מי זה ''שכח מה זה להיות יהודי ''? התשובה העולה מעיון בשלושה קטעים של חז''ל: מדרש תרי''ג, משנה על הלכות שבת, בבלי מנחות על המפגש של משה ורבי עקיבא

 הטיעון העולה בפירוש מהטקסט בתלמוד הבבלי מסכת מכות כ''ג-כ''ד , הוא שהחכמים המשתתפים שם בדיון, בסך הכל מנסים להמשיל טיעון מהמשנה בו מודה חנניה בן עקשיא לאלוהים על כך שהוא הרבה לנו תורה ומצוות.

מילא אלוהים לא הרבה ולא לא-הרבה, בני אדם שמים עליהם מצוות (נחמיה פרק ט' אם אני זוכר טוב), מה שחשוב הוא שהם פשוט זורמים עם הצירוף 'הרבה לנו מצוות' ופשוט זורקים מספרים שעולים אצלם מתוך פסוקים או עניינים אחרים.

הראשון מסביר שתרי''ג זה 613 שזה 365 ימות השנה (בשנה העברית זה לא 365 אבל לא משנה כרגע) ו248 אברים בגוף האדם. השני הולך איתו אבל אומר ד613 זה ת+ו+ר+ה חוץ מזה שתור''ה זה 611 (תבדוק) ואז יש להוסיף 2 כדי להגיע ל613.

ואז האחרים הולכים הפוך: מחפשים מספר קטן שאומר הרבה. אחד מסביר למה 11, האחר למה 7, ואז 5, ו-3 ובסוף כמובן 1: צדיק באמונתו יחיה.

כי הרעיון האדיר של חז''ל, שכמעט אף דתי בימינו לא רוצה לבדוק, הוא שחיים של אמונה באים לידי ביטוי במעשים, והחיים כוללים הכל, לא רק מזוזות, הזמן בין שניצל לשוקו וועדת הכספים של הכנסת.

על השאלה כיצד קיבל המספר הזה קדושה גדולה יותר משיש למשה או לאלוהים ואפילו לביבי, יש לענות בהזדמנות אחרת.

באשר למשנה חגיגה: כותבי הטקסט טוענים במפורש, שההלכות שהם קובעים בשלושה תחומים שהם מזכירים, אחד מהם שבת, קשורים למקרא, עליו הם נשענים, בדיוק כפי שהר ניתן להרים באמצעות שערה.

דימוי שלהם. לא שלי. שלהם. ואם למישהו יש ספק, הם כותבים במפורש טיעון כמותי: מקרא מועט והלכות מרובות. במלים אחרות הם מכריזים על עצמם כעל יוצרי מערכת חדשה לחלוטין של נורמות וכללים.

למה? כי הם הבינו שזו משמעותה של לקיחת אחריות ובניגוד לאלו הטוענים שהם ממשיכי דרכם (המציאות הפוכה ב180 מעלות כמובן), הם מבינים שתפקיד הנהגה במצב משברי, דורש רוחב יריעה, אומץ, יצירתיות וכל שאר התכונות שלשווא נחפש בקרב 99.99% מאלו שמכריזים על עצמם כעל 'היהודים האמיתיים'.

לגבי הקטע במסכת מנחות, חז''ל מציגים שם את משה רבנו גם כנקודת ייחוס אבל עוד יותר כמנהיג שבמציאות החדשה (מבחינתם, אחרי חורבן הבית השני, וזה המשבר אליו התייחסתי קודם), הוא לא עומד בשיעור קומתו של רבי עקיבא, כי בקטע הנזכר משה פשוט לא מבין מה אומר רבי עקיבא, הגם שעקיבא מכריז על עצמו כעל ממשיך את 'תורת משה מסיני', כשלכולם ברור שלו ברור שלכולם ברור שהוא עושה כלומר יוצר מערכת חדשה כפי שהוסבר לעיל.

הטרגדיה של ימינו היא שאין ולו 'דתי' אחד שיהיה מסוגל לומר על עצמו או על התנועה שלו כי היא ממשיכה את רבי עקיבא שממשיך לשיטתו את משה, אבל שבפועל הוא או התנועה שלו מייצרת כלים חדשים שרבי עקיבא, קל וחומר משה, לו היו מגיעים לביקור בתקופתנו, לא היה להם מושג איך להתחיל להבין אותה.

היה איש כזה, אגב, לא במקרה הוא היה חילוני גמור, ולא במקרה רוב ממשיכי דרכו היו חילוניים גמורים כמוהו, הוא והם ידעו לקרוא נכון את המשבר של העם היהודי ולהציע מערכת נורמות חדשה ויעילה. עד כדי כך שהיא מסוגלת להגן ולפרנס גם יהודים שאין להם מושג מציאות ואחריות מה הן.

לאיש הזה קראו הרצל, לתנועה שהקים קראו 'ציונות', ומי שהמשיך דרכו היו חילוניים גמורים כמו וייצמן, בן גוריון, אשכול, גולדה, אלון ועוד.

לא במקרה חרדים היו ועודם אנטי ציונים אדוקים. או כפי שהגדיר זאת המוציא והמביא שלהם, הם אלו שאם לשפוט על פי מורשת חז''ל, ''שכחו מה זה להיות יהודים".

מהי משמעות הביטוי היהודי המפורסם "נעשה ונשמע"? למה הוא כל כך חשוב? האם לא תמיד עדיף להסתמך על ידע ומידע ולקבל החלטה מושכלת?

אכן כן. כמעט תמיד, אבל לא תמיד, עדיף לחשוב לפני מעשה, שגם על זה יש פסוק, כמעט לכל דבר יש פסוק, סוף מעשה במחשבה תחילה.

הדבר העצוב באמת הוא שעשרות דורות, מליוני יהודים, והאמת הפשוטה והיפה סביב הצירוף 'נעשה ונשמע' לחלוטין לא מוכרת, הגם שהיא כתובה שחור על גבי לבן בספר הספרים, ולא רק שאין חובה להיות חכם גדול כדי להכיר אותה, אלא שיש בה בדיוק את המורכבות האנושית שכולנו מיישמים בכל יום.

מדוע לפעמים טוב לעשות בלי לחשוב? כי למשל אם אומרים לי 'אל תמשיך לצעוד בשביל הזה כי יש בסופו תהום' (או שיטפון), הדבר הנכון הוא לא לצעוד בשביל, והדבר הלא נכון הוא ללכת ולבדוק האם אולי מי שאמר לי לא לצעוד, טעה

כך גם לגבי עישון או צחצוח שיניים. זה נכון, נקודה. אין שום הגיון בלחכות עד גיל חמישים בלי לצחצח שיניים ולעשן תוך כדי, כי אולי הכלל הזה של לצחצח שיניים ולא לעשן לא חשבו עליו מספיק.

עד כאן בעניין המחשבה והמעשה מהצד של לעשות בלי לחשוב. הצד השני ברור באותה מידה. לא מתחתנים לפני שחושבים, כך גם לגבי בחירת מקצוע, רכישת דירה וגם לגבי משהו שבא לי לומר ובמחשבה נוספת עדיף שלא.

כל זה מופיע בספר שמות ובכפיל שלו, ספר דברים. בספר שמות, לפני 'הנעשה ונשמע', מתנהל מו''מ ארוך בין העם שרוצה לעשות, ובין אלוהים שרוצה שהעם ישמע, בתיווכו של משה שמציע את 'הנעשה ונשמע'.

כשמשה מסכם את המסע במדבר, בספר דברים, הוא מתמצת את המהלך בצירוף — כולנו יושבים? - 'ושמענו ועשינו'. כלומר קודם לחשוב ולחפש משמעות, אחר כך לעשות.

נקודה. הכל בעניין זה, שם. ולא, בתורה לא כתוב הכל וכל מה שכתוב בתורה נכתב על ידי בני אדם, ובמקרה הזה מתוך הבנה וחוכמה אנושית מדוייקת.

ואז באו חז''ל, וכרגיל טישטשו ובמקרה הזה טימטמו עשרות דורות של מליוני יהודים, שבתיווך של גננות ומורים גרועות ובורים, בנושא הזה בכל אופן, סתמו את הגולל ואת השכל בהותירם את 'נעשה ונשמע' תלוש מכל הקשר.

ואז הגיע מי שהגיע, יוסל'ה בר ציון ז''ל, שבתיקון ליל שבועות אי אז לפני כארבעים שנה לימד אותי את האמת בהקשר הזה, ומאז אני לא מחמיץ הזדמנות להנאיר את הציבור, בהקשר הזה.

הסיכוי שלי מול הנזק של חז''ל בנושא הזה אפסי. אז מה? אז כלום. שהרי גם על זה יש פסוק, 'כל המציל נפש אחת ' וגומר.

תשובה על שאלה שנשאלתי: " מה אומר המשפט 'האדם הורס את כדור הארץ?' מה ההבדל בין שטפונות, רעידות אדמה, שריפות וסופות להם מה שהאדם עושה?"

 

תשובה מעט מורכבת ברשותך… האדם הוא היצור היחיד שידוע עליו בוודאות שיש לו מצפון, מוסר ומערכת בקרה עצמית. התכונה הזו מצד אחד מאפשרת לו להגיע להישגים ללא השוואה לכל יצור אורגני אחר, כמו למשל לייצר חומרים אנאורגניים, כמו פלסטיק למשל, שמצד אחד מאפשרים לו חיים טובים בהרבה. מצד שני פוגעים בטבע באופן לא פעם בלתי הפיך. מצד שני התכונה הזו גורמת לו להמציא דתות, שהמשותף לכולן למיטב ידיעתי (אינני מכיר את כל הדתות אבל מכיר מספיק את הדתות המרכזיות), הוא מערכת נקיפות מצפון בליבה תודעת החטא.

המצב כיום הוא שמצד אחד האדם הגיע להישגים מדהימים בתחום היכולת שלו לארגן לעצמו את הסביבה, כך שיוכל להתמודד ביתר יעילות מול פגעי הטבע שהזכרת, ומצד שני למרות שבדרך כלל רוב בני האדם כבר לא מקבלים את המערכות המסורתיות של נקיפות המצפון של הדתות הקלאסיות (שבדרך כלל נשענו על תחושות קשות כנגד יצריו של האדם: מזון, נוחות, מין), לא מעט מהם מאמצים את אותה תפיסת עולם בדיוק, אבל הפעם תחת כסות של סיסמאות כמו 'משבר האקלים' ו'התחממות כדור הארץ'.

כלומר בדיוק כפי שחווה אשמה בגירוש מגן העדן, היורשות של חווה, והיורשים של אדם, אשמים בהרס גן העדן. במלים אחרות, הדת החדשה של 'הסביבה' משכפלת את אותו הדפוס: כשם שהאדם וחווה אחראים בלעדיים על גירושם מגן העדן, כך האדם אשם בלעדית ב'משבר האקלים' וב'התחממות הגלובלית', וכשם שהדתות הקלאסיות יצרו מערכת שלמה של טקסים וטקטסים הנשענים על תודעת החטא האנושי המוחלט, כך דת 'הסביבתיזם' מייצר מערכת שלמה של טקסים וטקסטים כאלו.

מדובר במצב מגוחך ומעציב, כי בדיוק כשם שתודעת החטא המסורתית מנעה מהאדם לממש את יכולתו הגבוהה ליצור הבחנות והבחנות משנה, הנחוצות לשם זיהוי בעיות לשם התמודדות איתן, כך גם הדת הנוכחית עושה בדיוק את אותו הדבר.

מה שחרר את האדם למסע המדעי-טכנולוגי המופלא שלו, שכולם, כוווווולם, כולל נביאי הזעם 'הסביבתיסטים' נהנים ממנו? ויתור הדרגתי על תודעת החטא, והחלפתה בשימוש מושכל בתודעה, בשכל, בעיניים, בראש, בידע.

ומה שנכון לעבר נכון לדעתי גם להווה ולעתיד. תודעת החטא מיותר לחלוטין. אין ספק שיש בני אדם מנוולים שפגעו וממשיכים לפגוע בסביבה ביודעין בלי להתחשב לא בזולתם ועוד פחות מכך בדורות הבאים. אבל מדובר בתופעה יחסית זניחה, כי עצם קיומו של מערך טכנולוגי משוכלל הוא אינטרס כלל-אנושי ועולה בקנה אחד עם הציווי העליון של הטבע האורגני, מצנוניות ועד גי'רפות, מחתולים ועד חזירי בר בחיפה, מאבטיחים ועד ללוויתנים: להתמודד עם הסביבה הרגועה והפראית (רעידות אדמה וכן הלאה) גם יחד.

הצלחתו של האדם היא שוב מקור לתוכחה מצד נביאי הזעם של דת 'הסביבתיזם', בדיוק כשם שהכנסייה הקתולית גינתה את החיים הטובים שהיו לאיכרים באירופה במאה ה-12 לצורך הדוגמא.

אני מניח שהטיעון ברור, והגיע הזמן לסכם, כלומר לענות על השאלה: אז מה אתה אומר? מה אתה מציע?

ובכן, אמרתי במפורש: חלק מהמערכת הטכנולוגית הלגיטימית כשלעצמה כולל נזקי סביבה חמורים. פלסטיק זו הדוגמא הטובה ביותר כי היא יום יומית, מוכרת ומובנת מאליה משני צדיה (גם כגורם נזק וגם כצורך שאי אפשר בלעדיו, לא יעזור לאף אחד שום פיטפוט… ראיתי לא מזמן נער צעיר קנאי של דת הסביבתיזם הולך בתל אביב ובידו שלט 'פאק פלסטיק'. הנעלים, החולצה, התחתונים, הסמרטפון והרב קו שלו, רשימה חלקית, כווווולם עשויים בפלסטיק. המשמעות המעשית של השלט שהוא הניף, שלפחות הצבע בו עשה שימוש לצורך כתיבת הסיסמא הדתית הנעלה שלו גם הוא מפלסטיק, היא 'פאק מי'. האירוניה היא שאפילו מעשה הפאק החביב על כמה מאיתנו, מתבצע לא פעם על מיטה שגם היא כוללת פלסטיק בכמויות ידועות, ואפשר להמשיך עם הטיעון הזה עד מחר. הנה זה ממש בקיצור ובגדול: שליש מתעשיית הנפט נחוצה לפלסטיק. כלומר גם ביום בו נפיק אנרגיה 100% מתחדשת ו-0% מנפט, גם אז נזדקק לפלסטיק. הלאה).

ובכן, אחרי שהבנו - אם הבנו, חלק מהותי בדתות קנאיות הוא להקפיד ולא להבין כי הבנה משמעותה תבונה ותבונה לא פעם מנוגדת לאמונה - שפלסטיק גם מזיק וגם אי אפשר בלעדיו, אז אם מוותרים על תעשיית רגשי האשם וההלקאה העצמית ונבואות הזעם וכן הלאה, אפשר להבחין בין נחוץ למיותר, בין ייצור למיחזור, בין המוכר למה שאפשר להמציא בעתיד הקרוב באותה שיטה בה הומצאו דברים בעבר הרחוק והקרוב: שכל, תבונה, יצירתיות.

או במלים אחרות: זיהום סביבה ניתן למיגור. עם הזמן באמצעות מעבר לאנרגיות מתחלפות. אבל עם הזמן ולא בסיסמאות ריקות. עד שנתחבר ביו-אס-בי לשמש, וזה עניין של זמן, האנרגיה הכי בטוחה, הכי זמינה, הכי נקייה היא כמובן אנרגיה גרעינית. והפלא ופלא, הכנסייה הקתולית של 'הסביבתיסטים המטורללים' (כתס"מ) לא אוהבת את הפתרון הזה או פתרונות דומים אחרים, כי אם יש משהו שכנסיות לא סובלות זה פתרונות המשחררים את האדם מהדינמיקה של ההלקאה והשנאה העצמית.

איך כתוב בתורתנו הקדושה (אמנם בכוונה אחרת אבל לא משנה, הטקסט היפה הוא טקסט יפה)? לא בשמים היא, בפיך ובלבבך לעשותו. אכן כן, הנזקים שהאדם עושה לטבע הפיכים, לא בשמים היא, אבל כדי שהפה ילך למעשים הנכונים, יש לשחרר את הלב מנזקי הקנאות 'הסביבתיסטית המטורללת', שאין מסוכנת ממנה.

ותרעש הארץ (כל) ארבעים שנה (בערך) – או: מבט מחודש על 'מבשרי הציונות' בעקבות קריאה מחודשת בספר מאד ישן ועל הדרך התייחסות לנושא 'סוף הציונות החילונית' עליו מכריזים נביאי העיתון לאנשים חושבים ומדקלמי דפי המסרים שלהם

 

א. הספר:

לפני היות הציונות – לתולדות הרעיון הציוני ושאלת ארץ ישראל. ערך שמואל אלמוג, ראה אור ב-1981. הנה לנו 'ארבעים שנה' כמיטב המסורת. אבל אלו רק הראשונים. אבל לפני זה, מה זה הספר הזה בכלל. קובץ מאמרים, תשעה בסך הכל, בהוצאת מרכז זלמן שז"ר, הוצאת הספרים החשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית בארץ, ומכיוון שהיא עוסקת בהיסטוריה יהודית והיא בארץ, היא החשובה ביותר בעולם.

תשעה מאמרים, הצעיר ביותר ראה אור ב-1980, הותיק ביותר, כמה מפתיע, ארבעים שנה קודם לכן. הנה כי כן, משהו שבכמה חוגי 'אקדמיה' בימינו לא באמת מסוגלים להבין, הישן לא בהכרח ישן, החדש לא בהכרח חדש, ולא פעם הישן הוא החדש והחדש הוא כלום ושום דבר.

תשעה מאמרים על פני קצת יותר מ-200 עמודים, כולם עוסקים במה שמתארת כותרת המשנה, לאמור "לתולדות הרעיון הציוני ושאלת ארץ ישראל", וליתר דיוק בשאלה עד כמה היה הרעיון הציוני מקובל או קיים בכלל ביהדות החופשית שצמחה בעידן החדש. לחובבי תקציר המנהלים בסגנון 1:140 טוויטר, התשובה היא "כן".

מה זה 'העידן החדש'? כן, כמובן, המאה ה-19 ואילך. אבל שניים מהמאמרים מתייחסים למאה ה-18 ממש בכותרת המשנה שלהם, ובתוכן שלהם אחד המאמרים נודד אחורה למאה ה-16. אכן כן, הנדידה אחורנית נוגעת יותר למחשבה ציונית כפי שעלתה אצל לא יהודים, אבל הנה עוד הזדמנות לצאת מהארון: ציונות פירושה סך כל הרעיונות והמעשים הנוגעים לשיבת עם ישראל לארץ ישראל על מנת לכונן בה לכל הפחות בית לאומי כחלק ממערכת מדינית רחבה יותר, ובהנתן ההיסטוריה המדינית כפי שהתפתחה וכפי שמתקיימת, לכונן בה מדינה יהודית דמוקרטית.

ומנקודת המבט הזו, כלומר מה היא ציונות, לא רק שלא חובה להיות יהודי על מנת להיות ציוני, ולא רק שעד היום – כולל בממשלת ישראל ולא רק הנוכחית – יש יהודים שאינם ציוניים, כך יכולים להיות, ואמנם היו, והרבה לפני בלפור, צ'רצ'יל, טרומן ועוד כמה אישים מפורסמים, לא יהודים שהם ציונים.

וברור, גם לי ברור שללא הרתמות של יהודים לרעיונות ולמעשים הציוניים, ציונות תשאר לכל היותר בגדר רעיון נכון שעלה ככזה לפחות במאה ה-17, מצד לא יהודים שהבינו גם הם שללא מעורבות יהודית בנושא, לא תוגשם הציונות. בכל אלו ועוד עוסק הספר.

 

ב. מה השאלה שמעסיקה אותך עכשיו, נודניק:

 הנודניק זה אני אם זה לא ברור.  כלל גדול בתורת השיח, אולי הכלל החשוב ביותר, הוא שלפני שאתה מציע תשובה, תברר שבכלל יש שאלה.

מה השאלה אם כך? מדוע אני כבר אחרי 400 מלים ועוד לא ניסחתי אותה? כי אני משוכנע שיש מספיק מתעניינים שאולי לא שמחים להתחיל לקרוא מאמר שאורכו יהיה פי ארבע וחמש מהמקובל, אבל שאין לי ספק ששאלת מקור הציונות מעניינת אותם, בכלל וביחס לשאלת מהותה של הציונות בימינו המטורללים.

אז המתעניין 'הרגיל' בציונות לא צריך את ההסבר הבא, והוא יכול להמשיך הלאה. החשדן מוזמן לבדוק את הטיעון הבא, ואין ברירה אלא לנטוש את אזור הנוחות של 1981, שלא לומר המאה ה-17, ולקפוץ למחר בבוקר: תוצאות הבחירות האחרונות הביאו להקמתה של ממשלה משונה ביותר, משונה אפילו יותר מזו שקדמה לה. במרכזה עומד 'המחנה הלאומי', בראשו עומד מי שגדל לא 'סתם' בבית ציוני אלא לאב שהיה מומחה לא קטן בענייני היסטוריה של הציונות, אדם שעל פי שמועות לא רק שהוא לא טיפש בכלל (כוונתי לבנימין נתניהו אם זה לא ברור), אלא שהוא איש ספר כנראה אפילו יותר – האם זה אפשרי? – משמעון פרס. שמועות נוספות מתעקשות לומר שבשונה משמעון פרס שרק עשה את עצמו אינטלקטואל, נתניהו באמת מבין על מה הוא מדבר.

והנה האיש הזה שגדל בבית ציוני, שיש לו שכל, שיודע ציונות, שעומד בראש הידוע בציבור 'המחנה הלאומי', מייצר קואליצייה עם אנטי-ציוני כמו איתמר בן-גביר מזה, ועם אנטי-ציוניים כמו חרדים של ש"ס ו'סתם' חרדים מזה.

והעולם שותק. או ליתר דיוק עושה המון רעש. גם בניו יורק טיימס, גם בחדר האובאלי וגם ברחוב שוקן, וכמובן ברשתות החברתיות וכן הלאה.

ומכאן השאלה החוזרת ושבה ומתעקשת לקבל תשומת לב: מה זה לכל הרוחות ציונות. ומנקודת המבט הזו, עיסוק מחודש בשורשי הציונות תוך הליכה אל התקופה של "לפני היות ציונות", וזה שמו של הספר, די מתבקשת.

 

ג. אז מה התשובה שלך, נודניק:

שוב, הנודניק זה עדיין אני, והתשובה שלי ממשיכה להיות אותה תשובה למרות הכל, וכבר כתבתי אותה למעלה, והנה היא בניסוח המקוצר החביב עלי ולא רק עלי, לאמור: מטרת הציונות היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

כן, כל מרכיב ברביעייה הזו מאפשר תחום די רחב של פרשנות. כיצד אמור להראות 'הבית הלאומי' מנקודת המבט של סדרי השלטון (הפרדת רשויות, אקטיביזם שיפוטי, הכותרות מהבוקר ועד 2024 לפחות)? מה תנאי הכניסה לעם היהודי (חוק השבות וכל זה)? איפה מסתיימת ארץ ישראל מבחינה גיאוגרפית (בליטני ובהרי מואב) ומבחינה מדינית (איפה באמת)? ומה נשאר? משפט העמים: איך הוא מסתדר עם בן-גביר ורעיונותיו שלא לדבר על סמוטריץ' ותפיסותיו.

 נו, שאלות קשות. גילוי נאות: לקיתי באופטימיזמוס-כרוניקוס, כלומר בשילוב קטלני, חשוך מרפא, של נטייה שלא לראות לא צל ולא הרים, מה שבא על חשבון יכולתי 'לזהות תהליכים', ולהיות חלק ממקהלת 'זאב! זאב ז'בוטינסקי! זאב זאב ז'בוטינסקי' המוכרת יותר במלים 'פשיזם!' וכמובן 'גזענות!' וכיו"ב. באסה רצינית. כמה בדידות אפשר להכיל? למה האמת עולה כל כך הרבה? אבל חמור מכך. מדובר כאמור באופטימיזמוס-כרוניקוס, כשה'כרוניקוס' מתייחס הן לחשיכות המרפא והן לשורש המחלה: הכרוניקה, כלומר ציר הזמן, כלומר ההשתעבדות שלי להיסטוריה בכלל ולעובדות העולות ממנה בפרט.

אז מה בכל זאת התשובה שלי לשאלת הציונות בכלל ומיקומה בקריית הממשלה הנוכחית בפרט? אכן תמונות קשות. אכן הדבר הנכון היה לארגן ממשלה יציבה של כל הכוחות הציוניים באמת. ואת בן-גביר וסמוטריץ', קל וחומר החרדים של ש"ס וה'סתם' חרדים, ללכת לעשות שיעורי בית, ללמוד קצת ליב"ה, לעלות ארצה ולהצטרף למפעל הציוני כהגדרתו, וכל השאר – בעיקר שאלת הפער בין גבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים לבין אלו המדיניים – יבוא על מקומו כך או אחרת, כי לא הכל תלוי בציונים, בניגוד למה שלא מעט ציונים חשבו ('לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים' – בענייני מים זה נכון, וחקלאות ובריאות, בענייני התסבוכת האסלאמית של המוסלמים עם עצמם, כנראה טיפה פחות).

אבל עד אז, עד שתקום ממשלה ציונית ראויה לשמה, אני מסרב להצטרף לתעשיית הפאניקה, בת דודה ישירה של תעשיית השקרים.

 

ד. תעשיית הפאניקה מבוססת על תעשיית שקרים

השקר הגדול ביותר שאנשים טובים ממהרים להתחמם לסינוורו, הוא שקר הציונות כפונקציה של דת, של הלכה, של אמונה בבורא עולם, כפונקציה של תרי"ג מצוות, בקיצור כתופעה שאין כלום ואף ניגוד מוחלט יש בינה לבין מחשבה מודרנית, מדינית, פוליטית, פרוגרסיבית (במובן המקורי של המושג, זה שהיה מובן מאליו עד לפני כחמישים ואולי עשר ואולי חמש שנים, בכל אופן במאה ה-19 לא היה ספק לגבי משמעותו הפרוגרסיבית באמת).

כן, בהחלט יכול אדם – יהודי או לא יהודי – לבסס את תפיסתו הציונית על דת, הלכה, אמונה בבורא עולם וכל הג'ז הזה. אבל 'היא הנותנת' כפי שמותר היה לומר עד למהפכה תרבותית-מאואיסטית ידועה שגם את שמה אסור לכמה מאיתנו לומר: מהרגע שאדם, יהודי או לא יהודי, הגיע למסקנה הציונית, המסקנה הזו עמדה מעל לזהותו הדתית-הלכתית-אמוניתבוראעולמית וכל יתר מרכיבי הג'ז ההוא.

כי ציונות היא קודם כל מסגרת לפעולה כלל-יהודית (ויתר האזרחים שנגזר עליהם, מסכנים, לחיות במחיצת רוב יהודי בבית לאומי לעם היהודי בחלק מפלסטין במשפט העמים חוץ מהעם הפלסטיני וכנופיית מעריציו כאן שם ובכל מקום), פעולה הנשענת על הנחה, שהיא עובדה, שיהודים שונים, כמו פינים או הונגרים שונים, שלא לדבר על יוונים, שהגם שהם יוונים, הונגרים פינים או יהודים, הנה כל אחד מהם אוחז במחשבה שונה לגבי שאלות כמו זכויות בעלי החיים, משבר האקלים, כלים חד פעמיים או האם ה-VAR קידם את הספורט או שלא.

גם אלו שסבורים שציונות היא לא רק כלומר 'רק' מסגרת אלא ממש תוכן, יודעים, אם הם מפעילים את השכל, שהכרזות כמו 'חברת מופת' גם הן לא יותר מאשר קריאת כיוון, כי מה לעשות וכל אחד שחי כאן (או לא, כאמור לא חובה, גם אם זה הגיוני ורצוי, להיות אזרח ישראל ואפילו לא חובה להיות יהודי כדי להיות ציוני), מפנטז פנטזיה שונה לגבי אופן יצירתה, התהוותה, התגבשותה והתכוננותה של 'חברת מופת'.

אני למשל מסתפק למאה השנים הבאות בשלושה יעדים: א. שאזרחי ישראל ילמדו לעמוד בתור. ב. שאזרחי ישראל ילמדו לקחת איתם אשפה הביתה. ג. שנציגי אזרחי ישראל בכנסת ינסחו סוג של אמנה חברתית שתביא לקיצו את המשבר הפוליטי החמור בו אנו נתונים כבר לפחות 15 שנה.

אני מכיר אנשים שבלי סוציאליזם מוחלט לא יוצאים מהבית, וכמובן את יריביהם שמבחינתם חברת מופת זה לפחות כיפה סרוגה על ראשו של כל פועל, ויש גם את אלו שרוצים מדינה בלי אף מוסד הכופה את עצמו על האזרח כי חברת מופת לשיטתם זה הכלאה בין איאן ראנד לאיזה אידיוט לא שימושי אחר, וכל זה רשימה חלקית של חזונות וחזיונות וחילזונות של 'חברת מופת'. אה, כן, יש כאלו שרוצים להתעורר בוקר אחד ולגלות שאין בארץ הזו שחיתות שלטונית. שהם בערך כמו אלו שמשוכנעים שעד שלא כולנו נהיה טבעונים, כולנו לא פחות מגזענים נאצים מושחתים במקרה הרע, או במקרה הטוב שותפים לחברה שאפשר 'לזהות בה תהליכים'.

כך או אחרת, ולסיכום, כי הגיע הזמן לממש את ההבטחה הגלומה בכותרת – כל ארבעים שנה תחנה מעניינת בתולדות הימים של "לפני היות הציונות" – ציונות היא מסגרת פעולה למימוש ריבונות, והתלות שלה באמונה בבורא עולם, הלכה, תרי"ג וכן הלאה, לא רק שלא הכרחית, ולא רק שלא סותרת את כל מרכיבי המודרנה הפרוגרסיבים (במובן המקורי אין לי ברירה אלא להדגיש בכל פעם, בתקופה מטורללת אנו חיים, מה לעשות), אלא שציונות לא היתה מגיעה לשום מקום ללא כל מרכיבי המודרנה הפרוגרסיבים (שממילא לא סותרים את רוב הערכים שאפשר למצוא במסורת ישראל).

ומכאן שההנגדה בין נאורות לציונות, הנגדה שהיא מבוא לתעשיית הפאניקה, היא הנגדה שקרית. או בקיצור, וזה כבר נכתב בכותרת לפרק זה: תעשיית השקרים היא הבסיס לתעשיית הפאניקה.

אז יאללה. הגיע הזמן לנוח. קצת היסטוריה.

 

ה. תחנה ראשונה: ארה"ב הדנדשה ממש, 1784, תפילה בעברית להצלחת 13 המושבות:

כן, ברור, נכתבה על ידי יהודים. 1784 כאמור, בדיוק מאה שנה לפני 'מצע פיטסבורג' המהולל, שעד היום, בין אם באופן מוצהר (כמעט אף פעם לא) ובין אם לא (כי למה להסתבך עם עומק היסטורי) משמש את כנופיית שונאי ישראל ממוצא יהודי, חלקם יושבים בקאקאדמיה האמריקנית, אחרים ב-BDS, ועוד כמה מככבים בבית המקדש של 'הנאורות', אני לא יודע מה הכתובת של הניו יורק טיימס.

מה זה מצע פיטסבורג אתם שואלים מבלי לקפוץ רגע לויקיפדיה. בסדר, שיהיה. ממש בקיצור: בפיטסבורג התכנסה כבר ב-1885 ועידת רבנים רפורמים והכריזה שציונות (הרצל עדיין למד משפטים בשנה הזו, ומי שמע באמריקע על פינסקר) מנוגדת ליהדות ושיהדות היא רק אמונה טהורה (עם עוגב וזה) ושכל מי שחושב אחרת ריאקציונר. טוב, זה נוסח טיפה שונה, אבל בכל אופן נשמע מוכר, לא? רחוב שוקן זה לא בפיטסבורג ו-1885 זה לא 2023, אבל אלו החיים.

אז לפני שמפחידים אותנו תעשייני השקרים והפאניקה ב"נתק" עם יהדות ארה"ב כי ככה וככה, הנה עוד פרק לא ידוע במורשת של היהדות המפוארת הזו, שאכן יש בה, כמה מפתיע, גם כזה וגם כזה, גם כאלו וגם כאלו, ואם מדובר היה בטקסט שכתבו בברוקלין 770 או איפה שלא גר הרעבע, לא הייתי מטריח, כי הקטע הוא כאמור להנכיח ולהנגיש (תחי העברית של המאה ה21!) קטעי מחשבות של יהודים פרוגרסיבים, שפרוגרסיביותם (במובן המקורי, הטרום-טירלולי) לא רק שלא סותרת את תודעתם הלאומית, אלא להפך, ככל שזה תלוי בהם היא תנאי לה. הנה:

"כשם שנתת שלוש עשרה מדינות אמעריקא האלו לחירות עולם, כן תוציאנו שנית מעבדות לחירות. ותתקע בשופר גדול לחירותינו, כמה שנאמר והיה ביום ההוא ויתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' מהר הקודש בירושלים [...] וישלח לנו כהן צדק והוא יוליכנו קוממיות לארצנו ויהי נועם ה' עלינו ובא לציון גואל במהרה בימינו וכן יהי רצון ונאמר אמן".

אמן.

 

ו. תחנה שנייה: יוסף סלוודור, 1822

יוסף סלוודור היה הכי לא 'ציוני' ואפילו לא 'יהודי' שאפשר להעלות על הדעת. מילא קיבל חינוך כללי במונפלייר, העיר בה נולד ב-1796, עד כדי כך כללי שלא היתה לו שום בעיה לסיים לימודי רפואה כבר בגיל 20, אלא שאבא שלו היה נשוי לנוצריה, וכך גם בני משפחה אחרים, וגם כשהוא נקבר הוא ביקש לעשות זאת בבית קברות נוצרי עם טקס נוצרי וכן הלאה, וכדי שרוגל אלפר יהיה מרוצה, הנה אפילו חינוך יהודי סלוודור לא קיבל, כלומר הוא לא סבל מהדתה לא עלינו טפו טפו חמסה חמסה.

והנה למרות כל המעלות הללו – אפס חינוך יהודי, משפחה סופר מתבוללת, ממש אדם למופת, נקי מכל שמץ של רגרסייה גזענית כלומר נקי מציונות – סלוודור כתב (וכתב וכתב וכתב) שוב ושוב על תפקידה של היהדות בכלל, ועל חשיבות תקומת ישראל בפרט, כחלק מתפיסת עולמות המודרנית, הפרוגרסיבית (במובן המקורי וגו'), תפיסה שהמשיכה את ערכי המהפכה הצרפתית.

חוקרים התווכחו ביניהם – שניים מהמאמרים בספר עוסקים ישירות בדמותו והשקפותיו של סלוודור – על השאלה האם אכן הוא דיבר מפורשות על תקומה יהודית בארץ ישראל, או שכמו הוגים לפניו ואחריו הוא ראה במושג 'התקומה' ערך רוחני מופשט.

מבלי להכנס לשאלה מדוע בכלל יש להנגיד את שתי האפשרויות (כאמור, גם ציונים תקניים רוצים לראות את מדינת היהודים הדמוקרטית גם יותר דמוקרטית וגם יותר יהודית, כל אחד עם הבנתו לגבי ה'יותר' ולגבי 'היהודית' ו'הדמוקרטית' וכבר דיברנו על כך למעלה), לא זה העניין. כי העניין הוא הבנתו של סלוודור 'מתבולל כשר למהדרין', שלמחשבה ולהיסטוריה ולמורשת היהודית יש תפקיד מרכזי בהתפתחותו העכשווית של העולם המודרני.

איך? לא זה המקום לעמוד על סבך הטיעונים, אבל למרבה המזל סביר להניח שאין אדם אחד (מתוך השלושה) שקורא את הדברים האלו, שלא יודע שהמחשבה היהודית מראשיתה מזוהה עם שני רעיונות סותרים לכאורה: הייחודיות הלאומית ('עם בחירה' ובבקשה להתאפק קצת עם הגזענות!!! גזענות!!! תנו לה לנוח, וגם ל'תהליכים'), ואחדות הבריאה והאלוהות. או בקיצור: המתח בין הפרטיקולרי לאוניברסלי.

והנה סלוודור, גם סלוודור, אבל הייחודיות שלו היא שהוא עושה את זה על 'קרקע צחיחה' מבחינה רעיונית (יחסית ליהדות גרמניה העשירה בתכנים ובמדע ובספרות וכן הלאה), לא רק שלא רואה ניגוד בין השניים אלא שהוא טוען שוב ושוב שהאחד הוא תנאי לשני ולהפך. חזונו לאנושות הוא לא עוד וריאציה מטומטמת של ג'ון לנון פינת המכון הישראלי לפסבדוקרטיה, אלא 'ברית עמים', כלומר לא 'אינטרנציונל' במובן של ביטול (ואחרי זה השמדת) הרעיונות הלאומיים בשם השקר של 'אחדות הפועלים', אלא 'אינטרנציונל' המבוסס על 'הנציונל' כלומר על הלאומיות.

וכל זה לשיטתו תרומת המחשבה והקיום היהודי להיסטוריה האנושית. ולא שאין לו ביקורת וכן הלאה, נו, זה ברור.

 

ז. תחנה שלישית: 1862 – חיים לוריא הולך לקראת בטלני הישוב הישן 

אני בכל אופן לא ידעתי. אבל מסתבר שב-1862, השנה בה פרסם משה הס את ספרו הציוני הידוע (שהרצל לא הכיר כי הפצת הספר של הס לא היתה משהו בלשון המעטה, כי הוא לא היה מהבראנז'ה הנכונה), כבר פעלה בפרנקפורט של האודר מזה שנתיים אגודת התיישבות חקלאית שהוקמה על ידי חיים לוריא. כן, האגודה לא הצליחה מי יודע כמה, אפשר לחשוב שפתח תקווה הצליחה מיד ב-1878 (היא לא) או שהציונות של פינסקר ב-1884 (גם היא לא), ונסגרה ב-1864, אבל לא זה הנושא כרגע, אלא האם יש סתירה מהותית בין רעיונות מתקדמים לבין ציונות.

התשובה של חיים לוריא ושל כמה מאות יהודים ממרכז אירופה היתה שלילית כמובן – וזו הפואנטה, מרכז אירופה, או מערבה, שם לכאורה אמורים לצמוח רק יהודים מתקדמים באמת, כאלו שמבוקר עד ערב מפיצים רעל של שנאה עצמית ושקרים מעוררי פאניקה וחלקם קוראים לאחיהם להצטייד בדרכונים אירופאים שם פועלים אחים אחרים שלהם תחת גלימה 'אקדמית' או בארגונים כמו 'עושים בחילה'.

על חשיבותה של ההתארגנות הזו אפשר ללמוד גם ביחס לעצמה, עניין שעוד רגע נביא טקסט קצר שימחיש אותה, אבל גם על ידי התבוננות במתנגדיה הארצישראלים, ובעיקר מהקשבה לטיעוניהם. הנה זה בקיצור: חיים לוריא את קומפני התכוונו לחולל תנועת התיישבות חקלאית של יהודים. מתנגדיהם בירושלים זעקו מרה, וגם אם אמרו כלומר כתבו בעיתוני התקופה אמת לגבי בעיית הבטחון בארץ שלא מסתדרת עם כוונות חקלאיות, הנה הטיעון המרכזי והאמיתי היה צפוי כמו שטר של כסף על הדלפק: גיוס תרומות למפעל התיישבותי משמעותו פגיעה בגיוס תרומות לצרכי סעד.

א-פרופו הקואליציה של נתניהו. 1862, 2023, פוטייטו-פוטאוטו. בכל אופן, אם לחזור לענייני לוריא, להלן מטרות "החברה לישוב ארץ ישראל" כפי שעולות בתקנון שהחברה שהקים פרסמה בעיתונות היהודית:

 1. "לייסד ולגדל בעזה"י [הדתה-קרע-קרע!!!] בשלום קאלאניע גדולה ["קולוניאליזם" קרע-קרע!!] של אכרים וכורמים בארץ הקדושה [הדתה-קרע-קרע!!!]. 2. אנשי הקאלאניע יתנו החלק העשירי מתבואת הקרקע לעניים ולומדי תורה בא"י. 3. לתת לכסף מוצא [הון יסוד] – לקנות שדה וכרם ולהיות לעזרה לאיכרים יקרים ועניים – יבוקש נדבות לב אחינו בני ישראל [אגף התקציבים יקום מאה שנה מאוחר יותר]. 4. בכל שנה ושנה יתנו בני החברה חשבון מן ההוצאה וההכנסה ובפרט בפני בני החברה הנאספים יחד ליום מועד, לישא וליתן במועצות ודעה, אשר כל אחד השייך להחברה ישמיע עצתו ודעתו בדבר הזה. 5. השייך לבני החברה הוא מי שנותן 10 רייכסטלר, או 2 רייכסטלר בכל שנה והמתחייב לשלוש שנים".   

 

ח. ואחרי זה  1902, ו-1942 ו-1982 ו-2022

ונמשכת שיירה, מן המאה שעברה (וזו שלפני זה). 1902 – אלטנוילנד. התיישבות חקלאית ותעשייתית נרחבת, מבוססת טכנולוגיה, פרוגרסיבית במובן המקורי של המלה, קואופרטיבית, לא נטולת פוליטיקה, לא נטולת פוליטיקאים מעצבנים, אבל כאלו שנמצאים שם למרות הכל ובכל מקרה לא על חשבון הכל או הרוב.

1942? תבחרו בעצמכם. הקמת הפלמ"ח שנה קודם? כן, ברקע השמדת היהודים. גם מבחינת לא מעט ציונים שביניהם, כפי שמעידים מכתבים ששרדו, הם היו בעורף וארץ ישראל היא החזית. כך או אחרת, לא זה העניין.

ב-1942 בכל אופן, כבר לא היה ספק שאין שום סתירה בין קידמה לבין לאומיות, ובין לאומיות, לבין אוניברסליות, ושאנושות ראויה לשמה היא כזו הרואה בזהויות החברתיות-תרבותיות את יסודה ולא את סתירתה

ב-1982 אולי החל השיבוש הגדול שאנו עדים לו ב-2022: על שיבוש אחד עמדו ממש בזמן אמיתי האחים בלפור והרצל חקק, משוררים ירושלמים, שב-1983 פירסמו את הנבואה המדוייקת הזו:

דרכו של המערך          מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי ציוני מול הליכוד

 שזה, במספר אחד, 2022.

 ט. 2062 כבר מעבר לפינה

אז לקראת 2024 (מועד הבחירות הבאות), כדי שנוכל להמשיך את הדרך בה צעדו קודמינו – שילוב ערכים כלליים ולאומיים לא כי זה מה שמצפים כמה גאונים בהאג או בג'יי סטריט אלא כי זו המורשת היהודית כבר 3000 שנה בערך – כדאי לקחת את הנבואה של האחים חקק ולהפוך אותה על הראש:

  קו אקטיביסטי-ציוני  מול הליכוד יתכן רק על ידי נטישת דרכן של גישות המגמדות את רעיונות מפא"י ההיסטורית, והמאמצות  קו אקטיביסטי-ציוני. דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו מבטיחות שהשמאל הציוני יהיה לכל היותר מפלגה זעירה. זה התנאי לחזרת קואליציה ציונית אמיתית לשלטון". 

כי 2062 מעבר לפינה.

ואולי עוד פיסקה אחת מהספר, אם כבר נתנו לו כבוד - מתוך מאמרו של מיכאל גרץ, אחד מגדולי ההיסטוריונים בדור האחרון, שבסוף מאמרו על מעברו של הס לציונות כפי שבאה לידי ביטוי בספרו 'רומי וירושלים', 1862, (לא, לא אנטישמיות, ולא, לא חיקוי פשטני של עצמאות איטליה, אלא תהליך של הסקת מסקנות מכשלון מהפכת 1848 והתקרבות לחוגים האוטופיסטים בצרפת, תוך דחיית המסקנות ההרסניות של מרקס והמרקסיזם והעדפת בנייה עליהן), כותב לסיכום את הדברים הבאים:

"תודעת הרציפות ההיסטורית, שעתידה לשוות צורה ייחודית לתנועה הלאומית היהודית, נתגבשה בתהליך תסיסה איטי, אשר כוח הדחייה של שנאת ישראל מילא בו תפקיד משני בלבד. הכריעו את הכף הכוחות הבונים של הזדהות עם ערכי ההגות בלבוש הסוציאליסטי מזה, ועם מורשת יהודית בלבוש מדעי מתחדש מזה".

כשם שלא החרדיות של ש"ס או של 'סתם' חרדים וחרד"לים וגזענים קטנים היא היסוד לציונות, כך גם החרדיות של שוקן ושל 'סתם' מנוולים מדופלמים היא לא תנאי לנאורות. הפוך גוטה, הפוך.

"The State of Israel was established on the lands of the Arabs" - know what to reply to a common lie

First of all, one must ask: which 'Arabs' are we talking about? The whole 'Arab nation' including Irak and Tunisia? If so, then why not claim that every country that was once under Arab control was established 'on Arab land', including half of Hungary, half of Austria, and half of Spain?

Well, assuming that this false statement refers to the 'Arabs' who lived in the territory that today is under the control of the State of Israel, one must first start by distinguishing between two types of land ownership: personal ownership on the one hand, and political sovereignty on the other. Another important question is which "lands" are we talking about?

Regarding personal-proprietary ownership, it is a well-known fact that by 1900 most of the land was registered in the name of very few Arabs, who for obvious reasons (money) decided to sell them to the highest bidder (the Jews that would pay anything for miserable lands). In other words, until 1948 Jewish settlement, which covered only 7% of the territory of today’s Israel, was carried out only and exclusively on lands purchased from private landowners, most of them Arabs, or on state lands controlled by the British Mandate, but handed over to the British by the League of Nations with the stated aim that these state lands must be used for Jewish settlement, as part of the effort To establish a 'national home for the Jewish people', meaning a Jewish state, which will, of course, protect the rights of all citizens.

Regarding political sovereignty: until the beginning of the Mandate, and from 1516, the entire Land of today’s Israel was the political property of the Ottoman Empire. It is nice and fun to chit-chat about the Indian wisdom or the one written in Leviticus, according to which there is no such thing as land ownership, because “The land must not be sold permanently, because the land is mine and you reside in my land as foreigners and strangers” (Leviticus, 25:23).

sure thing. Everything belongs to no one because everyone and everything stems from our creator God all mighty. Yet in the meantime, for all kinds of reasons, human organizations called for example “states” have sovereign ownership of countries, as well as human organizations, called for example “households” have the right to hold a house, Indian or Leviticus deep and moving wisdom notwithstanding.

And as well as human organizations, called for example “households” have the right to handout their hold of a house to another household, so do states, albeit in this latter case, sometimes war is the reason for this or that shift in ownership, but war always terminates with an agreement among parties.

This happened for instance in late 18th century in north America, and in the early 19th century in south America. insteas of a Great British Kingdom’s control over North America, the U.S and Canada were established. And so was also the case in 1919, when the Austro-Hungarian Empire disintegrated, its lands passed to human organizations called 'states' such as Hungary, Austria and Czechoslovakia. When the Ottoman Empire fell apart, its lands were transferred to new-established people's organizations called states such as Egypt and Turkey, and later to new-established states such as Lebanon, Syria, Jordan, and, god forbid, Israel.

In short, just as Turkey does not belong to the "Arabs" or Lebanon belongs only to some certain "Arabs”, so the State of Israel today sits on territory that once belonged to the Ottoman Empire, later to the League of Nations, and later to the Jewish people.

Interim summary: from the two points of view mentioned, the argument according to which the State of Israel sits entirely on the lands of the Arabs, is a complete and utter lie.

But to all that has been said, another very important issue must be added. What "lands" are we talking about? Was all the territory that is under Israeli sovereignty today "land" in the common sense? definitely not.

Here are the facts that many try not to recognize, to forget, or to erase: before Zionists began to settle this land, most of it was not only empty (in 1878 there were at most 360,000 people living in the Land of Israel, with no more than 350 settlements, covering no more than 20% of the todays’ Israeli territory), but Most of the lands were not suitable for human habitation.

In other words, Zionism was (and still is) the main factor, in most cases the only factor, thanks to which arable land increased. How so? because Zionism, in complete contrast to the traditional Muslim approach, which treats reality as dictated by the hands of heaven, assumed the opposite and acted accordingly: unsuitable lands can be cultivated; If there is not enough water here or there, humans must look for a solution: collect, improve, desalinate, save and purify water. And last but not least: thanks to Zionism, all inhabitants of the land under dispute, enjoy today the Sine Quo Non for human life and justice: security. One must read 19th travelers' descriptions of the situation in this land (try Henry Baker Tristram for instance), in order to appreciate this aspect.

So demography and geography speak for themselves: before Zionism began to develop this land, about 360,000 people lived there, in miserable conditions and with a life expectancy of no more than 40 years. Today, more than 13 million people live in this country, enjoying human conditions that some 140 years ago were impossible to even imagine.

Only Jewish sovereignty over this land made this "miracle" possible, and every lie that is told, even, or especially with the dignified aim of "promoting peace" is nothing more than a lie, and it certainly does not promote peace, nor does it add respect to those who spread it.

"כל המדינה הוקמה על אדמות הערבים" - הקרדו של מה שמוכר כאן משום מה גם בשם 'השמאל' וגם בכינוי החצוף 'מחנה השלום': או - דע מה להשיב

 א. על אילו 'ערבים' מדובר? כל 'האומה הערבית'? אם כן, אז מדוע לא לטעון שכל מדינה במרחב הערבי ושהיה ערבי הוקמה 'על אדמות ערבים', כולל חצי מהונגריה וחצי מספרד?

ב. בהנחה שמדובר ב'ערבים' שחיו בשטח שהיום הוא בשליטת מדינת ישראל: בעלות על קרקע יכולה להיות קניינית-אישית, ומדינית.

ג. מבחינה קניינית: רוב האדמות הרשומות רשומות היו על שמם של מעט מאד ערבים, שמסיבות ברורות החליטו למכור אותן לכל המרבה במחיר. הדברים ידועים ואין צורך לשוב עליהם. אבל הנה בקיצור למען הספק: עד 1948 ההתיישבות היהודית התבצעה רק ואך ורק על אדמות שניקנו מבעלי אדמות פרטיים או על אדמות מדינה.

ד. מבחינה מדינית: ארץ ישראל כולה היתה בבעלות מדינית של האימפריה העות'מנית. אפשר לפטפט את החוכמה האינדיאנית או את זו הכתובה בספר ויקרא, לפיה אין דבר כזה בעלות על אדמות 'כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם'. ברור. הכל שייך לכל כלומר לאלוהים, אבל בינתיים, מכל מיני סיבות, יש לארגונים-אדם הנקראים למשל מדינות, בעלות ריבונית על ארצות. כך היה עד 1919. כשהתפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית, אדמותיה עברו לרשות ארגוני-אדם שנקראים 'מדינות' כמו למשל הונגריה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. כשהתפרקה האימפריה העות'מנית עברו אדמותיה לארגוני-אדם שנקראים מדינות כמו למשל מצרים וטורקיה, ומאוחר יותר - דרך פסק זמן של מנדט - למדינות כמו לבנון, סוריה, ירדן וישראל.

ה. לא פחות חשוב: לכאורה 'אדמות הערבים' כלומר 'שטח מדינת ישראל' הוא היינו הך כמו גם עניין נצחי ומוחלט. ההפך הוא הנכון. לפני שציונים החלו ליישב את הארץ הזו, רוב הארץ לא רק שהיתה ריקה (ב-1878 היו כאן לכל היותר 350 ישובים), אלא שרוב האדמות בכלל לא נלקחו בחשבון כראויות למגורי אדם או לצורך פיתוח אמצעי מחיה עבורו. במלים אחרות, הציונות, היא ורק היא - בשלבים קצרים מאד בעידוד הבריטים ובתרומתם הממשית לכמה מהלכי פיתוח - הגדילה את כמות האדמות מתוך גישה הפוכה לגישה המוסלמית הרווחת (עד היום למרבה הצער): 'כולו מכתוב'. לאמור - 'זה מה יש', ואם יש אדמה שאי אפשר לעבד אז לא מעבדים אותה כי ממילא גם אין מים וגם אם נצליח ממילא יבואו הבדואים ויגנבו הכל. הציונים הניחו את ההפך הגמור בשלושת המישורים הללו: אדמות לא ראויות אפשר לטייב; אם אין מים מחפשים ומוצאים וממציאים מים (אוספים, משפרים, מתפילים, חוסכים, מטהרים); אם יש גנבים יורים בהם.

בקיצור, צירוף המלים הנלוז הזה - "כל המדינה הוקמה על אדמות הערבים" הוא שקר מכל בחינה שכרוכה במושגים היוצרים אותו: האדמות של פעם אינם האדמות שנוצרו עם השנים; הערבים לא היו בעלי חזקה מדינית; הערבים בעלי החזקה הקניינית קיבלו על אדמתם את תמורתה (המופרזת כידוע, ולא פעם קיבלו תשלום פעמיים וגם שלוש פעמים).

עד כאן מה למדנו מהמסר. כל שנותר הוא לשאול מה ניתן ללמוד מהמוסר: במקרה הטוב מדובר בבורות עמוקה ומדאיגה כשלעצמה, במקרה הרע, והסביר בהרבה, מדובר באנשים שמשוכנעים, כמו גבלס בזמנו, שחזרה על שקר כמה וכמה פעמים הופכת אותו לאמת.

א-פרופו אמת, גם כמושג וגם כצירוף אותיות הקשור לענייני בחירות: ב-11 במרץ 1983 פירסמו האחים בלפור והרצל חקק את הנבואה המדהימה הזו -  "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

 

שנאת ישראל ואנטישמיות – ביקור מחודש בכיתת לימוד בתואר הראשון בהיסטוריה, או: מדוע מבחינות מסויימות וחשובות מאד חרדיות ומארקסיזם זה בדיוק אותו הדבר

 א.

נעים ונחמד להחזיק ספר חדש ביד. תמיד יש משהו חדש ללמוד. אבל את אותה חווית לימוד ניתן להרגיש גם במפגש מחודש עם ספר ישן. לפני יותר מ-30 שנה זכיתי ללמוד תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. אין צורך לומר עוד מלים טובות על המוסד הזה, אבל תמיד כדאי לזכור שמי שהבטיח את תרומתו האדירה להשכלה בישראל היה שר חינוך אחד שכוח, יגאל אלון שמו.

מזלי הגדול היה שהלכתי כבר אז בעקבות לבי, ולא בעקבות 'תועלת' כזו או אחרת. זכורה לי שיחה בחדרו של מי שהיה אז רק ד"ר גיורא קולקה, במשרדי האו"פ ברמת אביב. 'מה תרצה לעשות כשתהיה גדול' הוא שאל אותי, וכשהבין שאני לא מבין את השאלה, הוא הסביר לי שהואיל ונכון לעכשיו – זה היה בתחילת 1993 – עברתי בהצלחה מרובה (ממוצע 92 בימים שקדמו לאינפלציית הציונים המוכרת בימינו אפילו ב'ליגת הקיסוס') עשרה קורסים, והואיל ולתואר הראשון נחוצים 18, ראוי שאשאל את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הלימודים הללו. כששוב בהיתי בו נטול תשובה על שאלה שמעולם לא שאלתי את עצמי – אם לא ברור, ניגשתי ללימודי התואר הראשון רק כי התעניינתי בהיסטוריה ולא יכולתי אז להתיישב בקמפוס על כל המשתמע – הוא ענה במקומי והתווה את דרכי מכאן והלאה: 'שמע', הוא הסביר, 'תשעה מ-10 הקורסים שלמדת קשורים להיסטוריה של עם ישראל. אני ממליץ לבחור את ה-8 הנותרים בהתאם, וכך להגיע לסיומו של תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, ואם תרצה תוכל להמשיך ללמוד בכל מוסד אקדמי אחר'.

וכל השאר היסטוריה. תואר שני ושלישי באוניברסיטת חיפה, ובהמשך הדרך התואר הרביעי הנכסף, ולאורך כל הדרך, ואני מאחל לעצמי ולכל מי שעיניו בעניין זה בראשו, להמשיך באותה הדרך בה התחלתי אי אז בשנות ה-80', ללמוד את מה שמעניין. 'התועלת' תבוא אחר כך, או שלא.

ב.

ובכן רוב ספרי הקורסים ההם שמורים עמי, ומדי פעם אני שולח יד וקוטף חוברת אחת מתוך הסדרה שהשלימה קורס בנושא כזה או אחר. תמיד ראנדומלית, תמיד מתוך צפייה גדולה להבטחה שתמיד מקיימת, למפגש מחודש עם חומרים 'ישנים', כי מה לעשות וצדק הרקלייטוס, ובעצם, אדרבא: לעולם אינך נכנס לנהר אפילו לא פעם אחת. כי הנהר זורם וגו', וגם אתה כבר לא בדיוק אתה.

ובכן, שנאת ישראל ואנטישמיות, ביקור מחודש, והפעם ביחידה 8, העוסקת בנפתולי המפגש היהודי עם האמנציפציה, מהימים שקדמו במעט למהפכה הצרפתית, ועד לימים שקדמו במעט לפרשת דרייפוס. כתבה בכשרון רב לאה לשם, בפיקוחו של אז ד"ר וכבר מזמן פרופ' פורה ונעים הליכות, יוסי גולדשטיין.

על מה ולמה אני מטריח את קהל הקוראים כבר כמעט 400 מלים? רק מסיבה אחת. בין העמודים 70-66 בחוברת הזו, מופיע בתמצית פולמוס 'מפורסם' (לפחות באותם ימים ובימינו רק בקרב מי שעוסק בסוגייה) בין שני ענקי רוח שפעלו במאה ה-19, ברונו באואר וקארל מארקס. הפולמוס התמקד כמובן ב'שאלה היהודית'. הימים: שנות ה-40 המוקדמות של המאה ה-19. ליתר דיוק 1842-1843, כלומר לפני 'אביב העמים' המהולל, שלדעת רוב ההיסטוריונים הנזכרים בחוברת, היתה התקופה בה בין השאר הפכו היהודים לגורם פוליטי פעיל (א-פרופו הפולמוס הממשיך להתנהל כאן בעניין ציוניותו כביכול של אחד-העם, והרי האיש בז לפוליטיקה ומי שבז לפוליטיקה ממילא איננו יכול להיות ציוני).

ג.

בתמצית התמצית הפולמוס בין השניים מסתכם בשאלה הבאה: האם היהודי, על מנת לזכות בזכויות אזרח, חייב לתת משהו בתמורה? במונחים ששימשו את ברנר בערך 70 שנה מאוחר יותר, השאלה היא האם חייב היהודי להיות ללא-הוא ('כיצד נהיה אנו ללא-אנו', ברנר, להערכת עצמנו בשלושת הכרכים, 1914).

באואר אמר שכן. מארקס הציג את עמדת באואר במערומיה, כלומר למעשה אמר שלא. אבל כדי להבין את 'הלא' של מארקס באופן הנכון, יש לקחת בחשבון שני עניינים חשובים: האחד – גם באואר וגם מארקס היו 'בעד' אמנציפציה ליהודים. השני – מארקס, בניגוד לבאואר, נטה לנתח ולשפוט את המציאות באופן דיכוטומי. במלים אחרות: באואר=אבולוציה; מארקס=רבולוציה.

טיעונו של באואר לא 'רק' נכון ומשכנע לגבי מה שהתרחש במאה ה-19 – תהליך מורכב של שינוי רב מערכתי – אלא המשיך להיות נכון במהלך המאה הקודמת וכמובן גם במאה הזו, שכל מי שחי בה רואה לנגד עיניו 'תהליך מורכב של שינוי רב מערכתי'. ומכאן למסקנתו של באואר:  זכויות אזרחיות ליהודים? בוודאי. אבל יהודים לא יכולים להמשיך להיות 'יהודים' כפי שהיו עד אז. על תוכן השינוי אפשר להתווכח. בימינו הויכוח כולל מושגים כמו 'תכנית ליב"ה', השתלבות בשוק העבודה, שירות צבאי ותשלום מסים. אבל הקורא ששרד עד כאן לא יתפלא לשמוע שכמעט בדיוק אותם מושגים ועניינים הופיעו בדיון הציבורי בנושא זה כבר במאה ה-18, עוד לפני שמארקס ובאואר נולדו אפילו. החוברת 'המפורסמת' של האב גרגואר, 'כיצד יכולים היהודים להפוך לאזרחים מועילים ומאושרים' שראתה אור במסגרת תחרות חיבורים בשנת 1785 (תורגמה לעברית לפני כ-60 שנה), היא דוגמא לכך.

ד.

כיצד אפשר לשלול את הטיעון הזה של באואר? כיוון אחד הוא כמובן הכיוון החרדי. מעט מאד ישראלים יודעים את האמת הפשוטה והחשובה כל כך, והיא שאין חרדים לפני המאה ה-19. אין. מדובר בתופעה חדשה בדיוק כמו התנועה הרפורמית או הבונד. חרדיות היא תגובת נגד לרעיון שעל היהודים להשתנות באופן מודע, לא בתחומים לא חשובים כמו תבלינים ושיטות פינוי ביוב, אלא בתחומי ליבה, כמו חינוך. על כך עמד כבר נפתלי הרץ וייזל, בן דורו וידידו של מנדלסון המפורסם, לפחות ארבעים שנה לפני שהחת"ם סופר המציא את התיאולוגיה החרדית: 'חדש אסור מן התורה', ו'השומע ישמע והחודל יחדל' (עוד על כך ראוי לקרוא בספרו של משה סמט, 'החדש אסור מן התורה'). החרדיות היא תגובת נגד לרעיונות המובנים מאליהם בימינו, שאין סתירה בין טיפוחה של זהות יהודית, לבין חינוך מדעי-חילוני. אדרבא, חת"ם סופר בעצמו הקים בעיר בה חי, פרשבורג, בית ספר טכני לילדי הקהילה, רעיון משונה שממשיכי דרכו בימינו מתפלצים לעצם איזכורו.

ובכן, את באואר שוללת החרדיות, ואין צורך להוסיף מלה (להוציא את הדגש החשוב, הנה הוא שוב: חרדיות היא תופעה מודרנית לחלוטין בכרונולוגיה שלה, אנטי-מודרנית במהותה ובהגדרתה, לא תרי"ג מצוות הוא העניין אלא שלילת המודרנה גם באמצעות פרשנות מיוחדת וחסרת תקדים מבחינה יהודית-מסורתית לתרי"ג המצוות, מושג שהוא כשלעצמו לא יותר ממדרש מרתק במסכת מכות, אבל אי אפשר לכסות הכל במאמר כבר-לא-קצר אחד).

ה.

אבל מארקס הצליח לשלול את באואר מכיוון הפוך, וזה הדבר החשוב שהזעיק אותי אל המקלדת. כי אי אז לפני יותר מ-30 שנה, הנהר אליו נכנסתי היה אחר למדי. צורה מעודנת לומר שכשהייתי עוד יותר צעיר עוד יותר לא הבנתי מה אני קורא. מארקס מבטל את באואר במגרשו שלו: הליברליזם. באותו קטע המצוטט ביחידה 8 הנזכרת, מארקס מקפיד להביא כלשונם את אותם סעיפים בחוקות של מדינות ליברליות – ארה"ב כמובן, וצרפת  - המבטיחים את חופש המצפון בענייני דת, ושלכן – לשיטתן - הן אנוסות על פי דיבורן הרשמי (חוקה!) לאפשר לכל יהודי (או לא יהודי) לעשות עם מצפונו (כלומר עם יהדותו) ככל שליבו חפץ.

במלים אחרות, מארקס למעשה טוען כלפי באואר שאם באואר נאמן לערכיו המודרניסטים-ליברלים, הרי שהוא, באואר, הראשון שחייב לשלול את תביעתו הראשונית של באואר: שינוי עצמי. מה פתרונו של מארקס? נו, כולנו יודעים את הפיטפוט שממשיך להוות בסיס לכמה וכמה אנשים חכמים שיצא לי להכיר, אפילו לפני לימודי התואר הראשון: מהפכה חברתית-כלכלית תאיין את כל העיסוק הזה בנרות ובפרשות השבוע ובעבודת אלילים המבוססת על מולד הירח, שבלעדיה לא יתכן לוח שנה יהודי וכן הלאה.

מארקס אמנם כתב על 'הממון', אבל לזו הכוונה. במלים אחרות, מארקס, וגם לא מעט מארקסיסטים בימינו, משוכנעים שפתרון הפרדוקס, פתרון הסתירה הפנימית של הליברליזם (המקדש חופש מצפון אך התובע השתנות) , הוא בחיסולה של "השיטה". את המלה "השיטה" יש להקפיד לבטא בהדגשת ההברות ובכוונה גדולה, כי אחרת עוד מישהו, אותו ילד מהאגדה המפורסמת על בגדי המלך, עלול לשאול בלי כוונה, 'מה בדיוק באותה שיטה יש לבטל, ואיך בדיוק'.

ו.

מספרים על לייבוביץ', חכם דגול נוסף בערך בקנה המידה של מארקס, שהתנגד לפעילו גופנית באמצעות הטיעון המהולל והמבריק הבא: אם אדוני בריא, ממילא הוא איננו זקוק לפעילות גופנית. ואם אדוני חלילה חולה, ממילא אסור לו לעשות פעילות גופנית. מסקנה: אין צורך בפעילות גופנית. בין אם מדובר באגדה אורבנית בין אם לאו, על דבר אחד אין ויכוח בכל הנוגע לשיטת המחשבה הלייבוביצ'יאנית: קידוש הדיכוטומיה, הפיכת השחור-לבן לחזות הכל, 'קיצוניזם' שאולי כוונתו המקורית ברוכה (חידוד השכל או יצירת פרובוקציה א-לה-סוקרטס כדי להראות לבעל הגישה הדוגמטית שראוי לו להעמיד את דבריו במבחן הביקורת), אבל תוצאתו היתה תמיד אחת: פוזה.

את הפוזה הלייבוביצ'יאנית העריצו בשנות ה-80 לא מעט אנשים שהיו מזוהים עם מה שנקרא כבר אז משום מה 'שמאל'. הסיבות לכך ברורות: הנה יושב לנו האיש המצחיק והחריף הזה, כיפה סרוגה על ראשו, ידענות אין חקר בראשו, לשון שנונה בתוך פיו המפיק מרגליות בגנות מתנחלים, ציונים דתיים ויודו-נאצים למיניהם. מחיאות כפיים.

כך גם עם שיטתו של מארקס: כבר יותר מ-180 שנה יש לא מעט אנשים המזוהים עם מה שמשום מה נקרא 'שמאל', ומתפעלים מהאופן בו מציג האיש החריף והידען הזה, זקן עבות סביב עיניו הבורקות, כחוכא ואיטלולא את השיטה הליברלית שיש בה דבר (חופש מצפון) והיפוכו (החובה להשתנות).

ז.

"השאלה היחידה שתמיד תישאל", כתב באואר ב-1843, "היא האם אפשר לעקור רוע מבלי להגיע לשורשיו, ומי שמתעקש להתלונן, יועיל נא להתלונן על החירות, המתנה את בואה בוויתור על מסורות מיושנות, לא מעמים אחרים בלבד אלא גם מהיהודים. בין אם הביקורת היא נוקשה ובין אם היא רק נראית כזאת, הרי רק היא תוביל את החירות".

כל שנותר, גם, ואולי בעיקר, בימינו, זה להחליף את התיבה 'היהודים' בתיבות כמו 'הבידואים', 'החרדים', 'הפלסטינים', אבל גם כל תיבה אחרת המייצגת קבוצה אנושית הנוטה לראות את חפירות חייה עיקר, ואת כל אלו שחיים סביבם, כתפל. על השאלה האם גם על התיבה 'מארקסיסטים' אפשר להחיל את העקרון הזה, קשה לענות. דומה שיש דברים שהם מעבר להגיון הבריא. והגיון בריא כך לימדו אותנו חכמים ראויים לשמם, מהרקלייטוס ועד באואר ועוד, הוא תמיד אבולוציוני. וכבר הזהיר הראס"א (רבנו אנטואן סנט אכזופרי) מעצי הבאובב. הם באים בכל הצורות ובכל הגדלים.

כשהחברים של מילסון פגשו את הנרי בייקר טריסטראם, או: יומן קריאה כפול - כמו פעם כשהיינו תלמידים ביסודי והכריחו אותנו לקרוא, או בכל אופן הכריחו אותנו להגיש יומני קריאה

 לאחרונה אני קורא הרבה יותר ספרות הקשורה בארץ ישראל. אכן ההבחנה בין היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה של ארץ ישראל, לימודי ארץ ישראל, לימודי מזרח תיכון מאד בעייתית, וכל מי שעוסק בנושא משני צידיו - יצרן וצרכן - יודע זאת, אבל הבחנה בעייתית אין פירושה שהנושאים שיש להבחין ביניהם לא קיימים במובן זה שהם 'המצאה' מלאכותית לצרכי אגו או משהו בסגנון.

כי זה למשל מה שסיפרו על העובדה שבאוניברסיטה העברית יש גם 'מכון ליהדות זמננו' וגם 'היסטוריה של עם ישראל בעת החדשה', שניים שהם אחד, היינו הך ואותו הדבר, שנולדו וממשיכים לחיות בנפרד, כי את הכסף לאחד השיג מאן, ואת הכסף לשני השיג דהוא, והמאן והדהוא לא מסוגלים לשבת יחד יותר מ-4 שניות ברדיוס של 250 מטר. זו בערך האגדה.

אבל גם אם 'יהדות זמננו' זה בדיוק כמו 'היסטוריה יהודית בעת החדשה', בכלל ובפרט אם שני אלו יושבים באותו הקמפוס, אי אפשר לומר את אותו הדבר על ההבדל בין היסטוריה של ארץ ישראל, היסטוריה של הציונות, לימודי ארץ ישראל, לימודי מזרח תיכון ועוד כמה מסוג זה.

הכל מעורבב אבל בדיוק כפי שגם הסלט או מרק הירקות הם יצורים מעורבבים, עירבובייתם לא היתה מתאפשרת ללא קיומם המיוחד של מרכיביהם: מלפפון נפרד מעגבניה שנפרדת מחסה שהיא ירק לעומת מלח שהוא תבלין כמו שמן שהוא לא מלח וכמו שמן זית שהוא לא שמן קנולה והדברים ידועים.

ובכן, יותר ספרות הקשורה בארץ ישראל עוברת תחת עיני לאחרונה וזה מסיבה מרכזית אחת: לפני כשנה הוסמכתי מקצועית כ'מורה דרך' ולכן ארץ ישראל במובן של אתרים וסיפורים הקשורים באתרים מושכת את תשומת לבי יחסית יותר מאשר ב-30 השנים שקדמו ללפני-כשנה הנזכר.

ובמסגרת העיסוק הנרחב יותר בארץ ישראל עליתי על ספר חובה, ספר מדהים ומרתק, ספר המבוסס על גרסאות שונות של יומן שכתב באנגלית כומר אנגלי בשם הנרי בייקר טריסטראם, שביקר בארץ - את הביקור הוא התחיל בביירות, ללמדנו משהו על גבולותיה הטבעיים של הארץ, טוב, אם לא ביירות בוודאי הליטאני, עניין שהיה מובן מאליו ב-1919 ואצל יגאל אלון גם אחרי 1949 - מנובמבר 1863 ועד ליוני 1864.

תקציר מסעו של טריסטראם: ביירות, צידון, ראש הנקרה, עכו, חיפה, נצרת, ג'נין, ירושלים, ים המלח, יריחו, ארץ ישראל המזרחית, באר שבע, חברון, בית לחם, בית שאן, הבשן, בית ציידא, רשימה חלקית ולאו דווקא לפי הסדר כי היו מקומות, ולא רק ירושלים, שטריסטראם וחבר מרעיו (בדרך כלל כ-10 אנגלים ועוד כ-20 מקומיים בתפקידים שונים: טבחים, סייסים, שומרים) עברו בהם פעמיים.

מטרת מסעו של טריסטראם: על הנייר ציפורים בפרט ובעלי חיים בכלל וגם צמחים. כלומר זו היתה התמחותו ובדרך כלל זכור טריסטראם על שם הציפור שהוא נקרא על שמה, כלומר להפך (תכף נסביר את הבדיחה הלא מצחיקה הזו, הסבר שיגרום לצחוק מר חשוב יותר מכשלונה של הבדיחה הזו להצחיק). אבל טריסטראם היה כומר כזכור, אבל כומר אנגלי, כלומר אחד שיודע את התנ"ך כולו (המקרא והברית החדשה) בעל פה או קרוב לכך, אבל בניגוד גמור למומחי מקרא בתקופות מאוחרות או מוקדמות יותר, לא רק שהוא לא ראה שום סתירה בין שליטה מוחלטת בתוכן ושפת כתבי הקודש לבין היכרות עם כל מה שהמדע הציע נכון לתקופתו (כבר נעיר שאת תורת דארווין הוא איננו מזכיר כלל אבל לא בהכרח מסיבות אמוניות אלא כי ספרו המהולל של דארווין התפרסם רק בדצמבר 1859 והופץ בתחילה ב-1200 עותקים), אלא שהוא ראה חובה קדושה אם אפשר לומר כך, חובה בכל אופן, להכיר כל מה שמכירים בני אדם, חובה שהיא תנאי למי שרוצה להרחיב את הכרתם של בני האדם.

או בקיצור, טריסטראם היה משכיל, משכיל מאד, ואולי בזכות כך היה חכם, או להפך, או גם וגם, כלומר חוכמתו מסבירה את השכלתו שמסבירה מצידה את עומק חוכמתו וצבת בצבת עשויה וגם כאן הדברים ידועים. או בקיצור: טריסטראם הוא עוד דוגמא (שבימינו הולכת ונעשית נדירה מיום ליום) של אדם שנקודת המוצא שלו היא שהוא לא יודע מספיק, ובתחומים מסויימים ממש כלום, ומחוייבותו לידיעה הזו היא התנאי ההכרחי לרכישת הידע שלו. רעיון משונה שמקורו אולי בעת העתיקה (פסוקים כמו 'מרבה דעת מרבה מכאוב' מעידים על כך, בימינו אומרים: אין שכל אין דאגות, וגם בפילוסופיה היוונית יש כמה ביטויים לכך כמו 'בכל מקום האש בוערת אותו הדבר ובכל מקום דעותיהם של האנשים שונות', או משהו כזה), אולי אם כך בעת העתיקה, אבל עקרון שהפך לעקרון-על רק אחרי המאה ה-15, ואולי לא לפני ד'קארט.

ומכיוון שטריסטראם היה כה חכם וכה רב ידע, וגם צנוע, וסימפטי, ועוד תכונות שעולות באופן ברור מהתאורים ביומנו - לא, הוא לא כותב על עצמו שהוא חכם וצנוע וכן הלאה, הקורא מבין את הדברים מתוך הדברים - הוא מסר לנו ביומניו (כי היו כמה מהדורות כאמור) מסמך חשוב מאין כמותו המעיד על ארץ ישראל ועל יושביה, ובעיקר על תרבותה וחברתה, עניינים שלא לשמם ניגש טריסטראם ועלה על האנייה לביירות, ציפורים ושועלים ועצים כאמור, אבל עניינים שהם הם המזכים את הספר הזה בשני סופרלטיבים לפחות: חובה וחובה.

מה קשור מילסון תוהה הקורא הרגיש שהתחיל מהכותרת. ובכן כתוב בכותרת שיומן הקריאה הזה מתייחס לשני ספרים. מילסון ערך קובץ מאמרים תחת השם 'חברה ומשטר בעולם הערבי'. הקובץ ראה אור ב-1977, ומאמריו מבוססים על דברים שנשאו חוקרים מהמעלה הראשונה ('החברים של מילסון' מהכותרת) בכנס מדעי שהתקיים ב-1970. טיבו של ציר הזמן - עניין שלפחות עד המאה ה-20 לא היה במחלוקת (כלומר היו ימים בהם זמן לא היה 'נראטיב' או 'הבניה' או פטפוט פוץ-מודרני אופנתי דמיקולו כפי שהוא בקאקאדמיה של ימינו, בכל אופן בחלקים הולכים וגדלים שלה) - ובכן טיבו של הזמן הוא כזה, שאם חוקרים נושאים דברים בכנס ב-1970, הרי שדבריהם המלומדים (ודבריהם לגמרי מלומדים, עוד תופעה מוזרה שאפיינה את המאה שעברה בתחום זה) התבססו על דברים שהם חקרו לפחות 20 שנה, כלומר הנה הגענו לשנות ה-50' או אפילו ה-40'.

מריחים את הקשר? יפה. אקדים כאן ואומר, שהמאמר החשוב ביותר לדעתי בקובץ, חוץ מכל המאמרים האחרים שכל אחד מהם חשוב מאד מאד, ובכל אופן החשוב ביותר הוא המאמר האחרון המופיע תחת כותרת מכובסת להפליא: "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון".

אם תבדקו, הכותרת הזו, "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון", יוצאת בגימטריה בול 'בדווים'. לא הצליח? נסו שוב. אל תשכחו שיש גימטריה גדולה וגימטריה קטנה ושכפי שלימד אותנו הרמ"מ - רבנו מוני מושונוב - בימים בהם כיהן בתפקיד הרם 'הבאבא בובא', עם שני פליק פלאק לאחור בסגנון וישנייה, כל צירוף מלים מביא לכל תוצאה בגימטריה, ומשם הדרך לצירוף המלים, או למלה בודדת אחת, קצרה ביותר.

או בקיצור, "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" זה כמו לומר בדווים. חתום על המאמר הזה חוקר גדול מאד בשם עמנואל מרקס, לא, אין שום קשר, לא בדקתי אבל אין, והוא, כלומר המאמר, אמנם מתייחס גם לחומרים משנות ה-40' וה-50', אך נקודת הייחוס שלו היא ספר שראה אור באנגלית ב-1924, והמבוסס על מחקרים ותצפיות על אותם "מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון", כלומר בדווים, בעשרות השנים שקדמו לכך.

החיבור לטריסטראם ברור אם כך, ואם לא הנה האימייל שלי: udimanor@gmail.com. אמנם לפני שלוש שנים בדיוק נודע לי על קיומה של תיאוריה בלשית מבריקה בערך ברמה של שרלוק, לפיה משלוח כתובות מייל נועד בכלל לצורך סיפוק צרכים אפלים, עוד תיאוריה המעידה על נפלאות התבונה של המאה ה-21, שמסתברת כמאה של הרבה מאד גאווה ומעט מאד דעה קדומה או אחרת. 

בכל אופן, תסלח לי שרלוק, הנה הוא שוב udimanor@gmail.com ומי שלא הבין את המהלך שהחל לפני חמש פיסקאות עם 'מילסון' והסתיים ב'מרקס' על חיבורו לטריסטראם, מוזמן לבקש הסבר נוסף, במייל, כי לפחות דבר אחד שאומרים עלי שהוא נכון, זה שלא תמיד אני ברור כי אני כותב ומדבר באסוציאציות.

זה שאסוציאציות, דבר הניתן ללמוד מילא מהמלה עצמה אלא ממיהותם של החיים, משקפות את מיהותם של החיים בהם הכל מחובר, כלומר אסושייאייטד שזה בעברית אסוציאציות, מילא... והנה עוד אסוציאציה על המלה אסוציאציה.

מרקס בכל אופן מתלונן במאמרו, ובצדק, על כך שמשקיפים רבים שהשקיפו על אותם  "מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" נטו להביט עליהם גם באופן חלקי וגם באופן רומנטי. על הרומנטיקה הזו אין צורך להכביר מלים, מספיק לומר מרכז ג'ו אלון ומי שלא מכיר יחפש. הרומנטיקה אבל נובעת מהמבט החלקי. ומבחינה זו מסתברת כותרת מאמרו של מרקס כמהלך מבריק, כי אכן הדבר הנכון שיש לעשות הוא להביט במבט כולל - בדיוק כפי שעשה טריסטראם שלמרבה הצער לא נזכר כלל אצל עמנואל מרקס -  על "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון".

הנה קטע ממאמרו של מרקס, ולמי שמתחיל מהנקודה הזו: שים לב ידידי, לא מדובר בתאור מעיתונות ימינו, אלא ממאמר שפורסם ב-1977 על בסיס הרצאה מ-1970 שהתבססה על מחקרים משנות ה-50' שהתבססו גם על מחקרים משנות ה-20' שהתבססו גם על תצפיות ומעקבים בנושא "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" מהמחצית השנייה של המאה ה-19:

"שיחה של מוסיל [החוקר החתום על הספר הנזכר מ-1924] עם אחד מראשי הרואלה [אחד מהשבטים של 'מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון'] מראה עד היכן הדברים מגיעים - שפיכות דמים. 'הפדעאן [עוד שבט של מבנמ"תים] כופרים הם בעינינו ולכן אנו נלחמים בהם'. וכשהזכיר לו מוסיל כי הפדעאן הם מטה [כלומר משפחה מורחבת] שמוצאו כמוצא הרואלה ושנייהם מבדווי ענזה, השיב לו השייח': 'אני יודע שהם שארינו בדם ובגת, אבל הם הכזיבו אותנו, ולכן הם גרועים מכל הזרים והנוצרים ואנחנו עושים בהם מלחמת מצווה'. המסתכל בחברה הבדוית בזמן רגיעה מבחין במחיצות בין קבוצות, בגבולות טריטוריאליים, במעשי איבה ובנקמת דם. הוא מתקשה להבין כיצד בדוים, השייכים לקבוצות שונות, יכולים לנהל ולנצל במשותף שטחי מרעה ומקורות מים. ואמנם, השיתוף די קשה, אפילו שיש מוסדות תיאום פוליטיים: יש עדויות, שהשעלאן, משפחת השייח'ים הידועה של מטה הרואלה, לא הצליחו למנוע מעשי שוד אפילו בין השבטים שבפיקוחם. אין שייח' ראשי כזה יכול להתגבר על הפירוד, לפי שאין לו מנגנון שלטון נפרד מן היחידות האגנטיות [אין לי מושג מה זה], וכמעט שאיו לו כוח צבאי משלו. המצב קשה פי כמה וכמה במטות שאין להם שייח' ראשי". [עמ' 284 אם זה חשוב למישהו].

בקיצור, ברדק. או כאוס. או אנרכיה המבוססת על אלימות שיעדה הראשי הוא גזל שאמנם ניתן להצדיקו בהישרדות אך בהנתן מושא הגזל - חקלאים כפריים - ברור שיש לבעיית ההישרדות האוניברסלית פתרונות הגונים יותר. וכשהישרדות-מבוססת-גזל-אלים היא לא ברירת מחדל אלא בחירה, הרי שמדובר בתרבות.

ועל כך עומד טריסטראם לאורך כל ספרו, כי מה לעשות ולאורך כל דרכו הוא עובר בתפר שבין התיישבות יציבה ולא פעם אפילו ממש מבוססת, אבל בדרך כלל ממש לא, לא משנה אם מדובר במה שהיום לבנון, ישראל, ירדן או סוריה, לבין שליטי תרבות הגזל האלים והחומס שאלימותם-אמנותם, או בקיצור "מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" שאתמול, ממש אתמול (10-12-22) למדנו על כמה מהם שבאישון לילה (כנראה) חמסו מאות מטרים של ציוד תקשורת באזור באר שבע, דבר שכמעט הביא לשיתוק הרכבות, ושלמרבה הצער תוקן במהירות, דבר שיבטיח ששום דבר לא יעשה על מנת להתמודד מהשורש עם התופעה, כי חזל"ש היא מלת המפתח בימינו, בכלל ותחת שלטון 'המחנה הלאומי זקוף הקומה' בפרט.

טריסטראם לצורך מסעות המחקר שלו - ציפורים, קודם כל ציפורים! ותכף נגיע לעניין המובטח ההוא, הבדיחה הלא מצחיקה שתוחלף בבדיחה מרה מעצבנת למדי - נאלץ לתאם מראש מעבר באזורי הספר בשליטת מטה כזה או אחר של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון, שהואיל והם עסוקים בלפגוע אחד בשני תוך כדי או אחרי או לפני שהם פוגעים באלו שלא זכו לתואר מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון, אין ברירה למי שבמאה ה-19 (אמנם העות'מנים שולטים כלומר "שולטים" פה, ואמנם ליצנים מהאקדמיה, חלקם כאלו שקיבלו אחריות להכשיר במשך עשרות שנים מורים למערכת החינוך האומללה שלנו, ימשיכו לספר לכם אם בחדרי ההרצאות ואם בסדרות דוקומנטריות כלומר ''דוקומנטריות'' כמו פרק 16 בסדרה 'והארץ היתה תהו ובהו', שבדרך כלל אכן היתה דוקומנטרית ולא ''דוקומנטרית'', שהעות'מנים, לפחות כמה שנים לפני ביקורו של טריסטראם ואפילו מ-1839, זוכרים את בבל"ת ה'תנזימאת'?, כבר החלו, העות'מנים, במודרניזציה, עובדה השעון ביפו, עובדה רכבת העמק, עובדה, לא? אחד מהם הגדיל לעשות ותאר את באר שבע העתיקה במונחים של מנהטן. נשבע לכם) ובכן....

ובכן... טריסטראם, שלא זכה ללמוד מאותם ''דוקומנטריסטים'' דגולים וליצני הקאקאדמיה הישראלית על ''המודרניזם'' העות'מני, ידע שבמאה ה-19, מי שבאמת רוצה להגיע לכל מיני פינות בטבע ולהשקיף על ציפורים, לאסוף ביצים, לצוד חזירים ולעקוב אחר דובים, אין לו ברירה אלא להשען על הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון, להמשיך להתאמן בקליעה למטרה, להפעיל היטב את השכל הישר (אין מקום לטעויות מהסוג שטריסטראם מעיד על עצמו שכמעט עשה , טעויות שלא היו מאפשרות לנו לעיין ביומנו שלא היה נכתב אילו נעשו), ולקוות לטוב, ובמקרה של טריסטראם גם להתפלל.

הסיפור הלא מצחיק על שמו קשור במתרגם הזריז לשפה העברית, ונציין שהספר 'מסע בארץ ישראל' שמו (במקור land of Israel, כפי שצריך להיות, ולא 'פלשתינה' - שאכן מופיעה בכותרת המשנה -בכל אופן 'ארץ ישראל' בכותרת הראשית, ולא פלשתינה כפי שכותבים מתחכמינו ותמימינו) יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק, לא פחות, מוסד חשוב מאין כמותו בלשון המעטה, שלא פעם לוקה באופן חריף באי-שימוש בשכל הישר, ודוגמא מעציבה במיוחד היא האופן בו תורגם ספרו האלמותי של צ'ארלס דארווין מוצא המינים, שראה אור ממש כעת חיה כאמור ב-1859, ושבמוסד ביאליק החליט לעשות מעשה ראוי, ובמלאת מאה שנה להופעת הספר הכי חשוב במדע המודרני, הרבה יותר חשוב מכל מה שכתב כל אחד אחד לעניות דעתי הלא קובעת, לפרסם תרגום עברי שלו.

אז מה הבעיה אתם שואלים. בדיוק. שאת התרגום של מוסד ביאליק לעברית של מוצא המינים יש לתרגם שוב לעברית, אבל כזו שאפשר להבין, עוד לפני שקופצים בכל רגע לויקיפדיה להבין את סודות הגנטיקה ואת תולדות היקום. כן, קראתי. את כל התרגום האיום הזה, מכריכה לכריכה. ככה אני קורא ספרים, מה לעשות. יתכן וממש כרגע מומצאת תיאוריה בלשית נוספת לפיה לקריאת ספרים יש תפקיד אפל כלשהוא, אבל עוד לא נודע לי עליה. המאה ה-21 כבר אמרנו? הנה שוב. המאה ה-21.

משהו דומה, בקנה מידה, קטן בהרבה, מתרחש בתרגום העברי ליומנו של טריסטראם. בכמה מקומות מסופר על ההתרגשות שאחזה בטריסטראם כשצפה באותה ציפור יפהפיה, שחורה ברובה ובכנפיה פסים כתומים, וקול שירתה עוצמתי ונפלא, הלא היא הטריסטראמית. או בקיצור, המתרגם העברי, כן, יש לו שם, לא משנה, מתרגם לנו את טריסטראם מגלה את הטריסטראמית.

אם יש ציפור שטריסטראם לא יכול היה לגלות הרי שזו הטריסטראמית. משתי סיבות: כשהוא צפה בה היא עדיין לא הוכרה בשם טריסטראמית. זה אלף. ובית - אדם כמו טריסטראם הוא האחרון שהיה מעיז לכנות בעל חיים כלשהוא על שמו.

אבל התרגום, נו, והעצלנות המטופשת, אלו החיים.

עמנואל מרקס לא מזכיר את טריסטראם ברשימת הספרים אותם הוא מציין כספרים ששימשו דורות של מתעניינים בסוגיית מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון. הגיוני, כי טריסטראם כאמור הלך לחפש ציפורים. אבל חבל שכך, כי מה שמתאר טריסטראם בנושא מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון עולה בקנה אחד עם מה שעמנואל מרקס מציג בפנינו, ואין כמו חיבור טוב בין מקורות המחברים מאה שנה (ועליהם כבר אפשר להוסיף חמישים לפחות, ענד קאונטינג).

וכן, בקובץ שערך מילסון יש הרבה יותר מאשר סיפורם של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון וארגונם הפוליטי. יש שם למשל פרק על תולדות סודאן מעת גבריאל ורבורג, שנושא שידעתי עליו כלום ושום דבר, והנה בזכות קריאת הקובץ למדתי כי בסוף המאה ה19 בזמן שהבריטים שלטו בסודאן, יצא חוק האוסר עבדות. המתנגדים הגדולים ביותר לחוק וכמובן למימושו, דבר שתרם למלחמה שנמשכה שם כמה וכמה שנים, היו רוב השבטים המקומיים שאחדים מהם צדו עבדים, אחרים שינעו אותם ואילו כל השאר נהנו משכר עבודה נמוך בחוות שלהם. שבטים מקומיים היו שם 570 בערך, ובמונחיו של מרקס מדובר כאמור במגדלי בהמות נודדים.

או מאמר על הפיכות צבאיות, מאת אליעזר בארי, שמצטט בין השאר קטע ממאמר שהתפרסם במאי 1969 בעיתון שוויצרי, ובו נכתב בין השאר: "כיום שומעים את האזרח הפשוט וכן חוגים רחבים של האינטליגנציה חוזרים וקוראים אל הקצינים. הקיפאון הכלכלי, האמרת המחירים והשחיתות הפורחת גלויים כל כך, מבלי שייעשה דבר נגדם - עד שלדעת רבים רק 'איש חזק' מסוגל לעזור, כלומר הצבא". ואליעזר בארי מוסיף לנו את דבריו אלו, למקרה של חשבנו אותם בעצמנו (בדיוק מה שאני עושה כרגע, כאילו שלא חשבתם על זה בעצמכם): "עד כאן הכתבה מהעיתון השוויצרי. בין כתיבתה לפרסומה יצאה הכתבה מכלל הערכת מצב והגיעה לכלל תיאור היסטורי, ואפשר אף לשאול: כלום לא היו דברים אלו יכולים להכתב, כמעט מלה במלה, גם בדמשק באפריל 1949, בקהיר ביוני 1952, בבגדד ביוני 1958, ושוב בח'ארטום באוקטובר 1958?".

תמשיכו את המשפט הרפלקטיבי-רטורי הזה בעצמכם.

ועוד משהו מעולמה הנפלא של הרלפקציה. את הספר של מילסון מצאתי, לא יאומן, בספריות הללו שבתחנות הרכבת. המדבקה עוד עליו. 'אל תשכחו להחזיר אותי' היא צועקת עלי בכל יום, ואני משיב לה בסבלנות, 'אחות שלי, את יודעת שאני יודע שאת יודעת שאני יודע שאם לספר יש תפקיד בעולם הרי שהתפקיד הוא שיקראו אותו ומי את חושבת יקרא את הספר וישוב ויקרא אותו בעתיד, אה, אחותי?'

מילא יקרא, יגיש עליו יומן קריאה.