עשרת הדיברות - לכבוד יום השנה ה-226 למהפכה הצרפתית, האמא של הפוליטיקה החדשה

אז ככה ובקיצור. ושוב. כי כבר כתבתי את זה בכמה מקומות אבל אמרו לי שהפייסבוק זה כלי-עולם חזק וחשוב, אז שוב, מעין סיכום השקפת עולם לכבוד יום השנה ה-226 למהפכה הצרפתית (שעדיין בעיצומה אם זה לא ברור):

א. האדם בימינו לא משנה מה הוא לובש וחושב, מתנהג על פי הקו האקזיסנציאליסטי. כן, יש הרבה גרסאות. מניהיליזם ועד פנדמנטליזם. ובכל זאת. שו מענא אקזיסטנציאליזם? הפוקוס הוא על הקטע הזה בציר הזמן בין הלידה למוות. כן, גם חרדים. כן, גם מתנחלים. כן, כולם. בוודאי שטרסלר.

ב. האדם בימינו ממלא לעצמו את החיים בעיסוקים שעד לפני בערך 226 שנים (כמשל, אל תתפסו אותי במספר) רובם היו מיותרים, רובם היו מותרות. גם כאן הספקטרום רחב: מלשטוף עיניים ביוטיוב ועד עריפת ראשים, הכל הולך, הכל קיים.

ג. האדם בימינו כמו האדם מאז שנוצר בפורמט הזה אי שם לפני שני מליוני שנה (אבל אם טעיתי בנתון הזה יסלחו לי האנתרופולוגים, ובכל אופן הרעיון ברור, שני מליון

200 אלף, נפסי שי לצורך הטיעון), הוא יצור מחפש משמעות. וגם כאן, המשמעותיזציה יכולה להיות בכיוון ההזוי ביותר (ערוצי הדוקו מלאים בדוגמאות) ויכולה ללבוש את הצורה של הביוגרפיה של מדרה-תרזה או גדעון לוי (אם לא ברור: דוגמאות לצדיקים שתרמו ובמקרה של לוי ממשיכים לתרום מנשגבותם העילאית לטובת האנושות).

ד. המשמעותיזציה הזו היא 'רוחנית' כלומר 'ערכית' או 'תרבותית' או במילה חזקה של פעם: אידיאולוגית כי היא נשענת על אידיאלים ולכן היא אידאליסטית. כלומר מלים מחפשות ויוצרות משמעות.

ה. אבל ברקע כאמור מתפרע לו האקזיסטנציאליזם המושך מעצם טיבו לחיפוש אחר הנוחות החומרית. לאו דווקא שעון ב-16,000 ש"ח (נשבע לכם אתמול ביציאה מתחנת הדלק בקילומטר ה-173 בכביש 6 צפון יש פרסומת ענקית לשעון "במחיר מיוחד", 16,000 ש"ח. טוב, נו, אני שוב משקר. רק 15,999, או אולי 15,990. מבטיח לבדוק בסיבוב הבא), ובכל זאת. אנשים - גם החברים הנכבדים של דעאש - רוצים מקלחת פעם בשבוע, ביוב שיפנה את המטבוליזם שלהם בצורה שתותיר אותם חפים מחיידקי כולירה (סליחה, מה לעשות, אבל בימים של המהפכה הצרפתית העניין המובן מאליו הזה לא היה מובן מאליו כלל).

ו. והנה לנו הפרדוקס שתארתי לא פעם באמצעות תרגיל החפץ הזכור לטוב: האקזיסטנציאליזם המשמעותיסטי הפרטי הזה מתקיים במציאות בה כולנו תלויים לקיומנו החומרי בזולת באופן מוחלט (זו לא דעה, זו עובדה אובייקטיבית ומוחלטת. וכן, יש דבר כזה עובדות מוחלטות ואובייקטיביות, ולא, תעשו לי טובה אם אתם ממש רוצים להגיב לפוסט הזה תחסכו ממני את ההבלים לפיהם 'הכל בראש' וכן הלאה, אני כבר זקן לשטויות האלו. בבקשה. ולא, לא אמרתי שכל העובדות הן אובייקטיביות, ולא, לא רמזתי שאני יודע הכל, וכן, כן אני שב ואומר שכל אחד מאיתנו - כולל תשובה - תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט ושזו לא דעה אלא עובדה אובייקטיבית).

ז. לא מדובר בפרדוקס מהסוג שהמציאו היוונים הקדמונים (היוונים של ימינו ממציאים לנו פרדוקסים אחרים כמו למשל לשם מה לעשות משאל עם אם בסוף הממשלה תעשה מה שרוצים הבנקאים בגרמניה), כלומר החץ של זנון או אכילס והצב או השקרנים של כרתים וכדומה. בימינו הפרדוקס הזה הוא מקור האנרגיה של הפוליטיקה. ובקיצור, סעיף ז' ממש בקיצור: מאז המהפכה הצרפתית תחום העיסוק האנושי הקריטי והאקוטי ביותר הוא הפוליטיקה. לא במקרה הוא המוזנח ביותר. המדד הוא לא כמה פעמים בשעה יגיד רזי ברקאי למרואיין שלו 'טוב, וזה הכל פוליטי, לא?' בזחיחות האופיינית לתחנת הרדיו לאנשים חושבים (כשכל כוונתו לרמוז את המובן מאליו: 'פוליטי' כלומר 'לא ענייני'). המדד הוא עד כמה אנשים מבינים את השאלות הפוליטיות לעומקן. ורובם לא. פשוט לא. לא כי מישהו מאיתנו חלילה טיפש אלא כי מלמדים אותנו אנגלית, או נהיגה, או עזרה ראשונה או להטיס מטוסים או לתכנת מחשבים, אבל לא מלמדים אותנו פוליטיקה. גם כי זה מסובך באמת (יותר מתכנות מחשבים) וגם כי מאחורי ההבנה מסתתרת שאלה קטנה - אוקיי, הבנתי, מה הלאה? מה עלי לעשות?

ח. אז הנה מבוא לחשיבה פוליטית101: מאז המהפכה הצרפתית (גיב אנד טייק, בעיקר טייק) הפוליטיקה היא אמנות האפשר המחפשת איזון בין שלושה קודקודים: האישי, הקבוצתי, הגלובלי. בפועל הנוסחה הסבירה ביותר שפועלת לא רע עד עצם היום הזה היא מדינת הלאום הדמוקרטית. הדמוקרטיה של מדינת הלאום מבטיחה זכויות אזרח וזכויות פרט (עניין שכל הזמן עובדים עליו להרחיבו: הזכות של להטבים להנשא היא ביטוי עכשווי לכך). מצד שני אין לכל מדינת לאום זכות לעשות מה שהיא רוצה במערכת הגלובלית (איראן והגרעין זו דוגמא טובה ואני יודע שאיראן היא לא דמוקרטיה במובן שאני ואתם חווים תודה לאל ובעיקר להרצל ולממשיכי דרכו הציונים, אבל אין לי זמן להכנס להסבר מדוע המודל שלי חל גם על מקומות כמו איראן, בלי קשר לאפשרות הסבירה שיום בהיר אחד גם בה תתחולל מהפכה צרפתית קומו-לה-חנטה), ומצד שלישי גם המערכת הגלובלית הבנויה באופן לא שוויוני (סין, רוסיה, ארה"ב ופלסטין הן מעצמות כידוע, שכן משקלן בזירה הבינלאומית גדול בהרבה מזה של יפן, אוקראינה, מקסיקו ודיס-ליטל-שיטי-קאונטרי, בהתאמה), איננה יכולה ואכן לא פועלת באופן שרירותי, אלא מתוך הסכמות כאלו ואחרות. ובקיצור סעיף ח': איזון איזון איזון. דרך המלך: ריסון עצמי ריסון עצמי ריסון עצמי. כמה שפחות אגואיזם אישי לאומי או מעצמתי, כמה שיותר נכונות לשיתוף פעולה. תפקידם של המדינאים לבנות הסכמיות שתבטיח זאת. תפקידם של סתם אזרחים כמוני וכמותכם הוא לטפח תודעה איזון-ריסון כזו.

ט. הפוליטיקה של הכלכלה היא דרך המלך של חיפוש ואולי מציאת האיזון המיוחל הזה. לא זה המקום להכנס לתולדות המחשבה והמעשה הכלכליים מאז ימי המהפכה הצרפתית (גיב אנד טייק, בעיקר גיב). אבל 'בגדול' הסיפור הוא כזה - ביוני 1789 נשא האב ז'וזף משהו סייס את הנאום המהולל 'מי הוא המעמד השלישי'. היתה זו שאלה רטורית והתשובה עליה: 'הכל'. כלומר כל מי שלא היה חלק מהשלטון הוא זה שייצר את היכולת של השלטון להיות שלטון. המזון והבטחון והתשתיות והמסחר והכל. הכל. ה כ ל. ולכן - כך סבר המהפכן סייס וכך הסכימו עימו שומעיו - אם צרפת שייכת לצרפתים הרי שקודם כל הכלכלה של צרפת שייכת לכל הצרפתים. והנה לנו לידת הרעיון של שוויון כלכלי או לפחות הגינות כלכלית יחד עם התביעה לשוויון או לפחות הגינות פוליטית. והנה לחובבי האיזמים עניין לענות בו: הנאום של סייס יכול ואמנם שימש גם את הסוציאליזם (שעדיין לא קיים היה בשמו ביוני 1789) וגם את הליברליזם (שהיה קיים בשמו ובמידה רבה גם במובן הכלכלי - ע"ע פיזיוקרטים ואדם סמית). ומאז איך שאומרים זרמו מים רבים אפילו בנחל אלכסנדר, ואכן תולדות הפוליטיקה של הכלכלה היא תולדות המאבקים בין סוציאליזם על הגדרותיו השונות והמנוגדות לא פעם (כי סוציאליזם הביא גם לקומוניזם וגם לאנארכיזם אבל גם לסינדיקליזם וגם ללייבור כלומר מפאי, הדבר הטוב ביותר שיצרו יהודים במאה השנים האחרונות בתחום הפוליטיקה), לבין הליברליזם (כנ"ל - כי גם קיינס וגם פרידמן הם 'ליברלים' והמרחק בין שניהם גדול בהרבה מאשר המרחק בין קיינס ליחימוביץ אם יורשה לי לרמוז משהו על נטיותי הפוליטיות-כלכליות).

י. סעיף אחרון, ברור. עשרת הדיברות ממש (סמיילי). ברוח סעיף ד' לעיל, אבל עם תיקון על פי מצוותו של סעיף ח' - הויכוח על הפוליטיקה של הכלכלה יכול להתחולל בשתי דרכים מנוגדות. האחת מזיקה ולכן מיותרת - דרך הסיסמאות. השניה - דרך הבחינה העניינית - היא המועילה והיא התקווה לעתיד טוב יותר. לדעתי הסובייקטיבית והלא מוחלטת והאולי מוטעית מיסודה, הגיע הזמן לאמץ את מה שאמר אבא לרנר, קיינסיאן אמריקני (ואפילו יהודי אבל זה לא קשור), לפני 60 שנה כבר, ולוותר סוף סוף על המושגים 'סוציאליזם וקפיטליזם'. בהנחה ששויון ערך האדם הוא ערך שכולם מדברים עליו ורובם מאמינים בו (וזה נחמד שגם מי שלא מאמין בו אין לו ברירה אלא להשתתף בדיון כאילו שהוא כן - אחסוך דוגמאות, הן מוכרות לכולנו), השאלה הכלכלית-פוליטית היא מה הכלים הנכונים לקדם את השוויון הזה. מותר וכדאי לדבר על מדינת רווחה. חשוב מאד לארגן עובדים. אין כמו תקציב מדינה כדי לחשוף מי רוצה מה ותמורת כמה. חשוב מאד להעלות שכר אבל גם פריון. לא רק ללכת לעבודה אלא ממש לעבוד. כדאי מאד שיהיו פחות תלמידים בכתה אבל כדאי מאד שזה שמקבל את התלמידים בכתה יבין דבר וחצי דבר על העולם בו הוא ותלמידיו חיים. אין כמו פנסיה טובה שהיא הבסיס לקיום הצוואה היהודית העתיקה: אל תעזבני לעת זקנה. וכן הלאה וכן הלאה. אבל בלי סיסמאות. לגופו של עניין. לא כי סיסמאות לא חשובות. אדרבא, 'שוויון חרות אחווה' חרותות לי עמוק בנשמה ואני מודה שוב לאב ז'וזף משהו סייס ולחבריו וחברותיו שאי אז לפני 226 שנה צעקו אותן בקול רם ועשו מה שעשו ופתחו דף חדש בתולדות האנושות, דף שלא היה נפתח ללא הסיסמאות האלו ואחרות שנולדו מתוכן (כמו 'פועלי כל הארצות התאחדו' או 'עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו'). אבל אחרי 226 שנה אין יותר מקום לסיסמאות מהסוג הזה. הן איתנו בלב. בראש. בנשמה. ב-226 השנים הבאות הדרך היא לעשות את הדברים נכון. איזון-ריסון, אקזיסטנציאליזם נאור. משמעותיזם קונסטרוקטיבי. גם וגם. חג שמח.

פראפראזה על אריך פרום: המנוס מההיסטוריה ומהפוליטיקה. או: דה-מארקר בין 1985 ל- 2015

בגליון החדש של דה-מארקר סדרת כתבות על תכנית הייצוב. הגישה המהללת על ארועי 1985 נועדה להנגיד את יכולת ההכרעה של אז לאי-יכולת ההכרעה של היום, או ליתר דיוק, את ההכרעה האחראית הכלל-ציבורית של 1985 עם ההכרעה הצרה חסרת האחריות של היום.

נו טוף, בסדר. אם העבר מגוייס לטובת חיזוק מתנגדי מתווה הגז הנוכחי, שיהיה. דה-מארקר בפיקודו הישיר או העקיף של רולניק מנהל כבר כמה שנים מלחמת תודעה כנגד מונופולים מכל הסוגים (כולל אלו של ועדי עובדים חזקים מדי לטעמו), טייקונים, הון-שלטון ושאר ירקות.

בשיח הישראלי השטחי הדורש ממך להיות כאן או כאן, יהודי או דמוקרטי, לאומי או ליברלי, מבקר או מעריץ חמאס וכן הלאה, אתה נדרש לפחות בדקה הראשונה של הדיון לומר דברים ברורים. אתה בעד או נגד הטייקונים? נו, ברור שאני נגד.

אבל יש כאן שתי בעיות יסודיות. האחת קשורה לתמונת העבר. ברור שמבחינת דה-מארקר מה שחשוב הוא 'מבחן התוצאה' של תכנית הייצוב ב-1985, בכלל ובפרט כשמטרתה כאמור להנגידה עם תמונת ההווה.

אבל לעבר קיבינימט יש תכונה מעצבנת. יש לו עבר. ובעבר של העבר מסתתרת שאלה: מה גרם או מי גרם לאינפלציה הפראית שחייבה את 'תכנית הייצוב'? ושאלה חשובה בהרבה שעליה כמעט לא תמצאו תשובה בדה-מארקר: האם היו חלופות?

עיון בשתי השאלות הללו יהפוך את 'תכנית הייצוב' של 1985 לדבר מלהיב הרבה פחות, בלשון המעטה. עוד יתברר חס וחלילה שאותם אנשים שפתרו את הבעיה ב-1985, הכינו אותה כמה שנים קודם לכן. מפולת מניות הבנקים באוקטובר 1983 קדמה על פי חישוב מדוקדק שעשיתי באמצעות טלסקופ משוכלל וטבלאות אסטרונומיות מקצועיות לתכנית הייצוב של יולי 1985. וגם את מפולת המניות של אוקטובר 1983 מישהו הכין וקידם והבטיח.

בקיצור, מה שיהיה לכם קשה למצוא בסיפורי דה-מארקר זה את הפוליטיקה של הכלכלה שקדמה לפוליטיקה של הכלכלה של יולי 1985. ודיון שהוא א-היסטורי (כלומר מתחיל ככה סתם אאוט אוף דה-בלו ביולי 1985) הוא גם א-פוליטי. ואם יש משהו שלא עוזב ולא יעזוב אותנו כל עוד יש כלכלה כזו סביבנו (כלכלה מתועשת מבוססת מימון) הרי זה הפוליטיקה של הכלכלה או 'כלכלה פוליטית' כפי שזה מוכר בכמה מקומות.

והבעיה השנייה היא כמובן הדיון הלא נעים במוסכמות של הון-שלטון, מונופולים, תחרות ושאר סיסמאות שאין להרהר אחריהן, כמו יהדות, וקיבוש ואיטנכלויוט והקו הקדוש אם להזמין עדי אופי מתחומי דיון משיקים.

אז הנה, בקיצור. יש תחומים בהם לא תתכן תחרות. נקודה. יש תחומים בהם מונופול הוא מובן מאליו. אנרגיה למשל. ומים. וקרקע, וביטחון לאומי. אם תחשבו על זה לרגע מחוץ לסיסמאות הנבובות שמשמיעים לנו כולם, באוצר ואצל קרן נויבך, אצל שטייניץ ויחימוביץ, אצל שטרסלר ואצל רולניק, בדה-מארקר ובישראל היום, תגלו שמה שאני אומר מובן מאליו.

ולכן השאלה היחידה, ה י ח י ד ה, היא לא האם מונופול של משק הגז, אלא בידיים של מי הוא. מי שולט בו. לצורך אילו יעדים. נקודה.

האם אין מקום לשיתוף פעולה בין המשק הלאומי למגזר הפרטי? זוהי לא שאלה תיאורטית. אמנם ניתן לדמיין בקלות מדינה המנהלת משק גז כשם שהיא מנהלת חיל אויר, חיל מודיעין, מועצה להשכלה גבוהה וכן הלאה ובהצלחה לא רעה בכלל (סתם דוגמאות דמיוניות שלא קיימות בשום מקום כידוע).

אבל במציאות הנוכחית יש גורמים פרטיים, והם חזקים למדי. המחשבה שהם הולכים להעלם ככה סתם כי בא לנו לחשוב ככה נחמדה אבל לא מציאותית.

ולכן מה שיקרה זה אחת משתיים: או שהמגזר הפרטי ינהל את המדינה כך שהיא תנהל עבורו את המונופול (כן, מונופול, לא יכול להיות אחרת, וכל טענה אחרת היא או טימטום או זריית חול בעיניים) , או שהמדינה תנהל את המגזר הפרטי שינהל עבורה את המונופול של הגז (כן כאמור, מונופול, אני לא חייב לחזור על כל דבר פעמיים, רק אם אין ברירה).

המפתח הוא לא רק אבל קודם כל במחיר יחידת האנרגיה. אתמול חלבתי 250 פרות (יחד עם שותף). הפרות הללו לא יודעות את מה שאנחנו האזרחים בשיבתנו לא פעם כפרות אמורים לדעת, שמשק החלב מנוהל על ידי המדינה באמצעות מחיר מטרה.

ומה שנכון לגבי חלב, מים וקרקע, אין סיבה שלא יהיה נכון לגבי מחיר יחידת גז. אני לא מצליח לראות הבדל בין גז, חלב וליטר בנזין. פשוט לא מצליח. אל תנסו להסביר לי כי פשוט אין שום הבדל. ואתם יודעים את זה. רק תעקרו את שיח הסיסמאות הנבוב ותביטו למציאות בעיניים. די פשוט סך הכל.

אחרי קביעת מחיר המטרה ומנגנון מפוקח ציבורית לעידכונו, באות השאלות החשובות האחרות, לא לפי הסדר: כיצד מבטיחים המשך פיתוח תשתיות הגז; מה ההשלכות של זרם אדיר של מטבע חוץ על התעשייה הישראלית ועל שוק העבודה; מה החלוקה שאמורה להיות בין גז לתצרוכת מקומית לבין גז לייצוא; כיצד ניתן להעביר את המשק הישראלי כולו למבוסס-גז כולל צי התחבורה.

אם בארגנטינה חלק גדול מצי הרכב נוסע על גז טבעי כבר עשרות שנים - בארגנטינה!! - אין סיבה שבמעצמת ההייטק הישראלית, מלכת החקלאות והמים המושבים, קיסרית טכנולוגיית הרפואה והמדינה שיש בה עיר מרהיבה כמו תל אביב, המכוניות ימשיכו לנסוע באמצעות בנזין יקר, מזהם ומממן-אל קעידא ודעאש (כי אם שכחתם, זה מה שהסעודים עושים עם חלק מרווחי הנפט שלהם, כי כמה צ'לסי אפשר לקנות)

מן הסתם לא חשבתי על הכל. גם כי אני לא מספיק יודע, גם כי אין לי זמן, גם כי הארכתי בדברי וגם כי אני לא כזה חכם. מנסה לחשוב עם שכל ישר (מצרך החודש כבר כמה עשרות שנים), אבל יש גבול למה שאני מסוגל להפיק ממנו. אבל דבר אחד ברור: הפוליטיקה לא הולכת להעלם, ונהפוך הוא - היא תמשיך להיות הציר שיקבע מי ינהל את מי. תשובה אותנו או אנחנו את תשובה.

בהנחה שכמעט כל מי שקורא את הדברים בעד שתשובה ינוהל על ידי ישראל ולא להפך, הרי שהדרך ליעד עוברת דרך התחנות התודעתיות הנכונות. הראשונה בהם היא זו: מונופול כן. כן. לא יכול להיות אחרת. השאלה היא רק מי שולט בו.

מה שמחזיר אותנו ל-1985 ולדה-מארקר וגם לסיינט אקזופרי שלימד אותנו או הציע לנו להזהר מעצי הבאו-בב. אם העיתון של שטרסלר מדבר סוציאליזם כמעט, העניין אומר חשדני.

הצגת 1985 כמודל של החלטה נבונה והכרחית, החלטה שאין בלתה, פועל יוצא של הכרח היסטורי המבטא אומץ, נחישות ואחריות, היא מסר ל-2015 כמובן. הדגש של דה-מארקר על שבירת המונופול והבטחת התחרות הוא בלוף.

כי הוא מסיט את תשומת הלב מהשאלה האמיתית: לא האם מונופול אלא מי ישלוט בו, לצורך מה ובאילו כלים. או בקיצור: על ידי הצגה א-היסטורית של ארועי 1985 ניתן לחזק את הקו הא-פוליטי של 2015. מרמת השיח בנושא עושה רושם שזה עובד. חבל. אפשר אחרת ועוד לא מאוחר.