מה הנושא אתם תוהים? נו, ברור, המצב וכן הלאה

בספרו 'מדינת היהודים' כתב הרצל בין השאר את הדברים הקשים הבאים: "על שום עם לא נפוצו דעות מוטעות רבות כל כך, כמו על היהודים. ואנו נעשינו על־ידי ייסורינו ההיסטוריים כה מדוכאים וחסרי אומץ, עד שאנו חוזרים במו־פינו על הדעות המוטעות ואף מאמינים בהן".

והנה בדיווח של ממרי -  ובו דברים שאומר דיפלומט קטארי על מצבם הנפשי של נתניהו וטראמפ, כמו גם על "התוקפנות" של הציונות - מימוש נאה של התיזה של הרצל ב'מדינת היהודים'.

כי הרי מה אומר הליצן מקטאר? בדיוק מה שאומרים הליצנים מהאופוזיציה אצלנו, כולל אלו כמובן שמסתופפים כאן בפייסוש, ובמוצאי שבת בהפגנה.

על מה מפגינים? מפגינים. כי מה עושים בדמוקרטיה? מפגינים. על מה ונגד מה ובעד נגד המה? מה זה חשוב. העיקר להפגין.

מוזמנים להביט בתמונה האדומה בסוף הרשומה הזו.

הלאה.

מה הנושא אתם תוהים? נו, ברור, המצב וכן הלאה, כלומר איך להבין את "התוקפנות" הציונית או את "מצבם הנפשי המעורער" של נתניהו וטראמפ.

וכרגיל נרחיק עדות.

לפני כמה שנים הפיקה האוניברסיטה הכי תל אביבית בתל אביב סדרת הרצאות נפלאה מאת פרופ' אשר ססר על תולדות המזרח התיכון.

רוב ההרצאות לא קשורות לא ליהודים ולא לישראל ולא לארה"ב ולא לשום דבר מהסוג הנפוץ במקומותינו, אלא נטו, ברוטו וטרה המזרח התיכון של ימינו, כיצד התפתח ממקדמותיו ההיסטוריים והגיאוגרפיים, עות'מנים ערבים נוצרים מוסלמים וכל הג'ז הזה.

כן, כן, ברור, גם היהודים נכנסים באיזה שהוא שלב, והציונות וכן הלאה, בריטניה והמעצמות ובלפור ענד וואט נוט. אבל המוקד כאמור הוא המזרח התיכון, כיצד התפתח וכיצד הגיע עד הלום.

הנה שתי תובנות חשובות ומרכזיות של פרופ' אשר ססר:

האחת – במזרח התיכון יש רק שלוש מדינות מתפקדות, אף אחת מהן לא ערבית, צדקתם גם הפעם: טורקיה, איראן, ישראל.

השנייה – ואני מצטט: "ההצלחה של ישראל היא גלעד לכישלונם של הערבים".

ובמעבר חד לכביש 90:

אתמול – בדיוק כפי שרובנו חווים בכל כביש אחר (אבל עם לוחיות זיהוי צהובות-שחורות), ערס פלסטיני בעקיפה מסוכנת על פס לבן תוך שהוא מוריד את הרכב הבא מולו, מהירות מופרזת לא רק בהתאם לתנאי הדרך אלא נטו ביחס למותר בקטע הכביש הזה, וכל הפעלול הזה בערך 25 שניות לפני שהוא מאט בצומת ופונה שמאלה.

כן, כן, אני שומע חצי מכם אומרים 'מה אתה מנסה לומר? אצל יהודים אין נהגים כאלו? ובברזיל? ובגרמניה? ובסקוטלנד אין ערסים?'

תמשיכו לקרקר לצרצר ולהכחיש, הכל בסדר, הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים בארץ מלמדת הכל, ואם מצרפים את העובדה הזו לתובנה של ססר, אז (אמור להיות) ברור שמדובר כאן בעניין תרבותי. עמוק. עמוק מאד.

שבלעדיו אי אפשר להבין לא את התובנה הראשונה של ססר (במזה"ת יש רק שלוש מדינות מתפקדות, טורקיה, איראן וישראל) ובוודאי לא את השנייה.

כי ההצלחה של ישראל יכולה היתה – ואולי יום אחד תהיה, ועבור השותפות בהסכמי אברהם וגם לכאלו שכמעט שותפות אבל מפחדות מהצל של האחים המוסלמים שלהן היא כבר – מופת למדינות ערב.

ואם לא מופת, בכל זאת, לא צריך להגזים, אז מקור להשראה, ואם לא מקור השראה אז לפחות נקודת ייחוס לחיקוי, משהו.

אבל היא לא. היא גלעד לכשלון הערבים.

עוד פריט מידע: במעבר חד מכביש 90 אתמול אחה"צ ישירות לדיוני 'ועדת פיל' 1937.

ובכן כבר ב-1937 מתקיימת קואליציית ההרס והשקר, קואליציית 'מערב-מזרח', ולעת ההיא של בריטים ושל ערבים.

על השקר אחראים בריטים מסויימים, הבכיר ביניהם הוא טוינבי, האחראי הראשי להפצת השקר אודות 'כפל ההבטחות' שנתנו הבריטים לערבים ליהודים ולצרפתים (מה שהופך את השקר למשולש אבל לא משנה).

וכן,מדובר ב- ש. ק. ר, ולא ב"נראטיב" ולא ב"פרשנות" ולא כל תוצר אחר של הפטפטת של קאקאדמאים כאן שם ובכל מקום.

וגם כאן, כמו עם הליצנות, לא להבהל ולא לדווח לנציבות להטרדת השפה: קאקא זה לא מה שחשבתם אלא מיוונית 'קאקו' זה "רע".

ומכאן ההלחם: אקדמאים-רעים במובן המקצועי. או במלה אחת: שקרנים. והם רבים ואתם משלמים להם את המשכורת.

על ההרס אחראי המופתי, אלא מי, האבא הרוחני של ערפאת, אחמד טיבי, כל כותבי מסמכי החזון, ואיימן עודה, והאיך קוראים לו ההוא בשאראת מהשארץ, וההוא בשארה המרגל מלבנון.

כמה משעשע שעד היום יש נוצרים שמשוכנעים שכעומק החדרת הלשון וכן הלאה כך הם יזכו ביותר נקודות אצל בעלי הבית, הערבים המוסלמים. 'הם ישבו בקאבינה'.

וכמובן סינאוור וברגותי ואבו של מאזן.

וכן, הרס אפשר לעשות בכל מיני דרכים. נוחבות בבארי, הצעות חוק בכנסת.

יש הבדל קינטי, אין הבדל מהותי.

ההבדל חשוב, אבל הוא מלמד על חובתנו להמשיך ולפגוע ביכולת הקינטית כל הזמן בכל מקום בכפוף לשיקולים של שותפים, כולל מחיר הנפט, מה לעשות, עובדה, הפסקת אש, והנה התרומה שלי לפרשנות על המצב "נטו".

באשר לאי-ההבדל המהותי: המופתי או מנסור עבאס – התנגדות לכל בסיס הקיום היהודי בארץ הזו, המוכר במלה אחת: ציונות (ושוב, תודה הרצל).

ואדרבא, ככל שהציונות הצליחה יותר (ושוב תודה פרופ' ססר) כך היא נהייתה גלעד יותר גדול של הכישלון הערבי

ומכאן למסקנתם המתבקשת מתרבותם – להגביר ולהעמיק ולגוון את ההתנגדות הערבית להצלחה הציונית, כולל כמובן אאוטסורסינג (וכאן ה"תודה" לקרלסון ולפני זה לטוינבי וכמובן למקרון וליצורים דומים אחרים, וכמובן לנציגיהם באופוזיציה הישראלית בכנסת בעיתונות ובכיכר שלושת השלטים).

ומה אמר המופתי? שהערבים בזמן מלחמת העולם הראשונה בכלל לא רצו עצמאות, ושהם בכלל מעדיפים להמשיך להיות נתינים של האימפריה העות'מנית.

ולכן: כן כפל לא כפל, הדגש הוא על לא עצמאות לא לערבים (ובוודאי לא ליהודים)
והרי על זה דנו ב-1937: על חלוקת הארץ חצי בחצי

מה זה חצי בחצי? בול חצי בחצי: 20% ליהודים ו150% לערבים – כי הם קיבלו גם את עבר הירדן המזרחי.

מה שמוכיח שכבר אז הסכימו כולם עם ז'בוטינסקי ואפילו וייצמן על שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן.

השאלה היא כמובן מה הזהות של 'שלנו', אבל לפחות הסכמה גיאופוליטית קיימת בעניין זה לפחות מאז 1919 והגיע הזמן לחזור להציב אותה במרכז הדיון על העתיד.

אז מה המשמעות של העמדה של המופתי ב-1937? לא היהודים מעניינים אותו (אלא כיעד לפעולות הטיהור שיקדמו הנאצים שנתיים מאוחר יותר והלאה), אלא הערבים: לא עצמאות כלומר לא ריבונות כלומר לא אחריות כלומר המשך הפיגור כלומר המשך התרבות כפי שאנו מכירים אותה מכביש 2 עד כביש 90, ומהאוקיינוס עד למפרץ.

וכמובן שמשטרת ישראל יכולה לעשות יותר וכמובן וכן הלאה וכן הלאה, אבל מומלץ להקשיב לפודקאסט של עקיבא ביגמן בנושא, חפשו ותימצאו, קלי קלות.

אז מה היה לנו:  

 רוב ערבי המתנגד לתמורה התרבותית הנגזרת מעצמאות ריבונות ואחריות. ושלכן הוא רואה בהצלחה היהודית גלעד לכשלונו, ולכן – בדיוק כפי שעושים זאת ערסים ערבים ברחבי הארץ לאנדרטאות משפחתיות ולאתרי זיכרון אישיים לישראלים שמסרו חייהם גם על הגנתם של הערסים – הרוב הערבי הזה מעוניין בהחרבת הגלעד הזה. ישראל אם זה לא ברור

רוב יהודי המתעקש לבנות לעצמו בית. פרטי ולאומי ורוחני ותודעתי ובטחוני וזהותי ותרבותי. ושוב תודה להרצל.

מיעוט יהודי המתעקש – בדיוק כפי שהרצל ניסח זאת ב'מדינת היהודים' – לאמץ את נקודת המבט של הגרועים באויבי היהודים.

א-פרופו הרצל גם בנקודה הזו:

בזמנו הרי רוב היהודים היו במקרה הטוב אדישים לרעיון של בנין "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים" (זו הגדרת הציונות המדינית, תכנית באזל 1897),   במקרה השכיח יותר, כלומר הבולט, מתנגדים גמורים.

ב-1897 המתנגדים אפילו לא היו צריכים לצאת להפגין, הם היו רוב מניינה ובניינה של הציבוריות היהודית הבולטת: ע"ע בית רוטשילד וארגונים כמו כי"ח, 'עזרה', 'אגודת אחים' ובהמשך 'אמריקן ג'ואיש קומיטי' (הרצל לא יספיק להכירם), המבוא של המבוא של מצביעי-ממדני בשם 'תיקון עולם' (הקהל מתבקש לבטא תיקון-עולם כתיקנו).

ומה הרצל אמר להם ועליהם?

על דרך החיוב: הציונות היא לאלו שרוצים בה ולאלו שאין להם ברירה.

ועל דרך השלילה: מי שלא רוצה שלא יפריע.

האם היתה לו אשלייה לגבי היהודים האנטי-ציונים? לא.

הרצל ידע בוודאות שהרעיון שלו לא יוכל להתקבל באדישות אצל אותם יהודים שהרעיון המשונה של עצמאות ריבונות ואחריות יהודית בקנה מידה לאומי כלומר היסטורי, נראה להם כפירה בעיקר. 

עד כדי כך שחל עליהם אז והיום הפסוק:

"על שום עם לא נפוצו דעות מוטעות רבות כל כך, כמו על היהודים. ואנו נעשינו על־ידי ייסורינו ההיסטוריים כה מדוכאים וחסרי אומץ, עד שאנו חוזרים במו־פינו על הדעות המוטעות ואף מאמינים בהן".

הקונספציה

מה לימד או אמור ללמד ה7 באוקטובר: הרי ממה הוא נבע? עבורי כל פטפוטי 'המפקיר' מזה ו'הבוגדים' מזה הם אשפה רעיונית שלא ראויה אפילו לא ליריקה.

נתניהו לא הפקיר בדיוק כפי שאף אחד כמו רונן בר לא בגד.

מה היה הסיפור? הקונספציה.

ומה היתה הקונספציה? המשך של אוסלו.

ועל מה נשענה הקונספציה של אוסלו? על הסכם "השלום" עם מצרים.

ועל מה נשענה הקונספציה של "השלום" עם מצרים? על הרעיון של שטחים תמורת שלום ושל דיפלומטיה מאופקת עמוסת שקרים והונאות עצמיות תמורת "שלום", וזה מתחיל לכל המאוחר ב-1937.

הגיע ה-7 באוקטובר, שהוא לא "רק" טבח ואונס, אלא התגובות המאושרות לטבח ולאונס ולזוועות, לא "רק" ברחבי יהודה ושומרון, ולא "רק" בעולם הערבי הרחב, ולא "רק" אצל חלק אמיץ-דיו של האינטלקטואליה הערבית-בעלת-התעודה-הכחולה, אלא ברחבי העולם כולו, מונצואלה ועד לונדון, מניו יורק (ע"ע אישתו המתועבת של ממדאני החלאה, שלפני כשבוע איפשר למפגינים תומכי דעא"ש לחגוג בניו יורק), ומטורונטו ועד סידני.

ומה המשותף לכל הצוהלים ועושי הלייקים לטבח ולאונס שבוצע על ידי "לוחמי החירות הפועלים נגד הקולוניאליזם היהודי"? הקריאה החסלנית הגזענית והניאו-נאצית לחיסול היהודים מהנהר ועד לים.

ומה יש להסיק מכל זה? שיש לקחת את הקונספציה הזו ולהשליך אותה לפח לא לפני שיורים בה טיל שיוט ומוודאים הריגה.

ואחרי שזרקנו את הקונספציה, שליוותה את מפעל בניין האומה בן 150 השנה, שהצליח למרות הקונספציה וללא ספק ברגעים מסויימים (1947) בזכותה, והופכים אותו למרכז העשייה, כי ככל הנראה מה שפעל בנסיבות מגבילות לא רק כ-150 שנה, אמור להמשיך לעבוד עם פחות מיגבלות עוד לפחות 15 שנה.

Que hemos aprendido del masacre de Somjat Tora, 7-10-2023? אז מה למדת מטבח שמחת תורה וכל מה שבא אחריו? (עברית ותרגום גוגל לספרדית)

 במסגרת תכניתנו המתמשכת והחשובה "מה למדת מטבח שמחת תורה וכל מה שבא אחריו", הנה התרומה היומית שלי.

ולפני זה אומר בקיצור מה למדתי מהטבח ומהמלחמה בדי הרבה חזיתות, חלקן 'קינטיות' (כלומר פיצוצים וכיו"ב) וחלקן תודעתיות (השארץ פינת הבלי-בלי-שיא, סי-אין-אין, ניו-יורק שיימז ואשתו החביבה של ממדאני, אמריקנית שנולדה בטקסס אך מגדירה עצמה כסורית ופירסמה עשרות לייקים על הטבח וכמובן זה לא הפריע לה להכחיש את הטבח ואת האונס):

ובכן, מה למדתי: א. אין שום פרטנר בצד הפלסטיני לשום מהלך מדיני חלקי או כל הגדרה דומה אחרת. ב. הבעיה הפלסטינית היא של הפלסטינים ולא שלנו. ג. הדבר היחיד שהצליח בוודאות ב-150 השנים האחרונות הוא זה שחייב לעמוד במרכז התודעה הציבורית לפחות ב-15 השנים הבאות: בניין אומה, שזה בעברית ובגיאוגרפית התיישבות יהודית בכל ארץ ישראל, קודם כל בגליל בנגב וביו"ש, והתייחסות לאזורים שכרגע אי אפשר להתיישב בהם (ארץ ישראל המזרחית וארץ ישראל הצפונית הנמצאת מדרום לאוואלי) כאל אזורי התייחסות אסטרטגיים חיוניים (כלומר מה שקורה שם ענייננו ולא עניינו לא של האו"ם ובוודאי לא של מקרון, ספגטון או קנלון).

ונעבור לתרומה היומית: הבוקר באישון לילה הסעתי חבר שלי מארגנטינה למעבר הגבול בטאבה, משם הוא המשיך לשדה התעופה של טאבה, שם חיכה לו מטוס שהביא אותו לאתונה, בדרכו חזרה הביתה.

הנה דיווח מהשטח: במעבר הגבול, בצד המצרי, לצד בקשישים מהסוג שחשבנו שנעלמו מן העולם יחד עם האימפריה הכי עות'מנית, משטרת ההגירה המצרית, מדינה שחתומה על "הסכם שלום" עם ישראל, החרימה דגלי ישראל קטנים שהחבר החזיק בתוך המזוודה הסגורה.

דגלי ישראל הוחרמו מבעלותו של תייר בעל דרכון נייטרלי מבחינת הגורמים המקומיים (ישראל ומצרים), על ידי רשויות רשמיות של מדינה שחתומה על "הסכם שלום" עם ישראל.

אז מה זה קשור לטבח שמחת תורה ולכל מה שבא אחריו? בדיוק. במסגרת החינוך מחדש שעל הציבור הישראלי לעבור - חינוך מחדש שהוא ורק הוא אחראי עליו, וב"הוא" הכוונה שלי היא למאמץ שעל כל אזרח לעשות בעצמו על עצמו (שנאמר ב-1948: 'כי הגבול הוא בלב כל חייל') - אין מקום לדבר על "הסכם השלום עם מצרים".

מדובר בהסכם בטחוני רבע-כלכלי המשרת אינטרסים כאלו ואחרים של שתי המדינות. לא שלום ולא בטיח.

לכנות את גישת המצרים לישראל במלה "שלום" זה המשך ההונאה העצמית שהיא היא ורק היא הבסיס וההסבר היסודי לטבח שמחת תורה, ורק אחרי שנודה בזה אפשר להמשיך הלאה לועדות חקירה על תיפקודו של ראש הממשלה, של הממשלה, של המוסד, של השב"כ ושל צה"ל, ואם מישהו ממש רוצה של בית המשפט ושל קרן וקסנר וכן הלאה.

ואם יש משהו שלמדתי מטבח שמחת תורה הוא שאין יותר מקום להונאה עצמית. ולכנות את ההסכם החלקי, הבטחוני רבע-כלכלי, עם מדינת האויב מצרים במלה "שלום" זו הונאה עצמית כבדה.

והבה נחסוך את הויכוח העקר, מה עדיף: כן, עדיף הסכם בטחוני רבע-כלכלי על פני המצב הקודם (''מצב לוחמה" כפי שהגדיר זאת יגאל אלון, אחד הבודדים שהקפיד בזמנו להימנע מהונאה עצמית, סיבה מצויינת לתעשיית שקרים "אקדמית" לעשות הכל כדי לקבור את מורשתו).

אבל שלום זה לא. והנה דגל ישראל. מקווה שרשויות הפייסבוק לא יראו בהוספת תמונה של דגל ישראל מעשה הסתה או משהו בסגנון.

Como parte de nuestro programa continuo e importante, "¿Qué aprendiste de la masacre de Simjat Torá y todo lo que vino después?", aquí está mi contribución diaria. Y antes de eso, diré brevemente lo que aprendí de la masacre y la guerra en varios frentes, algunos de ellos "cinéticos" (es decir, explosiones, etc.) y otros de naturaleza cognitiva (la "prensa" en el "occidente", como el New York y la encantadora esposa de Mamdani, una estadounidense nacida en Texas que se define como siria y publicó decenas de "likes" sobre la masacre, lo que, por supuesto, no le impidió negar la masacre y la violación): Bueno, ¿qué aprendí?: A. No hay ningún socio del lado palestino para ninguna maniobra política parcial ni ninguna otra definición similar. B. El problema palestino es de los palestinos, no nuestro. C. Lo único que ha tenido éxito con certeza en los últimos 150 años es lo que debe ocupar un lugar central en la conciencia pública durante al menos los próximos 15 años: la construcción nacional, que en hebreo y geográficamente se refiere al asentamiento judío en toda la Tierra de Israel, principalmente en Galilea, el Néguev y Judea y Samaria, y a la consideración de las zonas que actualmente no podemos colonizar (Israel Oriental y Israel Septentrional, al sur de Awali) como áreas estratégicas vitales (lo que significa que lo que sucede allí es asunto nuestro y no de la ONU, y ciertamente no de Macron, Spagton o Canelone). Y pasemos a la contribución diaria: Esta mañana, en plena noche, llevé a un amigo desde Argentina hasta el paso fronterizo de Taba, desde donde continuó hasta el aeropuerto de Taba, donde le esperaba un avión para llevarlo a Atenas, de regreso a casa. He aquí un informe desde el terreno: En el puesto fronterizo, del lado egipcio, junto a ancianos que creíamos extintos junto con el Imperio Otomano, la policía de inmigración egipcia, de un país que ha firmado un «acuerdo de paz» con Israel, confiscó pequeñas banderas israelíes que el amigo llevaba en su maleta cerrada. Las banderas israelíes fueron confiscadas a un turista con un pasaporte neutral desde la perspectiva de las autoridades locales (Israel y Egipto), por autoridades oficiales de un país que ha firmado un «acuerdo de paz» con Israel. ¿Y qué tiene que ver esto con la masacre de Simjat Torá y todo lo que le siguió? Exactamente. En el marco de la reeducación que debe sufrir el pueblo israelí —una reeducación de la que es el único responsable, y con «él» me refiero al esfuerzo que cada ciudadano debe realizar consigo mismo (como se dijo en 1948: «Porque la frontera está en el corazón de cada soldado»)— no hay lugar para hablar del «acuerdo de paz con Egipto». Este es un acuerdo de seguridad cuasi-económico que sirve a diversos intereses de ambos países. Ni paz ni seguridad. Calificar de "paz" la postura egipcia hacia Israel es perpetuar el autoengaño que constituye, y solo constituye, la base y explicación fundamental de la masacre de Simjat Torá. Solo después de admitirlo podremos proceder a la creación de comisiones de investigación sobre el funcionamiento del Primer Ministro, el gobierno, el Mossad, el Shin Bet y las Fuerzas de Defensa de Israel, e incluso, si alguien lo desea, sobre el tribunal, la Fundación Wexner, etc. Y si algo aprendí de la masacre de Simjat Torá es que ya no hay lugar para el autoengaño. Llamar "paz" al acuerdo parcial de seguridad cuasi-económico con el Estado enemigo de Egipto es un grave autoengaño. Y ahorrémonos el debate inútil sobre qué es mejor: Sí, un acuerdo de seguridad cuasi económico es mejor que la situación anterior («estado de guerra», como lo definió Yigal Allon, uno de los pocos que en aquel entonces se cuidó de evitar el autoengaño, una excelente razón para que la industria «académica» de la mentira haga todo lo posible por enterrar su legado). Pero la paz no es la solución. Y aquí está la bandera israelí. Espero que las autoridades de Facebook no consideren añadir una imagen de la bandera israelí como un acto de incitación o algo parecido.

נשאלתי בשיבתי כהיסטוריון, מה היה האירוע המרכזי שהביא לתמורות של העת החדשה - זו תשובתי הצנועה

 שינויים באורח החיים האנושי אף פעם לא באים מאירוע אחד, אלא אם מדובר במוות מיידי והמוני, כמו זה שבא על תושבי ליסבון בשנת 1755 כשגל צונאמי אדיר שטף את העיר וקבר את רוב יושביה.

אבל הכוונה בשאלה היא כמובן לשינויים חיוביים ולכן המוקד צריך להיות על פעולה אנושית ולא על שגעון רגעי של הטבע (שאגב, מה שהתרחש בתקופת הנאורות הביא בין השאר ליצירת כלים שמאפשרים לאדם בימינו להתמודד גם עם תקלות מפתיעות כמו צונאמי).

ובכן, לא ארוע אחד אלא סדרה ארוכה מאד של תהליכים, לאו דווקא ארועים, אבל גם ארועים, שיחד יצרו באזורים מאד מוגבלים בעולם, מערב ומרכז אירופה וצפון מזרח אמריקה, שינויים מפליגים באורח החיים האנושי.

בין היסטוריונים וגם לא היסטוריונים נהוג לקיים ויכוח על השאלה האם יש סיבה מרכזית אחת לשינוי, ואם כן מה הוא. פעם היה מאד פופולרי הויכוח האם האדם היחיד, המיוחד, ניוטון או להבדיל היטלר, הם אלו שמביאים שינוי, או שמא מדובר בתהליכים, ואז לא משנה אם היה ניוטון או לא, גילויי הפיזיקה שלו היו באים בערך באותו הזמן, כנ"ל לגבי היטלר.

בנוסף ובמקביל התקיים וממשיך להתקיים ויכוח על השאלה מה חשוב יותר, הכלכלה כלומר האינטרסים החומריים או התמורות ברוח ובתודעה. קצת מזכיר את הקלישאה 'חפש את האשה'\'חפש את הכסף' (ויהיו שיחברו את הכסף ואת האשה) כשבאים לדון בפולטיקאים או בכלל.

אני בכל אופן לא מקבל מראש את הגישה המחפשת את הגורם המרכזי שמסביר הכל, אלא כמו נגיד מי שנחשב לאחד מגדולי החוקרים של הנושא, מקס וובר (1864–1920), שהציע לראות את השינוי כמערכת שלמה של תהליכים שמשפיעים זה על זה, לא פעם ממש בלי כוונה.

הדוגמא הכי מפורסמת הקשורה בוובר, והיא גם סוג של תשובה לשאלה הזו, הגם שהיא לא מיוחסת ישירות לנאורות, היא האופן בו השפיעה האתיקה הפרוטסטנטית על רוח הקפיטליזם, כלומר איך שינוי בדת הנוצרית במאה ה-16, הביא עם הזמן להתפתחות תופעה מאוחרת יותר, הקשורה בהחלט לתקופת הנאורות: הקפיטליזם.

דוגמאות אחרות הקשורות ישירות לתקופה המכונה 'הנאורות', או 'תקופת האורות', או 'ההשכלה', ושבדרך כלל נהוג לסמן אותה במאה ה-18 בעיקר, הן השינויים בתחום התפתחות המדע והפצתו (למשל המפעל האדיר של האנציקלופדיסטים, שעצם הכוונה שלהם - שאף מומשה על ידם - לסדר את הידע על פי הא-ב ולא על פי תפיסות דתיות כאלו ואחרות, מייצג את הנאורות אולי יותר מכל דבר אחר שכן ללא ידע נגיש אי אפשר לעשות כלום), וכמובן המהפכות הפוליטיות של המאה ה-18: ארה"ב 1776 וצרפת 1789.

על כל אלו יש להוסיף את התחזקות ההשפעה ההדדית בין מדע לטכניקה, כלומר הנכונות של מדענים לרתום את הידע לטובת שינויים בחיים האנושיים (תרופות וביוב למשל ואחר כך תקשורת ותחבורה) ונכונות מצד הממציאים ללמוד מדע. וברקע כמובן התפתחות המסחר שהיום מכנים אותו 'גלובלי', ושכבר אז היו לו סממנים כאלו, וכשמדובר במסחר מדובר בהרבה יותר מהעברת סחורות, שכן כשמגיעים לנמל רחוק במזרח אסיה, פוגשים לא רק תבלינים ובדים וצעצועים מעניינים, אלא תפיסות עולם מפתיעות ומסקרנות.

ואולי זה הדבר החשוב ביותר בתקופת הנאורות: קידוש הסקרנות, הנכונות ללמוד דברים חדשים, ההבנה שהאדם בדרך כלל לא יודע כמעט כלום, ושלכן החיים הם לימוד. וזה מסביר מדוע בתרבויות שאימצו את ההנחה שהאדם לא יודע כמעט כלום הגיעו להישגים הגדולים ביותר במדע התיאורטי והיישומי (בכל התחומים, כולל נשק כמובן) ואילו תרבויות שעד היום משוכנעות שאין להן מה ללמוד ומי ללמוד, נמצאות מאחור בכל תחום. לא צריך ללכת רחוק כדי לדעת למי הכוונה. עם כל הכבוד לנפט (שגם אותו, כדי להפוך אותו לעושר, יש להזרים למקומות בהן יש תעשייה מפותחת…).

57 שנים ללכתו של אשכול - ארבע סיבות לזכור אותו כאחד הגדולים אם לא הגדול מכולם (עם כל הכבוד ללא מעט ראשי ממשלה אחרים, כולל זה שמוביל כרגע מערכה קיומית נגד אויב האויבים של המפעל הציוני)

איכשהוא חמק ממני יארצייט לא פחות חשוב מזה של יגאל אלון. ב-26 בפברואר 1969 הלך לעולמו לוי אשכול, ראש ממשלה נפלא שנפלאותו גדולה יותר ביחס למקומו (הזעום) בזכרון הקולקטיבי, ועוד יותר ביחס לדימויו: האיש עם השלייקעס, חצי-קפה-חצי-תה, זה שמתפשר ומתפשר עד שמסכימים אתו.

נסתפק בציון ארבעה עניינים המדגימים את רוחו גישתו פועלו ותרומתו:

א. ביטול הממשל הצבאי - נושא שעמד במחלוקת מרה לכל הפחות מאז הטבח בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956: מפ"ם וחירות ביקרו את המדיניות הזו על יסוד טהרני טיפוסי (אצל מפ"ם 'אחוות עמים' ואצל חירות 'אחוות ליברלים'); יגאל אלון של 'אחדות העבודה-פועלי ציון', מתח ביקורת על מפ"ם ועל מפא"י גם יחד, כשאמר שבנושא האזרחים הערבים בישראל יש לנקוט "לא נאיביות ולא ציניות".

בהתאם, ביקר אלון את המדיניות הזו על בסיס ממלכתי פשוט - כל מה שיש לעשות ביחס לערבים הסוררים (כי רובם לא) ניתן לעשות באמצעות כלי הממלכה הקיימים, מבלי צורך לפגוע במעמדו של ציבור שלם. אשכול היה בין אנשי מפא"י שאחזו (גם בעניין זה) בעמדות דומות לזו של אלון. בבוא היום, לכשנהיה ראש ממשלה (ממשלתו הושבעה בתחילת ינואר 1966), הוא ביטל את הממשל הצבאי.

ב. העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל. בכך ביטא גישה ממלכתית ראויה לשמה (כלומר שונה מזו של בן-גוריון, אבי המושג ומנהיגו, שאמנם נהג ממלכתיות בשורה ארוכה של עניינים, אבל באותה נשימה עשה שימוש בממלכתיות לצורך פוליטיקה-לעומתית מהסוג המוכר במקומותינו ב-20 השנים האחרונות).

ג. הכנת צה"ל לסיבוב הבא ששכנינו היקרים הבטיחו גם הבטיחו וקיימו ושבו וקיימו. נזכיר שאשכול היה ביסודו איש משק וחקלאות וכלכלה וכספים. ולכן אפשר היה לחשוד בו - ובצדק - שהוא יבכה על כל אגורה שהלכה (אולי) שלא לצורך להוצאה ולא להשקעה (והרי זה יסוד היסודות של החשיבה הגזברית, בין בקנה מידה פרטי, בין בקנה מידה ציבורי).

ועם זאת, ודווקא בשל כך, תחת הנהגתו כראש ממשלה מ-1963 (אחרי פרישת בן גוריון ב16 ביוני אותה שנה), ובהמשך למדיניותו כשר אוצר לפני כן, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהושבעה ממשלתו השנייה (ינואר 1966), אשכול, כראש ממשלה ושר בטחון, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא דיין, הוא ולא אחר, אחראי מרכזי לבנייתו וציודו של צה"ל, ובקיצור: אשכול הוא האדריכל של הנצחון הצבאי בששת הימים.

ד. הנהגת המשק הישראלי למעבר מכלכלה-הירואית שהיתה נחוצה בימי הדרמה הגדולה חסרת התקדים (באמת, ולא כעוד קלישאה של כתבי ספורט ושאר רפי שכל) של קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50': כבר ב-1959, בהיותו שר אוצר, החל אשכול להוביל מהלכים לשילובו של המשק הישראלי נטול השכנים הראויים לשמם (אפילו חשמל ישראל חייבת לייצר לעצמה ולעצמה בלבד והיא איננה יכולה לחלוק במעמסה כמו, נגיד, בלגיה ולוקסמבורג עם צרפת וגרמניה), במסגרת השוק האירופאי.

המהלך הזה דרש שינוי מבני, ושינוי מבני עושים או בהסכמה רחבה (שבמציאות של חברה אזרחית עוברית בישראל כמעט בלתי אפשרי להשיג כי כוווווולם רוצים עוד טיפה יותר וכוווווולם מסתכלים בצלחת של השכן), או בצעדים פיסקאליים (מיסוי, שער חליפין וכדומה) וריאליים (השקעות ופיתוח).

אשכול הנהיג מדיניות זו בתמיכת השותפים הקואליציוניים בעלי הנטייה הקונסטרוקטיבית, כן, מה לעשות, שוב פעם יגאל אלון ומפלגתו 'אחדות העבודה' (אלון מונה לשר העבודה ב-1961 על בסיס הקואליציה שבנה אשכול עבור בן-גוריון המותש מפרשת לבון, והקואליציה כללה את 8 חברי הכנסת של 'אחדות העבודה' ולא את ה-20 של הליברלים כפי שבן-גוריון רצה או לפחות לא דחה על הסף כאפשרות).

ב-27 במאי 1975 יחתום שר החוץ יגאל אלון על ההסכם הכלכלי עם השוק המשותף, עוד צעד שהזניק את כלכלת ישראל קדימה. עד אז, בין 1959 ל-1975, ייאלץ ראש הממשלה ושר הבטחון אשכול להנהיג מ-1966 את 'המיתון היזום', אחד הצעדים האמיצים, הנחוצים והמועילים ביותר, אך גם השנויים במחלוקת על יסוד פרשנות א-היסטורית מהסוג שאני מנתח במאמר זה, שנדחה לפרסום ללא כל נימוק על ידי כנופייה שרירותית של פסיבדו-אקדמאים, ושלמרות זאת, עם פרסומו החופשי מצנזורה בבלוג שלי, למרות שהוא מקיף מעל ל-10000 מלים, הוא זכה ל-935 כניסות.

ונזכיר כי בימי ממשלתו השנייה, מינואר 1966 ועד ההפיכה המשטרית שחוללו חברי מפלגת רפ"י המופקרים ב-1 ביוני 1967 (ארבעה ימים לפני פרוץ 'ששת הימים'), בסיועה של העיתונות ההיסטרית המוכרת במקומותינו עד עצם היום הזה, סבל אשכול לא "רק" מהכפשות של ליצני 'ארץ נהדרת' של אותה תקופה (קישון המאוס ודומיו), אלא מצידם של בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שהסתובבו בעולם כולו, ועל ספסלי האופוזיציה (לשם הגיעו אחר תבוסת מפלגת האווירה הנבובה שהקימו לקראת בחירות ה-2 בנובמבר 1965: בניגוד לתחזיותיהם הם זכו ב-10 מנדטים בלבד, למרות השמות הנוצצים, הטלאי האופנתי על העין ופטפוטי "המדע" של שימון לשם מה יש ללמוד היסטוריה פרס): שלושת המוסקטרים הללו, נשענים כאמור על עיתונות אוהדת לאנשים חושבים, הסבירו לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, בעברית ובאנגלית, שממשלת אשכול היא 'ממשלת בוגדים' כי היא 'הפקירה את בטחון המדינה'.

וזאת למה? כי ראש הממשלה אשכול הספיק לחתום ב-10 במרץ 1965 על 'הסכם הבנות' עם ארה"ב, שכלל את 'סעיף העמימות' המפורסם, אבל שחשיבותו המדינית נפרסת לעינינו המשתאות ממש ברגעים אלו: ברית-למעשה בין ארה"ב לישראל, על יסוד מעמדה הבטחוני של ישראל, כן, כבר ב-1965, בזכות מי? נו, בזכות אשכול.

לוי אשכול. געגועים. גם להומור.

46 שנה ללכתו של יגאל אלון, בדיוק עשור לצאתו לאור של ספרי אודותיו: יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949 (בדיוק אותה ביוגרפיה פוליטית שגדולי חכמינו הסבירו מדוע אין לה שום חשיבות)

 

ב-29 בפברואר 1980 הלך יגאל אלון לעולמו. כפי שאני נוהג לומר בבדיחות דעת משונה, אלון, כמו הרצל או אשכול לפניו, הלך לעולמו באופן חסר אחריות, מוקדם מדי, כשהוא מותיר אחריו חלל גדול.

אבל אלו החיים. והמתים.

אז מכיוון שהשנה אין 29 בפברואר ומחר ב-28 אהיה בדרכים (מי שרוצה להצטרף לטיול למיטיבי קשב באזור חבל עדולם, מוזמן להשאיר כאן סימני נפט), אז אכתוב כמה דברים לכבודו.

וגם כי בדיוק לפני 10 שנים, ראה אור הספר שזכיתי לכתוב על אלון לגמרי במקרה: פנו אלי אנשים טובים (יותר או פחות) שבליבם שאיפה יוקדת לתקן את העוול שעשתה למורשת אלון כלת פרס ישראל שהסבירה ב'סוף הדבר' בביוגרפיה שכתבה על אלון - אביב חלדו (ספר מעולה להוציא הפרק השערורייתי האחרון) - מדוע מורשת אלון לא חשובה משום בחינה.

אז אלון הלך לעולמו מחרתיים לפני 46 שנים. הזמן טס. ואחרי 'שמחת תורה' הארור ההוא, כתבתי לאחד מתלמידיה של כלת פרס ישראל הנזכרת, שזכיתי וכתב מאמר השמצה גס כנגד הספר שכתבתי על אלון, שאני מקווה שעכשיו אחרי ש1200 ישראלים נשחטו על ידי מי שהוא ודומיו ממשיכים לטעון לגביהם שהם כתובת ל"הסכם מדיני" (על אותו הבל הוא רמז הבוקר בעוד מאמר טיפוסי פרי עטו), הוא אולי מבין מדוע מורשת אלון בכל זאת חשובה, שכן היא כללה למשל שני עניינים טקטיים קריטיים: עומק אסטרטגי ('גבולות בני הגנה') וחובת ההגנה המרחבית (מה שידוע היום בכינוי 'כיתות כוננות', שכידוע קיומן או העדרן היה ההבדל המכריע מבחינת אלפי תושבי מערב הנגב).

ועוד משהו לא חשוב במורשת אלון: העדפת הסכמי הביניים על הפנטזיה של הליצנים שכלת פרס ישראל גידלה על חשבון משלם המסים באונ' שייח מוניס: הסכם שלום "של אמיצים" וקישקושי שימוןפרס מסוג זה.

ועוד משהו ממש לא חשוב במורשת אלון: ההבנה שלמימד המוסרי של תפיסת העולם המדינית והבטחונית גם שלנו וגם של אויבינו יש חשיבות עצומה.

או במלים אחרות: למלים יש חשיבות. גם כשהן נאמרות מפי בן גביר או סמוטריץ', אבל עוד יותר כשהן נאמרות על ידי ערפאת, איימן עודה, אחמד טיבי, אבו מאזן, סינוואר וכן הלאה.

כל אלו "פלסטינים" שמשוכנעים שאין דבר כזה עם יהודי, שליהודים אין קשר לארץ הזו, ושהציונות היא קולוניאליזם-אימפריאליסטי, ושבהתאם יש לפעול לחיסול "הישות הציונית".

עודה וטיבי עושים זאת בעברית מהכנסת ועל דפי השארץ, אבו מאזן בדרכו שלו, וסינוואר ושות' בדרכם שלהם, כך או כך הם מיישמים את העקרון המוסרי שהוזכר לעיל, ושכולנו כבר יודעים אפילו בגרמנית את הניסוח הקלאוזביצי שלו.

ודוקו: מוסר הוא לא תוכן אלא אופן, כלומר גם להיטלר היה מוסר וכך גם לעודה ולסינוואר, ואם זה לא ברור אני כאן כדי להסביר את העניין הפשוט הזה שוב.

כי השאלה היא לא האם לאדם יש מוסר - אין אדם ללא מערכת מוסרית, אין לא יתכן לא היה ולא יהיה - אלא מה תוכן המוסר. וכמובן מה נגזר ממנו מעשית.

אז 10 שנים ש-471 עמודי תיקון העוול והעיוות ההיסטורי המזיק מסתובבים במרחב הציבורי ומנסים לתקן קצת את המעוות.

לא, לא הוצאת הספרים ובוודאי לא אני התעשרנו מהפרוייקט שמראש הוגבלו סיכוייו להצליח באווירה ציבורית שמאפשרת למשל למרכז רבין להסתיר במשך שנים את מורשתו המדינית האמיתית של רבין, או לפרנסי בית יגאל אלון לעשות כמעט הכל כדי לעוות את דמותו של אלון ולהפוך אותו לעוד שלום עכשווניק דביק, שלא לדבר על בית ברל (כצנלסון) שפשוט הפך לזירת פעולה של כנופייה אנטי-ציונית, ובתקופה מסויימת לפחות אחד מהם הוא אוטו-אנטישמי ויחצ"ן של חמאס.

אבל לא אלמן ישראל. לא שישראל האלמן או הנשוי טורח לקרוא ספרים בימינו, אבל ספרים הם בסיס להרצאות והרצאות עולות ליוטיוב ואת היוטיוב אפשר לשמוע בפקקים והצלחת הציונות לה תרם בין השאר יגאל אלון מביאה גם לכך שיש לנו תודה לאל המון פקקים ולכן המון זמן פנוי לשמוע על יגאל אלון. קישור לפודקאסט קצר על מורשתו, בדף האישי בראש בלוג זה.

ואין צורך, כלומר יש צורך לומר ולשוב ולומר שני דברים על מורשתו של האיש המופלא הזה: האחד - אין רלבנטית אקטואלית ואקוטית ממנה גם לטובת הבנת העבר אך עוד יותר לעיצוב העתיד מתוך ההווה. השני - אמור לי מה את.ה כותב.ת על מורשת אלון ואומר לך עד כמה את.ה עלוב, עם או בלי פרס ישראל וכל הג'ז הזה.

תוספת לא-לא-חשובה:

אחת הטעויות הרווחות לגבי תכנית אלון היא שמתייחסים אליה כאל תכנית עבודה קשיחה כאילו מדובר בתכנית לבניין בית או נמל או גשר.

האדם שמבין הכי טוב את גישת אלון בימינו הוא גרשון הכהן, שנוקט במושג "חיכוך" כדי לנסות ולהסביר למה הכוונה בצורת החשיבה של אלון.

אם לסכם את ההבדל היסודי בין גישתו לגישת אחרים בממשלות העבודה באותו הזמן, שלא לדבר על גישת מנחם בגין, הרי שהעניין הוא ליצור תנאים שיקדמו אפשרויות חיוביות של קודם כל הורדת להבות של הסכסוך אבל מבלי שלרגע אחד הצד החלש במשוואה הלא-סימטרית, הלא הוא הצד היהודי (שאין בינו לבין הצד הערבי סימטריה משום בחינה), לא מוותר על יסודות הבטחון הלאומי שלו, וזה כמובן עומק אסטרטגי ותחליפים לעומק אסטרטגי (לפני 1967 הגנה מרחבית, שהסתבר לנו ב2023 שהיא נחוצה וחיונית וקיומית גם אחרי 1967).

ולכן, תכנית אלון היא גישה עקרונית לשטחים, לאנשים, לבטחון, לדיפלומטיה, לערכים ולהתיישבות, לא לפי הסדר ולא לפי שום סדר עקרוני אלא גם וגם וגם וגם ובמקביל:

שטחים -  כלומר עומק אסטרטגי. אלון הציע סיפוח הגולן כבר ב1967 וקיווה שהסכם "השלום" המגוחך שהובילו בגין ודיין לא יתממש ומצרים וישראל תסתפקנה בהסכמי ביניים בסגנון מה שהושג ב1975.

אנשים - כלומר כמה שפחות שליטה על פלסטינים. לגבי עזה אלון השלה את עצמו שאפשר יהיה לעודד הגירה מסיבית, אבל זה לא הסתייע, ומכאן על פי עקרון החיכוך, עוברים לשלב הבא: דגש על מי כן ראוי שידבר בשם הפלסטינים, ירדן כמובן, ומי לא, אשף כמובן.

בטחון - המשך פיתוח וטיפוח יכולות קונבנציונליות תוך המשך השארת האופציה הגרעינית בשולי השוליים ותחת עמימות, וכמובן וכאמור עומק אסטרטגי כולל הגנה מרחבית משמעותית.

דיפלומטיה - כלומר שימוש בהגיון של תכנית אלון כדי להופיע בזירה הבינלאומית כיוזמים ולא כנגררים.

ערכים -קודם כל ערך השלום שיש לחנך לאורו, אבל לא שלום עכשיו ובוודאי לא שלום קר בסגנון שיש עם מצרים, כי אלון מאד התאכזב שאפילו ממשלת רבין לא הקפידה עם המצרים אחרי הסכמי ההפרדה ב1975 עם עניין ההסתה והפעולה הדיפלומטית המצרית כנגד מדינות באפריקה שנעזרו בישראל, וערך נוסף כמובן הוא דמוקרטיה במובן הרחב והעמוק של המושג וכמובן זהות יהודית ציונית שאיננה מתנצלת והמבוססת על תחייה לאומית של העם היהודי בארצו השלמה, שמותר לוותר על חלקים ממנה לטובת ערכים אחרים, כמו שלום, אבל לא מתוך התבטלות של כובשים לכאורה אלא מתוך עמדה נדיבה של בעלי הבית.

התיישבות - המימד המעשי המיידי של כל הגישה הזו, ועובדה היא שממשלות העבודה בין 67 ל77 הקימו 72 ישובים, כולל את קרית ארבע, וכאמור אם זה היה תלוי באלון היו מספחים את הגולן כבר ב1967, ועוד לפני זה מסייעים לדרוזים להקים מדינה וכך נפטרים מהצרה הסורית שהיוותה איום אסטרטגי גם על ישראל וגם על ירדן וגם על לבנון ולכן סוריה היתה למעשה הפרוקסי של רוסיה בשימור אי יציבות כאוטית באזור.

Palestine and the British Museum between Science and Propaganda

 

The debate over how to use the term “Palestine” is not an academic quarrel over geography. It reflects two fundamentally different worldviews. One treats the term as a historical label, no different from countless others that have shifted over millennia. The other deploys it as a political weapon—part of a global campaign to delegitimize, isolate, and ultimately dismantle the State of Israel. These approaches are not merely incompatible; they are mutually exclusive.

Yes, history and politics are intertwined. But there is a profound difference between serious scholarship and crude propaganda. The former acknowledges complexity and uncertainty. The latter thrives on oversimplification, moral grandstanding, and the confident ignorance of pseudo‑intellectuals who populate the anti‑Israel echo chamber.

The uproar over the British Museum’s decision to replace the modern term “Palestine” with older, historically accurate labels such as “Pleshet” is a case in point. Anyone genuinely interested in the ancient world would immediately recognize the vast gulf between the original meanings of regional names and the political uses imposed on them today. After all, even the term “Middle East”—treated as timeless—is barely 120 years old, as it was coined by a US Navy man.

Consider a simple example. The Hebrew Bible mentions "Zarephath" and "Sepharad", in Hebrew “France” and “Spain.” Should Jews therefore claim today Paris and Madrid?

Any decent person, not only scholars, easily understand that these biblical terms have nothing to do with the modern nations bearing those names. Yet when it comes to “Palestine,” the same basic logic suddenly evaporates.

The origins of the name are well documented. The Romans applied “Palestina” to what even the Qur’an names "The Holly Land" of "Banei Israel". The term itself derives from the Philistines—Aegean migrants from Crete, Sardinia, and other “Sea Peoples” who settled on the coast in the 12th century BCE. The word Philistine literally means “invader.” The Canaanites certainly saw them that way. And the Canaanites themselves? The term is interchangeable with “Phoenicians,” both referring to the purple dye that powered their coastal economy.

One could go on: Anatolia means “east” in Greek; al‑Sham means “the left side,” because Syria lies to the left when facing the rising sun. Ancient geography is a tapestry of shifting meanings. But the critics of the British Museum are not interested in history. They are interested in narrative warfare.

Their message is simple: just as Ireland belongs to the Irish and Poland to the Poles, “Palestine” belongs exclusively to “Palestinians.” From this, they leap to the conclusion that anyone else living between the river and the desert is a colonialist, an occupier, a racist. The chant “Long live Palestine!” is not a celebration of heritage; it is a political cudgel.

And, conveniently, these same activists ignore the awkward fact that the name “Palestine” itself originates from an invading people. They also avoid the obvious corollary to their own logic: if Hungarians come from Hungary and Koreans from Korea, then Arabs, too, have a homeland—and it is not west of the Jordan River but in Arabia.

Let us be clear. The Jewish people, their national movement, and their state are not going anywhere. They have survived far worse than historical revisionism dressed up as liberation politics. Whether the British Museum stands by scholarly accuracy or capitulates to political pressure will not determine Israel’s fate, nor will it resolve the deep historical crisis facing the Palestinian Arabs.