1. שעור מבוא – הגדרת הציונות
מה היא ציונות? 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים'. משמעותה של החלטת באזל מ1897 ביחס למסורת היהודית ['חלום שיבת ציון'] וביחס למתנגדי הציונות מבית ומחוץ. כמו כן יש להבחין בין מעשי התיישבות בא"י [כמו של יואל משה סלומון מזה, ושל הברון רוטשילד מזה] לבין התיישבות ציונית.
חלק א – מהעבר להווה: מהציונות עד לימינו
2. זרמים בציונות:
'הציונות היתה תמיד שם משפחה ולא שם פרטי'. הגדרה זו חשובה מאד לשם דיון מושכל ורציני בתולדות התנועה הציונית. גם אם היתה – והיתה – הסכמה על מטרות הציונות כפי שנוסחו בקונגרס הראשון, הנה התעורר ויכוח על הדרכים למימושה של מטרה זו. בשלב ראשון הזרמים התפצלו בין 'מדיניים', 'מעשיים' ו'סינטטיים', כשברקע מתחילות לעלות ההגדרות הרעיוניות: הציונות הדתית מזה והציונות הסוציאליסטית מזה.
3. זרמים בציונות:
לאחר פרסום 'הצהרת בלפור' עברה התנועה הציונית שלב חשוב. מצד אחד הושגה מטרתו הראשונה של הרצל המנוח – צ'רטר כלומר הסכמה רשמית של העמים לזכותו של העם היהודי לריבונות בא"י – אך מצד שני התנועה היתה חלשה במשאבים אנושיים וחומריים הדרושים לשם הפיכת ההצהרה למציאות. על רקע בעיה זו התפתחו הזרמים הרעיוניים במסגרת הציונות, וכ-15 שנה לאחר הצהרת בלפור התייצבה המפה הציונית כך שבמרכז הבמה עמדה תנועת העבודה כשלצידה הציונים הכלליים והציונות הדתית, וכנגדה מתייצבת הציונות הרויזיוניסטית.
4. העליות הראשונות, 'החלוציות'
מקובל לראות בשנת 1882 שנת מפנה בעליה היהודית לא"י. אמנם כבר מאמצע המאה ה19 החלה מתגברת העליה לארץ, זאת עם שיפור קוי התחבורה אליה, אך לחלק משמעותי מהעולים שבאו אחרי 1882 נוסף מימד שלא היה מוכר קודם לכן בקרב העולים: המימד האידיאולוגי הלאומי שקרא להפוך את העליה למשהו שהוא יותר מצליינות דתית. המימד הלאומי של העליות הראשונות – עד 1923 – בולט עוד יותר בידיעה שבזמן שקומץ יהודים בחר לבנות את ביתו בא"י, מליוני יהודים היגרו ממזרח אירופה בעיקר לאמריקה ולמקומות אחרים במערב. הבחירה החופשית הזו של עולי שלוש העליות הראשונות מזכה אותם בתואר 'עולים חלוצים'. דימוי זה יש לו אחיזה במציאות אך הוא איננו משקף את התמונה בכללותה כמובן.
5. העליות הגדולות הראשונות
בשנת 1924 החלה העליה הרביעית. כמה שנים מאוחר יותר החלה העליה החמישית. המשותף לשתיהן הוא היותן גדולות מאד יחסית לעליות שקדמו להן. גורם משותף נוסף הוא היותן מבחינות רבות 'עליות מצוקה', מהסוג שאפיין את העליות הגדולות באמת אחרי הקמת המדינה. בשנת 1924 נסגרו שערי ההגירה לארה"ב, ובאותה שנה החמיר מצבם הכלכלי והפוליטי של יהודי פולין. על מה שדחף את עולי העליה החמישית – עליית היטלר לשלטון – אין צורך להכביר מלים. ההתמודדות של הישוב עם גלי ההגירה הגדולים הללו היה מורכב מלכתחילה, ועל הקושי הוסיפה העובדה שהישוב לא פעל באופן עצמאי, שכן השלטון הבריטי הקשיב רוב קשב לרוב הערבי שהתנגד לעליה יהודית חופשית ולהתיישבות יהודית מכל וכל. מהבחינה הזו שנת 1939, שנת 'הספר הלבן' שחיסל למעשה מבחינת הבריטים את הציונות, היתה שנת הפסקת התהליך הציוני המשמעותי ביותר – עליה והתישבות – תהליך שהתחדש במלוא עוזו עם הקמת המדינה ובעיקר לאחר סיומה המוצלח יחסית של מלחמת העצמאות. האתגרים שאיפיינו את העליות הגדולות הראשונות טרם מדינה, כמו גם התרומה העצומה שלהן לישוב היהודי, חזרו על עצמם שוב – אמנם באופן ייחודי - במהלך שנות החמישים, הששים, השבעים, השמונים והתשעים.
6. המשולש הא"י – א:
הצהרת בלפור מקפלת בתוכה את המחלוקת הפוליטית-מדינית המלווה את הישוב היהודי-הציוני מראשיתו ועד ימינו: העולם הרחב [במקרה של הצהרת בלפור מיוצג על ידי הבריטים ועל ידי המעצמות ויתר מדינות 'חבר הלאומים' שאישרו את כתב המנדט שהתבסס על ההצהרה], הערבים והיהודים. גם אם הבריטים החלו מהר מאד נסוגים מההתחייבות שבהצהרה, הרי שמבחינת היהודים היא כללה בתוכה את תכניתם על כל מרכיביה: בית לאומי שיבטיח הן את זכויות היהודים בארצם והן את של אלו מבני העם שבחרו להמשיך ולחיות בעולם הרחב, ובית לאומי שישמור על זכויותיהם של הלא-יהודים. המחלוקת על עצם קיומו של עקרון זה כמו על הדרכים למימושו, הן העומדות בבסיס היווצרותו של 'המשולש הארצישראלי': בריטים, ערבים, יהודים.
7. המשולש הא"י – ב:
הספר הלבן המשמעותי ביותר כנראה, ובכל אופן הכי פחות מוכר, הוא זה של 1922. בשנה זו החליטו הבריטים לחלק את א"י בין שני גדות הירדן, ובכך לפתור את השאלה הערבית והיהודית גם יחד. בפועל צעד זה יצר מחלוקת בכל אחת מהקבוצות שלקחו חלק במשולש: בריטים שסברו שהמדינה ההאשמית היא המדינה הערבית, לעומת בריטים שסברו שגם בצד המערבי של הירדן יש לתת לערבים זכויות לאומיות; ערבים שהיו מוכנים לקבל חלוקה של א"י המערבית בין יהודים לערבים לבין ערבים – הרוב המכריע –שדחה הן את המנדט והן את עקרון הבית הלאומי היהודי; ויהודים שנחלקו ביניהם לגבי שתי שאלות מרכזיות: הבלגה מול אקטיביזם בטחוני, וחלוקת הארץ מול ארץ ישראל השלמה. ההתרחשויות ההיסטוריות עד 1947 – מאורעות 1920, 1921, 1929, 1936-1939, עליה ב', המרי והסזון - עמדו בסימנם של מאבקים אלו.
8. אנטישמיות, נאציזם ושאר מזיקים
במבט כללי קשה לראות הבדלים בין דפוסים שונים של שנאת ישראל. אדרבא, לא רק שקשה לראות לא ברור גם מדוע להתאמץ ולחפש כאלו. עם כל הקושי שבדבר, רגשית ועיונית, דווקא מתוך דאגה אמיתית לעתידו של עם ישראל ומתוך רצון להתמודד ברצינות עם איומים ממשיים על קיומו, יש לעשות את המאמץ. הדרך להבחנה עוברת דווקא במימד הפוליטי של שונאי ישראל למיניהם. אין דין דרשה של כומר בגנות 'רוצחי ישו' כדין נאום של נשיא איראן בו הוא מכריז על כוונתו למחוק את ישראל מעל למפה. באופן דומה יש לשאול, מה היתה התכנית הפוליטית של התנועה האנטישמית באירופה של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, ומה היתה התכנית הפוליטית של התנועה הנאצית מאז הקמתה ועד לחיסולה ב1945. התבוננות קרת רוח בשתי התופעות הללו מחייבות את המסקנה שמדובר בשתי תנועות שונות בתכלית, גם אם שתיהן מגונות ללא ספק. הבחנה זו חשובה לכשעצמה והיא חשובה לא פחות בעולם מתוקשר בו חדשות לבקרים מצוטט שונא ישראל כזה או אחר, כאשר רובם הם בבחינת כלבים שאינם נושכים. להבנה כזו יש גם חשיבות מבחינת הזהות היהודית, הנבנית לא פעם על סוג כזה של שנאת ישראל במקום על ערכים חיוביים של בנייה ויצירה יהודית.
9. שנות ההכרעה – חלוקה ומדינה
יסוד מוסד שמעטים מהרהרים לגביו אפילו לא הרהור ראשון, הוא הקשר הברור בין השואה להקמת מדינת ישראל. אכן, הסמיכות בזמנים [1945-1948] ובנושא האנושי [יהודים מוכים ויהודים מתקוממים] ברורים מאליהם. אלא שבחינה מדוקדקת יותר, היסטורית, של הנושא, מעלה את המסקנה – או לפחות את השאלה – האמנם. האמנם היה קשר ברור כל כך בין שואת העם היהודי לבין הקמת המדינה. העובדות ההיסטוריות מלמדות כי העמים שניגשו להחליט בנובמבר 1947 לא לקחו בחשבון כלל את שואת יהודי אירופה. עד כדי כך שמוסדות הישוב עשו שימוש באלפי מעפילי 'אקסודוס' על מנת למשוך לצד היהודי את דעת הקהל העולמית. אין ללמוד מכך אלא על טיבה של השואה והנאציזם מזה, ועל טיבה של הציונות מזה, כשני עולמות שהקשר ביניהם לחלוטין לא חד משמעי ולא ברור מאליו. אדרבא, על פי הגיון מסוים, השואה לא רק שלא הבטיחה את הקמת המדינה, מבחינות רבות היא כמעט וחיסלה את סיכויי הקמתה. לא תמיד נעים להודות בכך, אך לצד המאמץ היהודי הכביר להגדלת הישוב ולשמירת בטחונו – צעדים שבלעדיהם בוודאי לא היתה קמה מדינה יהודית – תפקיד מרכזי בהקמת ישראל היתה ל'מלחמה הקרה' שהחלה מיד עם תום המלחמה החמה. תפקיד חשוב היה גם לתום עידן הקולוניאליזם שהביא לריקונו של המזרח מקרוב למליון יהודים תושבי ארצות האסלאם שלולא עלייתם ארצה קשה לראות כיצד היתה מתפתחת המדינה.
10. 'יהודית-דמוקרטית': זרמים ביהדות
הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' מעוגנת הן בהחלטת האו"ם מ1947 והן ברעיון הציוני. כאשר האו"ם דיבר על הקמת 'שתי מדינות, יהודית וערבית' הוא התכוון למימד הלאומי של שני המושגים הללו: מדינה של יהודים [במסגרתה מיעוט ערבי] ומדינה של ערבים [במסגרתה מיעוט יהודי] ומכאן ששתי המדינות הללו חייבות להתנהל על פי עקרונות הדמוקרטיה: ריבונות הרוב וזכויות המיעוט. גם הרצל וראשוני הציונים – ומרבית ממשיכיהם – לא התכוונו בדבריהם על 'מדינה יהודית' או 'בית לאומי' ליהודים אלא לכך שמדובר פשוטו כמשמעו בבית לאומי או מדינה של יהודים. לכל הציונים לסוגיהם השונים היה ברור שהיהודים נבדלים ביניהם מבחינה ערכית ואמונית, ושלצד חרדים יש חילוניים גמורים, ושלצד מסורתיים יש רפורמים. פלורליזם זה איננו מובן מאליו מסיבות שונות ומשונות, אך הוא מעוגן בחקיקה של הדמוקרטיה הישראלית ובראש ובראשונה בחוק השבות מזה, ובחוקי היסוד המגינים על זכויות הפרט [ובפסיקות המשפטיות הנגזרות מהן] מזה. אלא שאין להסתפק בהגדרות משפטיות שישמרו על האופן הפלורליסטי-דמוקרטי של הציבור היהודי בישראל. יש לטפח את ההבנה החברתית-תרבותית הזו, תוך ניהול ויכוח עמוק ומעמיק בנושא 'מי הוא' כמו גם 'מה היא' או 'לשם מה היא' יהדות ויהודים ומדינה של יהודים.
11. 'יהודית-דמוקרטית': ערביי ישראל
הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' מעוגנת הן בהחלטת האו"ם מ1947 והן ברעיון הציוני. כאשר האו"ם דיבר על הקמת 'שתי מדינות, יהודית וערבית' הוא התכוון למימד הלאומי של שני המושגים הללו: מדינה של יהודים [במסגרתה מיעוט ערבי] ומדינה של ערבים [במסגרתה מיעוט יהודי] ומכאן ששתי המדינות הללו חייבות להתנהל על פי עקרונות הדמוקרטיה: ריבונות הרוב וזכויות המיעוט. העובדה שבזמן שיותר ויותר ערבים - בעידודם של יהודים מעטים – מדברים על מלחמת 1948 במונחים של 'טיהור אתני', כשלמעשה דווקא האזור שנותר בשליטה ערבית לא היה בו ולו יהודי אחד, היא עובדה שיש לתת עליה את הדעת. עם זאת, היא איננה פותרת את החובה לדון באופן אמיץ במצבם החוקי, החברתי, הכלכלי והפוליטי של ערביי ישראל. הדמוקרטיה בישראל רק מתחזקת מכך שנשמרים זכויות המיעוט, כי מיעוט יכול להיות – ואכן הוא לא פעם – מוגדר לא על בסיס לאומי כי אם על בסיס תרבותי [דת למשל], אתני [עדה למשל], חברתי [הומוסקסואליות למשל] או כלכלי [בעלות על אדמות למשל]. במלים אחרות, העובדה שישראל, יחסית לעולם הרחב ולמזה"ת ללא שום ספק היא מדינה מתקדמת, איננה פותרת את מי שמתעתד לקחת אחריות ותפקידי הנהגה במסגרתה, לשקוד על הרחבת והעמקת האופי הדמוקרטי והיהודי החופשי והפתוח של ישראל.
12. שורשי הפוליטיקה הישראלית:
את הפוליטיקה של מדינת ישראל יש לראות כהמשך ישיר של הפוליטיקה הציונית. את שתי אלו יש לראות כנגזרות מהתשובות השונות שניתנו לשתי שאלות זהות: שאלת המסגרת ושאלת התוכן. שאלת המסגרת היא הלא שאלת גבולותיה של מדינת היהודים: א"י שלמה? מהפרת לנילוס? מגדרה לחדרה? קו ירוק? חומת הפרדה? שאלת התוכן היא הלא שאלת דמות המדינה מבחינה כלכלית [שתי מדינות לשני עמים: עם האלפיון ושאר האזרחים], חברתית [אזרחות ונאמנות], ותרבותית [מי הוא יהודי, איך קולטים עליה וכד']. במונחים היסטוריים מדובר בשאלת 'בנין האומה' ובשאלת 'ארץ ישראל'.
חלק ב– מהעבר הרחוק לעתיד: מהשאלה היהודית לשאלה היהודית
13. שורשי הפוליטיקה היהודית: המהפכה הצרפתית ו'השאלה היהודית'
'פוליטיקה יהודית' פירושה התארגנות של יהודים על מנת להשיג שיפור משמעותי במצב זכויותיהם ותנאי חייהם. פוליטיקה כזו החלה מתפתחת רק לפני כמאתיים שנה, והיא באה לידי ביטוי בכיוונים שונים ומנוגדים. על מנת להבינה היטב, יש לקחת בחשבון את מצב היהודים בעולם המסורתי מבחינה כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית, עד לפני מאתיים שנה, לעומת המצב כיום, מאתיים שנים מאוחר יותר. ההבדל ממחיש את שלל האפשרויות ואת עוצמת האתגרים של העת החדשה, שלצורך הפישוט מקובל לסמן את פתיחתה במהפכה הצרפתית. בנוסף, אין לשכוח תהליכים פנימיים שעברו על היהודים על סף העת החדשה, עת צמחו בקרב העם תנועות ההשכלה, החסידות והמתנגדות. שלושה כוחות שונים שפעלו זה כנגד זה וסייעו אף הם ביצירת הבסיס לתגובות היהודיות לעולם החדש. אם במאה ה18 נאבקו ביניהם החסידים במתנגדים, כשתנועת ההשכלה מתפתחת במרכז ובמערב אירופה, הנה במאה ה19 המאבק הופך להיות בין חרדים לשני סוגיהם [מתנגדים וחסידים] לבין ההשכלה שחדרה למזרח אירופה ולבשה אופי מיוחד, לאומי.
14. 'השאלה היהודית' והתשובות הראשונות: דת, התבוללות והתחרדות:
השאלה היהודית נבעה בעיקר מהתנאים החדשים שיצרה המהפכה הצרפתית ומהתנאים החברתיים והכלכליים של העת החדשה שהובילו אל המהפכה הצרפתית. השאלה היהודית נובעת מהעובדה, שאם עד למהפכה היהודים שמרו על נבדלות ברורה ועל שוליות חברתית, הנה עקרונות האמנסיפציה - 'החרות השוויון והאחוה' - יצרו אפשרויות ואתגרים חסרי תקדים. את התשובות הראשונות לאתגר המודרניזציה הציעו החרדים, הרפורמים, הקונסרבטיבים והמתבוללים, ויש לעמוד על השונה והדומה בין תשובות אלו.
15. 'השאלה היהודית' והתשובות המתקדמות: לאומיות וציונות
אם במחצית הראשונה של המאה ה19, התשובות המרכזיות ל'שאלה היהודית' היו אמנסיפציוניות לחיוב [רפורמה, קונסרבטיבה או להבדיל התבוללות] או לשלילה [התחרדות], הנה במחצית השניה של המאה ה19 אנו עדים להתעוררות של אפשרויות לאוטו-אמנסיפציה, קרי פעולה יהודית קולקטיבית-כללית [להבדיל מחרדית-סקטוריאלית וריאקציונית] למודרניזציה כלל-יהודית. מגמה זו מולידה את התשובות הלאומיות למיניהן, מאוטונומיזם ידישיסטי מזרח-אירופאי ועד לציונית המדינית.
16. בעיות בפוליטיקה הישראלית: ימין-שמאל
מקור המונח 'ימין-שמאל' באספת המעמדות: לימין המלך – המולך בחסדי האל, כלומר הכמורה - האצולה השמרנית, ולכן לשמאלו המעמד השלישי. ומכאן הזהוי בין שמאל כמהפכנים ובין ימין ושמרנים. בכל זאת שני הגורמים הללו מאיימים על המלוכה – כל אחד מסיבותיו – ולכן מתפתחת הן בשמאל והן בימין ביקרות על המדינה באשר היא. בשלבים המהפכנים הראשוניים, מתוך חשש מעוצמת ההמון, השמרנים מימין מתנהגים פוליטית במגמת ריאקציה, ולכן מזוהה המדינה יותר עם הימין. בשלב מאוחר יותר, עם התעצמות כוחם הכלכלי של גורמי ימין, הופכת המדינה למזוהה עם השמאל, הרואה בה גורם שמסוגל להגן על זכיותיו, באמצעות יכולתה ליצור ולקיים 'רשת בטחון' חברתית-כלכלית. משלב זה משמשת המדינה כמטרה למתקפה מצד 'ימין'. מכיוון שבעיקרו של המצב המודרני המדינה נחוצה לשם ארגון וויסות החיים החברתיים והכלכליים, כמו גם להבטחת סדר ומשפט, דבר המחייב אזרחים מזדהים עם 'השיטה' יעד אות ניתן להשיג רק באמצעות מערכת חינוך ותרבות ששוב רק למדינה יש את היכולת לקיימה, יוצא שבעומק הויכוח בין ימין ושמאל אין ספק באשר לעצם נחיצותה של המדינה, וההבדל בין הצדדים הוא באשר לגודלה, ובאשר לשאלה לאן עליה להפנות את משאביה. הימין תומך במהלך המחצית השניה של המאה העשרים במדינה חזקה לצרכי חוץ, בעוד שהשמאל מעוניין להקטין עוצמה ביטחונית זו, ואילו השמאל רוצה מדינה חזקה לעניני פנים, מישור פעולה שהימין דווקא מעונין שהמדינה תקטין את כוחה למינימום של תשתיות ושרותים ציבוריים חיוניים. במימד האידיאולוגי קיימת הסכמה בין 'ימין' ו'שמאל' באשר לסופה הרצוי של המדינה. במקור תפס הימין את תפקידה של המדינה כ"שומר לילה" שתסדיר את היחסים בין הפרטים – על רקע הנחת היסוד ש"אין דבר כזה חברה", ואילו השמאל ששאף לבנות חברה מראש ראה במדינה "ועד פועל של הבורגנות" השומר על יחסי הייצור הקיימים, ולכן ראה השמאל במדינה ענין שיחלוף מהעולם עם השתנותם המוחלטת של יחסי היצור והיעלמותו של המעמד הבורגני המנצל. אידיאולוגיות יסוד אלו עומדות ברקע המציאות, בה מתקיימת למעשה "נדנדה" או שקול כוחות בין הימין המעונין להבטיח בטחון פנימי ומדיני, לבין השמאל המעוניין להבטיח רשת בטחון חברתית-כלכלית. כל זה נכון לכל מדינה בימינו, כולל מדינת ישראל.
17. בחזרה לעתיד: ציונות, פוסט-ציונות, אנטי-ציונות, אולטרא-ציונות
מראשיתו ועד היום עומד הרעיון הציוני בפני אתגרים לא פשוטים, חלקם הרסניים. 'שיבת היהודים להיסטוריה', אולי נשמת אפה של הציונות [עוד לפני כניסתה להגדרות מטרות פוליטיות ולויכוח על הדרכים למימושן], תבעה מהיהודי אחריות. אחריות חברתית, פוליטית, כלכלית, מדינית. ואחריות פירושה קבלת עול המורכבות האנושית, הפנמה שהחיים בנויים מגוונים של אפור, הבנה שהאויב הגדול ביותר של הטוב הוא המצוין. מנקודת המבט הזו יש הרבה דמיון בין אולטרא-ציונים הרוצים הכל, כאן ועכשיו, לבין אנטי-ציונים שאף פעם לא רצו כאן לא כלום ואף פעם. הפוסט-ציונים מצידם נעים בין שתי אפשרויות קצה אלו: או שהם תובעים כאן ועכשיו 'מדינת אזרחיה' נטולת לאומיות, או שהם מתייחסים בביטול מיואש ומייאש לכל אפשרות לתיקון ועשייה. ציוני אם כך, פירושו לקיחת אחריות במסגרת גבולות אפשרות המעשה האנושי, מעשה אנושי שתמיד נתון לתיקון גבולותיו, אך במתינות, בענווה, בדרך ארץ.