אמנם באנגלית אבל חובת קריאה בכל זאת

https://www.gatestoneinstitute.org/9686/britain-and-australia-more-supportive-of-israel

אמת ויציב - אובמה הוא אסון לעולם החופשי וקרי הוא רפה שכל אבל אפשר היה אחרת

"ברגע שישראל תאמץ לעצמה מדיניות הגורסת, כי המציאות הארעית היא-היא מציאות הקבע, כי המצב המצוי הוא, למעשה, המצב הרצוי – בו ברגע יחול מהפך חריף בשורה של תחומים ומושגי יסוד בחיינו: בחזית החיצונית – ייתלה בצווארנו, ובצווארנו בלבד, קולר האשמה על העדר שלום באזור. גם ידידים, לא כל שכן אויבים, ימהרו להסתייג מאיתנו, אם לא גרוע מזה. מדינות ערב, לא זו בלבד שיחושו לנצל הרעה זו במעמדנו הבין-לאומי, אלא שקרוב לוודאי שתתגבר בהן הנטייה לפתרונות צבאיים. בשטחים עצמם יזרע הדבר ייאוש ותסיסה וספק אם נוכל להמשיך ולקיים בהם את ההישגים שהשגנו עד כה. ומה שחשוב לא פחות – בפנים המחנה תתערער האמונה במוסריות מדיניותנו ובצדקת דרכנו, בייחוד בקרב הדורות הצעירים"
(יגאל אלון, 9 בנובמבר 1972)

מיומנו של מורה - מנהג חדש שאני מיישם השנה: מבקש שאלות בכתב בסוף כל שיעור. הנה מדגם כולל תשובות

"איך זה הגיוני שאין חוקה עד היום?" – אז זהו. שיש. ועל זה דיברתי. והנה בקיצור שוב כל התיזה. ראשית, המלה 'חוקה' מתייחסת לכל המבנה המשפטי והחוקי. מבנה כזה קיים בישראל מראשיתה. חוקה אבל זה גם ביטוי להסכמות על ערכים עליונים, למשל חופש הביטוי שחשוב עקרונית יותר מזכותי לאכול מילקי. חופש הביטוי הוא חלק מחוקות דמוקרטיות בעולם כולו. בישראל הוא לא הוגדר בחוקה כי לא היה מסמך מסודר, אבל בפועל נשמר חופש הביטוי כפי שאולי למדנו כולנו בתיכון מפרשת 'קול העם' (גוגל איט). בכל אופן, מתוך הבנה שמסמך מסודר הוא עניין חשוב ולו במישור הסמלי, אבל מתוך ידיעה שנסיון לנסח מסמך כזה 'בבת אחת' יגרום למשבר פוליטי-אזרחי חמור, הפשרה היתה בצורה של הסכמה לחוקק את החוקה בהדרגה. להסכמה הזו קוראים 'פשרת הררי' על שמו של ח"כ יזהר הררי שהציע את הפשרה הזו ב-1950 (גוגל איט)

"איך אתה יכול לדעת בכזאת ודאות שהחברה הישראלית לא השתיקה את ניצולי השואה?" – פשוט מאד. כי 'החברה הישראלית' היא לא 'מדינה' מצד אחד והיא לא אדם מסויים אחד מצד שני. 'החברה הישראלית' עד עצם היום הזה כוללת כל מיני אנשים עם כל מיני דעות והתנהגויות. עד היום יש יהודים שצועקים 'מוות לערבים' ויש ערבים ישראלים שצועקים את ההפך. אבל יש גם ערבים שמשולבים באופן מלא כאזרחים ויש הרבה מאד יהודים שמגלים כלפי הערבים סובלנות ומאור פנים. אז מי היא 'החברה הישראלית' במקרה הזה? בדיוק. כולם. וסך כל ההתנהגויות שלנו היא 'החברה הישראלית'. ביום שהמדינה כמדינה תחוקק חוקים נגד ערבים למשל, היא לא תהיה דמוקרטיה. ולא, אין חוקים נגד ערבים שהם אזרחי ישראל. יש חוקים שמשמשים בסיס להתנהלות של המדינה ביחס לאזרחים. ושוב, אם יש פקיד כזה או אחר שמתנהג בצורה כזו או אחרת כלפי אזרח כזה או אחר, עדיין הטענה שהמדינה 'גזענית' היא חסרת שחר. ומכאן לעניין ניצולי השואה המרחק אמור להיות קצר וחלק: היו יהודים שהשתיקו את ניצולי השואה והיו כאלו שעשו הכל כדי לשמוע מהם. והיו ניצולי שואה שרצו לדבר והיו כאלו שרצו לשכוח. מנקודת המבט של המדינה לא היה שום חוק או שום תקנה שהשתיקה ניצולי שואה. ולכן זו בקיצור התשובה שלי לשאלה הזו: אני יודע כי אני מפעיל את השכל הישר שלי. מוזמנים לנסות, מנסיון, זה לא כואב.

"בתחילת השיעור אמרת 'בעזרת השם'. מי הוא 'השם' והאם הוא קיים?" – 'השם' הוא כמובן כינוי מצניע למה שנקרא אלוהים או יהוה או אדוני או אלוקים או ידוד או צור ישראל או רופא חולים וכן הלאה וכן הלאה עשרות שמות לאותה ישות שעבורי מסכמת את כל מה שבני האדם לא יודעים ולא ידעו ולא יוכלו לדעת לעולם. מהבחינה הזו אני 'מאמין באלוהים' בדיוק כמו כל אדם שעיניו בראשו. מאיזו בחינה אני לא מאמין בקיומו  של אלוהים? מהבחינה הפשוטה הבאה: אינני מאמין שאלוהים נתן תורה לעמו ואינני מאמין שהוא משגיח עלי באופן ציבורי או פרטי. התורה נכתבה על ידי בני אדם עבור בני אדם ולכן בני אדם מפרשים אותה וכפי שכולנו יודעים גם האנשים המזהים עצמם ומזוהים על ידי אחרים כ'דתיים' חלוקים בינם לבין עצמם לגבי הפרשנות של התורה לא רק לגבי 'ביצה שנולדה ביום טוב' אלא בשאלות חשובות בהרבה כמו למשל האם לאונ' אריאל או אפילו למדינת ישראל יש זכות קיום. מקווה שעניתי על השאלה ואם לא, אני כאן...

"מה הוא העולם הבא עלי דיברת?" – אינני זוכר שדיברתי על העולם הבא אבל ממילא אני לא זוכר 90% ממה שאני אומר אז אם דיברתי על העולם הבא מן הסתם עשיתי שימוש שגרתי במטבע לשון כמו במקרה של 'בעזרת השם'. בכל אופן, בדיוק מה שעושה את כולנו ללא יוצא מהכלל למעין 'חילונים' הוא ההתמקדות שלנו – של כולנו, כולל אנשי חמאס ולהבדיל אלפי אלפים של הבדלות יהודים כשרים המקפצים בצומת רעננה עם כיפות גדולות של רבי נחמן – בעולם הזה. בהצלחות שלנו, הפרטיות והציבוריות והלאומיות, במנעד רחב מאד של התמקדות כזו: מעכשוויזם נהנתני ומופקר ועד לתחושת אחריות עמוקה שיש לרבים מאיתנו להורים ולהורי ההורים שלנו ולמי שזכה – לילדיו. כך או אחרת – נהנתנות מופקרת או אחריות עמוקה – בשני המקרים מדובר בהתנהגות 'חילונית' במובן הזה שבלי שום קשר לשאלת תוכנו של העולם הבא, כולנו ללא יוצא מהכלל כמעט שמים את יהבנו ואת תודעתנו בעולם הזה. שוב, אם עניתי, יופי. לא עניתי, לא נורא.

"האם מראה עיניים (נסיעה לפולין) טוב כשמיעה?" – יתכן. אבל גם אם זה נכון יועילו יהודי זמננו ויסעו למחנות שבהחלט יש לשמרם כאתרי זכרון (תשובה לשאלה אחרת) ויסעו לפולין ולשאר אתרים אחרי שיהפכו לאזרחים. כל עוד הם תלמידי תיכון עליהם ללמוד על העבר העשיר של היהודים – והוא עשיר מאד בלשון המעטה – לפני ששליש מהם הושמדו. רוצה לומר, אני רוצה לומר שאני רוצה שסביבי יהיו אזרחים יהודים שמכירים את מורשתם החיובית, את היצירה העצומה של העם שלהם, את קשייו ההיסטוריים בימי הביניים ובעת העתיקה, שיכירו את המקרא והמשנה והתלמוד והרמבם ומנדלסון ואלקלעי וקלישר והרצל וסירקין וזבוטינסקי וגורדון וברנר וגם את דובנוב (אנטי-ציוני חכם מאד) וגם את הרב קוק כמובן וכן הלאה יהודים לאין קץ ואין ספור שהם אחראים על זהותנו היהודית יותר מאשר היטלר וחבורת הזבל שלו בגרמניה ובארצות אחרות באירופה ובעולם. להערכתי מערכת החינוך עושה לעצמה קיצור דרך – במקום ללמד את הערכים האדירים של העם היהודי לדורותיו הם פשוט מעלים את הנערים והנערות על מטוס, ואחרי שמבקרים בדיוטי פרי ומבלים כמה לילות טובים במלונות בפולין, רואים את המחנות, מזדעזעים, בוכים וחוזרים ארצה יהודים נאמנים ואז מתגייסים לצבא. ככה לא בונים חומה אמר המשורר יורם ארבל. גילוי נאות: הייתי בפולין פעמיים. אבל בגיל 40 ובגיל 48. אינני מרגיש פחות יהודי מאלו שחשו את אושוויץ והם בני 17. מוגש כחומר למחשבה.

"אז למעשה השמאל והימין בהקמת המדינה היה סביב גישה חברתית ולא ציונית כמו היום?" – שעל זה נאמר, 'בנים גידלתי ורוממתי'... וגם, 'ממה נפשך', או בקיצור, 'געוואלד'. הציונות היתה תנועה חברתית מהפכנית. היא אמרה לשנות מן היסוד את המבנה של החברה היהודית, ממציאות של בעלי מאה שהם בעלי דעה למציאות של להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים. מהבחינה הזו לא היה שום הבדל בין זבוטינסקי, טבנקין, בן גוריון, ברל כצנלסון והראי"ה קוק. הם נבדלו ביניהם בשיטות ובדרכים לשינוי החברתי הטוטאלי אבל לא על עצם נחיצותו. ומדוע? כי לשיטתם ללא תמורה חברתית דרמטית בליבה הפיכת היהודים לעם ריבון, עם עובד, עם המקיים את עצמו ולוקח אחריות בכל המישורים (כלכלה בריאות חינוך בטחון ניהול משפט חוק וכן הלאה) הציונות פשוט לא היתה יכולה להגשים עצמה בצורה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. על השאלה מדוע ואיך התחולל שיבוש המערכות הזה שאנשים צעירים וחכמים מעמידים זה מול זה את החברה ואת הציונות אין לי תשובה ברורה ומשכנעת. אבל לא אלמן ישראל. טוב ששפכו טונות של בטון באריאל והקימו מוסד לתפארת במסגרתו נטעו בקומה הרביעית בבנין 52 את הכתה שלנו וכך יש לי את הכבוד והזכות לפגוש את צעירי עמנו ולהרביץ בהם תורה שנשתכחה ורע מאד שנשתכחה שנאמר 'תעזבנו יום יעזבך יומיים העגלה נוסעת אין עצור'. ובקיצור: אכן כן, בראשית המדינה הויכוחים היו יותר בענייני כלכלה וחברה אבל לא רק . סבלנות . תכף נגיע לויכוח חמור מאד מהתחום הבטחוני, בעצם שניים: הממשל הצבאי והנשק הגרעיני. בשני המקרים הללו התחולל ויכוח חריף שחצה את המחנות. ואם החזקנו מעמד עד כאן, אוסיף ואומר שגם היום מתחולל ויכוח חריף בתחום הכלכלי חברתי. בוודאי שמעתם על בעיית הדיור ובוודאי שמעתם על הטייקונים ובוודאי אתם מכירים על הניייר או בטלוויזיה אנשים שלא גומרים את החודש למרות שהם עובדים בשלוש משרות ושני קילומטר מהם ועוד 35 קומות במגדל תל אביבי כזה או אחר יושבים אנשים שמרוויחים 15 אלף שקל לשעה (הנה זה שוב, חמישה עשר אלפי שקלים חדשים בכל שישים דקות, בכל יום, בכל שעות היממה, 365 ימים כולל יום הכיפורים הבעל"ט אמן כן יהי רצון). ובוודאי שמעתם כיצד 'המחנה הלאומי' לוקח נכסי ציבור כמו מפעלי ים המלח או הגז שאלוהים של השאלה הקודמת שתל לנו בים התיכון ומוסר אותו חינם אין כסף מהלאום (העם) לכמה מקורבים. ולכן, ומה לעשות וזו המציאות, גם היום מתנהל כמו בראשית המדינה מאבק כלכלי חברתי. נכון אבל שהיום רוב הכוח בידיים של מעטים, ושוב אנו מתקרבים למצב של בעל המאה הוא בעל הדעה, ומכאן שלא ציונות יש היום אלא גלות. מוגש כחומר למחשבה עם חיוך רחב ולב מאמין ורחב לא פחות מהחיוך. אין מקום ליאוש (לפחות בדבר אחד החברים של ברסלב צודקים)

"מה זה כלכלה מרחיבה או מרסנת?" – קצת בהמשך לתשובה הקודמת אבל עכשיו בקיצור. קודם כל, גוגל איט. שנית, בגדול מדובר על תפקידה של המדינה. הגישה המרחיבה אומרת שעל המדינה להגדיל את התקציב כך שיהיו לאזרחים יותר שירותים בעין (מיטות בבתי חולים, פקחים במקומות עבודה, ניידות משטרה בדרכים, יותר דרכים גשרים ובתי ספר וכן הלאה) וגם זרימת הכסף תמריץ את הכלכלה ואז גם היזמים הפרטיים יוכלו להנות מסיכוי טוב יותר להצליח. גישה מרסנת זה אותו הדבר אבל הפוך: לצמצם את הוצאות המדינה כי ככה אפשר להוריד מיסים וככה לפי ההסבר הלא משכנע של בעלי הגישה הזו (הוא לא משכנע במישור העובדתי) אפשר לתת לעשירים יותר מרחב להשקעה כי אם הם משלמים פחות מסים יש להם יותר כסף להשקיע במקומות עבודה וזו הרי המטרה של שתי הגישות, לפחות במישור ההצהרתי: שלכולם תהיה עבודה ולא יהיו מובטלים ולא תהיה מצוקה. עד כאן על הגישות. בפועל הדברים מורכבים. אגלה לכם סוד ידוע למי שמתעניין בשאלות האלו: 'המחנה הלאומי' המנהל היום את המדינה אסף מהאזרחים כך וכך כסף במסים ואחרי זה החליט על הוצאה תקציבית של ככה וככה אבל בפועל המדינה שמרה בכיס – אתם יושבים? – 63 מיליארד שקל שהמחנה הלאומי כבר אסף כאמור מאזרחי מדינת ישראל, מדינת הלאום ומדינת אזרחיה. זהו ביטוי מעשי לגישה מרסנת: כסף יש כמו זבל, הרבה יותר מזבל, אבל מי שמנהל את האוצר מעדיף שלא להוציא את הכסף. מתי פעם אחרונה ראיתם ניידת של משטרת התנועה בכביש? בדיוק.

"למה בן גוריון לא רצה לשנות את המצב הקיים של מערכת החינוך?" – כי פוליטיקה היא אמנות האפשר ולפעמים אי אפשר... ולמה אי אפשר? כי בן גוריון אולי (אולי!!) רוצה לבטל את הזרמים אבל בעלי הזרמים (החרדים למשל וגם הציונים הדתיים וגם הערבים) לא רוצים לבטל את הזרמים והואיל ואנו בדמוקרטיה אין ברירה אלא להתפשר. פשרה זה רע מאד, זה הכי גרוע, חוץ מכל שאר הפתרונות האחרים שמימושם מחייב דיקטטורה טוטאליטרית ומחנות ריכוז כמו שעשה סטאלין. אני ממליץ שלא לבחון את האפשרות הזו ולהסתפק בדמוקרטיה על כל עליבותה ורדידותה וקשייה ולזכור שהיא השיטה הגרועה ביותר חוץ מכל שאר השיטות.

אין כמו האנטישמיות המעונבת – כן, היא רק 'אנטי-ציונית', ברור

 כנס היסטוריונים בברלין. הנושא 'זהויות יהודיות מתנגשות' או משהו כזה, כי לא  תמיד האנגלית יוצאת טוב בעברית, אבל זה לא באמת משנה כי כותרת המשנה מסדרת הכל: 'מלחמת העולם הראשונה ומעבר אליה'.

כן, כידוע מליוני יהודים שרתו בצבאות השונים, הרגו ונהרגו, על ידי יהודים ולא יהודים גם יחד. הנה למשל בצבא הגרמני שרתו 100 אלף חיילים יהודים, 80 אלף מהם בחזית, נדמה לי ש-16 אלף נהרגו.

ולפני ואחרי המלחמה דיברו כולם על 'סדר עולמי חדש', לאו דווקא במובן הציני או התלוש, אם כי היו גם פרוייקטים תלושים והזויים כמו האנארכיזם על כל צורותיו, וגם היה יסוד ציני ידוע שדווקא הצליח מבחינה פוליטית והצליח היטב: הבולשביזם הקומוניסטי שבשם 'מלחמת המעמדות' הכניס את רוסיה לדיקטטורה בשם 'הפרולטריון' כמובן.

אבל לא רק תלישות או ציניות, אלא גם רעיונות מעשיים ופרוגרסיביים. 14 הנקודות של וילסון למשל, או עקרון המיעוטים שהיה חלק מה-14 אבל לא רק, וסוציאלדמוקרטיה ואפילו פילאטיס.

ובכן, ברלין, אירופה, הקהילה האירופית, כנס היסטוריונים, כל אלו מושגים נרדפים המצטרפים למסקנה אחת (מיניה רבות): פלורליזם, חופש ביטוי, מבט רחב ורב-מימדי על העבר, ההווה והעתיד.

ואמנם, בכנס השתתפו חוקרים מ-12 מדינות, ממספר גדול יותר כמובן של מוסדות (הישראלים למשל 'ייצגו' לפחות ארבעה מוסדות כאלו), ובהם גם חוקר מטוניסיה. לא פחות.

מה לימד אותנו המרצה מטוניסיה? על האגודה הערבית-יהודית שפעלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והפיצה רעיונות של צדק רעות ואחווה, ועשרות שנים לפני ג'ון לנון דמיינו עולם – או לפחות טוניסיה –בלי ערביות או יהודיות (כלומר בלי יהודיות). עד כדי כך היו האנשים האלו נאורים שהם לחמו כמובן כנגד האנטישמים המקומיים ("היא יובאה לטוניסיה על ידי הצרפתים עם תחילת אקיבוש הצרפתי ב-1881". סוף ציטוט. מה היה לפני זה? "היהודים היו ד'ימים, כלומר נתינים נחותים של הביי המקומי. פעם בכמה שנים היו מהומות נגד יהודים". סופו של עוד ציטוט)

באשר לאנטישמים המקומיים – הם היו בטוחים בעצמם שהם מגינים על הצרפתיות ושלא מדובר בתנועה לא לגיטימית – להפך! – עד שהם לא התביישו להעמיד עצמם על רצף אנטישמים ידועים ומכובדים שכידוע הביאו לעולם מחשבה מתקדמת: מרטין לותר, דידרו, וולטר, רשימה חלקית.

נו טופ, המסר ברור: וואנס אפון א טיים יהודים וערבים חיו בכזו הרמוניה עד שהמתקדמים שבקרבם רצו לבטל בשם הקומוניזם גם את הערביות וגם את היהודיות (כלומר את היהודיות).

מחיאות כפיים.

בשלב השאלות התנפלה על המרצה היסטוריונית מהסוג הנפוץ – אלו שמכירים את הנושא מהבית. 'נולדתי בצרפת' היא הציגה עצמה. 'הסבים שלי היגרו לצרפת מטוניסיה ב-1961' היא ספירה והוסיפה שלא רק שהם העריצו את התרבות הצרפתית אלא שהם דברו בגעגוע על טוניסיה כעל 'הבית הישן'. כלומר היא גדלה בצרפת, במשפחה של יהודים, שראו עצמם טוניסאים-צרפתים כשרים לחלוטין, ולכן לא הבינו אף פעם מדוע נאלצו לפתע (הסבתא והסבא) לעקור מבית האהוב והצרפתי-יהודי-טוניסאי או טוניסאי-יהודי-צרפתי ולמצוא עצמם כעקורים בביתם החדש, צרפת (שאיפשר להם רק שני שליש מהזהות המקורית שלהם).

"אז מה השאלה?" הקשה יו"ר המושב (תפקיד משעשע במיוחד בעולם המרתק של כינוסי החוקרים למיניהם). טוב, חוץ מהיסטוריית 'אני הייתי שם' "כיצד אתה מסביר את הכשלון של טוניסיה ליצור מדינה שוויונית לכל תושביה הנאמנים?"

המרצה המכובד שם והזכיר לחברה המתוסכלת ולציבור בכללותו את הנקודות ההיסטוריות המרכזיות ששימשו כרקע להרצאתו על החבורה היהודית-ערבית (כלומר ערבית) על שם ג'ון לנון: ההוצאה להורג של עגלון יהודי ב-1857 (שמו היה בטו ספאז ואת העובדה הזו אני הזכרתי לו בקריאת ביניים אופיינית [שלי]) שהביאה להכרזה על החוקה של 1857 במסגרתה היו שני סעיפים דרמטיים:  6 ו-8, ששינו את מעמד היהודים באופן חסר תקדים. סעיף 6 דיבר על כך שבמקרה של העמדה לדין של יהודי חייבים לשבת בדין גם נציגים יהודיים. סעיף 8 אמר כי לכל אזרח יש את הזכות לשרת בכל תפקיד ציבורי לא משנה מה רקעו הדתי.

"עד כמה יושמה החוקה" אמר המרצה, "זו כבר שאלה אחרת". שעל זה נאמר, 'דונט קונפיוז מי ווית' פאקטס', או במלים אחרות: בואו נזרוק את המציאות מהחלון, בפרט אם היא מפריעה לנו לתיזה. אז מה אם אנחנו היסטוריונים כלומר רופאי זיכרון.

זו גם הסיבה שהמרצה לא הזכיר את העובדה החשובה הבאה: אותה חוקה שאולי ייושמה אולי פחות (פחות) נאכפה על ידי המעצמות המערביות (בראשות צרפת) ששלחו אניות תותחים לטוניסיה אחרי המהומות שהתחוללו ב-1857 אגב פרשת בטו ספאז. כן, גם את העובדה הזו הזכרתי בקריאת ביניים (אופיינית).

וכמו בשיח הפמיניסטי המוכר הרבה יותר במקומותינו: 'עובדה! יש כבר טייסות נשים!'. עובדה. אבל מה היא מוכיחה? ובהשלכה: "עובדה!" אמר המרצה, "ב-1920 היו 15 שופטים ממוצא יהודי!". עובדה, אבל מה היא מוכיחה?

מה מוכיחה אשה טייסת? בדיוק. שאשה יכולה להיות טייסת וכי חיל האוויר רוצה את הטובים ביותר לטייס וכי הטובים כוללים גם את הטובות. ומה מוכיחים שופטים יהודיים בטוניסיה? שיהודים יכולים ללמוד משפטים וכי המערכת הטוניסאית המודרנית יחסית של תחילת המאה ה-20 נזקקה למשפטנים מוכשרים בין אם הם היו  יהודים ובין אם לא.

כן, בסדר, ברור. חשוב שנשים תוכלנה להיות טייסות? כן. חשוב שיהודים יוכלו להיות משפטנים בכל ארץ? כן. אבל לא זו השאלה ששאלה ההיא מההיסטוריה של אני ראיתי.

תנוח דעתו של הקורא. למרצה מטוניסיה היתה תשובה ישירה לשאלת הכשלון הטוניסאי לשלב את יהודי הארץ הזו (ולא רק כמה שופטים או טייסים אחרים): "הציונות אשמה".

לצערי – ואל תיקח את זה אישית קורא יקר – אינני סומך על הקורא היקר (או האחר) שהוא מבין את משמעותה של התשובה הקצרה הזו, של מר מרצה מטוניסיה. החוקה שהוא מנפנף בה ('עובדה! יש טייסת אשה!!) נחקקה ב-1857. הרצל היה בן מינוס 3. הקונגרס בבאזל היה בן מינוס 40. הצהרת בלפור בת מינוס 60. החלטה 181 בת מינוס 90. אבל מי סופר חוץ ממני. אז מה הפריע למימוש הרעיונות הנשגבים (באמת) של החוקה?

התשובה ידועה והיא רשומה באותיות של דם עד עצם היום הזה: חוסר הסובלנות היסודי, המהותי והעמוק של התרבות והחברה הערבית-סונית. זהו הסיפור של המאה ה-20 במזה"ת וההשלכות שלו על היהודים הן לא הפרק המרכזי שלו. תשאלו את תושבי חלב. או את הקופטים. או את הדרוזים. או את הכורדים. או את הארמנים. אחר כך אם ישאר זמן תשאלו את היהודים. לא הכרחי.

בהרצאה אחרת שעסקה ב'מעריבזציה' של העלית היהודית (המתנשאת) של ברלין בתקופת ההגירה הגדולה, הוזכר סמי גורננמן, יהודי מזרח אירופי שהתיישב בברלין ותמך בציונות, ובמסגרת זכרונותיו סיפר על בר פלוגתא אנטי-ציוני שסיפר בעצמו שלנוכח הכרזתו שיהודי (אנטי-ציוני כאמור) לא אמור לארגן בביתו עץ חג מולד, הטיח בו יהודי אחר את הדברים הבאים:

Any one that does not light a christmass tree is a Zionist

ובהשאלה מורחבת ואולי לא לגמרי מדוייקת ובכל זאת: עבור אנשים מסויימים, נאורים כמובן ודגולים, או בעלי מונופול על המסכנות (קרבנות או 'קרבנות' הקולוניאליזם בכלל ו'אקיבוש' בפרט), להיות ציוני בימינו (כבר 100 שנה ויותר) זה להיות אדם חלקי במקרה הטוב, מעוות (ושאר ירקות) במקרה הרע (והרווח). 

דיון קטן על יגאל אלון במכללת אורנים

באיחור קל - אבל כנראה שלפחות חלק מהדברים ימשיכו להיות רלבנטיים גם בשנה הבאה

מאמר חובה - כל הפייסבוקאים והטוויטראים מוזמנים וממש מתבקשים להפיצו ברבים. לא רק חובה אלא גם מבריק

http://www.davar1.co.il/35797/#utm_source=Daily+Newsletter&utm_medium=email&utm_campaign=2016-10-05

אז מדוע בכל זאת כולם מעריצים אותו? כ-3700 מלים (קרוב יותר ל-3900) על מורשתו של פרס ועל כמה סיבות טובות לקבור גם אותה

      א.      מבוא

"זהו רק באז תקשורתי" אמרה לי מישהי שניסתה לנחם אותי על תופעת הפסטי-פרס. היא צודקת כמובן. במציאות בה התקשורת מייצרת סנסציה מעלייה של ארבע מעלות בטמפרטורה או ארוע קוסמי מסערת חורף שגרתית, עניין כמו 'אישפוזו הדרמטי' של איש בן 93 וכמובן הליכתו 'בטרם עת' היא מזון תקשורתי סנסציוני מובן מאליו.

אבל כיצד להסביר את הגעתם של אישים ממאה מדינות להלוויה? כיצד להסביר את הכותרות הראשיות בעיתונים החשובים ביותר בתבל? כיצד להסביר את העובדה שאפילו מאמן כדורגל כמו זוזה מוריניו מקפיד לפרסם הספד?

בקיצור, יש כאן הרבה יותר מאשר 'באז תקשורתי'. לא מדובר בעוד ידיעה מרעישה אודות קים קרדישיאן או גילוי דרמטי נוסף על עוד שחיתות בכנסייה הקתולית. התופעה הזו דורשת הסבר.

גילוי נאות: אינני ממעריציו של פרס. למעשה אינני מעריץ אף אחד. גם לא את הרצל, לינקולן, קנדי, בן-גוריון, וייצמן ויגאל אלון. אני משוכנע עד עמקי נשמתי כי 'הערצה' אינה עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה. למרבה השמחה, למיטב הכרתי כהיסטוריון פוליטי, רבים מבין האישים שפעלו במסגרות דמוקרטיות שונות בדורות האחרונים מסכימים עמי בעניין הזה. הרשימה לא כוללת כמובן את שמעון פרס, אבל לא זו הסיבה שאני לא ממעריציו וגם הערכתי אליו היא כאל אחד האישים שנזקם לציונות ולמדינת ישראל עומד ביחס ישר לגלי ההערצה להם הוא זכה בעשור האחרון.

מטרת המאמר הזה היא קודם כל להציע הסבר רציונלי לעובדה שאני מצוי במיעוט מבוטל וזניח. אין לי ספק בכך. כמעט כל מי שהתכתבתי עימו בימים האחרונים חולק עלי באופן מוחלט. רוב האנשים עימם דנתי בנושא, משוכנעים שהאיש הזה 'גדול מהחיים' או לכל הפחות ראוי להערכה ולתודה עמוקה. את מאה האישים אנשי העולם הרחב ואת עיתונות התבל כבר הזכרתי.

המטרה השנייה היא כמובן לנסות ולהסביר מדוע – למרות ההסברים הרציונליים להערצה או לכל הפחות להערכה העמוקה והגורפת ממנה נהנה פרס – מדובר בטעות ציבורית חמורה. ודוק: לא מדובר בטעות במובן 'המדעי' הפשוט (עניין חשוב בפני עצמו – למשל גיל היקום) אלא בטעות שהשלכותיה על העתיד מרחיקות לכת.

פרדוקס, שלא לומר אירונה, שלא לומר טרגדיה, הוא שההשלכות הללו קשורות בדיוק לנושא שככל הנראה מסביר את ההערצה העצומה המלווה את פרס בדרכו לעולם הבא: חזון השלום. הנה בקיצור הפרדוקס: חזון השלום של פרס – אותו החזון שהופך את פרס 'לגדול מהחיים' – הוא שהביא ליהודים ולפלסטינים מציאות של יאוש, דכדוך ואלימות.

להערכתי מדובר היה מבחינת פרס בפרוייקט חיים, אבל גם בעניין הזה אני במיעוט שבמיעוט. כי גם אלו שנוטים להסכים אתי שהמציאות המוכרת ביחסי יהודים-פלסטינים היא אלימה, מדכדכת ומייאשת (ואיך אפשר שלא להסכים לעובדה הזו??), משוכנעים שמדובר היה בכוונות טובות שהשתבשו. רצח רבין, ערפאת, חמאס, נתניהו, דעא"ש, המשבר הכלכלי הגלובלי ועוד ועוד סיבות ותירוצים. אני משוכנע שהם טועים אבל בסתר לבי אני מאד מקווה שהם צודקים. כי המחשבה שהמציאות המוכרת לנו היא פרי עמל מתוכנן של אישים מסוגו של פרס (האיש המרכזי שפעל במגמה הזו – למיטב הבנתי כמובן – היה משה דיין, המנטור של פרס ושותפו הפוליטי עד לכתו לעולמו אי אז לפני 235 שנים).

בקיצור, זו התכנית: חלק ראשון – הסברים לתופעת ההערצה הגורפת ועיון ביקורתי (שולל) בהם. חלק שני – נסיון ללכת אל מעבר לביקורת השוללת ולהסביר מדוע ההערצה הזו היא טעות מסוכנת.

      ב.      הסברים

יש לפחות כמה סיבות להערצתו של שמעון פרס, או לפחות לתחושת התודה וההערכה כלפיו: אופיו המיוחד; נקיון כפיו בכלל ויחסית לבני זמנו (העכשוויים) בפרט; גילו המופלג שלא פגם בפעלתנותו; וחזון השלום שלו.

באשר לאופיו המיוחד: פרס היה איש עמל וחריצות, 'פרוייקטור' נמרץ יצירתי וחכם, איש ציבור מסור. התכונות הללו התגלו כבר ב-1948, בימים בהם דאג פרס למבצעי רכש למיניהם, שחיוניותם לצה"ל היתה גדולה מאד. בהמשך הוא ניהל את משרד הביטחון וגם שם כל התכונות הללו באו לידי ביטוי. כך גם בכל תפקידיו הציבוריים: שר תחבורה, שר ביטחון, ראש ממשלה, שר חוץ וכן הלאה.

באשר לנקיון כפיו: ככל הידוע פרס לא היה מושחת. אולי הוא היה לפרקים נהנתן ויש שמועות על פרשיות אהבים, אבל היה לו את השכל הציבורי לשמור את הדברים בסוד. כך או אחרת, בעשור האחרון דמותו בלטה עוד יותר על רקע הנהנתנות הצינית של אהוד ברק ובנימין נתניהו, על רקע השחיתות העמוקה של אהוד אולמרט וכמובן על רקע עבריינות המין הנפשעת והמביכה של הנשיא (אנסי) משה קצב.

באשר לפעלתנות בגילו המופלג: אכן מושא להערצה. 'הלוואי עלינו' כמו שנהוג לומר. בגיל 93 הוא עדיין הצליח לעשות ביום את מה שבני 23 לא מצליחים לעשות בשבוע.

והחזון, כן, החזון. מה יש לומר שעוד לא נאמר. פרס עצמו אמר ואמר ואמר בעניין זה בלי סוף, וכפי שהראה העיתונאי (הראוי לשמו) אמנון לורד, החזוניזם הזה של פרס בא לידי ביטוי לכל המאוחר כבר ב-1953. אבל לא את 1953 זוכר הציבור ובוודאי שלא את 1953 או את 1963 ('דימונה') זוכרים כל המנהיגים שנחתו הבוקר בשדה התעופה ע"ש דוד בן-גוריון. הם בוודאי לא זוכרים את 'תכנית הייצוב' שפרס הנהיג כאן ב-1985, מהלך מלא חזון שעיצב את החברה בישראל יותר מכל צעד אחר מאז 1949. מבחינתם כמו גם מבחינת רוב יצרני המלים בשבוע האחרון 'החזון' של פרס הוא 'השלום' וכמובן 'המזרח התיכון החדש', זה שירכב על סוס הטכנולוגיה אל עבר עתיד פוסט-דעא"שי מזהיר.

כמו כל אנליזה גם זו נועדה רק 'לעשות שכל'. ברור לחלוטין שמעריציו או מוקירי זכרו הנלהבים והמתגעגעים של פרס אינם בוחרים את המרכיב הרביעי או את הראשון. סביר להניח שיש לו מעט מעריצים הרואים בכל ההסברים הללו מכלול אחד שלם, ומן הסתם הם ידעו להוסיף לו עוד כמה אלמנטים. כך או אחרת, בכוונת הפרק הבא היא להציע מבט ביקורתי-שולל להסברים הללו.

     ג.       ביקורת (שוללת) של ההסברים

עמל וחריצות, יצירתיות וחוכמה, מסירות ונחישות אינן תכנים אלא אופנים. יסלחו לי הקוראים אם אציין כי גם סטאלין ניחן בתכונות הללו, וכמובן גם לינקולן. אני מרשה לעצמי לנחש שגם אנטיוכוס ורבי יוחנן בן זכאי. אפשר להמשיך את הרשימה עד אין סוף. הרעיון בכל אופן ברור. תכונות אלו מרשימות בעיקר כי רוב בני האדם לא מנצלים את הפוטנציאל שהטבע העניק להם לא פחות מאשר הוא עשה זאת במקרה של קנדי, וייצמן  או שמעון פרס. מעריציו של אוסיין בולט מתפעלים מיכולתו לרוץ מהר. כל השאר הוא 'בונוס'. הנמשל: הערצה פוליטית אמורה להמדד לא בתכונות וביכולות אלא בתכנים.

נקיון כפיים הוא בהחלט תוכן. אבל מוגבל. אנו מצפים מאיש ציבור שלא יהיה מושחת. "אנו"? לא בדיוק. חז"ל למשל חשבו שזהו תנאי חשוב למנות על הציבור אדם שקופת שרצים תלויה מאחוריו. אבל אולי הם טעו גם בעניין הזה. לצורך העניין אני מוכן להצטרף למקהלת צדיקוב ולומר מלים טובות על אישי ציבור נקיי כפיים ומלים רעות על מושחתים. אבל זוהי הצטרפות על תנאי. שכן שוב, כמו בעניין התכונות המרשימות של הפיסקה הקודמת, גם כאן נקיון כפיים הוא תוכן מוגבל מאד. הוא כפוף לתוכן הפוליטי הספציפי.

(כמעט נתתי דוגמא של נאצים שהתאפיינו גם בחריצות, גם בחוכמה, גם במסירות וגם בנקיון כפיים בדרכם לעוד יום עבודה באושוויץ, אבל לא עשיתי זאת כי ברורה לי ההשלכה האפשרית לגבי חלק מהקוראים שימהרו להאשים אותי ב'זילות השואה' או חמור מכך: ברמיזה גסה ונואלת שפרס משול לנאצים. אז ויתרתי על הדוגמא הזו גם אם יכולתי לומר שכל מה שרציתי לטעון באמצעותה הוא שיכול להיות אדם מושחת שעשה טוב – אהוד אולמרט למשל – ויכול להיות אדם נקי כפיים שעשה רע מאד – סטאלין למשל. מטרת הדוגמאות היא לטעון כי נקיון כפיים ציבורי הוא עניין חשוב אך חלקי מאד).

כך גם באשר לגילו המופלג. אכן יש משהו יפה בהתנהגות הציבורית על פי הכלל הידוע מזו-ארץ-זו: "ואנדרטה פני זקן". כולנו מאחלים לכולנו 'הלוואי עלינו' ועל כולנו מקובלת האקסיומה של דת נהגי המוניות והדודות מפתח-תקווה: 'העיקר הבריאות'. ובמקרה של פרס על אחת כמה וכמה. לא בדקתי אבל אני משוכנע שלפחות חלק מהציבור משוכנע ששמעון פרס לקח חלק בקונגרס הראשון ואולי ממש ביציאת מצרים. בדיוק כשם שרבים מאיתנו מתרגשים כשהם מבקרים במבצר, ארמון, קתדרלה או בית כנסת מימי הביניים – שהרי הם מאפשרים לנו לגעת באותנטיות ההיסטורית – כך גם רבים מאיתנו חשים למראהו של אדם שהיה כאן כשהכל התחיל. פרס פגש את הרצל, סייע לוייצמן, לחש על אוזנו של צ'רצ'יל, שתה קפה עם בנג'י וכמובן הכיר אישית את סאדאת, רייגן, בוש ונעמי קמפבל. אני משוכנע שהחיוך הקטן המתלווה לקריאת הפיסקה הזו מספיק ואין בשלב זה צורך לומר שגם אותנטיות היסטורית (כזו או אחרת) היא לא סיבה מספיק טובה להערצה חסרת מעצורים.

מה נותר? כן, 'החזון'. הנה כאן כבר מדובר בעניין רציני מאד. כי אכן קל להסכים (כך אני מקווה בכל אופן) שתכונות אינן תוכן; כי נקיון כפיים אמור להיות מובן מאליו ובהשוואה לאולמרט ולקצב זה באמת 'לא כוחות'; וכי גיל מופלג ואותנטיות זהו עניין מרגש ורומנטי אבל רגש רומנטי גם הוא לא תוכן. 'חזון' לעומת זאת הוא תוכן.

אז זהו, שהוא לא. בכלל ובפרט כשמדובר ב'חזון' הנוגע לסוגייה המרכזית (אחת מהשתיים המרכזיות – עניין בו נדון מייד בפרק הבא) העומדת בפנינו: השלום. 'חזון' של שלום – בכלל ובפרט - עלול להפוך לסיסמא ריקה ולחרב פיפיות כשאין תכנית פוליטית ממשית המגבה אותו. 'תכנית פוליטית ממשית' במקרה הזה היא תכנית הלוקחת בחשבון את כל מרכיבי הסכסוך, להלן רשימה חלקית, לפי סדר החשיבות: סירובם של הפלסטינים להכיר בעצם קיומו של עם יהודי, קל וחומר לריבונות שלו על לפחות חלק מפלסטין השלמה; הנגזרת של הסירוב הזה – חינוך למיליטנטיות אנטי-יהודית מהותית העומדת בבסיס הטרור ומעבר לו; בעיית הבטחון העולה מהגיאוגרפיה של ארץ ישראל; התביעה הבלתי מתפשרת ל'זכות השיבה'; סוגיית ירושלים בכלל ובפרט הפעולה השיטתית של הרשויות הפלסטיניות לנסות ולמחוק כל עדות ארכיאולוגית לקשר הבלתי ניתן לערעור בין יהודים לבין העיר הקשה הזו; רשימה חלקית.

ה'חזון' של פרס עומד בליבה של אידיאולוגייה תלושה של כת צדיקים הרואים עצמם בעלי מונופול על 'השלום' והרי כך הם ידועים בציבור: אנשי 'מחנה השלום'. מדובר בכת קדושה של נזירים צחורים שיצרו דת בה ספרות (וסופרי וקולנועני ועיתונאי) קודש, וכהנים קטנים וגדולים, ומנטרות ידועות וקוים ירוקים וקדושים, וטהורים וטמאים והנה היום הם ליוו את האפיפיור שלהם אלי קבר ועוד לפני שהלך לעולמו הם כבר החלו לייצר הגיוגרפיה מקפת ומרגשת.

הדת הזו היא לא יותר מאשר סנטימנט מוסרני וצדקני, נחלתו של מיעוט צעקני ומתנשא, הנוקט שיטתו של אורוול כך שהעולם שהוא רואה מחולק לבעלי שתי רגליים שהם רעים כי הם כובשים מתנחלים ופרוטו-פשיסטים, ולבעלי ארבע רגליים שהם טובים כי הם בעד השלום.

למרבה הצער הוא לא רק נחלתו של מיעוט כאמור, אלא חוסר אמינותו פוגע באפשרות של לחזור ולהקים כאן חלופה פוליטית – פוליטית, לא 'חזונית', פ ו ל י ט י ת – לימין השולט כאן ללא מיצרים מאז רצח רבין. ולפני שאעבור לחלק השני, הנה דברים שכתבו בדיוק בעניין הזה האחים הרצל ובלפור חקק, ב-1983:

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי ציוני מול הליכוד".

1983.

      ד.      חלק שני – הפרדיגמה (מסגרת ההתייחסות) לבחינת פועלו של איש ציבור

לפי מה ניתן לדרג מנהיגים ואישי ציבור? אם ויתרנו (ויתרנו?) על הערצת תכונות, שבחי בעש"ט ('הוא לא מושחת'!!) ופלאי בראשית, וגם 'החזון' לכל הפחות עומד ותלוי לו על בלימה – אז מה כן?

על השאלה הזו ההיסטוריה הציונית מציעה לנו שתי תשובות ברורות. אבל לא 'רק' ההיסטוריה הציונית אלא כל פורטל חדשות, כל עיתון מקוון או מודפס, כל מהדורת אקטואליה משודרת. בשתי מלים: דרכנו לאן? בקצת יותר מלים: דרכנו לאן במישור הפנים ודרכנו לאן במישור החוץ.

'מישור הפנים' – חברה, כלכלה, תרבות, חינוך, קליטה, עדות, פלורליזם (או היעדרו) ובדור האחרון גם מגדר ובקרוב זכויות בעלי חיים וצמחים, ועוד ועוד.

'מישור החוץ' – מקומה של הציונות ובעקבותיה של מדינת ישראל במרחב המזרח תיכוני. או בקיצור: יחסי יהודים-ערבים.

על שתי השאלות הרחבות הללו אפשר לכתוב ואמנם נכתב כבר אוקיינוס של מלים. אבל אם לקחת נפשי הבלוגרית בכפי (מה גם שכבר חצינו את קו 1800 המלים) אז הנה שתי התשובות היסודיות שניתנו לכל אחת מהשאלות הללו:

עיון בהיסטוריה של 'מישור הפנים'  מגלה לנו מחלוקת מהותית בין שתי דרכים שונות, שלא לומר מנוגדות. אסתפק במימד הכלכלי של הדברים, את ההשלמות הנחוצות יעשה כל אחד בעצמו. גישה אחת שאיפיינה את הזרם המרכזי של תנועת העבודה הציונית שמה את האדם העובד במרכז. הזרם המרכזי של יריבי תנועת העבודה שמה את ההון במרכז. 

רוצים לכנות את ההתגוששות הזו במונחי 'סוציאליזם' מול 'קפיטליזם'? אין בעיה. מדובר אמנם במונחים בעייתיים אבל לא זה המקום לעשות בירור מושגים. די אם נצביע על העובדה שהשכר הממוצע בארץ הוא בערך 9000 ₪, השכר החציוני בערך 6000 ₪, אבל יש כאן שכבה של כמה עשרות אלפי ישראלים שלא יוצאים מהבית עם פחות משש ספרות לחודש, וחלק מהם מרוויח בכל שעה (בכל שעה) בערך 10,000 ₪. ב-1972 הפער בישראל בין הממוצע לחציוני עמד על 5%. היום הוא עומד על בערך 33%. למציאות הזו יש השלכות על כל תחום חברתי 'פנימי' שניתן להעלות על הדעת. המציאות הזו לא נוצרה מעצמה. היא פרי של פוליטיקה.

עיון בהיסטוריה של 'מישור החוץ' מגלה לנו – הפלא ופלא – מחלוקת מהותית בין שתי דרכים שונות, שלא לומר מנוגדות. לא. לא מדובר במחלוקת בין 'ביטחוניסטים' ל'שלומיסטים', או בין 'מתונים' ל'רדיקלים' או בין 'נצים' ל'יונים' וגם לא בין חוגלות לתנים. המחלוקת היא בין אלו הרואים כיעד אפשרי, רצוי וחיוני את השתלבותה של ישראל במרחב המזרח-תיכוני לבין אלו המדברים על 'וילה בג'ונגל. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי עצם בעייתיותו של המזרח התיכון הערבי-מוסלמי סוני ושיעי גם יחד. ועלאווי ודעא"שי וכן הלאה.

לא מדובר במחלוקת בין 'מיטיבי ראות' לבין 'מרחיקי ראות'. סתם אם להזכיר שמות: גם דיין וגם אלון ידעו היטב כבר בשנות החמישים הראשונות כי הערבים מדברים על 'סיבוב שני'. גם דיין וגם אלון היו משוכנעים שישראל זקוקה לצבא חזק ומאומן וכי תנאי לקיומו של צבא כזה הוא אזרחים בעלי תודעה לאומית-ביטחונית עירנית.

דיין אמר את הדברים למשל בנאום 'נחל עוז' ב-1956 ואלון אמר את הדברים כבר ב-1949 בהרצאות ונאומים והוא העלה באופן מסודר ומקיף את תובנותיו היסודיות לגבי עצם מצבה של ישראל בספרו 'מסך של חול' ב-1959.

אבל הפלא ופלא, למרות שלא היה ויכוח בין דיין ואלו לגבי תיאור המצב, הם נחלקו ביניהם באופן קיצוני ( מה שלא פגע בידידות ביניהם!) לגבי המסקנות. המסקנות של אלון היו לא רק לחזק את יכולתו הצבאית הקונוונציונלית של צה"ל, אלא לחתור בהזדמנות הראשונה ליצירת תנאים טריטוריאליים שיאפשרו לחולל תהליך מדיני שסופו לכל הפחות הסכמי ביניים יציבים ואולי אפילו שלום ראוי לשמו (חם, משגשג, הדדי, פרוגרסיבי).

דיין לעומת זאת סבר שבמציאות המזרח-תיכונית התשובה היחידה לשאלת הבטחון היסודי של ישראל היא יכולת גרעינית-צבאית. לא 'בארון' ולא בצורה של 'עמימות' אלא באופן גלוי ומוצהר. תיכף נגיע לשמעון פרס אבל אי אפשר שלא לומר כבר כאן כי כאשר דיין נהיה שר ביטחון ארבעה ימים לפני מלחמת ששת הימים, פרס הציע לפוצץ מתקן גרעיני שימנע את מלחמת המגן וההתפשטות הטריטוריאלית שאלון ושות' רצו לבצע לשם שינוי מהותי ביחסי ישראל-ערב, ושעל הדרך יבטל כמובן את העמימות הגרעינית של ישראל. דיין הציע דבר דומה ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים.

הנה מה שאלון אמר על שני האישים הללו, כמה חודשים לפני שהלך לעולמו, לאור (לחושך) חתרנותם הבלתי נלאית לבטל את העמימות: "זהו טירוף דעת אבסולוטי [ו] שיקול דעת מדיני אסטרטגי אינפנטילי עד כדי פסילת האנשים האלה מלעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות".

סוף ציטוט.

הנה 'בגדול' האנטומיה של המחלוקת בין הצדדים בטבלה חביבה ודידקטית

השתלבות הדרגתית במזרח תיכון פרוגרסיבי	וילה בג'ונגל
צבא קונוונציונלי	נשק גרעיני
גבולות בני הגנה	אין חשיבות לטריטוריה
חיפוש בעלי ברית ערבים פרוגרסיביים (חוסיין)	שיתוף פעולה עקיף עם רדיקלים ערבים 'אותנטיים' (אש"ף)
התיישבות עפ"י שיקולים בטחוניים-מדיניים	זכות יהודית להתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל
פשרה טריטוריאלית	פשרה פונקציונלית

     ה.      חלק שני – רשימה קצרה של פועלו של איש הציבור שמעון פרס

הנה 'בגדול' תקציר תולדות האיש שמעון פרס. הקורא המבין כבר יכול לשבץ בעצמו את שורת הארועים הללו על פי הטבלה הזו. בכל מקרה וכנהוג במקומותינו בפרק האחרון אציע פיסקת סיכום שמטרתה להסביר כאמור מדוע הערצתו של פרס מסכנת את הסיבה לכבודה היא קיימת (השלום):

1961-1957: פעולה עצמאית (בגיבוי בן גוריון כמובן) לרכישת יכולת גרעינית-צבאית

1958: הקמת 'חוג צעירי מפא"י' – גוף נטול אידיאולוגיה שמטרתו לבסס עבור אנשיו עמדות כוח בתוך המפלגה ובניגוד לתרבות הפוליטית ארוכת השנים שלה

1962: הצגת האופציה הגרעינית כדרך העדיפה למענה על שאלת הבטחון היסודי של ישראל (כאן נולדה מדיניות העמימות כפשרה בין דרכם של פרס-דיין לבין דרכם של אשכול-גלילי-אלון)

1965: ניגוח פומבי של מדיניות העמימות של אשכול מעל בימת הכנסת

1965: הקמת רפ"י – מפלגת האווירה הראשונה ואב הטיפוס ל'מסור-ד"ש לשלטון', ל'אחורה', ל'אין עתיד' ול'אף אחד'. המשותף: הבטחה משיחית-אלקטוראלית 'לעשות כאן סדר סוף סוף' באמצעות חדשנות יצירתית פורצת דרך ו'חזונית'.

1967:  הצעה לפוצץ מתקן גרעיני על מנת למנוע את המלחמה ולהקפיא את המצב בגבול ישראל-מצרים (80,000 חיילים מצריים שעה נסיעה מבאר שבע, מיצרי טיראן חסומים) ועל הדרך לבטל את מדיניות העמימות

1975: חבלה מכוונת בתהליך המדיני הישראלי-מצרי-אמריקני (באמצעות הדלפת פרוטוקולים חסויים) שהביא למרות זאת לחתימת 'הסכמי הביניים' ב-1 בספטמבר

1975: הבטחת הצלחתם של מתיישבי סבסטיה לשבור את עקרון ההתיישבות של 'תכנית אלון' ששימשה כבסיס למדיניות ממשלות ישראל מ-1967 ועד  1977.

1976: קיום בחירות לרשויות המקומיות בגדה המערבית (נוסף על אלו של 1972 בחסות דיין שהעדיף כשר ביטחון פלסטינים תומכי אש"ף על פני פלסטינים תומכי ירדן). הצידוק: 'כולנו בעד דמוקרטיה'. התוצאה: חיזוק מעמדו של אש"ף בגדה. התירוץ: 'בסך הכל נבחרו אנשים שתפקידם לטאטא רחובות'

1976: הזמנתו לישראל של ראש ממשלת דרום-אפריקה של האפרטהייד, הגזענות והחתירה לנשק גרעיני ללא יידוע של ראש הממשלה רבין וללא התייעצות עם שר החוץ יגאל אלון

1981: חתירה פומבית למניעת ההפצצה בעיראק (אי הפצצת הכור פירושו הסביר עיראק גרעינית. עיראק גרעינית מצדיקה ביטול העמימות הישראלית)

1985: תכנית הייצוב "שמיגרה את האינפלציה" וכן הלאה (לא זה המקום להכנס לעובי הקורה. בכל אופן שני דברים יש לומר בכל זאת: א. גם אינפלציה היא מדיניות. ב. לתכנית הייצוב היו חלופות פרוגרסיביות יותר מנקודת מבטו של העובד ושל הכלכלה היצרנית). כפי שסיכמה זאת החוקרת ריקי שיו, השלכות התכנית הדרקונית הזו על מערכת החינוך למשל היתה של הפרטה בשם עקרון הקודש המפוקפק "ניהול עצמי", צמצום של מאות אלפי שעות לימוד, פיטורי מורים וקיצוץ נרחב בשכר. את השלכות הצעד הזה על הישגי מערכת החינוך בימינו אפשר לקרוא בדוחות של ה-OECD וגם בתכתובות הוואצאפ המתאפיינות בעברית עשירה של חחחח וסבבה.

1987: 'הסכם לונדון' עם חוסיין שבפועל (שוב) ביטא פעולה עצמאית של שר בכיר בממשלה ללא תאום עם ראש הממשלה, ומאוחר יותר שימש הביא את חוסיין להרחיק עצמו באופן רשמי ממעורבות בגדה לאחר פרוץ האינתיפאדה ומה שחוסיין ראה כ"בגידה" של פרס בהסכם הזה

1992: תחילת "המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' " כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה רבין כמה חודשים מאוחר יותר.

אי אפשר שלא להביא את המכתב של רבין מה-6 ביוני 1993, כי הוא מבהיר באופן בהיר וצלול את המחלוקת בין הצדדים, זאת לצד המחשה נוספת של מה שאותו רבין כינה 14 שנים קודם לכן במלים האלמותיות שכוונו לתרבות הפוליטית של פרס: "חתרן בלתי נלאה". 'החתרנות' הזו כאמור לעיל כבר התממשה ב-1958, ב-1975, ב-1976, ב-1981, רשימה חלקית. הנה המכתב של ראש הממשלה רבין לשר החוץ פרס, שניהם חברים לא רק באותה מפלגה אלא באותה ממשלה של אותה המדינה:

"בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א' 6.6.1993, ברצוני לחזור על הנקודות העיקריות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום [...] ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי תוניס לעקוף את השיחות בוושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבהן, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלסטינית. אנשי תוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלסטינית לצאת להידברות עם נציגי מחלקת המדינה [האמריקנית] בוושינגטון. לא מן הנמנע שכוונת אנשי תוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בוושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן  [...]מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף"

מי שרוצה ללמוד עוד על הפרשה הזו, מוזמן להכנס לכאן, למאמרו של אדם רז

1993: פרס – דרך ביילין – מסכים לתביעת ערפאת למחוק את המלים 'הועדה הירדנית-פלסטינית' המופיעות ב'הסכם אוסלו' ולכתוב במקום את האותיות P, L ו-O. אחרי החתימה ערפאת מזדרז להסביר לציבור שלו – בערבית כמובן – שההסכם הזה הוא עוד צעד ב'תכנית השלבים'

1994: ערפאת חוזר לפלסטין הכבושה

1995: פרס מחליף את רבין בתפקיד ראש הממשלה. הנה דברים שאמר איש האופוזיציה דן מרידור ביום השבעת פרס לראש ממשלת ישראל, 22 בנובמבר 1995:

"לפני זמן קצר, פחות מחודשיים, הופיע ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בשידור של הטלוויזיה הישראלית בתוכנית 'שיחת ועידה' והודיע, שאם לא תשונה האמנה הפלסטינית כפי שאנחנו דורשים, הוא יפסיק מיד את כל השיחות עם אש"ף. אני פונה לממשלה הזאת ולעומד בראשה ואני מבקש לדעת האם מר פרס מוכן לחזור על ההתחייבות של מר רבין המנוח, האם ממשלתו היא ממשלת המשך או שהיא ממשלת שינוי; האם גם הוא יודיע, שאם האמנה הפלסטינית לא תשונה כפי שערפאת התחייב לשנות אותה, ייפסקו מייד השיחות עם אש"ף? אז נדע אם נושאים את שמו של יצחק רבין באופן הגון או לשווא. שמענו מערפאת רק בימים האחרונים, שהוא לא מתכוון כלל לעמוד בהתחייבותו. מעניין אם מר פרס מתכוון לעמוד בהתחייבות הזאת שיצחק רבין נתן בפומבי לעם ישראל לפני פחות מחודשיים"

1996: פרס מפסיד בבחירות לנתניהו ומקים את 'מרכז פרס לשלום'. מדובר כמובן ב"עמותה ללא מטרות רווח" שהיא goes without saying "עצמאית וא-פוליטית" ומטרתה – היתכן אחרת? – "להעצים את האוכלוסיות באזור ולעודדן לקחת חלק פעיל בבניית השלום ויישומו". אנשי המרכז מעידים על עצמם שהם מצליחים להביא את באי המרכז "להתגבר על פחדים, כעסים [ו]מחסומים העומדים בינינו, ולבנות תשתית של שלום, דיאלוג וחיים משותפים" וכן הלאה.

2005: רפ"י מוקמת מחדש (הפעם שמה 'קדימה', באורווליאנית זה 'אחורה').

כמעט כתבתי And the rest is history, אבל אז נזכרתי שמאז שהפך לגורם שולי יחסית בפוליטיקה הישראלית הריאלית (כלומר אחרי 1996) פרס הפציר בנו שלא ללמוד היסטוריה. כדאי לקרוא ראיון מאלף עימו משנת 2000 ועוד כתבה בנושא מ-2007 (אני זוכר כמה הקלטות יוטיוב משנים מאוחרות יותר אבל אני לא מצליח למצוא אותן).

     ו.   בחינת פועלו של איש הציבור שמעון פרס על פי הפרדיגמה ומדוע הערצתו מסוכנת במבחן סיבתה, (או בקיצור: סיכום)

למיטב הבנתי אין שום דבר מסתורי או לא ברור בתרבות הפוליטית בה נקט פרס. מדובר בעשרות שנים של הונאת הציבור, לא בדרכים נלוזות של שחיתות אלא באמצעות מניפולציה מתוחכמת על בסיסי התקווה והפחד של החברה הישראלית. הפחד מייצר את התמיכה בשערורייה הגרעינית ואילו התקווה מייצרת את הערצת 'חזון השלום'.

במקביל למשחק הדימויים הזה התקיימה פרקטיקה מתוחכמת של "חתירה בלתי נלאית" (מלים של רבין, לא שלי) בתוך הממשלות בהן הוא היה חבר לצורך קידומה של "מדיניות אינפנטילית עד כדי פסילה מלעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות"" (לדעתו של יגאל אלון) במרכזה ביטול העמימות הגרעינית, צעד שמשמעותו היא למעשה הצהרה ישראלית כלפי מדינות האזור שמלחמה לנו ולכם לנצח נצחים.

הכשלון לבטל את מדיניות העמימות לא ריפה את ידיו של פרס לנסות לבצע מחטף דומה כנגד סיכויי השלום היהודי-ערבי, הפעם בסיומה של המלחמה הקרה ומיד לאחר הצלחת הקואליציה המערבית-ערבית כנגד קואליציית סדאם חוסיין-ערפאת. כפיית ערפאת על רבין היא עובדה (העולה מדבריו של רבין ומדברי איש האופוזיציה כביכול דן מרידור). התוצאה היא לא סיומן של  'מאה שנות טרור' כהבטחתו\הצהרתו של פרס (המניפולציה על התקווה, זוכרים?) אלא ההפך הגמור: הבטחת גל טרור בלתי פוסק (שאכן איננו פוסק מאז 1994 ועד עצם היום הזה או מחר או בעוד שבוע).

ובמציאות של טרור בלתי פוסק, ולאחר שהשמאל הציוני  (או מה שנשאר ממנו) מפסיק להיות כפי שחזו האחים חקק ב-1983 חלופה פוליטית ממשית, מה נותר? לטפח את דת-כת 'מחנה השלום'. ואמנם, ב-1996 הוקם הותיקן של הדת-כת הזו: 'מרכז פרס לשלום'. במקום תקווה בדמותה של חלופה פוליטית ראויה לשמה, יש לנו כדורגלנים ודוגמניות שמפזרים עלינו (ועל האפיפיור) אבק כוכבים. 

והנה תוספת קטנה בנושא זה: אמש (13-10-2016) שודר בערוץ הראשון סרט דוקומנטרי מרתק על יעקב נמרודי ויחסי ישראל-איראן עד למהפכה של 1979. פרס כמובן מופיע פה ושם אבל לענייננו חשובה הוראתו-תורתו המופיעה ממש ממש בסוף, ציטוט מהזכרון+פרשנות שלי בסוגריים: 'אין עמים שאין להם תקופות' (רוצה לומר: 'הכל בר שינוי' ואולי יום אחד האיראנים יחזרו להיות בידידות עמנו. אמן). 'היסטוריה היא בכל מקרה עניין של מסמכים. מוצאים מסמך חדש וההיסטוריה משתנה' (הנה זה מגיע, תחזיקו חזק): 'היסטוריה היא לא יותר מאשר הסיפור של אלו שכותבים את ההיסטוריה' (ובמשתמע: אין שוב הבדל בין זה שלומד או חוקר היסטוריה לבין זה שרק, למשל, גומע בשקיקה את תורתו של האדמו"ר ממרכז השלום הנודע). ותוספת לתוספת: הואיל והיסטוריה היא רק עניין של מי שכותב אותה והואיל וכל מסמך שמוצאים משנה את ההיסטוריה, הרי שאני - שמעון פרס - יעשה הכל שהמסמכים הקשורים בהיסטוריה שאני יצרתי - למשל בעניין דימונה - תשמר במרכז הנושא את שמי, זאת בניגוד מוחלט לחוק הגנזכים של מדינת ישראל, נגד חוקי שקיפות המידע וכמובן נגד השכל הישר וההגינות הבסיסית.

והנה כל הפיסקה הזו, בקיצור: פרס מסביר לנו שאין טעם ללמוד היסטוריה כי את ההיסטוריה כותבים היסטוריונים וכל מה שיש להם זה מסמכים כלומר הם לא באמת מבינים על מה הם כותבים. 

והנה זה שוב, באופן ננו-טכנולוגי: 

מסמכים=היסטוריה; היסטוריה=עיסוק מיותר; שמעון פרס=מורשת הנמצאת מעל למסמכים  השמורים בניגוד לחוק ע"י צוות נאמן של אידיוטים שימושיים במרכז פרס לטיפוח המורשת ולטיוח ההיסטוריה.

במבט לא מאד מתוחכם לאחור, די ברור שבעשור האחרון שמעון פרס הכין את השטח ליצירת האגדה סביבו. את התוצאה התחלנו לראות בחגיגות ה-90 וביתר שאת באישפוזו הקודם לפני כמה חודשים וכמובן בשבועיים האחרונים ששיאם בבליץ התקשורתי והרכבת האווירית של שועי עולם. עוד לפני שהלך לעולמו הקפיד פרס לתכנן את אירועי הפרידה ממנו, ממש כמו במאי או תסריטאי. ועכשיו אפשר להמשיך ולהיות סטטיסטים בהצגה הגדולה ולמלא את התפקיד שייעד לנו הבמאי-תסריטאי המחונן הזה: להעריץ את שמעון פרס לנצח נצחים. 

אלא אם המטרה איננה נוסטלגיה כפופת-מניפולציה העומדת בבסיסה של דת מניכאיסטית של כת נזירי 'מחנה השלום', והמשרתת בפועל כלכלת פערים (אם מקרה הוא שבטאונה של הכת הוא העיתון המפרסם מוצרי מותרות על נייר כרומו?), אלא קימומה של פוליטיקה שבמרכזה הכוונה לחזור ולהאבק על סיכוייה של ישראל לחיים של שכנות טובה ולחברה השמה במרכז את העובד, השכיר, העצמאי הזעיר והבינוני, היזם, התעשיין, היצרן, נותן השירותים, איש התרבות והרוח, ולא את הספקולנט, את המניפולאטור, את הסרסור הפיננסי, גיבורי 'תכנית הייצוב' של 1985.