ומי אנחנו שנתווכח עימו
אז מי שחושב שאמת היא תנאי לשלום
ומי שחושב שפרספקטיבה היסטורית היא עניין חיוני
מוזמן לקרוא מאמר שכתב אריה אנקוריון, מפאיניק שמת לפני כמעט שלושים שנה
המאמר נכתב בסיומן של מאורעות תרצו-תרצט המוכרים גם בשם 'המרד הערבי'.
היה זה בפברואר 1939, כאשר הבריטים ניגשו לחשוב מה הלאה, כשהיטלר ברקע, ומוסוליני וכל השאר.
הסוף (הזמני) ידוע: ב-17 במאי 1939 פירסמו הבריטים את 'הספר הלבן' המפורסם (קדמו לו שניים, הראשון - זה שפורסם ב-1922 הוא החשוב ביותר ובהתאם השכוח ביותר. ב-1922 הרי קבעה בריטניה שתי מדינות לשני עמים ושמה את הגבול ביניהן על נהר הירדן, אבל זה לא העניין כרגע אז נעבור הלאה).
הספר הלבן של מאי 1939 למעשה שם את הקץ על המפעל הציוני (מנקודת מבט בריטית שנכנעה למעשה למדינאות הערבית): 75,000 עולים בחמש השנים הקרובות (1944-1940) ואיסור מכירת קרקעות ליהודים אלא ברצועת החוף שבין טנטורה לגדרה.
ההמשך ידוע, אושוויץ וכל זה.
אבל לא על השואה יש לשים את העין אלא על המאמר המופלא הזה של אנקוריון, שהוא אולי מעט ארוך עבורנו, אבל מה לעשות ובאותה תקופה בקושי רדיו היה ולקולנוע היו הולכים כמו לקונצרט. היה זמן לכתוב והיה זמן לקרוא. אז תעשו לעצמכם טובה והשקיעו זמן בקריאת המאמר המדהים הזה, שכמעט כל מילה בו כאילו נכתבה מחר בבוקר.
הנה זה בפורמט PDF על PPT, ומי שרוצה לראות את הדף המקורי, מוזמן לחפשו באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' המופלא. א. אנקורין, לו הייתי ערבי, דבר, 5 בפברואר 1939, עמ' 2.
אז מי שחושב שאמת היא תנאי לשלום
ומי שחושב שפרספקטיבה היסטורית היא עניין חיוני
מוזמן לקרוא מאמר שכתב אריה אנקוריון, מפאיניק שמת לפני כמעט שלושים שנה
המאמר נכתב בסיומן של מאורעות תרצו-תרצט המוכרים גם בשם 'המרד הערבי'.
היה זה בפברואר 1939, כאשר הבריטים ניגשו לחשוב מה הלאה, כשהיטלר ברקע, ומוסוליני וכל השאר.
הסוף (הזמני) ידוע: ב-17 במאי 1939 פירסמו הבריטים את 'הספר הלבן' המפורסם (קדמו לו שניים, הראשון - זה שפורסם ב-1922 הוא החשוב ביותר ובהתאם השכוח ביותר. ב-1922 הרי קבעה בריטניה שתי מדינות לשני עמים ושמה את הגבול ביניהן על נהר הירדן, אבל זה לא העניין כרגע אז נעבור הלאה).
הספר הלבן של מאי 1939 למעשה שם את הקץ על המפעל הציוני (מנקודת מבט בריטית שנכנעה למעשה למדינאות הערבית): 75,000 עולים בחמש השנים הקרובות (1944-1940) ואיסור מכירת קרקעות ליהודים אלא ברצועת החוף שבין טנטורה לגדרה.
ההמשך ידוע, אושוויץ וכל זה.
אבל לא על השואה יש לשים את העין אלא על המאמר המופלא הזה של אנקוריון, שהוא אולי מעט ארוך עבורנו, אבל מה לעשות ובאותה תקופה בקושי רדיו היה ולקולנוע היו הולכים כמו לקונצרט. היה זמן לכתוב והיה זמן לקרוא. אז תעשו לעצמכם טובה והשקיעו זמן בקריאת המאמר המדהים הזה, שכמעט כל מילה בו כאילו נכתבה מחר בבוקר.
הנה זה בפורמט PDF על PPT, ומי שרוצה לראות את הדף המקורי, מוזמן לחפשו באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' המופלא. א. אנקורין, לו הייתי ערבי, דבר, 5 בפברואר 1939, עמ' 2.