שלוש שנים לשבעה באוקטובר.

ככל שעובר הזמן וככל שיעבור הזמן, הוויכוח על מה היה ומי אשם ומה המסקנות וכן הלאה, ילך וייתכער ברמה בלתי נתפסת.

בדיוק על כך יצר חברי הטוב מתי ברסקי את היצירה המצורפת.

ואני רק אחזור ואנסה לסכם כאן בתמצית הקיצור איך אני מבין את השבעה באוקטובר.

שורה תחתונה בשורה הראשונה כדי לחסוך זמן לממהרים, למאמלקים, לסקפטיים וכן הלאה קצרי רוח ויודעי כל:

במבט רחב, ממעוף הציפור, מגובה רב, מבט קר אולי (ובגבהים האוויר דליל וקר), השבעה באוקטובר הוא עוד חולייה בשרשרת ארוכה שראשיתה לעניות דעתי הלא-קובעת היא המפגש המשמעותי בין ההלניזם ליהדות, אי אז לפני 2300 שנה.

במבט ממוקד יותר, הזוועות של השבעה באוקטובר, הן תוצאה של תפיסת עולם ציונית ישנה וטובה, ששימשה כבסיס לכל ההנהגות הציוניות, לפני ואחרי 1948.

המושג המרכזי המתלווה לתפיסת העולם הזו היא 'קונספציה'. ו'הקונספציה' הזו ראשיתה בהסכמה-בלית-ברירה של ההנהגה הציונית לקבל את התכתיב של היהודים האוטואנטישמים בבריטניה של 1917, ובמקום להגדיר את ארץ ישראל כולה כביתו של העם היהודי, להסכים לנוסחה של הצהרת בלפור: בית לאומי ייבנה בארץ ישראל.

איפה בדיוק? תיאורטית במשולש הקדוש של שוקן-שייח מוניס-כיכר המטורללים מול הקרייה. או כל מינימליזם טריטוריאלי אחר.

הנחת היסוד מאחורי הקונספציה היתה פשוטה ומכובדת ומבורכת ואף מועילה: אילו רק יצמצמו הציונים את עצמם - בדיבורים במעשים בהתיישבות בעולים בנשק במעמד מדיני וכן הלאה - הערבים במקרה הטוב 'יעשו שלום' ובמקרה המינימלי 'ירגיעו'.

אין צורך לעבור על כל התחנות המוכרות יותר ופחות של ההיסטוריה של מימוש הקונספציה הזו.

די אם נזכיר כאמור את הצהרת בלפור, נצביע על הספר הלבן של 1922, נמשיך לתכנית הקנטונים של שנות ה20', לתכניות החלוקה של 37 ו47 ונמשיך ל'שלום' עם מצרים, ולאוסלו כמובן, ו'השלום' עם ירדן, וההתנתקות, וההכלה, והאשליות בדבר רצונם הטוב של הערבים הידועים בציבור בשם 'פלסטינים' (עוד המצאה שעצם ההסכמה לממשותה היא ביטוי לקונספציה הזו), וההבחנה בין חמאס (מתון) לג'יהאד ('הקיצוני') וכמובן בין ההנהגה הפלסטינית בעזה לבין זו ברמאללה, ובין שתי אלו לבין ההנהגות של 'הפלסטינים' האוחזים בתעודת זהות כחולה, בין אם מדובר באחמד עודה, איימן טיבי, מנסור באסה או סלט חסה.

כל, אני חוזר, כל ההנהגות הישראליות, ולפני זה הציוניות, כולם כמעט ללא יוצא מהכלל, כולל ז'בוטינסקי ובוודאי כולל נתניהו, ואין צורך לומר בגין ורבין וגולדה וכן הלאה, כוווולם, כולל הצמרות הצבאיות, ואין צורך לומר האקדמיות והתקשורתיות, ובוודאי שלא צריך להזכיר את סוכני התרבות, אבירי הצדק והנאורות, משלמה נשר ועד אבי ארצי, וכן הלאה,

ובכן, כל ההנהגות הללו, פעלו ויצרו ועבדו על פי הקונספציה הזו.

היא התפוצצה לנו סופית - כך קיוויתי בכל אופן - אם לא בשבעה באוקטובר אז לכל המאוחר למחרת.

כי אודה ואבוש: גם באותה שבת ארורה, כשחזרתי משגרת השבת שלי - ריצה בפארק הכרמל ואחרי זה רחצה בחוף נווה ים - ולמרות שמועות שהתחילו להצטבר, עדיין התייחסתי לזה כאל עוד 'סבב', כאל עוד תעלול של האשפה בצורת בני אדם היושבת בעזה

(ותסלח לי האשפה שהרי מאשפה, אם היא אורגנית, אפשר לדשן עציצים ואם היא בלתי-אורגנית אפשר ליצור רמפות ומשטחים, מה שאי אפשר לומר על היצורים דמויי אדם שחלקם ממשיכים לנשום אוויר ממש ברגע זה)

ובכן, מהשמונה באוקטובר ככל הנראה מספיק יהודים בארץ ובעולם הבינו, כל אחד עם מושגיו, כל אחד בדרכו, שדי, שהקונספציה הזו מתה.

מסתבר כמובן שאחרי שלוש שנים יש מספיק יהודים, או לפחות אנשים ממוצא יהודי הדוברים עברית וחולקים עם השאר את אותו פנקס בוחרים, שלא רק שלא למדו כלום מהטעות האיומה של הקונספציה, אלא ממשיכים לשווק אותה כתשובה לעתיד לבוא, וחמור לא פחות - הם עושים בה שימוש כדי לפרש באופן מעוות וחולני את מה שהתרחש בשלוש השנים (ברוטו) שעברו מאז השבעה באוקטובר.

אין צורך לומר שהאנשים הללו צעקו בקול הרם ביותר 'לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר', והנה ה'בכל מחיר' הגיע בריבית ד'ריבית ד'ריבית ד'ריבית, ואין צורך לצפות באף תיעוד ויזואלי - ואני ממשיך להתגאות שככל שהדבר היה תלוי בי, ולא תמיד היה תלוי רק בי, לא צפיתי ולו בתיעוד ויזואלי אחד של אותו יום ארור, וגם לא הצטרפתי בעוונותי לסיור מודרך בחוצות בארי כדי 'לחוש מקרוב את הזוועה'.

ומנקודת המבט הזו מתבררת לי גם חידת נתניהו.

או לפחות כך נדמה לי.

כי יש כמובן שתי אפשרויות.

האחת שהוא ממשיך לעבוד עלינו בעיניים, כל כולו רמייה ונוכלות, הוא מימן את חמאס ועכשיו הוא משמר אותו כדי להבטיח שלנצח 'נאכל חרב' (יש לומר 'לנצח תאכל חרב' אבל לא נעסוק עכשיו בכל זוטא).

אדרבא, לאחרונה שמעתי גרסה מרחיקת לכת עוד יותר: נתניהו הוא בובה על חוט. מי מחזיק בחוטים? נו, בהזדמנות אחרת. לא רק בכל זוטא לא נעסוק כרגע אלא גם לא בכל שטות. למרות הפיתוי

אפשרות שנייה היא שנתניהו כאמור המשיך לממש במדיניותו ארוכת הוותק את הקונספציה הציונית הישנה ההיא, שכאמור היה בה משהו חיובי מאד: היא אפשרה את בניין הארץ הזו מימי השומר שפירא בפתח תקווה ועד החשש ממיסקלקולציה אי אז לפנות שחר בשבעה באוקטובר.

כי מלחמות זה רע. מתים בהן אנשים. והמלחמות שנכפו עלינו על ידי האשפה מעזה ומרמאללה, תמיד מסתיימות - מה זה מסתיימות, נפתחות - בנצחון מדיני של האשפה מרמאללה ומעזה.

ולכן אם אפשר להסיע את גברת מוחמד לאיכילוב, ממחסום ארז על חשבון סידור הרכב של בארי, כי ככה עושים שכנים טובים, אז יופי, מה גם ש'ללא ספק' אחרי שנסיע את גברת מוחמד ואחרי שהיא תקבל טיפול רפואי לעילא בחינם, ואחרי שנחזיר אותה למחסום, היא בוודאי תהפוך לשגרירת שלום. אלא מה.

ואם לחזור לנתניהו: על פי הפרשנות השנייה שאני אוחז בה, פרשנות שמניחה שהוא גם ציוני בדיוק כמוני ובדיוק כמוני גם הוא לא בובה על חוט, אבל בניגוד אלי הוא אזרח בעל יכולת לקבל החלטות בקנה מידה מדינתי,

ובכן על פי הפרשנות הזו, נתניהו שייך לקבוצה הגדולה של היהודים, בישראל ומחוצה לה, שהבינו שדי, שהגיע הזמן להשליך את הקונספציה הציונית הישנה והבאמת טובה הזו, שהצטלמה היטב בהסעות של גברת מוחמד למחלקה האנדוקרינולוגית בשיבא, להשליך אותה -את הקונספציה - לפח.

ומכאן מתבררים היטב כל הצעדים שעשתה הממשלה המשוקצת הזו - משוקצת בעיני משקציה כמובן, אני לא אחד מהם הגם שהצטערתי על הקמתה באשר לא נתתי קולי ולו לאחד ממרכיביה, ומאד הצטערתי על האופן בו התנפל שר המשפטים שלה על סוגייה כואבת מאד שההסכמה שיש לטפל בה היתה רחבה ושלמרות זאת הוא עשה הכל כדי שלא למנף את ההסכמה הרחבה הזו - ובכן,

ובכן מכאן מתבררים היטב כל הצעדים שעשתה ממשלת ישראל, הממשלה של המדינה היחידה שיש לי לכם לנו, מהשבעה באוקטובר ואולי ממש עד רגע זה:

לפגוע עד כמה שניתן בכל מרכיב ומרכיב בקואליציית ההשמדה שהלכה והתגבשה לאורך שנות הקונספציה לאורך הגבולות ומעבר להם, מטהראן ועד חותיסטן, וכמובן במעטפת המופלאה של החלאות במערב, שונאי עצמם עד כדי מכירת נשמתם לכל נציגי השטן בניו יורק העיר ובניו יורק שיימז.

ומכאן גם מתבהרת טיבה של האופוזיציה לממשלה הזו, מתוכה ומחוצה לה.

"מתוכה" - מדובר באופוזיציה שסיסמתה היא 'נמות ולא נתגייס'. על השאלה כיצד מתכוון ראש הממשלה המכהן ועוד יותר מכך, מפלגתו, להתמודד עם העובדה שהם ישנים עם האוייב, לא לי לענות.

ברור לי עם זאת שאין שום אפשרות מעשית למימוש 'חוק גיוס אחיד לכל'. בדיוק כמו עם הקונספציה לגבי הידועים בציבור בשם 'פלסטינים' - אי טיפול בבעייה במשך עשרות שנים, על בסיס קונספציה כאמור, לא יכול להיות מוחלף באבחת סיסמא, תהיה צדקנית טהרנית ונשגבת ככל שתהיה.

אבל זה שאין תשובה פשוטה לשאלה קשה, לא מבטלת את קיומה של השאלה.

"מחוצה" - מדובר באופוזיציה שכל כולה אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.

אין צורך להרחיב. הדברים כתובים בכל כותרת בעיתונות כלומר ב"עיתונות" ששמה לה ליעד כבר מזמן להביא לחיסולו הפוליטי של ראש הממשלה המכהן של המדינה היחידה שיש לנו.

ושוב אזכיר ואומר שאינני ביביסט, שאני משוכנע שהאיש הזה בעייתי כמנהיג (אבל לא בסדרי גודל מאחרים כי מה לעשות וכבר חז"ל דיברו על 'קופת השרצים' שיש לתלות על כל איש ציבור), ושלא הצבעתי ליכוד ולא אצביע ליכוד, בעיקר בגלל הרכב הרשימה וסגנון רוב אנשיה.

אבל בניגוד לאופוזיציה הנזכרת (שכל כולה אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.), אני זוכר בכל רגע נתון מי אני.

יהודי מארץ ישראל.

ובסדר הזה: קודם כל יהודי, אחר כך מארץ ישראל, אחר כך כל השאר.

וכיהודי אני שותף לכל היהודים החיים היום בעולם ולכל היהודים שחיו פעם.

ולכן כוכב הצפון, מכשיר הניווט ומפת הדרכים שלי הם ההיסטוריה היהודית.

ולכן בכל רגע נתון אני שואל את עצמי מה המקדמות ההיסטוריות שעומדות ברקע העובדות המשמשות כותרת ל"עיתונים" (כי כותרות בכל זאת יש ורובן בדרך כלל משקפות לפחות גרעין של אמת).

ככה אני חושב, ולכן בתחילת דברי תארתי בקור רוח - הקור השמור לרוח כשהיא נושבת בגבהים - את השבעה באוקטובר כחולייה נוספת בשרשרת של רדיפת יהודים נמרצת גורפת עקרונית ומוחקנית שהחלה לפני כ-2300 שנה וסופה לא נראה לעין.

מה שמביא אותי כמובן לבחירות הקרובות.

מצד אחד עומד ראש ממשלה שגם מדבר וגם פועל באופן ברור וחד משמעי בניגוד לקונספציה שהביאה אותנו לשבעה באוקטובר.

זו עובדה, לא דעה.

אכן, העובדה הזו חלקית, כלומר היא דורשת זום-אין ויעברו שנים לפני שנדע מה בדיוק התרחש לפני כל דיון שבסופו התקבלה החלטה לתת פקודה למבצע כזה וכן הלאה.

אבל החלקיות הזו לא פוגמת ביסודה של העובדה: הממשלה הזו פעלה בשלוש השנים האחרונות נגד הקונספציה הזו, ובכל החזיתות, וההצלחה נאה ביותר.

ואם לאורך שלוש השנים הללו ראש הממשלה ראה צורך לדבר יותר מדי - כשם שלפעמים הוא מדבר פחות מדי - ולהצהיר הצהרות מיותרות כמו 'נצחון מוחלט', כך שקל להשמיצו מצד האופוזיציה הנזכרת (שסימנה היחיד הברור הוא כאמור אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.), אין זה משנה את עיקרי הדברים.

חמאס לא מה שהיה. חיזבאללה לא מה שהיה. איראן לא מה שהיתה, סוריה לא קיימת, ברחבי המזרח התיכון יודעים מה ישראל מוכנה ומסוגלת לעשות.

ואם זה לא שינוי קונספציה אינני יודע שינוי קונספציה מהו.

ואחרי שאמרנו מה כן היה, אין אלא להזכיר מה כמעט ולא היה אילו היו מצליחים לכפות דעתם על הממשלה - באמצעות "העיתונות" - אנשי האופוזיציה הנזכרת (שסימנה הברור הוא כאמור אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות).

ולכן, הואיל וההיסטוריה היהודית מחמל נפשי, שהחלה עוד לפני המפגש הדרמטי בינה לבין השחץ ההלניסטי (שהוא הבסיס לכל תורות השחץ במערב עד עצם היום הזה, ובעברית-יהודית ואולי אפילו בגימטריא, שחץ=עבודה זרה), ממשיכה ממש כרגע והיא תמשיך אחרי ה-27 באוקטובר,

ובכן אין ברירה אלא לומר מה הדבר הראוי שיתרחש ב-27 באוקטובר.

יצביע האזרח כפי שיצביע.

ערביי ישראל ימשיכו מן הסתם להצביע עבור רשימת הלאמשותפת שכל מה שמשותף לה הוא המחוייבות לתרום את שלהם באמצעות מתק שפתיים ועניבות מעונבות לחיסול המפעל הציוני.

חבל, הרי רובם משולבים בשגרת הישראליות אבל מה לעשות וגם אצלם פועל עקרון העדר והשבט. יהיו שיגידו שאדרבא, אפילו יותר.

וגם החרדים ימשיכו בחרדיותם המופתית, וככל הנראה המושיע שלהם, מוטי לרנר, ימשיך לשבת מתוסכל בבית או בכל אופן מחוץ לכנסת.

ופה ושם אולטראס למיניהם יצביעו למועמדי סרק כמו פייגלין.

אבל רוב הציבור יצביע כרגיל לרשימה ציונית כזו או אחרת.

אני ככל הנראה אצביע לעמך-ישראל כי אשמח לראות את חדאד יושב בכנסת.

ואז, בידיעה ברורה שתוצאות הבחירות יאפשרו הכל, כי מה לעשות אף אחד לא 'מנצח' עם 20 וגם לא עם 30 מנדטים (ואף רשימה לא תקבל 30 מנדטים),

ובכן, בידיעה שאלו תהיינה תוצאות הבחירות, על האזרח שלמד מהשבעה באוקטובר שדי לקונספציה, ללחוץ בכל האפשרויות העומדות לרשותו, להקמתה של ממשלה ציונית שתמשיך לפעול בניגוד לקונספציה.

מי יעמוד בראשה? לא מאד משנה. מי הכי מנוסה כרגע בסדרי גודל? נתניהו.

מה ניתן ללמוד מהתבטאויות של האיש שרואה עצמו כמחליפו הנכון? שהוא לא למד מאומה מהשבעה באוקטובר.

אבל זה לא סביר. כי להוציא שולי-שוליים הזויים ומטורללים במשולש הרחובות הנזכר לפני הרבה דקות כתיבה וקריאה, לא סביר שאזרחים ישראלים, בוודאי לא מישהו בעל נסיון ממלכתי כמו אייזנקוט, באמת לא מבינים שהקונספציה ששירתה בנאמנות את המפעל הציוני, כאמור מימי השומר שפירא בפתח תקווה המושבה בת השנתיים ועד לשישה באוקטובר 2023, סיימה את דרכה.

לא סביר.

ולכן גם את ההתבטאויות המדאיגות של אייזנקוט אני מפרש בעוד ביטוי למחלה הפוליטית המוכרת כאמור כאנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.

כשם שאני סולח לנתניהו על דברים מיותרים שאמר במהלך המלחמה - כי המעשים שלו היו כאמור הדבר הנכון מנקודת מבטה של ההיסטוריה היהודית כפי שאני מבין אותה - כך אני מוכן לסלוח על שטויות שאמר אייזנקוט.

ומדוע? כי הוא כרגע גיבורם של יצרני הטימטום הפוליטי הנובע מהגישה של אנטיביביולעזאזלהאמתוהשכל. וההגינות.

חזקה עליו שאחרי הבחירות הוא יאסוף את עצמו.

ובכל מקרה, כדאי שנהיה שם אנחנו.

לא לטובת ההוא או ההוא, כי לא מדובר במשחק כדורגל. עם כל הכבוד.

כי ככה חושב יהודי מארץ ישראל.

גם כשהוא טועה - ויהודים מארץ ישראל בראו את הקונספציה שהגיע הזמן לקבור עמוק עמוק עמוק באדמה - וגם כשהוא לומד מטעויות.




https://youtu.be/TeGG9FzrFAY?si=vcg_pqlaCQO55X-0

ולפני אוסטריה-ישראל בכדורגל

 משחק המטומטם המנצח.

מאמן נבחרת אוסטריה שגילה לנו שמלחמות הן מיותרות,

או הדביל מנור סולומון שענה בתגובה לשאלה שרצח עם זה לא עניינו כי הוא שחקן כדורגל.

צוות השיפוט עדיין שובר את הראש למי מגיע הכתר, למאמן או לשחקן.

בראש צוות ה-VAR מאמן נבחרת אירלנד.

לא הייתי שם שקל אחד אפילו בהימורים על המשחק הזה.

כל מה שניתן לעשות הוא כרגיל להתנחם באמירה הידועה ההיא של איינשטיין אודות פקפוקו לגבי אינסופיות היקום, וידיעתו הוודאית לגבי אינסופיותו של הטימטום.

ועוד נחמה קטנה: יש לישראל נציג בכיר בתחרות הטימטום הגדולה, נחזיק אצבעות למנור סולומון, שיצליח לא רק ככדורגלן, אלא ינצח גם את מאמן נבחרת אוסטריה.

מהאינקויזיציה ברומא ועד לנזלת של ונציה - דיון מחודש בניגוד המוחלט בין חופש ביטוי לחופש אקדמי

 

סיבות היסטוריות ידועות ומוכרות עומדות ברקע העובדה שיותר מדי אנשים מבלבלים חופש ביטוי עם חופש אקדמי.

הסיבה בקיצור היא שהמאבקים שהביאו לשני דברים מנוגדים אלו - חופש הביטוי מנוגד באופן מוחלט לחופש האקדמי, ותיכף נסביר למה ואיך - התקיימו כנגד הגורם שאחז גם בזה וגם בזה: הכנסייה

הכנסייה קבעה לא רק מה לומר אלא גם מה לחשוב. זה היה כידוע תפקיד האינקוויזיציה, מלה שפירושה המילולי ותכנית העבודה שלה חד הם: חקירה.

ובימי הביניים אדם נשפט על אמונותיו, והדברים ידועים.

דילוג דילוג דילוג דילוג, והנה הגענו לעולם בו חופש הביטוי והחופש האקדמי מובטחים.

רגע, על מה ולמה אתה מבלבל לנו את המוח עם נושאים לא חשובים או אולי חשובים אבל לא כאלו שעל סדר היום כןביבילאביבי כןפילברלאפילבר כןנזאלאנזא?

טוב, הזריזים ביניכם הבינו מיד שבדיוק על כל אלו אני מדבר, אבל כהרגלי מנקודת מבט היסטורית ולא אקטואלית, כי כידוע (אך לא כמופנם), האקטואליה נמסה ברובה בחום ספטמבר ומה שנשאר ממנה הופך להיסטוריה.

ולכן הכל הוא היסטוריה ולכן מי שרוצה להבין אקטואליה בלי היסטוריה לא מבין אפילו לא את האקטואליה.

אלא אם מישהו ממשיך לחשוב שליאור שליין רביב דרוקר ורונן ברגמן זה האקטואליה ולאנשים כאלו אין לי מה לומר. אני מושך בכתפיים העקומות שלי ועובר הלאה.

עברתי הלאה כלומר חזרתי.

אז היינו בדילוג דילוג דילוג על כמה וכמה וכמה פרקים היסטוריים המגוללים את סיפורי המאבק למען החופש האקדמי וחופש הביטוי

אה, וגם אמנון אברמוביץ ואריה גולן. איך שכחתי את זקני שבט הנאורות והחוכמה.

אז הנה לנו חופש הביטוי והחופש האקדמי מובטחים וממומנים ציבורית, וטוב שכך, ועכשיו נסביר מדוע מדובר בשני עניינים לא רק שונים אלא מנוגדים ב-180 (לא 360), 180 מעלות.

מ נ ו ג ד י ם בתכלית הניגוד.

כי חופש הביטוי משמעותו זכותו של כל אדם לחשוב ולומר כל מה שהוא רוצה, כשהגבול היחיד ששם לו המחוקק הוא ההסתה וגם היא נמדדת במונחי 'סכנה ברורה ומיידית', עקרון משפטי ידוע וברור (אחד מהבודדים שזוכים למעמד הזה: גם נכון, גם ידוע, גם ברור).

שימו לב להיפוך מימי הביניים: בימים ההם הכנסייה כאמור קבעה מה האדם אומר וגם מה הוא אמור לחשוב. בימינו אף אחד לא קובע מה לחשוב ומה לומר.

ולכן חופש הביטוי מחובר בטבור לחופש המצפון, וזו הסיבה למשל שאין ולא תתכן דמוקרטיה שאין בה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה.

כך בארה"ב, כך בהולנד, כך ביוון, כך בישראל. כל מי שאומר אחרת לא מבין מה הוא סח.

כי חופש המצפון מביא אדם שומר תרי"ג מצוות למסקנה האישית שהוא מוכן להקריב את חייו לטובת הכלל (ובתי הקברות שלנו התמלאו בשלוש השנים האחרונות במאות אנשים כאלו), ובדיוק אותו חופש מצפון מביא אדם אחר השומר תרי"ג מצוות למסקנה "נמות ולא נתגייס".

מה שמוכיח את ההפרדה המוחלטת (מ ו ח ל ט ת) בין דת למדינה גם בישראל.

הלאה.

ואולי לפני זה, כי אולי עניין חופש המצפון לא ברור מספיק: הוא מאפשר לאדם לחשוב שלבנים טיפשים משחורים, שנשים מוכשרות מגברים, שג'ינג'ים תופסים חלודה בגשם, שמים רותחים ב90 מעלות ושזווית ישרה היא שני שליש בפנים חצי בחוץ כמו הבזנ"ט של הרס"ר בנגמ"ש של הפלס"ר שנמצא בדרך לתרג"ד.

הלאה.

החופש האקדמי מכוון להפך הגמור: להגנה על חובתו, ח ו ב ת ו, לא זכותו, חובתו של איש האקדמיה לחתור לאמת.

לא זכות, אלא חובה.

בדרך לקפטריה מותר לאיש המדע להחזיק את העיתון המהולל ולמלמל פסוקים מהפשקוויל היומי של רוגל לוי או של גידון אלפר, ולנשק את אותיות הקודש.

מותר לו אפילו לעלות לרגל לבניין המערכת במזרח יפו, ולמלמל ש שו שוק שוקן או כל מילמול אחר.

כי חופש הביטוי והמצפון שמור גם לו.

אבל כשהוא יושב על כסא המדען, ולא משנה אם מדובר בביולוגיה הנדסה סוציולוגיה ארכיאולוגיה והיסטוריה, הוא מחוייב, לא זכאי, מ ח ו י י ב לחתור אל האמת.

יגיע? יופי. לא יגיע? גם טוב. כי המדע התקדם בכל התחומים על בסיס הידיעה של האדם בכלל ושל המדען בפרט שהוא לא יודע אבל שהוא יכול לדעת ושאת המרחק בין אי הידיעה לידיעה לא עוברים דרך דיעה אלא דרך חקירה.

חקירה המניחה אמת ושקר, נכון ולא נכון, שחור ולבן, גבוה ונמוך, דק ועבה וכל שאר ההבחנות הנחוצות כל אחת והרלוונטיות שלה לעניין הנחקר

(כמו למשל, נגיד, סתם דוגמא שקפצה לי לראש: כיצד יש להלחם באוייב שעושה שימוש בילדים בני 6 כאילו היו אפוד קרמי. ואם מישהו חושב שאני ממציא גם את זה, הפעם הוא טועה. זה מה שעושים החלאות של חמאס, סיבה מצויינת לרוץ ולהגן עליהם בפסטיבלי סרטים ובנאומי בחירות של מועמדים 'נאורים' לראשות הממשלה)

טוב, כל מה שנכתב בפיסקה האחרונה בסוגריים, לא הכרחי לדיון העקרוני כמובן.

אז נסכם אותו בתכלית הקיצור:

חופש הביטוי נמדד בזכות לדבר שטויות כולל הזכות לשקר

החופש האקדמי נמדד בחובה לנמק נימוקים המבוססים על מחקר והמבססים אמת.

אם היה לי לוח והיינו בכיתה, הייתי רושם את מילות המפתח זו מול זו, ומוסיף את סימן אי-השוויון (הוא נראה כך: = רק שיש עליו באלכסון לוכסן שמשמעותו ביטולו).

זכות היא ההפך מחובה

שקר הוא ההפך מאמת

חופש הביטוי הפוך ב180 מעלות לחופש האקדמי

נקודה.

תוספת קטנה: האם חובתו של האוחז בחופש הביטוי לשקר? לא. כאמור שקר הוא זכות, ולא חובה. רצוי לומר אמת, רצוי לנמק נימוקים, אבל רצוי זה רק רצוי.

ועוד תוספת, והנה זה סוף סוף הגיע, ומה עם יצירות קולנועיות דוקמנטריות?

נו, בעולם היפה שיש לי בראש, ברגע שיוצר קולנוע מצמיד את התיבה 'דוקומנטרי' למלים המרגשות 'יצירה קולנועית', היא עוברת מיניה וביה (מבטאים זאת כך: mine u be) מעולם חופש הביטוי לעולם החופש האקדמי.

כלומר יוצר קולנוע דוקומנטרי חובתו לחתור אל האמת.

כמה זה קורה במחוזותינו? נדיר מאד. זו בדיוק הסיבה שלא זוכר סרט דוקומנטרי ישראלי אחד שראיתי, בוודאי לא אלו העוסקים בידוע בציבור בשמו האורווליאני 'הסכסוך הישראלי-ערבי',

שכן כפי שניסיתי להסביר בספרי הצנועים 'הסכסוך הפלסטיני' ו'מן הים עד המדבר' הסכסוך איננו סימטרי כפי שניתן להבין מכינויו הנפוץ אלא הוא נובע מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: סירובם של הערבים לקבל את העם היהודי כריבון בארצו (אפילו לא במשולש הקדוש של כיכר החטופים-רחוב שוקן-שכונת מונטיפיורי, הלא הם מעוזי הנאורות והשפיות והאנטי-משיחיות)

כי למיטב הכרתי כל הסרטים הדוקומנטריים הישראלים על הסכסוך במקרה הטוב סתם מתחילים מהאמצע (כמו כל תעשיית סרטי הפורנוגרפיה של המלחמה, כשעד 2023 המלחמה המועדפת היתה כמובן זו של 1973 על שלל סיפורי הגבורה והאימה וכן הלאה), ובמקרה השכיח קובעים מראש את הצד האשם בעצם המלחמה (היהודים, הציונות, הממשלה הזו או ההיא, התנועה 'המשיחית' ההיא וכיו"ב).

ומדע נכון נובע מהשאלות הנכונות, וכשלא שואלים את השאלות הנכונות, במקרה הטוב יוצרים יצירה דוקומנטרית טובה במובן הזה שהיא מנסה להיות הגונה, אבל הואיל והיא לא מתייחסת לשאלות הנכונות הרי שהיא לא יכולה לחרוג מהמסגרת המוטעית שהיא קבעה לעצמה, גם אם היא עשתה זאת בתום לב ובכוונת מכוון להציג בסרט מידע אמין.

ואיך כל זה קשור לנזלת של ונציה אין צורך לומר. הכל כבר נאמר ומה שנאמר ימשיך להאמר כי מסתבר שבניגוד לשאנטי-שאנטי ההיסטוריוניסטי שלי, הנזלת המוגלתית הזו פגעה קשות בשלוות הנפש של הציבור השפוי באמת.

אבל הנזלת הזו תתייבש עוד לפני שונציה תשקע סוף סוף בים, או בחריוני היונים בכיכר ההיא ששכחתי לרגע את שמה,

ואנחנו נישאר עם המציאות שתכריח אותנו בכל רגע לדעת להבחין בין זכותו של סתם אזרח לדבר שטויות, לבין חובתו של מי שקיבל על עצמו לשתף את הציבור בעוד פרטים נחוצים על המציאות, לומר אמת.

 

מדינת היהודים שלי - 130 שנה ל'מדינת היהודים' = ספר חדש שפירסמתי אודות הספר 'מדינת היהודים' של הרצל

כאן קישור לרכישה מקוונת של ספר מודפס, אמיתי, מודפס על נייר, 75 שח לא כולל משלוח

ניתן לרכוש עותק דיגיטלי בהעברה בביט (45 ש"ח) (ליצור קשר בג'ימייל udimanor@gmail.com)

תאור הספר:

130 שנים לאחר הופעתו, מציע ההיסטוריון הציוני אהוד מנור לשוב ולקבל השראה מ'מדינת היהודים'. את ספרו הנבואי החל הרצל לגבש ביומנו, שכותרתו - 'עניין היהודים' – מהפכנית בפשטותה: הרצל סבר כי אין להפקיר את 'השאלה היהודית' לגחמותיהם של שועי עולם למיניהם, וכי הדרך להתמודדות עמה עוברת קודם כל בהפיכתה לעניינם הגלוי של היהודים.

בהתאם, 'מדינת היהודים' הציג שילוב כלים של אמונה ומדע, חזון ומעשה, תכנון ציבורי ויוזמה פרטית, כלים שלובים שמימושם תלוי כמובן ב"אם תרצו" המפורסם. ואכן, מספיק יהודים רצו, ורצון זה עומד בבסיס הצלחת הציונות. אלא שדווקא הצלחה זו פתחה את הדלת בפני גישות ניאו-גלותיות: מהערצת "אנשי מעלה", ועד לאגואיזם סקטוריאלי מסוכן.

'מדינת היהודים שלי' מציע לאמץ שוב את שיקול הדעת ההרצליאני, כבסיס להתמודדות עם אתגריו הקיומיים, העכשוויים, של העם היהודי.

 

 הנה דיון על הספר בהשתתפות אלו שקראו את קלד היד (מעיין כהנוב, אורי הייטנר, יגאל משעול) בספוטיפיי וביוטיוב

שיחה על הספר אצל אורי מילשטיין 

ואצל רועי יוזביץ

שיחה על הספר אצל שירן רז

חאבייר מיליי, תיכון אורט בארגנטינה, צ'יקיטיטאס, פרדיודיסטSS, והמון כלכלה וגם הרצל (2400 מלים)

 מזמן לא כתבתי על ארגנטינה

אחרי מיליי ומסי, וחבל שלא אחרי סוסה ובורחס, כבר לא צריך להסביר מה פתאום ארגנטינה

אז הנה מאמר לא קצר על ארגנטינה, ובו סיפור בתוך סיפור, דיון כלכלי תיאורטי ומעשי, וגם הערה על היסטוריה משפטית של מוסד חביב וצנוע: בנק ישראל

א. סיפור

לפני 90 שנה הוקם סניף אורט בארגנטינה. אורט הוא ארגון יהודי, אחד מכמה חשובים יותר או פחות, שנוסד במאה ה-19 מתוך מחשבה שהיהודים ברובם הולכים להשתלב בעולם המודרני, כאזרחים במדינות ליברליות וקפיטליסטיות.

לפני שלושה ימים הוזמן נשיא ארגנטינה לנאום באחד הסניפים של אורט בעיר בואנוס איירס, הסניף המאכלס את התיכון. הוא נאם בפני תלמידי יא-יב, ולפני הגעתו למוסד נוצרה מהומה ברחוב, מהומת מאבטחים, רעש וצלצולים, שום דבר שלא מוכר כאן בארץ.

מיליי נאם במשך 43 דקות. בקישור הזה ניתן להקשיב לנאום, לא בדקתי אם יש תרגום, אני לא זקוק לו (כן, מותר לי להזכיר את אחד מחטאי: שליטה ברמה גבוהה מאד בספרדית, וסליחה לבוגרי צ'יקיטיטה וטיירה דל פואגו, ספרדית אתם לא יודעים).

את הנאום הוא הכתיר בכותרת חביבה עלי מאד, כי אלון עשה בה שימוש כשמיליי היה ילד בן 9: אתיקה בפוליטיקה, או ליתר דיוק - האתיקה כבסיס למדינה.

בראשית דבריו אמר מיליי שאת הדברים שהוא עומד לשאת הוא פירסם בספר שעוסק בנושא הקשר בין אתיקה לפוליטיקה.

התיזה המרכזית של מיליי, וזה לא אמור להפתיע אף אחד, היא שהקפיטליזם נובע ישירות מהאתיקה של התורה.

את התיזה ביסס מיליי על קריאה מוכרת מאד של הסיפור המקראי, מבריאת העולם, דרך גן עדן, תפקיד האדם לעובדה ולשומרה, הגירוש, מתן תורה וכל מה שמשתמע מעשרת הדיברות כבסיס לחברה מוסרית: לא לרצוח לא לגנוב לא לשקר וכן הלאה.

מיליי הזכיר בנאומו כמה וכמה אישים שברור שהם אלו שמלמדים אותו תורה, ואני מתנצל שאני לא זוכר שמות. זה לא מאד חשוב כי מה שחשוב כרגע הוא רעיון שמיליי חזר עליו שלוש פעמים לפחות:

הגירוש מגן עדן משמעותו שהואיל והאדם לא יכול לחזור לגן עדן (מקום בו השפע מובטח מאלוהים, שפע של ידע כלים אפשרויות וכן הלאה), הרי שהמשימה היא להביא את גן העדן אל האדמה.

שזה, אגב, רעיון שפותח מאד על ידי הפרוטסטנטים, שהם - כך הסביר לנו מכס ובר - תרמו להתפתחות הקפיטליזם מתוך כך שהם ראו את העבודה כשליחות, כמשימה, כייעוד.

את דבריו סיים מיליי בטענה חזקה: אין דרך שלישית. או הטוב או הרע.

אבל לפני זה הוא לא הצליח להתאפק, ותוך הדגשת האות S המסיימת את המלה 'פריודיסטס' בספרדית (עיתונאים, את זה אולי אפילו הצ'יקיטיטסטים יודעים), S ארוך המחקה נחש, הוא ביקש מחיאות כפיים מהתלמידים על דבריו שהעיתונאים מדגימים את ההפך מהאתיקה של התורה: לא לשקר.

חלק גדול מהם נענה לבקשה.

בהמשך למשה מספר דברים הוא המליץ לתלמידי אורט לבחור בטוב.

ומי הוא הרע? המרקסיזם. מיליי הזכיר מחקר של לא זוכר מי המראה קשר בין מארקס הצעיר לרעיונות של כת השטן, וכדי להסיר ספק הוא הצביע על העובדה המוכרת שבכל מקום בו אומץ המרקסיזם, בני האדם ידעו צער, מחסור, רשע ומוות.

מיליי הרבה לצטט מהמקורות, והציטוט היחיד שנקלט בוודאות בראשי העמוס מדי במידע, הוא מספר משלי פרק כ"ט פסוק 2, לאמור: בִּרְב֣וֹת צַ֭דִּיקִים יִשְׂמַ֣ח הָעָ֑ם וּבִמְשֹׁ֥ל רָ֝שָׁ֗ע יֵאָ֥נַֽח עָֽם׃

ב. סיפור בתוך סיפור

על פי מקורות יודעי דבר, נאומו של מיליי הביך מאד לפחות גורמים מסויימים בקהילה היהודית, בהנהלת אורט וכמובן בקרב האופוזיציה.

אחד המקורות שלי שלח לי אתמול דיון רדיופוני ממנו ניתן היה ללמוד שמיליי לא רק שלא כיבד את הקהל, לא רק שביקורו יצר בעיות בשכונה בה ממוקם בית הספר אורט, לא רק הסית "באלימות" נגד העיתונאים, אלא שאת דבריו ראוי להשוות לתפיסת היסוד של המשטר האסלאמיסטי באיראן.

ומדוע? כי בניגוד לחברים בקהילה ליברלית ודמוקרטית, המוכנים להעמיד את עמדותיהם הציבוריות למבחן הביקורת, לכבד את עמדותיהם של אחרים, ולחתור לפשרה מקדמת בין רעיונות שונים המתמודדים עם אותה הבעיה, הנה מיליי השעין את הקפיטליזם שלו על ישות על-אנושית: אלוהים.

מבחינה זו - כך לפחות חלק ממבקריו - אין הבדל בינו לבין המשטר באיראן. אמנם הוא לא נוקט כמו המשטר באיראן בצעדי אלימות פיזיים נגד האזרחים בארגנטינה (כי לא עומד לרשותו ארגון כמו בסיג'), אבל אלימות זו אלימות גם כשהיא לא נשענת על כדורים ומכות חשמל.

אבל מי שיקשיב לנאום של מיליי ללא המיקדמות של אופוזיציה מוצהרת ומחוייבת לפוזיציה (אני מדבר על ארגנטינה כרגע אם מישהו לרגע התבלבל), יראה שכל מה שמייחסים למיליי בעניין השימוש באלוהים, מופרך לחלוטין.

כי מיליי נקט פרשנות קלאסית של הסיפור המקראי, וכאמור - הוא עצמו הודה שהעברית שלו לא משהו - הוא נעזר ברבנים וביודעי תורה שמסבירים לו את הרעיונות המקראיים, שאני, אם יש לי הזכות לומר משהו בשם עצמי, מזדהה עמם לחלוטין.

וכבר הסברתי כמה וכמה פעמים שהשאלה האם יש או אין אלוהים לא מעניינת כי מה שחשוב הוא מה מייחסים בני אדם לאלוהים שהם מדברים עליו.

ואת זה בדיוק עשה מיליי.

ולכן, הסיפור בתוך הסיפור הוא שלפחות חלק ממשמיציו של מיליי בעיתונות החופשית, מאשררים במבנה ובתוכן הטיעון שלהם את הבעיה עליה הצביע מיליי וכולנו מכירים אפילו בארץ (הינט הינט): היותם של לא מעט פריודיסטסSSSS נחשי שקר וכזב,

והדברים ידועים.

ג. ובחזרה להווה - מיליי וכלכלת ארגנטינה

במקומות אחרים - הקלטתי על זה פרק מיוחד בפודקאסט שנדמה לי שהעליתי אפילו לספוטיפיי - הסברתי בגדול את הבעיה הגדולה של ארגנטינה.

הבעיה הגדולה כלומר כפי שאצלנו הבעיה הגדולה היא השכנים המופלאים שלנו, אחד אחד, מתימן ועד אנקרה, כולל בנגב ובגליל ובלבנון ובסוריה וכן הלאה,

הבעיה הגדולה של ארגנטינה, זו שעיצבה את ההיסטוריה שלה (שאני מרשה לעצמי לנפח את החזה שוב ולומר על עצמי שאני מכיר אותה לא רע, וביחס לאלו העושים בשנתיים האחרונות שימוש פוליטי מקומי במיליי זו לשון המעטה, כי לרובם - לא סליחה ולא מחילה מחברי הפורום המהולל - אין מושג מינימלי בנושא), ובכן הבעיה הארגנטינית הגדולה היא הפער בין הפוטנציאל הכלכלי למימושו.

אין נשיא, אין תקופה, אין עשור ואין שנה היוצאות מהכלל בעניין זה, כולל בשנים הקשות של הדיקטטורה הצבאית, כי אין דרך להבין גם אותה מחוץ להקשר הגדול הזה: הכלכלה.

והנה תמצית הסיפור ההיסטורי-כלכלי של ארגנטינה: כמו מדינות עולם שלישי אחרות, בעיקר אלו שהעושר הטבעי נופל עליהן מהשמיים, גם ארגנטינה היא מדינה בה העושר הטבעי הופך לנחלתם של מעטים.

כל השאר מחפשים את הדרך. היו תקופות בהן היה בארגנטינה מעמד בינוני חזק, היו תקופות שפחות, היום אבל המצב חמור, יש האומרים אנוש.

45 מליון אזרחים יש בארגנטינה, היום, אחרי כמעט שלוש שנים של שלטון מיליי, 20 מליון מהם נמצאים בחובות קשים מאד, 6 מליון חדלי פרעון, 31 אלף עסקים קטנים נסגרו, 400 אלף איש הצטרפו למעגל המובטלים.

הקשר בין סגירת עסקים קטנים למובטלים לחובות ברור: הרי העסקים הקטנים (מספרות ומתקני טלפונים וכדומה, כמו אצלנו, כמו בכל מקום, בפעם האחרונה שבדקתי 95% מהכלכלה בארה"ב היא עסקים קטנים ואם טעיתי סליחה) נשענים על כוח הקנייה של האזרחים הקטנים

וכשהפנסיות נחתכות בעשרות אחוזים, וכשיש מאות אלפי מובטלים, וכשאלו שלא מובטלים חוששים לרגע שהם יהיו מובטלים, וכשמחיר האשראי הוא כזה שאנשים חושבים פעמיים לפני שהם מוציאים כרטיס אשראי (או לא פחות חמור: מוציאים כרטיס ולוקחים עוד הלוואה ומעמיקים את הבור בו הם נמצאים) התוצאה היא בהתאם.

הדבר המשעשע באמת (והבדיחה היא על חשבון הארגנטינים כמובן, כאן השעשוע הוא אינטלקטואלי בלבד, אבל זה חשוב, א-פרופו מכון המחקר המהולל שיושב בירושלים והופך את מיליי קרדום לחפור בו דמגוגיה נבובה), הוא שההישגים היחידים שיכול מיליי להצביע עליהם - עודף במאזן האנרגטי: ארגנטינה מייצאת גז טבעי - נשענים על פעולות שעשו ממשלות קודמות, הממשלות שהוא מכנה אותן בשמות קשים מאד.

חפשו בזמנכם החופשי את המושג vaca muerta, שיש לשער שהצ'יקיטיטסטים יודעים שזה 'פרה מתה' אבל לא מדובר על פרות אלא על מרבצי גז.

סקטור הבנייה, סקטור המסחר והסקטור הפרטי-קטן על הפנים, ואלו "ההישגים" של מיליי.

ולכן, כן מסור לא מסור, כן מוסר לא מוסר, כן נאום לגיטימי או לא (לדעתי לגמרי כן) באורט, כן מבוכה לא מבוכה של מנהלי המוסד הזה (מהיכרות קרובה אני יודע בוודאות שאם יש דבר שהם לא אוהבים שם זה תשומת לב תקשורתית), השאלה החשובה באמת לעניין מיליי היא אחת ואחת בלבד:

האם בכמעט שלוש שנים של שלטון (ללא מיצרים כמעט) הוא הצליח לקדם את הפוטנציאל של כלכלת ארגנטינה, כן או לא? האם הוא צמצם את הפער בין הפוטנציאל למציאות כן או לא?

כפי שאמר מיליי עצמו: אין דרך שלישית. או כן, או לא.

והתשובה היא לא.

מיליי לא קידם גן עדן עלי אדמות, ובתקופה שלו עלה שיעור העוני לגובה חסר תקדים במאה השנים האחרונות: 56%. לשם השוואה, בשנת 2008, לפני המשבר הפיננסי המהולל, הצליח נסטור קירשנר להוביל כלכלה מתפתחת שבין השאר יצרה מציאות של שיעור עוני של 25% בלבד.

ד. הבנק המרכזי של ארגנטינה

ועכשיו דן הסנאט בארגנטינה על חוק יסוד: בנק ישראל, אופס, ארגנטינה, כשהימין הליברטריאני של מיליי מבקש לבטל את הגדרתו המקורית של הבנק שנוסד ב1935 ועבר כמה התאמות, ושכיום תפקידו מוגדר כך, ואני מצטט בספרדית ומיד מתרגם לעברית:

El banco tiene por finalidad promover, en la medida de sus facultades y en el marco de las políticas establecidas por el gobierno nacional, la estabilidad monetaria, la estabilidad financiera, el empleo y el desarrollo económico con equidad social

"מטרת הבנק היא לקדם, במסגרת סמכויותיו ובמסגרת המדיניות שנקבעה על ידי הממשלה הלאומית, יציבות מוניטרית, יציבות פיננסית, תעסוקה ופיתוח כלכלי תוך שוויון חברתי".

ומה רוצה מיליי? שהבנק המרכזי יהיה אחראי רק ואך ורק לשמירת ערך המטבע.

נשמע נפלא כשלעצמו, לא? מי בעד אינפלציה חוץ ממני שמבין שאין כמו אינפלציה ובלבד שהיא עולה בקנה אחד עם הגידול הדמוגרפי והגידול בצפיות לעלייה ברמת החיים כך שאינפלציה של 3% זה נפלא?

אבל לא שאלו אותי אלא את מיליי, אז נתקדם הלאה. כי איך שומרים על ערך המטבע המקומי? על ידי רכישת מטבע חוץ. ואיך רוכשים מטבע חוץ? רק על ידי יצוא ואם אין מספיק יצוא (ואין מספיק יצוא אם לא משקיעים בפיתוח הפוטנציאל הכלכלי) אז על ידי מכירת נכסים לאום לזרים.

כך היה בארגנטינה בימי קרלוס מנם, הסבא הגדול של מיליי. רק מי שאיננו יודע דבר על ההיסטוריה של ארגנטינה יכול להתפעל מהחדשנות של מיליי.

שום דבר חדש. כלום.

ביטול חוק יסוד בנק ארגנטינה כך שכל תפקידו יהיה למעשה to sell britain by the pound אם לתת רגע כבוד ללהקת ג'נסיס (שגם היא הושפעה מהמקרא, איזה יופי לנו), משמעותו היא ביטול יכולת הממשל לסייע למשל בפתרון בעיית החוב הפנימי שנזכר קודם לכן: 20 מליון ארגנטינאים שחייבים לארגנטינאים שחייבים לארגנטינאים שחייבים לארגנטינאים, מהם 6 מליון מעבר לכל פתרון מעשי.

ופתרון מעשי - א-פרופו ליברטריאניות אה-לה-מיליי - הוא היפוך המציאות המתקיימת ממש ברגע זה בארגנטינה (רק בארגנטינה, חלילה לא בארץ הקודש, ואולי בעצם כן): חברות האשראי (המלבות את הצרכנות שמביאה ל20 מליון אזרחים על סף חדלות פרעון, ולא, לא כל צרכנות היא מותרות) לוות מהבנק המרכזי אשראי ב-20% ריבית ומוכרות אותו (כי אשראי היא הסחורה של חברות האשראי) ב-180% ריבית.

וכל מילה נוספת מיותרת, חוץ מהמלים של שרים בכירים בממשלת מיליי שבניגוד אליו מעלים ממש בימים האחרונים רעיונות שונים כדי להתמודד עם הבעייה הזו.

כי מילא היא 'חברתית'. את מי זה מעניין... אדרבא, אפשר להטיף מוסר בסגנון הכנסייה הקתולית הישנה והרעה של ימי הביניים, ואפילו במקרא יש פסוק מתאים: וישמן ישורון ויבעט או החטא ועונשו תודה דוסטו.

אבל היא כלכלית. כי אם שואלים את מיליי, או פשוט חוזרים לנאום שלו באורט, הוא הסביר שם שכלכלה חייבת להיות יעילה וכשהיא צודקת היא יעילה וכשהיא יעילה היא צודקת.

אז מה זו יעילות? לא, לא מה שמספרים בפורום המהולל או בשעה קלה על חלחלה ברדיו פלסטין שברחוב יהודה הימית, אלא פשוט: ניצול מקסימלי של משאבים.

ובארגנטינה, בדיוק כמו ביפן ביוון ובטורקמניסטן, וגם בישראל, המשאב החשוב ביותר הוא בני אדם.

וכש-56% מהם מתחת לקו העוני, כשהם נאלצים לסגור 32 אלף עסקים קטנים, כשעוד 400 אלף מהם הצטרפו למעגל האבטלה על כל מה שזה אומר לגבי הפסיכולוגיה של הדכדוך שכפי שהסביר קיינס מגבירה את הדכדוך כלומר את המיתון (שזה דיכדוך בכלכלית), אין שום יעילות.

וכסף - ועל זה ממונה בנק ארגנטינה - הוא דרך לארגן עבודה (או למנוע אותה). ולכן כדי להגיע ליעילות יש לעשות שימוש מועיל בכסף.

אבל זה סותר את ההבלים של האסכולה האוסטרית.

וכפי שאמר מיליי, אין דרך שלישית: או פיתוח פוטנציאל כלכלי או אסכולה אוסטרית.

ראה נתתי לפניך את החיים והמות את הטוב והרע ציטט מיליי ממשה רבנו (לכו לסוף הנאום, בערף דקה 39), ודברים אלו הולמים בדיוק את הסיפור שלו, הסיפור של הכלכלה הארגנטינית, הסיפור האנושי הגדול.

ה. בנק ישראל

כשהוקם בנק ישראל, מטרתו היתה בדיוק כפי שנוסחה לגבי הבנק המרכזי של ארגנטינה (ובלי לבדוק כל הבנקים המרכזיים בכל מקום בעולם נועדו לאותו התפקיד), לאמור:

"מטרת הבנק היא לקדם, במסגרת סמכויותיו ובמסגרת המדיניות שנקבעה על ידי הממשלה הלאומית, יציבות מוניטרית, יציבות פיננסית, תעסוקה ופיתוח כלכלי תוך שוויון חברתי".

יציבות מוניטרית ופיננסית עומדות בסתירה לקידום תעסוקה ופיתוח העומדת בסתירה לשוויון חברתי ולכן תפקיד הבנק כשליח הציבור הוא לעסוק כל הזמן בג'גלינג בין יעדים סותרים אלו כי מדובר בסתירה שהיא בניין, והדברים ידועים.

ככה נבנתה ישראל אם זה לא ברור. ולרבים מאיתנו זה לא ברור כי במקום ללמוד היסטוריה עסוקים כאן לא מעט בטיפוח ניפוח וניסוח אג'נדות פוליטיות מעוותות.

אבל ב-2010, עם אפס דיון ציבורי, שונה חוק יסוד בנק ישראל כך שהוא כבר לא מחוייב לא לתעסוקה ולא לשוויון חברתי.

מזלה של כלכלת ישראל שהיא בנוייה קודם כל על האמון הנרחב שיש לרוב האזרחים במוסדות הציבוריים למיניהם, כולל הבנקאות. היפוכו של דבר בארגנטינה. די אם נאמר שלפני שנתיים העריכו כלכלנים בארגנטינה שבמזרונים ובעכוזיהם של עופות קפואים בפריזר שומרים ארגנטינאים מחוץ למערכת הכלכלית המודרנית כ-200 מיליארד דולר.

בישראל כמעט כל הכספים - להוציא של חרדים וערבים במקרים רבים - הם בתוך המערכת. ולכן האשראי בישראל יחסית זול. יחסית אמרתי, לא לקפוץ.

ולכן קל יחסית למנף הלוואות. ולכן שוק הנדלן יציב, יחסית, הכל יחסית. בוודאי יחסית לארגנטינה

אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא זו עליה עמד הרצל במדינת היהודים, והיא שאם הכוונה להפוך את עניין היהודים (השם שנתן הרצל ליומנו) לעניין היהודים (שזה המשמעות של הקמת תנועה לאומית), והואיל והכלכלה היא במוקד עניין היהודים בשיבתם כבני אדם בכלל ובפרט אם הם הולכים להקים את מדינת היהודים, והואיל במרכז ההווייה הכלכלית המודרנית נמצא האשראי (ולכן מיליי מכוון את המבט לחוק יסוד בנק ארגנטינה), אז הבעלות על האשראי - כך הרצל - חייבת להיות בליבת הליבה של עניין היהודים במדינת היהודים.

וכל המשפט המסובך המנוסח בלשון משפטית, מסתכם בחוק יסוד בנק ישראל במקורו,

כי כמו שהדגל וההימנון והשפה והתורה והארץ שייכים לעם ישראל (ולשכניהם האזרחים הערבים אבל זה לא הנושא כרגע), כך גם הכלכלה ובמרכז הכלכלה האשראי ועל האשראי אחראי בנק ישראל שכמו צה"ל ותה"ל ובית המשפט העליון והכנסת ומוזיאון ישראל והגשש החיוור שייך לכל עם ישראל ולא רק למיליי התורן שהשתלט עליו בשם האסכולה האוסטרית.

כך בכל אופן חשב הרצל. כך בכל אופן אני מסכים עם הרצל. כתבתי ספר בנושא, עולה לאוויר בעוד כמה ימים.

מילא הרצל חושב ככה, למעשה גם מיליי. כי אם לוקחים את האתיקה שהוא מציע, ובעיקר את הרעיון לפיו תפקיד האדם הוא לנסות לייצר גן עדן על פני האדמה, ואם זוכרים שגן עדן כזה יתכן רק מתוך פיתוח כלכלי, אז הדרך היא לא לקלל את מארקס או את העיתונאים (הגם שרבים מהם ראויים לגנאי וללא ספק המארקסיזם כפי שייושם בארצות טוטאליטריות ראוי לגנאי), אלא לשאול את עצמנו את שאלת היעילות באופן הנקי והפשוט ביותר:

איך מקדמים את הכלכלה כך שהיא תפרח ותשגשג כאן שם ובכל מקום. אין דרך שלישית כאמור: או פיתוח, או טיוח.

אילון מאסק על 2036 ועל מלחמת האזרחים (שלא תהיה כך יש לקוות ולשער) בבריטניה ודרישת שלום ממדינת היהודים של הרצל שכבר לפני 130 שנה הציג במערומיה את התורה הפנדמנטליסטית של האייק

 

כאן מתחת קישור לראיון שנתן לפני כשבוע אילון מאסק למראיינת מוכשרת מהעיתון המהולל 'דה-אקונומיסט'

כן כן, ראיון של שעה וחצי, ומכיוון שמאסק מדבר אנגלית במבטא דרום-אפריקאי יש בזה מן ההימור להגביר מהירות כדי לחסוך זמן.

דען-עגען כפי שאומרים גם בדרום אפריקה ובכל ארץ דוברת אנגלית, מוכשרי הטכנולוגיה ביניכם יפיקו תוך 4 שניות באמצעות קלוד או מישהו כזה תקציר את הראיון אז המצפון שלי שקט

כי כפי שאני מקפיד לומר בכל הזדמנות: כל דבר שגזלתי ממישהו ניתן לפיצוי (בדרך כלל כסף) חוץ מזמן

ולכן, לאלו שלא יודעים או לא רוצים להפיק תקציר תוך 4 שניות ולאלו שלא מעיזים, ובצדק, להגביר את המהירות כדי לחסוך זמן, אומר באחריות: שווה להקשיב לראיון המרתק הזה

אבל הנה עוד אפשרות: להסתפק בכמה מהתובנות שלי מהראיון, לעשות לייק ולעבור לפרסומות

ובכן, לא לפי הסדר ולא לפי סדר חשיבות:

1. מאסק טוען שעד 2036, אלא אם תתרחש מלחמה תרמו-גרעינית כהגדרתו, האנושות תהיה במצב של שפע בלתי נתפס, כזה שיאיין את הצורך בעבודה ובכסף

2. מי יהיה אחראי ליופי הזה? שילוב של AI ורובוטים-מונחים AI שיפיקו את כל צרכינו

3. הדרך לשם כמובן לא מובטחת, והיא עלולה להיות BUMPY, כלומר קופצנית

4. כך או אחרת, מאסק טוען שהמחשבה שבני אדם יוכלו לנהל את העולם בהנתן המכונות הקיימות שרק הולכות ומתחזקות ביכולותיהן בקצב בלתי נתפס, זהה למחשבה ששימפנזים ינהלו את העולם רק כי הם מוכשרים יותר מצנוניות (הדימוי האחרון שלי, הרעיון הבסיסי של מאסק)

5. באשר לסכנות: בוודאי. הגדולה ביותר היא כמובן השתלטות של המכונות על בני האדם, והתסריטים לכך ידועים ומוכרים.

6. הפתרונות: (אנשי האייק הדרך לשיעבוד בלה בלה כל הגז'באלה הזה מוזמנים להמשיך הלאה או להדק חגורות או לפחות לשבת על כסא יציב) תיאום בין כל תעשייני ה-AI (מאסק כמובן, והוא מזכיר שם עוד חמישה, ואני לא מכיר ולא קלטתי אף שם חוץ מאחד, נדמה לי, דריו, אבל זה לא משנה) כך שאת ההסכמות ביניהם לגבי זיהוי סכנות ומניעתן, הם יעבירו ישירות לטיפולן של ממשלות.

7. הנה זה שוב, ויסלחו לי ליצני האייק-הדרך-לשיעבוד וכל הג'זבאלה הזה (ראשי תיבות - ההלכ"ה): גדול עשירי העולם, האיש שחייו עד כמה הם מופת לקפיטליזם כפי שמתואר לצרכים אידיאולוגיים על ידי ההלכ"ה (והזבאלה הזה), מסביר שסיכויי האנושות למנוע את הדרך לשיעבוד, עוברים רק ואך ורק בתיאום מלא בין היצרנים והיזמים לבין נציגי הציבור, כלומר הממשלות. קטע.

8. מאסק למעשה מסביר היום בדיוק מה שהסביר הרצל לפני 130 שנה, בקטע המפורסם מהיומן שלו וגם ממדינת היהודים: "ובכן כסבור אני שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה". ואתם מספיק אינטליגנטים, אפילו אם אתם סבורים שהאייק הוא איש חכם שיש מה ללמוד ממנו, כדי לעשות את האנלוגיה בין אור החשמל של שלהי המאה ה-19 לבין ה-AI של ימינו.

9. עוד באותו עניין, סיבה עמוקה לדאגה (נוספת): סין. הם הרי בקטע אחר. כועסים על המערב בגלל מלחמות האופיום וכן הלאה, והזוועות של יפן וכל זה, וכך או כך שניים סינים עם כינור גדול שאמנם ארה"ב סגרה להם את ברז הצ'יפים, אבל הסינים כמו הסינים, יודעים לכתת צ'יפ ישן לצ'יפ יעיל עוד יותר, ובין לבין, כשהם עסוקים בלהמציא את הצ'יפים שלהם, הם עולים על כל המתחרות בייצור יכולת ייצור חשמל.

10. הנה כל זה בקיצור: המהפכה שמאסק מדבר עליה (בין אם תתרחש עד 2036 או לא, היא לא, אבל זה לא משנה, היא מתרחשת כך או אחרת), היא פונקציה של כוח חישוב וכוח של כוח. או בעברית: צ'יפים וחשמל. אלו צווארי הבקבוק ולסינים כידוע צוואר דק וראש גמיש, והנה לנו קושיה מהזן הישן: קוו ואדיס.

11. ומאסק דיבר על המאדים ועל המושבה שתקום על הירח.

12. והוא נשאל לגבי עמדותיו הפוליטיות וכאן המראיינת האינטליגנטית (בכל זאת האקונומיסט) כעסה עליו ממש בכעסים על כך שהוא מעוות את דמותה של לונדון ובכלל של אירופה, כי בניגוד למה שהוא מפיץ ברשתות החברתיות (אם הבנתי נכון יש לו רבע מליארד עוקבים אבל אולי זה רק רבע מליון אז סליחה על פיקשוש האפסים, מסוג המידע שאפשר להפיק בקלות אז למה אתה לא עושה את זה כי אני סומך עליך תודה), ובכן, בניגוד למה שהוא כותב ברשתות החברתיות אירופה בכלל ולונדון בפרט מצליחות לקלוט היטב את המהגרים.

13. שעל כך מאסק אמר שהמראיינת טועה או ממש משקרת, וגם הוא כעס, אמנם, כמותה, כעס אירופאי מאופק, אבל כעס נון-דע-לעס, והוא בעיקר כעס (ואני כמעט עשיתי תאונה מרוב התמוגגות) על הקטגוריזציה של העיתונות המרכזית של דעות של אנשים כמותו כ"קיצוניות", כי הקטגוריזציה הזו נשענת על הנחות יסוד מופרכות, וכי הוא, בניגוד למה שהיא אומרת עליו, איננו מקדם מפלגות 'קיצוניות' אלא מפלגות של אנשים "נורמליים" (המרכאות כי זה ציטוט מפיו, ואני מסביר זאת כי כידוע למרכאות יש שלושה תפקידים שונים ומנוגדים ורובנו לא שמים לב לזה וגם בשביל זה אני כאן, בבקשה)

14. ומה זה אנשים "נורמליים"? אנשים שרוצים סדר חברתי, ובטחון, והדדיות וכבוד לזולת (מלים שלי, הוא ניסח זאת טוב בהרבה)

15. והואיל והוא לא מסכים אתה לגבי הקליטה המוצלחת לכאורה הוא צופה מלחמת אזרחים בבריטניה.

עד כאן בערך, ולפני שנפרד אומר שלצד כל החוכמה והתובנות וכן הלאה, על שני דברים לא הייתי מהמר: לא על על 2036 כשנת-פלאים (בלטינית זה נשמע טוב יותר) ולא על מלחמת אזרחים בבריטניה.

למה? גם כי אני היסטוריון והיסטוריונים ראויים לשמם (אני מאד משתדל, באמת שזו הכוונה שלי) לא אוהבים תחזיות ובוודאי לא נבואות ועוד פחות נבואות זעם.

אבל תרשו לי שוב לצטט את עצמי צוחק על עצמי באמצעות החידוד המפורסם על הכיתוב על המצבה של ההיפוכונדר.

שבוע טוב, עוד שבועיים מסתיים אוגוסט, אמנם כמאמר חז"ל - עוד לפני שהמציאו את שקר "ההתחממות הגלובלית כי אנחנו נוסעים לבקר את סבא בטויוטה שלנו ולא בתחבורה ציבורית (מוגש על ידי מכון דווידזון למדע ושקרים)" - שלהי קייטא קשים מקייטא

ברוכים הבאים לעוד שיעור בהיסטוריה. והפעם, תקציר תולדות ההיסטוריה של השמאל היהודי, בעיקר של זה היושב בציון, מוכר יותר בכינוי 'שמאל ציוני'.

 

א. קודם כל, מה זה שמאל.

שמאל הוא שם כללי לכל התנועות הפוליטיות שבדיוק כמו הימין ניסו לתת המשך הגיוני ולכיד לעקרונות המהפכות הפוליטיות המודרניות שהמפורסמת ביותר ביניהן היא המהפכה הצרפתית.

מה אמרה המהפכה הצרפתית בקיצור? שצרפת שייכת לצרפתים. לכל הצרפתים. לא רק למלך, גם למלך, לא רק לכמורה, גם לכמורה, אלא לכל הצרפתים.

בראבו.

השאלה הבאה המלווה אותנו עד היום ותמשיך ותלווה אותנו אל תוך העתיד הנראה לעין, היא איך מיישמים את הרעיון הפשוט הזה, לפיו צרפת שייכת לצרפתים (והולנד להולנדים ובריטניה לבריטים ומאוחר יותר ישראל לישראלים וכן הלאה).

הימין היה הכותרת של כל הכוחות שהציעו להזהר עם התשובות ולבחור באלו שהכי פחות ירקרקו את הסירה.

השמאל היה הכותרת של כל הכוחות שהציעו לא להבהל מהסכנות כי אחרת יש סיכוי-סיכון שזהירות יתר תחזיר את המצב הטרום-מהפכני על כנו, ואף גרוע מכך, כי השמרנות האליטיסטית (מלוכה וכמורה) יקבלו אישרור מהפכני.

דוגמא מעשית להתלבטות הזו: למי יש זכות הצבעה? (עד 1848 בצרפת זכו להצביע רק גברים משלמי מסים. רק מ-1946 הצטרפו נשים לחגיגה)

דוגמא כבדה עוד יותר: מי הוא צרפתי בכלל? (היהודים? ואם כן אילו, הספרדים או האשכנזים? ומאוחר יותר אחרי שאלג'יריה הפכה לחלק מצרפת: האם המוסלמים הם צרפתים במובן הפוליטי?)

ועוד שתי דוגמאות כבדות למדי: למי שייכת הכלכלה? ולמי שייכת מערכת החינוך?

סומך על הקורא שידע לתת את התשובה "הימנית" ו"השמאלית" לשתי הדילמות הנזכרות. נכון, בדיוק. שם נולדו הסוציאליזם והליברליזם, תאומים סיאמיים שהופרדו בלידתם הגם שהם צאצאים לאמא מהפכה ולאבא שכל ישר.

אז שמאל, אם לסכם את הפרק הזה, עוד לפני שהפך לקללה בפי אנשים שנעים להם לשנוא וקשה להם לחשוב, הוא סך כל הגישות (המנוגדות לא פעם) של תנועות ואישים ורעיונות שחשבו שאת המהפכה הצרפתית, כלומר הרעיון שהעם הוא הריבון, יש לקדם בשלל צעדים מעשיים בשלל תחומי חיים: זהות, חינוך, חברה, כלכלה וכן הלאה. וגם בטחון. וכל אלו בבחינת כלים שלובים.

ב. היהודים והשמאל - מבט על

יהודים כאמור היו אגוז קשה למהפכנים בצרפת (ולא רק בה כמובן). מדוע? קודם כל כי לא היה ברור האם הם צרפתים או יהודים. או רוסים וכן הלאה.

זה המקור, אגב, להופעת שתי תגובות יהודיות מנוגדות, שאין להן שום מובן מחוץ להקשר ההיסטורי המתואר:

צרפתים בני דת משה מזה (ואז 'דת משה' יכולה לקבל צורה רפורמית, אורתודוכסית, כן, אורתודכסית, אין יהודים אורתודוכסים לפני המאה ה-19 ומי שאומר אחרת הוא בור במקרה הטוב, שקרן במקרה השכיח, והוא משקר קודם כל לעצמו, וזה בסדר אבל זה עדיין שקר, וכמובן קונסרבטיבית וכל מה שביניהם)

בני דת משה שלא רוצים לדעת כלום מצרפת ומהפכה וכן הלאה, או בשתי מלים: יהודים חרדים. כן, גם יהודים חרדים לא קיימים לפני המאה ה-19 ומי שאומר אחרת וכן הלאה בור או שקרן וגו'

אבל הדברים רק הלכו והסתבכו דווקא אחרי שהדילמה הזו, האם יהודים הם צרפתים, פחות או יותר הסתדרה מנקודת המבט של הצרפתים (היהודים הפכו לאזרחי צרפת בינואר 1791 וזה קרה בשני שלבים, קודם ספרדים ואחר כך אשכנזים טפו כוסאמק האשכנזים הגזענים אופס זה בעצם הפוך רגע אז אולי למושג גזענות אין כאן שום תפקיד בדיוק אין לו שום תפקיד אבל איזה כיף לעשות בו שימוש גם כשנגמר הנייר טואלט בשירותים בקניון. גזענות!!)

ומדוע? כי יהודים, בשיבתם כבני אדם, בוודאי כאזרחים, בוודאי כאזרחים שהדרך להסיר את החשד שהם צרפתים, או גרמנים או הונגרים או רוסים וכן הלאה, כן, גם בעות'מניה אותו הסיפור עם התיקונים וההתאמות, ובכן היהודים בשיבתם כאזרחים, החלו לפעול בפוליטיקה המקומית והעולמית.

וכך באו לעולם יהודים שמאלנים (כפי שבאו באותו הזמן ובאותן נסיבות יהודים ימניים. היו יהודים שאפילו האמינו בתורת הגזע ווד יו פאקינג בליבאיט, בליב בליב).

דוגמא מפורסמת: משה הס. הוא הפך למבשר ציונות אחרי שהבין שהאנושות, בניגוד למה שאמרו גורמים אחרים בשמאל, כאלו שהקדימו את ג'ון לנון ואת האסלאמיסטים של זמננו, אבל הרבה אחרי שהקתולים אמרו דבר דומה, איננה סתם כלל האנשים כפי שהציע ג'ון לנון בשירו הנוגה, אלא מורכבת מעמים ומתרבויות, כלומר משה הס היה שמאלן שקיבל את מבנה האנושות כפי שהוא: בנוי מקבוצות זהות, חלקן ממש בעלות תודעה לאומית.

אבל היו יהודים אחרים, טרוצקי היא דוגמא מפורסמת מאד, שאת המחשבה השמאלית שלהם לא רצו ליישם בקנה מידה לאומי אלא בקנה מידה עולמי, אבל כדי לכבוש את העולם קודם כל חייבים להיות רוסי נאמן, ורוסי נאמן הוא קומוניסט (כך טרוצקי) וקומוניסט נאמן הוא בולשביק, ובולשביק לא בוחל באמצעים כדי לקדם סדר עולמי המנוהל ממוסקבה.

איך זה נגמר כולם יודעים.

אבל היו אנשי שמאל יהודים שידעו והזהירו מאיך שהבולשביקים רוצים לעשות מעשה עוד בזמן שהמעשה הבולשביקי היה בחיתולים. המפורסמים שבהם היו אנשי תנועת הבונד, שזה קיצור של שם ארוך בהרבה, מציע לכולם לשבת עם כוס מים:

דער אלגמיינע בונד פון יידישע ארבייטער פון רוסלאנד פולין און ליטא.

ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב, כרגיל, למה לא מקללים כאן ביידיש יודפויומאט, כן, זה ברוסית אבל מתגלגל נפלא על הלשון, ובכן, זיהיתם את המלה בונד, שלישית מימין, ומשמעות הכותרת כולה הוא 'איגוד [בונד] פועלים יהודים מרוסיה פולין וליטא'.

המשמעות היא שמנהיגי התנועה הזו זיהו שבגיאוגרפיה מסויימת יש ציבור מובחן - יהודי - ומובחן עוד יותר - פועלי - הסובל מבעיות איקס וואי זיד שהדרך להתמודד עמן הוא באמצעות פוליטיקה מעמדית מבוססת זהות.

בדיוק כמו במהפכה הצרפתית, כמובן עם הפרשנות של הבונד אחרת הם לא בונד.

ולצידם עמדו יהודים פועלים שחיו ברוסיה פולין וליטא, ומסקנתם היתה אחרת: הבעייה המעמדית-היהודית שהבונד בצדק רוצה להתמודד אתה לא תקבל מענה ראוי לשמו בארץ בה יש טרוצקים וסטאלינים, ולכן את התשובה יש לחפש בארצם של היהודים, הלא היא ארץ ישראל.

והואיל וקצת לפני שהם התארגנו, פועלי ציון קוראים להם רשמית מאז 1906, כבר פעלה תנועה לאומית מדינית שהקים הרצל במטרה לבצע מהפכה צרפתית של יהודים לטובת יהודים בארצם של היהודים, הנה לנו איך מדוע ולמה לבשה הזברה פיג'מה, כלומר איך בתוך התנועה הציונית הכללית החל לפעול שמאל יהודי ציוני מובהק.

במקביל פעלו שמאלנים יהודים בעולם החדש, בארה"ב למשל הם קראו את הדוקטוראט שלי, הקימו עיתון בשם פארווערטס, וכל השאר היסטוריה. וגם בארגנטינה פעל שמאל יהודי, וגם הוא היה מפוצל בין שמאל יהודי לאומי לבין שמאל ממוצא יהודי אנטי לאומי יהודי כלומר אנטיציוני.

בכל מקום אפשר לאתר את הסירקין, את הברוכוב, את הטרוצקי ואת הולדימיר מדם ואת האייברהם קאהאן, ותאמינו לי יש פוט נואוט לכל טענה כזו.

כן, רמזתי שאפשר וכדאי להמשיך

ג. הציונות והשמאל - מבט מקרוב

ב-1906 נוסדה מפלגת פועלי ציון. נעים מאד בנג'י, אתה עוד תגיע רחוק. גם אתה בןצבי, קצת פחות אבל בסדר.

ב-1906 נוסדה בארץ ישראל מפלגת 'הפועל הצעיר'. גם פועלים גם ציונים גם כאלו שבאו ברובם מרוסיה פולין וליטא ועוד מקומות אבל התיזה שלהם היתה משהו בסגנון הבא: 'באמא שלכם פועלים יהודים, יש כאן מספיק צרות וחמסינים, לא צריך גם את התיזות של מארקס כי אפשר להיות פועל ציוני בלי מארקס'.

שעל כך השיבו להם פועלי ציון שאפילו אם הם צודקים, ובארץ החמסינים אין מקום לתיזות של מארקס כי אין כאן תעשייה אלא חול וחול וביצות וערבים, הואיל ורוב הקהל היהודי-מעמדי יושב ברוסיה פולין וליטא, והואיל ושם כן הטרוצקים והטאלינים והולדימיר מדמים מדברים אליהם מארקסיסטית אין ברירה אלא להמשיך ולדבר מארקסיסטית.

מה גם שלנו יש את ברוכוב והוא קורע אפילו את טרוצקי בהילכות מארקסיזם ומוכיח מארקסיסטית שלא רק שאין סתירה בין לאומיות לסוציאליזם אלא שהאחד הולך יחד עם השני כי אם סוציאליזם אומר שהכלכלה שייכת לעם ואם הלאומיות אומרת שהכל שייך לעם ואם כלכלה היא חלק מהכל אז אין שום סתירה.

והויכוח נמשך ושתי המפלגות המשיכו להתקיים זו לצד זו ומול זו ומול שתיהן קמו אלו שלא רצו בכלל מפלגה של פועלים אלא רק פועלים מאורגנים ולהם קראו בלתי מפלגתיים. נעים מאד ברל כצנלסון, אתה עוד תגיע רחוק אבל תמות צעיר רבאכ, חבל ממש חבל, היית איש חשוב מאד שאיזן את בנג'י.

ואחרי שטרוצקי ולנין "הצליחו" עם מהפכת נובמבר (מוכרת מסיבות שלא ניכנס אליהן הקשורות באופי תנועת הכוכבים במערכת השמש בשם מהפכת אוקטובר), וזה קרה כזכור ב--1917, ואחרי שהמלחמה הסתיימה והעלייה לארץ התחדשה ב-1919, הגיעו מרוסיה פולין וליטא ומעוד מקומות יהודים שהיו משוכנעים שמה שקרה ברוסיה עומד וחשוב שיקרה בכל מקום בעולם הכולל את ארץ ישראל.

וכך נולדה בשנות ה-20 תנועת שמאל בולשביקית ארץ ישראלית שהיתה כמובן אנטיציונית וקראו לה מפ"ס שאחרי זה התפלגה והצטרפה והתפלגה וכן הלאה תחת כל מיני שמות כמו פק"פ שאחרי זה נהייתה מק"י ואחר כך רק"ח ופוטייטו- פוטואוטו כך או כך יהודים קומוניסטים אנטי-ציונים.

וב-1919, אחרי שירות משותף בגדודים הכי עבריים, ותודה ליוסף ולזאב, החליטו הפועלים היהודים הארצישראלים ששירתו ביחד בצבא הבריטי שהגיע הזמן להתאחד. וכך התחברו הבלתי מפלגתיים של ברל עם פועלי ציון של בנג'י, והקימו את אחדות העבודה.

ומה עם הפועל הצעיר אתם שואלים? יפה, אתם עירניים. הם המשיכו לא לרצות להתאחד מפלגתית אבל היו שותפים בהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, וזה התרחש בדצמבר 1920.

ובינואר 1930 סוף סוף הסכימו הפועל הצעיר להתאחד ואז קם השיקוץ המשוקץ שאחראי לכל צרות העולם, דובי הקוטב החור באוזון הכור בפוקושימה ועל עצם קיומם של מיצרי הורמוז, הם כמובן הקימו את החות'ים ועומדים מאחורי הפרוטוקולים של זקני ציון ופיפ"א גם יחד, הלא הוא מפא"י.

ד. ומה קרה מאז

בינואר 1948 הוקמה מפלגת הפועלים המאוחדת, הלא היא מפ"ם. מקימיה היו פורשים ממפא"י שלא אהבו את האפשרות של חלוקת הארץ.

הם המשיכו להיות ציונים נאמנים, ומי שאומר אחרת שוב, בור או שקרן, בדרך כלל שקרן.

וב-1949 התקיימו בחירות. ובבחירות זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ואילו מפ"ם, השותפה שלה בעבודה בהגנה במלחמה וברצון לשלום, קיבלה 19 מנדטים.

אכן כן, מה שאמור היה להתרחש לא קרה: מפא"י בנתה קואליציה עם החזית הדתית ועם הפרוגרסיבים (כן, מה שאתם שומעים, ולא, אין שום דמיון אפילו לא אחרי 4 בקבוקי עראק מהול בוודקה, לאשפה האנושית האוחזת בשם המפורש הזה בימינו).

ב-1954, אחרי עוד מערכת בחירות (1951) בה מפ"ם לא רק נחלשה אלא אף נותרה באופוזיציה, החליטו הגורמים המעשיים יותר בחיבור הזה מ-1948, אנשי הקיבוץ המאוחד, לגרור את אלון מאוקספורד ולבקש ממנו לפרק את האיחוד.

וב-1955, בבחירות, התמודדו שתי המפלגות הנפרדות, מפ"ם ששמרה על המותג ואחדות העבודה שאימצה את המותג הישן ההוא, ולא רק זכו יחד ביותר מנדטים מאשר ביחד אלא שתיהן הלכו סוף סוף למקום בו באמת אפשר לעשות מעשה: לממשלת ישראל.

וב-1965 התפלגו ממפא"י אלו שהקימו את רפ"י, ברוך הבא שימון פרס, כתבתי עליו לא מעט, מוזמנים להנות, וכמובן האיש עם הרטייה וגם הזקן.

מפא"י מצידה, מה שנשאר ממנה בראשות אשכול, יצרה את 'המערך הזוגי' עם אחדות העבודה של גלילי ואלון. בבחירות של 1965 המערך הזוגי הביס את רפ"י, שהלכה לאופוזיציה וכמו אופוזיציה בימינו הפכה לאופוזיציה לא רק לממשלה אלא למדינה. כן, שם בערך זה נולד, 1966.

וב-1968 נוצר שוב האיחוד של השמאל הציוני: מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י הקימו בצוותא את מפלגת העבודה. ומפ"ם? כמו הפועל הצעיר אי אז חמישים שנים קודם, העדיפו לשמור על ייחוד בדלני ולשתף פעולה רק במערך.

ב-1969 הגיע המערך לשיאו: 56 מנדטים.

ב-1977 התרחש 'המהפך' (ותודה לחיים יבין זצוק"ל, כל אחד ישלים את ה'ל' כפי שהבייס שלו מורה לו), שיותר משהיה נצחון של הליכוד, היה הפסד של המערך, כי רוב מקימי ד"ש, עוד מפלגת אווירה א-לה-רפ"י-שימוןפרס, באו הרי מאותו הכפר עם אותה בלורית שיער אותו חיתוך דיבור מה יש לומר

וב-1981 התחולל המהפך האמיתי: קואליציה שלמה של לא-ליכוד לא יכלה לליכוד שמאז הפך למפלגה הדומיננטית בישראל.

ה. אז מה בכל זאת קרה אחר כך?

ב-1983 כתבו האחים בלפור והרצל חקק, זוג משוררים מירושלים, את הדברים המדהימים הבאים. ממליץ לציבור לשבת עם אותה כוס מים מימיקודם:

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

בראייה לאחור מקבלת הנבואה המצמררת הזו משמעות ברורה והיא אמורה לשמש כקו פרשנות מרכזי להתפתחות הפוליטיקה הישראלית מאז המהפך של 1981 (עם כל הכבוד ל-1977 כאמור):

מה שרפ"י עשתה ב-1966 - מאופוזיציה לממשלה לאופוזיציה למדינה - הפך לקו מרכזי אצל רבים מצאצאי השמאל הציוני, ואצל רבים מאלו הרואים עצמם כממשיכיו.

ו. אז מה יהיה

אין לי מושג אבל יש בי תקווה ובכל אופן אני מאמין בפעולה. שזה אקטיביזם בעברית.

ברמה האישית המצפון שלי שקט כי אני יודע בוודאות שאני עושה כל שביכולתי הדלה והמוגבלת מאד לשמור על גחלת השמאל הציוני כפי שהיה, כפי בנה, כפי שעשה, לא בלי טעויות, לא בלי עוולות, אבל עשה ובנה וכפי שיכול להמשיך ולעשות וכפי שלא מעט מאלו שעושים ובונים עושים ובונים בדיוק בדרך של השמאל הציוני, גם אם אינם מודעים לכך, גם אם הם מכחישים.

(ויכולתי המוגבלת מוגבלת פעמיים: גם כי אני אדם וכאדם אני מוגבל וגם כי יש מספיק חלאות שעשו וממשיכים לעשות כל שביכולתם להגביל אותי, ותודה לך דמוקרטיה, ותודה לך רשת חברתית ותודה לכל מי שמוכן ורוצה לשמוע מה יש לי ויש לי פה ושם מה לומר)

אז ברמה האישית בסדר. אבל הרמה האישית היא בדיוק זה - אישית. כי ברמה הציבורית הנבואה של האחים חקק ממשיכה להתקיים והקיום זה מזיק. הנה הדברים שוב כדי שלא תצטרכו להתגלגל למעלה

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

ואם האחים חקק צודקים, והם כל כך צודקים, הרי שכדי שלליכוד תהיה חלופה אקטיביסטית ראויה לשמה, יש לחזור לרעיונות מפא"י ההיסטורית ואת האשפה של שלום עכשיו ואפילו של מפ"ם של שנות ה-80' יש לשים בדיוק שם: בפח האשפה של ההיסטוריה.

והמורשת אדירה. אדירה. והרבה יותר מזה. וכדי לשאוב ממנה מלוא חופניים גם על אלו המסתייגים משמאל ציוני ברמה האישית, וזה בסדר, להסתכל, כמו האחים חקק, על התמונה הרחבה ולייחל להופעתו המחודשת של יריב ציוני ראוי לשמו שיעמוד מול הליכוד (וספיחיו).

וצעד הכרחי לשם כך הוא הבחנה מוקפדת בין סוגים של שמאל. שמאל לא יהודי ושמאל יהודי. שמאל יהודי של המאה ה-19 ושמאל יהודי של המאה ה-21, שמאל ציוני כזה ושמאל ציוני אחר, וכל זה מחייב ויתור מודע ושיטתי על הנטייה לערבב את הכל עם הכל, ולהציג את יגאל אלון ואת החלאה ממדאני כשני סססססמולנים מרקסיסטים טפו טפו כוסאמק.

ומהצד של השמאל הציוני נדרש מאמץ גדול פי כמה, לשקם מההריסות את מה שנשאר. ונשאר, הרבה מאד נשאר