מנהרת הזמן - או: מה חשבו פלסטינים על ישראל ועל עצמם "בעידן של שלום" (1994)

זהו מאמר המתייחס למעשה לנראטיב הקפאון המדיני שמלבה את הטרור הפלסטיני. או בקיצור: מדוע הנראטיב הזה חסר שחר גם אם הוא נורא מפתה.

לממהרים מומלץ לקפוץ ישר לפיסקה השביעית שגם מסומנת ככזו.

מספרים לנו שעליית הימין בממשלה וברחוב מרחיקה את השלום ושאם רק נעשה מאמץ להבין את הצד השני (ולהסיק מסקנות בשורה של עניינים - הפסקת הבנייה בשטחים, 'חיסול הכיבוש' והפחתת המימד היהודי של מדינת הלאום היהודית דמוקרטית) יהיה כאן שמח.

את אינתיפאדת אל-אקצה\הסכינים\הרובים\הדורסים\יו ניים איט מסבירים ביאוש מהמצב בכלל, ומהקפאון המדיני בניהולו של נתניהו בפרט.

אז הנה חברים  וחברות, בצער רב וביגון קודר אני נאלץ לקלקל את מסיבת הנראטיב החביב הזה, שאם רק היה בו שמץ של סיכוי לחילופי שלטון (עניין חשוב מסיבות אחרות לחלוטין שאינן קשורות למצב המדיני אלא למדיניות הכלכלית), הייתי מצטרף אליו כולל במישור המנהלי (גילוי נאות: לראשונה זה 25 שנה לא שילמתי דמי חבר למפלגת העבודה. כן, אני יושב על הגדר, אמנם בצד הנכון שלה, אבל יושב).

במה דברים אמורים? בסוג הדברים שהאנשים הנאורים בדרך כלל מתרשמים מהם, ובצדק: עובדות. אמנם כאלו הקשורות לסקרי דעת קהל וכולנו יודעים להסתייג מלוא החופן מסקרים כאלו, אבל 'זה מה יש', ובכל מקרה הדיון הנראטיביסטי הנזכר גם הוא לוקה באימפרסיוניזם. או בעברית עממית: כל אחד עם נהג המונית שלו.

פסקה שביעית - לגופו של עניין. ובכן, ב-1994 התפרסם מאמר מאת שני חוקרים שאי אפשר ולא צריך ומיותר לחשוד בהטייה הפרו-שלומית-פרו-פלסטינית שלהם. לא רק כי לאחד מהם קוראים אסעד גאנם, אלא כי השותפה שלו - שרה אוסצקי-לזר - ידועה ברבים זה מכבר כדמות חשובה ב'מחנה השלום'. לי אגב, אין שום ספק לגבי מקצועיותם של גאנם ושל לזר והתוספת על זהותם והשתייכותם הפוליטית נדרשת בהקשרו של השיח השטחי המאפיין (גם) את ישראל: יש לו כיפה? הוא דוס\ימני\מתנחל\פרוטו-גזען במקרה הטוב. הוא ערבי? הוא בוודאי סמולני. היא קיבוצניקית? סמולנית. וכן הלאה.

כותרת המאמר: "מעמד הפלסטינים בישראל בעידן של שלום: חלק מהבעיה אך לא חלק מהפתרון". לאלו מבין הקוראים הזקוקים למראה מקום: כהן, בן רפאל, בראלי ויער (עורכים), ישראל והמודרניות - לשה ליסק ביובלו, באר שבע, ירושלים ותל אביב 2006, עמ' 239-211.

המאמר מבוסס על סקרים מקיפים (768 נסקרים) שהתקיימו ב-1994. כזכור, שנת השיא בתיקון היחסים הפלסטינים (ולא הערבים) והיהודים (ולא 'הישראלים' כציווי נראטיב מכונות הכביסה של 'השיח'), שנה אחרי אוסלו ושנה לפני רצח רבין. על האופטימיות אפשר ללמוד מהצירוף שבכותרת המאמר: "עידן של שלום". לא פחות ולא יותר.

מה לימדו הסקרים? את מה שכל מי שעוסק ברצינות בשורש הסכסוך יודע גם בלי להטריח 768 אזרחים עייפים וגם בלי לפתוח עוד ספר שיספר את מה שכל מי שעוסק ברצינות בשורש הסכסוך יודע, ואני מצטט: "89.9% מהפלסטינים בישראל מאמינים שחשוב לשנות את האופו הנוכחי של המדינה ולאמץ אופי אחר. ההגדרה המועדפת עליהם היא 'מדינה של אזרחיה הפלסטינים והיהודים (66.5%)".

כה פשוט. ב-1994, שנת הפיוס הגדולה, 90% מאזרחי ישראל הפלסטינים כפרו בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. נקודה.

זה לא הפריע לא להם ולא לדובריהם, במקרה הזה אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר, לדבר על 'מדינה פלסטינית' כעל עניין מובן מאליו. שנאמר, שלוש מדינות (או לפחות מדינה וחצי אם לא סופרים את ירדן) לעם אחד (העם הפלסטיני).

אבל יש עוד כמה נתונים מרתקים. לפני שנציג אותם אטען טענה: לי אין צל של ספק שבסתר ליבם כמעט כל 770 האזרחים שהיו מעורבים במחקר הזה (768 נחקרים ועוד שני חוקרים) יודעים שישראל היא מזמן 'מדינה של אזרחיה הפלסטינים והיהודים' (מדינה ספוגה בבעיות חברתיות, בעיות של משילות, בעיות של פערים ובעיות סביבתיות ועוד שורה של בעיות, אבל שכמו כל מדינה ספוגת בעיות - מארה"ב ועד ליבריה - היא 'מדינת כלל אזרחיה' שאחרת היא פשוט לא מדינה והרי זהו בסיס קיומה של מדינה: ארגון של אזרחים).

הם יודעים. אבל מה זה מפריע להם לטעון אחרת? הרי חופש הביטוי שמור לכל, וזכותו של כל אדם לומר ולחשוב מה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה ומותר לחוקר לשוב ולמחזר את אותן העובדות לצורך עוד פרסום מדעי מכובד בו כתובים כמעט אותם הדברים אחד לאחד, מה שכמובן משמח את מי מאיתנו שרוצה לראות את תוצאות הסקרים בעצמו.

ואיך אני יודע שכמעט כל 770 האנשים הנכבדים הללו - 768 אלמונים ועוד שניים ידועים ורציניים - יודעים שישראל היא מדינת אזרחיה? אני לא. אני פשוט משער. ההשערה שלי מבוססת על חיבור לא הכרחי בין מה שהעיניים שלי רואות לבין מה שאני רוצה להניח שכל מי שיש לו שכל ישר רואה.

כך או כך, ובידיעה שהיהודים במדינה הזו לא רק שלא מתכוונים לוותר על זהותם הלאומית, אלא שלמרבה הפלא ככל שמגנים אותה וככל שרוצחים את האוחזים בה היא רק הולכת ומתחזקת, הנה רשימת הדרישות של הפלסטינים אזרחי ישראל (אני שב ומזכיר: ב-1994, רגע לפני פרוץ "עידן השלום"!!), עד לרגע בו תקום מדינה פלסטינית (יודן-ריין יש לזכור!! "אף יהודי אחד לא יורשה לחיות בפלסטין" אמר פעם הראיס), לצידה של מדינת ישראסטין בצד הנכון של הקו הירוק, מדינה בה לא תהיה (כך רוצים ה-770) ליהודים שום עדיפות לאומית כי זה מה שנכון בעיני גאנם את אוסצקי  ושות'.

ובכן לבינתיים (פרק זמן ארוך למדי כידוע), רק לבינתיים , הנה מה שרוצים\דורשים הפלסטינים בישראל:

79.5% דורשים "הכרה רשמית בפלסטינים כמיעוט לאומי"
78% דורשים "אוניברסיטה ערבית"
76.7% "איגוד מקצועי ערבי",
62.9% "קרן בריאות ערבית"
87.5% "הרחבת סמכויות השלטון המקומי הערבי"
73.7% "קיום בחירות ארציות ישירות בקרב הפלסטינים בישראל לוועדת המעקב העליונה"
73.9% "הכרה רשמית של השלטון בוועדת המעקב העליונה כנציגת הפלסטינים בישראל"

אצלנו בצרפת של המאה ה-17 קוראים לזה 'מדינה בתוך מדינה'.

אצלנו במאה ה-20 קוראים לזה 'מדינה דו-לאומית'.

אנחנו החיים למרבה הפלא במאה ה-21 מוזמנים לכנות את זה באיזה שם שנרצה. "נאורות" למשל. "הגינות". או אולי "שוברים שתיקה"? או "מחנה השלום"? לא יודע. לא מאד משנה. העובדות אבל אמורות לעשות מה שעובדות אמורות לעשות.

שיעור זהות - 2244 מלים על זהות פוליטית, ימין ושמאל

פרק ראשון – שורשי הפוליטיקה המודרנית

לב ליבה של המהפכה הצרפתית הוא המעבר משלטון מלך-בחסד-האל (ונציגיו של האל: הכמרים והכנסיה) לשלטון העם-באמצעות-נציגים. המהפכה הצרפתית היא שהעניקה לנו את המושגים 'ימין' ו'שמאל'. היתה זו חלוקה בין תומכי העקרון להגדיל את סמכות המלוכה שישבו באספה לימין המלך, לבין  אלו שרצו לצמצם את סמכויותיו ושישבו לשמאלו.

כל יושבי האסיפה הלאומית היו בעד המהפכה כמובן ולכן היו מחוייבים לערכי החירות, השוויון והאחווה. במלים אחרות, הויכוח בין תומכי המלך למתנגדיהם לא היה ביחס לשאלה האם לבטל את המהפכה ולהחזיר את השלטון לידי המלך שמלך עד למהפכה בחסד האל. הויכוח היה בשאלה כמה סמכויות להותיר בידי המלך, שאלה שמשמעותה ההפוכה היא כמה סמכויות יש להעביר לידי העם.

את המהפכה הנהיגו 'הבורגנים', שדובריה הצליחו לגבש תודעת פער בין עוצמה כלכלית לחולשה פוליטית. לשם השוואה: היו אצילים עניים מאד (יחסית), שלפחות נהנו מעוצמה פוליטית. היו כמובן המוני עניים שסבלו כמובן גם מחולשה פוליטית אבל לא מפער בין מצבם הכלכלי למצבם הפוליטי, והיו כמובן אלו שנהנו גם מעוצמה כלכלית וגם מעוצמה פוליטית (האצילים, המלך, רוב הכמרים(.

לסיכום נקודה זו חשוב לזכור שהיו גורמים בקרב האצולה והכמורה שהצטרפו למהפכנים. בין אם מסיבות אידיאולוגיות (גם הם השתכנעו מהפילוסופיה החדשה של האמנציפציה שהיכתה שורש לפחות מאז ימי דקארט, כלומר כ-150 שנים קודם לכן); ובין אם מסיבות של פחד, תועלתנות וכד'. באותו אופן היו אנשים מקרב הבורגנים וגם מקרב פשוטי העם שמסיבות שונות (אמונה, פחד, אינטרסים) התנגדו למהפכה.

המתח הבין-מעמדי הזה הוא אחד ממנועיה הקבועים של הפוליטיקה, עד עצם היום הזה. מנועים פוליטיים נוספים נובעים מהמתח שבין ערכי העבר הטרום-מהפכני לבין הערכים המהפכניים. את המתחים ניתן לתאר בערך כך:

עריצות פוליטית - הכלה פוליטית 

גידור חברתי – פתיחות חברתית

דיכוי תרבותי – סובלנות תרבותית

מעמדיות כלכלית קשיחה – ניעות כלכלית משוויינת

גם אם יש הסכמה על יתרון הצד המהפכני (ולא תמיד יש או תהיה הסכמה על כך!!!), הויכוח הוא על הדרכים כיצד ניתן וראוי להגיע ליעדים הללו (הכלה, פתיחות, סובלנות, ניעות). ניתן לסכם ולומר כי ישנן שתי גישות-על: הגישה הרדיקלית ('שלום עכשיו', IMAGINE, 'ישועת השם כהרף עין') מול הגישה הפרוגרסיבית ('עוד דונם ועוד עז')

הויכוח הזה הוא למעשה הפוליטיקה, וניתן לדבר עליו במונחי 'ימין' ל'שמאל', מבלי לשכוח שכל צד מתפצל בתוכו (כך שיש 'ימין-ימני' וגם 'שמאל-ימני' ולהפך, הכל תלוי בשאלה העומדת על הפרק. אשה דרוזית למשל יכולה להיות בעד שוויון זכויות לדרוזים כאזרחי המדינה אבל נגד שוויון זכויות לאשה הדרוזית).

הדוגמא של האשה הדרוזית מביאה אותנו לעניין החשוב ביותר מבחינה היסטורית: 'כל מקרה לגופו'. ימין בהולנד נראה ומתנהג וחושב מעט אחרת מאשר ימין ביפן או בארגנטינה.

פרק שני – שורשי הפוליטיקה הישראלית (בעיקר מאז 1967)

במקרה של ישראל מאז 1967, המושגים 'ימין' ו'שמאל' קשורים בזהות הפוליטית של הרבה אזרחים לשאלה המדינית, המוכרת במונחים 'כיבוש', 'התנחלויות', 'אוסלו', טרור, סכסוך, 'גירוש', נכבה ועוד.

עד 1967 הויכוח המדיני-בטחוני בישראל התאפיין במונחים 'אקטיביזם' ו'מתינות'. באותה תקופה, על רקע המלחמה הקרה, המושגים האלו דמו למושגים המערביים 'נץ' ו'יונה', ששימשו להבדלה בין מי שרצה לנקוט יד קשה יותר כלפי הגוש הקומוניסטי ולהפך. המושגים 'ימין' ו'שמאל' שימשו בישראל כמו בכל העולם לויכוח הכלכלי-חברתי.

'שמאל' היה הכיוון של סוציאליסטים למיניהם ו'ימין' של ליברלים למיניהם. סוציאליסטים-דמוקרטים רצו מעורבות של המדינה בפיתוח המשק ואילו ליברלים חשבו שעל 'כוחות השוק' לעשות זאת. במישור המעשי משמעות העניין היא קודם כל בתחום המיסוי ותקציב המדינה.

אצל ליברלים אתה משלם פחות מסים ויותר על שירותים ציבוריים ואצל סוציאל-דמוקרטים הפוך: יותר מסים ופחות על שירותים ציבוריים. מכאן ברור שעשירים בעד ליברליזם ומעמד בינוני בעד סוציאל-דמוקרטיה.

יש לזכור שלמעשה, גם 'אקטיביזם' ו'מתינות', גם 'נץ' ו'יונה' וגם אחר כך 'ימין' ו'שמאל' היו כותרות מאד לא מדוייקות. למשל, אפשר היה להיות 'אקטיביסט' שחתר לפתרון הסכסוך (באמצעות הרחבת שטחי הכיבוש במקרה של מלחמה) ולהפך. חרושצ'וב הפגין מול האמריקנים קו 'ניצי' כשלמעשה הוא וקנדי חתרו מתחת לשולחן לקרר את 'המלחמה הקרה'.

בישראל, אחרי 1967 נוצר זיהוי-פוליטי בין 'הימין' לבין 'ארץ ישראל השלמה' ולהפך. אבל בפועל כמו לפני 1967 וכמו במקומות אחרים בעולם, דימוי מתקדם יכול היה להיות בסיס לפוליטיקה שמרנית ולהפך.

למשל, אחרי 1967 לא מעט אנשי 'שמאל' רצו להכיר באש"ף על בסיס של ערכים נשגבים (אש"ף נתפסה כתנועת שחרור מהקולוניאליזם כשלמעשה מדובר בארגון רצחני שפגע קודם כל בפלסטינים שהתנגדו לקו שלו). משמעות העניין מבחינה מעשית היתה שימור הסכסוך כפי שהוא. ולהפך: היו אנשי 'ארץ ישראל השלמה' (כמו יגאל אלון) שחשבו שניתן לוותר על חלקים מארץ ישראל לטובת פשרה והכרה וסיום הסכסוך.

במלים אחרות, מנקודת מבט של פתרון הסכסוך, יתכן 'שמאל' שמרני ו'ימין' פרוגרסיבי, אבל יתכן כמובן ימין-ימני-שמרני ושמאל-שמאלי-פרוגרסיבי....

בישראל המושגים 'ימין' ו'שמאל' נהיו מדיניים-בטחוניים עוד יותר בשנות ה-80', כאשר הטישטוש בין 'ימין' ו'שמאל' כלכלי-חברתי הגיע לשיא עם תכנית היצוב של יולי 1985, שהתקבלה על ידי 'ממשלת האחדות' של פרס ('מהשמאל') ומודעי ('מהימין').

מיד אחרי הסכמי אוסלו הזהות הזו בין ימין-שמאל לבין ענייני בטחון ושלום רק התחזקה. ההתחזקות הזו בולטת עוד יותר לאור העובדה שלפחות במישור המעשי, ממשלת רבין בהחלט נקטה מדיניות סוציאל-דמוקרטית בעיקר בתחומי ההשקעה בחינוך ובתשתיות.

גם אחרי רצח רבין וההתמוטטות למעשה של הסכמי אוסלו, המשיכו המושגים 'ימין-שמאל' לשמש את הויכוח המדיני-ביטחוני. הבלבול הגדול הגיע בתקופת שרון, שמבחינת הדימוי שלו הוא 'ימני' ו'אקטיביסט' ו'כוחני' וכן הלאה (דימוי שאכן נשען על המציאות כאשר אחרי 2002 הוא למעשה שיתק את יאסר ערפאת מבחינה פוליטית), אבל בפועל הוא זה שהוביל את ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005.

כזכור, רוב יוצרי דעת הקהל של 'השמאל', אלו שתמכו בהסכמי אוסלו ושבשנות ה-80' כינו את שרון לא פעם במלה 'רוצח', התעלמו הפעם מכל החריגות של שרון מהבחינה הדמוקרטית (ובכך הם תמכו למעשה ב'ימין' הפוליטי הקלאסי), כל זה לטובת מה שהם חשבו לצעד שיקדם את סוף הסכסוך.

פרק שלישי – עתיד הזהות הפוליטית הישראלית

אחרי מלחמת לבנון השנייה (2006); אחרי כמה אלפי קסאמים שנורו על כל הדרום; אחרי 'האביב הערבי' ב- 2011 שהוביל בין השאר לעליית דעא"ש ולתמיכה של לא מעט ערבים-ישראלים בתנועה הזו; אחרי הסבבים המלחמתיים בדרום ('עופרת יצוקה', 'צוק איתן'); ולאור 'אינתיפאדת אל אקצה\הסכינים' שגם היא גלשה לתוך הציבור הערבי-ישראלי; התחוור לרוב הציבור היהודי בישראל כי 'מיתווה אוסלו' (שטחים תמורת שלום) בעייתי בלשון המעטה.

המושגים 'ימין' ו'שמאל' ממשיכים לשמש את השיח, אבל הם נהיים תלושים מהמציאות באופן בלתי נסבל מבחינה רעיונית.

מה בין 'שמאל' עליו חתומים יוצרי דעת קהל כמו גדעון לוי או חברי כנסת כמו איימן עודה ואחמד טיבי (שני חילונים שהקימו 'רשימה משותפת' עם קיצונים אסלאמי סטים), שלא רק שאינם מכירים בקיומו של עם יהודי אלא קוראים – כל אחד בדרכו – לאלימות ולטרור? הרי המושג 'שמאל' נולד כאמור במהפכה הצרפתית ובבסיסו עומד עקרון השוויון.

מנקודת מבט זו, אם לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית, כך גם ליהודים. אם יש מקום למדינה פלסטינית, אז יש מקום למדינה יהודית. מי שחושב אחרת איננו אוחז בעמדה שמאלית אלא בעמדה שמרנית-לאומנית כמעט פשיסטית.

מה זה פשיזם? גישה פוליטית שנולדה אף היא מתוך עקרונות המהפכה הצרפתית אבל פועלת בניגוד גמור אליהם. כך, בעוד שעבור אנשי 'האסיפה הלאומית' בצרפת 'העם' מורכב מיחידים החושבים כל אחד את מחשבותיו, ושלכן ריבונות העם היא בהכרח פלורליסטית וייצוגית; הנה עבור הפשיסטים 'העם' האמיתי מיוצג על ידי מיעוט קטן המדבר בשם 'העם' או 'האזרחים' (אם בשם 'הנאורות' ואם בשם 'האומה') ושלכן הוא לא מאמין בריבונות העם ובזכותו לשלוט.

באופן דומה אבל מהצד השני של המפה: מה בין 'ימין' עליו חתומים אנשים כמו בנצי גופשטיין או ארגון להב"ה, שלא רק שאינם מכירים בזכותם האזרחית של ערבים, אלא אף אינם מכירים בזכות יסוד כמו זכות האשה על גופה, או עליונות החוק על ההלכה ועוד ועוד?

שהרי גם 'הימין' נולד במהפכה הצרפתית ולכן הוא מחוייב לעקרונות היסוד של ריבונות העם, של שלטון נציגי האזרחים (כל האזרחים, כולל נציגי המיעוט), של זכויות הפרט וכן הלאה. גם כאן לא מדובר בימין אלא בפשיזם.

במלים אחרות, אם תפקידן של מלים לתאר מציאות ולהבהירה, הנה מסתבר שהמושגים האלו – ימין ושמאל – עושים את ההפך. מה כן אפשר לעשות כדי להבהיר את המציאות בתחום המדיני-בטחוני? להפסיק לעשות שימוש במונחים הללו ולשאול שאלות פשוטות בתכלית:

האם רוב היהודים מכירים בקיומו של עם ערבי-פלסטיני? (חד משמעית ולאורך זמן: כן)

האם רוב הפלסטינים מכירים בעצם קיומו של עם יהודי ובזכותו לריבונות לפחות בחלק מפלסטין? (חד משמעית ולאורך זמן: לא)

האם הכרה הדדית היא תנאי לשלום? (יש לא מעט הסבורים שכן. השכל הישר אומר שכן. אבל יש כאלו האומרים שבמזה"ת אין דבר כזה 'שכל ישר' ושלכן לא צריך להתעקש על הכרה הדדית. מתנגדי הגישה הזו מסבירים כי ויתור על הכרה הדדית פירושה הנצחת הסכסוך לא 'רק' תודעתית אלא גם מעשית כי בכל דור יקום השאהיד שירצה לממש את זכות השיבה)

האם נסיגה חד צדדית של ישראל לצד 'הנכון' של הקו הירוק, כולל "פירוק ההתנחלויות", תביא למחרת לרגיעה ולשלום? (אשרי המאמין. במציאות העכשווית סביר מאד להניח שנסיגה של צה"ל פירושו קודם כל הפקרת הפלסטינים של הגדה לחמאס במקרה הטוב ולדעא"ש במקרה הסביר)

עד שיווצרו תנאים לחידוש התהליך המדיני (קודם כל התייצבות האזור ואחר כך אם בכלל מהפך פוליטי בישראל), האם היחסים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים יכולים וצריכים להשתפר? (רוב העונים על סקרים מסוג זה, יהודים וערבים גם יחד, סבורים שכן. אבל באותה נשימה רוב העונים על סקרים אלו, סבורים שהסיכוי לכך נמוך. הערבים חשים כי מבחינת היהודים האזרחות שלהם על תנאי, ואילו היהודים חשים כי  מבחינת הערבים המדינה שלהם לא לגיטימית).

אם זוהי התמונה, מה ניתן לעשות? לדעתי האישית והלא קובעת, שני צעדים במקביל: קידום הכלכלה והתשתיות בחברה הערבית וחינוך אמיתי לשלום.

קידום הכלכלה מחייב לא 'רק' נכונות של המדינה להשקיע מיליארדים על חשבון העבר, ההווה והעתיד, אלא גם נכונות של השלטון המקומי הערבי לנקוט צעדי שינוי מהסוג שכבר מתקיים כמה וכמה שנים במקומות כמו באקה אל ערבייה, חורא, מג'דל שאמס, כפר כמא, ברוב המגזר הנוצרי-ערבי בצפון, ברוב המגזר הבדואי בצפון ועוד ועוד.

חינוך לשלום מבוסס קודם כל על לימוד רציני ואחראי ואמין של ההיסטוריה של הסכסוך.  הצד הערבי בעיקר חי בשקר ובעיוורון גדול מאד לגבי ההיסטוריה של הסכסוך. הציבור הערבי בכללותו מולך שולל על ידי מנהיגים שפעילותם הציבורית לאורך שנים פוגעת במרקם היחסים העדין והשביר.

לא מוסיפה לכך העובדה שהציבור הערבי רואה כשותף וכגיבוי 'שמאל' מהסוג שתואר קודם לכן, הפועל בעיקר בחלק מהתקשורת ובחלק מהאקדמיה,  והיוצר מצג שווא של 'דעת קהל נאורה' התומכת כמעט באופן אוטומטי במיעוט הערבי מבלי לבוא אליו בשום סוג של טענה וביקורת. בחלק גדול מהמקרים מדובר ברדיקליזם לוחמני הבנוי על עמדות תלושות מבחינה מוסרית הנשענות על 'תעשיית שקרים'.

אבל גם בצד היהודי יש הרבה מאד עבודה: יותר ויותר יהודים תופסים את היהדות במונחים צרים ושטחיים של 'דת' המתחברת ללאומנות חסרת סובלנות לא 'רק' כלפי ערבים אלא כלפי כל מי שנראה בעיניהם 'בוגד' או 'שמאלן'.

למרבה האירוניה, בדיוק כמו לא מעט ערבים, גם יהודי-הדת-הצרה-הגזענית-השטחית רואים סתירה מוחלטת בין 'יהודית ל'דמוקרטית'. מבחינתם 'מדינה יהודית' היא 'מדינת הלכה'. גם כאן מתקיימת סימטריה מופלאה: כשם ש'זכות השיבה' היא סיסמא ריקה מכל בחינה שהיא (היסטורית, משפטית, מוסרית ומעשית) כך גם המושג 'מדינת הלכה' היא סיסמא ריקה.

כדי להקטין עד כמה שאפשר את פוטנציאל המצטרפים ליהדות-הדת-הגזענית-השטחית-צרת האופק יש לקדם תכניות חינוך בליבן הכרת מהות היהדות ההיסטורית; מהות הציונות; פירושו של הליברליזם שהיה הבסיס לימין הציוני של ז'בוטינסקי, בגין, שמיר ואפילו נתניהו וכן הלאה.

אלו מהם שכבר אי אפשר להסביר להם כלום כי הם עברו מהצד של הדיבורים לצד הגזעני והאלים של המעשים, חייבים לעמוד תחת פיקוח של שירותי הביטחון, בדיוק כמו ערבים העוברים מדיבורים שוללי מדינה למעשים המיועדים לפגוע בה.

לערבים שאוחזים בעמדות השוללות את זכות הקיום של מדינה יהודית-דמוקרטית בשלל טיעונים מופרכים יותר ופחות יש לומר כי כל דיבור על 'מדינת אזרחיה' במובן השולל את זכות ההגדרה העצמית של היהודים כעם, מלבד כך שהוא סותר את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית (אחרת זו גזענות שהרי למה לו מותר ולי אסור??), איננו מקדם את ההבנה ההדדית בין העמים.

אותו הדבר לגבי 'זכות השיבה'.  מי שמדבר על זכות השיבה אולי חושב שהוא נאור ורדיקלי, למעשה הוא תומך בהמשך הסכסוך. אותו הדבר לגבי מי שרוצה לדבר על הנכבה מבלי לדבר על הסיבות ההיסטוריות שלה.

השימוש במושגים הללו ('כל אזרחיה', שיבה, נכבה) באופן לא ביקורתי (במובן ההפוך שיש למושג הזה במכללה) פוגע באמון ההדדי השביר ממילא.

לפני סיכום – here to stay

לבנות ובני שני העמים – קודם כל אלו הרואים עצמם כפרוגרסיבים וכנאורים – ראוי לבסס את זהותם הפוליטית על כמה אמיתות מציאותיות שהתעלמות מהן הופכת את הדיון ללא-רציני במקרה הטוב, וללא-סובלני עד כדי אלימות מילולית או פיזית במקרה הרע:

יש כאן שני עמים שימשיכו לחיות כאן אחד בתוך וליד השני בעתיד הנראה לעין;

שני העמים הללו מוכיחים כבר יותר מ-138 שנות ציונות שהם מסוגלים (אם הם רוצים) לחיות ביחד על אותה כברת ארץ ולפתח אותה לרווחת כולם;

שני העמים הללו בנויים על רוב מוחלט של אנשים המעוניינים לקבור את ההורים שלהם ולא להפך ועד אז לחיות חיים מכובדים עם משפחותיהם ועם שכניהם;

שני העמים הללו שונים בתרבותם, בסגנון חייהם, במסורות שלהם ולשני העמים אין שום כוונה לוותר על זהותם 
הלאומית כל כמה שהיא מגוונת ומרובת פנים;

אזרחי ישראל, יהודים וערבים, יודעים שלמרות כל מגרעותיה, הדמוקרטיה היא השיטה המוצלחת ביותר להגשים את השאיפות האישיות של כל אחד ואחת וכי מנקודת המבט של הפרקטיקה הדמוקרטית – חופש הביטוי, התנועה, ההתארגנות, הפולחן, התרבות, השפה, הייצוג, המשפט וכן הלאה - בישראל יש דמוקרטיה.

במקום סיכום – בחזרה לימין ולשמאל ולמהלך ההיסטורי הגדול

במציאות העכשווית, אם בכלל אז לשמאל ולימין יש מקום בשיח הכלכלי המתחדש החוזר לעצמו בארץ בעיקר מאז 'המחאה החברתית' של 2011.

אבל גם כאן יש הפתעות: יש אנשי ימין המקדמים מדיניות סוציאל-דמוקרטית בתחומים מסויימים. כמובן שיש עוד הרבה מה לעשות וישראל נמצאת במקום גרוע מאד מלא מעט נקודות מבט של ה-OECD, אבל גם בתחום הזה כדאי מאד להזהר מהכללות פשטניות. בכל מקרה כדאי תמיד לשאול מה באנו לעשות: לריב עם השומרים או לאכול ענבים.

אגב, התחום הכלכלי מאפשר שיתוף פעולה רב-זהותי, אבל שיתוף פעולה כזה דורש שני דברים: להפסיק לייבב ולהתחיל להבריק. או בעברית: להפסיק לקטר להתחיל לעבוד. זה גם בא על חשבון הנוחות הזו של דיבורים תלושים על זהות עד בלי די.

לסיכום, מי שרוצה:

במקום עריצות פוליטית - הכלה פוליטית; 

במקום גידור חברתי – פתיחות חברתית;

במקום דיכוי תרבותי – סובלנות תרבותית;

במקום מעמדיות כלכלית קשיחה – ניעות כלכלית משוויינת;

מי שרוצה את כל הדברים הטובים הללו חייב לאמץ גישה מתונה, הדרגתית, מציאותית. את החושך מגרשים עם עוד אור. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. נס לא יקרה לנו, פח שמן לא ימצא לנו, נאלץ לחצוב בסלע עד יהי אור.