אז מה באמת היה הסיפור של מרד בר כוכבא? נסיון לסכם מה הבנתי מהצגה ביוטיוב הנפרסת על עשרות פרקים, המתבססת על מחקר שהחל ב-2005 וששום דבר כמעט לא פורסם לגביו

גילוי נאות: על הטעויות האחריות עלי ועלי בלבד - ועל מה שהבנתי אחראים אנשי הצוות של ד"ר יצחק אשל

א. בקיצור נמרץ

הידוע בכינויו 'מרד בר כוכבא' לא היה כפי שלימדונו מי שלימדונו מרד 'משיחי' חסר אחריות אותו הנהיג מנהיג כרזימטי שסחב אחריו את כל העם לחורבן צפוי מראש, אלא שורה של מהלכים צבאיים ומדיניים מקומיים, שהסתיימו בטרגדיה בלתי צפויה מראש כלל וכלל. רבי עקיבא הוא דמות שולית בתוך הסיפור ההיסטורי האמיתי.

ב. ועל סמך מה אני כותב את כל מה שכתוב להלן?

על סמך הרצאות של ד"ר יצחק אשל בערוץ של אורי מילשטיין. סדרה אחת ובה 7 פרקים שודרה לפני 4 שנים. הנה הפרק הראשון

סדרה מפורטת יותר - לטעמי מפורטת מדי, לפעמים באופן פשוט בלתי נסבל, עם כל הכבוד ויש הרבה כבוד כי לדעתי לד"ר יצחק אשל מגיע פרס ישראל על גילוייו -  ובה עשרות פרקים (כרגע מעל ל-60), שודרה בשנה האחרונה, הנה הפרק הראשון שלה.

בנוסף קיבלתי מאנשי הצוות, ישירות מד"ר יצחק אשל, דרך המייל, קובץ המתיימר להיות 'סיכום' או 'תקציר' של ההיסטוריה המדהימה הזו, אבל הוא, כמו הסדרה השנייה , סובל מעודף פרטים כך שמרוב עצים לא רואים את הביצים.

ד"ר יצחק אשל הצהיר כמה וכמה וכמה פעמים שהוא מוכן לשלוח את התקציר לכל דכפין, במייל ובמייל בלבד. קל למצוא את פרטיו במרשתת ואם לא את שלו אז את של ד"ר אורי מילשטיין.

ג. המקורות להיסטוריה האמיתית של הסיפור

בשנת 1969 קיבל ד"ר יצחק אשל, בן קיבוץ נגבה, ארכיאולוג מנוסה, ארכיון עצום ובו אלפי פריטים: כ-4000 תעודות ובהן התכתבויות, תיאורי מעשים, הוראות הפעלה, איורי מבנים ועוד ועוד, על כולם חתומים גיבורי הפרשה, ועוד אלפי כלים למיניהם, ואלפים רבים של מטבעות.

מסיבות שונות ומשונות, המחקר על חומרים אלו החל רק בשנת 2005.

רשות העתיקות יודעת על הארכיון, והוא שמור בידיו של ד"ר יצחק אשל, שעם השנים כינס סביבו צוות חוקרים במטרה לפענח מה יש בהן.

מטבע הדברים וכפי שמקובל במחקר היסטורי, הצוות נעזר במקורות ראשוניים ומשניים מוכרים: ספרות חז"ל, כתבים רומים, כתבי אבות הכנסיה, מאמרים וספרים של חוקרים אחרים, כל אלו מספקים נתונים נוספים למה שעולה מהארכיון

ד. רגע, ואיך אתה יודע שלא מדובר בזיוף?

הלוואי ומדובר בזיוף, או אז נוכל להוסיף לרשימת המוזרויות האנושיות את הסיפור המדהים הבא: 

אי שם בבדואימלנד, ישבה חבורת בדואים, רובם ככולם אנלפביתים, ורקחה מזימה שמטרתה לרמות את היהודים, או לייצר תעודות מזוייפות וכלים שנראים אותנטיים ואלפי מטבעות, כל זה למטרות בצע.

כדי שהתוצרת שלהם תראה אותנטית, הם סיכמו ביניהם שהם יכתבו באותו הכתב אינספור פריטי מידע כאמור: התכתבויות, תיאורי מעשים, הוראות הפעלה, איורי מבנים ועוד ועוד, וכל זה בחתימות שיחזרו על עצמן, תוך הקפדה על כתיבה בכתב מלא, אי שימוש באות 'כ', כתיבת העיצור 'צ' באמצעות האותיות 'ת' ו'ס', וכן הלאה וכן הלאה.

אחרי שסיימו לכתוב 4000 תעודות כאלו על נחושת, עמלו הבדואים החרוצים על הקניית צורה מיושנת לתעודות, מן הסתם באמצעות פטישונים, כביסות אבק, טלטול על גבי גמלים וכיו"ב.

ואז הם ניגשו לחפש יהודי סתום שיקנה מהם את הסחורה הזו, וכל השאר היסטוריה.

ה. אז בכל זאת, איך בכל זאת אתה יודע שלא מדובר בזיוף?

'אמור לי מי שואל את השאלה ואומר לך באיזו מחלקה אקדמית הוא יושב', או בקיצור: מתעקש על השאלה הזו רק מי שיש לו אינטרס שלא יזיזו לו את הגבינה.

שגם על כך נאמר: "ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש" (ג'ורג' אורוול)

וכאמור, אם יסתבר שאכן מדובר בזיוף, סיפור הזיוף קובר באחת את כל הסיפור ההיסטורי על שמעון ועל הלל בן-גריס, הקיסר אדריאנוס, אלעזר הכהן, העיר דיבון, גדודי הפרשים, ההתנהלות הקוזאקית של המפקד הרומי שהגיע מאנגליה, ועוד.

אבל מי שרוצה לשמוע את התשובה על החשד בזיוף, מוזמן להקשיב לחוקרים עצמם, הנה ממש כאן 

ו. אז מי נגד מי ומתי?

הצד היהודי, בהנהגת שמעון הנשיא ושותפו הבכיר, טייקון הקרקע הלל בן-גריס, פעל בעיקר במרכז הרי יהודה, במשולש הכולל את עיר נחושת, אזור בית גוברין וסוסיא.

מטרת הפעולות הצבאיות של היהודים (ולא במקרה אינני כותב 'מטרות המלחמה' כי לא היו כאלו כי לא היתה כזו, בוודאי לא באופן בו היא מוכרת בזכרון הקולקטיבי): הצלת אוצרות בית המקדש בכלל וארון הברית - כן כן, ארון הברית - בפרט.

מטרות הצד הרומאי: עד שנת 130 (ומשנת 117), להגיע להבנות עם היהודים, כחלק ממדיניות אימפריאלית של פשרה ורצון טוב בכל החזיתות (מאנגליה ועד פאתי פרס). 

מטרות הצד הרומאי משנת 130 ואילך: מטרות סותרות - 1. הקיסר עסוק בהשבת כבוד אבוד בנוגע לעניין אחד או שניים. 2. יחידות רומאיות קבועות היושבות באזור מעוניינות בהמשך המודוס-ויונדי מהסוג שהתקיים בעין גדי, בקיסריה ובעוד מקומות. 3. יחידה צבאית שהגיעה לאזור יהודה ישירות מאנגליה, פעלה באופן מופקר, אולי באישור הקיסר, אולי בהעלמת עין

ז. אז מה למעשה התרחש ולמה? - קודם כל הרקע

בעוד אבא של אדריאנוס מנהל מלחמות השמדה טוטאלית נגד מורדים למיניהם - המפורסמים והרלוונטיים ביותר עבורנו הם יהודי התפוצות שמרדו בין 115 ל-117 במחיר דמים אדיר (השמדה טוטאלית של קהילות במצרים ובקפריסין למשל - הנה אדריאנוס מחליט לנקוט קו הפוך.

סמוך לתחילת שלטונו הוא מודיע ליהודים כי ירשה להם להקים את המקדש בירושלים.

בנוסף הוא שולח את אחד מאהוביו, עקילס שמו, לשבת בירושלים כנציגו. עקילס מתגייר ומאז ידוע בשמו אונקלוס. אולי הוא זה שאחראי על התרגום המפורסם.

ח. שנת 128 - לגיון 22 מתגייר, אדריאנוס לא מאד אוהב את זה

לקראת שנת 128 הדברים מתחילים להשתבש: לגיון רומאי, הלגיון ה-22, נשלח לירושלים בפקודת הנציב הרומי שיושב בקיסריה, להזכיר לעקילס מי בעל הבית.

התוצאה בלתי צפויה: כל חיילי הלגיון מחליטים להתגייר. תוספת שלי: תופעת הגיור היתה ידועה באותה תקופה, והיא כמובן מסבירה את הצלחת הנצרות מאוחר יותר, שהרי הנצרות היא יהדות עם משמעות ואופק מוסרי אבל בלי מצוות.

כשאדריאנוס שומע על הלגיון שנעלם, הוא מורה קודם כל למחוק את זכרו מהכתובות. דוגמא לכתובת מחוקה כזו יש בקיסריה. איך יודעים מה כתוב על המחוק? בשביל זה יש חוקרים שיודעים לעשות את העבודה הזו. ככה פועל מדע.

ט. 130-131

אדריאנוס עולה לירושלים בשנת 130, ומגלה את עקילס לאזור אנטוליה, כי להרוג אותו הוא לא מסוגל, כי אדריאנוס הומוסקסואל מוצהר, ועקילס הוא אחד מאהוביו. אבל במקביל הוא דורש מהחכמים להסגיר את המתגיירים כדי להענישם. החכמים כמובן מסרבים. אדריאנוס משנה את עמדתו האוהדת כלפי היהודים, ומודיע שהוא לא ירשה להקים את בית המקדש, וכי אדרבה, בכוונתו להקים על הר הבית מקדש רומאי.

באותה שנה, 130, הוא ממשיך למצרים, שם הוא מאבד אהוב נוסף, בנסיבות טרגיות, לא ברורות, דבר המעכיר את מצב רוחו ומקטין את הסיכוי שהוא יחזור לעמדתו הפשרנית בה נקט החל משנת 117.

היהודים בירושלים מצידם לא יודעים מה לעשות ומקווים לטוב.

שנת 131 היתה שנת שמיטה, שום דבר משמעותי לא השתנה, אך המתח המשיך להיות באוויר.

י. יולי 132 - אדריאנוס חורש את העיר וקורא לה איליה קפיטולינה ומודיע על הקמת מקדש רומי בהר הבית

ובכן, קודם כל, מה שקראתם בכותרת: כי אנחנו למדנו שבעיקבות המרד שונה שם העיר ואז היא גם נחרשה ופוזר על אדמתה מלח. אז הסדר הפוך - החלטתו של אדריאנוס לממש בשנת 132 את איומו משנת 130, היא הסיבה לפרוץ מעשי האיבה (ובשום אופן לא מרד, ובוודאי ובוודאי לא מלחמה כלל-לאומית אליה התגייסו כולם לקריאתו של מנהיג כריזמטי).

לא פחות חשוב: חריש העיר היא לא הריסתה, אלא סימונה. מדובר בטקס ידוע באימפריה הרומית -לוקחים שור וחמור החורשים יחדיו (האם יש קשר לציווי היהודי שלא לנהוג כך? לא יודע, מעריך שכן, לא משנה כרגע), ומסמנים את גבולות העיר, ואחרי זה מארגנים אותה כמו שמארגנים עיר רומית: קארדו ודקומנוס, שתי וערב, וכן הלאה.

י"א. אוגוסט 132 - ארון הברית בידינו

ב-8 ביולי 132 מתקיים הטקס. ירושלים מוכרזת כקולוניה איליה קפיטולינה. 

למחרת כנראה מתקיים הביקור המפורסם המוזכר בתלמוד, של ארבעת החכמים הבוכים על חורבן העיר, והם מתווכחים ביניהם כיצד להבין את ההתפתחויות: 

'ושוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו את בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקודשים והתחילו בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים ? אמרו לו, מקום (הדביר) שכתוב בו: והזר הקרב יומת (במדבר א', 51) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכן אני מצחק. דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיהו" (ישעיהו ח', 2). [בבלי, מכות, כ"ד, ע"ב]

בשלב זה נזעקים בני צדוק, כי כהכנה לבניית המקדש הרומאי מתחילים פועלים לנקות את השטח. בשלב זה יש על הר הבית כמה בתי כנסת, ומן הסתם אלו שמפעילים אותם.

אבל מה שיש מתחת להר הבית, במה שאולי אנו מכירים בשם 'מנהרות הכותל', חשוב בהרבה. ארון הברית. כן , ההוא מהמסע במדבר או לפחות זה שאומרים עליו שנסע במדבר, כך או אחרת, חפץ עתיק וקדוש ומרכזי, על כל שרשרת האמונות הכרוכות בו, וכן הלאה.

ומי יודע על מה שיש שם? כאמור בני צדוק. כן, ההם ששורשיהם הולכים לאחור לפחות עד מרד החשמונאים, אלו שהובסו על ידי החשמונאים במאבק הפנימי, ירדו לקומראן (על הדרך אספר שמהתעודות עולה שהשם קומראן היה מוכר כבר אז ושהיתה לו משמעות שלמרבה הצער זכרוני בוגד בי כרגע ולא מגלה לי מה היתה משמעות השם), ומאוחר יותר, בנסיבות כאלו ואחרות, עלו חלקם לכפר כוזיבא, והנה משהו שכולנו מכירים.

בכל אופן, בני צדוק פונים לשמעון ולטייקון המקומי, הלל בן-גריס, איש עשיר שאדמותיו משתרעות על אזור של כ-100 קמ"ר במשולש הנזכר, לצורך העניין נסתפק באלכסון אחד שלו, זה המחבר בין עיר נחושת לבין בית גוברין.

מדובר על כ-165 נקודות ישוב מסומנים, כולל כפרירים ומעיינות, ובכל אופן שטח מיושב המסביר את המשך הדברים, וכן, אנחנו עדיין ב-132.

ובכן, בני צדוק פונים להלל ולשמעון, ומסבירים להם את הבעיה העומדת להתרחש אם הרומאים יממשו את תכנית בניית מקדשם.

שמעון והלל מסכימים לקחת את המשימה על עצמם.

כבר ב-130, לאור ההחמרה ביחסו של אדריאנוס ואיומיו לשנות את אופי העיר, הם החלו לארגן כוח צבאי המבוסס רק ואך ורק על אנשים מוכרים. 

בארכיון יש את מסמכי הגיוס שלהם, ובין הלוחמים שליש הן לוחמות, בשלב הראשון גוייסו 300 ששוחררו לטובת שנת השמיטה. 

לקראת הקרב של 132 הכוח עומד על כ-1800 איש, מהם כ-300 פרשים, כולם שומרי סוד, ממושמעים ונאמנים, כלומר בשום אופן לא צבא עממי.

הפרשים פוגעים בכמה יחידות רומאיות באזור הבקעה: עין גדי, יריחו ועוד, מתוך מטרה למשוך כוחות מירושלים.

הכוח הראשי מחליט לחדור לעיר ממערב אבל רק לאחר מימוש תחבולת הטעיה באמצעותה יפתחו השערים לעיר. 

על התחבולה אחראית שנדאר, בתו של שמעון. היא מצרפת אליה כמה לוחמות, והן 'עושות כמעשה יעל': מתחזות לזונות ומסיחים את דעתם של החיילים.

הכוח הראשי חודר למצודת העיר ('מצודת דוד') ומחסל את הכוח הרומאי. 

למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט 132, מושלמת המלאכה בהר הבית, והיעד - הצלת ארון הברית - מושג. 

סך כל האבדות בצד היהודי כ-150 לוחמים. בתעודות מופיעים שמות כולם.

לאות הוקרה משנה שמעון את שם בתו משנדאר למנבת - "מנשים באוהל תבורך", בהשראת מעשה דומה שנעשה לכבודה של יעל (שופטים, ה', 24).

י"ב. ראש השנה 132 - תחילת שנה א'

זמן קצר לאחר הנצחון הצבאי, מתחילים שמעון והלל לבנות את בית המקדש בירושלים, אך עם השלמתו הם נמנעים מלהפעילו.

חשוב לא פחות: שמעון והלל מטביעים מטבעות, ומסמנים אותן מכאן והלאה (אבל רק בשנתיים הראשונות), במלים המוכרות לכל חובבי המטבעות של התקופה: שנה א' לגאולה, שנה ב' וכן הלאה.

גם באלפי התעודות הנזכרות - ותודה לבדואים שהקפידו גם על זה כשזייפו את כל התעודות - מופיעים התאריכים כשהם ממוספרים לפי שנים: שנה א', שנה ב', שנה ג' וכן הלאה, והמספור ממשיך הלאה עד המקבילה לשנת 143 לספירת הנוצרים, שאני מקווה שאין צורך לומר שבעת ההיא לא היתה ולא נבראה ואפילו הנוצרים לא הכירו אותה.

אבל יש לזכור ששנת הגאולה מתחילה בקיץ, באוגוסט אם לנקוט שיטת מדידה ברורה, ואילו שנה היסטורית מתחילה בחורף, ולכן, כפי שניתן לראות להלן, ליד שנה היסטורית עגולה, סימון כפול של השנה בתעודות.

בכל אופן, הנקודה המרכזית היא שתוצאות הקרב הטובות מדי, יצרו מצב בו הרומאים אינם בעיר, ושמעון שכל מה שהתכוון לעשות הוא לחלץ את ארון הברית, מוצא עצמו נאלץ לנהל מדינה.

המדינה בראשותו מתקיימת למעשה 400 יום.

י"ג. שנת 133 - שנה א'-ב'

למיטב זכרוני, שנה של סטטוס קוו, במהלכה מחזקים היהודים את שליטתם בעיר ובמרחב, שמעון והלל מנהלים כל מיני עניינים כלכליים ואישיים ומשפחתיים, חתונות לידות וכיו"ב, מסחר ענף עם המואבים שמהצד השני של הנהר, המספקים להם סוסים ונחושת, תמורת הרבה מאד זהב שנשמר בירושלים, ועכשיו עמד לרשותם.

י"ד. שנת 134 - שנה ב'-ג'

שמעון מחליט לשנות כיוון, ולסמן לאדריאנוס שהוא מוכן לוותר לו על השליטה המדינית, ולהסתפק בענייני פולחן ותרבות בלבד.

לצורך כך הוא עושה שני מעשים שמשמעותם הפייסנית ברורה וחד משמעית: 1. על המטבעות שהוא ממשיך לטבוע כי הכלכלה משגשגת ואי אפשר בלי מטבעות, הוא לא, אני חוזר, הוא לא כותב 'לגאולת ישראל'. 2. הוא קובע את מקום מושבו בהרודיון, כלומר מוותר על הסמל הדרמטי של נשיא ישראל היושב בירושלים.

אדריאנוס מצידו מסרב לשנות את עוינותו, ואמנם מצד אחד הוא לא שולח צבא שלם למגר את היהודים, אך גם לא עושה שום צעד של תמורה במדיניותו.

הכוחות הרומאיים שיושבים בשטח כבר כמה וכמה שנים, מעוניינים לשמור על הסטטוס-קוו, כמו גם שכניהם היהודים, כי כך מקובל כבר יותר מ-100 שנה, להוציא ימים קשים של מרד ואלימות. יחידה צבאית רומית יושבת קבע בשטחי האחוזה של הטייקון הלל בן-גריס, מבלי שהם יודעים כמובן שהוא למעשה המממן המרכזי והדמות המובילה של כל מה שעשו היהודים מבחינה צבאית בשנים עברו (130-133).

ט"ו. שנת 135 - שנה ג'-ד'

בפסח שנה ד', אביב 135, מגיע מבריטניה סוורוס, מפקד רומאי שאין לו שום סנטימנט מקומי, ועוד פחות מכך אינטרס מהסוג שיש לכוח הרומאי הותיק

בנוסף, הוא נחוש ליישם בארץ ישראל את השיטות ששימשו אותו בהצלחה בבריטניה, ככל הנראה בעידוד אדריאנוס העצוב המתוסכל והכעוס.

וכך נתקלים יהודים יושבי כפרים באזור דרום יהודה ביחידות אלימות של עשרות פרשים רומאים, הפושטים על הכפרים, חומסים ושורפים, בזמן שהם בורחים לגבעות או למנהרות המסתור 

ואם כבר הזכרנו מערות מסתור: בשום אופן הן לא נחפרו כהכנה לשום מרד גדול שלא היה כאמור ולא נברא אלא בראשם של חז"ל ושל יהושפט הרכבי וחבורת מטיפי המוסר שממשיכה את דרכו מתוך בורות לגיטימית עד לפני 4 שנים, הזמן בו ד"ר יצחק אשל החל להרצות את ממצאיו בערוץ של אורי מילשטיין, כלומר כבר ארבע שנים שהבורות הזו לא לגיטימית.

למה נחפרו? גם כדי ליצור מקומות איחסון למזון, גם למקרי חירום כמו שריפה, או כדי לברוח מהכפר במקרה של פלישות שגרתיות של סקיתים הונים וטאטארים, ובכל מקרה היה זה חלק קבוע בבנייה באותה תקופה, ולמעשה מאות שנים קודם לכן, כלומר לא ביטוי להכנה הלאומית הכללית למרד הכלל לאומי עליו למדנו.

כשהמפקד האלים הזה הגזים, הרומאים הותיקים בעלי האינטרס יצרו לחץ כנגדו, והתוצאה היא שהוא נשלח לחנות באזור ביתר. הנה כאן הדברים מתחילים להתחבר למה שכולנו מכירים. יאללה ביתר.

ט"ז. שנת 136 - הכנעת ביתר, כיבוש ירושלים, הטבח ההמוני והנקמני של הרומאים

הרומאים שישבו בביתר השתלטו על המעיין ששימש את העיר הקטנה.

חלק מ2000 היהודים שישבו בה פנו לשמעון בבקשת עזרה.

שמעון הגיע בראש כוח של כ-700 פרשים לביתר, וגילה שבעצם יהודים רבים בכלל לא רוצים להסתכן במלחמה. בשלב זה אבל הוא כבר החליט שהוא נשאר בעיר ועושה סדר.

הוא מתכנן תכניות צבאיות סבירות למדי, אלא שבשלב זה הוא נרצח באמצעות נחש ארסי, ככל הנראה על ידי עוזרו האישי, איש עין גדי, ישוב שהיה ידוע בהסתייגותו השיטתית ממאבק ישיר ברומאים, מסיבות כלכליות ידועות עוד מימי המרד הגדול (שמן האפרסמון).

הרומאים צרים על ביתר, ואחרי הכנעתה באוגוסט 136, הם ממשיכים לירושלים. אחרי 50 ימי מצור הם מכניעים גם אותה בדצמבר 136.

בתעודות מדווח על זרם קבוע של פליטים יהודים העושים דרכם אל עבר הירדן המזרחי.

על הטבח מדווחים גם מקורות יהודיים וגם היסטוריון רומאי, אמנם כמאה שנה לאחר מעשה, ובכל זאת.

מימדי הטבח עצומים, אך קטנים בהרבה מאלו של 'המרד הגדול', 65-70 שנים קודם לכן.

עם זאת, החיים באזור של אחוזת בן-גריס, עיר נחושת, חברון, בית גוברין והסביבה, ממשיכים כסידרם.

י"ז. שבע שנים אחרי - אנשי בן-גריס נודדים הלאה, אולי לחצי האי ערב, סוג של סוף דבר

הארכיון כאמור מכסה עוד שבע שנים אחרי תום הארועים הצבאיים.

ב-136 שוב קובע אדריאנוס את מעמדה של העיר: עיר אסורה לכניסה ליהודים בשם איליה קפיטולינה.

ב-137 הוא הולך לעולמו.

הישוב היהודי בארץ יעביר את כובד המשקל לצפון.

ואיפה ארון הברית? ד"ר אשל רומז שיש על כך תשובה.

אותי זה לא באמת מעניין, אבל את מי מעניין מה שאותי מעניין חוץ ממה שמעניין אחרים מה שמעניין אותי?

קובלנתו של ליפשיץ - או: מה כל כך מסוכן בהכרזת העצמאות ומה יהיה עם שבט דוב המערות?

א. בדרך לרכבת עוברים בגולדמונד ספרים

אתמול עשיתי קפנדריות כמו שאומרים בעברית משונה, כדי להניח ידי על ספר שהבטיח רבות גם על פי הכותרת ("הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה") ועוד יותר על פי המחבר: פרופ' עודד ליפשיץ, היסטוריון וארכיאולוג מאונ' תל אביב, שזכיתי ליפול על הרצאות מרובות שלו ביוטיוב, מעולה ממש.

מילא שמתי עליו את הידיים. תוך זמן קצר, כבר ברכבת, נתתי בו עיניים.

כבר שנים שאני מתאמן בלהכיל תחושות אכזבה, מכל מיני סוגים, ולכן החזקתי מעמד גם הפעם.

אילו הייתי אדם של אנדר-סטייטמנט, הייתי מסיים את הפוסט הזה כאן במלים: "אסתפק בהרצאות המעולות של פרופ' ליפשיץ ביוטיוב".

ב. האם ניתן לעמוד על הראש 7 דקות רצוף? או: איך לפרסם ספר בידיעות אחרונות?

אבל אני לא באמת אדם של אנדר-סטייטמנט, אם כי נראה לי שאצליח לרכוש את המיומנות הזו, בהנתן הצלחתי לרכוש מיומנויות גם בהתמודדות עם אכזבות וגם ביוגה מעשית (כלומר אני לא בקטע של הממבו ג'מבו של היוגה, אבל מסוגל לעמוד ראש, לא כמו בן גוריון אלא עמידת ראש נכונה, 7-8 דקות בלי שום בעיה).

אז עד שזה יקרה, הנה כמה מלים על הסיבות לאכזבה. ולפני זה, ברוח השאלה המפורסמת של חז"ל, האם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא, האם טוב לו לספר שנברא משלא נברא? גם כאן התשובה חיובית.

לא במקרה הספר התפרסם בהוצאת 'חמד-ידיעות אחרונות', כשידוע לכל מי שעוסק בתחום כתיבה ופרסום (אני למשל), שמשמעות המלה 'חמד' כאן היא בדיוק מה שחשבתם: חמדנות כלכלית לשמה.

החברים בידיעות אחרונות לא יעלו על דעתם לשקול אפילו במקרה, ספר שהם לא יודעים בוודאות שהוא הולך להיות סוג של הצלחה מסחרית.

לא מאמינים לי? כנסו לאתר שלהם ותבדקו ותמצאו, שכדי שהם יועילו בטובם לשקול פרסום של כתב יד, על המחבר לשלם להם כמה מאות זוזים.

ג. געגועי לשטרנהל

ולכן, לפני שאני מתחיל להפגיז, התשובה על השאלה הקצרה 'האם שווה לקרוא בספר' התשובה היא הקצרה ביותר האפשרית: כן (הגם שהמלה 'לא' היא בדיוק באותו אורך).

ואחרי שאמרנו כמה מלים טובות על המחבר (אפשר להוסיף עוד ועוד: די אם נזכיר שהאיש ניהל כבר 12 משלחות חפירה באתר החשוב עזקה שליד בית שמש. ועל זה למשל להוסיף שכדאי למתעניינים לשמוע את ההרצאה שלו על השפעת המנהל האשורי על אופן ייצור כדי החרס בהם אוכסנו אוצרות החקלאות הארץ-ישראלית: שמן, דבש, יין), אפשר לגשת לעניין.

לפני כמה וכמה שנים כתבה אניטה שפירא מאמר ביקורת משובח על ספרו של שטרנהל אודות "בגידת" תנועת העבודה הציונית בייעודה הסוציאליסטי "תיקון חברה", והעדפתה טפו טפו כוסאומו את "בניין האומה" הציוני.

על שטרנהל ראוי לכתוב כמה וכמה וכמה וכמה פוסטים ארסיים, ובעצם אפשר פשוט להתעלם ממנו, אבל כך או כך, נדרשתי לאניטה שפירא (ואלו מכם שציפו להשמצה הקשורה לענייני אלון, היכונו לאכזבה משלכם), בזכות כותרת מאמרה הנפלא בו היא שוחטת את 'תיזת שטרנהל' (בשתי המלים האחרונות היחידה המייצגת משהו ממשי היא המלה שטרנהל): "קובלנתו של שטרנהל".

אז תודה אניטה, אני ממנף את הכותרת הנפלאה הזו ומיישם אותה למקרה שלנו: "קובלנתו של ליפשיץ".

ד. קובלנתו של אודי מנור

אז מה היא הקובלנה של פרופ' ליפשיץ עד כדי כך שהוא שידר פודקאסט בנושא, שהיה מסתבר מספיק מוצלח, עד כדי חוזה פרסום מחמדני ידיעות-אחרונות?

אילו הייתי יודע מראש, כנראה שלא הייתי מחליט לשנות תכניות, לנסוע לצד השני של העיר, ולרכוש אותו בידיים רועדות ובעיניים כלות להתחיל לקרוא בו כבר ברכבת במקום לנצל את הנסיעה מחיפה לתל אביב לשלאפשטונדע.

הקובלנה שלו היא על כך שמחברי המקרא לא תיארו את כל מה שהתרחש בתקופתם ובאזורם, ובמקום זה כתבו רק על מה שמעניין אותם.

תודו שזה מדהים, נכון?

תנו לי להדגים לכם את התיזה על עצמי, כרגע. הנה קובלנתו של אודי מנור על הפוסט שהוא כותב עכשיו: הפוסט מתמקד בספר של ליפשיץ, כשמעליו, בגובה של כ50 ס"מ בסך הכל, עוד לפחות 100 ספרים אחרים. ומה איתם? למה לא להזכיר אותם? מה הם עשו רע? מה כתוב בהם שעלול לפגוע בפוסט על ליפשיץ?

ה. דע נעווער ענדינג סטורי

ולנמשל: תוכן העניינים של הספר "הסיפור שלא סופר" בנוי בדיוק ככה, עם תוספת, ואני ברשותכם רגע עוצר כדי לעשות קונטרול C ל"הסיפור שלא סופר" כדי שיהיה לי קל עוד רגע, באמצעות קונטרולV להדגים לכם למה הכוונה:

"הסיפור שלא סופר" על ירושלים הקדומה

"הסיפור שלא סופר" על השפלה ותולדותיה

"הסיפור שלא סופר" על תולדותיה של ממלכת ישראל

איזה כיף זה לעשות קונטרולV

"הסיפור שלא סופר" על תולדותיה של ממלכת יהודה בימיהם של מחברי ההיסטוריה המקראית

ואלו רק שמות החלקים, כי כל פרק מתחיל בדיוק כך, הנה שוב הזדמנות לקונטרולV, תענוג קטן כזה, פינוקון:

"הסיפור שלא סופר" על המרד של יהוא

"הסיפור שלא סופר" על המציאות ההיסטורית שמשתקפת במחזור סיפורי אלישע

הבנתם. בסך הכל 33 פרקים. כתובים טוב? כן. מעניינים? יש ויש. למדתי משהו חדש? כן.

למשל שסביר להניח שירמיהו הנביא הוא צאצא של עלי, ההוא משילה, זה שנפל ושבר את המפרקת.

למשל על חשיבותה של עזקה שפעם לא קראו לה בכלל עזקה ושהיא שגשגה כל עוד הפלשתים הסמוכים היו חלשים, וחשוב מכך: שתושבי עזקה לא היו יהודאים חלילה אלא חברי שבט דוב המערות, כלומר שבט עמק האלה כפי שמציע ליפשיץ, שבט שחי ופעל באזור עזקה, באופן עצמאי, כ-1200 שנה.

ו. אז מה העניין ??

שואלים השניים שהגיעו עד כאן והשלושה שהתחילו מכאן (בחכמה עשיתם: יש ללכת לסוף או לפחות לאמצע!)?

ש"הסיפור שלא סופר" (עוד פעם קונטרולV) הוא קובלנה על כך ש"הסיפור שלא סופר" לא סופר במקרא.

וואלה.

כי חשבנו שהמקרא הוא ספר היסטוריה.

ואוי וויי, הוא לא ספר היסטוריה אלא ספר "מגמתי" לא עלינו.

איכסה. מגמתיות? לא בבית ספרנו.

שהרי השאלה החשובה אמורה להיות זו: לא האם לטקסט אידיאולוגי יש מגמה אלא מה המגמה שלו.

והמקרא, ואת זה כותב גם ליפשיץ, הוא טקסט אידיאולוגי שתפקידו להציע כיוון אידאי בצורה לוגית, כלומר לשכנע את המאזין ואת הקורא ואת המעמיק שהמגמה המוצעת היא המגמה הנכונה.

אבל לדון במגמות זה לא אקדמי, זה לא מסתדר עם מה שהחברים בשייח מוניס מצפים מאדם משכיל ובעיקר נאור (כי רוב הנאורים שאני מכיר הם לא ממש משכילים), ולכן כל מה שעליו לעשות הוא להראות שהטקסט - המקרא במקרה הזה - "מגמתי".

ז. האם אפשר אחרת? ותודה לפב"י ולקסטיין ותודה גם למלפפונים ולכרישים

האם אפשר אחרת? תציצו למשל בספר 'תולדות האומה הישראלית' שלמיטב ידיעתי עלה לאתר 'פרוייקט בן יהודה'.

חתום עליו מתבונן מודרני אחר בתולדות עם ישראל, יוסף קסטיין שמו, שאין לי ספק שכשם שאני לא שמעתי עליו עד לפני כשנה, גם אתם ברובכם לא שמעתם עליו עד עכשיו.

קסטיין שם את הדגש בדיוק על העניין הזה: מה המגמה של האמונה הישראלית ובעיקר כיצד היא מפתחת כל הזמן מתוך החיכוך של האומה היהודית בתולדותיה, כלומר בהיסטוריה שלה.

כלומר בעוד ליפשיץ מנתק בין היסטוריה במובן של תיאור חף ממגמות העומד מול מגמתיות חפה מהיסטוריה (או חמור מכך, מעוותת אותה), הנה קסטיין (למשל) מערבב את השתיים מתוך מגמה להבין את המגמתיות של בעלי המגמה.

כי בני אדם הם בני אדם כי יש להם מגמה, אחרת הם מלפפונים או כרישים.

ח. אז על מה ולמה האכזבה?

מהפער בין מה שקיוויתי לשמוע מפי ארכיאולוג והיסטוריון מעולה על הסיפור שלא סופר, לבין הטענה הטריוויאלית אודות "המגמתיות" לא עלינו.

כי יש לכל העניין הזה עוד תוספת מרה אחת, שבימים אלו, הידועים גם בכינוי הקולע 'הימים הנוראים של הציונות' (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות), פשוט אין ברירה אלא להזכירם, הגם שיתכן שאוהדי הספר ומעריציו של ליפשיץ, יישמו עלי את מה שיישמתי בעיקבות שפירא על שטרנהל עליו, לאמור: 'קובלנתו של אודי'.

כי בתחילת הספר, כדי להסביר לציבור שאיננו מכיר את רזי מקצוע ההיסטוריה, ליפשיץ מתאר את ההבדלים בין מקורות ראשונים לשניים, את החשיבות שבהכרת שפות, את הקושי לארגן את העובדות לפי הסדר ועוד.

וחשוב מכל אלו: את חובתו של חובב העבר לזכור שכל תיאור שלו את העבר הוא פרשנות, וכל פרשנות עלולה להיות לא עלינו מגמתית.

ט. ושוב פעם בן גוריון עם הטריקים שלו

והנה אנו מגיעים ללענה המאכזבת במיוחד בספר הזה: ליפשיץ, כדי להדגים מגמתיות מה היא, מביא לא פחות מאשר את הכרזת העצמאות. כן.

ולמה? נו, ברור: כשם שההיסטוריונים האלמונים של ממלכת יהודה התעלמו כמוני כרגע מהספרים שנמצאים חצי מטר מעלי וכתבו היסטוריוגרפיה מקראית תחת העקרון של "הסיפור של סופר" - והפכו למשל את השפלה (מושג המבטא התנשאות כמובן, אלא מה) ל'שפלת יהודה', ואת העיר החביבה של שבט דוב המערות ל"עזקה" וכן הלאה, תוך שהם מתעלמים מכל התרבויות והעמים שישבו כאן - כך גם מגילת העצמאות שלנו, כידוע.

וליפשיץ, כדי לוודא הריגה, מנתח את מגילת העצמאות שורה אחר שורה, כדי להראות שכל קשר בין התוכן שלה לבין האמת ההיסטורית, קלוש עד לא קיים.

הכרזת העצמאות - ואני מצטט: מילא "מדלגת על פרקי זמן ארוכים" וכמובן "מתעלמת ממציאויות מורכבות" (כי כידוע בן גוריון עסק במחקר היסטורי ולא ביצירת היסטוריה), אלא, שומו שמים, המגילה "ממקדת את התיאור רק בעם היהודי".

ולמי שלא הבין, ולמי שנמאס מהטקסטים הדומים ברוחם, תפקידם ומגמתם המתפרסמים בהשארץ בכל יום בערך, הנה ליפשיץ מספק לנו עוד קיסם למדורה:

"המסר שמבקשת ההכרזה להעביר טמון בדילוג על 2000 שנות הגלות, על מה שקרה בארץ בפרק הזמן הארוך הזה, ועל עמים אחרים שגם להם תביעת בעלות על אותו חבל ארץ".

התקבלת למסדר הנאורים ליפשיץ.

חסר רק פרס ישראל (ואין לי ספק שגם הוא יגיע, ובצדק, כי התרומה המחקרית שלך אדירה ממש, שלא ייגמר לעולם, כן ירבו, תודה על כל גילוי וגילוי והצגתו).

י. אז מה יהיה עם שבט דוב המערות

ולמען הסר ספק על הספק, מוסיף ליפשיץ בעניין מגילת העצמאות את הטענה הבאה, שלכאורה נועדה להציל אותה, אבל למעשה מוסיפה לה עוד מסמר לארון:

"האם זהו שמשקף את כל ההיסטוריה? האם זהו תיאור שהיה נכתב על האם זהו תיאור ידי היסטוריונים אובייקטיביים? ודאי שלא. אבל זהו הרי איננו תיאור היסטורי, אלא מסמך אידיאולוגי שמשתמש בהיסטוריה כדי לבטא את מטרותיו. כל עוד קוראים אותו כך ומבינים את המסר שטמון בו - אין עם זה כל בעיה. הבעיה תתחיל כאשר המציאות ההיסטורית מיטשטשת, המסר אובד, והתיאור נתפס כשיקוף מלא של ההיסטוריה - כפי שהיתה"

"כן" כאילו אומר ליפשיץ, "בן גוריון סבבה לגמרי. הוא מכריז הכרזה כי הוא עושה היסטוריה, הגם שהיא לא היסטוריה, אלא ביטוי למימוש המטרות הציוניות". אבל הואיל ו"המציאות מיטשטשת" (נגיד אוסלו? נגיד ביביביביביבי? נגיד דה-מו-קרה-טיה? לא יודע, רק מנחש מה היטשטש לו בין מאי 1948 ליוני 2023, זמן חתימת הספר), הנה "המטושטשים", אני למשל, אולי, עלולים להבין שמה שכתוב בהכרזת-מגילת העצמאות היא "ההיסטוריה כפי שהיתה", והרי היא לא, כי יש כאן עוד עמים ועוד תרבויות ישבו כאן ב-2000 שנות גלות ומה איתן רבאכ.

ובאמת, מה יהיה עם הזכויות של שבט דוב המערות שחי בשופי ונחת 1200 שנה ברציפות מה?

לא שאני יודע, אני אבל יודע בוודאות המוגבלת באנושיות שלי, שאצלי לפחות שום דבר לא היטשטש.

לא רק שאין לי שום קובלנה על כך שבן-גוריון לא הקפיד לכסות בפודקאסט שלו ביום הנשגב ההוא, ה' באייר תש"ח, את כל תולדות האנושות מאז יובל נוח הררי ועד נוח בשבע שגיאות;

לא רק שאין לי קובלנה על כך שבן גוריון הסתפק רק בלהכריז על הקמת המדינה;

אלא שאין לי שום ספק לגבי גרעין האמת הברור והחד שיש בהכרזה הזו, וכי אדרבא,

ברור לי כי לכל אדם הגון אחר, בן שבט דוב המערות, בת שבט עמק האלה, ובנים ובנות לדת האמת, יודעים שמה שהכריז בן גוריון הוא האמת ההיסטורית הנקייה והפשוטה: עם ישראל שב לארצו.

וכל השאר הם הערות שוליים הנגזרות מרצון טוב או רע של כל אדם באשר הוא. והיסטוריה.

מה הנושא אתם תוהים? נו, ברור, המצב וכן הלאה

בספרו 'מדינת היהודים' כתב הרצל בין השאר את הדברים הקשים הבאים: "על שום עם לא נפוצו דעות מוטעות רבות כל כך, כמו על היהודים. ואנו נעשינו על־ידי ייסורינו ההיסטוריים כה מדוכאים וחסרי אומץ, עד שאנו חוזרים במו־פינו על הדעות המוטעות ואף מאמינים בהן".

והנה בדיווח של ממרי -  ובו דברים שאומר דיפלומט קטארי על מצבם הנפשי של נתניהו וטראמפ, כמו גם על "התוקפנות" של הציונות - מימוש נאה של התיזה של הרצל ב'מדינת היהודים'.

כי הרי מה אומר הליצן מקטאר? בדיוק מה שאומרים הליצנים מהאופוזיציה אצלנו, כולל אלו כמובן שמסתופפים כאן בפייסוש, ובמוצאי שבת בהפגנה.

על מה מפגינים? מפגינים. כי מה עושים בדמוקרטיה? מפגינים. על מה ונגד מה ובעד נגד המה? מה זה חשוב. העיקר להפגין.

מוזמנים להביט בתמונה האדומה בסוף הרשומה הזו.

הלאה.

מה הנושא אתם תוהים? נו, ברור, המצב וכן הלאה, כלומר איך להבין את "התוקפנות" הציונית או את "מצבם הנפשי המעורער" של נתניהו וטראמפ.

וכרגיל נרחיק עדות.

לפני כמה שנים הפיקה האוניברסיטה הכי תל אביבית בתל אביב סדרת הרצאות נפלאה מאת פרופ' אשר ססר על תולדות המזרח התיכון.

רוב ההרצאות לא קשורות לא ליהודים ולא לישראל ולא לארה"ב ולא לשום דבר מהסוג הנפוץ במקומותינו, אלא נטו, ברוטו וטרה המזרח התיכון של ימינו, כיצד התפתח ממקדמותיו ההיסטוריים והגיאוגרפיים, עות'מנים ערבים נוצרים מוסלמים וכל הג'ז הזה.

כן, כן, ברור, גם היהודים נכנסים באיזה שהוא שלב, והציונות וכן הלאה, בריטניה והמעצמות ובלפור ענד וואט נוט. אבל המוקד כאמור הוא המזרח התיכון, כיצד התפתח וכיצד הגיע עד הלום.

הנה שתי תובנות חשובות ומרכזיות של פרופ' אשר ססר:

האחת – במזרח התיכון יש רק שלוש מדינות מתפקדות, אף אחת מהן לא ערבית, צדקתם גם הפעם: טורקיה, איראן, ישראל.

השנייה – ואני מצטט: "ההצלחה של ישראל היא גלעד לכישלונם של הערבים".

ובמעבר חד לכביש 90:

אתמול – בדיוק כפי שרובנו חווים בכל כביש אחר (אבל עם לוחיות זיהוי צהובות-שחורות), ערס פלסטיני בעקיפה מסוכנת על פס לבן תוך שהוא מוריד את הרכב הבא מולו, מהירות מופרזת לא רק בהתאם לתנאי הדרך אלא נטו ביחס למותר בקטע הכביש הזה, וכל הפעלול הזה בערך 25 שניות לפני שהוא מאט בצומת ופונה שמאלה.

כן, כן, אני שומע חצי מכם אומרים 'מה אתה מנסה לומר? אצל יהודים אין נהגים כאלו? ובברזיל? ובגרמניה? ובסקוטלנד אין ערסים?'

תמשיכו לקרקר לצרצר ולהכחיש, הכל בסדר, הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים בארץ מלמדת הכל, ואם מצרפים את העובדה הזו לתובנה של ססר, אז (אמור להיות) ברור שמדובר כאן בעניין תרבותי. עמוק. עמוק מאד.

שבלעדיו אי אפשר להבין לא את התובנה הראשונה של ססר (במזה"ת יש רק שלוש מדינות מתפקדות, טורקיה, איראן וישראל) ובוודאי לא את השנייה.

כי ההצלחה של ישראל יכולה היתה – ואולי יום אחד תהיה, ועבור השותפות בהסכמי אברהם וגם לכאלו שכמעט שותפות אבל מפחדות מהצל של האחים המוסלמים שלהן היא כבר – מופת למדינות ערב.

ואם לא מופת, בכל זאת, לא צריך להגזים, אז מקור להשראה, ואם לא מקור השראה אז לפחות נקודת ייחוס לחיקוי, משהו.

אבל היא לא. היא גלעד לכשלון הערבים.

עוד פריט מידע: במעבר חד מכביש 90 אתמול אחה"צ ישירות לדיוני 'ועדת פיל' 1937.

ובכן כבר ב-1937 מתקיימת קואליציית ההרס והשקר, קואליציית 'מערב-מזרח', ולעת ההיא של בריטים ושל ערבים.

על השקר אחראים בריטים מסויימים, הבכיר ביניהם הוא טוינבי, האחראי הראשי להפצת השקר אודות 'כפל ההבטחות' שנתנו הבריטים לערבים ליהודים ולצרפתים (מה שהופך את השקר למשולש אבל לא משנה).

וכן,מדובר ב- ש. ק. ר, ולא ב"נראטיב" ולא ב"פרשנות" ולא כל תוצר אחר של הפטפטת של קאקאדמאים כאן שם ובכל מקום.

וגם כאן, כמו עם הליצנות, לא להבהל ולא לדווח לנציבות להטרדת השפה: קאקא זה לא מה שחשבתם אלא מיוונית 'קאקו' זה "רע".

ומכאן ההלחם: אקדמאים-רעים במובן המקצועי. או במלה אחת: שקרנים. והם רבים ואתם משלמים להם את המשכורת.

על ההרס אחראי המופתי, אלא מי, האבא הרוחני של ערפאת, אחמד טיבי, כל כותבי מסמכי החזון, ואיימן עודה, והאיך קוראים לו ההוא בשאראת מהשארץ, וההוא בשארה המרגל מלבנון.

כמה משעשע שעד היום יש נוצרים שמשוכנעים שכעומק החדרת הלשון וכן הלאה כך הם יזכו ביותר נקודות אצל בעלי הבית, הערבים המוסלמים. 'הם ישבו בקאבינה'.

וכמובן סינאוור וברגותי ואבו של מאזן.

וכן, הרס אפשר לעשות בכל מיני דרכים. נוחבות בבארי, הצעות חוק בכנסת.

יש הבדל קינטי, אין הבדל מהותי.

ההבדל חשוב, אבל הוא מלמד על חובתנו להמשיך ולפגוע ביכולת הקינטית כל הזמן בכל מקום בכפוף לשיקולים של שותפים, כולל מחיר הנפט, מה לעשות, עובדה, הפסקת אש, והנה התרומה שלי לפרשנות על המצב "נטו".

באשר לאי-ההבדל המהותי: המופתי או מנסור עבאס – התנגדות לכל בסיס הקיום היהודי בארץ הזו, המוכר במלה אחת: ציונות (ושוב, תודה הרצל).

ואדרבא, ככל שהציונות הצליחה יותר (ושוב תודה פרופ' ססר) כך היא נהייתה גלעד יותר גדול של הכישלון הערבי

ומכאן למסקנתם המתבקשת מתרבותם – להגביר ולהעמיק ולגוון את ההתנגדות הערבית להצלחה הציונית, כולל כמובן אאוטסורסינג (וכאן ה"תודה" לקרלסון ולפני זה לטוינבי וכמובן למקרון וליצורים דומים אחרים, וכמובן לנציגיהם באופוזיציה הישראלית בכנסת בעיתונות ובכיכר שלושת השלטים).

ומה אמר המופתי? שהערבים בזמן מלחמת העולם הראשונה בכלל לא רצו עצמאות, ושהם בכלל מעדיפים להמשיך להיות נתינים של האימפריה העות'מנית.

ולכן: כן כפל לא כפל, הדגש הוא על לא עצמאות לא לערבים (ובוודאי לא ליהודים)
והרי על זה דנו ב-1937: על חלוקת הארץ חצי בחצי

מה זה חצי בחצי? בול חצי בחצי: 20% ליהודים ו150% לערבים – כי הם קיבלו גם את עבר הירדן המזרחי.

מה שמוכיח שכבר אז הסכימו כולם עם ז'בוטינסקי ואפילו וייצמן על שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן.

השאלה היא כמובן מה הזהות של 'שלנו', אבל לפחות הסכמה גיאופוליטית קיימת בעניין זה לפחות מאז 1919 והגיע הזמן לחזור להציב אותה במרכז הדיון על העתיד.

אז מה המשמעות של העמדה של המופתי ב-1937? לא היהודים מעניינים אותו (אלא כיעד לפעולות הטיהור שיקדמו הנאצים שנתיים מאוחר יותר והלאה), אלא הערבים: לא עצמאות כלומר לא ריבונות כלומר לא אחריות כלומר המשך הפיגור כלומר המשך התרבות כפי שאנו מכירים אותה מכביש 2 עד כביש 90, ומהאוקיינוס עד למפרץ.

וכמובן שמשטרת ישראל יכולה לעשות יותר וכמובן וכן הלאה וכן הלאה, אבל מומלץ להקשיב לפודקאסט של עקיבא ביגמן בנושא, חפשו ותימצאו, קלי קלות.

אז מה היה לנו:  

 רוב ערבי המתנגד לתמורה התרבותית הנגזרת מעצמאות ריבונות ואחריות. ושלכן הוא רואה בהצלחה היהודית גלעד לכשלונו, ולכן – בדיוק כפי שעושים זאת ערסים ערבים ברחבי הארץ לאנדרטאות משפחתיות ולאתרי זיכרון אישיים לישראלים שמסרו חייהם גם על הגנתם של הערסים – הרוב הערבי הזה מעוניין בהחרבת הגלעד הזה. ישראל אם זה לא ברור

רוב יהודי המתעקש לבנות לעצמו בית. פרטי ולאומי ורוחני ותודעתי ובטחוני וזהותי ותרבותי. ושוב תודה להרצל.

מיעוט יהודי המתעקש – בדיוק כפי שהרצל ניסח זאת ב'מדינת היהודים' – לאמץ את נקודת המבט של הגרועים באויבי היהודים.

א-פרופו הרצל גם בנקודה הזו:

בזמנו הרי רוב היהודים היו במקרה הטוב אדישים לרעיון של בנין "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים" (זו הגדרת הציונות המדינית, תכנית באזל 1897),   במקרה השכיח יותר, כלומר הבולט, מתנגדים גמורים.

ב-1897 המתנגדים אפילו לא היו צריכים לצאת להפגין, הם היו רוב מניינה ובניינה של הציבוריות היהודית הבולטת: ע"ע בית רוטשילד וארגונים כמו כי"ח, 'עזרה', 'אגודת אחים' ובהמשך 'אמריקן ג'ואיש קומיטי' (הרצל לא יספיק להכירם), המבוא של המבוא של מצביעי-ממדני בשם 'תיקון עולם' (הקהל מתבקש לבטא תיקון-עולם כתיקנו).

ומה הרצל אמר להם ועליהם?

על דרך החיוב: הציונות היא לאלו שרוצים בה ולאלו שאין להם ברירה.

ועל דרך השלילה: מי שלא רוצה שלא יפריע.

האם היתה לו אשלייה לגבי היהודים האנטי-ציונים? לא.

הרצל ידע בוודאות שהרעיון שלו לא יוכל להתקבל באדישות אצל אותם יהודים שהרעיון המשונה של עצמאות ריבונות ואחריות יהודית בקנה מידה לאומי כלומר היסטורי, נראה להם כפירה בעיקר. 

עד כדי כך שחל עליהם אז והיום הפסוק:

"על שום עם לא נפוצו דעות מוטעות רבות כל כך, כמו על היהודים. ואנו נעשינו על־ידי ייסורינו ההיסטוריים כה מדוכאים וחסרי אומץ, עד שאנו חוזרים במו־פינו על הדעות המוטעות ואף מאמינים בהן".

הקונספציה

מה לימד או אמור ללמד ה7 באוקטובר: הרי ממה הוא נבע? עבורי כל פטפוטי 'המפקיר' מזה ו'הבוגדים' מזה הם אשפה רעיונית שלא ראויה אפילו לא ליריקה.

נתניהו לא הפקיר בדיוק כפי שאף אחד כמו רונן בר לא בגד.

מה היה הסיפור? הקונספציה.

ומה היתה הקונספציה? המשך של אוסלו.

ועל מה נשענה הקונספציה של אוסלו? על הסכם "השלום" עם מצרים.

ועל מה נשענה הקונספציה של "השלום" עם מצרים? על הרעיון של שטחים תמורת שלום ושל דיפלומטיה מאופקת עמוסת שקרים והונאות עצמיות תמורת "שלום", וזה מתחיל לכל המאוחר ב-1937.

הגיע ה-7 באוקטובר, שהוא לא "רק" טבח ואונס, אלא התגובות המאושרות לטבח ולאונס ולזוועות, לא "רק" ברחבי יהודה ושומרון, ולא "רק" בעולם הערבי הרחב, ולא "רק" אצל חלק אמיץ-דיו של האינטלקטואליה הערבית-בעלת-התעודה-הכחולה, אלא ברחבי העולם כולו, מונצואלה ועד לונדון, מניו יורק (ע"ע אישתו המתועבת של ממדאני החלאה, שלפני כשבוע איפשר למפגינים תומכי דעא"ש לחגוג בניו יורק), ומטורונטו ועד סידני.

ומה המשותף לכל הצוהלים ועושי הלייקים לטבח ולאונס שבוצע על ידי "לוחמי החירות הפועלים נגד הקולוניאליזם היהודי"? הקריאה החסלנית הגזענית והניאו-נאצית לחיסול היהודים מהנהר ועד לים.

ומה יש להסיק מכל זה? שיש לקחת את הקונספציה הזו ולהשליך אותה לפח לא לפני שיורים בה טיל שיוט ומוודאים הריגה.

ואחרי שזרקנו את הקונספציה, שליוותה את מפעל בניין האומה בן 150 השנה, שהצליח למרות הקונספציה וללא ספק ברגעים מסויימים (1947) בזכותה, והופכים אותו למרכז העשייה, כי ככל הנראה מה שפעל בנסיבות מגבילות לא רק כ-150 שנה, אמור להמשיך לעבוד עם פחות מיגבלות עוד לפחות 15 שנה.

Que hemos aprendido del masacre de Somjat Tora, 7-10-2023? אז מה למדת מטבח שמחת תורה וכל מה שבא אחריו? (עברית ותרגום גוגל לספרדית)

 במסגרת תכניתנו המתמשכת והחשובה "מה למדת מטבח שמחת תורה וכל מה שבא אחריו", הנה התרומה היומית שלי.

ולפני זה אומר בקיצור מה למדתי מהטבח ומהמלחמה בדי הרבה חזיתות, חלקן 'קינטיות' (כלומר פיצוצים וכיו"ב) וחלקן תודעתיות (השארץ פינת הבלי-בלי-שיא, סי-אין-אין, ניו-יורק שיימז ואשתו החביבה של ממדאני, אמריקנית שנולדה בטקסס אך מגדירה עצמה כסורית ופירסמה עשרות לייקים על הטבח וכמובן זה לא הפריע לה להכחיש את הטבח ואת האונס):

ובכן, מה למדתי: א. אין שום פרטנר בצד הפלסטיני לשום מהלך מדיני חלקי או כל הגדרה דומה אחרת. ב. הבעיה הפלסטינית היא של הפלסטינים ולא שלנו. ג. הדבר היחיד שהצליח בוודאות ב-150 השנים האחרונות הוא זה שחייב לעמוד במרכז התודעה הציבורית לפחות ב-15 השנים הבאות: בניין אומה, שזה בעברית ובגיאוגרפית התיישבות יהודית בכל ארץ ישראל, קודם כל בגליל בנגב וביו"ש, והתייחסות לאזורים שכרגע אי אפשר להתיישב בהם (ארץ ישראל המזרחית וארץ ישראל הצפונית הנמצאת מדרום לאוואלי) כאל אזורי התייחסות אסטרטגיים חיוניים (כלומר מה שקורה שם ענייננו ולא עניינו לא של האו"ם ובוודאי לא של מקרון, ספגטון או קנלון).

ונעבור לתרומה היומית: הבוקר באישון לילה הסעתי חבר שלי מארגנטינה למעבר הגבול בטאבה, משם הוא המשיך לשדה התעופה של טאבה, שם חיכה לו מטוס שהביא אותו לאתונה, בדרכו חזרה הביתה.

הנה דיווח מהשטח: במעבר הגבול, בצד המצרי, לצד בקשישים מהסוג שחשבנו שנעלמו מן העולם יחד עם האימפריה הכי עות'מנית, משטרת ההגירה המצרית, מדינה שחתומה על "הסכם שלום" עם ישראל, החרימה דגלי ישראל קטנים שהחבר החזיק בתוך המזוודה הסגורה.

דגלי ישראל הוחרמו מבעלותו של תייר בעל דרכון נייטרלי מבחינת הגורמים המקומיים (ישראל ומצרים), על ידי רשויות רשמיות של מדינה שחתומה על "הסכם שלום" עם ישראל.

אז מה זה קשור לטבח שמחת תורה ולכל מה שבא אחריו? בדיוק. במסגרת החינוך מחדש שעל הציבור הישראלי לעבור - חינוך מחדש שהוא ורק הוא אחראי עליו, וב"הוא" הכוונה שלי היא למאמץ שעל כל אזרח לעשות בעצמו על עצמו (שנאמר ב-1948: 'כי הגבול הוא בלב כל חייל') - אין מקום לדבר על "הסכם השלום עם מצרים".

מדובר בהסכם בטחוני רבע-כלכלי המשרת אינטרסים כאלו ואחרים של שתי המדינות. לא שלום ולא בטיח.

לכנות את גישת המצרים לישראל במלה "שלום" זה המשך ההונאה העצמית שהיא היא ורק היא הבסיס וההסבר היסודי לטבח שמחת תורה, ורק אחרי שנודה בזה אפשר להמשיך הלאה לועדות חקירה על תיפקודו של ראש הממשלה, של הממשלה, של המוסד, של השב"כ ושל צה"ל, ואם מישהו ממש רוצה של בית המשפט ושל קרן וקסנר וכן הלאה.

ואם יש משהו שלמדתי מטבח שמחת תורה הוא שאין יותר מקום להונאה עצמית. ולכנות את ההסכם החלקי, הבטחוני רבע-כלכלי, עם מדינת האויב מצרים במלה "שלום" זו הונאה עצמית כבדה.

והבה נחסוך את הויכוח העקר, מה עדיף: כן, עדיף הסכם בטחוני רבע-כלכלי על פני המצב הקודם (''מצב לוחמה" כפי שהגדיר זאת יגאל אלון, אחד הבודדים שהקפיד בזמנו להימנע מהונאה עצמית, סיבה מצויינת לתעשיית שקרים "אקדמית" לעשות הכל כדי לקבור את מורשתו).

אבל שלום זה לא. והנה דגל ישראל. מקווה שרשויות הפייסבוק לא יראו בהוספת תמונה של דגל ישראל מעשה הסתה או משהו בסגנון.

Como parte de nuestro programa continuo e importante, "¿Qué aprendiste de la masacre de Simjat Torá y todo lo que vino después?", aquí está mi contribución diaria. Y antes de eso, diré brevemente lo que aprendí de la masacre y la guerra en varios frentes, algunos de ellos "cinéticos" (es decir, explosiones, etc.) y otros de naturaleza cognitiva (la "prensa" en el "occidente", como el New York y la encantadora esposa de Mamdani, una estadounidense nacida en Texas que se define como siria y publicó decenas de "likes" sobre la masacre, lo que, por supuesto, no le impidió negar la masacre y la violación): Bueno, ¿qué aprendí?: A. No hay ningún socio del lado palestino para ninguna maniobra política parcial ni ninguna otra definición similar. B. El problema palestino es de los palestinos, no nuestro. C. Lo único que ha tenido éxito con certeza en los últimos 150 años es lo que debe ocupar un lugar central en la conciencia pública durante al menos los próximos 15 años: la construcción nacional, que en hebreo y geográficamente se refiere al asentamiento judío en toda la Tierra de Israel, principalmente en Galilea, el Néguev y Judea y Samaria, y a la consideración de las zonas que actualmente no podemos colonizar (Israel Oriental y Israel Septentrional, al sur de Awali) como áreas estratégicas vitales (lo que significa que lo que sucede allí es asunto nuestro y no de la ONU, y ciertamente no de Macron, Spagton o Canelone). Y pasemos a la contribución diaria: Esta mañana, en plena noche, llevé a un amigo desde Argentina hasta el paso fronterizo de Taba, desde donde continuó hasta el aeropuerto de Taba, donde le esperaba un avión para llevarlo a Atenas, de regreso a casa. He aquí un informe desde el terreno: En el puesto fronterizo, del lado egipcio, junto a ancianos que creíamos extintos junto con el Imperio Otomano, la policía de inmigración egipcia, de un país que ha firmado un «acuerdo de paz» con Israel, confiscó pequeñas banderas israelíes que el amigo llevaba en su maleta cerrada. Las banderas israelíes fueron confiscadas a un turista con un pasaporte neutral desde la perspectiva de las autoridades locales (Israel y Egipto), por autoridades oficiales de un país que ha firmado un «acuerdo de paz» con Israel. ¿Y qué tiene que ver esto con la masacre de Simjat Torá y todo lo que le siguió? Exactamente. En el marco de la reeducación que debe sufrir el pueblo israelí —una reeducación de la que es el único responsable, y con «él» me refiero al esfuerzo que cada ciudadano debe realizar consigo mismo (como se dijo en 1948: «Porque la frontera está en el corazón de cada soldado»)— no hay lugar para hablar del «acuerdo de paz con Egipto». Este es un acuerdo de seguridad cuasi-económico que sirve a diversos intereses de ambos países. Ni paz ni seguridad. Calificar de "paz" la postura egipcia hacia Israel es perpetuar el autoengaño que constituye, y solo constituye, la base y explicación fundamental de la masacre de Simjat Torá. Solo después de admitirlo podremos proceder a la creación de comisiones de investigación sobre el funcionamiento del Primer Ministro, el gobierno, el Mossad, el Shin Bet y las Fuerzas de Defensa de Israel, e incluso, si alguien lo desea, sobre el tribunal, la Fundación Wexner, etc. Y si algo aprendí de la masacre de Simjat Torá es que ya no hay lugar para el autoengaño. Llamar "paz" al acuerdo parcial de seguridad cuasi-económico con el Estado enemigo de Egipto es un grave autoengaño. Y ahorrémonos el debate inútil sobre qué es mejor: Sí, un acuerdo de seguridad cuasi económico es mejor que la situación anterior («estado de guerra», como lo definió Yigal Allon, uno de los pocos que en aquel entonces se cuidó de evitar el autoengaño, una excelente razón para que la industria «académica» de la mentira haga todo lo posible por enterrar su legado). Pero la paz no es la solución. Y aquí está la bandera israelí. Espero que las autoridades de Facebook no consideren añadir una imagen de la bandera israelí como un acto de incitación o algo parecido.

נשאלתי בשיבתי כהיסטוריון, מה היה האירוע המרכזי שהביא לתמורות של העת החדשה - זו תשובתי הצנועה

 שינויים באורח החיים האנושי אף פעם לא באים מאירוע אחד, אלא אם מדובר במוות מיידי והמוני, כמו זה שבא על תושבי ליסבון בשנת 1755 כשגל צונאמי אדיר שטף את העיר וקבר את רוב יושביה.

אבל הכוונה בשאלה היא כמובן לשינויים חיוביים ולכן המוקד צריך להיות על פעולה אנושית ולא על שגעון רגעי של הטבע (שאגב, מה שהתרחש בתקופת הנאורות הביא בין השאר ליצירת כלים שמאפשרים לאדם בימינו להתמודד גם עם תקלות מפתיעות כמו צונאמי).

ובכן, לא ארוע אחד אלא סדרה ארוכה מאד של תהליכים, לאו דווקא ארועים, אבל גם ארועים, שיחד יצרו באזורים מאד מוגבלים בעולם, מערב ומרכז אירופה וצפון מזרח אמריקה, שינויים מפליגים באורח החיים האנושי.

בין היסטוריונים וגם לא היסטוריונים נהוג לקיים ויכוח על השאלה האם יש סיבה מרכזית אחת לשינוי, ואם כן מה הוא. פעם היה מאד פופולרי הויכוח האם האדם היחיד, המיוחד, ניוטון או להבדיל היטלר, הם אלו שמביאים שינוי, או שמא מדובר בתהליכים, ואז לא משנה אם היה ניוטון או לא, גילויי הפיזיקה שלו היו באים בערך באותו הזמן, כנ"ל לגבי היטלר.

בנוסף ובמקביל התקיים וממשיך להתקיים ויכוח על השאלה מה חשוב יותר, הכלכלה כלומר האינטרסים החומריים או התמורות ברוח ובתודעה. קצת מזכיר את הקלישאה 'חפש את האשה'\'חפש את הכסף' (ויהיו שיחברו את הכסף ואת האשה) כשבאים לדון בפולטיקאים או בכלל.

אני בכל אופן לא מקבל מראש את הגישה המחפשת את הגורם המרכזי שמסביר הכל, אלא כמו נגיד מי שנחשב לאחד מגדולי החוקרים של הנושא, מקס וובר (1864–1920), שהציע לראות את השינוי כמערכת שלמה של תהליכים שמשפיעים זה על זה, לא פעם ממש בלי כוונה.

הדוגמא הכי מפורסמת הקשורה בוובר, והיא גם סוג של תשובה לשאלה הזו, הגם שהיא לא מיוחסת ישירות לנאורות, היא האופן בו השפיעה האתיקה הפרוטסטנטית על רוח הקפיטליזם, כלומר איך שינוי בדת הנוצרית במאה ה-16, הביא עם הזמן להתפתחות תופעה מאוחרת יותר, הקשורה בהחלט לתקופת הנאורות: הקפיטליזם.

דוגמאות אחרות הקשורות ישירות לתקופה המכונה 'הנאורות', או 'תקופת האורות', או 'ההשכלה', ושבדרך כלל נהוג לסמן אותה במאה ה-18 בעיקר, הן השינויים בתחום התפתחות המדע והפצתו (למשל המפעל האדיר של האנציקלופדיסטים, שעצם הכוונה שלהם - שאף מומשה על ידם - לסדר את הידע על פי הא-ב ולא על פי תפיסות דתיות כאלו ואחרות, מייצג את הנאורות אולי יותר מכל דבר אחר שכן ללא ידע נגיש אי אפשר לעשות כלום), וכמובן המהפכות הפוליטיות של המאה ה-18: ארה"ב 1776 וצרפת 1789.

על כל אלו יש להוסיף את התחזקות ההשפעה ההדדית בין מדע לטכניקה, כלומר הנכונות של מדענים לרתום את הידע לטובת שינויים בחיים האנושיים (תרופות וביוב למשל ואחר כך תקשורת ותחבורה) ונכונות מצד הממציאים ללמוד מדע. וברקע כמובן התפתחות המסחר שהיום מכנים אותו 'גלובלי', ושכבר אז היו לו סממנים כאלו, וכשמדובר במסחר מדובר בהרבה יותר מהעברת סחורות, שכן כשמגיעים לנמל רחוק במזרח אסיה, פוגשים לא רק תבלינים ובדים וצעצועים מעניינים, אלא תפיסות עולם מפתיעות ומסקרנות.

ואולי זה הדבר החשוב ביותר בתקופת הנאורות: קידוש הסקרנות, הנכונות ללמוד דברים חדשים, ההבנה שהאדם בדרך כלל לא יודע כמעט כלום, ושלכן החיים הם לימוד. וזה מסביר מדוע בתרבויות שאימצו את ההנחה שהאדם לא יודע כמעט כלום הגיעו להישגים הגדולים ביותר במדע התיאורטי והיישומי (בכל התחומים, כולל נשק כמובן) ואילו תרבויות שעד היום משוכנעות שאין להן מה ללמוד ומי ללמוד, נמצאות מאחור בכל תחום. לא צריך ללכת רחוק כדי לדעת למי הכוונה. עם כל הכבוד לנפט (שגם אותו, כדי להפוך אותו לעושר, יש להזרים למקומות בהן יש תעשייה מפותחת…).

57 שנים ללכתו של אשכול - ארבע סיבות לזכור אותו כאחד הגדולים אם לא הגדול מכולם (עם כל הכבוד ללא מעט ראשי ממשלה אחרים, כולל זה שמוביל כרגע מערכה קיומית נגד אויב האויבים של המפעל הציוני)

איכשהוא חמק ממני יארצייט לא פחות חשוב מזה של יגאל אלון. ב-26 בפברואר 1969 הלך לעולמו לוי אשכול, ראש ממשלה נפלא שנפלאותו גדולה יותר ביחס למקומו (הזעום) בזכרון הקולקטיבי, ועוד יותר ביחס לדימויו: האיש עם השלייקעס, חצי-קפה-חצי-תה, זה שמתפשר ומתפשר עד שמסכימים אתו.

נסתפק בציון ארבעה עניינים המדגימים את רוחו גישתו פועלו ותרומתו:

א. ביטול הממשל הצבאי - נושא שעמד במחלוקת מרה לכל הפחות מאז הטבח בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956: מפ"ם וחירות ביקרו את המדיניות הזו על יסוד טהרני טיפוסי (אצל מפ"ם 'אחוות עמים' ואצל חירות 'אחוות ליברלים'); יגאל אלון של 'אחדות העבודה-פועלי ציון', מתח ביקורת על מפ"ם ועל מפא"י גם יחד, כשאמר שבנושא האזרחים הערבים בישראל יש לנקוט "לא נאיביות ולא ציניות".

בהתאם, ביקר אלון את המדיניות הזו על בסיס ממלכתי פשוט - כל מה שיש לעשות ביחס לערבים הסוררים (כי רובם לא) ניתן לעשות באמצעות כלי הממלכה הקיימים, מבלי צורך לפגוע במעמדו של ציבור שלם. אשכול היה בין אנשי מפא"י שאחזו (גם בעניין זה) בעמדות דומות לזו של אלון. בבוא היום, לכשנהיה ראש ממשלה (ממשלתו הושבעה בתחילת ינואר 1966), הוא ביטל את הממשל הצבאי.

ב. העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל. בכך ביטא גישה ממלכתית ראויה לשמה (כלומר שונה מזו של בן-גוריון, אבי המושג ומנהיגו, שאמנם נהג ממלכתיות בשורה ארוכה של עניינים, אבל באותה נשימה עשה שימוש בממלכתיות לצורך פוליטיקה-לעומתית מהסוג המוכר במקומותינו ב-20 השנים האחרונות).

ג. הכנת צה"ל לסיבוב הבא ששכנינו היקרים הבטיחו גם הבטיחו וקיימו ושבו וקיימו. נזכיר שאשכול היה ביסודו איש משק וחקלאות וכלכלה וכספים. ולכן אפשר היה לחשוד בו - ובצדק - שהוא יבכה על כל אגורה שהלכה (אולי) שלא לצורך להוצאה ולא להשקעה (והרי זה יסוד היסודות של החשיבה הגזברית, בין בקנה מידה פרטי, בין בקנה מידה ציבורי).

ועם זאת, ודווקא בשל כך, תחת הנהגתו כראש ממשלה מ-1963 (אחרי פרישת בן גוריון ב16 ביוני אותה שנה), ובהמשך למדיניותו כשר אוצר לפני כן, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהושבעה ממשלתו השנייה (ינואר 1966), אשכול, כראש ממשלה ושר בטחון, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא דיין, הוא ולא אחר, אחראי מרכזי לבנייתו וציודו של צה"ל, ובקיצור: אשכול הוא האדריכל של הנצחון הצבאי בששת הימים.

ד. הנהגת המשק הישראלי למעבר מכלכלה-הירואית שהיתה נחוצה בימי הדרמה הגדולה חסרת התקדים (באמת, ולא כעוד קלישאה של כתבי ספורט ושאר רפי שכל) של קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50': כבר ב-1959, בהיותו שר אוצר, החל אשכול להוביל מהלכים לשילובו של המשק הישראלי נטול השכנים הראויים לשמם (אפילו חשמל ישראל חייבת לייצר לעצמה ולעצמה בלבד והיא איננה יכולה לחלוק במעמסה כמו, נגיד, בלגיה ולוקסמבורג עם צרפת וגרמניה), במסגרת השוק האירופאי.

המהלך הזה דרש שינוי מבני, ושינוי מבני עושים או בהסכמה רחבה (שבמציאות של חברה אזרחית עוברית בישראל כמעט בלתי אפשרי להשיג כי כוווווולם רוצים עוד טיפה יותר וכוווווולם מסתכלים בצלחת של השכן), או בצעדים פיסקאליים (מיסוי, שער חליפין וכדומה) וריאליים (השקעות ופיתוח).

אשכול הנהיג מדיניות זו בתמיכת השותפים הקואליציוניים בעלי הנטייה הקונסטרוקטיבית, כן, מה לעשות, שוב פעם יגאל אלון ומפלגתו 'אחדות העבודה' (אלון מונה לשר העבודה ב-1961 על בסיס הקואליציה שבנה אשכול עבור בן-גוריון המותש מפרשת לבון, והקואליציה כללה את 8 חברי הכנסת של 'אחדות העבודה' ולא את ה-20 של הליברלים כפי שבן-גוריון רצה או לפחות לא דחה על הסף כאפשרות).

ב-27 במאי 1975 יחתום שר החוץ יגאל אלון על ההסכם הכלכלי עם השוק המשותף, עוד צעד שהזניק את כלכלת ישראל קדימה. עד אז, בין 1959 ל-1975, ייאלץ ראש הממשלה ושר הבטחון אשכול להנהיג מ-1966 את 'המיתון היזום', אחד הצעדים האמיצים, הנחוצים והמועילים ביותר, אך גם השנויים במחלוקת על יסוד פרשנות א-היסטורית מהסוג שאני מנתח במאמר זה, שנדחה לפרסום ללא כל נימוק על ידי כנופייה שרירותית של פסיבדו-אקדמאים, ושלמרות זאת, עם פרסומו החופשי מצנזורה בבלוג שלי, למרות שהוא מקיף מעל ל-10000 מלים, הוא זכה ל-935 כניסות.

ונזכיר כי בימי ממשלתו השנייה, מינואר 1966 ועד ההפיכה המשטרית שחוללו חברי מפלגת רפ"י המופקרים ב-1 ביוני 1967 (ארבעה ימים לפני פרוץ 'ששת הימים'), בסיועה של העיתונות ההיסטרית המוכרת במקומותינו עד עצם היום הזה, סבל אשכול לא "רק" מהכפשות של ליצני 'ארץ נהדרת' של אותה תקופה (קישון המאוס ודומיו), אלא מצידם של בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שהסתובבו בעולם כולו, ועל ספסלי האופוזיציה (לשם הגיעו אחר תבוסת מפלגת האווירה הנבובה שהקימו לקראת בחירות ה-2 בנובמבר 1965: בניגוד לתחזיותיהם הם זכו ב-10 מנדטים בלבד, למרות השמות הנוצצים, הטלאי האופנתי על העין ופטפוטי "המדע" של שימון לשם מה יש ללמוד היסטוריה פרס): שלושת המוסקטרים הללו, נשענים כאמור על עיתונות אוהדת לאנשים חושבים, הסבירו לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, בעברית ובאנגלית, שממשלת אשכול היא 'ממשלת בוגדים' כי היא 'הפקירה את בטחון המדינה'.

וזאת למה? כי ראש הממשלה אשכול הספיק לחתום ב-10 במרץ 1965 על 'הסכם הבנות' עם ארה"ב, שכלל את 'סעיף העמימות' המפורסם, אבל שחשיבותו המדינית נפרסת לעינינו המשתאות ממש ברגעים אלו: ברית-למעשה בין ארה"ב לישראל, על יסוד מעמדה הבטחוני של ישראל, כן, כבר ב-1965, בזכות מי? נו, בזכות אשכול.

לוי אשכול. געגועים. גם להומור.