיוני לקואליציה בלעדיה אין ממשלה בלעדיה יש איראן חזקה וחיזבאללה עם 150 אלף טילים וכוח רדואן על הגדר וחמאס שוחט ואונס שוב פעם מתי שיתחשק לו, כי בהחלט מתחשק לו אבל בזכות הממשלה הזו שקיבלה סטירה מצלצלת מגברת מציאות, חמאס וחיזבאללה ואיראן חלשים בהרבה, והצבא הסורי לא קיים, וכל זה בזכות הממשלה הזו שבלעדי החרדים לא היתה מתקיימת).

בקיצור, מדובר במאפיה.

זו שיטת הפעולה של החרדים. מאפיה. קוזה-נוסטרה. ביידיש זה נשמע יותר טוב: אונזערע (אדער נישט פון אונזערע)

כן. ברור, למה אני עושה שימוש בהא הידיעה והרי מדובר כהגדרת טמקא ב"קיצוניים"...

נו, למה? כי כבר לפני שלושים שנה בערך, תאר פרופ' מנחם פרידמן מאונ' בר-אילן את היחס בין 'הקומץ' "הקיצוני" לבין הסביבה הטבעית שלו: היא משמשת לו גם כבסיס יציאה, גם כמספק תשתיות, גם כמקור ללגיטימציה, גם כמטרייה חברתית ופוליטית.

בדיוק כפי ששכונת המעמד הבינוני-הגבוה בניו ג'רזי משרתת את 'הקומץ' "הקיצוני" המונהג על ידי טוני סופרנו ענד קומפני.

כי בלי סביבה נורמלית המקיימת שגרה - חשמל זורם בכפות ידי כולם, כך גם התחבורה, כך גם המערכת הבנקאית, כך גם בתי המאפה של הקאנולי והפסטה, כך גם המסעדנים, כך גם משווקי היינות וספקי הדגים הטריים, כך גם השליחים המביאים לטוני את העיתון אל סף ביתו בכל בוקר, וכמובן תחנות הדלק וכן הלאה וכן הלאה - ובכן בלי סביבה נורמלית המקיימת שגרה הטוני'ז פשוט לא יכולים לפעול.

כי שורש פעולתם הוא החברה הנורמלית שעושה בשבילם את כל העבודה.

הם חיים כידוע מסחיטת האנשים הנורמלים, ממוצרים 'הנופלים ממשאיות' וכמובן מפינוי אשפה (פעולה לגיטימית המאפשרת להם להסתובב בכל פינה בעיר כי בכל פינה בעיר מייצרים אשפה ולכן בחסות איסוף האשפה אפשר לאיים על הירקן שאם לא ישלשל 1000 דולר לאחד מה-אר-יו-טוקינג-טו-מי ישברו לו את הברכיים, ישרפו לו את האוטו ואם יש צורך יירו לו בראש).

אז אחרי שהבנו את הגיון הפעולה של המאפיה הסיציליאנית בניו ג'רזי, קל יהיה לנו להבין את הגיון הפעולה של כנופיות החרדים שהשביתו חצי מדינה אתמול, וזוהי גם ההתחלהלהלה וגם המשך של דברים דומים שהם עשו בעשרות השנים האחרונות.

באשר לפרופ' מנחם פרידמן ממנו למדתי לעומקה את תופעת החרדים: אם זה עוזר למישהו לבלוע את התרופה, מדובר בדוס, אמנם כיפה סרוגה, אף אחד לא מושלם אבל בכל זאת,

כלומר לא מדובר באיזה שולמית אלוני פינת אורי משגב אלא ביהודי כמעט אמיתי, כיפה סרוגה, בר-אילן בתקופה הטובה שלה (לפני שרצח רבין הפך את המוסד האומלל הזה למעוז הטירלול הפסבדו-פרוגרסיבי כדי שהאמינות שלהם בעיני המטורללים האמיתיים בחיפה ובתל אביב תגדל).

לגנותו של פרידמן יש לומר את מה שאמרתי קודם לגנותי: הוא שיער, על פי פיתוח של 'מודל השוק' כפי שהכתיר את אחד ממאמריו המבריקים ביותר, כי התופעה החרדית, הואיל ואין לה הגיון כלכלי, והואיל והחרדים, בניגוד לדימוים, רובם ככולם נהנתנים בדיוק כמו רוב האנשים האחרים (ונהנתנות, במידה, היא יופי אם זה לא ברור), הרי שנגזר על החרדים להגיע לסף משבר שיספק להם את אותה סטירת-מציאות מהסוג שקיבלנו כולנו ב-7 באוקטובר, אמנם בנושא חשוב אחר, לא כלכלה וחברה אלא בטחון ומדינאות (טוב, רובנו קיבלנו, יש כאלו שעדיין לא הבינו מה קרה).

ענד היר ווי אר. מאז שפרידמן חקר וכתב את הדברים עברו עוד 30 שנות ריבוי חרדי חסר רסן, ריבוי בכל המובנים, לא 'רק' הדמוגרפי, אלא בעיקר התודעתי-דימויי.

טוני סופרנו חטף על הראש מה-FBI, אצלנו המקבילה של ה-FBI בונה עליו קואליציה.

ונדייק: FBI עם דגש על ה-F בלבד, כלומר המדינה,

כי בניגוד למקרה של המאפיה הסיציליאנית בניו ג'רזי, התופעה החרדית חשופה לעין כל ולכן אין צורך בבלשים ומכשירי האזנה ומלשינים וכן הלאה,

הם הרי לא רק אומרים בקול רם מה הם חושבים, לא רק עושים בדיוק מה שהם חושבים כלומר לא רק שהם משתינים עלינו מהמקפצה, אלא זוכים כאמור במחיאות כפיים על היותם היהודים האמיתיים, והרי אף אחד לא מחא כפיים לטוני סופרנו, אפילו לא הבת שלו.

אז מה עושים? נו, פשיטא: אחרי הבחירות הבאות מארגנים קואליציית-משרתים, קואליציית-נורמלים, קואליציית-מקבלי-כללי-משחק-משותפים-לכל.

נו, פשיטא, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שכולנו יודעים שזה לא יקרה.

חזל"ש. כל אחד לשגרתו.

ובבניין ציון.

בין משיחיות להיסטוריה - 59 שנים לפרשה לא מאד מוכרת הקשורה למלחמת ששת הימים

 

השבוע נציין 59 שנים למלחמת ששת הימים. ודווקא היום, ב-1 ביוני 1967, התרחש ארוע חשוב ולא מוכר: הצעה של ח"כ צעיר למנוע את המלחמה באמצעות הפגנת יכולת גרעינית מצד ישראל.

אבל עד שנגיע לעניין הלא מוכר הזה, נגיד כמה מלים כלליות על מלחמת ששת הימים, כדי להבין טוב יותר את ההקשר ואת ההקשר של ההקשר ואת הקשרו של זה.

ובכן, מבלי להכנס כרגע לעובי הקורה, מקובלת עלי הבנת המלחמה הזו בתוך רצף של מלחמות, ומבחינה זו קולעים דבריו של דן שיפטן – הרואה ברצף הזה את 'מלחמת שלושים השנים', רצף שהגיע לסיומו בהסכם המדיני עם מצרים מ-1979

הסכם זה מוכר במקומותינו בכינוי האורווליאני 'הסכם שלום', והרי אין בו ולו שמץ של שלום אלא כמה סעיפי-אינטרסים חשובים ומבורכים כשלעצמם ולא יותר מזה, ולא 'רק' כי חלקם מופרים ממש בשניות אלו, בהמשך להפרה שיטתית המתקיימת כבר לפחות 15 שנה.

אבל להבנתי יש לראות גם את 'מלחמת שלושים השנה' הזו כחלק מתוך המכלול העולה בקנה אחד עם מהותו כמכלול (אחרת איננו מכלול): סך כל יחסי העם היהודי השב לארצו (במלה אחת: ציונות) עם סביבתו החברתית-תרבותית-מדינית (בקיצור: החסלנית).

כי אם נביט על מהות האסטרטגיה של נאצר למשל, גיבור החסלנות הערבית האנטי-ציונית מ-1954 ועד מותו ב-1970, נגלה שאין שום הבדל בינה לבין זו של אש"ף, של חמאס, של חיזבאללה, של איראן מאז 1979, וגם של כל התנועות והארגונים הפוליטיים המופעלים על ידי אזרחים ישראלים ממוצא ערבי, לאמור: התשה התשה התשה שחיקה.

אבל היום דווקא רציתי לשים את המוקד על נושא אחד חשוב, לא מאד מוכר, הקשור לתמונה הגדולה, נושא שגדולתו הדרמטית עומדת בעינה בלי צורך בחיבור לשום עניין אחר – גישה מוטעית אבל אף אחד לא שואל לדעתי ובוודאי לא מתייעץ עמי – הלא הוא עניין הגרעין.

ובכן, מעשה שהיה כך ממש בתמצית היה: בדיוק על יסוד ההבנה ההיסטורית שהצעתי לפני רגע לגבי החלוקה למלחמות כעניין משני העומד בצילה של הסיבה למלחמות (הרצון המקיף והגורף לחסל את הישות הציונית ומי שאומר אחרת הוא או טיפש או שקרן ואני באמת לא יודע מה יותר גרוע), אמרו אישים בכירים במערכת קבלת ההחלטות של ישראל לצייד אותה ב'נשק ליום סגריר' כפי שכונה בפייטנות מעוררת כבוד מסויים הנשק הגרעיני.

המפורסמים והחשובים ביניהם היו בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס.

וכפי שבוודאי ניחשתם, בדיוק על סמך אותה הבנה היסטורית, אישים בכירים אחרים במערכת קבלת ההחלטות של ישראל סברו שאם יש משהו שאין לבנות עליו בטחון הרי שהוא הנשק הגרעיני וכי הדרך הנכונה לבטחון לאומי היא הדרך הקונוונציונלית.

המפורסם והחשוב ביניהם היה יגאל אלון.

כבר בשנות ה-50' הוא הציע לבסס את התשובה לאתגר הבטחון הלאומי על חוסן לאומי ראוי לשמו, כזה המבוסס על כלים שלובים:

גם חברה חזקה וצודקת, גם אתיקה בפוליטיקה, גם דמוקרטיה רבת מימדים (לא רק זכויות אלא קודם כל חובות, לא רק זכות לפטפט אלא החובה ללמוד כדי שלדיעה הקדושה יהיה איזה שהוא בסיס נתונים)

וכמובן צבא עם חזק, צבא לא קטן, לא טיפש אלא חכם, כזה שידע לפעול עם או בלי עומק אסטרטגי שבשנות ה-50' היו בבחינת פנטזיה (אלא אם היו מקבלים את הצעת אלון ב-1948 לשחרר את יו"ש, להמשיך לשבת על הליטאני ולקיים נוכחות צבאית בסיני עד רפיח).

אלון לא היה היחיד בעמדתו זו אבל הוא היה גדול מנסחיה. לצידו פעלו אישים כמו גלילי, אשכול, גולדה ומאוחר יותר יצחק רבין.

לשיטתם, לצד בניין הכוח הקונוונציונלי נכון היה לנסות ולקדם מהלכים מדיניים חלקיים, חלקיים בכוונת מכוון, מתוך ידיעה שבאזור החביב הזה הכולל מהאוקיינוס עד למפרץ עשרות ועם הזמן מאות מליוני אנשים בני 'דת השלום' המהוללת, הסכמי-חליפות-שטוקהולם הטובים לכל היותר למערב אירופה ולדרום אמריקה, מקומם לא יכירם כאן.

ואיך כל זה קשור ליום המסויים הזה לפני 59 שנים?

כי ב-1 ביוני 1967, שעות ספורות לאחר שמשה דיין הפך בזכות עיתונות יבבנית ומניפולטיבית לשר הבטחון של ישראל, הציע עמיתו ותלמידו שמעון פרס, מאותו הבוקר חבר כנסת טרי בקואליציה המורחבת שהוקמה לילה קודם (וכללה אפילו את מנחם בגין יו"ר גח"ל), לפוצץ מתקן גרעיני בדרום הארץ ובכך להודיע למצרים עם מי יש להם עייסק.

מלה על המהלך הפוליטי של ה-31 במאי 1967: מינואר 1966 דיין ופרס (ועוד כמה גאונים), היו חברים ברפ"י, מפלגה שהובסה בבחירות 1965 ומאז ועד ה31 במאי 1967, היתה עסוקה בלגנות את ממשלת ישראל הנבחרת במלים 'בוגדת בבטחון המדינה' (אם זה נשמע מוכר זו בעייה שלכם בשמיעה, לכו לבדיקת אזניים)

על טיב המהלך העיד דיין עצמו במלים 'נדרשו 80 אלף חיילים מצריים להכניס אותי לממשלת ישראל' (כלומר לעזאזל הכרעת הבוחר הישראלי, טוב שיש משבר).

מהצד השני כינה את המהלך השר הבכיר ישראל גלילי כינה בארבע אותיות היוצרות הברה אחת: פוטש.

ובכן הצעתו של פרס לא רק שלא מומשה אלא היא אפילו לא עלתה לדיון.

ארבעה ימים מאוחר יותר פרצה המלחמה ביוזמה של ישראל, זאת לאחר תקופת המתנה בת שלושה שבועות שהגיונה הבינלאומי שמור ליהודים בלבד כמובן, אלא אם מדינתם היתה באלסקה או באנטרקטיקה ואז בהעדר מאות מליוני אנשי דת השלום אולי המציאות המדינית היתה אחרת

במהלך המלחמה, בניגוד לעמדתו המפורשת של שר הבטחון החדש - להדוף את הצבא המצרי עד למרכז סיני, להמנע מלפגוע בירדנים ועוד פחות מכך להתקוטט עם הסורים ולשחרר את הגולן - מומשה האסטרטגיה הקונוונציונלית שניסח אלון לכל המאוחר בספרו 'מסך של חול' ב-1959:

וכך, אחרי שישה ימים, עמד צבא עם חזק וחכם על הסואץ (ולא במרכז סיני כהוראת דיין), על הירדן (ולא במערב ירושלים כפי שקיווה דיין) ועל הגולן (ולא בטבריה כפי שהציע דיין).

תוך שהוא עושה שימוש בכלים רגילים, יצר צה"ל עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה.

ממשלת ישראל מצידה, אחרי רגע קצר של מבוכה מדינית שנבעה מזכרון הנסיגה החד צדדית המגוחכת ב-1957, קבעה מדיניות שהחזיקה מעמד עד 'המהפך' של בגין (שחילץ את דיין מספסלי הכנסת האחוריים ועשה ממנו שר חוץ), לאמור: ישראל לא חוזרת לקווי ה-4 ביוני בשום תנאי.

על הצעתו של פרס - לעשות שימוש גלוי ביכולת הגרעינית של ישראל - יחזור שר הבטחון משה דיין ביום השני של מלחמת יום הכיפורים.

אבל כדי להבין יותר לעומק את סיפור הוויכוח על הגרעין הישראלי לצרכי בטחון, יש לחזור עוד כמה שנים לאחור.

ובכן, כחלק מתוך תפיסת פיתוח מדעית, החליט ממשל אייזנהאוור לחלק בשנות ה-50' כורים גרעיניים למחקר ברחבי העולם.

גם ישראל היתה ברשימה, וכך נולד ב-1958 הכור המוכר ליד יבנה, על גדת נחל שורק: כור מפוקח, מנוטר, מוכר.

אלא שבעלי הגישה הבטחונית הלא-קונוונציונלית הנזכרת, החלו כבר כמה שנים קודם לכן במהלך עצמאי, כלומר ללא החלטת ממשלה (ראש הממשלה הרשה לעצמו כי הוא היה ראש ממשלה).

אחרי מבצע קדש, וביחס ישיר לסיוע הישראלי לצרפת, החלה זו לסייע לישראל בפרוייקט דימונה.

הכל התנהל בסודי סודות (למרות נוכחותן המשונה של משפחות של צרפתים שמכל המקומות בעולם בחרו להתיישב דווקא בבאר שבע, נו אופנס, ברכות על האליפות).

אבל כל זה התפורר אחרי שב-16 בדצמבר 1960 פורסמה בעיתון אמריקני תמונה של הכור.

בצר לו נאלץ בן גוריון להתייחס לנושא והוא עשה זאת בנאום בכנסת ב-21 בדצמבר 1960.

במסגרת נאומו הסביר ראש הממשלה כי מדובר בכור לצרכי מחקר הדומה בגודלו לכורים שברשות קנדה והודו למשל.

והנה, ממש באותם ימים החל להתכונן למילוי תפקידו הנשיא הצעיר והחדש קנדי, שנבחר בתחילת נובמבר לתפקידו, אך שנכנס בפועל לבית הלבן כמקובל לקראת סוף ינואר 1961.

קנדי שם לו למטרת-על לקרר עד כמה שניתן את המלחמה הקרה, שכידוע כמעט התפוצצה בקובה, אמנם באוקטובר 1962, אבל מבחינת קנדי משמעותה המעשית של מדיניותו, חייבה קודם כל מניעת הפצת נשק גרעיני, בוודאי באזורים בעייתיים כמו המזה"ת.

מאותו הרגע (ינואר 1961) ועד התפטרותו של בן גוריון ביוני 1963, ניהלו שתי המדינות משחקי חתול ועכבר, כשהצד הישראלי עסוק בלקנות זמן.

בין לבין, בעיקר אחרי חשיפת הכור כנזכר בדצמבר 1960, הקפידו שותפי הקואליציה – חלק מהם (גלילי ואלון אם להזכיר את החשובים ביותר) צידדו בגישה הקונוונציונלית הנזכרת, ללוות דרך 'ועדת שרים לענייני בטחון' שהוקמה על פי דרישת אלון אחרי בחירות 1961, את האסטרטגיה הבטחונית והמדינית של ישראל.

כמה חודשים אחרי התפטרותו של בן גוריון נרצח קנדי.

מחליפיהם של קנדי ובן גוריון, ג'ונסון ואשכול, הגיעו להבנות בנושא הגרעין שבאו לידי ביטוי במזכר ההבנות המפורסם (אצל מי שלומד היסטוריה בכל אופן) מה-10 במרץ 1965.

מזכר ההבנות כלל שלושה עניינים: א. התחייבות של ארה"ב לספק לישראל נשק איכותי קונוונציונלי. ב. התחייבות של ישראל לא להיות המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי. ג. הסכמה של ישראל שארה"ב תצייד את ירדן בשריון איכותי.

כך, ב-10 במרץ 1965, נולדה רשמית - עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי - העמימות הגרעינית הישראלית המפורסמת (בעמימותה).

אלא שעבור בן גוריון, פרס ודיין, היתה זו סיבה לפרישה פוליטית ולהקמת רפ"י. גם ארוע זה נחוג ממש עכשיו לפני 61 שנים.

כאמור, בבחירות נובמבר 1965 הובסה רפ"י והלכה לאופוזיציה וכמו אופוזיציות ידועות אחרות היא ביטאה אופוזיציה גורפת לממשלה, גם על חשבון אינטרסים ממלכתיים חיוניים.

ואז הגיע נאצר, גירש את כוח האו"םשמום, חסם את המיצרים, וכך החלה ההמתנה המפורסמת.

ואז היה 'הנאום המגומגם', ואז הלחץ הציבורי, ואז הפוטש, ואז נכנס דיין למשרד הבטחון.

ואז הציע פרס להפגין יכולת גרעינית, ובכך גם להבטיח קפאון בדרום (אז כבר ישבו 100 אלף חיילים מצריים כשעה מבאר שבע ועשרים דקות מבארי), וחשוב מכך: לחסל לעד את היחסים המיוחדים עם ארה"ב, שאז מלאו להם בקושי חמש שנים, ולמעשה (מרץ 1965) בקושי שנתיים.

ואז יחזור על מהלך דומה משה דיין. הוא יעשה זאת ב-7 באוקטובר על רקע המציאות בשטח, מציאות שנבראה על ידי מהלך של האיש של דיין במטכ"ל, הלא הוא ראש אמ"ן זעירא

זעירא כידוע שיקר לממשלה אודות הפעלת 'האמצעים המיוחדים' שהמידע שאמור היה לעלות מהם היה חיוני לטובת ההחלטה על גיוס מילואים (אלא שהם לא הופעלו בכוונת מכוון).

בהמשך הדרך ניסו דיין ופרס לבטל את העמימות הגרעינית באמצעות טריקים ושטיקים מהסוג שזיכה את פרס בכינוי המדוייק מצידו של רבין: חתרנות בלתי נלאית.

ובכן, נכון לעכשיו ממשיכה לשרת את ישראל ברמת הצלחה כזו או אחרת האסטרטגיה הקונוונציונלית.

ועל תומכי ביטול העמימות אמר אלון ב-1979 שלא לפירסום, שהם מתאפיינים "בשיקול דעת אינפנטילי" כהגדרתו, וכי לדעתו הם פסולים "למלא כל תפקיד ציבורי".

ולסיום נזכיר כי כבר ב-1967, מיד אחרי ששת הימים, נולדה הגירסא האינפנטילית לא פחות, זו שמוכרת כמעט מאז בצירוף המשיחי "שלום עכשיו" (וכן, התנועה הזו עצמה תחת השם הזה נולדה אחרי 1973, ובכל זאת).

לא בכדי העיתונאים שתמכו במשיחיות התלושה של 'שלום עכשיו' (כמהות ומאוחר יותר כתנועה רשמית), העריצו את דיין ובהמשך את פרס.

כיצד מסתדרת המשיחיות של 'שלום עכשיו' אם ביטול העמימות הגרעינית?

פשיטא: אלו שתי גירסאות של המשיחיות הקטסטרופלית המוכרת במלים 'ישועת השם כהרף עין', לאמור - אם ניסוג לקו הקדוש יפרוץ השלום ואם לא יפרוץ השלום נחסל את בעיית הבטחון עם 'נשק ליום סגריר'.

כך או כך: די לצעידה המעיקה בנתיב המפותל של ההיסטוריה אלא משיח-עכשיו.

איכשהוא נדמה לי שאתם מבינים שאני ממש בעד המשך התפתלות במשעול הצר של ההיסטוריה.

ברייקינג ניוז: אין דיפ סטייט. מה יש? סטייט. לפעמים דיפ, לפעמים שטחית.

 א. תקציר מנהלים

אין דיפ סטייט.

יש סטייט. לפעמים היא דיפ, לפעמים שטחית.

יש האומרים בדרך כלל שטחית, כי האומרים הם בדרך כלל אלו שרק אומרים, כלומר כאלו שתפקידם בחברה הוא לדבר, ומי שרק מדבר, בוודאי אם מדובר בעיתונות, הוא פטור מלקחת אחריות ולכן הוא יכול לומר כל מה שעולה על דעתו.

אבל, ולכן, אם בוחנים את המצב לא רק כפי שמוצג על ידי המדברים-המקצועיים אלא כפי שעולה מעיון במצבו של המצב, הרי שהסטייט לא פעם שטחי בפעולתו, אבל לא פעם גם מאד דיפ.

אבל לא במובן שמקובל לתת לצירוף הדרמטי שכל כולו סטגדיש: דיפ-סטייט. כי, כאמור, ברייקינג ניוז - וזהו תקציר המנהלים ומכאן אפשר להמשיך ולעבור הלאה, יש אחלה רילז של מטוסים ושיטות קשירת חבלים - אין דיפ סטייט.

יש סטייט.

ב. מה זה סטייט

הסטייט הוא שילוב של נציגי ציבור נבחרים (כך או אחרת) ופקידים המסייעים להם לממש את מדיניותם (אחרת או כך).

כך הוא הסטייט מאז היות מדינות, עוד בשלב ערי המדינה החצי-פסטורליות (כי רוב הזמן הן היו עסוקות במלחמות אחרת מהיכן אפשר היה להשיג עבדים אם לא במלחמות בהן הצד המפסיד הופך להיות עבד של הצד המנצח מה שמלמד שאין שום קשר ולו מקרי בין עבדות לגזענות אבל אי אפשר לטפל בכל ההבלים שמייצרים כאן ובכל שפה ובכל מקום לאחרונה בבת אחת)

הואיל וזה מצב הצבירה של הסטייט, של כל סטייט, כבר כמה אלפי שנים, כדאי להעיף מבט על האופי היסודי של המכנה המשותף של שני מרכיבי הסטייט (נציגים ופקידים) - היותם בני אדם.

ג. מה זה בן אדם

בן אדם הוא יצור מורכב ומורכבותו פשוטה למדי. הוא אוהב את עצמו ומאהבת עצמו הוא מביא לעולם את אהוביו.

אבל הוא מבין שכדי לטפח ולהגן על אהוביו, כדאי לו לשתף פעולה עם אהובי-אהוביו המוכרים יותר בשמות כמו משפחה מורחבת, חמולה, שבט, עדה, אומה.

כפי שניתן להבין המורכבות הפשוטה הזו היא פשוטה רק בהגדרה. בפועל היא מסובכת להפליא.

ולמנגנון המקיים את הסבך הזה כמו גם מנסה להתמודד עמו ולהפיק ממנו תועלות, קוראים כבר בערך 2500 שנה בשם 'פוליטיקה'.

ועכשיו אולי ברור יותר למה התכוון המשורר אריסטו או אפלטון או שניהם או בכלל מישהו אחר, אבל מאותה התקופה, כאשר אמר שהאדם הוא יצור פוליטי.

ועכשיו אולי ברור יותר למה התכוונו משוררי המקרא כשדיברו על האדם כחלק מציבור, מעדה, מעם, שנאמר "הנה כולכם ניצבים היום" וכן הלאה, וכמובן "לא בשמים היא אלא בפיך ובלבבך לעשותו" וגומר.

ובוודאי אמור להיות ברור מדוע יתרו הציע למשה את מה שהציע: שרי מאות ושרי עשרות וכן הלאה.

משה היה נציג הציבור (הוא נבחר על ידי אלוהים, סוג עתיק של קלפי, שנאמר 'קול המון כקול שדי'), ואילו שרי המאות וכן הלאה היו פקידיו.

ועכשיו ברור מדוע הפוליטיקה, שהיא יסוד הסטייט, סוחבת בתוכה מראשיתה מתיחות בלתי ניתנת לפתרון מוחלט, עד כדי סתירות מתסכלות, בין המרכיב הייצוגי שלה לבין המרכיב הפקידותי שלה, כי אלו ואלו בני אדם.

ד. עוד משהו חיוני על בני אדם

מה שאצל היוונים הקדמונים הוכר כפער בין 'אונטולוגיה' (מה שיש) לבין 'אפיסטמולוגיה' (מה שאומרים שיש), הוכר אצל הנביא ישעיהו למשל במלים "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" ובתהלים במלים הידועות "בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ", או אצל חז"ל במלים "אין תוכו כברו".

אחר כך באו הנוצרים ולימדו אותנו שהפרחים האדומים הם לא באמת פרחים אדומים אלא מסמלים את הדם של ישוע.

אחר כך הרמב"ם הראה לנו באיגרת תימן שלו איך הוא משחק אותה כאילו שהוא מאמין בביאת המשיח אבל משיח ממש ממש עני ורוכב על חמור אבל לא "עכשיו" כמו שצעקו ברחוב קפלן בצנעא אלא בעוד כמה עשרות שנים.

ומקיאוולי לימד אותנו מקיאווליזם (שהיא תורה הפוכה במהותה ובחשיבותה מהדימוי שיש למושג 'מקיאווליזם' מה ששוב מלמד את מה שמנסה ללמד פרק זה, פרק ד).

ומארקס כנגד כולם: פלביים נגד פטריצים וכן הלאה, ההכרה (האפיסטמה) היא כאילו, ואילו הדבר האמיתי הוא מערכת הכוחות הנסתרת (האונטו)

שזה מבוא לדיפ-סטייט אם לא שמנו לב, ואם שמנו מותר לחייך לנוכח האירוניה: גדולי מפיצי השטות אודות הדיפ-סטייט הם אנטי-מארקסיסטים מוצהרים כשלמעשה הם גדולי משמרי יסוד היסודות של המארקסיזם שהרי מארקס טען בדיוק את מה שהם טוענים: שיש דיפ-סטייט.

ואחרי שצחקנו קמעא אפשר להמשיך במסע ההיסטורי החביב הזה.

בוראי 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שפעלו בערך באותו הזמן בו הופלל דרייפוס, המשיכו בדיוק את אותו הקוו: המציאות היא לא מה שנראה לעין, אלא להפך, שולטים בה כוחות אפלים. היהודים, אלא מי.

גם וובר לא התלוצץ. אבל בניגוד לכנופיית הפרוטוקולים ומפלילי דרייפוס, הוא דיבר בשבח הפוליטיקה הליברלית ואפילו חרד לה.

עד כדי כך שהוא ממש המליץ עליה בתור שליחות!!

ולכן וובר גם דיבר בשבח הבירוקרטיה, הלא הוא שלטון פקידים שכוחו בעיוורונו: בניגוד לשיטה הפיאודלית שהבדילה בין סוגי אנשים מראש וכעיקרון, המדינה הליברלית נותנת שירות לכולם, אפילו לאוהדי בית"ר והפועל. וסחנין. הייתם מאמינים? עובדה.

אבל וובר גם ידע לומר מלה רעה על הצד העיוור של העיוורון - היותו עיוור למציאות, כלומר אטום, כלומר סתום, ומי מאיתנו לא פגש פקידיוט. או לפחות שמע עליו.

אורוול כבר היה מעט ציני כשסיפר לנו על אופייה של חוות החיות: כולם שווים אבל יש כאלו (החזירים) ששווים יותר. ובכל אופן הוא המשיך את המסורת של הפער בין מה שאומרים שיש לבין מה שיש.

ה. אז מה היה לנו

בני אדם. על מורכבותם המורכבת. וזה עוד לפני שהם מחלקים ביניהם את התפקידים. ההוא נציג, ההוא פקיד, הפקיד אמור לעשות את מה שהנציג אמור לעשות בשיבתו כנציג.

אבל ממילא ומלכתחילה ובדיעבד ולמפרע ותמיד מה שיש לעשות מסובך לעשות ולכן העשייה תמיד חלקית.

וזה עוד לפני שזוכרים שהמציאות של נציג אחד (משה) העושה רצון אחד (של הבוחר שלו: אלוהים) התקיימה רק בספר שמות פינת ספר דברים.

בכל הפרקים האחרים של המציאות - הישראלית למשל - יש אינספור נציגים של אינספוראינספוראינספור גדול עוד יותר של אלוהימים (קוראים להם 'אזרחים'), כשמולם עומדים אינספור אתגרים שכל אחד מהם סיפור בפני עצמו וכל אחד מהם הוא הסיפור שלא נגמר לא יכול להגמר ולא יגמר לעולם.

אז כשזו המציאות - וזו המציאות - אפשר לעשות שני דברים:

האחד - לנסות להבין אותה כפי שהיא, בידיעה שקללת האפיסטמה-אונטו חלה על כולנו.

השני - לקשקש את קישקוש הדיפ-סטייט כי למה לעבוד קשה ומי בכלל אוהב קללות אלא אם מדובר ב'צד השני' ואז יאללה בלגן. הבה נקללה: בוגדים, וקסנריסטים, וגנריסטים, ביביסטים, וכן הלאה.

ו. אז מה יש לנו

על דרך השלילה: צריך באמת מידה הגונה של טירלול או של שכנוע-עצמי-מכוון-רטוריקה-של-שנאה כדי להמשיך ולהאמין במחשבה שיש באיזה שהוא מקום (איפה בדיוק?) חבורת סוד מוחלט בהחלט של כמה פקידים בכירים המנהלים אותנו א-לה-מארקס.

כמה? מי מינה אותם? מי מנהיג אותם? איפה הם נפגשים? למי הם נותנים דין וחשבון? מכמה פקידים זוטרים הם אמורים להסתיר את ההסתרות שלהם? מתי פקיד זוטר הופך לבכיר שהופך לדיפסטייטניק? או להפך - מה קורה כשדיפסטייטניק סרח ואיננו מוכן לשתף פעולה עם התכתיבים של קרן וקסנר?

על דרך החיוב: צריך מידה גדולה של הגינות כדי לגשת ולבחון את אופן תפקוד המדינה, כל מדינה, כסך כל הוקטורים הנובעים מפעולתה השוטפת.

ומי שמצוייד בהגינות בסיסית כזו, יגלה למשל את הדבר המובן מאליו: פקיד, גם אם נטיית לבו הפוליטית היא לשם ולא לכאן, מסוגל לעשות את מלאכתו נאמנה.

הנה שאלה רטורית להמחשת הטיעון: כשהאיטלקי אנצ'לוטי מאמן את נבחרת ברזיל (והוא מאמן את נבחרת ברזיל) האם יש ולו שחקן אחד בנבחרת ברזיל שלא יודע שבמקרה שנבחרת ברזיל תשחק מול איטליה במונדיאל הבא (כי איטליה שוב בחוץ אבל נגיד שתחזור הסיטואציה של גמר 1970 או 1994) אנצ'לוטי האיטלקי גם יהיה אוהד של איטליה וגם יעשה את מלאכת אימון נבחרת ברזיל באופן המקצועי ביותר?

כאמור שאלה רטורית.

והמשכה המתבקש: האם יש סיכוי שאנצ'לוטי הוא לא המאמן הטוב ביותר בכלל ולנבחרת ברזיל בפרט? בוודאי.

כך גם לגבי פקידים שאולי הגיעו למקומם הלא-נכון כחלק מההגיון המוכר של 'העיקרון הפיטרי' שכולנו מכירים כבר 60 שנה.

ויש גם פקידים שאכן הגיעו למקומם הנכון אבל עם הזמן הם התעייפו.

אבל את אותו הדבר אומרים על נציגי ציבור שהגיעו למקומם הנכון אבל עם הזמן הם התעייפו.

או שהם סתם טעו. ולו באופן חלקי.

וכל אלו הפשטות עקרוניות. אבל כל אחת מהן עומדת מאחורי דוגמא של ממש, והחיים הם סך כל הדוגמאות הממשיות שכולנו מכירים מפה ומשם.

ז . אז מה יהיה לנו

כאמור, אם אפשר לפמפם דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט, אז למה לא.

לא רק הנייר סובל הכל. גם הלוח החלק של הדף הריק של הרשת החברתית.

מי שאולי יוכל לסבול פחות את פימפום טימטום תופי הטמטם של הדיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט הוא העתיד הליברלי של כולנו.

פנינו לאן? נסיון לסכם בקיצור תובנות מבוססות היסטוריה, לפי נושאים מרכזיים

 

א. פנינו לאן – ביטחונית: תובנת היסוד היא ששורש הסכסוך איננו לא שטחים ולא עוול כזה או אחר(הנכבה, הפליטים וכיו"ב), אלא עצם עצמו של הרעיון הציוני (בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים). הואיל והערבים הרשמיים, אלו שמובילים דעת קהל, אלו שמנהלים מדיניות ואלו שמסבירים אותה, משוכנעים מעל לכל ספק שכל מרכיבי הציונות יסודם בשקר (אין עם יהודי, אין ליהודים העכשוויים קשר לארץ ישראל, אין זכות למדינת לאום, משפט העמים הוא כסות מניפולטיבית ושיקרית לקולוניאליזם ולאימפריאליזם), הרי שהמסקנה הבטחונית חייבת לקחת בחשבון את המשך העוינות הערבית בשלל כלים ושיטות. 

אין זה אומר ש'אין חדש תחת השמש'. להפך: כפי שהסבירו זאת מנהיגים ציוניים למיניהם (הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, יגאל אלון ואחרים), כל אחד בדרכו ודגשיו, בניין האומה היהודית עומדת במרכז הדרך להקטנת העוינות ואולי למיגורה המוחלט (כלומר הגעה למצב של הכרה מהותית בזכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל). תפיסה זו איננה שוללת כמובן 'תהליך מדיני', כלומר את הכלים הדיפלומטיים, והיא בוודאי לא עומדת בניגוד לצעדים כמו הסכמי "השלום" עם מצרים וירדן, או 'הסכמי אברהם', אך כל הצעדים הללו חייבים לעמוד בביקורת קפדנית. 

אין לטפח לגביהם אשליות (הבאות למשל לידי ביטוי באמצעות הצגתם כ'שלום', או בדיבורים על 'יש לעשות הכל' כדי להגיע ל'שלום' וכיו"ב אמירות סרק מסוכנות), ואסור להן לבוא על חשבון תפיסת בטחון מרחבי מהסוג שיגאל אלון היה המדויק ביותר במנסחיו (באמצעות המלים 'גבולות בני הגנה' או 'עומק אסטרטגי'). 

 

ב. פנינו לאן – כלכלית: מפעל בניין האומה הציוני דרש מהרגע הראשון שלו 'כלים שלובים', כלומר 'פלורליזם רעיוני ומבני' , גישה שראשון מנסחיה היה הרצל, שכתב ב'מדינת היהודים' גם בשבח התכנון המרכזי, גם בשבח הבעלות הציבורית על תשתיות חיוניות, גם על חשיבותה הקריטית של יזמות וחופש פעולה כלכלי, גם על יתרונותיה של הטכנולוגיה לטובת קידום יעדים כלכליים וערכים חברתיים, גם על מרכזיותו של המדע, גם על חשיבותה של אמונה ('אם תרצו אין זו אגדה'). 

המציאות הוכיחה את נכונות גישתו של הרצל, שיושמה בפועל מאז ראשית ההתיישבות הציונית (1878), למרות תמורות דרמטיות בנקודות זמן ידועות (החשובה בהן: 'תכנית הייצוב' ב-1985 על כל מה שבא אחריה, בעיקר 'חוק ההסדרים' המפקיע מידי נציגי ציבור כלי דמוקרטי מרכזי בשם תפיסות זרות לציונות ולכלכלה הרציונלית 'משולבת הכלים' גם יחד). היעדים הלאומיים של ישראל היו תמיד כאלו שנדרש מאמץ ציבורי להשיגם: התיישבות, תשתיות לאומיות (מים, אנרגיה, קרקע, אקולוגיה) בניין כוח צבאי, פיזור אוכלוסין, סולידריות חברתית, מערכות רווחה (חינוך, בריאות, אבטלה, פנסיה). 

היסטורית יעדים אלו הושגו בשילוב-כלים מגוון למדי: יוזמה פרטית, מפעלים היסתדרותיים, יוזמות ממשלתיות. כך גדל שטח העיבוד החקלאי ויכולת התפוקה שלו עשרות מונים; כך הפכה ישראל את גורל המים שלה; כך פתרה את בעיית האנרגיה שלה; כך קלט הישוב והמדינה אוכלוסייה עצומה בגודלה (בוודאי ביחס לנקודת המוצא: 24 אלף יהודים בלבד ב-1878!) ועוד יותר מכך במגוונה העדתי – יהודים הגיעו ארצה מעשרות מדינות כשהם מדברים עשרות שפות, והנה נוצרה כאן חברה מתפקדת. כל מה שהיה נכון בעבר ממשיך להיות נכון היום ביתר שאת. היעדים הלאומיים לא רק שלא הסתיימו, אלא שעל הקבועים (כי כל הזמן יש לעבוד על תחזוקת הקיים בכל תחום) התוספו חדשים, בראשם בטחון מזון והרחבת מוטת הריבונות הישראלית קודם כל על שטחים שאין מחלוקת לגבי היותם בריבונות ישראלית או שעליהם להיות כזו (נגב, גליל, שטחי C). 

למרבה הצער, בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת תודעה שקרית לפיה ישראל הגיע לעוצמתה הכלכלית רק אחרי שכלכלתה שוחררה ל'כוחות השוק'. שקר זה משרת אג'נדות חינוכיות המתקיימות כבועה, גם ביחס להיסטוריה האמיתית של הכלכלה בארץ ישראל, וגם ביחס למתרחש במדינות מפותחות בעולם כולו: אין ולא תתכן כלכלה חופשית לחלוטין. אין מדינה שהממשלה לא מעורבת בכלכלה שלה ברמה כזו או אחרת. רוב המדינות המשמשות לישראל כנקודת ייחוס (OECD) רואות בחקלאות ובקרקע נכסים לאומיים.

 

ג. פנינו לאן – דמוגרפית: בניגוד גמור לרוח הנכאים ששורה בעולם כבר מאז שהכלכלן תומאס מלתוס ניבא את סופה של האנושות כתוצאה של פער בלתי אפשרי לסגירה בין הגידול הדמוגרפי בטור הנדסי לעומת הגידול במשאבי הצריכה בטור חשבוני, העובדות מלמדות שאין שום בעיה לכדור הארץ לשאת בקלות גם אוכלוסייה של 12 מיליארד בני אדם לפחות. 

מן הבחינה הזו ישראל היא בבחינת מקרה בטל בשישים, וכך גם לגבי העם היהודי. אבל לא רק בחנוכה כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, אלא גם בענייני דמוגרפיה. המתרחש בישראל מבחינה זו אמור להיות המודל שחייב לעמוד לנגד עיניהם של תושבי כל המדינות הנהנות כמו ישראל מחברה ומפוליטיקה המבוססות על ליברליזם: גידול קבוע באוכלוסייה בשיעור של יותר מ-2% בשנה, לא 'רק' באוכלוסייה מיוחדת (החרדית) אלא לאורך ולרוחב החברה כולה. 

העובדה ששטחה של ישראל קטן ומוגבל, לא אמורה להפוך למנוף לדכא גידול דמוגרפי. אתגרי פיזור האוכלוסין אמיתיים ויש לגשת אליהם באותה גישה שבנתה את הכלכלה בארץ הזו, מימי הרצל ואילך: תכנון, יוזמה פרטית ציבורית קהילתית ואחרת, תוך שילוב-כלים נחוץ, לגופו של עניין ומקרה (כי התיישבות בנגב איננה זהה להתיישבות בשומרון; ואתגריה האורבניים של חיפה אינם זהים לאלו של באר שבע). 

יש לזכור שכבר ב-1922 קבעו 'מומחי' הספר הלבן שלארץ הזו יש 'כושר קליטה כלכלי מוגבל', ובהתאם רצו לווסת את העלייה היהודית (תוך התעלמות כמובן מההגירה הערבית, התעלמות המלמדת על היסוד הפוליטי-הלא-ענייני של הנחת היסוד אודות מגבלות כושר הקליטה הכלכלי). היה זה בימים בהם חיו בארץ פחות ממליון בני אדם: כ-800 אלף ערבים וכ-100 אלף יהודים. היום חיים בשטחי המנדט לא פחות מ-15 מליון בני אדם. 

השאלה הדמוגרפית לפיכך היא המשך של השאלה הכלכלית, וכשם שאת הכלכלה יש לנהל בשלל כלים-שלובים המתכנסים לפיתוח ממשי המאפשר השגת שלל יעדים לאומיים, כך גם את הדמוגרפיה, אותה יש לראות כ'נמען' של הפעולה הכלכלית, שהרי הכלכלה נועדה לשרת את החברה. 

 

ד. לאן פנינו – חברתית: החברה הישראלית, כהמשך של החברה הישובית, מתאפיינת בהטרוגניות עצומה. יש הרואים בה איום, יש הרואים בה שיטה, יש הרואים בה ברכה. אך קודם כל יש לראות בהטרוגניות עובדה. 

הרואים בה איום חוששים מאובדן המכנה המשותף. לדעת הקיצוניים בקרבם החברה בישראל מזמן עברה את נקודת האל-חזור באשר ליכולתה לגבש מכנה משותף, ומסקנתם היא שיש לחזק את המערכות הממלכתיות שאינן תלויות ישירות בבחירות (כלומר מערכת המשפט) כך שהן תקבענה מה הוא המכנה המשותף. 

הרואים בה שיטה מדברים על '12 השבטים' מהם מורכבת החברה בישראל, תוך שהם מציעים כותרות לשבטים הללו: 'רוסים', 'ערבים', 'חרדים', 'אשכנזים' וכיו"ב. לכאורה מדובר בגישה המכבדת פלורליזם ומקדמת אותו, אך למעשה מדובר בגישה ריאקציונית שכמו במקרה של הכלכלה, מנסה לכפות על המציאות הדינמית צורת מחשבה המנוגדת למהות הדינמית: עולה מרוסיה איננו 'רוסי', זאת עוד לפני שנזכרים בעובדה ש'רוסיה' (כמו מרוקו או תימן וגם פולין וגרמניה) היא ארץ מספיק גדולה מכדי לייחס לכל יהודי שהגיע ממנה שורה ברורה של תכונות קבועות. 

חשוב מכך: המציאות הדינמית מייצרת צורות מחשבה ותכונות חברתיות חדשות, ומסדרת את המוכרות בשלל דרכים מגוונות. מכאן, שיהודי שעלה מרוסיה למשל, נושא עמו את עברו והרגליו, אך הללו נמצאים במגע רציף ודינמי עם אלו של זולתו. 

'שבטים' לא קיימים לא במובן הזה ועוד פחות מכך במציאות החברתית היומיומית: אנשים מחליפים מקומות מגורים; אנשים משתנים עם הגיל ועם מצב כלכלי ומשפחתי; אנשים מפתחים ומטפחים גישות תרבותיות בהתאם להבנתם את המציאות, והדברים ידועים ומוכרים לכל אדם באשר הוא. הדיבורים על 'מרוקאים' או 'תימנים' או 'יקים' הם דיבורי סרק חסרי כל משמעות מעשית, אפילו לגבי הדור הראשון של העולים מהארצות הנ"ל או מארצות אחרות, להוציא אולי לתקופת חיים קצרה וראשונית. 

מכאן שהגישה הרואה בהטרוגניות ברכה, רואה את הברכה לא בסטטיות של מרכיבי ההטרוגניות אלא בדינמיקה שלהן. עצם העובדה שאנשים הולכים מצד אחד כשהם נושאים בגאווה כזו או אחרת את מוצאם, אך מצד שני מתחברים ומתקשרים עם אנשים בעלי עבר-מוצא שונה (יותר או פחות), היא סוד ההצלחה היחסית המוכחת של החברה הישראלית. 

דיבורים על 'קווי שבר' או על 'שסעים' בלתי הפיכים כביכול, הם פרי הסתכלות שטחית במקרה הטוב, אינטרסנטית-פוליטית במקרה הרע. בפועל החברה הישראלית כמו כל חברה חופשית ודינמית אחרת, מתפתחת כל הזמן לכיוון החיובי, לצד בעיות ידועות המאפיינות את המציאות המודרנית מעצם טיבה המתירני (הלא הוא הצד הנוסף של הליברליזם היקר לרוב המוחלט של האזרחים): סטייה, פשיעה, אלימות, בריונות כביש ועוד, שורה של עניינים ובעיות שגם בהם יש לטפל בשילוב-כלים שסוף ריבוי מעשיו בהרבה מאד מחשבה תחילה.

 

ה. פנינו לאן - למי ראוי לתת את הכח הפוליטי להוביל? בדמוקרטיה התשובה על השאלה הזו קבועה וברורה מאליה: סך כל הבחירות של 'רצון העם'. 

בשיטה הפוליטית הנהוגה בישראל המתאפיינת בייצוגיות שכמעט אין למעלה ממנה, יתרונה הוא גם חסרונה: יתרון הייצוגיות הוא ב'תחושת הבית' שהיא נותנת לאזרחים שאף אחד מהם כמעט לא יכול להתלונן על כך שסותמים את פיו בשלל שיטות, כמו למשל שרטוט מניפולטיבי של אזורי בחירה, או השיטה הפדרלית בארה"ב ובעוד מקומות, המעניקה לקבוצה קטנה של תושבי אלסקה בדיוק את אותו הכוח בסנט שיש לעשרות מליוני תושבי קליפורניה. 

חסרון הייצוגיות הוא בעובדה שכל ממשלה בישראל, ועוד לפני ייסוד המדינה, היא ממשלת קואליציה. גם בימי השיא של שלטון מפלגה אחת – 1969, שנה בה זכה המערך ב-56 מנדטים – מדובר בקואליציה, שהרי המערך היה חיבור של מפלגת העבודה עם מפ"ם, ואילו מפלגת העבודה היתה קואליציה של כוחות מנוגדים בתנועת העבודה: רפ"י מזה, אחדות העבודה מזה, ובתווך מפא"י, מפלגה שהיא עצמה קואליציה. 

על כל אלו יש להוסיף את הקואליציה בפועל עם מפלגות אחרות, והתוצאה כאמור היא ממשלת קואליציה שיכולת המשילות שלה נמוכה יותר מזו של ראש הרשות המבצעת בשיטה הפדרלית (הנשיא), הגם שכפי שראינו בשנים האחרונות, הפרדת הרשויות 'החדה והחלקה' שנוהגת השיטה הפדרלית, אפשרה לא פעם ולא פעמיים לרשות המחוקקת לשתק לחלוטין את פעולת הרשות המבצעת. כדבר הזה לא ייתכן בשיטה הפרלמנטרית וראוי לזכור זאת. 

כל עוד לא משתנה השיטה בישראל, זו תהיה המציאות. לא רק שאין טעם להתלונן עליה או לקלל אותה, אלא כדי להפיק ממנה את המיטב יש להפנות את שאלת 'פנינו לאן' לא לנציגי הציבור הנוכחיים או לאלו שיחליפו אותם, או את חלקם, אלא לגורם שבידיו הכוח הפוליטי: הציבור עצמו. 

כל עוד הציבור בישראל ברובו לא מבין את שיטת הבחירות, וממשיך למשל לדבר במונחים של 'גושים' או במונחים פרסונליים, כך נציגי הציבור מגיבים לתפיסה המעוותת הזו על ידי כך שהם מעוותים אותה עוד יותר. 

במלים אחרות, במקום להעמיק את השימוש ביתרונות הייצוגיות וכורח הקואליציה (קודם כל בתפיסה חיובית של נשמת אפה של הייצוגיות הקואליציונית: חיפוש מכנים משותפים וראיית הפשרה לא כתקלה אלא כערך דמוקרטי שאין גדול ממנו!!), השיח הפוליטי של הציבור (הלא הוא הגורם שהכוח הפוליטי הראשוני מופקד בידיו!!) מרחיק את היעדים הללו – הרחבת מכנים משותפים ומציאת פשרות המשרתות, ולו באופן חלקי, את רוב הציבור. 

התוצאה היא לנגד עינינו - שיח הקצנה שנזקו כפול: הוא גם מלבה את אש העויינות (שמלכתחילה מאפיינת בני אדם מעצם היותם בני אדם, ובחברה דינמית והטרוגנית, רוויית אתגרים בטחוניים ואחרים על אחת כמה וכמה), והוא גם מחליש את השלטון הנבחר, לא משנה מה הרכבו (ובכך מביא עוד ועוד אזרחים לחפש פתרונות על ואל דמוקרטיים, כמו חיזוק הרשות השופטת, העדפת הכרעותיהם של פקידי אוצר, וכמובן הצעות אנטי-דמוקרטיות בעליל כמו חידוש רעיון המלוכה, דיבורים על מדינת הלכה וכיו"ב). 

לסיכום הסוגייה הפוליטית: דרושה העמקה והרחבה של חינוך אזרחי בליבו שילוב של תובנות ממדע המדינה (שיטות בחירות במבט השוואתי) והיסטוריה של העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל.

 

 

חג מתן תורה. חג השבועות. חג שמח.

לא, לא אכתוב על החג עצמו, רק אמליץ על הספר שאת תצלום כריכתו הצמדתי לרשומה הזו.

כי מה שרציתי לכתוב הוא 'כללי' יותר, פחות תורני במובן הנשגב, האהוב, של המושג תורה, אבל הוא קשור ישירות למושג גם אם לא ממש לתוכן המתבקש: תורתנו הקדושה

כלומר, לא אכתוב הפעם על הדקויות שבין נעשה ונשמע בספר שמות לבין ושמענו ועשינו בספר דברים ועוד ועוד, בהזדמנות, אבל גם כתבתי על זה בבלוג אם מישהו ממש ממש חייב לשמוע מה יש לי החילוני האתאיסט הציוניסט לומר על תורתנו הקדושה.

המושג תורה פשוטו כמשמעו, משהו, דברים, רעיונות, תפיסות, שמורות את הדרך.

כמה פשוט. תורה מורה ואידך זיל גמור.

ומתבקש כאמור דיבור על דרכו של אדם על פי תורת ישראל, ולא שאין לי מה לומר בנושא, אבל כאמור, לא עכשיו.

כי עכשיו יש מהומה ציבורית, כי עוד מעט בחירות, כי עוד מעט מסתיימת הפסקת האש שאף פעם לא החלה, או שלא, כי עכשיו ההוא פורש מההם וההם הכריזו על איחוד והאלו מתלבטים אם לעבור מתנועה למפלגה וכן הלאה.

ולנוכח הבלגן הזה נחוצה תורה, במובן הראשוני של המלה. תורה שתראה לאן הולכים.

וכבר לימדונו רבותינו שכשאנחנו לא בטוחים לאן להמשיך כי הנקודה הבאה לא ברורה, אין אלא לחזור לנקודה הברורה האחרונה. ומשם לנסות שוב.

והנה, כך מסתבר אם מביטים על בני האדם באופן הגון, זה מה שעושים כולם.

כולם מתלבטים, כולם לא בטוחים, כולם לא יודעים את העתיד, כולם מודאגים.

אבל מכאן מתחילים ההבדלים.

הרג'"א, רבנו ג'ורג' אורוול, כבר עמד על התופעה הזו כאשר חיבר עבורנו את תורת המדינה הגאונית שלו, 'חוות החיות'.

אורוול כמובן הציג במערומיה את הגישה לפיה 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', וגם אם ברור שהוא כיוון את חציו אל עבר הבולשביזם, אין ספק שהחזיר נפוליאון לא נעלם מן העולם ב-1991, אלא הוא ממשיך לחיות איתנו ממש, הוא וכל העדר.

כי 'שתי רגליים -רע' וכן הלאה ניתן ליישום ואכן מיושם כקיצור דרך מפלצתי בשלל דרכים בימינו.

למשל: 'מלחמה - רע'. כל מלחמה. לא משנה מי הנמען שלה, מה מטרתה.

למשל: 'מפאיניק - רע', ואת זה לא צריך להסביר. ואם 'מפאיניק - רע' מתחת ל'ארבע רגליים' יש מקום להמון המון חזירים, תרנגולות, סוסים, פרות וחמורים.

למשל: 'גל"ס - רע' (גברים לבנים סטרייטים).

זכורה לי בעניין מרנין זה מדבקת-פגוש משנות ה-2000: "האלף השלישי הוא האלף הנשי".

הטימטום הספציפי הזה הופיע בערך באותו הזמן בו התקיים קרקס 'המילניום' (זוכרים? באג2000 היה רק הדובדבן שבקצפת הטימטום הקולקטיבי ששטף אותנו אז).

אז מה אם שלי יחימוביץ היא אשה ושרי אריסון היא אשה ושתיהן ישראליות ושתיהן 'חזקות' ושתיהן דוברות עברית ושתיהן רהוטות ושתיהן נדמה לי ציוניות ושתיהן ללא ספק שומרות חוק ושתיהן מעל לכל שמץ ספק רוצות לעשות טוב וטוב ורק טוב, אבל מה לעשות שאחת קיבלה במתנה את בנק הפועלים מאבא שלה שהעלים מס אבל היו לו את החברים הנכונים בצד הנכון של חוק השבות ואילו השנייה בנתה קריירה שלמה על תפיסת עולם המתנגדת בדיוק לפעולה הזו של מסירת נכסי ציבור לידיים פרטיות?

אז מה? אז כלום. כי אם התורה היא וריאציה כזו או אחרת של 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אז הואיל ואנחנו באלף-השלישי-האלף-הנשי, שזה כמו לומר גל"ס - רע ונשים - טוב, אז מש"ל: אין הבדל בין יחימוביץ לאריסון כי שתיהן נשים.

תמשיכו לבד. אתם כבר לא זקוקים לי. תחת 'ארבע רגליים - טוב' תכניסו את מי שבא לכם טוב ברשתית: את ילדי תימן פקיסטן אקאטמפוקוסטן, את הפלסטינים האומללים, את המזרחיים של ההוא עם הקוקו, את החרדים שהם כך מסתבר משכתוב ההיסטוריה על פי כללי הרג'"א ראשוני הציונים ובוני הארץ, וכן הלאה.

תורתי לעומת זאת אחרת לחלוטין. בדיוק על יסוד תורתו-אזהרתו של הרג'"א, רבנו ג'ורג' אורוול, אני נזהר מלעשות לעצמי חיים קלים. כמה פשוט.

כי משמעות ההכרעה התורנית של לא-לעשות-לעצמי-חיים-קלים משמעותה חרות.

החרות להפעיל את השכל לגופו של עניין.

אבל ביחס לנקודת ייחוס ממנה יצאתי ואליה אני חוזר בכל פעם שאני מתבלבל: היותי יהודי מארץ ישראל.

נקודת הייחוס הזו עומדת לפני היותי גל"ס, מועמד לשינוי מגדר, מועמד ללימודי מגדר, מתלבט אם לקרוא ספר איקס או לכתוב ספר וואי, מתלבט אם להצביע למפלגה זו או אחרת, מתחבט אם להכנס לדיון פוליטי או לא (לא, באמת שלא, מיותר לגמרי).

הנה למשל לפני שעה קלה תפס אותי שכן במדרגות, ושאל אותי, נו, שאל, כאילו שאל, כי הוא הרי הגיע מהחנייה כשהוא מצוייד בתשובות מן המוכן עליהן רצה לקבל אישוש: 'נו, אתה כהיסטוריון, תגיד לי מה יהיה?'.

שעל כך עניתי: 'אבל אני היסטוריון, בקושי על העבר אני יכול לומר משהו ברור'.

והוא: 'כן, אבל כהיסטוריון אתה בוודאי יודע שאין שום הגיון בלחסל מנהיג של מדינה אחרת, כי אז אין עם מי לדבר'.

ואני: 'חלחעפם^$$%^%*HFGBNFGGT$%הכהגכהד' שזה בעברית אה-בה-ציגעלע-מע.

כי מה יש לומר. הרי אני היסטוריון ולכן וכן הלאה. שתי רגלים וגו'.

אז כשאני ביני לבין עצמי מברר לעצמי את המציאות באופן חופשי מאילוצי חוות החיות, חזירי-נפוליאון ושאר מרעין בישין, אני רואה תמונה כזו.

למשל: מאז בערך דצמבר 2023 מצבה האסטרטגי של ישראל השתנה מן הקצה אל הקצה.

מה זה אומר על דעתי על נתניהו? מה זה חשוב. כלומר זה חשוב אבל ממילא אף אחד לא יאמין.

לצורך העניין כדי לשמור על שניים ורבע חברים, אצטרף למקהלה ואומר 'כן כן הוא חייב ללכת' וכן הלאה. ואם יש צורך לקלל, אקלל, כי בכל זאת אי אפשר לגמרי בלי חברים.

מה גם שאולי הם צודקים והוא באמת מאוס וכן הלאה.

אבל צורת המחשבה הפרימיטיבית שלי מחייבת אותי להביט על המציאות כפי שהיא בכל רגע נתון, ולחשב חשבונות לגביה ביחס לחלופות הריאליות הממשיות.

שזה כמו לומר בקיצור שאני היסטוריון. כי זה מה שהיסטוריון עושה כדי להבין מה מתרחש סביבו.

או למשל: למרות שלוש שנות מלחמה כמעט, מצבה הכלכלי של ישראל מפתיע לטובה. בכלל ובפרט בהשוואה לשכנות דומות, קרובות ורחוקות. לך תבין.

יכול להיות יותר טוב? תמיד.

אבל גם הרבה יותר גרוע.

אז איך יודעים? או 'שתי רגליים' וכן הלאה, או להביט במראה, למדוד את החיים הממשיים שלך, כאן, עכשיו, בשנים האחרונות, לקראת השנים הבאות, ולענות לעצמך בכנות, בלי שאף אחד ישמע, כי בכל זאת חברים זה חשוב, מה שלומך. אבל באמת.

מה שמוביל לעוד 'למשל' אחד: במדד האושר רוב הישראלים מתגלים כחבורת מטומטמים, אני מהבולטים שבהם, כי לא רק שהם ממשיכים לחייך רוב הזמן, אלא שהם משוכנעים גם שיהיה בסדר וגם שיחסית, אול טינגס קונסידרד, הרוב בסדר.

יכול להיות יותר טוב? תמיד.

אבל גם הרבה יותר גרוע.

ולמה כל זה חשוב? כי זו תורה וזו שכרה.

כי אם התורה שלך, מה שמוביל אותך, הוא איזושהיא מסמרה מבית היוצר של החזיר נפוליאון, הרי שביחס לכל וריאציה של 'שתי רגליים - רע', אכן רקקרעקרעקרע (היו עורבים בחוות החיות? לא זוכר!)

אבל אם התורה שלך, מה שמוביל אותך, הוא יהודי מארץ ישראל, אז כל חשבון חיים אמין הגון ואמיתי שתעשה, יוביל אותך למסקנה שלא רק שלא הכל רקרעקרעקרע, אלא שאול טינגס קונסידרד, מותר גם לומר וגם להרגיש חג שמח.

אה, כן, ואם מישהו לא רוצה להיות יהודי מארץ ישראל? מה אז? נו, נתב"ג פתוח וכל הדרכים מובילות אליו (ואם פקוק יוצאים שעה קודם. מה זה לעומת חיים עם מילקי בשקל בברלין).

לתולדות (ובעיקר לתכני) שידור רדיו אחד, אביב 1948

מודה שכבר קצת לא נעים לי להעלות לכאן את התכנים האלה, כי אני מרגיש כמו נודניק טרחן.

אז למה בכל זאת? כי איכשהוא משום מה אני ממשיך לחשוב, אין לי מושג למה, כלומר יש לי אבל אני לא רואה שזה ממש עוזר, שלהיסטוריה יש חשיבות.

הנה טקסט של שידור רדיו מחודש מרץ 1948, ברדיו של 'ההגנה', בנושא התעמולה הערבית.

הדברים ששודרו ברדיו הופיעו אחר כך כטקסט בעיתונות, ומשם לקחתי אותו.

אני לא הייתי כותב 'נאצו-בריטיים' אבל אף אחד לא שאל אותי, משתי סיבות: א. אני לא כזה חשוב. ב. עוד לא הייתי אז בחיים.

חשוב בהרבה: בניכוי 'הנאצו-בריטיים' (כי היום 'הנאצים' הם אנחנו, כלומר אתם יודעים מי, אני למשל, אתמול זכיתי לתואר הנכסף 'גזען' כי העזתי להציג עובדות שאינן מסתדרות עם אג'נדת יפי הבלורית והתואר), מדובר ברצפט המשמש את קואליציית השארץ, הניו יורק שיימז, הבלי-בלי-סי והסי-אין-אין לא הגינות ולא יושרה.

כי זו - לא הגינות ולא יושרה - היא יסוד תעמולת השקר וההסתה.

תכל'ס? שיעמום אחד גדול. ובלבד שהיינו לומדים משהו מ(הישנותו המתמידה והעקשנית של)העבר, הנה הדברים:

"תעמולה זו, המכוונת נגד היישוב העברי, מנוהלת בידי הגולים הערבים שחזרו מארצות הציר. הם משתמשים בדרכים ובשיטות של רב־התעמולה הנאצית. לאנשים אלה מצטרפים גורמים לא־ערבים מחוגי הריאקציה העולמית ושונאי ישראל שבכל אתר ואתר.

ההדרכה ניתנת במידה רבה על ידי גורמים בריטיים, אשר העניקו לתעמולה זו את הגוון המוכר שלהם — נימה מוסרית וצדק אנושי כביכול — שאותה מנסים שופרות התעמולה הבריטיים לשוות לה מאז פתחו במלחמתם בנו.

לפי מושגיהם, הציונות היא חדירה קולוניאלית למזרח הערבי בכלל, והנוער העברי מתחנך על שנאה ופאשיזם. אין בציונות לאומיות צרופה או כמיהה למולדת — תכונות שהן, כמובן, נחלת הכנופיות ומדריכיהן הנאצו־בריטיים.

הנחת היסוד המעשית הראשונה, שעל פיה מכוונת התעמולה הערבית — כפי שמודרכים פרסומי לשכות התעמולה וההסברה של הוועד הערבי העליון בירושלים וביפו ומשרד המודיעין של קאוקג'י — היא שיש לשכנע את ההמון הערבי שכל המגרעות והמשברים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שבהם נתברכו הערבים — מקורם ביהודים.

הנחה נוספת, המיועדת למשכיל הערבי וליצוא, היא שיש "להוכיח" כי הציונות נושאת בחובה תכניות התפשטות וכיבושים, דיכוי כלכלי, פוליטי וחברתי, וכי היא מפריעה להתפתחות הדמוקרטית והתרבותית של ההמונים הערביים.

שתי הנחות יסוד אלה מודגמות בשיטה ובהתמדה בידיעות קטנות בעיתונים, בהודעות רשמיות של המפקדות, ובמדורים מיוחדים בעתונות הערבית היומית.

מספרים על יהודים הניזונים מקליפות תפוחי זהב כדי לעורר רחמים על ההמונים הערביים ביפו המתקשים בהשגת לחם — מזונם העיקרי.

מכריזים על מושבות יהודיות שביקשו את חסותו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני כדי לחפות על כשלונותיהם, ומציגים את היהודים כמפגינים נגד הסוכנות והחלוקה.

ולבסוף — כדי ליצור משקל שכנגד לעזיבה של אלפי ערבים מכפריהם באזור יפו — מפרסמים מספרים דמיוניים על "בריחת יהודים" מהארץ.

מעלימים את כל מקרי המעילות בכספי אגודות, בתי חולים, קופות צדקה ומגביות נשק. לעומתם מרבים לתאר את "הג'ונגל היהודי" כמלא פשעים כרימון.

לכל אלה מצרפים הם את "המדע" הבא להתווכח בשיטות צבאיות ובדרכי תעמולה כאחד — מודרך ומסייע בידי מומחים ובעלי ניסיון מבני אותה כת שחורה של טורפי אדם ומחריבי עמים".

עד כאן תיאור התעמולה. נשבע לכם טקסט מהרדיו מ-1948 ולא קטעים מהשארץ או מהמפגש היומי בבית הקפה בקפלן פינת שוקן.

ומכאן למסקנות אנשי 'ההגנה', מרץ 1948:

"אין להשלות את עצמנו בדיבורים על הבנה והסכם עם אויב כזה בטרם יוכה. רק לאחר שנכה אותו — מבלי לזלזל בו ובכוחו — יבוא תורם של ההבנה וההסכם הנכספים.

אין בכוונתנו לומר שאנו מבטלים את ערכה של תעמולה מאשרת והוגנת. אנו עושים אותה, והיא נעשית על ידי הבאת דברנו הצודק לאוזנם וללבם של ההמונים הערביים.

אך כאמור — מתוך ידיעה ברורה שהשעה היא שעת מלחמה, המחייבת עמידה על כוונותיו הצבאיות של האויב, כמו גם על דרכי תעמולתו וסודות מלחמתו הרוחנית כביכול".

גזור והדבק.

ושכח. כי זכרון מזיק לאידיאולוגיה לאג'נדה ולצדקנות.

האחמדיים - לא מה שחשבתם, לא מה שמספרים לכם: קטע שהוסף על ידי לערך ויקיפדיה על האחמדיים שעל סמך נסיוני יוסר משם תוך דקות ספורות (אז איזה מזל שיש לכל מי שרוצה אתר משלו)

 

על פי הסבר מקיף שנתן האמיר מוחמד שריף עודה בשיחה ב-2025, תפיסת האסלאם של האחמדיים אמנם מתנגדת לאלימות אך מצדיקה שימוש באלימות במקרה שהמוסלמי מותקף. 

כאשר נשאל האמיר לעמדתו בנושא טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023, הוא אמנם דיבר בלהט כנגד האלימות, אך הפנה למעשה את ההאשמה ליהודים, בהזכירו דברים שנאמרו על ידי בכירים בממשלת ישראל אודות היותה של תנועת חמאס "נכס", עמדה שעלתה בקנה אחד עם מדיניות אותה ממשלה כנגד הרשות הפלסטינית, עליה אמר האמיר כי היא מבטאת מתינות. 

כאשר נשאל אודות העובדה שהרשות הפלסטינית משלמת בנדיבות למשפחות של רוצחי יהודים, הוא השווה את הפעולה הזו לתשלומי ביטוח לאומי שמשלמת מדינת ישראל לאזרחיה. 

עוד הסביר האמיר עודה כי כל צורה של "גזענות" פסולה, ועומדת בדרכה של האנושות להגיע לשלום המיוחל, ומתוך דבריו ברור כי ב"גזענות" הוא מתכוון כמובן ללאומיות העומדת ביסוד מדינת ישראל. 

עוד אמר כי הישראלים שקועים ב"בועה" תודעתית, לכן אינם מכירים את עמדותיהם הברורות של הרבה אנשי רוח מוסלמים המפרשים את הקוראן בדומה לאופן בו הוא מפורש על ידי האחמדיים.

וכמובן (וזו תוספת שלא מופיעה בויקיפדיה): עדיף איש חביב כאמיר מוחמד שריף עודה על פני מוסלמים מהסוג הרווח ברצועת עזה ובעוד מקומות, אבל עדיין, מבחינה מהותית אין בדבריו שום בשורה, אין שום הבדל עקרוני בין הפילוסופיה שלו לזו של הגרועים בשונאינו, אלו השוללים את עצם זכותנו להגדרה עצמית אנושית טבעית (כלומר קבוצתית-אתנית-אומתית-לאומית, כי ככה - עם כל הכבוד לגרסאות נעימות לאוזן יותר או פחות של הדמיונות התלושים של ג'ון לנון או של סטאלין - בנויה האנושות).