אוגנדה - בין האגדות של אלרואי לבין ההיסטוריה הראויה לשמה של ישעיהו פרידמן

עניין אוגנדה העסיק כבר בזמן אמיתי - 1903 - את דעת הקהל היהודית. ציונים באוגנדה? לא יעלה על הדעת. ומה עם ארץ ישראל? מה, הרצל השתגע?

שאלות מצויינות. הרצל אכן לא השתגע. כפי שכתבו זאת עיתונאים ראויים לשמם בעיתון המגיד כבר ב-3 בספטמבר 1903, הקונגרס הששי בו הועלה הנושא וזכה בהמשך לתמיכת 62% מהצירים, היה לא ביטוי לזהות יהודית רופפת, אלא מהלך מדיני מבריק, או בלשון הימים ההם: "תכסיס". 

הרצל לא השתגע אלא עסק במדינאות. מטרתו בפרשה הזו היתה לחזק קשרים עם המעצמה העולמית החשובה ביותר באותם ימים, בריטניה.

אבל למרות שהדברים הובהרו כבר ב-1903 כאמור, והם שבו וזכו למחקרים ראויים לשמם, כמו מחקריו של ההיסטוריון הראוי לשמו ישעיהו פרידמן, מדהים להמשיך ולשמוע, גם בקרב אנשי מקצוע ועוד יותר מכך במוסדות האחראים לעיצוב התודעה הציבורית – ובראשם מוזיאון הרצל המחודש – את הטיעונים השטחיים והוולגריים המציגים את תכנית  אוגדנה כביטוי ל"טריטוריאליזם" שלקה בו הרצל, כפועל יוצא של היותו כביכול "יהודי מתבולל" כידוע. 

כך כתוב למשל במאמר מכובד בכתב עת מכובד, אולי כתב העת החשוב ביותר בתחומו היוצא בעברית, והנושא שם מחייב: עיונים בתקומת ישראל.

גור אלרואי, היסטוריון "ביקורתי" דגול, שהסביר שאין זה נכון לדבר על הגעתם של יהודים לארץ ישראל במונחי עליה חלילה, כי הם אפילו מהגרים לא היו אלא סתם אימיגרנטים, פירסם שם מאמר תחת הכותרת "ארץ לעם ולא עם לארץ – ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א), התנועה הציונית וההגירה היהודית בראשית המאה ה-20", עיונים בתקומת ישראל - 14 [2004], עמ' 537-564.

להלן דבריו של אלרואי בענין הנדון כאן: "את תוכנית מזרח אפריקה [כלומר אוגנדה, א.מ] שהביא [הרצל] לדיון בקונגרס הציוני הששי, באוגוסט 1903, אין לראות אלא על רקע האירועים המסעירים של ראשית המאה ה-20. תוכנית זו נועדה בראש ובראשונה לספק פתרון מהיר ליהודים הנרדפים [...]", שם, עמ' 538. 

ובכן, כפי שהראה ישעיהו פרידמן לא "הארועים המסעירים" היו הרקע לתכנית אוגנדה אלא הצעת שר המושבות הבריטי. ההצעה הונחה בפני הרצל בדצמבר 1902, כלומר חמישה חודשים לפני הפוגרום. בהנחה שלא שר המושבות ולא הרצל ידעו על הפוגרום מראש, ובהנחה סבירה עוד יותר שלא הם יזמו אותו כדי לתרץ בקלות רבה יותר את סיסמת 'מקלט הלילה', הרי שהוא לא היה הגורם לתכנית הנדונה. 

זאת ועוד. פוגרומים היו עוד לפני 1903, והצעת אוגנדה כפי שעלתה בקונגרס הששי דיברה סך הכל על שיגורה של משלחת חקר לבדיקת האפשרות להתיישב בחבל ארץ זה. כך שבין הצעה זו, שהתקבלה כאמור ברוב של מעל ל62%, ובעידודו הנמרץ של הרב יעקב ריינס, לבין "פתרון מהיר" אין ולא כלום. מטרת המהלך כולו היה לחזק את הקשרים הפוליטיים בין התנועה הציונית לבין מי שנתפסה על ידה ובצדק כמעצמה החשובה ביותר שתוכל, אם וכאשר, לספק את "הצ'רטר" המפורסם, שקיבל צורה של ממש 14 שנים לאחר מכן בדמותה של הצהרת בלפור. 

באותה הזדמנות דן פרידמן בתיזות הרווחות באשר למהותה ולרקעה של פרשיית אוגנדה, ומתמיה העובדה שלמרות שדבריו של פרידמן פורסמו בעברית כבר ב-1994, ממשיכה החכמה המקובלת הזו הקושרת בין קישינב לאוגנדה לעשות נפשות. 

המינימום הנדרש בשיח מדעי ראוי לשמו, הוא שממחזרי החכמה יטענו טענות כנגד התיזה המבוססת של פרידמן ולהפריכה. ראו: ישעיהו פרידמן, "הרצל ופולמוס אוגנדה", עיונים בתקומת ישראל – כרך 4 [1994], עמ' 175-203. מאמר זה הופיע אחר כך כפרק בספר: ישעיהו פרידמן, גרמניה תורכיה והציונות, מוסד ביאליק, ירושלים, 1996. 

"אשר למזרח אפריקה" כתב שם פרידמן, "היא שימשה לו תכסיס בלבד וקרש קפיצה מדיני לארץ ישראל" [מאמרו ב'עיונים', עמ' 178]. 

כאמור, תובנה זו עמדה כבר לנגד עיני עיתון 'המגיד', שבוע לאחר תום הקונגרס. 

נסיונות שעשיתי לקבל תשובה ברורה בסוגיית הרצל-אוגנדה מאנשי המקצוע האחראים על הפצת מורשת הרצל דרך מוזיאון הרצל המארח מדי שנה עשרות אלפי אזרחים ישראלים ותיירים, נתקלו בקיר אטום. 

באשר לפרידמן, הוא התעקש להמשיך ולפרסם את דבריו. אולי מהסיבה הפשוטה שאנשים נוטים שלא להתבלבל מעובדות, הוא כתב את עיקרי טיעונו בכותרת, למקרה שישנם אנשים הקוראים לפחות כותרות של מחקרים מדעיים: ישעיהו פרידמן, "אוגאנדה שימשה להרצל תכסיס לגיוס בריטניה לרעיון הציוני", האומה – 42 (159) [2005], עמ' 86-81.

משמר העמק לא תיפול - אבל רק אם נלמד את ההיסטוריה (ולא את הנראטיבים) של 1948

"משמר העמק לא תיפול!" – כותרתו הרועמת של ספרו החדש של חברנו עמירם אזוב, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה במכללה וחוקר ותיק בענף היסטוריה של צה"ל, מעוררת סקרנות בלשון המעטה. בכלל – כי מי ומה היא אותה 'משמר העמק' ומי בכלל רצה בנפילתה – ובפרט כשבכריכה האחורית אנו למדים על המחבר כי הוא "חבר קיבוץ משמר העמק", ומכאן, לפחות על פי התורה הקדושה של 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', הספר החדש הזה מקומו על מדף "הנרטיבים". במלים אחרות, על פי החוכמה המקובלת במחוזותינו, הרוצה ללמוד פרק על "נקודת המפנה בתש"ח (1948)" כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר, ראוי שירחיק עצמו ממנו.

אלא שלפחות עמירם אזוב כמו גם כותב שורות אלו ממאנים להשתכנע שאין דבר כזה היסטוריה אלא רק היסטוריונים. אדרבא, הם סבורים את ההפך הגמור: לא רק שסובייקטיביות איננה שוללת בהכרח אובייקטיביות, אלא שלא פעם – והמקרה הנדון הוא ביטוי מובהק לכך – הסובייקטיביות היא יתרון דווקא, באשר היא מאפשרת לבעל הדברים להבחין בדקויות שזר לא יבינן.

50 שנה לרצח קנדי - על ספר חדש שראה אור בנושא (ליתר דיוק על ראיון רדיו שנערך לכבוד הספר)

ממש השבוע, ב-4 בחודש, ראה עוד ספר על רצח קנדי. 'עוד ספר' כי כבר נכתבו כמה אלפים ובעוד שבועיים ימלאו 50 שנה לרצח הפוליטי החשוב ביותר במאה ה-20. הספר עליו אכתוב משהו להלן, נכתב על ידי רוג'ר סטון, וכותרתו בתרגום חופשי: "האיש שרצח את קנדי – ה'קייס' נגד לינדון ג'ונסון". כן, אין זו טעות. לטענתו של סטון מי שעמד מאחורי הקשר ('קונספירציה' בלע"ז) לרצוח את הנשיא קנדי היה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון.

זו לא השיטה, טמבל

כן, אצל מומחי הפולקלור הקשור בשמי, אין ספק שהכותרת של הרשומה הזו היא עוד ביטוי לפה הגדול שלי. "טמבל". מי בכלל עושה שימוש במילה כזו, בפרט ובכלל.

אבל זה לא אני. לא הפעם. הפעם זה גם לא 'סתם' בלוג. אלא ממש ספר. מכובד ורציני (מאד). וכאמור זה לא אני. אלא חברת הכנסת לשעבר (לצערי) ד"ר למדע המדינה לשהווה עינת וילף, שיחד עם ידיד מפעם, עתידן חכם ושנון בשם צבי ביסק, חתומה על ספר שראה אור ממש לא מזמן (לכל היותר חצי שנה יען כי הוא נושא את הספרות '2013' בדף הראשון שלו).

NEWSROOM AND RINOS

לא יודע מה אתכם אבל אני מחובבי סדרות הדרמה, בין אם הן תוצרת בריטניה, בין אם תוצרת ארה"ב, ואני יודע שגם במקומות אחרים יודעים את המלאכה, אפילו בדנמרק, ארגנטינה וארץ הקודש. קשה לי לדרג אפילו ביני לבין עצמי איזו סדרה 'טובה' יותר, 'בורגן' או 'בדרך לקנדלפורד', 'סופרנו' או 'האישה הטובה'. אבל מנקודת מבט של תיאוריה פוליטית-יישומית, אין ספק שסדרת השנה, לדעתי בכל אופן, ואולי יותר מכך, היא 'ניוזרום' (באנגלית זה נראה יותר טוב: Newsroom), פרי יצירתו של ארון סורקין, מי שחתום על סדרה משובחת במיוחד, 'הבית הלבן'.

"מילשטיין ואני - תרגיל בהיסטוריוגרפיה" או: תגובה ארוכה, בינונית, קצרה וקצרה מאד לספר שערורייתי שראה אור לא מזמן

אורי מילשטיין פירסם לא מזמן (2013) ספר על קרב ניצנים וליתר דיוק על הפוליטיקה שלו. לדעתי זהו ספר איום ונורא, למרות שעל פי המקובל במקומותינו, הואיל ואני בן ניצנים, אני אמור להצטרף לשורת מוחאי הכפיים והמריעים לאומץ ליבו של ההיסטוריון החתרן אורי מילשטיין, ששוב שחט עוד פרה קדושה שגדלה ברפת של מפאי-מפם. בפועל אני סבור שמדובר לא רק בשערורייה היסטוריוגרפית, אלא בתקלה מוסרית חמורה.

על הצד האפל של הירח המואר – או: כמה הערות על טולקין בעיקבות קריאת הביוגרפיה שלו

אין לי ספק שאני שייך לקבוצה המתכווצת והולכת של אלו ששמעו את שמעו של טולקין קודם בזכות ספריו ורק אחר כך בזכות הסרטים הנפלאים של פיטר ג'קסון. דווקא מופלאותם של הסרטים מבטיחה שהפער יגדל. ואם הפער הזה נכון למקרה של היצירות עצמן, הוא בוודאי נכון לביוגרפיה של טולקין שנכתבה על ידי המפרי קרפנטר. 

ועוד אחד ממש ממש קצר - על כנס בנושא היסטוריה

הכנס התקיים לפני כשבועיים במכללת אורנים. נכחו בו בשיאו כמאה אורחים, רובם סטודנטים, אבל גם לא מעט אורחים שבאו לשמוע לפחות את המחצית הראשונה, שכללה שני רבעים, או 'מושבים' בעגה האקדמית.

יובל נוח הררי - פרק משנה בספר שעוד לא נכתב

יובל נוח הררי מכר כבר עשרות אלפי עותקים של ספרו קיצור תולדות האנושות. עצם העובדה שספר היסטוריה הוא רב מכר היא חדשות טובות מאד. מכמה בחינות הררי מחזק את הדברים שכתבתי לעיל, אך מכמה בחינות פרשנותו בעייתית בעיקר בשל סתירה מהותית שיש בה. החיזוק הוא קודם כל בגישה המחקרית. לא 'הזמן' עשה את הדברים אלא אנשים עשו את הדברים. עם זאת, לא תמיד הדברים התרחשו כפי שאנשים התכוונו, ותופעות התפתחו משילוב של תהליכים שלכאורה אין קשר ביניהם. שנית, דבריו של הררי אודות חשיבותה של התודעה במציאות המודרנית, עולים בקנה אחד עם מה שנגזר מתרגיל החפץ. אדרבא, הררי עצמו מביא דוגמאות מעולם 'החפצים', והוא עושה זאת בקנה מידה גלובלי. חברת פיג'ו הצרפתית היא דוגמא כזו. הררי למעשה טוען שהחברה הזו לא קיימת אלא "בראשם" של האנשים הפועלים במסגרתה ובשמה. עם זאת, מדובר בטענה מוגזמת. כי כל מי שנסע בתוך רכב שיוצר במפעלי פיג'ו או מי שראה רכב כזה על הכביש, יודע שמדובר בחפץ מוחשי ביותר, השוקל בממוצע קרוב ל-1000 קילוגרם ושכל מי שיעמוד מולו בכלל ובפרט כשהוא נע במהירות נורמלית של 30 מטר בשנייה, כדאי לו מאד לוותר על הפרשנות הפוסט-מודרנית הנגזרת מדבריו של הררי.

ספרים שמנים - ודברים על 'החיים, האהבה, המוות'

מדי פעם יוצא לי לאחוז בספר שמן. ספר שמן מבחינתי הוא ספר של מעל ל-500 עמודים. זה יכול להיות ספרות יפה (הקתדרלה ליד הים, 653 עמ'); ספרות מתח (כל הפחדים כולם, 808 עמ'); ספרות קלאסית (החטא ועונשו, 634 עמ'); ענתיקות קלאסיות שאף אחד חוץ מקומץ אנשים לא שמע ולא מכיר היום (לני בד, 743 עמ'); ביוגרפיה פוליטית (חוסין, 623 עמ'); מדע המדינה (ישראל והמלחמה הקרה, 665 עמ'); וכמובן אתגרים בלתי אפשריים כמעט (הקפיטל-כרך א', 763 עמ').