א. למי קראת פשיסט
המלים 'למי קראת פשיסט?' הן (בין השאר) כותרת של ספר חדש מאת ג'ונה גולדברג, עיתונאי, מסאי, בלוגר, אושיית רשת, אמריקני, לפי השם בוודאי יהודי, לפחות במוצא, אבל מה זה חשוב. ואולי כן. כך או אחרת, מדובר על פי מה שכתוב בפינה העליונה מצד שמאל (דווקא), בספר שצעד כמה שבועות במקום הראשון ברשימה המכובדת של הניו יורק טיימס.
אמנם הוא עוסק בארה"ב, אבל הכריכה האחורית שלי מבטיחה לתת תשובות לשאלות האלו למשל: מדוע שנאו הפשיסטים והנאצים את הדת ואת השוק החופשי? (רמז: כל מי ששונא את הדת ואת השוק החופשי הוא פשיסט ונאצי). מה הקשר בין תורת הגזע הנאצית לפוליטיקת הזהויות של ימינו? (רמז: מי שנוסע לקראקוב ללמוד על שורשי משפחתו נגוע מבלי דעת בתורת הגזע הנאצית). מדוע תכנן השמאל הפרוגרסיבי לחסל את העניים ואת השחורים? (רמז: מי שרוצה לבער את העוני הוא פרוגרסיב ופרוגרסיב אצל ג'ונה גולדברג הוא פשיסט ופשיסט זה בהכרח נאצי). מה הקשר בין הרומנטיקה הפגאנית של הנאצים לתורות העידן החדש? (רמז: אם את מדריכת יוגה ענוגה העומדת על הראש בסוף שיעור פילאטיס דעי לך שבעורקייך זורמת רומנטיקה פגאנית נאצית ולא דם אנושי סטנדרטי).
אם מדובר היה בפייסבוק, הרשומה הזו היתה מסתיימת כאן. לצורך גילוי נאות הייתי מוסיף שכל התוספות הבאות אחרי המלה 'רמז' - אם זה לא היה ברור - הן שלי. אבל השאלות המופיעות בגופן מודגש, הן השאלות המופיעות בכריכה האחורית, ומכיוון שלא כולם סתומים כמו שאולי גולדברג חושב, הרי שאפשר להפיק מהשאלות התמימות הללו, בכלל ובפרט כשזוכרים את שם הספר, תובנות ברורות לגבי הנחות היסוד העומדות מאחוריו.
אבל זה לא פייסבוק, אלא בלוג, ובבלוג כותבים כמה שרוצים, ומכיוון שמדובר בספר בעייתי שבארה"ב הוא כבר רב מכר ואולי הוא יהיה כזה גם בארץ הקודש, ראוי לכתוב עליו קצת יותר מאשר עשר שורות.
ב. דמגוגיה
אולי סימן ראשון לבעייתיות של הספר הזה היא בתרגום הקלוקל אך המכוון כמובן של כותרתו המקורית. כי באנגלית הוא נקרא 'פשיזם ליברלי' (liberal fascism).
ויש גם סימן שני: באנגלית כותרת המשנה מבטיחה לספר על 'ההיסטוריה הסודית של השמאל האמריקני, ממוסוליני ועד לפוליטיקת הזהויות'. ואילו בעברית החליט מי שהחליט לתת את כותרת המשנה הזו: "ההיסטוריה המוכחשת של השמאל ממוסוליני עד פוליטיקת הזהויות".
תגידו 'בשביל מלה אחת ורבע אתה מטריח אותנו?', ואני אומר, 'כן'. בלי קשר להסכמה שבשתיקה שטורח הכתיבה הארוכה מאד שאני נכנס אליה כרגע - ובכוונתי להתייחס רק ואך ורק להקדמה למהדורה העברית מאת הפילוסוף ובוגר מחשבת ישראל איש 'הבית היהודי' ד"ר רונן שובל, ואולי לעמוד האחרון בספר - עלי, ואילו טורח הקריאה היא עליך בלבד.
כן, כי להשמטת המלה 'אמריקני' מכותרת המשנה והסתפקות במלה 'שמאל' היא לא מקרית בלשון המעטה, בדיוק כפי שתרגום הצירוף 'ההיסטוריה הסודית' ל'היסטוריה מוכחשת' גם היא לא מקרית. ומה שלא מקרי, ביי דפינישן, הוא מכוון, והכוונות כאן ברורות לחלוטין.
גם כי בדרך כלל אף אחד לא קורא ספרים בני כ-500 עמודים, וגם כי מי שבכל זאת מחזיק את הספר מסתפק בכותרת, בכותרת המשנה ובכריכה האחורית. ואולי, תוך כדי שהוא עומד בחנות הספרים או ברחבת שבוע הספר, הקורא הסקרן קורא את ההקדמה למהדורה בעברית.
וזה בדיוק מה שעשיתי אני. ואת זה בכוונתי לעשות כאן ברשומה הזו, באופן שיטתי: הרשומה הזו תתייחס להקדמה של הפילוסוף ובוגר מחשבת ישראל ד"ר רונן שובל, ואתפלמס עם כל דבריו שבמלה אחת ניתן לסכמם, כמה צפוי כדמגוגיה. ואין זה אומר ששובל טועה בכל מה שהוא כותב. אכן יש בשמאל (בדיוק כמו בימין) תופעות משונות בלשון המעטה. אבל כפי שנראה להלן, שובל הולך רחוק מדי, קודם כל בהכללה המיותרת שהוא עושה בדברו הן על 'השמאל' והן על 'הימין', ושנית - וזה לא פחות ואולי הרבה יותר חמור - בדוגמאות ההיסטוריות שהוא נותן, כמו אלטלנה למשל (פרומו). בקיצור, הליכה פסבדו-מלומדת רחוק מדי היא במלה אחת: דמגוגיה.
ויסלחו לי היוונים הקדמונים שנקראו דמגוגים. והרי פירושו המקורי של המושג צח וטהור: כשם שפדגוג הוא מחנך הילד, או במלה אחת מורה (או הורה), כך המלה דמגוג הוא מחנך העם. לא זה המקום לברר כיצד הפך המושג החיובי הזה לבעל קונוטציה שלילית ביותר. אבל ללא כל צל של ספק, מדובר במפעלם המונומנטלי של מאות או אלפים של רונן שובלים שבמשך כ-2500 שנה ידעו לקחת דבר, להפוך אותו על ראשו, להוציאו מהקשרו, לתבל בקצת זנגביל כוסברה וכמון, ולהגיש לעם, כלומר ל"עם", תבשיל מבושל להפליא. איזה מזל שנכון לעכשיו גם אנשים נקלים כמוני אוחזים לא רק בחופש הביטוי אלא בכלים המאפשרים את מימושו. אז קדימה, לדרך. 11 עמודים שלמים לפנינו. להתראות בעוד כמה שעות.
ג. מגלים את גלילאו
"פשיסט הוא ימני שמנצח בויכוח" - ג'ונה גולדברג. זה המוטו של ההקדמה. וכששמאלי מנצח בויכוח מה? נו, ברור, הוא ימני. כי אם הוא שמאלי וניצח בויכוח הרי שהוא בוגד.
בלירשותו של הקורא את הפסקה הראשונה לא אעתיק מלה במלה. רונן שובל עושה בה אנלוגיה בין תורתו של גולדברג לתורתו של גלילאו. "אמנם גולדברג אינו גלילאו" מקפיד לכתוב שובל (ולא זה המקום להראות שגם גלילאו ההיסטורי לא היה בדיוק הגלילאו של הדמגוגים, אפשר לקרוא על כך בין השאר בספרו של ג'ון גריבין 'ההיסטוריה של המדע'). "אבל הוא (כלומר גולדברג) בהחלט כופר ביעילות בעיקרי האמונה העכשוויים".
'כופר' בלי ספק. 'ביעילות'? תלוי את מי שואלים. אך חשוב מכך: מה הם בדיוק 'עיקרי האמונה העכשוויים?' החוכמות של 'מסיבת התה? הרעיונות המופלאים של סמוטריץ' אודות חובתה של ישראל להתנהל על פי חוקי המלך שלמה? הדוגמות של פקידי האוצר אודות כוחו המאגי של הנומרטור?
כל התשובות נכונות כמובן ואפשר להוסיף עליהן עוד בערך 5694 לפני הפסקת הצהריים. אבל יש גם אפשרות אחרת: הואיל וגולדברג, יליד 1969, ש"מאמריו מתפרסמים ב-200 ויותר עיתונים וכתבי עת בארה"ב" כפי שמקפיד לספר לנו שובל (ואל תגלו לו שיש בארה"ב לפחות 1300 עיתונים ועוד כמה מאות כתבי עת), אדם ש"הוא מהאינטלקטואלים השמרנים המוכרים בארצות הברית" כפי שמספרת לנו הכריכה האחורית, ומכיוון שבעיני שובל הוא סוג של גלילאו, לא ממש, רק כמעט גלילאו, הרי שברור שב'עיקרי אמונה עכשוויים' הכוונה לכל מה שאיננו 'אינטלקטואליה שמרנית' מבית המדרש של הימין החדש. במקרה שלהם הרי מדובר באמת מוחלטת כפי שנגלה בעצמנו אם נטרח ונקרא את "הסודות של ההיסטוריה המוכחשת".
'עיקרי אמונה עכשוויים' - אם להמשיך את האנלוגיה על גלילאו - הם נחלת הכנסייה של השמאל, שכבר בשלב זה קל להבין שעל פי האמת המוחלטת של שובל את גולדברג, היא למעשה פרוגרסיביזם שהוא למעשה פשיזם שהוא למעשה נאציזם (וניו אייג' וכל השאר).
ד. על מצוות נטילת קורה
גם עכשיו אין צורך בהעתקה מדוייקת של הדברים. אחרי שסיים עם גלילאו גולדברג, שובל מסביר לנו ש-500 העמודים שופעי המידע שלפנינו, מסודרים "על שני צירים עיקריים. האחד - מחקר אינטלקטואלי אודות שורשיו הפשיסטיים של הליברליזם האמריקני בן ימינו". הקורא בוודאי ירצה לשמוע כיצד גולדברג את שובל מגדירים פשיזם ואכן הגדרה כזו מופיעה בהמשך, סבלנות, היא אפילו הגדרה טובה מאד. אבל לפני זה, לציר השני, שהוא "סמוי יותר" כפי שמתאר אותו שובל.
"המהלך ה"סמוי" בא לידי מימוש עם "הפיכת הקערה על פיה בכל הקשור לשימוש במושג 'פשיזם' כמילה נרדפת לימניות או שמרנות". להלן, אחרי ששובל מצטט קובלנה של גולדברג לפיה "הזיהוי של הנאציזם עם 'רוע צרוף' " הביא לכך ש"השמאל הבינלאומי" (הבינלאומי!!) "שמר לעצמו זכות בלעדית לקבוע שכל אדם שאינו רצוי לו הוא נאצי או פשיסט". או במלים של שובל (ואני מבקש מכולם לשלוף מהארנק את דף המסרים של נתניהו): "אם תתמוך בנו אתה טוב, אם לא אתה בוגד ססמולן". סליחה, קפצו לי האצבעות. אצל שובל זה מסתיים אחרת, הנה זה שוב (הפעם בלי דף המסרים של נתניהו): "אם תתמוך בנו אתה טוב, אם לא, אתה פשיסט".
אין לי ספק שכשד"ר רונן שובל - עוד לפני שהיה דוקטור - למד מחשבת ישראל, לפחות אחד מהמורים שלו לימד את הטקסט המופיע בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב'.
"לפי גולדברג" ממשיך שובל, "השימוש במלה פשיסט נועד לתכלית ברורה: לסלק מישהו מדיון ולשלול את הלגיטימציה גם מעצם הדיון". הואיל והדברים מיוחסים לגולדברג, לא אטריח גם אותו בעיון בדף התלמוד הנזכר. "זוהי ספירלת ההשתקה" ממשיך שובל על גולדברג, שהתוצאה שלה היא ש"השיח הציבורי מידלדל והולך, עד שבטווח הארוך נגרם שינוי במציאות הפוליטית עצמה". את המלים האלו אפשר להעתיק ולהדביק במאמר המתאר כיצד הצליח דונאלד טראמפ לעקוף מימין אפילו את מסיבת התה על דלות השיח המצמררת שייצרו אנשיה, ולקיים בדיוק את מה שתאר כאן שובל בשם גולדברג: שיח ציבורי מדולדל שסופו שינוי במציאות הפוליטית עצמה'.
הואיל ושובל עצמו מתכוון לעשות גיור של התיזות המופלאות של גולדברג למקרה הישראלי, אחסוך כרגע את הרמזים והאנלוגיות המתבקשות לנתניהו, השיח המדולדל והמציאות הפוליטית. כך או אחרת, לפני האנלוגיה האקטואלית (מסיבת התה-הבית היהודי) יש אנלוגיה היסטורית (רייגן-בגין).
ה. געגועי לז'בו
רשות הדיבור לשובל: "גולדברג ממחיש את טענתו בדוגמאות למכביר, אך עינו של הקורא הישראלי תתעכב בוודאי על הדוגמה הבאה:
אשר לרונלד רייגן, הוא נהנה משיקום תדמיתי שכמותו לא ידע פוליטיקאי אחר בהיסטוריה המודרנית של אמריקה. וכמוהו גם בארי גולדווטר, שהפך לפתע גיבור הממסד הליברלי. נדמה שהליברלים בארה"ב מתאהבים בשמרנים מתים כדי להכות בהם שמרנים חיים... שניהם (רייגן וגולדווטר) היו אבירי החירות, שכונו פשיסטים בפי ברוני האטטיזם"
לפני שנעבור לאנלוגיה - את מקומם של רייגן וגולדווטר יתפסו לא פחות מאשר בגין וז'בוטינסקי - נעיר את המובן מאליו, והוא שלאדם יש נטיות נוסטלגיות ולכן עצם העובדה שתדמיתו של מנהיג רחוק טובה מזו של מנהיג קרוב, היא כמעט מובנת מאליה. לינקולן הפך לסוג של קדוש. בימים בהם כיהן כנשיא, מילא הוא עבר על שורה של חוקים לטובת קידום מדיניותו הנכונה והמבורכת, דימוי היה של אדם דו-פרצופי, מה שהביא אותו לאותה תגובה מפורסמת: 'וכי אם הייתי דו פרצופי הייתי שומר דווקא את הפרצוף הזה?' (מוסכמה היא שלינקולן היה איש מכוער. אינני מסכים לה, אבל זה לא העניין). או צ'רצ'יל, שדקה אחרי שסיים להציל את העולם החופשי (עם מעט עזרה מידידים) הובס בבחירות שהתקיימו ב-1945, מה שלא פוגע בתדמיתו המאוחרת כראש הממשלה הטוב ביותר בתולדותיה של בריטניה. ובצדק.
אבל שובל הוא פילוסוף וג'ונה גולדברג גם הוא לא היסטוריון, אז למה שנקפיד עימם בקטנות. אנלוגיה מפוארת לפנינו, אז נחזיר את המיקרופון לד"ר שובל: "האין הדברים מזכירים את יחסו של השמאל (הציבור מתבקש להקפיד על הגיית הא הידיעה לפני המלה 'שמאל'! כידוע, כמו לבן ואמא, גם שמאל יש רק אחד) אל מנהיגי הימין ז'בוטינסקי ובגין? בן גוריון לדוגמא, כינה בזמנו את ז'בוטינסקי 'ולדימיר היטלר' [...] ובגין זכה בין היתר לפשקוויל בעיתון ניו יורק טיימס ב-1948 (וכאן בא ציטוט משמים למדי של הניו יורק טיימס שאכן השווה את מפלגתו של בגין "למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית".
אכן תמונות קשות. הניו יורק טיימס, כך מסתבר אולי, היה בטאונה של מפ"ם ב-1948, או שאולי כפי שמציעים חכמי 'תורת המחנות' בן גוריון - כפי ששלט ב'העולם הזה' שהשמיץ אותו מבוקר עד ערב - משך בחוטים של העיתון הניו יורקי המכובד ישירות מהצריף שלו בשדה בוקר. אמרנו "השמאל" או לא אמרנו. אז הנה שוב: "השמאל".
ולגופו של עניין. אין לי ציפיות מגולדברג אבל אני משוכנע שרונן שובל יודע לעמוד בקלות על ההבדלים בין דרכם הפוליטית הן של ז'בו והן של בגין לבין זו של מושאי הביקורת של "השמאל" בישראל: נתניהו אם להיות ממש קונקרטיים, ולידו יש להציב דמויות מופלאות לכשעצמן (מנקודת מבטן של תפיסות העולם האזרחיות, הדמוקרטיות, הלאומיות, התרבותיות, ואפילו, ממש ממש אפילו, בוודאי במקרה של ז'בו, הכלכליות!!) כמו מירי רגב, דוד ביטן, שקד, בנט וסמוטריץ' כנגד כולם.
רשות הדיבור לשובל (כדי שלא תגידו שאני מכניס לו מלים לפה): "ואילו היום - ממש כמו שגולדברג מתאר לגבי רייגן וגולדווטר - מועלים ז'בוטינסקי ובגין על נס 'הימין השפוי והמתון' לעומת הימין העכשווי 'הקיצוני והלאומני''. פתאום השמאל (זה חזק ממני: השמאל) מתרפק בערגה על זכרם של ז'בוטינסקי ובגין המושמצים בזמנם, ומשתמש בהם כדי להצליף במנהיגי הימין של ימינו".
המושמצים והנעימים... אף מלה על ההשמצות של המושמצים... והס מלהזכיר את 'מפנקסו של פשיסטן' (טוב, אולי אבא אחימאיר בימינו היה מוגדר גם הוא כססססמולן בוגד כי לא סביר שהוא היה הופך לעוד מלחך פינכה של המלך).
כן ד"ר שובל, כן, וממש ממש כן, יחסית אל כל החבורה הנפלאה הזו (ביבי ושות'), אני, איש "השמאל" (ואין לי שום כוונה חלילה לוותר על הא הידיעה!! אני, גידון לוי, הניו יורק טיימס, נועם חומסקי, רוג'ר ווטרס, רוגל אלפר, יגאל אלון, לוי אשכול, אדוארד הית', צ'ה גווארה, ג'ון קנדי, ניקיטה כרושצ'וב, פידל קאסטרו ודייאגו ארמנדו מראדונה, כוווווולנו, גם ברק, אהוד ואהרון, כווולם 'השמאל') ממש מתגעגע גם לבגין וגם לז'בוטינסקי.
ו. אז מה זה פשיזם
"כדרכן של תופעות פוליטיות, גם לפשיזם ניתנו הגדרות רבות מספור על ידי הוגים וחוקרים שונים. גולדברג מציין את המרכזיות שבהן, אך נזהר מלהתיש את הקורא בדיונים עקרים, שכן ככלות הכל, הפשיזם הוא עוד ביטוי למאבק העתיק נגד החופש האנושי. כמו הקומוניזם והנאציזם גם הפשיזם הוא מימוש של קולקטיביזם קיצוני, אם כי בעוצמה שונה. ביסוד התופעות הללו מונחת התפישה שלפיה על המדינה להתערב בכל תחומי החיים - החל ממרחבי הפרט דוגמת יחסי מין ומשפחה, דרך שליטה ריכוזית במערכת הכלכלית, ועד לניהול המערכת הפוליטית עצמה. הפשיזם לגווניו שואף לקבל אחריות על כל היבטי החיים, וחותר לאחידות במחשבה ובפעולה. כלי הפעולה המרכזיים של הפשיזם הם לחץ חברתי וכוחנות".
עד כאן שובל. ותודה על הגדרה מועילה ובהירה. אני מתפתה לבקש מהקורא לעקוב אחר כל הפיסקה הזו תוך שהוא מחזיק תמונה של נתניהו ביד, ולבחון את האפשרות שעל פי ההגדרה של שובל, נתניהו זוכה בציון גבוה מאד בסולם הפשיזם, אבל אני מתאפק כרגע. אז לא אמרתי כלום. תחזירו את התמונה של נתניהו לארנק. ולמה? כי שובל רוצה לומר עוד משהו: אחרי ההגדרה שאמנם כללה שלוש תופעות היסטוריות (קומוניזם, נאציזם, פשיזם שלצורך העניין נניח שבהקשר הזה הוא זה שעליו חתום מוסוליני), הגיע הזמן ליישם אותה. כך עובד המדע: מהתיאוריה לשטח ובחזרה וחוזר חלילה.
"הפרוגרסיבים" ממשיך שובל, "ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את 'הקידמה' באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמא קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי". הנה זה שוב:
"הפרוגרסיבים" ממשיך שובל, "ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את 'הקידמה' באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמא קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי".
אני מתפתה לעזוב את הקורא בשקט, כי הפיסקה הבאה של שובל מדהימה עוד יותר. אבל אני לא יכול לקחת הימור ולהניח שהדברים 'מדברים בעד עצמם'. קודם כל כי די ברור לי שלרוב הקוראים הישראלים המושג 'פרוגרסיבים' בכלל ובהקשר האמריקני בפרט איננו מוכר. שנית, התעלול הרטורי של שובל כל כך מדהים ברדידות שלו, שהוא אולי נשמע עמוק ומשכנע לאלו - כמוני למשל - המשוכנעים שהאקטיביזם השיפוטי של אהרון ברק לאו דווקא תרם לביסוסו של שלטון החוק בישראל (ותופעת נתניהו הוא עוד הוכחה לכך, אמנם לא הגדולה אבל כרגע הבוערת ביותר). אז טורקי טורקי.
ז. אז מה זה פרוגרסיביזם
אני משוכנע ששובל נוסע ברכב, עושה שימוש בחשמל, וכשהוא כותב הקדמות לספרים הוא מחפש מושגים באינטרנט. אני מקווה בשבילו שהוא מגשים בחייו את חופש המצפון שלו בתחומי התזונה, התרבות והפעילות המינית. אין לי צל של ספק שאם הוא חי בזוגיות, הוא מתייחס לשותפתו או לשותפו לחיים (ואני מקווה שהוא מעריך את שתי האפשרויות הללו כלגיטימיות) באופן שוויוני. ואם אני טועה לגבי שובל - ואין לי צל של ספק שאני לא טועה, ולא, אינני מכיר אותו - אני לא טועה לגבי 99% מהאנשים, לפחות 99% מהאנשים, שקראו את ספרו של גולדברג, שקראו את ההקדמה של שובל, שקוראים את הדברים שלי כרגע, שהם כאלו.
בקיצור, אם על שובל ועלי ועל כל שותפינו במציאות הישראלית חלים או אמורים לחול כל מה שנאמר קודם לכן, הרי שכל או רוב האנשים, כולל אותי, מאמינים ב'קידמה' , וגם שובל, ואם כך, לא ברור מדוע הוא שם את הקידמה בין מרכאות, מרכאות של אירוניה או של ציניות או של ביקורת או של ביטול.
קידמה, ולא 'קידמה'. קידמה. ובלשונות הקשורות ללטינית, כמו אנגלית למשל: פרוגרס. ומי שמאמין, כמו שובל, אני משוכנע, בקידמה, כלומר בפרוגרס, הרי שהוא פרוגרסיב.
אלא מה, שעל מנת לצלוב כ'פשיסטים' את הליברלים בארה"ב (שאולי צריך היה לציין קודם לכן שהם בערך מה שכאן או באירופה מכונה 'שמאל'), יש להצביע עליהם כעל צאצאי הפרוגרסיביזם וזאת על ידי הצגת הפרוגרס כ""קידמה" עאלק, ואת הפרוגרסיבים כפשיסטים ואז לסגור מעגל: פרוגרסיבים=ליברלים=שמאל=פשיזם ("אמנם בעוצמה שונה" בלה בלה).
אז מי היו הפרוגרסיבים בארה"ב? ובכן, ברבע האחרון של המאה ה-19 החלו להתגבש תנועות, ארגונים, מפלגות וכדומה שהמשותף להן היתה אי הנחת בלשון המעטה מהסדר החברתי-כלכלי-פוליטי שנוצר בארה"ב בדור שאחרי מלחמת האזרחים. בקיצור, כי אף פעם אין זמן ללמוד היסטוריה גם כשהיא משמשת כבסיס "להוכחות מאלפות" כביכול, אחרי 1865 ולפחות עד סוף המאה, 'השמרנים' כביכול בארה"ב (הם 'שמרנים' כביכול כי במציאות הם הפכו את המציאות מהיסוד), דגלו בשלטון יחיד של מה שהיום מכנים בארץ 'טייקונים' ובארה"ב של אז הוכר בשם 'טראסטים'.
בגדול, יזמים למיניהם, בשם 'חופש הפרט' (הם הכילו את מושג 'הפרט' גם על חברה בע"מ כלומר על תאגיד אנונימי של בעלי מניות) ותחת דגל 'היוזמה החופשית', הם קיבלו מהמדינה הפדרלית שבין לבין הם - כמו שובל וגולדברג - בזו לעצם קיומה, זכיונות לשורה ארוכה מאד של פעילויות כלכליות שלמעשה מסרו את העושר הלאומי של ארה"ב (אנרגיה, תחבורה, תקשורת, מזון, בנייה, תעסוקה וכמובן - ומעל לכל - המערכת הפיננסית שבלעדיה אי אפשר לעשות מאום) בידיים של קומץ אישים.
כפי שנראה בסוף הסאגה הזו, ישנם אנשים, גולדברג למשל, ושובל, ומילטון פרידמן, ועוד ועוד, המשוכנעים שזו הדרך הנכונה לבנות את הקידמה (כי כל היזמים 'השמרנים' הנ"ל הביאו קידמה, לפחות במישור הכלכלי-טכנולוגי). לגיטימי לחלוטין. אבל על שני דברים הם חייבים להסכים אם הם מצויידים בגרם אחד של יושרה: שאכן מדובר בקידמה ושכל דיבור על 'שמרנות' הוא אחיזת עיניים, ושלמדינה - כ מ ד י נ ה - יש תפקיד מכריע ביצירת הסדר הזה.
ומדוע חשובה ההסכמה הזו? כי על בסיסה אפשר סוף סוף לנסח את השאלות ששובל וגולדברג לא רוצים להציב: האחת - לא האם קידמה אלא איזו, והשנייה - לא האם מדינה אלא לשם מה, בידי מי ואיך.
ובדיוק אלו שתי השאלות שהציבו בפני עצמם קודם כל, ואחר כך בפני החברה האמריקנית, הפרוגרסיבים למיניהם מאז הרגע האחרון - ובעיקר מהעשור האחרון - של המאה ה-19 ועד לעצם היום הזה. הפרוגרסיבים לא היו מקשה אחת. ההיסטוריונים האמריקנים נוהגים לדבר על 'העידן הפרוגרסיבי' ומסמנים את קצותיו בשנים 1890 ו-1920. בשלושים השנים הללו הופיעו מוסדות כמו הפדרל ריזרב, זכות השביתה, מניעת עבודת ילדים, הגבלת שעות העבודה, פיקוח על הסביבה, פארקים לאומיים, עובדים סוציאליים, מוסדות קליטה למהגרים, פיקוח על המזון (ה-FDA המפורסם הוקם ב-1906 אחרי שעיתונאי בשם אפטון סינקלייר כתב על תעשיית הבשר בשיקגו), עיתונאות חוקרת, וזו ממש, אבל ממש רשימה חלקית.
עבור שובל, המתבסס על הוכחותיו "המאלפות" של גולדברג, כל זה ראוי לשם 'פשיזם'.
כשהטייקונים האמריקנים "פרמו באופן שיטתי" את החברה הדרומית למשל, כשם עיצבו למשל את חברת המהגרים בצלמם ובדמותם, כשהם קנו מכל הבא ליד, אדמות ועיירות וסנטורים ושופטים, מדובר היה לשיטת שובל את גולדברג בתהליך טבעי מן הסתם. אבל כשהפרוגרסיבים עמלו במשך עשרות שנים (עד 1920 ואחרי זה מ-1930 במשנה מרץ) כדי לתקן את נזקי הטייקונים, הרי שמדובר ב"פשיזם" כמובן.
ח. "המערכת החוקתית המסורתית"
"הפרוגרסיבים" כתב שובל, "ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את 'הקידמה' באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמא קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי".
אכן, לא טעיתם. שוב העתקתי את הפיסקה המדהימה הזו. כי מה לעשות ובפרק הקודם נאלצתי בשמחה להסביר מה זה פרוגרסיביזם. אז אחרי ששמנו את העניין הזה בצד, הבה נבחן את הטענה המדהימה השנייה, זו המתייחסת למערכת החוקתית 'המסורתית'. למה הכוונה???
אפשרות אחת שהוא כמו סמוטריץ' חולם על מדינה המנוהלת על פי חוקי המלך כפי שמופיעים (כשהם מופיעים והם לא ממש מופיעים) בתורתנו הקדושה, זו שאפילו חז"ל עשו לה כזו דקונסטרוקציה שבקושי נשארו ממנה כמה נוצות מרוטות. חזקה על בוגר מחשבת ישראל שהוא יודע את הדברים הללו (בן סורר ומורה למשל). אז בהמשך להנחות היסוד שלי על רונן שובל, בחור שנולד לא מזמן (ב-1980) וגדל במקום כמו רמת השרון, שאבא שלו היה או עדיין איש הייטק, בחור שלמד בבית הספר הדמוקרטי, בחור שלמד באקדמיה, ובכן, בחור כזה לא יכול להיות שכשהוא כותב 'מסורתי' הוא חושב סמוטריץ'. ולא שאני מאמין שסמוטריץ' חושב סמוטריץ', אבל לא זה העניין כרגע. נותרת אם כך האפשרות השנייה.
האפשרות השנייה שבמלה 'מסורתי' כוונת שובל לתקופה שקדמה ל"מהפכה החוקתית" שנקט בה אהרון ברק הפשיסט הליברלי. ואם זו האפשרות, הרי שאמן ואמן כן יהי רצון. אני בעד שנתניהו למשל, סתם דוגמא, בנאומים שלו ובדפי המסרים, יבטא אמון למערכת החוקתית "המסורתית" שיצרו כאן הקואליציות הראשונות שבנו את המדינה, בהנהגתו (בתחום המשפטי) של ליברל (פשיסט??) ידוע כמו פנחס רוזן. שאגב, א-פרופו פרוגרסיביזם, עמד בראש מפלגה ישראלית שנשאה שם זה מיום הקמתה בספטמבר 1948 ועד ליום השתלבותה ב'מפלגה הליברלית' 13 שנים מאוחר יותר.
אני משוכנע שלמרות שבדרך כלל בחוג למחשבת ישראל לא לומדים זוטות כמו היסטוריה פוליטית, רונן שובל יודע שהבסיס לימין הישראלי הנוכחי המוכר בעיקר בשם 'הליכוד' הוא חיבור של אותם 'ליברלים' של המפלגה הליברלית עם 'חירות' של בגין. האם גם הליברלים של בגין הם פשיסטים? או רק הליברלים העצמאיים למשל, אישים כמו פנחס רוזן כאמור, משה קול, יהודה שערי, יזהר הררי, הם פשיסטיים?
בעיה, לא? כי יזהר הררי הוא האיש שבזכותו נוצרה אותה "מערכת חוקתית מסורתית" ששובל - וגם אני - היה רוצה לראות אותה במיטבה.
ואולי לא הבנתי כלום. כי אולי אני בכלל עושה לשובל הנחות. כי אולי ב'מערכת חוקתית מסורתית' הוא מתכוון למה שהשמרנים בארה"ב מכנים 'די אמריקן וויי', משהו עמוק בהרבה, משהו המתייחס לא לחוקי יסוד, לתיקונים בחוקה, להפרדת רשויות, לשלטון החוק וכן הלאה, אלא למערך חברתי-תרבותי קדוש, כזה שרק 'פשיזם ליברלי' מבית מדרשו של השמאל מסוגל לפרום. כפי שנראה להלן, האפשרות הזו משכנעת בהרבה ולכן מדאיגה פי כמה. כי אם כל מה שהיה לשובל לומר בעניין המערכת החוקתית הוא שאקטיביזם שיפוטי מופרז פוגע בעקרון הפרדת הרשויות ולכן פוגע בדמוקרטיה, הייתי מעודד אותו מהיציע. אבל למרבה הצער הוא לא אומר את זה. הוא אומר דברים אחרים. חמורים. מדאיגים. מקוממים. ואולי סתם מצחיקים. תלוי במצב הרוח.
ט. מהו בעצם פשיזם - ממשיכים לברר את השאלה
"ככלל" כותב שובל, "הרעיונות הפרוגרסיבים-ליברליים מאופיינים לפי גולדברג בגישה קולקטיביסטית קיצונית, ממש כמו הפשיזם. מבחינת הפשיזם הליברלי וצאצאיו, אין מרחב אישי: הכל פוליטי - ביגוד, מין, מוזיקה, אוכל, ספורט, מראה - והכל שפיט. על האזרח למסור עצמו בידיים של מומחים 'אוביקטיביים' (קרי, ליברלים [- הסוגריים והתוכן במקור]), והם יכריעו בשבילו מה ראוי שיעשה או יחשוב. כל זאת בלהט צלבני מוכר של מי שמפיץ את האמת המוחלטת בקרב הילידים הבורים".
את המשפט האחרון אני שולח שוב לאותו דף תלמוד, ואין צורך להרחיב. אכן, מצוות נטילת קורה היא מהקשות ביותר ביהדות. ובכלל.
אבל חשוב בהרבה הוא מה שבא קודם. בפעם הראשונה שקראתי את התאור הזה, קפצתי מתחת למיטה מרוב בהלה. איפה? כאן? אצלנו? האם הרעשים בחוץ זו משאית האשפה של העירייה או התקדמות הוורמאכט?
אחרי שנרגעתי חזרתי למחוזות המקצוע שלי. ריד מיי ליפס: בתקופה הפרוגרסיבית בארה"ב לא היו מחנות ריכוז, לא משטרה חשאית ולא שום דבר העולה מהתאור המצמרר פרי מוחם הקודח של שובל את גולדברג הפחדות.
ולא פחות חשוב גם כן: שימו לב לקפיצה. מרעיונות פרוגרסיביים-ליברליים לקולקטיביזם קיצוני (שלא היה ולא נברא כאמור, כלומר לא בארה"ב ולא בישראל ולא בשום זירה דמוקרטית דומה אחרת), ומקולקטיביזם קיצוני לפשיזם כמובן. מש"ל. הלוגיקה במיטבה. זוכרים את הבדיחה הגאונית המסתיימת במשפט 'מי שאוהב חתולים הוא הומו'?
אגב, בהמשך הדברים נדרש שובל למהפכה הצרפתית כמובן. האם הגדולה ('אימאימא, מם דגושה) של כל התועבות בעולמנו כידוע. "מה שהתחיל כנסיון לממש את רעיונותיו של רוסו בדבר 'חירות' ו'שוויון' בנוסח 'ההסכמה הכללית' הוביל במהרה למופע אימים טוטליטרי".
נכון, הוא הוביל לשם. אבל לא רק לשם. הוא הוביל לרפורמה אגררית ולשוויון אזרחי אפילו ליהודים ומאוחר יותר לחינוך הציבורי החילוני והחינמי ולחלוקת העושר ולייצור של עושר גדול פי כמה ולמודל לחיקוי לשורה ארוכה של עמים, העם היהודי כלול גם כן, שרצו - כמו הצרפתים של אז - להיות עם חופשי בארצם.
אכן כן, דוגמטים מסוגם של רובספייר "התעלמו מההתנגשות המובנית שבין 'חירות' לבין 'שויון' " כפי שניסח זאת שובל, אבל אפשר גם לא להתעלם מההתנגשות המובנית הזו ולחפש ללא הרף, באמצעות דיון היסטורי ופוליטי מדוייק ואחראי, איזון בין שני הערכים הללו. שובל אבל מצטט את רובספייר ולפני שנקרא את הדברים אני שוב ממליץ לעשות מאמץ ולקיים מצוות נטילת קורה. שובל שוב לא הצליח כנראה. "כפי שאמר רובספייר: יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם". נשמע מוכר? ידעתי שכן.
י. התא המשפחתי המסורתי
כאן שובל את גולדברג הפקות כבר ממש שוברים שיאים. "המוסדות האנושיים הפגומים הם מטרת האיכות הראשונה ובהתאם לכך הליברלים חותרים בהתמדה לנתץ כל פרה קדושה. 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה' גורס האינטרנציונל, וזה הרעיון: המוסר, המשפחה ושאר המוסדות האנושיים שנוצרו לאורך ההיסטוריה צריכים להיעלם כדי שאפשר יהיה לבנות את האוטופיה המבוססת על השכל הטהור".
ממש ממש מיד יש שוב פעם נאצים והפיתוי להתפלש במדמנת טרבלינקה אכן גדול. אבל סבלנות, סבלנות. פירסט סינג פירסט. יהיה זמן גם לפעמיים היטלר בתנור, אני מבטיח. כי גם כאן יש להבין למה כוונת המשוררים בדברם על 'המוסר' ועל 'המשפחה' שנוצרו כפי שהם כמובן, עד שעלו על הבמה הפרוגרסיבים ב-1890 או פנחס רוזן 60 שנה אחר כך, לאורך ההיסטוריה.
איזה מוסר? מוסר העבדים? מוסר כבודה בת מלך פנימה? מוסר הכה את היהודי והצל את הצאר? מוסר לפיו עד 1973 (!!!!!!!!!!!!!!!!) הומוסקסואליזם הוגדר בארה"ב כמחלת נפש?
ואיזו משפחה מסורתית? זו שאונס בעל את אשתו אינו אונס כי הבעל בעל את אשתו? זו שצרה צרורה וחרבון ושבר הם נחלת אלו שהביאו רק בנות לעולם? זו שהבן הבכור יורש בה את הכל ושאר אחיו שיחפשו את עצמם? זו שחוקי הירושה מבדילים באופן מוחלט בין בנים לבנות? זו שנבנית משידוך כפוי המבוסס קודם כל על שיקולי ייחוס ותועלת?
מזל ששר המשפטים הנוכחי של ישראל הוא הומוסקסואל מוצהר, ומזל שהוא מלחך פינכה של נתניהו שאחרת הרי הוא היה אוטומטית ממוקם כמו אלשייך, כמו רבלין, כמו סער וכן הלאה, אנשי ימין שמצליחים מדי פעם לפתוח את הפה, כאנשי 'סססססמול' שעל פי שובל את גולדברג הם לא פחות מנאצים. תודה לשר המשפטים אוחנה. תודה לרבע מליון צועדים במצעד הגאווה בתל אביב ולמספר גבוה בהרבה - 15 אלף - בירושלים (כל מטר מעל לים ורחוק ממנו שווים כך וכך במכפלת משקלו של מצעד הגאווה).
כמעט שחררתי אתכם מהמשך הדיון בנושא 'המשפחה המסורתית', אבל אני לא יכול ללכת הלאה (כן, כן, הנאצים מחכים והפיתוי גדול, ענק!) לפני שנזכיר כי הימין החדש בארה"ב בכל אופן, ואצלנו יהודים מסורתיים נאמנים ומופלאים, הרחוקים ת"ק פרסה מאוטופיות שכלתניות ליברלו-פשיסטיות, הם הקלגסים הפוגעים נכון לעכשיו בדרך כלל רק בדיבורים ובחוקים במשפחתיות הרווחת המבוססת על הערך העליון של המהפכה הצרפתית: החירות.
הבטחתי נאצים, אז הנה: "לא פלא, למשל, שגם הקומוניסטים וגם הנאצים נלחמו נגד התא המשפחתי המסורתי. גולדברג ממחיש זאת באופן מאלף, בין היתר על סמך כתביו של היטלר עצמו". שעל זה נאמר 'וואלה'. ועל השאלה מה הקשר בין הרעיונות המופלאים של היטלר, לרעיונות בעניין המשפחה אצל הקומוניסטים, לבין מה שיש בין שני אלו כל אחד לחוד ושניהם ביחד, ולאתגר המשפחתיות בעידן של עיור תיעוש הגירה ותרבות חופשית, אני לא מסוגל לענות, אפילו לא אם אתאמץ ואעשה את עצמי חכם כמו רונן שובל. גדול עלי.
י"א. דימויים ושקרים קדושים
"כטבעם של רעיונות מופרכים" כותב שובל, "גם האידיאות הפרוגרסיביות מתנפצות שוב ושוב אל סלעי המציאות". נכון, בדיוק, הפדרל ריזרב, חקיקת העבודה, הגבלת המונופולים כדי להבטיח תחרות, תברואה טובה יותר, שירותי כיבוי אש, חינוך ציבורי, רשימה חלקית, כל אלו 'אידיאות מופרכות שהתנפצו על סלעי המציאות' (לעומת ההבלים של ואן הייק או מילטון פרידמן למשל, שם הרי מדובר באידיאות טבעיות שהוכיחו עצמן שוב ושוב ושוב ושוב ושוב כידוע, תשאלו את מיליארדי אזרחי 'העולם השלישי').
המיקרופון שלך רונן, תן בראש: "אך אין לכך חשיבות של ממש בעיני הליברלים (ולמי שהחמיץ את הקפיצה מפרוגרסיבים לליברלים, אז הנה שוב שובל במופע אדיר של קפיצות בנג'י מסעירות). ההצלחה, לתפישתם, אינה הדבר העיקרי - ולאור הכשלונות החוזרים, אף אינה חשובה כלל: לעשייה עצמה ערך מוסרי-תיאולוגי גואל. גולדברג מראה כיצד הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה (איזה מזל שיש נאצים) פעלו פעמים רבות בלי תכנית ערוכה ('כוחות השוק' יעני??), מתוך התפישה שעצם הפעולה מבטאת ערך מהותי. אותו רעיון ממש אומץ בידי הפרוגרסיבים (שהופיעו על במת ההיסטוריה לפני הנאצים אבל מה זה משנה, קפיצות בנג'י הן דבר מסעיר כאמור), שתבעו 'פעולה פעולה פעולה'. כך צעק האס-אה הצועד ברחובות, כך צעקו הסטודנטים בקמפוסים של שנות הששים בארה"ב".
כך צעק ז'בוטינסקי בכל הקונגרסים הציוניים, כך צעקו הרביזיוניסטים ברחובות פתח תקווה, כך צעק בגין בכיכר ציון. אבל עוד לא הגענו ברצינות לפרק הישראלי, הוא ממש ממש מעבר לסיבוב. סבלנות. כי יש עוד טיעון אחד קטן, גדול מאד, ויש גם שוב פעם נאצים, איזה כיף אז קדימה: "גולדברג" כתב שובל, "עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידיאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל'מיתוס' הסורליאני (כלומר של סורל): הרעיון שאפשר ליצור 'דימוי' או 'שקר קדוש' שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר".
אני לא מומחה להלכה אבל שמעתי מושג שנקרא 'הידור מצווה' ואני מקווה שהוא חל גם על מצוות נטילת קורה, הנחוץ כאן במיוחד, ואם זה לא ברור, וכדי שהקורא המותש לא יאלץ לעלות למעלה, אמנם פיסקה אחת, הנה זה שוב (מלות המפתח הן 'דימוי' ו'שקר קדוש' אבל גם 'ויתור על חירות' פשוטו כמשמעו ותרתי משמע): "גולדברג" כתב שובל, "עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידיאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל'מיתוס' הסורליאני (כלומר של סורל): הרעיון שאפשר ליצור 'דימוי' או 'שקר קדוש' שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר".
"הדר ז'בוטינסקאי" אמרנו? אז הנה, שוב: 'הדר ז'בוטינסקאי". מבחינה זו, ורק מבחינה זו, נתניהו, האביר הגדול של הימין הישראלי, הוא תלמיד מובהק של ז'בוטינסקי. אמרת נתניהו אמרת דימוי. ואת כל השאר ניסח היטב שובל, כשקורה ענקית תקועה לו בין העיניים.
י"ב. המקרה הישראלי
סוף סוף חוזרים הביתה. מוציאים את המרצע מהשק. מה גולדברג מי גולדברג למה בכלל חשוב לנו לטרוח בעיון בעוד מהדורה של מחלת הנפש הציבורית המוכרת גם בשם 'החברה האמריקנית'. אמר כבר מי שאמר, שבארה"ב יש לאנשים הזכות להתבטא, אבל אף אחד לא חייב להקשיב. ואמר חכם אחר שהחברה האמריקנית נבנתה על חופש המצפון ועל הזכות לאמונה דתית כלשהיא (אין גוד ווי טראסט החלו לכתוב על שטרות הדולר אי אז באמצע המאה ה-19, אבל הקפידו שלא להוסיף באיזו גרסא של גוד ומה זה בדיוק אומר), אבל שיותר ויותר אמריקנים עושים שימוש בחופש המצפון הקדוש (באמת) לא כדי לאהוב את הזולת (בשם אלוהים) אלא כדי לשנוא אותו (בשם אותו אלוהים).
ואמר מי שאמר - והיה זה נסים קלדרון בספרו בן ה-20 עוד מעט, איך שהזמן רץ, 'פלורליסטים בעל כורחם' - שכאן נעוץ אחד ההבדלים המהותיים בין ישראל לארה"ב: באמריקה כולם מדברים ואף אחד לא מקשיב ולאף אחד לא אכפת שאף אחד לא מקשיב ואילו בישראל כולם מדברים וכולם רוצים שיקשיבו להם ולכולם אכפת אם מקשיבים להם או לא.
או בקיצור, הספר הזה בכלל וההקדמה של שובל בפרט חשוב רק ואך ורק כחלק מהויכוח על עתידה של ישראל. וזו סיבה מספיק טובה לשרוף יום שלם על שובל ולכתוב נכון לעכשיו משהו כמו 5000 מלים. אז קדימה, מאמץ אחרון, המקרה הישראלי. שוב, רשות הדיבור לרונן שובל: "בחינת לוז טיעוניו של גולדברג לנוכח המציאות הישראלית מוליכה למסקנות מטרידות. רעיונות וזרמים טוטליטריים פעפעו בעורקי היישוב בישראל עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה, בזכות ההשפעה המכרעת של אנשי העלייה השנייה על היישוב העברי ועל מדינת ישראל הצעירה. אי אפשר להבין את הסזון, את אלטלנה, את הרעיון הקיבוצי ואת התנהגות המוסדות הלאומיים בלי להביא בחשבון תפישת עולם זו".
אכן תמונות קשות. למרבה הצער עלי לדון בכל אחת מהן. זו בכל אופן הכותרת: הסזון, אלטלנה, הקיבוץ והמוסדות הלאומיים הם ביטויים לתפישת עולם טוטליטרית. לא פחות. (הייתי מת להיות זבוב על זכרון המטמון של המחשב של שובל ולבדוק כמה פעמים הוא כתב ומחק וכתב ומחק וכתב ומחק את המלה 'נאצים' בהקשר הזה אבל אני לא ולכן זה רק אני והדמיון שלי).
י"ג. הסזון
הפרטים רשומים בויקיפדיה. השאלה היא האם מדובר בצעד המבטא טוטליטריזם ואם כן אז מאיזה צד. ובכן, את ההחלטה לצוד סרבני-מרות אשר בשם "העם" (ועוד נחזור ל"עם" בהמשך) עמדו לפגוע בהישגים השבירים של הישוב היהודי, בשעה דרמטית, הירואית, קשה, מורכבת ורגישה, קיבלה הנהגת הישוב באופן בלתי-טוטליטרי בעליל. לא 'רק' שמדובר היה בקואליציה מגוונת שכללה 'אפילו' ציונים דתיים', אלא שבקרב 'השמאל' המשוקץ התנהל ויכוח מר על הדרך הנכונה לבצע את הפעולה הנחוצה הזו. משעשע לחשוב שאותו מחנה המקרקר כבר 25 שנה 'אל תתנו להם רובים' ותובע בצדק אחריות גורפת של ההנהגה הפלסטינית על כל בלון ועל כל קסאם ועל כל רקטה ועל כל סכינאי מזרח ירושלמי, לא מצליח להבין עד היום מדוע הסזון לא רק שהיתה פעולה מתבקשת, אלא מוצדקת ואף מוסרית, קודם כל מנקודת מבטה של הסיסמא שאימץ אותו מחנה: 'המחנה הלאומי'.
אבל ראוי להזכיר לפחות עוד דבר אחד, שישמש אותנו כשנדבר בעוד רגע על אלטלנה. היה זה ז'בוטינסקי שהחליט 'לעשות שבת לעצמו' והקים את 'ההסתדרות הציונית החדשה' מתוך מחשבה שהוא הוא 'העם' ושבתור 'העם' מותר לו לקום בבוקר ולהרגיש שהוא מוכרח ללכת ולפגוע באחדות השבירה מלכתחילה שאיפיינה את התנועה הציונית בתקופה בה לא היתה לה ריבונות ובקושי עמדו לרשותה שלושה ידידים וכמה גרושים בקופה.
מתנצל, אינני יכול להתאפק. בתקופתו של ז'בוטינסקי מי שנקט פוליטיקה עצמאית, לעומתית, דורסנית, בדיוק כפי שהוא רצה לעשות ולא עמד לו הכוח כי כאמור ליהודים בכלל וגם לז'בוטינסקי לא היה שום כוח או לפחות מעט מאד, מעט מעט מאד כוח, היו הרודנים הטוטליטרים המשמשים לגולדברג את שובל דמגוגיה בע"מ חזור ושמוש: מוסוליני, סטלין, היטלר. המשותף לשלושתם: השתלטות על המערכת בשם 'טובת העם'. רוסו ורובספייר כבר אמרנו? אז נוסיף עליהם את ז'בו. כל ההפרש בין ז'בו למושא ההערצה שלו (מוסוליני אם זה לא ברור) הוא במישור המעשים. מוסוליני הצליח (ואבוי להצלחה), ז'בוטינסקי נכשל. את הסזון יש להבין אם כך כחוליה נוספת בשרשרת המאבק בין גורמים בציונות שהבינו שתנאי להצלחתה הוא קבלת מרות (וחלוקת תיקים בהתאם למחלוקת היסודית הקיימת בעם הבוחר), לבין גורמים בציונות שבשם "העם' הערטילאי (לא זה שהולך לקלפי אלא זה שכותבים עליו מאמרים חסודים) לא קיבלו את עקרון המרות או ליתר דיוק התנהגו כאילו 'העם' הוא שם נרדף של סבתא שלהם.
י"ד. אלטלנה
לא הייתי סומך על ויקיפדיה במקרה הזה אבל למי יש זמן לקרוא את המחקר הראוי היחיד שפורסם עד עתה לפני כ-41 שנה כבר (אבל מי סופר) על ידי אורי ברנר, הבן של, תחת הכותרת המפתיעה 'אלטלנה'. ולא, 'הגרסא של הימין' כביכול, שראתה אור באותה השנה איננה גירסא שנייה אלא פמפלט אידיאולוגי לגיטימי לכשעצמו אבל לא מחקר ולא היסטוריה של הפרשה.
אז מה עושים? אולי קוראים את המאמר המעולה הזה מאת אמנון ברזילי, . בכל אופן, בהמשך ישיר לפרק הקודם, פרשת אלטלנה היא המשך ישיר של הסזון. אותם אישים בערך, אותו הויכוח, אותו הסיפור. מצד אחד נבחרי ציבור שנשענים על עם קונקרטי שהצביע בקלפי, ומצד שני אישי ציבור הנשענים על עם ערטילאי שרק הם - כמיטב המסורת הטוטליטרית - יודעים מי הוא 'העם' האמיתי ומה הוא חושב ומה נחוץ לו.
א-פרופו מאמרו המבריק של ברזילי: אחת הטענות המרתקות שיש בו הוא האופן בו הימין דווקא, הוריד עם השנים את 'האשמה' מכתפיו של בן גוריון (שב-1948 היה כידוע גם ראש ממשלה וגם שר בטחון וגם בן גוריון) והעביר אותה לקצין הבכיר בשטח, שהגיע תל אביבה כדי לבלות עם חברתו הלאה לאה, ולחושך היריות שנורו ברחוב הירקון על ידי עריקי צה"ל חיילי אצ"ל לשעבר קיבל עליו באופן טבעי את הפיקוד על ההתרחשויות.
יותר מאוחר האיש הזה ירצח ועיתונאי ידוע בימין, השם שמור במערכת, יכתוב עליו באחד מימי הזכרון להרצחו שעל הרצח אחראי למעשה הוא עצמו כי הוא הרי התחיל, הוא - יצחק רבין אם זה לא ברור - היה הראשון שירה מסיבות פוליטיות ביהודי. או בקיצור: מהתותח הקדוש לאקדח הקדוש. סגירת מעגל.
הדר ז'בוטינסקאי כבר אמרנו? תפארת המליצה היא חלק מהותי בהדר הזה. כמה חבל שהדר זו רק שכונה בחיפה. במציאות יש מעט מאד הדר. יש פוליטיקה. ופוליטיקה כפי שמלמדת פרשת אלטלנה היא שדה של מאבק. ואת המאבק אפשר לעשות או עם באלוטס או עם בולטס כמו שאומרים האמריקנים. ההכרעה של בגין להתעלם מהכרעת הבאלוטס, חייבה את מי שעמד בראש המערכת על יסוד הכרעת הבאלוטס, לעשות שימוש בבולטס. ואגב, כפי שמראה אורי ברנר, מי שירה את הירייה הראשונה בחוף כפר ויתקין היו כמובן אנשי ההדר, אלו ששרו על איך בדם וביזע יקום לנו גזע גאון ונדיב ואכזר. על גאון ונדיב אפשר להתווכח.
ט"ו. הקיבוץ
חטאי הקיבוץ מזכירים את אלו של היהודים באירופה במאה ה-19. הם חטאו בעוני, במחסור, במחוייבות לתיקון עולם, במחוייבות הציונית, בכשלון, בהצלחה, במתירנות המינית, בנסיונות למשפחתיות אחרת, בתיקון מעמד האשה, בדיכוי האשה, בהליכתם לפריפריה דווקא, בהליכתם למרכז דווקא כדי להרבות כוח, באדישותם החברתית, במעורבותם החברתית, בהתנשאות, בתמימות, בפעילותם הפוליטית, באדישותם הפוליטית, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. ואיך שכחתי: החטא הגדול של תפיסת כל הגבעות המיוערות בארץ שבראשן בריכת שחייה (ומתנדבות משבדיה).
מי כמו המחנה המהולל ששובל הוא חלק ממנו ידע לקיים גם המעשים הנגזרים מהאנטישמיות הזו: הכה את הקיבוצים והצל את הבנקים, הכה את הקיבוצים וחלק בחינם אדמות לטייקונים ולקבלנים, הכה את הקיבוצים והצל את הליכוד.
התבקשה עוד אנלוגיה כמובן, זו שחוללה את ספרו החשוב של אלחנן יקירה 'פוסט ציונות פוסט שואה': הקיבוץ כמחנה ריכוז. במהדורה הבאה שובל, במהדורה הבאה. לא לשכוח. הקיבוץ כמחנה ריכוז.
ט"ז. המוסדות הלאומיים
בדיוק. אותם מוסדות שמנחם בגין הסית המון לתקוף ולהרוס, אותם מוסדות שבשלב הלאומי הלא-ריבוני אביו הרוחני של בגין, ז'בו, תבע 'לשבור'.
המוסדות הלאומיים בכל אופן, בהמשך ישיר לכל מה שנאמר עד כאן בפרקים 'הישראליים', ביטאו את רצון העם כפי שתורגם במעבר מהקלפי למסדרונות הכוח, כוח שכל מטרתו היתה ונותרה 'בניין אומה' ציוני בארץ ישראל. מוסדות לאומיים כמו הקרן הקיימת לישראל (שמטרתה לרכוש אדמות להתיישבות יהודית) או כמו 'אוצר התיישבות היהודים' (בנק שמטרתו לסייע בהתיישבות יהודית) או כמו המפלגות למיניהן (שמטרתן לשמש כגורם מתווך בין הציבור לבין מנהיגיו, בין רעיונות לבין גיבושן כתכניות, בין תכניות מגובשות לאפשרויות מימושן) או כמו ארגוני עובדים (שמטרתם לשמור על זכויות העובדים, להעשיר את עולמם, וגם לייצר מקומות עבודה ועל הדרך לסלול ולבנות את הארץ) או כמו קופות חולים (שמטרתן לשמש כקופות של אנשים בריאים שיודעים שיבוא יום והם יהיו חולים) ואפשר וצריך להמשיך את הרשימה הזו וכאן דווקא ויקיפדיה יכולה בהחלט לתרום.
עבור ז'בו ואנשיו כל אלו היו בבחינת 'יום קטנות'. הם אכן בזו ל'עוד דונם ועוד עז' והמשוררים שלהם צהלו אפילו כשקיבוץ העמק למשל נפגע משריפה.
עבור הרונן שובלים של מימתירצו זה אפילו לא יום קטנות, אלא טוטליטריזם. במהדורה הבאה שובל, לא לשכוח את הגסטאפו (שב"כ בעברית) ואת השטאזי (שב"כ בעברית).
י"ז. האליטה הישראלית
איזה מזל שגם להיסטוריה יש סוף. הסזון, אלטלנה, ישראל הצעירה, כל אלו היו ואינם. ב-1977 התחולל מהפך כידוע, ושובל מקפיד לצטט את דבריו האומללים של יצחק בן אהרון: "אם זו הכרעת העם, אינני מקבל אותה". לזכותו של שובל יש לומר שהוא לא מיחזר את השקר לפיו בן אהרון אמר שיש להחליף את העם. אבל את מה שבן אהרון אמר בדם ליבו, מתוך חשש לגיטימי - אולי מוטעה - לעתידה של ישראל, יישם כפי שנאמר לעיל ז'בוטינסקי משנת 1923 ועד מותו ב-1940: הוא לא קיבל את הכרעת העם, כי העם היה הוא.
אבל שוב אני נגרר להיסטוריה. לשובל יש טיעונים חשובים מאד על האקטואליה הישראלית. בעמוד 16 בספר, הוא בא חשבון מוצדק לחלוטין עם האקטיביזם השיפוטי המופרז של אהרון ברק. אבל גם כששובל פוגע, הוא מחטיא. "לא על בסיס החוק הכתוב החל בית המשפט לכפות את תפישת עולמו על הממשלה והכנסת. אהרון ברק הסביר כי 'הציבור הנאור' (קרי הוא והשותפים לדעותיו [הסוגריים והתוכן במקור]) משקף את התפישות ואת הערכים הראויים, שבמידת הצורך ניתן לכפותם על הציבור גם בניגוד לדעתו".
אזרחות101 רונן שובל. אזרחות101: ראשית, אין דבר כזה 'דעת הציבור', אפילו לא בצפון קוריאה. הציבור הוא מכלול של כל מיני אנשים בעלי כל מיני עמדות. את מה שקבוצה מסויימת רואה כהכרעה לא נכונה של בית המשפט, עשוייה קבוצה אחרת לראות כהכרעה נכונה מאד. שנית, כל הרעיון של מערכת המשפט הוא שבהעדר דרכים אחרות להכרעה (בהסכמה למשל, כמו שכולנו עושים 50 פעם ביום עם חברים, בני משפחה ושותפים במקום העבודה) הכרעתו של בית המשפט היא בכפייה. לא יתכן אחרת. שכן אם זה יתכן אחרת פירושו שאין צורך בהכרעת שופט.
אבל זה עוד כלום. רשות הדיבור לרונן שובל: "כדי לממש את עליונות האדם הנאור ואת ערכיו האוניברסליים, האוליגרכיה החדשה תוקפת ללא הרף את רעיון מדינת הלאום וריבונות העם".
נזכיר שהכותב - רונן שובל - הוא בין השאר המייסד של תנועת 'אם תרצו'. למי שלא קלט את הרמז, התנועה הזו לקחה את שמה מהמלים הכי מפורסמות שכתב בנימין זאב לא-נתניהו אלא הרצל: 'אם תרצו אין זו אגדה'. לפני כמה וכמה שנים התקוטטתי עם אנשים מהתנועה המשונה הזו (היא משונה כי את מה שנכון בה היא צועקת חזק מדי ואת מה שלא נכון בה היא לא רואה) ואני בכל פעם נהנה לכתוב את הדברים הבאים: דברי שובל לפיהם נאורות אוניברסלית מנוגדת למדינת לאום ריבונית הם הבל הבלים לא 'רק' מבחינה לוגית והיסטורית (ההולנדים למשל הם גם הולנדים וגם אירופאים וגם 'סתם' בני אדם שאוכלים עוגיות) אלא קודם כל מנקודת מבטה של הציונות בכלל ושל הציונות על פי מי שניסח את המלים 'אם תרצו' בפרט.
הרונן שובלים כמובן לא היו רוצים שנקרא בכלל בכתבי הרצל. הם היו מעדיפים שנלעס את התבשיל שרקחו עבורנו האינטלקטואלים של מכון שלם. אבל מי שיסתפק אפילו בנאום המפורסם אל הפמליה פרי עטו של חוזה המדינה, החבר הראשון והמקורי של תנועת 'אם תרצו' (בנימין הרצל אם זה לא ברור), יגלה שהאיש החכם הזה ראה באוליגרכיית הממון - ולא באוליגרכיית המשפט (שהיא אוליגרכיה לכאורה מכמה וכמה סיבות) - את הסכנה הקיומית לחברה החופשית בכלל ולזו היהודית בפרט.
אבל מה שעוד יותר מקומם, וזו אמירה יחסית, כי בכל רגע מקומם אותי דבר אחר במשנתו של שובל, הוא הקטע הבא: "לכן האליטה הישראלית קוראת מדי פעם להכפפת החוק הישראלי לחוק הבינלאומי, להעדפת זכויות האדם המופשטות כל זכויות האזרחים הממשיים, ולהרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון על פני אלו של הכנסת והממשלה. רמיסת המנגנונים הייצוגיים של הדמוקרטיה ועמעום הזהות הלאומית הם הכלים שבאמצעותם יוכל המיעוט הנאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו [...] הרשות השופטת נעלית על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת [...]כך קבוצה בעלת עולם ערכי אחד מבקשת לכוף את ערכיה על הרוב, ומי שמעז להתנגד לה ולכן על הדמוקרטיה הופך מיד לבוגד-ססמולן". אופס, שוב התפלק לי. שובל כתב "הופך מיד לפשיסט". כנראה חשבתי יותר מדי על בנימין זאב נתניהו כשהעתקתי את הקטע.
מי זו "האליטה הישראלית" ד"ר שובל.. כבר 42 שנה שהליכוד בשלטון, עם הפסקה קלה שירייה בסופה ועוד 18 חודשים של שכרון חושים אהודברקי. את ההקדמה הזו פירסמת ב-2019. עשר שנים שבנימין זאב נתניהו הראשון והיחיד הוא ראש הממשלה כאן. על מי אתה מדבר כשאתה מצביע על יכולתו של "מיעוט נאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו"? אני חשבתי על משרד האוצר, על חוק ההסדרים, על הנומרטור. כל אלו מבטאים את עליונות הרשות המבצעת האמיתית על פני שאר מרכיבי הרשות המבצעת המוחלשים על ידי פקידי אוצר שלא 'העם בחר', קל וחומר את עליונות האוצר על פני הרשות המחוקקת.
44 שנים עברו מאז הבחירות של 1933 בהן הביסה מפא"י את הרוויזיוניסטים 44-14 (באחוזים) אם אני זוכר טוב. 42 שנים עברו מאז הביס הליכוד את המערך 44-32 (במנדטים). עד מתי יבבו הביביסטים על 'האוליגרכיה של האליטה הישראלית'????
י"ח. השטויות של יולי תמיר (אבל היא לא המציאה שום דבר)
שובל עושה שירות חשוב. הוא מביא קטעים מדברים שאמרה יולי תמיר, אי אז בימי אוסלו העליזים, ממשלת ברק, 1999. תמיר עשתה תרגיל רטורי קטן מהסוג שסמוטריץ' עושה כל רבע שעה בערך, אני מנחש, בדיוק אותו התרגיל שעשה ז'בוטינסקי במשך 17 שנים בערך, תרגיל שהציע ב-1953 אורי אבנרי ליגאל אלון, תרגיל שהציע ברגע של חולשה ארלוזורוב לוייצמן. "דיקקטורה לשנה" נקרא התרגיל, והוא אכן מקומם. אבל מה לעשות ד"ר שובל, תמיר לא המציאה אותו. לא פחות חשוב: די ברור שאילו היתה עומדת בפניה האפשרות, היא לא היתה מבצעת אותו. מה שאי אפשר לומר על כמה חברים שלך. תבדוק בעצמך, גלה לי אם אני טועה. ובכל מקרה, וזה עוד הבדל ביני לבינך, כשם שאני לא רואה ביולי תמיר נציגה אולטימטיבית של 'השמאל' כך אני גם לא רואה בסמוטריץ' (או בך) נציג אולטימטיבי של 'הימין'.
נאה דרשת כשכתבת כי "התרבות הפוליטית היהודית אינה טוטאליטרית; להפך, היא מקדשת את ריבוי העמדות והדעות". אמן סלה. כמה חבל שז'בוטינסקי ובגין נטו לשכוח את העניין הזה מדי פעם. כמה חבל שעבור בנימין זאב נתניהו 'ריבוי הדעות והעמדות' הוא עניין לגיטימי כל עוד הן כוללות רק את דף המסרים.
ובדיוק מנקודת המבט הנכונה הזו, לפיה התרבות הפוליטית היהודית מקדשת ריבוי עמדות ודעות, התרגיל המחשבתי של תמיר אכן מקומם. "כולנו" אמרה תמיר ושובל מצטט, "הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי... שיקרו לציבור, בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון... היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק.... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו - בסדר, רבותיי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?... אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך".
ז'בוטינסקי לא היה מנסח את זה טוב יותר. וגם לא לוחמי חירות ישראל ואנשי אצ"ל שישבו בירושלים בקיץ של 1948 וטענו שלממשלת בן גוריון אין זכות שיפוט על ירושלים וכי אם רק יביאו להם את הנשק של אלטלנה הם יהפכו את החלטת האו"ם וירושלים השלמה תהיה בריבונות ישראל.
אבל מתחת לרדאר מתרחש התרגיל המחשבתי הזה של תמיר במציאות. אמנם לא המדינית - תמיר וברק וכן הלאה פעלו בתקופה שישראלים רבים רבים, כולל עבדכם הנאמן - האמינו שההנהגה הפלסטינית. כמו זו האירית למשל, מוכנה לשינוי היסטורי, ל'שלום של אמיצים'. הם לא אירים. כולנו טעינו. בלי קשר לשאלה מה באמת התרחש באותן שנים.
המציאות של 'דיקטטורה לשנה' מתרחשת כבר עשרות שנים במישור הכלכלי-פוליטי. על כך מעידים בעלי הדבר עצמם, אישים כמו יורם גבאי או אהרון פוגל. הם אומרים במפורש שהם משתינים על הדמוקרטיה הישראלית בלי קשת אפילו (טוב, הדימוי הציורי הזה שלי, אני מודה, הם מעודנים יותר כמובן, האצילות מחייבת), כי הם יודעים טוב יותר מה נכון למדינה. תקראו כאן למשל, וכאן, וגם כאן. ודברו על זה. ותעבירו הלאה. גם לרונן שובל ולכל החברים מהמחנה הלאומי, ותזכירו להם שלאומיות זה לא רק דגל, סיסמא, המנון וחוק לאום, אלא קודם כל - א-פרופו המהפכה הצרפתית - מימוש של הרעיון הפשוט כל כך, לפיו 'המעמד השלישי' (כלומר 'העם' ברונןשובלית) הוא הכל. הכל זה אומר גם הכלכלה, או קודם כל הכלכלה.
י"ט. גנבים ומילטון פרידמן
מה שמביא אותנו בחזרה לספר. והפעם גולדברג בכבודו ובעצמו: "שמרנים אינם מתנגדים לפעילות ממשלתית. אבל הם שותפים לדוגמה שככלל פעילות ממשלתית היא דבר רע. אין משמעות הדבר שאין יוצאים מהכלל לכלל הזה. אנחנו מאמינים באופן דוגמטי שגנבה זה דבר רע, אבל כולנו יכולים לדמיין מצבים היפותטיים שבהם גנבה תהיה מעשה שאפשר להצדיק. באופן דומה לכך השמרנות מאמינה שתפקיד המדינה צריך להיות מוגבל ושהתערבותה צריכה להיות לא הכלל אלא היוצא מן הכלל".
קשה להאמין אבל זו עובדה. עשר שנים לאחר שהממשל האמריקני העביר 7000 מיליארד דולר (מה שאתם שומעים, שבע פעמים מיליארד פעמים דולר אחד) למערכת הפיננסית הפרטית, זו שהביאה על ארה"ב ועל רוב העולם את הצרות החברתיות במתכונתן השונות (האביב הערבי, יוון, ספרד, ארגנטינה, אבל גם צעירים ישראלים שעובדים שלוש משרות כדי לשלם שכר דירה ולהצליח לקנות בירה), ממשיכים אנשים המוגדרים כ'מבריקים' וכן הלאה, לכתוב את ההבלים הללו.
שוב, פחות אכפת לי ארה"ב. עם כל הכבוד. חברה שממשיכה להתווכח על נחיצותו של התיקון השני היא חברה חולה. יש לקוות שיקרה הנס והחברה הזו תחלים. חשיבות העניין גדולה לעולם כולו. אבל זה לא יקרה כל כך מהר, ועד אז נותר לדאוג מהעובדה שישנם בארץ הזו ציונים נאמנים (אני כותב זאת ברצינות) כמו רונן שובל, שהבלים שמרניים מהסוג שהגולדברגים ממשיכים לייצר בארה"ב כבר עשרות שנים, בניגוד מוחלט למציאות ובלי שום קשר אליה, מתוך זחיחות שאין כמותה, משמשים אותם כבסיס לניהול מדיניות חברתית-כלכלית במדינה הזו שלא דומה לארה"ב כמעט משום בחינה.
איך אפשר לדבר בגנות המדינה כשרשימת אתגרים ארוכה למדי ועתירת מורכבויות עומדת בפני החברה הישראלית. רוב הסעיפים, אגב, דורשים תקציב מזערי יחסית לעוצמה הכלכלית של ישראל, גאוות נתניהו. גרושים. כמה מליונים למעונות חוסים, העלאת שכר לעובדי חינוך ורווחה, הגדלת מספר המפקחים על אתרי בניין, הוספת מיטות לבתי החולים, רכישת עוד קטרים וקרונות לרכבת ישראל. כל אלו גרושים. גובה אי-הביצוע שפקידי האוצר מקפידים לקיים בנחישות ובאדיקות דוגמטית דתית-תיאולוגית אוטופיסטית ולכן לשיטתו של שובל פשיסטית, היא בערך פי שלוש מכל מה שנחוץ כדי שבני ובנות הלאום היהודי והישראלי (כלומר גם יהודים וגם ערבים) ירגישו מעט טוב יותר בבית הלאומי שהליברל הדגול, בנימין זאב הרצל, חזה לפני 121 שנה.
כי כרגע מה שמבצע כאן מי שמשום מה מוכר בשם האורווליאני 'המחנה הלאומי' זה למכור את נכסי הלאום לסינים, ולפגוע באופן שיטתי במרקם החברתי-הפוליטי העדין שמוכר בשם דמוקרטיה.
כ'. "העם"
ובכל זאת מילה אחרונה לשובל: "הספר שלפניכם הוא חומר נפץ אינטלקטואלי. כלי נשק נוסף במלחמת הרעיונות המתחוללת בעולם המערבי בין אליטות ליברליות-פשיסטיות לבין העם". מעתה אמור, נתניהו ומנסחי משנתו, הם 'העם'. כל השאר פשיסטים.
ג.
המלים 'למי קראת פשיסט?' הן (בין השאר) כותרת של ספר חדש מאת ג'ונה גולדברג, עיתונאי, מסאי, בלוגר, אושיית רשת, אמריקני, לפי השם בוודאי יהודי, לפחות במוצא, אבל מה זה חשוב. ואולי כן. כך או אחרת, מדובר על פי מה שכתוב בפינה העליונה מצד שמאל (דווקא), בספר שצעד כמה שבועות במקום הראשון ברשימה המכובדת של הניו יורק טיימס.
אמנם הוא עוסק בארה"ב, אבל הכריכה האחורית שלי מבטיחה לתת תשובות לשאלות האלו למשל: מדוע שנאו הפשיסטים והנאצים את הדת ואת השוק החופשי? (רמז: כל מי ששונא את הדת ואת השוק החופשי הוא פשיסט ונאצי). מה הקשר בין תורת הגזע הנאצית לפוליטיקת הזהויות של ימינו? (רמז: מי שנוסע לקראקוב ללמוד על שורשי משפחתו נגוע מבלי דעת בתורת הגזע הנאצית). מדוע תכנן השמאל הפרוגרסיבי לחסל את העניים ואת השחורים? (רמז: מי שרוצה לבער את העוני הוא פרוגרסיב ופרוגרסיב אצל ג'ונה גולדברג הוא פשיסט ופשיסט זה בהכרח נאצי). מה הקשר בין הרומנטיקה הפגאנית של הנאצים לתורות העידן החדש? (רמז: אם את מדריכת יוגה ענוגה העומדת על הראש בסוף שיעור פילאטיס דעי לך שבעורקייך זורמת רומנטיקה פגאנית נאצית ולא דם אנושי סטנדרטי).
אם מדובר היה בפייסבוק, הרשומה הזו היתה מסתיימת כאן. לצורך גילוי נאות הייתי מוסיף שכל התוספות הבאות אחרי המלה 'רמז' - אם זה לא היה ברור - הן שלי. אבל השאלות המופיעות בגופן מודגש, הן השאלות המופיעות בכריכה האחורית, ומכיוון שלא כולם סתומים כמו שאולי גולדברג חושב, הרי שאפשר להפיק מהשאלות התמימות הללו, בכלל ובפרט כשזוכרים את שם הספר, תובנות ברורות לגבי הנחות היסוד העומדות מאחוריו.
אבל זה לא פייסבוק, אלא בלוג, ובבלוג כותבים כמה שרוצים, ומכיוון שמדובר בספר בעייתי שבארה"ב הוא כבר רב מכר ואולי הוא יהיה כזה גם בארץ הקודש, ראוי לכתוב עליו קצת יותר מאשר עשר שורות.
ב. דמגוגיה
אולי סימן ראשון לבעייתיות של הספר הזה היא בתרגום הקלוקל אך המכוון כמובן של כותרתו המקורית. כי באנגלית הוא נקרא 'פשיזם ליברלי' (liberal fascism).
ויש גם סימן שני: באנגלית כותרת המשנה מבטיחה לספר על 'ההיסטוריה הסודית של השמאל האמריקני, ממוסוליני ועד לפוליטיקת הזהויות'. ואילו בעברית החליט מי שהחליט לתת את כותרת המשנה הזו: "ההיסטוריה המוכחשת של השמאל ממוסוליני עד פוליטיקת הזהויות".
תגידו 'בשביל מלה אחת ורבע אתה מטריח אותנו?', ואני אומר, 'כן'. בלי קשר להסכמה שבשתיקה שטורח הכתיבה הארוכה מאד שאני נכנס אליה כרגע - ובכוונתי להתייחס רק ואך ורק להקדמה למהדורה העברית מאת הפילוסוף ובוגר מחשבת ישראל איש 'הבית היהודי' ד"ר רונן שובל, ואולי לעמוד האחרון בספר - עלי, ואילו טורח הקריאה היא עליך בלבד.
כן, כי להשמטת המלה 'אמריקני' מכותרת המשנה והסתפקות במלה 'שמאל' היא לא מקרית בלשון המעטה, בדיוק כפי שתרגום הצירוף 'ההיסטוריה הסודית' ל'היסטוריה מוכחשת' גם היא לא מקרית. ומה שלא מקרי, ביי דפינישן, הוא מכוון, והכוונות כאן ברורות לחלוטין.
גם כי בדרך כלל אף אחד לא קורא ספרים בני כ-500 עמודים, וגם כי מי שבכל זאת מחזיק את הספר מסתפק בכותרת, בכותרת המשנה ובכריכה האחורית. ואולי, תוך כדי שהוא עומד בחנות הספרים או ברחבת שבוע הספר, הקורא הסקרן קורא את ההקדמה למהדורה בעברית.
וזה בדיוק מה שעשיתי אני. ואת זה בכוונתי לעשות כאן ברשומה הזו, באופן שיטתי: הרשומה הזו תתייחס להקדמה של הפילוסוף ובוגר מחשבת ישראל ד"ר רונן שובל, ואתפלמס עם כל דבריו שבמלה אחת ניתן לסכמם, כמה צפוי כדמגוגיה. ואין זה אומר ששובל טועה בכל מה שהוא כותב. אכן יש בשמאל (בדיוק כמו בימין) תופעות משונות בלשון המעטה. אבל כפי שנראה להלן, שובל הולך רחוק מדי, קודם כל בהכללה המיותרת שהוא עושה בדברו הן על 'השמאל' והן על 'הימין', ושנית - וזה לא פחות ואולי הרבה יותר חמור - בדוגמאות ההיסטוריות שהוא נותן, כמו אלטלנה למשל (פרומו). בקיצור, הליכה פסבדו-מלומדת רחוק מדי היא במלה אחת: דמגוגיה.
ויסלחו לי היוונים הקדמונים שנקראו דמגוגים. והרי פירושו המקורי של המושג צח וטהור: כשם שפדגוג הוא מחנך הילד, או במלה אחת מורה (או הורה), כך המלה דמגוג הוא מחנך העם. לא זה המקום לברר כיצד הפך המושג החיובי הזה לבעל קונוטציה שלילית ביותר. אבל ללא כל צל של ספק, מדובר במפעלם המונומנטלי של מאות או אלפים של רונן שובלים שבמשך כ-2500 שנה ידעו לקחת דבר, להפוך אותו על ראשו, להוציאו מהקשרו, לתבל בקצת זנגביל כוסברה וכמון, ולהגיש לעם, כלומר ל"עם", תבשיל מבושל להפליא. איזה מזל שנכון לעכשיו גם אנשים נקלים כמוני אוחזים לא רק בחופש הביטוי אלא בכלים המאפשרים את מימושו. אז קדימה, לדרך. 11 עמודים שלמים לפנינו. להתראות בעוד כמה שעות.
ג. מגלים את גלילאו
"פשיסט הוא ימני שמנצח בויכוח" - ג'ונה גולדברג. זה המוטו של ההקדמה. וכששמאלי מנצח בויכוח מה? נו, ברור, הוא ימני. כי אם הוא שמאלי וניצח בויכוח הרי שהוא בוגד.
בלירשותו של הקורא את הפסקה הראשונה לא אעתיק מלה במלה. רונן שובל עושה בה אנלוגיה בין תורתו של גולדברג לתורתו של גלילאו. "אמנם גולדברג אינו גלילאו" מקפיד לכתוב שובל (ולא זה המקום להראות שגם גלילאו ההיסטורי לא היה בדיוק הגלילאו של הדמגוגים, אפשר לקרוא על כך בין השאר בספרו של ג'ון גריבין 'ההיסטוריה של המדע'). "אבל הוא (כלומר גולדברג) בהחלט כופר ביעילות בעיקרי האמונה העכשוויים".
'כופר' בלי ספק. 'ביעילות'? תלוי את מי שואלים. אך חשוב מכך: מה הם בדיוק 'עיקרי האמונה העכשוויים?' החוכמות של 'מסיבת התה? הרעיונות המופלאים של סמוטריץ' אודות חובתה של ישראל להתנהל על פי חוקי המלך שלמה? הדוגמות של פקידי האוצר אודות כוחו המאגי של הנומרטור?
כל התשובות נכונות כמובן ואפשר להוסיף עליהן עוד בערך 5694 לפני הפסקת הצהריים. אבל יש גם אפשרות אחרת: הואיל וגולדברג, יליד 1969, ש"מאמריו מתפרסמים ב-200 ויותר עיתונים וכתבי עת בארה"ב" כפי שמקפיד לספר לנו שובל (ואל תגלו לו שיש בארה"ב לפחות 1300 עיתונים ועוד כמה מאות כתבי עת), אדם ש"הוא מהאינטלקטואלים השמרנים המוכרים בארצות הברית" כפי שמספרת לנו הכריכה האחורית, ומכיוון שבעיני שובל הוא סוג של גלילאו, לא ממש, רק כמעט גלילאו, הרי שברור שב'עיקרי אמונה עכשוויים' הכוונה לכל מה שאיננו 'אינטלקטואליה שמרנית' מבית המדרש של הימין החדש. במקרה שלהם הרי מדובר באמת מוחלטת כפי שנגלה בעצמנו אם נטרח ונקרא את "הסודות של ההיסטוריה המוכחשת".
'עיקרי אמונה עכשוויים' - אם להמשיך את האנלוגיה על גלילאו - הם נחלת הכנסייה של השמאל, שכבר בשלב זה קל להבין שעל פי האמת המוחלטת של שובל את גולדברג, היא למעשה פרוגרסיביזם שהוא למעשה פשיזם שהוא למעשה נאציזם (וניו אייג' וכל השאר).
ד. על מצוות נטילת קורה
גם עכשיו אין צורך בהעתקה מדוייקת של הדברים. אחרי שסיים עם גלילאו גולדברג, שובל מסביר לנו ש-500 העמודים שופעי המידע שלפנינו, מסודרים "על שני צירים עיקריים. האחד - מחקר אינטלקטואלי אודות שורשיו הפשיסטיים של הליברליזם האמריקני בן ימינו". הקורא בוודאי ירצה לשמוע כיצד גולדברג את שובל מגדירים פשיזם ואכן הגדרה כזו מופיעה בהמשך, סבלנות, היא אפילו הגדרה טובה מאד. אבל לפני זה, לציר השני, שהוא "סמוי יותר" כפי שמתאר אותו שובל.
"המהלך ה"סמוי" בא לידי מימוש עם "הפיכת הקערה על פיה בכל הקשור לשימוש במושג 'פשיזם' כמילה נרדפת לימניות או שמרנות". להלן, אחרי ששובל מצטט קובלנה של גולדברג לפיה "הזיהוי של הנאציזם עם 'רוע צרוף' " הביא לכך ש"השמאל הבינלאומי" (הבינלאומי!!) "שמר לעצמו זכות בלעדית לקבוע שכל אדם שאינו רצוי לו הוא נאצי או פשיסט". או במלים של שובל (ואני מבקש מכולם לשלוף מהארנק את דף המסרים של נתניהו): "אם תתמוך בנו אתה טוב, אם לא אתה בוגד ססמולן". סליחה, קפצו לי האצבעות. אצל שובל זה מסתיים אחרת, הנה זה שוב (הפעם בלי דף המסרים של נתניהו): "אם תתמוך בנו אתה טוב, אם לא, אתה פשיסט".
אין לי ספק שכשד"ר רונן שובל - עוד לפני שהיה דוקטור - למד מחשבת ישראל, לפחות אחד מהמורים שלו לימד את הטקסט המופיע בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב'.
"לפי גולדברג" ממשיך שובל, "השימוש במלה פשיסט נועד לתכלית ברורה: לסלק מישהו מדיון ולשלול את הלגיטימציה גם מעצם הדיון". הואיל והדברים מיוחסים לגולדברג, לא אטריח גם אותו בעיון בדף התלמוד הנזכר. "זוהי ספירלת ההשתקה" ממשיך שובל על גולדברג, שהתוצאה שלה היא ש"השיח הציבורי מידלדל והולך, עד שבטווח הארוך נגרם שינוי במציאות הפוליטית עצמה". את המלים האלו אפשר להעתיק ולהדביק במאמר המתאר כיצד הצליח דונאלד טראמפ לעקוף מימין אפילו את מסיבת התה על דלות השיח המצמררת שייצרו אנשיה, ולקיים בדיוק את מה שתאר כאן שובל בשם גולדברג: שיח ציבורי מדולדל שסופו שינוי במציאות הפוליטית עצמה'.
הואיל ושובל עצמו מתכוון לעשות גיור של התיזות המופלאות של גולדברג למקרה הישראלי, אחסוך כרגע את הרמזים והאנלוגיות המתבקשות לנתניהו, השיח המדולדל והמציאות הפוליטית. כך או אחרת, לפני האנלוגיה האקטואלית (מסיבת התה-הבית היהודי) יש אנלוגיה היסטורית (רייגן-בגין).
ה. געגועי לז'בו
רשות הדיבור לשובל: "גולדברג ממחיש את טענתו בדוגמאות למכביר, אך עינו של הקורא הישראלי תתעכב בוודאי על הדוגמה הבאה:
אשר לרונלד רייגן, הוא נהנה משיקום תדמיתי שכמותו לא ידע פוליטיקאי אחר בהיסטוריה המודרנית של אמריקה. וכמוהו גם בארי גולדווטר, שהפך לפתע גיבור הממסד הליברלי. נדמה שהליברלים בארה"ב מתאהבים בשמרנים מתים כדי להכות בהם שמרנים חיים... שניהם (רייגן וגולדווטר) היו אבירי החירות, שכונו פשיסטים בפי ברוני האטטיזם"
לפני שנעבור לאנלוגיה - את מקומם של רייגן וגולדווטר יתפסו לא פחות מאשר בגין וז'בוטינסקי - נעיר את המובן מאליו, והוא שלאדם יש נטיות נוסטלגיות ולכן עצם העובדה שתדמיתו של מנהיג רחוק טובה מזו של מנהיג קרוב, היא כמעט מובנת מאליה. לינקולן הפך לסוג של קדוש. בימים בהם כיהן כנשיא, מילא הוא עבר על שורה של חוקים לטובת קידום מדיניותו הנכונה והמבורכת, דימוי היה של אדם דו-פרצופי, מה שהביא אותו לאותה תגובה מפורסמת: 'וכי אם הייתי דו פרצופי הייתי שומר דווקא את הפרצוף הזה?' (מוסכמה היא שלינקולן היה איש מכוער. אינני מסכים לה, אבל זה לא העניין). או צ'רצ'יל, שדקה אחרי שסיים להציל את העולם החופשי (עם מעט עזרה מידידים) הובס בבחירות שהתקיימו ב-1945, מה שלא פוגע בתדמיתו המאוחרת כראש הממשלה הטוב ביותר בתולדותיה של בריטניה. ובצדק.
אבל שובל הוא פילוסוף וג'ונה גולדברג גם הוא לא היסטוריון, אז למה שנקפיד עימם בקטנות. אנלוגיה מפוארת לפנינו, אז נחזיר את המיקרופון לד"ר שובל: "האין הדברים מזכירים את יחסו של השמאל (הציבור מתבקש להקפיד על הגיית הא הידיעה לפני המלה 'שמאל'! כידוע, כמו לבן ואמא, גם שמאל יש רק אחד) אל מנהיגי הימין ז'בוטינסקי ובגין? בן גוריון לדוגמא, כינה בזמנו את ז'בוטינסקי 'ולדימיר היטלר' [...] ובגין זכה בין היתר לפשקוויל בעיתון ניו יורק טיימס ב-1948 (וכאן בא ציטוט משמים למדי של הניו יורק טיימס שאכן השווה את מפלגתו של בגין "למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית".
אכן תמונות קשות. הניו יורק טיימס, כך מסתבר אולי, היה בטאונה של מפ"ם ב-1948, או שאולי כפי שמציעים חכמי 'תורת המחנות' בן גוריון - כפי ששלט ב'העולם הזה' שהשמיץ אותו מבוקר עד ערב - משך בחוטים של העיתון הניו יורקי המכובד ישירות מהצריף שלו בשדה בוקר. אמרנו "השמאל" או לא אמרנו. אז הנה שוב: "השמאל".
ולגופו של עניין. אין לי ציפיות מגולדברג אבל אני משוכנע שרונן שובל יודע לעמוד בקלות על ההבדלים בין דרכם הפוליטית הן של ז'בו והן של בגין לבין זו של מושאי הביקורת של "השמאל" בישראל: נתניהו אם להיות ממש קונקרטיים, ולידו יש להציב דמויות מופלאות לכשעצמן (מנקודת מבטן של תפיסות העולם האזרחיות, הדמוקרטיות, הלאומיות, התרבותיות, ואפילו, ממש ממש אפילו, בוודאי במקרה של ז'בו, הכלכליות!!) כמו מירי רגב, דוד ביטן, שקד, בנט וסמוטריץ' כנגד כולם.
רשות הדיבור לשובל (כדי שלא תגידו שאני מכניס לו מלים לפה): "ואילו היום - ממש כמו שגולדברג מתאר לגבי רייגן וגולדווטר - מועלים ז'בוטינסקי ובגין על נס 'הימין השפוי והמתון' לעומת הימין העכשווי 'הקיצוני והלאומני''. פתאום השמאל (זה חזק ממני: השמאל) מתרפק בערגה על זכרם של ז'בוטינסקי ובגין המושמצים בזמנם, ומשתמש בהם כדי להצליף במנהיגי הימין של ימינו".
המושמצים והנעימים... אף מלה על ההשמצות של המושמצים... והס מלהזכיר את 'מפנקסו של פשיסטן' (טוב, אולי אבא אחימאיר בימינו היה מוגדר גם הוא כססססמולן בוגד כי לא סביר שהוא היה הופך לעוד מלחך פינכה של המלך).
כן ד"ר שובל, כן, וממש ממש כן, יחסית אל כל החבורה הנפלאה הזו (ביבי ושות'), אני, איש "השמאל" (ואין לי שום כוונה חלילה לוותר על הא הידיעה!! אני, גידון לוי, הניו יורק טיימס, נועם חומסקי, רוג'ר ווטרס, רוגל אלפר, יגאל אלון, לוי אשכול, אדוארד הית', צ'ה גווארה, ג'ון קנדי, ניקיטה כרושצ'וב, פידל קאסטרו ודייאגו ארמנדו מראדונה, כוווווולנו, גם ברק, אהוד ואהרון, כווולם 'השמאל') ממש מתגעגע גם לבגין וגם לז'בוטינסקי.
ו. אז מה זה פשיזם
"כדרכן של תופעות פוליטיות, גם לפשיזם ניתנו הגדרות רבות מספור על ידי הוגים וחוקרים שונים. גולדברג מציין את המרכזיות שבהן, אך נזהר מלהתיש את הקורא בדיונים עקרים, שכן ככלות הכל, הפשיזם הוא עוד ביטוי למאבק העתיק נגד החופש האנושי. כמו הקומוניזם והנאציזם גם הפשיזם הוא מימוש של קולקטיביזם קיצוני, אם כי בעוצמה שונה. ביסוד התופעות הללו מונחת התפישה שלפיה על המדינה להתערב בכל תחומי החיים - החל ממרחבי הפרט דוגמת יחסי מין ומשפחה, דרך שליטה ריכוזית במערכת הכלכלית, ועד לניהול המערכת הפוליטית עצמה. הפשיזם לגווניו שואף לקבל אחריות על כל היבטי החיים, וחותר לאחידות במחשבה ובפעולה. כלי הפעולה המרכזיים של הפשיזם הם לחץ חברתי וכוחנות".
עד כאן שובל. ותודה על הגדרה מועילה ובהירה. אני מתפתה לבקש מהקורא לעקוב אחר כל הפיסקה הזו תוך שהוא מחזיק תמונה של נתניהו ביד, ולבחון את האפשרות שעל פי ההגדרה של שובל, נתניהו זוכה בציון גבוה מאד בסולם הפשיזם, אבל אני מתאפק כרגע. אז לא אמרתי כלום. תחזירו את התמונה של נתניהו לארנק. ולמה? כי שובל רוצה לומר עוד משהו: אחרי ההגדרה שאמנם כללה שלוש תופעות היסטוריות (קומוניזם, נאציזם, פשיזם שלצורך העניין נניח שבהקשר הזה הוא זה שעליו חתום מוסוליני), הגיע הזמן ליישם אותה. כך עובד המדע: מהתיאוריה לשטח ובחזרה וחוזר חלילה.
"הפרוגרסיבים" ממשיך שובל, "ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את 'הקידמה' באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמא קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי". הנה זה שוב:
"הפרוגרסיבים" ממשיך שובל, "ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את 'הקידמה' באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמא קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי".
אני מתפתה לעזוב את הקורא בשקט, כי הפיסקה הבאה של שובל מדהימה עוד יותר. אבל אני לא יכול לקחת הימור ולהניח שהדברים 'מדברים בעד עצמם'. קודם כל כי די ברור לי שלרוב הקוראים הישראלים המושג 'פרוגרסיבים' בכלל ובהקשר האמריקני בפרט איננו מוכר. שנית, התעלול הרטורי של שובל כל כך מדהים ברדידות שלו, שהוא אולי נשמע עמוק ומשכנע לאלו - כמוני למשל - המשוכנעים שהאקטיביזם השיפוטי של אהרון ברק לאו דווקא תרם לביסוסו של שלטון החוק בישראל (ותופעת נתניהו הוא עוד הוכחה לכך, אמנם לא הגדולה אבל כרגע הבוערת ביותר). אז טורקי טורקי.
ז. אז מה זה פרוגרסיביזם
אני משוכנע ששובל נוסע ברכב, עושה שימוש בחשמל, וכשהוא כותב הקדמות לספרים הוא מחפש מושגים באינטרנט. אני מקווה בשבילו שהוא מגשים בחייו את חופש המצפון שלו בתחומי התזונה, התרבות והפעילות המינית. אין לי צל של ספק שאם הוא חי בזוגיות, הוא מתייחס לשותפתו או לשותפו לחיים (ואני מקווה שהוא מעריך את שתי האפשרויות הללו כלגיטימיות) באופן שוויוני. ואם אני טועה לגבי שובל - ואין לי צל של ספק שאני לא טועה, ולא, אינני מכיר אותו - אני לא טועה לגבי 99% מהאנשים, לפחות 99% מהאנשים, שקראו את ספרו של גולדברג, שקראו את ההקדמה של שובל, שקוראים את הדברים שלי כרגע, שהם כאלו.
בקיצור, אם על שובל ועלי ועל כל שותפינו במציאות הישראלית חלים או אמורים לחול כל מה שנאמר קודם לכן, הרי שכל או רוב האנשים, כולל אותי, מאמינים ב'קידמה' , וגם שובל, ואם כך, לא ברור מדוע הוא שם את הקידמה בין מרכאות, מרכאות של אירוניה או של ציניות או של ביקורת או של ביטול.
קידמה, ולא 'קידמה'. קידמה. ובלשונות הקשורות ללטינית, כמו אנגלית למשל: פרוגרס. ומי שמאמין, כמו שובל, אני משוכנע, בקידמה, כלומר בפרוגרס, הרי שהוא פרוגרסיב.
אלא מה, שעל מנת לצלוב כ'פשיסטים' את הליברלים בארה"ב (שאולי צריך היה לציין קודם לכן שהם בערך מה שכאן או באירופה מכונה 'שמאל'), יש להצביע עליהם כעל צאצאי הפרוגרסיביזם וזאת על ידי הצגת הפרוגרס כ""קידמה" עאלק, ואת הפרוגרסיבים כפשיסטים ואז לסגור מעגל: פרוגרסיבים=ליברלים=שמאל=פשיזם ("אמנם בעוצמה שונה" בלה בלה).
אז מי היו הפרוגרסיבים בארה"ב? ובכן, ברבע האחרון של המאה ה-19 החלו להתגבש תנועות, ארגונים, מפלגות וכדומה שהמשותף להן היתה אי הנחת בלשון המעטה מהסדר החברתי-כלכלי-פוליטי שנוצר בארה"ב בדור שאחרי מלחמת האזרחים. בקיצור, כי אף פעם אין זמן ללמוד היסטוריה גם כשהיא משמשת כבסיס "להוכחות מאלפות" כביכול, אחרי 1865 ולפחות עד סוף המאה, 'השמרנים' כביכול בארה"ב (הם 'שמרנים' כביכול כי במציאות הם הפכו את המציאות מהיסוד), דגלו בשלטון יחיד של מה שהיום מכנים בארץ 'טייקונים' ובארה"ב של אז הוכר בשם 'טראסטים'.
בגדול, יזמים למיניהם, בשם 'חופש הפרט' (הם הכילו את מושג 'הפרט' גם על חברה בע"מ כלומר על תאגיד אנונימי של בעלי מניות) ותחת דגל 'היוזמה החופשית', הם קיבלו מהמדינה הפדרלית שבין לבין הם - כמו שובל וגולדברג - בזו לעצם קיומה, זכיונות לשורה ארוכה מאד של פעילויות כלכליות שלמעשה מסרו את העושר הלאומי של ארה"ב (אנרגיה, תחבורה, תקשורת, מזון, בנייה, תעסוקה וכמובן - ומעל לכל - המערכת הפיננסית שבלעדיה אי אפשר לעשות מאום) בידיים של קומץ אישים.
כפי שנראה בסוף הסאגה הזו, ישנם אנשים, גולדברג למשל, ושובל, ומילטון פרידמן, ועוד ועוד, המשוכנעים שזו הדרך הנכונה לבנות את הקידמה (כי כל היזמים 'השמרנים' הנ"ל הביאו קידמה, לפחות במישור הכלכלי-טכנולוגי). לגיטימי לחלוטין. אבל על שני דברים הם חייבים להסכים אם הם מצויידים בגרם אחד של יושרה: שאכן מדובר בקידמה ושכל דיבור על 'שמרנות' הוא אחיזת עיניים, ושלמדינה - כ מ ד י נ ה - יש תפקיד מכריע ביצירת הסדר הזה.
ומדוע חשובה ההסכמה הזו? כי על בסיסה אפשר סוף סוף לנסח את השאלות ששובל וגולדברג לא רוצים להציב: האחת - לא האם קידמה אלא איזו, והשנייה - לא האם מדינה אלא לשם מה, בידי מי ואיך.
ובדיוק אלו שתי השאלות שהציבו בפני עצמם קודם כל, ואחר כך בפני החברה האמריקנית, הפרוגרסיבים למיניהם מאז הרגע האחרון - ובעיקר מהעשור האחרון - של המאה ה-19 ועד לעצם היום הזה. הפרוגרסיבים לא היו מקשה אחת. ההיסטוריונים האמריקנים נוהגים לדבר על 'העידן הפרוגרסיבי' ומסמנים את קצותיו בשנים 1890 ו-1920. בשלושים השנים הללו הופיעו מוסדות כמו הפדרל ריזרב, זכות השביתה, מניעת עבודת ילדים, הגבלת שעות העבודה, פיקוח על הסביבה, פארקים לאומיים, עובדים סוציאליים, מוסדות קליטה למהגרים, פיקוח על המזון (ה-FDA המפורסם הוקם ב-1906 אחרי שעיתונאי בשם אפטון סינקלייר כתב על תעשיית הבשר בשיקגו), עיתונאות חוקרת, וזו ממש, אבל ממש רשימה חלקית.
עבור שובל, המתבסס על הוכחותיו "המאלפות" של גולדברג, כל זה ראוי לשם 'פשיזם'.
כשהטייקונים האמריקנים "פרמו באופן שיטתי" את החברה הדרומית למשל, כשם עיצבו למשל את חברת המהגרים בצלמם ובדמותם, כשהם קנו מכל הבא ליד, אדמות ועיירות וסנטורים ושופטים, מדובר היה לשיטת שובל את גולדברג בתהליך טבעי מן הסתם. אבל כשהפרוגרסיבים עמלו במשך עשרות שנים (עד 1920 ואחרי זה מ-1930 במשנה מרץ) כדי לתקן את נזקי הטייקונים, הרי שמדובר ב"פשיזם" כמובן.
ח. "המערכת החוקתית המסורתית"
"הפרוגרסיבים" כתב שובל, "ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את 'הקידמה' באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמא קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי".
אכן, לא טעיתם. שוב העתקתי את הפיסקה המדהימה הזו. כי מה לעשות ובפרק הקודם נאלצתי בשמחה להסביר מה זה פרוגרסיביזם. אז אחרי ששמנו את העניין הזה בצד, הבה נבחן את הטענה המדהימה השנייה, זו המתייחסת למערכת החוקתית 'המסורתית'. למה הכוונה???
אפשרות אחת שהוא כמו סמוטריץ' חולם על מדינה המנוהלת על פי חוקי המלך כפי שמופיעים (כשהם מופיעים והם לא ממש מופיעים) בתורתנו הקדושה, זו שאפילו חז"ל עשו לה כזו דקונסטרוקציה שבקושי נשארו ממנה כמה נוצות מרוטות. חזקה על בוגר מחשבת ישראל שהוא יודע את הדברים הללו (בן סורר ומורה למשל). אז בהמשך להנחות היסוד שלי על רונן שובל, בחור שנולד לא מזמן (ב-1980) וגדל במקום כמו רמת השרון, שאבא שלו היה או עדיין איש הייטק, בחור שלמד בבית הספר הדמוקרטי, בחור שלמד באקדמיה, ובכן, בחור כזה לא יכול להיות שכשהוא כותב 'מסורתי' הוא חושב סמוטריץ'. ולא שאני מאמין שסמוטריץ' חושב סמוטריץ', אבל לא זה העניין כרגע. נותרת אם כך האפשרות השנייה.
האפשרות השנייה שבמלה 'מסורתי' כוונת שובל לתקופה שקדמה ל"מהפכה החוקתית" שנקט בה אהרון ברק הפשיסט הליברלי. ואם זו האפשרות, הרי שאמן ואמן כן יהי רצון. אני בעד שנתניהו למשל, סתם דוגמא, בנאומים שלו ובדפי המסרים, יבטא אמון למערכת החוקתית "המסורתית" שיצרו כאן הקואליציות הראשונות שבנו את המדינה, בהנהגתו (בתחום המשפטי) של ליברל (פשיסט??) ידוע כמו פנחס רוזן. שאגב, א-פרופו פרוגרסיביזם, עמד בראש מפלגה ישראלית שנשאה שם זה מיום הקמתה בספטמבר 1948 ועד ליום השתלבותה ב'מפלגה הליברלית' 13 שנים מאוחר יותר.
אני משוכנע שלמרות שבדרך כלל בחוג למחשבת ישראל לא לומדים זוטות כמו היסטוריה פוליטית, רונן שובל יודע שהבסיס לימין הישראלי הנוכחי המוכר בעיקר בשם 'הליכוד' הוא חיבור של אותם 'ליברלים' של המפלגה הליברלית עם 'חירות' של בגין. האם גם הליברלים של בגין הם פשיסטים? או רק הליברלים העצמאיים למשל, אישים כמו פנחס רוזן כאמור, משה קול, יהודה שערי, יזהר הררי, הם פשיסטיים?
בעיה, לא? כי יזהר הררי הוא האיש שבזכותו נוצרה אותה "מערכת חוקתית מסורתית" ששובל - וגם אני - היה רוצה לראות אותה במיטבה.
ואולי לא הבנתי כלום. כי אולי אני בכלל עושה לשובל הנחות. כי אולי ב'מערכת חוקתית מסורתית' הוא מתכוון למה שהשמרנים בארה"ב מכנים 'די אמריקן וויי', משהו עמוק בהרבה, משהו המתייחס לא לחוקי יסוד, לתיקונים בחוקה, להפרדת רשויות, לשלטון החוק וכן הלאה, אלא למערך חברתי-תרבותי קדוש, כזה שרק 'פשיזם ליברלי' מבית מדרשו של השמאל מסוגל לפרום. כפי שנראה להלן, האפשרות הזו משכנעת בהרבה ולכן מדאיגה פי כמה. כי אם כל מה שהיה לשובל לומר בעניין המערכת החוקתית הוא שאקטיביזם שיפוטי מופרז פוגע בעקרון הפרדת הרשויות ולכן פוגע בדמוקרטיה, הייתי מעודד אותו מהיציע. אבל למרבה הצער הוא לא אומר את זה. הוא אומר דברים אחרים. חמורים. מדאיגים. מקוממים. ואולי סתם מצחיקים. תלוי במצב הרוח.
ט. מהו בעצם פשיזם - ממשיכים לברר את השאלה
"ככלל" כותב שובל, "הרעיונות הפרוגרסיבים-ליברליים מאופיינים לפי גולדברג בגישה קולקטיביסטית קיצונית, ממש כמו הפשיזם. מבחינת הפשיזם הליברלי וצאצאיו, אין מרחב אישי: הכל פוליטי - ביגוד, מין, מוזיקה, אוכל, ספורט, מראה - והכל שפיט. על האזרח למסור עצמו בידיים של מומחים 'אוביקטיביים' (קרי, ליברלים [- הסוגריים והתוכן במקור]), והם יכריעו בשבילו מה ראוי שיעשה או יחשוב. כל זאת בלהט צלבני מוכר של מי שמפיץ את האמת המוחלטת בקרב הילידים הבורים".
את המשפט האחרון אני שולח שוב לאותו דף תלמוד, ואין צורך להרחיב. אכן, מצוות נטילת קורה היא מהקשות ביותר ביהדות. ובכלל.
אבל חשוב בהרבה הוא מה שבא קודם. בפעם הראשונה שקראתי את התאור הזה, קפצתי מתחת למיטה מרוב בהלה. איפה? כאן? אצלנו? האם הרעשים בחוץ זו משאית האשפה של העירייה או התקדמות הוורמאכט?
אחרי שנרגעתי חזרתי למחוזות המקצוע שלי. ריד מיי ליפס: בתקופה הפרוגרסיבית בארה"ב לא היו מחנות ריכוז, לא משטרה חשאית ולא שום דבר העולה מהתאור המצמרר פרי מוחם הקודח של שובל את גולדברג הפחדות.
ולא פחות חשוב גם כן: שימו לב לקפיצה. מרעיונות פרוגרסיביים-ליברליים לקולקטיביזם קיצוני (שלא היה ולא נברא כאמור, כלומר לא בארה"ב ולא בישראל ולא בשום זירה דמוקרטית דומה אחרת), ומקולקטיביזם קיצוני לפשיזם כמובן. מש"ל. הלוגיקה במיטבה. זוכרים את הבדיחה הגאונית המסתיימת במשפט 'מי שאוהב חתולים הוא הומו'?
אגב, בהמשך הדברים נדרש שובל למהפכה הצרפתית כמובן. האם הגדולה ('אימאימא, מם דגושה) של כל התועבות בעולמנו כידוע. "מה שהתחיל כנסיון לממש את רעיונותיו של רוסו בדבר 'חירות' ו'שוויון' בנוסח 'ההסכמה הכללית' הוביל במהרה למופע אימים טוטליטרי".
נכון, הוא הוביל לשם. אבל לא רק לשם. הוא הוביל לרפורמה אגררית ולשוויון אזרחי אפילו ליהודים ומאוחר יותר לחינוך הציבורי החילוני והחינמי ולחלוקת העושר ולייצור של עושר גדול פי כמה ולמודל לחיקוי לשורה ארוכה של עמים, העם היהודי כלול גם כן, שרצו - כמו הצרפתים של אז - להיות עם חופשי בארצם.
אכן כן, דוגמטים מסוגם של רובספייר "התעלמו מההתנגשות המובנית שבין 'חירות' לבין 'שויון' " כפי שניסח זאת שובל, אבל אפשר גם לא להתעלם מההתנגשות המובנית הזו ולחפש ללא הרף, באמצעות דיון היסטורי ופוליטי מדוייק ואחראי, איזון בין שני הערכים הללו. שובל אבל מצטט את רובספייר ולפני שנקרא את הדברים אני שוב ממליץ לעשות מאמץ ולקיים מצוות נטילת קורה. שובל שוב לא הצליח כנראה. "כפי שאמר רובספייר: יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם". נשמע מוכר? ידעתי שכן.
י. התא המשפחתי המסורתי
כאן שובל את גולדברג הפקות כבר ממש שוברים שיאים. "המוסדות האנושיים הפגומים הם מטרת האיכות הראשונה ובהתאם לכך הליברלים חותרים בהתמדה לנתץ כל פרה קדושה. 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה' גורס האינטרנציונל, וזה הרעיון: המוסר, המשפחה ושאר המוסדות האנושיים שנוצרו לאורך ההיסטוריה צריכים להיעלם כדי שאפשר יהיה לבנות את האוטופיה המבוססת על השכל הטהור".
ממש ממש מיד יש שוב פעם נאצים והפיתוי להתפלש במדמנת טרבלינקה אכן גדול. אבל סבלנות, סבלנות. פירסט סינג פירסט. יהיה זמן גם לפעמיים היטלר בתנור, אני מבטיח. כי גם כאן יש להבין למה כוונת המשוררים בדברם על 'המוסר' ועל 'המשפחה' שנוצרו כפי שהם כמובן, עד שעלו על הבמה הפרוגרסיבים ב-1890 או פנחס רוזן 60 שנה אחר כך, לאורך ההיסטוריה.
איזה מוסר? מוסר העבדים? מוסר כבודה בת מלך פנימה? מוסר הכה את היהודי והצל את הצאר? מוסר לפיו עד 1973 (!!!!!!!!!!!!!!!!) הומוסקסואליזם הוגדר בארה"ב כמחלת נפש?
ואיזו משפחה מסורתית? זו שאונס בעל את אשתו אינו אונס כי הבעל בעל את אשתו? זו שצרה צרורה וחרבון ושבר הם נחלת אלו שהביאו רק בנות לעולם? זו שהבן הבכור יורש בה את הכל ושאר אחיו שיחפשו את עצמם? זו שחוקי הירושה מבדילים באופן מוחלט בין בנים לבנות? זו שנבנית משידוך כפוי המבוסס קודם כל על שיקולי ייחוס ותועלת?
מזל ששר המשפטים הנוכחי של ישראל הוא הומוסקסואל מוצהר, ומזל שהוא מלחך פינכה של נתניהו שאחרת הרי הוא היה אוטומטית ממוקם כמו אלשייך, כמו רבלין, כמו סער וכן הלאה, אנשי ימין שמצליחים מדי פעם לפתוח את הפה, כאנשי 'סססססמול' שעל פי שובל את גולדברג הם לא פחות מנאצים. תודה לשר המשפטים אוחנה. תודה לרבע מליון צועדים במצעד הגאווה בתל אביב ולמספר גבוה בהרבה - 15 אלף - בירושלים (כל מטר מעל לים ורחוק ממנו שווים כך וכך במכפלת משקלו של מצעד הגאווה).
כמעט שחררתי אתכם מהמשך הדיון בנושא 'המשפחה המסורתית', אבל אני לא יכול ללכת הלאה (כן, כן, הנאצים מחכים והפיתוי גדול, ענק!) לפני שנזכיר כי הימין החדש בארה"ב בכל אופן, ואצלנו יהודים מסורתיים נאמנים ומופלאים, הרחוקים ת"ק פרסה מאוטופיות שכלתניות ליברלו-פשיסטיות, הם הקלגסים הפוגעים נכון לעכשיו בדרך כלל רק בדיבורים ובחוקים במשפחתיות הרווחת המבוססת על הערך העליון של המהפכה הצרפתית: החירות.
הבטחתי נאצים, אז הנה: "לא פלא, למשל, שגם הקומוניסטים וגם הנאצים נלחמו נגד התא המשפחתי המסורתי. גולדברג ממחיש זאת באופן מאלף, בין היתר על סמך כתביו של היטלר עצמו". שעל זה נאמר 'וואלה'. ועל השאלה מה הקשר בין הרעיונות המופלאים של היטלר, לרעיונות בעניין המשפחה אצל הקומוניסטים, לבין מה שיש בין שני אלו כל אחד לחוד ושניהם ביחד, ולאתגר המשפחתיות בעידן של עיור תיעוש הגירה ותרבות חופשית, אני לא מסוגל לענות, אפילו לא אם אתאמץ ואעשה את עצמי חכם כמו רונן שובל. גדול עלי.
י"א. דימויים ושקרים קדושים
"כטבעם של רעיונות מופרכים" כותב שובל, "גם האידיאות הפרוגרסיביות מתנפצות שוב ושוב אל סלעי המציאות". נכון, בדיוק, הפדרל ריזרב, חקיקת העבודה, הגבלת המונופולים כדי להבטיח תחרות, תברואה טובה יותר, שירותי כיבוי אש, חינוך ציבורי, רשימה חלקית, כל אלו 'אידיאות מופרכות שהתנפצו על סלעי המציאות' (לעומת ההבלים של ואן הייק או מילטון פרידמן למשל, שם הרי מדובר באידיאות טבעיות שהוכיחו עצמן שוב ושוב ושוב ושוב ושוב כידוע, תשאלו את מיליארדי אזרחי 'העולם השלישי').
המיקרופון שלך רונן, תן בראש: "אך אין לכך חשיבות של ממש בעיני הליברלים (ולמי שהחמיץ את הקפיצה מפרוגרסיבים לליברלים, אז הנה שוב שובל במופע אדיר של קפיצות בנג'י מסעירות). ההצלחה, לתפישתם, אינה הדבר העיקרי - ולאור הכשלונות החוזרים, אף אינה חשובה כלל: לעשייה עצמה ערך מוסרי-תיאולוגי גואל. גולדברג מראה כיצד הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה (איזה מזל שיש נאצים) פעלו פעמים רבות בלי תכנית ערוכה ('כוחות השוק' יעני??), מתוך התפישה שעצם הפעולה מבטאת ערך מהותי. אותו רעיון ממש אומץ בידי הפרוגרסיבים (שהופיעו על במת ההיסטוריה לפני הנאצים אבל מה זה משנה, קפיצות בנג'י הן דבר מסעיר כאמור), שתבעו 'פעולה פעולה פעולה'. כך צעק האס-אה הצועד ברחובות, כך צעקו הסטודנטים בקמפוסים של שנות הששים בארה"ב".
כך צעק ז'בוטינסקי בכל הקונגרסים הציוניים, כך צעקו הרביזיוניסטים ברחובות פתח תקווה, כך צעק בגין בכיכר ציון. אבל עוד לא הגענו ברצינות לפרק הישראלי, הוא ממש ממש מעבר לסיבוב. סבלנות. כי יש עוד טיעון אחד קטן, גדול מאד, ויש גם שוב פעם נאצים, איזה כיף אז קדימה: "גולדברג" כתב שובל, "עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידיאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל'מיתוס' הסורליאני (כלומר של סורל): הרעיון שאפשר ליצור 'דימוי' או 'שקר קדוש' שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר".
אני לא מומחה להלכה אבל שמעתי מושג שנקרא 'הידור מצווה' ואני מקווה שהוא חל גם על מצוות נטילת קורה, הנחוץ כאן במיוחד, ואם זה לא ברור, וכדי שהקורא המותש לא יאלץ לעלות למעלה, אמנם פיסקה אחת, הנה זה שוב (מלות המפתח הן 'דימוי' ו'שקר קדוש' אבל גם 'ויתור על חירות' פשוטו כמשמעו ותרתי משמע): "גולדברג" כתב שובל, "עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידיאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל'מיתוס' הסורליאני (כלומר של סורל): הרעיון שאפשר ליצור 'דימוי' או 'שקר קדוש' שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר".
"הדר ז'בוטינסקאי" אמרנו? אז הנה, שוב: 'הדר ז'בוטינסקאי". מבחינה זו, ורק מבחינה זו, נתניהו, האביר הגדול של הימין הישראלי, הוא תלמיד מובהק של ז'בוטינסקי. אמרת נתניהו אמרת דימוי. ואת כל השאר ניסח היטב שובל, כשקורה ענקית תקועה לו בין העיניים.
י"ב. המקרה הישראלי
סוף סוף חוזרים הביתה. מוציאים את המרצע מהשק. מה גולדברג מי גולדברג למה בכלל חשוב לנו לטרוח בעיון בעוד מהדורה של מחלת הנפש הציבורית המוכרת גם בשם 'החברה האמריקנית'. אמר כבר מי שאמר, שבארה"ב יש לאנשים הזכות להתבטא, אבל אף אחד לא חייב להקשיב. ואמר חכם אחר שהחברה האמריקנית נבנתה על חופש המצפון ועל הזכות לאמונה דתית כלשהיא (אין גוד ווי טראסט החלו לכתוב על שטרות הדולר אי אז באמצע המאה ה-19, אבל הקפידו שלא להוסיף באיזו גרסא של גוד ומה זה בדיוק אומר), אבל שיותר ויותר אמריקנים עושים שימוש בחופש המצפון הקדוש (באמת) לא כדי לאהוב את הזולת (בשם אלוהים) אלא כדי לשנוא אותו (בשם אותו אלוהים).
ואמר מי שאמר - והיה זה נסים קלדרון בספרו בן ה-20 עוד מעט, איך שהזמן רץ, 'פלורליסטים בעל כורחם' - שכאן נעוץ אחד ההבדלים המהותיים בין ישראל לארה"ב: באמריקה כולם מדברים ואף אחד לא מקשיב ולאף אחד לא אכפת שאף אחד לא מקשיב ואילו בישראל כולם מדברים וכולם רוצים שיקשיבו להם ולכולם אכפת אם מקשיבים להם או לא.
או בקיצור, הספר הזה בכלל וההקדמה של שובל בפרט חשוב רק ואך ורק כחלק מהויכוח על עתידה של ישראל. וזו סיבה מספיק טובה לשרוף יום שלם על שובל ולכתוב נכון לעכשיו משהו כמו 5000 מלים. אז קדימה, מאמץ אחרון, המקרה הישראלי. שוב, רשות הדיבור לרונן שובל: "בחינת לוז טיעוניו של גולדברג לנוכח המציאות הישראלית מוליכה למסקנות מטרידות. רעיונות וזרמים טוטליטריים פעפעו בעורקי היישוב בישראל עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה, בזכות ההשפעה המכרעת של אנשי העלייה השנייה על היישוב העברי ועל מדינת ישראל הצעירה. אי אפשר להבין את הסזון, את אלטלנה, את הרעיון הקיבוצי ואת התנהגות המוסדות הלאומיים בלי להביא בחשבון תפישת עולם זו".
אכן תמונות קשות. למרבה הצער עלי לדון בכל אחת מהן. זו בכל אופן הכותרת: הסזון, אלטלנה, הקיבוץ והמוסדות הלאומיים הם ביטויים לתפישת עולם טוטליטרית. לא פחות. (הייתי מת להיות זבוב על זכרון המטמון של המחשב של שובל ולבדוק כמה פעמים הוא כתב ומחק וכתב ומחק וכתב ומחק את המלה 'נאצים' בהקשר הזה אבל אני לא ולכן זה רק אני והדמיון שלי).
י"ג. הסזון
הפרטים רשומים בויקיפדיה. השאלה היא האם מדובר בצעד המבטא טוטליטריזם ואם כן אז מאיזה צד. ובכן, את ההחלטה לצוד סרבני-מרות אשר בשם "העם" (ועוד נחזור ל"עם" בהמשך) עמדו לפגוע בהישגים השבירים של הישוב היהודי, בשעה דרמטית, הירואית, קשה, מורכבת ורגישה, קיבלה הנהגת הישוב באופן בלתי-טוטליטרי בעליל. לא 'רק' שמדובר היה בקואליציה מגוונת שכללה 'אפילו' ציונים דתיים', אלא שבקרב 'השמאל' המשוקץ התנהל ויכוח מר על הדרך הנכונה לבצע את הפעולה הנחוצה הזו. משעשע לחשוב שאותו מחנה המקרקר כבר 25 שנה 'אל תתנו להם רובים' ותובע בצדק אחריות גורפת של ההנהגה הפלסטינית על כל בלון ועל כל קסאם ועל כל רקטה ועל כל סכינאי מזרח ירושלמי, לא מצליח להבין עד היום מדוע הסזון לא רק שהיתה פעולה מתבקשת, אלא מוצדקת ואף מוסרית, קודם כל מנקודת מבטה של הסיסמא שאימץ אותו מחנה: 'המחנה הלאומי'.
אבל ראוי להזכיר לפחות עוד דבר אחד, שישמש אותנו כשנדבר בעוד רגע על אלטלנה. היה זה ז'בוטינסקי שהחליט 'לעשות שבת לעצמו' והקים את 'ההסתדרות הציונית החדשה' מתוך מחשבה שהוא הוא 'העם' ושבתור 'העם' מותר לו לקום בבוקר ולהרגיש שהוא מוכרח ללכת ולפגוע באחדות השבירה מלכתחילה שאיפיינה את התנועה הציונית בתקופה בה לא היתה לה ריבונות ובקושי עמדו לרשותה שלושה ידידים וכמה גרושים בקופה.
מתנצל, אינני יכול להתאפק. בתקופתו של ז'בוטינסקי מי שנקט פוליטיקה עצמאית, לעומתית, דורסנית, בדיוק כפי שהוא רצה לעשות ולא עמד לו הכוח כי כאמור ליהודים בכלל וגם לז'בוטינסקי לא היה שום כוח או לפחות מעט מאד, מעט מעט מאד כוח, היו הרודנים הטוטליטרים המשמשים לגולדברג את שובל דמגוגיה בע"מ חזור ושמוש: מוסוליני, סטלין, היטלר. המשותף לשלושתם: השתלטות על המערכת בשם 'טובת העם'. רוסו ורובספייר כבר אמרנו? אז נוסיף עליהם את ז'בו. כל ההפרש בין ז'בו למושא ההערצה שלו (מוסוליני אם זה לא ברור) הוא במישור המעשים. מוסוליני הצליח (ואבוי להצלחה), ז'בוטינסקי נכשל. את הסזון יש להבין אם כך כחוליה נוספת בשרשרת המאבק בין גורמים בציונות שהבינו שתנאי להצלחתה הוא קבלת מרות (וחלוקת תיקים בהתאם למחלוקת היסודית הקיימת בעם הבוחר), לבין גורמים בציונות שבשם "העם' הערטילאי (לא זה שהולך לקלפי אלא זה שכותבים עליו מאמרים חסודים) לא קיבלו את עקרון המרות או ליתר דיוק התנהגו כאילו 'העם' הוא שם נרדף של סבתא שלהם.
י"ד. אלטלנה
לא הייתי סומך על ויקיפדיה במקרה הזה אבל למי יש זמן לקרוא את המחקר הראוי היחיד שפורסם עד עתה לפני כ-41 שנה כבר (אבל מי סופר) על ידי אורי ברנר, הבן של, תחת הכותרת המפתיעה 'אלטלנה'. ולא, 'הגרסא של הימין' כביכול, שראתה אור באותה השנה איננה גירסא שנייה אלא פמפלט אידיאולוגי לגיטימי לכשעצמו אבל לא מחקר ולא היסטוריה של הפרשה.
אז מה עושים? אולי קוראים את המאמר המעולה הזה מאת אמנון ברזילי, . בכל אופן, בהמשך ישיר לפרק הקודם, פרשת אלטלנה היא המשך ישיר של הסזון. אותם אישים בערך, אותו הויכוח, אותו הסיפור. מצד אחד נבחרי ציבור שנשענים על עם קונקרטי שהצביע בקלפי, ומצד שני אישי ציבור הנשענים על עם ערטילאי שרק הם - כמיטב המסורת הטוטליטרית - יודעים מי הוא 'העם' האמיתי ומה הוא חושב ומה נחוץ לו.
א-פרופו מאמרו המבריק של ברזילי: אחת הטענות המרתקות שיש בו הוא האופן בו הימין דווקא, הוריד עם השנים את 'האשמה' מכתפיו של בן גוריון (שב-1948 היה כידוע גם ראש ממשלה וגם שר בטחון וגם בן גוריון) והעביר אותה לקצין הבכיר בשטח, שהגיע תל אביבה כדי לבלות עם חברתו הלאה לאה, ולחושך היריות שנורו ברחוב הירקון על ידי עריקי צה"ל חיילי אצ"ל לשעבר קיבל עליו באופן טבעי את הפיקוד על ההתרחשויות.
יותר מאוחר האיש הזה ירצח ועיתונאי ידוע בימין, השם שמור במערכת, יכתוב עליו באחד מימי הזכרון להרצחו שעל הרצח אחראי למעשה הוא עצמו כי הוא הרי התחיל, הוא - יצחק רבין אם זה לא ברור - היה הראשון שירה מסיבות פוליטיות ביהודי. או בקיצור: מהתותח הקדוש לאקדח הקדוש. סגירת מעגל.
הדר ז'בוטינסקאי כבר אמרנו? תפארת המליצה היא חלק מהותי בהדר הזה. כמה חבל שהדר זו רק שכונה בחיפה. במציאות יש מעט מאד הדר. יש פוליטיקה. ופוליטיקה כפי שמלמדת פרשת אלטלנה היא שדה של מאבק. ואת המאבק אפשר לעשות או עם באלוטס או עם בולטס כמו שאומרים האמריקנים. ההכרעה של בגין להתעלם מהכרעת הבאלוטס, חייבה את מי שעמד בראש המערכת על יסוד הכרעת הבאלוטס, לעשות שימוש בבולטס. ואגב, כפי שמראה אורי ברנר, מי שירה את הירייה הראשונה בחוף כפר ויתקין היו כמובן אנשי ההדר, אלו ששרו על איך בדם וביזע יקום לנו גזע גאון ונדיב ואכזר. על גאון ונדיב אפשר להתווכח.
ט"ו. הקיבוץ
חטאי הקיבוץ מזכירים את אלו של היהודים באירופה במאה ה-19. הם חטאו בעוני, במחסור, במחוייבות לתיקון עולם, במחוייבות הציונית, בכשלון, בהצלחה, במתירנות המינית, בנסיונות למשפחתיות אחרת, בתיקון מעמד האשה, בדיכוי האשה, בהליכתם לפריפריה דווקא, בהליכתם למרכז דווקא כדי להרבות כוח, באדישותם החברתית, במעורבותם החברתית, בהתנשאות, בתמימות, בפעילותם הפוליטית, באדישותם הפוליטית, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. ואיך שכחתי: החטא הגדול של תפיסת כל הגבעות המיוערות בארץ שבראשן בריכת שחייה (ומתנדבות משבדיה).
מי כמו המחנה המהולל ששובל הוא חלק ממנו ידע לקיים גם המעשים הנגזרים מהאנטישמיות הזו: הכה את הקיבוצים והצל את הבנקים, הכה את הקיבוצים וחלק בחינם אדמות לטייקונים ולקבלנים, הכה את הקיבוצים והצל את הליכוד.
התבקשה עוד אנלוגיה כמובן, זו שחוללה את ספרו החשוב של אלחנן יקירה 'פוסט ציונות פוסט שואה': הקיבוץ כמחנה ריכוז. במהדורה הבאה שובל, במהדורה הבאה. לא לשכוח. הקיבוץ כמחנה ריכוז.
ט"ז. המוסדות הלאומיים
בדיוק. אותם מוסדות שמנחם בגין הסית המון לתקוף ולהרוס, אותם מוסדות שבשלב הלאומי הלא-ריבוני אביו הרוחני של בגין, ז'בו, תבע 'לשבור'.
המוסדות הלאומיים בכל אופן, בהמשך ישיר לכל מה שנאמר עד כאן בפרקים 'הישראליים', ביטאו את רצון העם כפי שתורגם במעבר מהקלפי למסדרונות הכוח, כוח שכל מטרתו היתה ונותרה 'בניין אומה' ציוני בארץ ישראל. מוסדות לאומיים כמו הקרן הקיימת לישראל (שמטרתה לרכוש אדמות להתיישבות יהודית) או כמו 'אוצר התיישבות היהודים' (בנק שמטרתו לסייע בהתיישבות יהודית) או כמו המפלגות למיניהן (שמטרתן לשמש כגורם מתווך בין הציבור לבין מנהיגיו, בין רעיונות לבין גיבושן כתכניות, בין תכניות מגובשות לאפשרויות מימושן) או כמו ארגוני עובדים (שמטרתם לשמור על זכויות העובדים, להעשיר את עולמם, וגם לייצר מקומות עבודה ועל הדרך לסלול ולבנות את הארץ) או כמו קופות חולים (שמטרתן לשמש כקופות של אנשים בריאים שיודעים שיבוא יום והם יהיו חולים) ואפשר וצריך להמשיך את הרשימה הזו וכאן דווקא ויקיפדיה יכולה בהחלט לתרום.
עבור ז'בו ואנשיו כל אלו היו בבחינת 'יום קטנות'. הם אכן בזו ל'עוד דונם ועוד עז' והמשוררים שלהם צהלו אפילו כשקיבוץ העמק למשל נפגע משריפה.
עבור הרונן שובלים של מימתירצו זה אפילו לא יום קטנות, אלא טוטליטריזם. במהדורה הבאה שובל, לא לשכוח את הגסטאפו (שב"כ בעברית) ואת השטאזי (שב"כ בעברית).
י"ז. האליטה הישראלית
איזה מזל שגם להיסטוריה יש סוף. הסזון, אלטלנה, ישראל הצעירה, כל אלו היו ואינם. ב-1977 התחולל מהפך כידוע, ושובל מקפיד לצטט את דבריו האומללים של יצחק בן אהרון: "אם זו הכרעת העם, אינני מקבל אותה". לזכותו של שובל יש לומר שהוא לא מיחזר את השקר לפיו בן אהרון אמר שיש להחליף את העם. אבל את מה שבן אהרון אמר בדם ליבו, מתוך חשש לגיטימי - אולי מוטעה - לעתידה של ישראל, יישם כפי שנאמר לעיל ז'בוטינסקי משנת 1923 ועד מותו ב-1940: הוא לא קיבל את הכרעת העם, כי העם היה הוא.
אבל שוב אני נגרר להיסטוריה. לשובל יש טיעונים חשובים מאד על האקטואליה הישראלית. בעמוד 16 בספר, הוא בא חשבון מוצדק לחלוטין עם האקטיביזם השיפוטי המופרז של אהרון ברק. אבל גם כששובל פוגע, הוא מחטיא. "לא על בסיס החוק הכתוב החל בית המשפט לכפות את תפישת עולמו על הממשלה והכנסת. אהרון ברק הסביר כי 'הציבור הנאור' (קרי הוא והשותפים לדעותיו [הסוגריים והתוכן במקור]) משקף את התפישות ואת הערכים הראויים, שבמידת הצורך ניתן לכפותם על הציבור גם בניגוד לדעתו".
אזרחות101 רונן שובל. אזרחות101: ראשית, אין דבר כזה 'דעת הציבור', אפילו לא בצפון קוריאה. הציבור הוא מכלול של כל מיני אנשים בעלי כל מיני עמדות. את מה שקבוצה מסויימת רואה כהכרעה לא נכונה של בית המשפט, עשוייה קבוצה אחרת לראות כהכרעה נכונה מאד. שנית, כל הרעיון של מערכת המשפט הוא שבהעדר דרכים אחרות להכרעה (בהסכמה למשל, כמו שכולנו עושים 50 פעם ביום עם חברים, בני משפחה ושותפים במקום העבודה) הכרעתו של בית המשפט היא בכפייה. לא יתכן אחרת. שכן אם זה יתכן אחרת פירושו שאין צורך בהכרעת שופט.
אבל זה עוד כלום. רשות הדיבור לרונן שובל: "כדי לממש את עליונות האדם הנאור ואת ערכיו האוניברסליים, האוליגרכיה החדשה תוקפת ללא הרף את רעיון מדינת הלאום וריבונות העם".
נזכיר שהכותב - רונן שובל - הוא בין השאר המייסד של תנועת 'אם תרצו'. למי שלא קלט את הרמז, התנועה הזו לקחה את שמה מהמלים הכי מפורסמות שכתב בנימין זאב לא-נתניהו אלא הרצל: 'אם תרצו אין זו אגדה'. לפני כמה וכמה שנים התקוטטתי עם אנשים מהתנועה המשונה הזו (היא משונה כי את מה שנכון בה היא צועקת חזק מדי ואת מה שלא נכון בה היא לא רואה) ואני בכל פעם נהנה לכתוב את הדברים הבאים: דברי שובל לפיהם נאורות אוניברסלית מנוגדת למדינת לאום ריבונית הם הבל הבלים לא 'רק' מבחינה לוגית והיסטורית (ההולנדים למשל הם גם הולנדים וגם אירופאים וגם 'סתם' בני אדם שאוכלים עוגיות) אלא קודם כל מנקודת מבטה של הציונות בכלל ושל הציונות על פי מי שניסח את המלים 'אם תרצו' בפרט.
הרונן שובלים כמובן לא היו רוצים שנקרא בכלל בכתבי הרצל. הם היו מעדיפים שנלעס את התבשיל שרקחו עבורנו האינטלקטואלים של מכון שלם. אבל מי שיסתפק אפילו בנאום המפורסם אל הפמליה פרי עטו של חוזה המדינה, החבר הראשון והמקורי של תנועת 'אם תרצו' (בנימין הרצל אם זה לא ברור), יגלה שהאיש החכם הזה ראה באוליגרכיית הממון - ולא באוליגרכיית המשפט (שהיא אוליגרכיה לכאורה מכמה וכמה סיבות) - את הסכנה הקיומית לחברה החופשית בכלל ולזו היהודית בפרט.
אבל מה שעוד יותר מקומם, וזו אמירה יחסית, כי בכל רגע מקומם אותי דבר אחר במשנתו של שובל, הוא הקטע הבא: "לכן האליטה הישראלית קוראת מדי פעם להכפפת החוק הישראלי לחוק הבינלאומי, להעדפת זכויות האדם המופשטות כל זכויות האזרחים הממשיים, ולהרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון על פני אלו של הכנסת והממשלה. רמיסת המנגנונים הייצוגיים של הדמוקרטיה ועמעום הזהות הלאומית הם הכלים שבאמצעותם יוכל המיעוט הנאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו [...] הרשות השופטת נעלית על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת [...]כך קבוצה בעלת עולם ערכי אחד מבקשת לכוף את ערכיה על הרוב, ומי שמעז להתנגד לה ולכן על הדמוקרטיה הופך מיד לבוגד-ססמולן". אופס, שוב התפלק לי. שובל כתב "הופך מיד לפשיסט". כנראה חשבתי יותר מדי על בנימין זאב נתניהו כשהעתקתי את הקטע.
מי זו "האליטה הישראלית" ד"ר שובל.. כבר 42 שנה שהליכוד בשלטון, עם הפסקה קלה שירייה בסופה ועוד 18 חודשים של שכרון חושים אהודברקי. את ההקדמה הזו פירסמת ב-2019. עשר שנים שבנימין זאב נתניהו הראשון והיחיד הוא ראש הממשלה כאן. על מי אתה מדבר כשאתה מצביע על יכולתו של "מיעוט נאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו"? אני חשבתי על משרד האוצר, על חוק ההסדרים, על הנומרטור. כל אלו מבטאים את עליונות הרשות המבצעת האמיתית על פני שאר מרכיבי הרשות המבצעת המוחלשים על ידי פקידי אוצר שלא 'העם בחר', קל וחומר את עליונות האוצר על פני הרשות המחוקקת.
44 שנים עברו מאז הבחירות של 1933 בהן הביסה מפא"י את הרוויזיוניסטים 44-14 (באחוזים) אם אני זוכר טוב. 42 שנים עברו מאז הביס הליכוד את המערך 44-32 (במנדטים). עד מתי יבבו הביביסטים על 'האוליגרכיה של האליטה הישראלית'????
י"ח. השטויות של יולי תמיר (אבל היא לא המציאה שום דבר)
שובל עושה שירות חשוב. הוא מביא קטעים מדברים שאמרה יולי תמיר, אי אז בימי אוסלו העליזים, ממשלת ברק, 1999. תמיר עשתה תרגיל רטורי קטן מהסוג שסמוטריץ' עושה כל רבע שעה בערך, אני מנחש, בדיוק אותו התרגיל שעשה ז'בוטינסקי במשך 17 שנים בערך, תרגיל שהציע ב-1953 אורי אבנרי ליגאל אלון, תרגיל שהציע ברגע של חולשה ארלוזורוב לוייצמן. "דיקקטורה לשנה" נקרא התרגיל, והוא אכן מקומם. אבל מה לעשות ד"ר שובל, תמיר לא המציאה אותו. לא פחות חשוב: די ברור שאילו היתה עומדת בפניה האפשרות, היא לא היתה מבצעת אותו. מה שאי אפשר לומר על כמה חברים שלך. תבדוק בעצמך, גלה לי אם אני טועה. ובכל מקרה, וזה עוד הבדל ביני לבינך, כשם שאני לא רואה ביולי תמיר נציגה אולטימטיבית של 'השמאל' כך אני גם לא רואה בסמוטריץ' (או בך) נציג אולטימטיבי של 'הימין'.
נאה דרשת כשכתבת כי "התרבות הפוליטית היהודית אינה טוטאליטרית; להפך, היא מקדשת את ריבוי העמדות והדעות". אמן סלה. כמה חבל שז'בוטינסקי ובגין נטו לשכוח את העניין הזה מדי פעם. כמה חבל שעבור בנימין זאב נתניהו 'ריבוי הדעות והעמדות' הוא עניין לגיטימי כל עוד הן כוללות רק את דף המסרים.
ובדיוק מנקודת המבט הנכונה הזו, לפיה התרבות הפוליטית היהודית מקדשת ריבוי עמדות ודעות, התרגיל המחשבתי של תמיר אכן מקומם. "כולנו" אמרה תמיר ושובל מצטט, "הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי... שיקרו לציבור, בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון... היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק.... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו - בסדר, רבותיי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?... אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך".
ז'בוטינסקי לא היה מנסח את זה טוב יותר. וגם לא לוחמי חירות ישראל ואנשי אצ"ל שישבו בירושלים בקיץ של 1948 וטענו שלממשלת בן גוריון אין זכות שיפוט על ירושלים וכי אם רק יביאו להם את הנשק של אלטלנה הם יהפכו את החלטת האו"ם וירושלים השלמה תהיה בריבונות ישראל.
אבל מתחת לרדאר מתרחש התרגיל המחשבתי הזה של תמיר במציאות. אמנם לא המדינית - תמיר וברק וכן הלאה פעלו בתקופה שישראלים רבים רבים, כולל עבדכם הנאמן - האמינו שההנהגה הפלסטינית. כמו זו האירית למשל, מוכנה לשינוי היסטורי, ל'שלום של אמיצים'. הם לא אירים. כולנו טעינו. בלי קשר לשאלה מה באמת התרחש באותן שנים.
המציאות של 'דיקטטורה לשנה' מתרחשת כבר עשרות שנים במישור הכלכלי-פוליטי. על כך מעידים בעלי הדבר עצמם, אישים כמו יורם גבאי או אהרון פוגל. הם אומרים במפורש שהם משתינים על הדמוקרטיה הישראלית בלי קשת אפילו (טוב, הדימוי הציורי הזה שלי, אני מודה, הם מעודנים יותר כמובן, האצילות מחייבת), כי הם יודעים טוב יותר מה נכון למדינה. תקראו כאן למשל, וכאן, וגם כאן. ודברו על זה. ותעבירו הלאה. גם לרונן שובל ולכל החברים מהמחנה הלאומי, ותזכירו להם שלאומיות זה לא רק דגל, סיסמא, המנון וחוק לאום, אלא קודם כל - א-פרופו המהפכה הצרפתית - מימוש של הרעיון הפשוט כל כך, לפיו 'המעמד השלישי' (כלומר 'העם' ברונןשובלית) הוא הכל. הכל זה אומר גם הכלכלה, או קודם כל הכלכלה.
י"ט. גנבים ומילטון פרידמן
מה שמביא אותנו בחזרה לספר. והפעם גולדברג בכבודו ובעצמו: "שמרנים אינם מתנגדים לפעילות ממשלתית. אבל הם שותפים לדוגמה שככלל פעילות ממשלתית היא דבר רע. אין משמעות הדבר שאין יוצאים מהכלל לכלל הזה. אנחנו מאמינים באופן דוגמטי שגנבה זה דבר רע, אבל כולנו יכולים לדמיין מצבים היפותטיים שבהם גנבה תהיה מעשה שאפשר להצדיק. באופן דומה לכך השמרנות מאמינה שתפקיד המדינה צריך להיות מוגבל ושהתערבותה צריכה להיות לא הכלל אלא היוצא מן הכלל".
קשה להאמין אבל זו עובדה. עשר שנים לאחר שהממשל האמריקני העביר 7000 מיליארד דולר (מה שאתם שומעים, שבע פעמים מיליארד פעמים דולר אחד) למערכת הפיננסית הפרטית, זו שהביאה על ארה"ב ועל רוב העולם את הצרות החברתיות במתכונתן השונות (האביב הערבי, יוון, ספרד, ארגנטינה, אבל גם צעירים ישראלים שעובדים שלוש משרות כדי לשלם שכר דירה ולהצליח לקנות בירה), ממשיכים אנשים המוגדרים כ'מבריקים' וכן הלאה, לכתוב את ההבלים הללו.
שוב, פחות אכפת לי ארה"ב. עם כל הכבוד. חברה שממשיכה להתווכח על נחיצותו של התיקון השני היא חברה חולה. יש לקוות שיקרה הנס והחברה הזו תחלים. חשיבות העניין גדולה לעולם כולו. אבל זה לא יקרה כל כך מהר, ועד אז נותר לדאוג מהעובדה שישנם בארץ הזו ציונים נאמנים (אני כותב זאת ברצינות) כמו רונן שובל, שהבלים שמרניים מהסוג שהגולדברגים ממשיכים לייצר בארה"ב כבר עשרות שנים, בניגוד מוחלט למציאות ובלי שום קשר אליה, מתוך זחיחות שאין כמותה, משמשים אותם כבסיס לניהול מדיניות חברתית-כלכלית במדינה הזו שלא דומה לארה"ב כמעט משום בחינה.
איך אפשר לדבר בגנות המדינה כשרשימת אתגרים ארוכה למדי ועתירת מורכבויות עומדת בפני החברה הישראלית. רוב הסעיפים, אגב, דורשים תקציב מזערי יחסית לעוצמה הכלכלית של ישראל, גאוות נתניהו. גרושים. כמה מליונים למעונות חוסים, העלאת שכר לעובדי חינוך ורווחה, הגדלת מספר המפקחים על אתרי בניין, הוספת מיטות לבתי החולים, רכישת עוד קטרים וקרונות לרכבת ישראל. כל אלו גרושים. גובה אי-הביצוע שפקידי האוצר מקפידים לקיים בנחישות ובאדיקות דוגמטית דתית-תיאולוגית אוטופיסטית ולכן לשיטתו של שובל פשיסטית, היא בערך פי שלוש מכל מה שנחוץ כדי שבני ובנות הלאום היהודי והישראלי (כלומר גם יהודים וגם ערבים) ירגישו מעט טוב יותר בבית הלאומי שהליברל הדגול, בנימין זאב הרצל, חזה לפני 121 שנה.
כי כרגע מה שמבצע כאן מי שמשום מה מוכר בשם האורווליאני 'המחנה הלאומי' זה למכור את נכסי הלאום לסינים, ולפגוע באופן שיטתי במרקם החברתי-הפוליטי העדין שמוכר בשם דמוקרטיה.
כ'. "העם"
ובכל זאת מילה אחרונה לשובל: "הספר שלפניכם הוא חומר נפץ אינטלקטואלי. כלי נשק נוסף במלחמת הרעיונות המתחוללת בעולם המערבי בין אליטות ליברליות-פשיסטיות לבין העם". מעתה אמור, נתניהו ומנסחי משנתו, הם 'העם'. כל השאר פשיסטים.
ג.