(אזהרת מסע - 6100 מלים)
א. ההגיונות הסותרים של הסוציאל-דמוקרטיה, או:
בשבח הפוליטיקה ההדרגתית
כמו כל
סוציאל-דמוקרט מצוי, גם טוני ג'אדט (Tony Judt, להלן ג'אט) מבטא לאורך ספרו עצום המידות את
המתח בין הידיעה הודאית שהעולם בו הוא חי (אנגליה, ארה"ב) הוא טוב לאין שיעור
מהעולם שקדם לו עד ממש לא מזמן, לבין הידיעה הודאית שלא רק שהעולם הטוב-לאין-שיעור
הזה רווי בעוולות, מצוקות ועיוותים, אלא שהוא כל הזמן עומד בסכנת התפרקות.
באופן
דומה, כמו כל סוציאל-דמוקרט מצוי, גם טוני ג'אט מבטא לאורך ספרו את ההתלבטות
הסוציאל דמוקרטית בין האמונה בטוב ליבו, בתבונתו וברצונו הטוב של האדם, כל אדם,
לבין הידיעה הוודאית, המוחשית – ובמקרה של ג'אט המתועדת והמלומדת – שבני אדם במילה
לא מנומסת אחת, הם חארות.
משתי
תובנות אלו עולה המסקנה הפרדוקסלית-לכאורה השלישית: כמו כל סוציאל-דמוקרט ראוי
לשמו, ג'אט לא מאמין ברבולוציה, אלא באבולוציה. ולכן הוא מקבל את קיומן של מערכות
ציבוריות ואת תפקידן של מסורות ציבוריות – מה שנקרא תרבות או זהות – לא רק כמובנים
מאליהם מבחינה היסטורית (והרי ההיסטוריון קודם כל מחוייב למה שיש – ומערכות
ומסורות הן בבחינת יש אנושי 'נצחי' כמעט), אלא כהכרחיים למאמץ תיקונו של עולם, ולו
באופן חלקי, כאן ועכשיו.
באחת,
כמו כל סוציאל-דמוקרט מבורך לכשעצמו, ג'אט מאמין בפוליטיקה.
ב. ארבעה
ספרים במחיר אחד – וגם אפילוג בשבח ההיסטוריה
במה
דברים אמורים. ב-2005 ראה אור ספרו עב הכרס של ג'אט PostWar. ארבע שנים מאוחר יותר ראה הספר אור בעברית
(בתרגום משובח של גרשון גירון ועם קרוב לאפס שגיאות הגהה והדפסה): 'אחרי המלחמה'
כותרתו הראשית, והמשנית: 'תולדות אירופה מאז 1945'. מי שמכיר ספרי היסטוריה יבחין
בקלות בעובדה שג'אט איננו מציע נקודת סיום לדיונו. שהרי ספר היסטוריה שגרתי מסמן
נקודות התחלה וסיום. למשל 'יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית: 1980-1949'. כן, גם בספר
על יגאל אלון המחבר הרשה לעצמו לומר כמה דברים על השנים שבאו אחרי 1980, אבל אצל
ג'אט מדובר בעניין אחר. ג'אט – שבינתיים הספיק ללכת לעולמו בשנת 2010 ממחלה קשה –
בעצם אמר לנו שאירופה שקמה אחרי 1945, ממשיכה לחיות ולהתפתח ואולי גם לסגת (הכל
מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית) בשל ובצל המלחמה ההיא.
ב'ספר עב
כרס' הכוונה היא אכן לספר עב כרס מאד. הספר היחיד שיש לי על המדף שמתחרה עמו בתחום
זה הוא 'חץ בערפל' של טוביה פרילינג, המנסה לברר ברצינות (להבדיל מנסיונו הנקלה של
האיש ללא תום וללא שגב, מחבר רב המכר 'המליון השביעי' והשערורייתי) את התנהלות
הנהגת הישוב היהודי כלפי יהודי אירופה בזמן אותה מלחמה ארורה, מלחמת העולם השנייה.
אלא שבמקרה של פרילינג הוצאת הספרים החליטה לחלק את 1200 עמודי הספר (900 מהם
עמודי טקסט, כל השאר הערות שוליים וכו') לשני כרכים. 'אחרי המלחמה' מופל על הקורא
בכריכה (רכה) אחת המצליחה בקושי לרסן את 1050 העמודים, מהם 966 עמודי טקסט, לא
כולל ארבעה קונטרסי תמונות (כל אחד מציג כעשרים תמונות, כל אחת מרתקת מהקרובה לה)
ולפחות עשר מפות.
למעשה
מדובר בארבעה ספרים הכרוכים להם יחדיו. הספר – או החלק – הראשון עוסק בשנים
1953-1945 ומציג את הבעיה (אירופה אחרי המלחמה) ואת הטיפול בה: ענישה, שיקום
ומלחמה קרה. מושג מפתח כאן הוא 'תכנית מרשל' המפורסמת שמה שפחות ידוע לגביה הוא
שהתכנית הוצעה ע"י ממשלת ארה"ב למדינות אירופה כולה – כולל אלו של 'הגוש
המזרחי' – ושלרגע מסויים נוצרה אפשרות שלפחות נציגי צ'כיה יגיעו לפריז לצורך
ההתוועדות הראשונה שממנה החלה התכנית להתממש, אבל האפשרות הזו לא מומשה.
הספר
השני נקרא "שפע ואי נחת" ובהנחה שכולנו שמענו כבר קודם על '1968' הרי
שיתכן והקורא יתפלא מדוע הספר הזה מסתיים דווקא ב-1971. התשובה ניתנת בכותרתו של
הפרק האחרון בחלק\ספר זה: 'שד המהפכה'. בקיצור נספיילר כבר כאן ונגיד שג'אט מראה
לנו שני דברים: האחד – שב-1968 ההירואית לא קרה כלום, בעיקר לא בצרפת. השני –
בדיוק בגלל שלא קרה כלום ב-1968 היו כאלו שהחליטו ללכת עם ההבל הרדיקלי עוד צעד
אחד קדימה וכך החל הטרור האנרכיסטי המתועב של שנות ה-70'. ולא, לא מדובר בטרור
(הלא פחות מתועב) של אש"ף אלא בזה של אלו שהתאמנו יחד עימו ויחדיו גם המציאו
את האידיאולוגיה של הרצח חסר ההבחנה: הבריגדות האדומות וכנופיית באדר-מיינהוף.
הספר
השלישי ('המנון סיום') הוא הארוך ביותר מבחינת השנים אותן הוא מכסה – 1989-1971 –
ובאופן פרדוקסלי הקצר ביותר בהיקף העמודים: מעט יותר מ-200. ניתן לכותרות הפרקים
לדבר בעד עצמן: ציפיות פוחתות, פוליטיקה במפתח חדש, תקופת ביניים, הריאליזם החדש,
כוחם של חסרי הכוח, סופו של הסדר הישן. בכמעט עשרים שנה שהחלק הזה מכסה יש מגוון
רחב של דמויות חשובות ומרכזיות, אבל אם לבחור שתיים, הרי שהבחירה שלי היא מרגרט
תאצ'ר מזה, ולך ואלנסה מזה. וגם גורבצ'וב ראוי למקומו ולא רק בגלל שג'אט מצטט את תאצ'ר
כאומרת על 'גורבי' שהוא "גבר שאיתו אפשר לעשות עסקים".
הספר
הרביעי והאחרון מסומן כפי שמקובל בז'אנר הזה כיאות: 2005-1989. ברור שג'אט לא יכול
היה לכתוב היסטוריה של ארועים שעוד לא התרחשו, אבל הוא לא היסס להצביע על מה שנראה
לו כבעיות המרכזיות של אירופה ועל מה שנראה לו כדרך להתמודד עימן. שוב, ניתן
לכותרות המשנה לדבר, לא לפני שנגלה את הכותרת של חלק\ספר זה: "אחרי
הנפילה". למי ששכח את תלמודו נזכיר כי 'הנפילה' כאן היא נפילת הגוש הסובייטי.
לפני שניתן לכותרות המשנה לדבר נגלה כי ג'אט משוכנע במידה רבה מאד כי הגורם המרכזי
להתמוטטות הגוש הסובייטי – לצד הסברים ידועים ונכונים לכשעצמם כמו ההתפוררות
הכלכלית, מלחמת אפגניסטן ומירוץ החימוש שרייגן הצליח לכפות על ברית-המועצות – הוא
החלטתו של גורבצ'וב להמנע מהתערבות סובייטית אלימה בתמורות פוליטיות שהתרחשו
במדינות השכנות (עמ' 772). לא עוד בודפשט 1956 ופראג 1968 ועוד פרשיות דומות פחות
מוכרות. ולהלן כותרות המשנה של הספר הרביעי: יבשת בקיעה, דין וחשבון, אירופה הישנה
– והחדשה, אירופה כדרך חיים.
ויש גם
אפילוג שיכול לעמוד בזכות עצמו, כמאמר אקדמי או כפתיחה לספר חדש. "מבית
המתים: מסה על הזיכרון האירופי המודרני". אולי זה המקום לצטט את פיסקת הסיום
של המסה הזו, במרכזה זכרון השואה בכלל והיחס באירופה לעבר היהודי בה בפרט, שהיא גם
פיסקת הסיום של הספר המרשים והמחכים הזה:
"אם רצוננו להמשיך לזכור מדוע היה חשוב כל לבנות סוג מסויים של
אירופה מתוך משרפות אושוויץ, רק ההיסטוריה תעזור לנו בכך. אירופה החדשה המחוברת
יחד באמצעות האותות והסמלים של עברה האיום היא הישג עצום, אבל היא משועבדת לנצח
לעבר האיום הזה. אם תושבי אירופה רוצים לשמר את הקשר החיוני הזה – אם רצונם שהעבר
של אירופה ימשיך לצייד את ההווה שלה במשמעות מתרה ובתכלית מוסרית – יהיה עליהם
ללמוד אותו מחדש בכל דור ודור. 'איחוד אירופה' עשוי להיות תשובה להיסטוריה, אבל
הוא לא יחליף אותה לעולם".
ג. ג'אט
והשאלה היהודית
ויש גם
את המימד הישראלי, האקטואלי. ג'אט התלונן לפני מותו כי בכל חייו הוא כתב ארבעה
מאמרים פובליציסטיים, 'מאמרי דיעה', רק שניים מהם על ישראל, זאת לעומת ספרים רבים –
אחד מהם ממש עצום – והנה שני המאמרים שכתב על ישראל ודברים שאמר בעל פה בעניין
הסכסוך, עוררו עליו זעם רב מצד הממסד היהודי-אמריקני. בשלב זה מן הסתם ברור לקורא
שג'אט צירף את קולו למבקריה של ישראל. כמו במקרים דומים אחרים, העובדה שהוא יהודי
מוצהר רק חיזקה את עוצמת ביקורתו. אבל במקרה של ג'אט היה עוד בונוס: בצעירותו הוא
היה ציוני והספיק לחיות זמן מסויים בישראל – מיד אחרי 'מלחמת 1967' (ג'אט היה אז,
בדיוק כמו מדינת היהודים, בן 19) – והוא התנדב לסייע לקיים את המפעל הציוני עד
שהבין את הטרגדיה הפלסטינית הנוראה. "עד גיל 20" סיפר ג'אט,
"הספקתי להיות גם ציוני וגם להבין את הטעות האיומה הזו". ציטוט מהזכרון
חשוב לומר אבל זו רוח הדברים.
ג'אט לא
מביא סימוכין לתמורה שחלה בו ולכן מותר להניח שהשימוש בפרפראזה על שתי קלישאות –
אחת אוניברסלית והשנייה קשורה בעניין עצמו – היא חלק מה'פוזה' האנטי-ציונית שלו.
לפני שניגש לטפל בשתי הקלישאות וחשוב מכך: במשמעות עמדתו האנטי-ציונית ביחס לתיזה
הגדולה של הספר שלו – נרגיע את הקורא המודאג ונספר לו שהפתרון שמציע ג'אט לניקוז
"המוגלה" כהגדרתו של הסכסוך, הוא הקמת מדינה דו-לאומית
ב"פלסטינה" (שוב, כהגדרתו). החדשות הטובות הן שבניגוד לכמה אינטלקטואלים
ד-לה-שמאטע היושבים באוניברסיטאות לחופו המזרחי של הים התיכון, ג'אט לפחות מכיר
בעצם קיומו של עם יהודי.
אדרבא,
לאורך הספר כולו ההתייחסות ל'יהודים' היא כמו אל 'מיעוטים אתניים' אחרים, מהסוג
שאירופה משופעת בהם (בין 100 ל-200 קבוצות כאלו גם במזרח היבשת וגם במערבה). עם
זאת, לצד חוסר השחר הכרוך בפתרון הדו-לאומי (סיפרנו מביא שורה ארוכה ומדממת של
דוגמאות אירופיות לטענה זו, ולא "רק" מיוגוסלביה), ג'אט מקפיד לכנות את
הסכסוך בשמו האנטי-ציוני המכובס, הרווח למרבה הזעזוע אצל רבים מאזרחי מדינת ישראל:
'המשבר הישראלי-פלסטיני'. דקדוקי עניות? לאו דווקא. כי מי שעושה מאמץ מינימלי
לעמוד על שורש הסכסוך יודע שמרכיביו הם שני עמים, יהודי ופלסטיני. המושג 'ישראלי'
בהקשר זה מתייחס לאזרחיה של מדינה המוכרת בשם 'ישראל' והרי 20% מאזרחיה אינם
יהודים אלא פלסטינים. למען הסר ספק ג'אט כותב בלשון מעורפלת משהו הצדקה עקיפה
לעוינות 'האנטישמית' המאפיינת לא מעט ממהגרי צפון-אפריקה בצרפת, וגם כאן שווה
להביא את הדברים בשם אומרם: "נדודי הכעסים והתסכולים מערבים נרדפים בפלסטין
אל אחיהם הזועמים והמיואשים בפריז לא אמורים היו להפתיע איש – הם היו אחרי הכל עוד
עזבון של האימפריה" (עמ' 905).
כן, ג'אט
הספיק למות לפני 'האביב הערבי'; לפני התפרקות האחווה הסורית הגדולה; לפני הפיגועים
של כמה 'זועמים ומיואשים' במועדונים בפריז ובצמתי תחבורה בבלגיה. אל נא באפכם שאני
שם את 'הזועמים והמיואשים' במרכאות. ג'אט לא הצליח לכתוב פעם אחת את המלה 'טרור'
בהקשרה המוסלמי-ערבי ללא תוספת של מרכאות. כידוע למרכאות תפקידים תחביריים שונים,
ואני יכול להעיד רק על עצמי בעניין זה: כששמתי את המרכאות לפני 'זועמים' ואחרי
'מיואשים' רציתי לרמוז שזעם ויאוש איננו צידוק לטרור (אצלי לטרור אין מרכאות). ולא
רק בזכות העובדה שעולמנו מלא באנשים 'זועמים ומיואשים' ורובם ככולם לא מעלים על
דעתם לרצוח בערב אחד 150 צעירים צרפתים.
ובכן
פרופ' ג'אט, אם אתה שומע אותנו מעולם שכולו טוב, הנה חדשות מעולם ההיסטוריה כפי שהייתה:
בכל הקשור לענייני יהודים-פלסטינים, לא מדובר ב"משבר" אלא בסכסוך. צדדיו
הם כאמור שניים: עם יהודי (המוכן להכיר בקיומו ובזכויותיו של עם פלסטיני) ועם
פלסטיני (שאיננו מוכן להכיר בקיומו ובזכויותיו של עם יהודי). הקשר הענייני (השונה
כידוע מזה הרגשי) שיש לכאורה בין מצוקת הפלסטינים בג'נין לבין מצוקת בני דור שלישי
למהגרים תוניסאים במרסיי ברור מאליו בדיוק כמו הקשר הרגשי בין מצוקת הארמנים לבין
מצוקת הקופטים. אלו ואלו כידוע נתיני "האימפריה" העות'מנית והם חולקים
אמונה משותפת בישוע. ובכן, לא "מורשת האימפריה" יש כאן, לא יותר מאשר
במקרה היוגוסלבי בו היטבת כל כך לדון.
אתה כבר
יודע אבל נסביר לקוראים שכאשר ניגשת לעיין בפרשה הכאובה והמזוויעה של
"המשבר" ביוגוסלביה בשנות ה-90', פתחת והקדמת והצגת שתי אסכולות הרווחות
בדיון בענייני הבלקן האלים. על פי האחת מדובר באזור מועד לפורענות, "קדרה של
סכסוכים חסרי פשר ושנאות מימים ימימה" (780). על פי השנייה מדובר בתוצאות
פעולתם של כוחות זרים: "טורקיה, בריטניה, צרפת, רוסיה, אוסטריה, איטליה
וגרמניה" (781). "נחשוב מה שנחשוב על שני פירושים אלה" כתב ג'אט,
"מדהים להבחין כי אף שאין הם עולים לכאורה בקנה אחד, יש להם מכנה משותף אחד
חשוב. שני הפירושים מצמצמים את תפקידם של היוגוסלבים, או מתעלמים ממנו, ורואים בהם
קורבנות של הגורל או של תככי אחרים ושגיאותיהם". מזכיר לכם מישהו? מישהם?
רמז: מתחיל ב'פ' ומסתיים ב'ם'. ג'אט נותן כבוד לשני ההסברים הללו, אך מסכם עניין
זה וקובע: "התפרקות יוגוסלביה לא הייתה מעשה ידי הגורל אלא האדם" (781).
את
האפשרות שג'אט מצטרף לשורת 'אינטלקטואלים' המניחים למעשה (אם כי לא להלכה כמובן,
זה לא PC) שערבים, מוסלמים, פלסטינים אינם ראויים לתואר "אדם"
ולכן לא חלה עליהם לקיחת אחריות אני דוחה על הסף. למה? כי ככה נוח לי והנוחות הזו
שהיא כל כולה אידיאולוגית מצידי, נשענת במקרה של ג'אט על ספרו. ג'אט כאמור הוא
סוציאל-דמוקרט. הוא פרוגרסיב. הוא אבולוציוניסט. הוא חשדן ומאמין בו זמנית ויש לו
האומץ לומר דברים על העתיד למרות כל מה שהוא יודע בתוקף היותו אדם תחום בעבר ולכל
היותר בהווה. ובכל מקרה את טענתו אודות אי-זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום
יהודית (ודמוקרטית) אין למצוא בספר אלא בביוגרפיה שלו. כאמור, וכפי שהוא עצמו
הטעים, במשך עשרות שנות מחקר וכתיבה הוא פרסם רק שני מאמרים על ישראל.
על
מאמרים אלו אפשר להוסיף את ביקורתו החיובית על ספרם המפורסם של וולט מירשהיימר
וסטפן וולט שהוכיחו באותות ובמופתים שהלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון משפיע השפעה
ניכרת ומזיקה על הפוליטיקה האמריקנית. גם אם זה נכון, לא ברורה לי הבעיה בהנתן
מערכת דמוקרטית הבנויה בין השאר על עבודת שתדלנות. אם בכלל הרי שספרם של וולט
ומירשהיימר אמור להתפס כמחמאה גדולה ללובי הפרו-ישראלי. בהנחה שלא הם ולא ג'אט
מעוניינים לבצע מהפכה בדמוקרטיה האמריקנית כך שיורחקו מוושינגטון כל מי שיש לו
משהו לומר או להציע לממשל, הרי שבסופו של דבר כל מה שיש כאן הוא לא ביקורת על
השיטה אלא על התוכן הספציפי שלה: התמיכה האמריקנית בישראל. למרות שהוא כמעט לא דן
בנושא בספרו הנדון, ג'אט לא מותיר ספק בעניין זה: בקטע הדן בהתרחקות המדאיגה בין
אירופה לארה"ב. לצד עניינים בלתי נסבלים בעיני האירופים, כמו "חיבתם של
האמריקנים לנשק אישי [...] אדיקותם הדתית הכנה [...ו]פנייתם התכופה והלא-מתנצלת
לעונש מוות", ג'אט מציין "מעל לכול [את] העמדה החד-צדדית של האמריקנים
במשבר הישראלי-פלסטיני" (919). אף מילה כמובן על העמדה החד-צדדית פי כמה של
הקהילייה האירופית – ולא מאז 2001 או 1989, אלא "אפילו" לפני השנה
המיתולוגית "1967".
עוד לפני
תאור כמה מהקטעים החזקים והמבריקים בספר הנדון, המדברים למעשה בשבח מדינת הלאום
ובשבח שיתוף הפעולה, הרצון הטוב והנכונות להכרה הדדית כתנאים לעולם סביר יותר – כל
מה שנעדר למעשה מהשקפתו של ג'אט בעניין "הישראלי-פלסטיני" כהגדרתו
(שכאמור הוא עניין יהודי-פלסטיני\ערבי ועד שלא יופנם כלל זה התקדמות לפתרון הסכסוך
לא רק בלתי אפשרית אלא התסכול סביבה רק יעמיק)
- נשאלת השאלה מה קרה לג'אט?
התשובה
עוברת ככל הנראה בעיון המובטח בקלישאה המוזכרת על שני מימדיה – הפרטיקולרי
והאוניברסלי. סמוך למותו אמר ג'אט בראיון: "לפני שמלאו לי עשרים הייתי וחדלתי להיות, ציוני, מרקסיסט
ומתיישב שיתופי. הישג לא רע למתבגר מדרום לונדון" (בסוגריים נוסיף: מתבגר מדרום לונדון שהגיע
ל-NYU). על פי
מקורות יודעי דבר (ויקיפדיה) הקלישאה הזו הופיעה בעולמנו במהלך המאה ה-19 מפיו של
ההיסטוריון הצרפתי פרנסואה גיזו: Not to be a
republican at 20 is proof of want of heart; to be one at 30 is proof of want of
head". עם הזמן הפך 'הרפובליקן' ל'לליברל'
ואחר-כך לסוציאליסט, דור דור מתקדמיו ושמרניו וחכמולוגיו.
כך או אחרת, במונחי ימינו, במישור
הפרטיקולרי ג'אט היהודי הספיק להיות לפני גיל עשרים 'ציוני' על פי ליבו, אך משהתבגר
- על פי עדותו הרבה לפני שהיה כמצוות גיזו
בן 30 - הוא עבר מהלב למוח והחל לתמוך ברעיון המתקדם: 'מדינה דו-לאומית'. במישור האוניברסלי ג'אט האזרח האנגלי הספיק להיות לפני גיל
עשרים 'מרקסיסט' על פי ליבו, אך אחרי גיל זה הוא נשמע למוח והצטרף לכוחות
הפרוגרסיביים תוך שהוא מקפיד לומר על עצמו שהוא סוציאל-דמוקרט.
אמנם
במישור האוניברסלי הקלישאה מסתברת כחדשות טובות, אבל למרבה הצער אי אפשר להפריד
בין שני המימדים הללו כי הקלישאה הכורכת אותם נאמרה באותה הזדמנות – על ערש דווי –
ולשם אותה מטרה פוליטית. במלים אחרות, לפחות בעניין הלאומיות היהודית ג'אט שכח מה
זה להיות היסטוריון. הגיע הזמן לראות מה הפסדנו.
ד. מדוע
בכל זאת מדינת לאום?
הנה משהו
שלא תקראו אצל ג'אט ואולי לא אצל אף היסטוריון אחר: הבעיה באירופה (ובמקומות
אחרים) לא הייתה הלאומיות אלא הנסיונות לבטלה. מכיוון שמדובר בנושא רגיש וטעון
בכלל ואצל בעלי עמדות פרוגרסיביות בפרט, אטען כבר כאן את מה שאני חושב שג'אט אומר
או לפחות את מה שאני מבין שעולה מהספר שלו: סוד ההצלחה של אירופה המתרחבת היא
במאמצים השיטתיים והמקיפים לחפש איזון בין זכויות הפרט, הזהות האזורית, הזהות
הקיבוצית 'האינטימית', הקוהרנטיות הלאומית (מדינת הלאום כגוף מתפקד) והמערכת
הבינלאומית (מהאיחוד האירופי עבור לנאט"ו, לאו"ם ולשאר מרכיבי העולם).
חוט השני העובר לאורך הגורמים הללו הוא מעין 'סליל כפול' שמימד אחד שלו הוא שגשוג
כלכלי והמימד השני הוא כבוד אישי, קבוצתי ולאומי. אם להמשיך את הדימוי הזה, הרי ששלושת
אלו הם ה-DNA של אירופה המתוקנת שקמה אחרי המלחמה ושמ-1989 הולכת ומתרחבת גם אם
ביסורים לא מבוטלים. ג'אט לא אומר זאת אבל בתור אזרח המזרח אומר שזהו ה-DNA גם לפתרון הבעיות במזה"ת ושאר אזורי
העולם.
כל נסיון
לבטל את המימד הלאומי משול לנסיון לאיין את אחד ממרכיביו של הסליל הכפול הגנטי.
כשם שאין לדבר על מציאות מתוקנת ללא יישום של העקרון לפיו האדם הוא חד פעמי וסופי;
וכשם שאי אפשר לארגן מציאות מתוקנת מחוץ למחשבה שהאנושות היא הרבה יותר מסך
מרכיביה ושהיא נצחית במובן הידוע (מיליוני שנים; כך אין מקום להוציא מהמשוואה את
עקרון זהות המשנה הקיבוצית – שמאז המאה ה-19 מוכרת בשם 'לאומיות'.
את הניסיונות
לחיסולה של הלאומיות ניתן לחלק לשלושה ענפים שונים למדי מבחינת המתודה והטכניקה,
אבל שהמשותף להן הוא הנסיון לגרום לצ'צנים, ארמנים, כורדים, יפנים, אירים,
קטלונים, וולשים, ואלונים, יהודים וכן הלאה, לכל הפחות להתבייש ברגש הזה ולכל
היותר למחוק אותו לחלוטין, שהרי 'כולנו בני אדם'. שלושת הדרכים הן התנשאות
רעיונית; אלימות ממלכתית; השטחה כלכלית. אפשר להצמיד לשלושת הדרכים הללו גיבורי
תרבות: ג'ון לנון, יוזף סטאלין ומילטון פרידמן.
אולי
מילטון פרידמן הוא לא הדמות הבולטת ביותר בהקשר זה אבל הרעיון ברור וניסח אותו כבר
פרידמן אחר, תום פרידמן, בספרו 'הלקסוס ועץ הזית'. או שאתה בעולם גלובלי של כלכלה
גלובלית והעולם כידוע שטוח – עוד מטאפורה שטחית תרתי משמע של תומס הקדוש מניו יורק
– או שאתה יושב תחת עץ הזית ומעלעל בקוראן או בהגדה של פסח. אל תשירו בשיקגו אל
תספרו בחוצות וול-סטריט על מדינות עתירות לקסוסים כמו קוריאה, יפן ופינלנד, שגם
שמעו משהו על כלכלה מפותחת וגם זוכרים שלהיות בני אדם זה קצת יותר מאשר להחזיק
כרטיס אשראי בכיס. באשר לסטאלין כל מלה מיותרת, ומי שרוצה להרחיב את יריעת
ידיעותיו מוזמן לקרוא על מעלליו של האיש הזה בספרו של ג'אט.
באשר לפטפטת
של ג'ון לנון אין צורך להכביר מלים. השיר יפה להפליא וכן הלאה, אבל לא צריך להיות
מאד מרושע ולשאול את ג'ון או את יוקו אם הם מסוגלים לדמיין את עצמם בלי ה-posesion שלהם (הם לא) כדי
לומר להם ששאר מרכיבי האוטופיה המגוחכת הזו פשוט... מגוחכת. כי ג'ון לנון אחרי הכל
הוא גיבור תרבות, וגיבורי תרבות – כמו ליאו מסי – נמצאים כאן כדי לשעשע אותנו
בפנטזיות. כולנו יכולים לדמיין את עצמנו מכדררים כמו מסי וכולנו יכולים לדמיין את
עצמנו בלי דת, לאום ורכוש לתפארת 'האנושות'.
אבל כשההתנשאות
האינטלקטואלית באה מצידם של היסטוריונים, הרי שזהו סיפור אחר לגמרי. מבחינה זו ג'אט
הוא מהמתונים שבהם. והוא יודע למה. בפיסקה הבאה נצטט קטע מספרו המסביר זאת. אבל גם
הוא תופס מקום של כבוד במאמצים לערער ולקעקע את המימד האנושי הזה. הטכניקה היא
טכניקת המרכאות הנזכרת, שתפקידה הרווח הוא הגחכה אירונית. אכן יש לא מעט פירכות
ברטוריקה הלאומית והיה זה ארנסט גלנר אם אינני טועה שאמר שלאומיות היא מקרה נדיר
של תיאוריה חלשה ופרקטיקה חזקה מאד, אבל מצד שני הוא גם הזכיר כי יש בערך 8000
קבוצות לאום בעולמנו (חבל שג'ון לנון מת, היה מעניין מה יש לו לומר על הנתון הזה)
אבל רק 200 מדינות לאום. אכן כן, מדובר בעניין לא פשוט אבל לא הרבה יותר מסובך מכל
שאלה אנושית קרדינלית אחרת כמו בטחון, איכות סביבה, פנסיה וחינוך. אבל בעיות אינן
נפתרות אם מתעלמים ממרכיביהן הבסיסיים. זה הזמן לתת לג'אט להסביר מדוע מדינת לאום
היא עניין מהותי כל כך, 'אפילו' בארצות הברית של אירופה:
"אבל בעיקבות ה-11 בספטמבר 2001 התבהרו מגבלות המרשם הבתר-לאומי
הזה. אחרי הכל, המדינה האירופית המסורתית לא רק לחמה באויבים מבחוץ, אלא גם אכפה
את השלום מבית. דבר זה, כפי שהבין תומס הובס במאה השבע-עשרה, הוא המקנה למדינה את
הלגיטימיות המיוחדת שלה שאינה בת החלפה. במדינות שסבלו בעשורים האחרונים מלוחמה
פוליטית אלימה נגד אזרחים (ספרד, בריטניה, איטליה, גרמניה) לא נשכחה חשיבותה של
המדינה – משטרתה, צבאה, שירותי הביון ומערכת המשפט. בתקופה של 'טרור' [המרכאות
כאמור במקור, ג'אט יודע מה תפקידן התחבירי, במקרה הזה אני לא באמת מצליח להבין]
מהווה המונופול של המדינה על הכוח המזויין ערובה מרגיעה עבור רוב אזרחיה. שמירה על
בטחון האזרחים היא מה שעושות מדינות, ואין כל אות לכך שבריסל (האיחוד האירופי) תרצה או תוכל לקחת על עצמה את התפקיד הזה בעתיד
הנראה לעין. במובן החיוני הזה שמרה המדינה על תפקידה כמייצגת הלגיטימית של אזרחיה,
והיא עושה זאת בדרך שהאיחוד העל-לאומי של תושבי אירופה (למרות דרכוניו והפרלמנטים
שלו) אינו יכול לשאוף להשתוות לה [...] כאשר מדובר בהרחקת האקדוחן או מטמין הפצצה,
ממשיכות ברלין ולונדון לאחוז באחריות ולכן גם בסמכות. שהרי מה אמור לעשות אזרח
אירופה אם הושלך לביתו בקבוק תבערה? להתקשר אל הפקיד בבריסל? [...] אבל אף שתפקיד
המדינה מתחיל בנשק, אין הוא נגמר בכך. כל זמן שהמדינה – ולא ישות חוצת מדינות
כלשהי – היא זו המשלמת גמלאות פרישה, מבטחת את המובטלים ומחנכת את הילדים, יתקיים
בידיה ללא עוררין מונופול על סוג מסויים של לגיטימיות פוליטית. במהלך המאה העשרים
לקחה על עצמה מדינת הלאום האירופית אחריות ניכרת לרווחת אזרחיה, לביטחונם ולשלומם.
בשנים האחרונות היא חדלה מפיקוחה החודרני על אורחות המוסר של הפרט וויתרה על חלק –
לא על כל – מיוזמתה הכלכלית. כל היתר נותר כפי שהיה" (929)
נעיר בלי
צייקנות וקטנוניות חלילה, שאת הרעיון הזה הניח הרצל בבסיס התנועה הלאומית היהודית
באוגוסט 1897 והוא המשיך לעמוד בבסיס ממשיכיו מאז ועד היום. על השאלה מדוע צריכים
אינטלקטואלים להמתין לרגע בו שני מטוסים יפילו שני מגדלים על מנת להבין עניין די
פשוט שהובס ואחרים הבינו 300 שנה קודם לכן, אין לי תשובה מניחה את הדעת. אבל לג'אט
למרבה האירוניה יש כמה קצות חוט באמצעותם אפשר להבין את התופעה הזו של
אינטלקטואליזם תלוש במאה ה-20 בכלל ובאירופה בפרט. זה יהיה נושאו של הפרק הבא.
ה.
"האינטלקטואלים הללו"
בשיחותיו
של היטלר עם הרמן ראושנינג, מופיע בין השאר הציטוט המפורסם אך הבלתי נתפס
הזה (ניתן להבין מדוע רוב האנשים המכירים את הציטוט הזה פשוט לא מסוגלים לעכל את
האפשרות שהיטלר לא רק שלא האמין בתורת הגזע אלא התייחס לרוב האנשים כאל חבורת
כסילים). וכה אמר אדולף היטלר לידידו ראושנינג עוד לפני רעידת האדמה של 1933 ולפני
שראושנינג הלז לקח את הרגליים וברח לקליפורניה:
"יודע אני כמובן לא פחות מן האינטלקטואלים הללו,
החכמים הגדולים, שבמובן המדעי אין כל גזע בנמצא. אבל אתה כחקלאי ומגדל בהמות, הן לא תוכל לכוון
בהצלחה את פעולות הגידול שלך בלי להשתמש במושג הגזע, ואני כמדינאי זקוק למושג
הגזע, אשר יעזור לי להרוס את המשטר הקיים, המיוסד על נסיבות היסטוריות, ולהטיל
בעולם משטר חדש אנטי היסטורי ולחזק אותו חיזוק רעיוני...ולתכלית זו נוח לי להשתמש
במושג הגזע... " ('שיחות עם היטלר', מוסד ביאליק 1941, עמ' 201)
על
סטאלין אומרים שהוא זה שהמציא את הביטוי 'אידיוטים שימושיים'. אבל סטאלין והיטלר
מתחרים ביניהם על תואר הרשע האולטימטיבי בתולדות האנושות. ג'אט מוביל אותנו באחד
מפרקי הספר השנונים והמבריקים ביותר אל עולמם הרוחני של אנשים שללא ספק ראו עצמם
כמועמדים טבעיים להתחרות על מקום בשורה הראשונה של ל"ו הצדיקים. ג'אט כותב
דברים ברורים בנושא לאורך הספר כולו.
חשבון
מרתק ומיוחד יש לו עם ז'אן פול סארטר ואולי מתוך ידיעה שרוב האנשים שיעלעלו בספרו
יסתפקו בהצצה בתמונות הוא מקפיד לומר את דעתו על סארטר גם בכיתוב המצורף לתמונה
המופיעה בסופו של קונטרס התמונות הראשון, מול עמ' 225: "ז'אן פול סרטר"
כתוב שם, "מתבונן בהערצה בספרים נדירים בספרייה הלאומית של לניניגרד ב-23
ביוני 1954. חיבתו של סרטר לקומוניזם באותן השנים נבעה מאשליות רומנטיות (ורגשות
אנטי-אמריקניים) יותר מאשר מאידיאולוגיה [...]". חובבי האינדקסים חייבים לשים
את ליבם שבדיוק כמוני עורך האינדקס – זאת בניגוד לעורך קונטרסי התמונות – הקפיד לכתוב
"סארטר" ולא "סרטר". חיפוש תחת "סרטר" יוביל לשום
מקום. תחת "סארטר" לעומת זאת לשורה ארוכה של הפניות. נבחר באופן אקראי
כדרכם של חובבי אינדקסים את ההפנייה האחרונה, וניגש לעמ' 668.
עמ' 668
הוא אחד מהעמודים הראשונים בפרק 18, העוסק ב"כוחם של חסרי הכוח" ומפנה
את המבט אל הדיכוי ממנו סבלו תושבי מזרח-אירופה. "במשך שנים" כתב ג'אט
עמוד אחד קודם, "כרכו 'תומכי הקידמה' [הפעם למרכאות יש מובן ברור וצלול] את
הקומוניזם, הסוציאליזם, הסוציאל-דמוקרטיה, ההלאמה, התכנון מן המרכז וההנדסה
החברתית המתקדמת בחבלי פרויקט פוליטי אחד, וראו בכל התקפה על הקומוניזם איום נסתר
על כל היעדים שנועדו לשיפור החברה". אחד מיצרני הכריכות הללו היה הפילוסוף
הצרפתי המהולל. סארטר היה כהגדרתו של ג'אט "המפורסם"ביותר בקרב אלו שידעו
"להריע למנצחים בהיסטוריה" [כלומר לקומוניסטים] אך "הרחיקו מבטיהם
מקורבנותיהם". ג'אט הזכיר כי כבר ב-1951 "פתר סארטר בזלזול" את הספר
'האדם המורד' מאת אלבר קאמי על הטוטליטריזם שאותה שטח בספרו 'האדם המורד', ובהערת
שוליים הוסיף כי "ב-1963, זמן רב
אחרי שאיבד עניין בקומוניסטים הצרפתים", סארטר מצא לנכון "להלל בפראג את
הריאליזם הסוציאליסטי באוזני קהל נדהם של סופרים ואנשי רוח צ'כים".
בהמשך
לדברי הפתיחה אודות נטייתו הסוציאל-דמוקרטית של ג'אט, חשוב לציין עוד מימד של הספר
שללא ספק יעניין את אלו שאין להם זמן וכוח לקרוא בשיטתיות את כולו: בתחילתו של כל
פרק מביא ג'אט כמה ציטוטים שתפקידם לסייע לקורא לעמוד על עיקרי הדברים. הקשר
לסוציאל-דמוקרטיה הוא זה: בניגוד לסוציאליסטים ומארקסיסטים הרואים ביחסי הכוחות
המעמדיים-הפוליטיים את שורש הדברים, ובניגוד לאידאליסטים הרואים ברוח ובערכים את
מרכז הדברים, הנה הסוציאל-דמוקרט – בוודאי אם הוא היסטוריון חרוץ כמו ג'אט – מנסה לשלב
בין שני המימדים הללו. הרוח חשובה באשר היא נותנת מובן ומשמעות לחומר שבלעדיו כל
דיבורי הרוח מוגבלים בלשון המעטה. ציטוט שמשך את תשומת לבי עד כדי כך שהפכתי אותו
לשורה המתלווה לכל אימייל שאני שולח, היא פרי עטו של בוריס פסטרנק, הסופר הרוסי
הידוע, שכתב את הספר המפורסם שהפך לסרט עוד יותר מפורסם: ד"ר ז'יוואגו. וכה
אמר פסטרנק: "וכך נחוץ היה ללמד את
האנשים שלא לחשוב ולהכריע, אלא לכפות עליהם לראות את הבלתי קיים ולטעון את ההפך
ממה שהיה גלוי וידוע לכל" (212).
הקשרו של הציטוט מפי
פסטרנק ברור ולא דורש פרשנות שכן הוא מופיע בראשיתו של פרק 6 המתאר כיצד דוכאה
אוכלוסיית 'הגוש הקומוניסטי' [כאן למרכאות יש תפקיד טכני\גיאוגרפי]. אבל לא צריך
להיות מאד יצירתי על מנת לראות כיצד המשפט הזה, המתאר בציניות נוראה את פרקטיקת הדיכוי
האלים הנוראה פי כמה של הסטאליניזם, מתאים גם בימינו דווקא לאנשים חושבים ולפעילי שלום ושאר צדיקים. הנה
הוא שוב, והפעם הקורא מתבקש שלא לחשוב על גולגים או על הפרידה הנרגשת של ד"ר
זיוואגו מאהובתו, אלא על מאמרי דיעה המתפרסמים בכל יום ששי בארצנו, או על קורסים
אקדמיים 'ביקורתיים' למיניהם: "וכך נחוץ היה
ללמד את האנשים שלא לחשוב ולהכריע, אלא לכפות עליהם לראות את הבלתי קיים ולטעון את
ההפך ממה שהיה גלוי וידוע לכל". לכל ידוע וגלוי למשל שבישראל יש דמוקרטיה
ואין אפרטהייד, ושלמחסומים בגדה יש תפקיד בטחוני ברור ממנו נהנים רוב הפלסטינים
המעוניינים כמו רוב בני האדם בעולמנו לחיות את חייהם בשקט ובשלווה.
אבל כשם שסארטר
ידע לדבר בשבח "הריאליזם הסוציאליסטי באוזני קהל נדהם של סופרים ואנשי רוח"
בפראג המדוכאת חמש שנים לפני האביב החביב שלהם, כך יודעים ממשיכיו הנאורים בימינו
לקיים את הפסוק הידוע מספר ישעיהו (פרק ה', פסוק כ'): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב
וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק
וּמָתוֹק לְמָר". מאות שנים אחריו כתב חז"למוני במדרש
'קהלת רבה' (פרשה ז', דרשה ח') את המעשייה הבאה:
פַּרְסִי אֶחָד בָּא
לִפְנֵי רַב,
אָמַר לוֹ: לַמְּדֵנִי תּוֹרָה.
אָמַר לוֹ: אֱמֹר
אָלֶ"ף.
אָמַר לוֹ: מִי יֹאמַר
שֶׁזּוֹ אָלֶ"ף? שֶׁמָּא אֵינוֹ כָּךְ?
– אֱמֹר בֵּי"ת.
– מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ
בֵּי"ת?
גָּעַר בּוֹ וְ
הוֹצִיאוֹ
בִּנְזִיפָה.
בָּא לִפְנֵי
שְׁמוּאֵל,
אָמַר לוֹ: לַמְּדֵנִי
תּוֹרָה.
אָמַר לוֹ: אֱמֹר
אָלֶ"ף.
אָמַר לוֹ: מִי יֹאמַר
שֶׁזּוֹ אָלֶ"ף?
– אֱמֹר בֵּי"ת.
– מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ
בֵּי"ת?
אֲחָזוֹ שְׁמוּאֵל
בְּאָזְנוֹ.
וְאָמַר הַפַּרְסִי:
אָזְנִי! אָזְנִי!
אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל:
מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ אָזְנְךָ?
אָמַר לוֹ הַפַּרְסִי:
כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים שֶׁזּוֹ אָזְנִי.
אָמַר לוֹ: אַף כָּאן
כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים שֶׁזּוֹ אָלֶ"ף וְזוֹ בֵּי"ת.
מִיָּד נִשְׁתַּתֵּק
הַפַּרְסִי וְ
קִבֵּל
עָלָיו.
החז"למוני
החכם ההוא וגם ישעיהו קשישא (שניהם בעצם) כבר מזמן אינם. נפלאות תבונה מהסוג הזה
בכל אופן מופיעות בכל דור בערך. בתחילת המאה ה-20 למשל ידעו אנשים כמו אורטגה
אי-גאסט להסביר כיצד "הברבריות ושמה התמחות" עשוייה להביא את מי שכוחם
במוחם להטעות את הציבור ולפגוע בערכים שלהם עצמם. מסתבר שבכל דור ודור חייב לקום
הזרם המעופש שיאמר לרע טוב ולטוב רע, ישים חושך לאור ואור לחושך וכן הלאה
'נראטיבים'. בשנות ה-60' היו אלו אנשי "התיאוריה" שג'אט ממש יוצא מעורו
על מנת לרסן את מה שהוא באמת חושב עליהם. הנה קטע מדבריו בנושא:
"היהירות המרוכזת בעצמה של התקופה - שעל פיה עתיד הנוער לשנות את העולם אם רק יונח
לו 'לנהוג ככל העולה על רוחו' [גם כאן המרכאות מתפקדות היטב], 'לגלות ברבים את
הכביסה המלוכלכת', ו'לעשות אהבה במקום מלחמה' – הייתה תמיד אשליה והיא נשחקה
במהירות. אבל לא הייתה זו האשלייה היחידה של התקופה, וגם לא האשליה המטופשת ביותר.
שנות השישים היו עידן שיא של תיאוריה. חשוב להבהיר שאין הכוונה לפריצות הדרך
האמיתיות שנעשו באותה עת בתחומים כמו ביוכימיה, גנטיקה ואסטרופיזיקה (אלה סבלו
מהתעלמות מוחלטת מצד ההדיוטות) וגם לא לרנסנס של החשיבה החברתית באירופה [...]. יש
להבהיר גם ש'תיאוריה' [כאן המרכאות כנראה באות לסמל אירוניה] אין פירושה פילוסופיה
[...] בשימושה החדש והאופנתי 'תיאוריה' [ללא ספק הגחכה אירונית] הייתה דבר שונה
לחלוטין. עיקר עניינה היה 'ביקורת'[...] בחזית מהפכת התאוריה ניצבו ההיסטוריה
ומדעי החברה האחרים [...] המחקרים שהפיקו [...] היו פרשניים במודע [...] ואף
שהעמדה לא הייתה דוגמטית היא הייתה שמאלית באורח שאין לטעות בו [...] לא לתיאור
רגע היסטורי כוונו הדברים, וגם לא להסברתו, אלא לחשיפת משמעותו העמוקה יותר. כתיבה
היסטורית בנוסח זה נראתה כמגשרת על הפער בין העבר להווה, בין העיון הלמדני
למעורבות העכשווית, ודור חדש של סטודנטים קרא את הדברים (ולא תמיד ירד לעומקם) ברוח
זאת. אבל אף על פי שיש לה השלכות פוליטיות, ההיסטוריה היא דיסציפלינה המגלה עמידות
מיוחדת לספקולציה התיאורטית. ככל שהתאוריה נדחקה יותר כך נסוגה ההיסטוריה מפניה
[...] ל'סטרוקטורליזם', כפי שכונתה התיאוריה, נודע כוח משיכה עצום [...הוא] זכה
לרלוונטיות רבה יותר משום נגישותו המיידית לאינטלקטואלים והדיוטות [...שכן] לא היה
אפשר להעמידו לבחינה ניסויית או למבחן הפרכה – לא היה שום מובן שבאמצעותו היה
אפשקר להוכיח כי הסטרוקטורליזם שגוי – ושאיפתם פורצת המוסכמות של טיעוניו לצד
אטימותו לסתירה הבטיחו לו קהל גדול של תומכים. צירופי 'תבניות' יכלו להסביר כל דבר ועניין (480-479) [...] הפרולטריון
חדל להיות המוליך היחיד של המהפך החברתי הרדיקלי. מועמדים חלופיים נמצאו במקומות
שכונו יותר ויותר 'העולם השלישי': לאומנים מתנגדי הקולוניאליזם בצפון אפריקה
ובמזרח התיכון, שחורים רדיקלים בארה"ב, ואיכרים לוחמי גרילה במקומות שונים
[...הם] נראו כבסיס מהפכני מבטיח יותר מהמון הפועלים המיושב והשמח בחלקו במערב
[...] החיבה החדשה לאקזוטי [...] נשענה על מעט מאד הכרה של האחרים [...] בעיקר תלו
במהפכות בקובה ובסין את כל האיכויות וההישגים שלא הוגשמו לאכזבתם באירופה. הסופרת
האיטלקיה המרקסיסטית מאצ'יוצ'י השתפכה בעונג על הניגוד בין המצב הנורא באירופה
ובין האוטופיה שבסין שאחרי מהפכת מאו [...] למהפכות האיכרים בעולם הלא-אירופי
נודעה עוד סגולה שנשאה חן בעיני האינטלקטואלים והסטודנטים של אירופה המערבית בעת
ההיא: הן היו אלימות. לא היה כמובן מחסור באלימות במרחק שעות אחדות של נסיעה מזרחה
משם, בברית המועצות ובגרורותיה. אבל האלימות בגוש הסובייטי הייתה אלימות מטעם
המדינה [...] ואילו האלימות של המרידות בעולם השלישי הייתה משחררת. כפי שהסביר
ז'אן-פול סארטר בהקדמה המפורסמת שכתב למהדורה הצרפתית של ספרו של פרנץ פנון,
'מקוללים עלי אדמות', באלימות של המהפכות האנטי-קולוניאליות 'האדם בורא את עצמו
מחדש [...] הריגת אדם לבן פירושה הריגת שתי ציפורים באבן אחת. להרוג מדכא ומדוכא
בעת ובעונה אחת: נותרים אדם מת ואדם חופשי. השורד מרגיש, לראשונה בחייו, אדמה
לאומית תחת רגליו' [...] כאשר טענו סטודנטים איטלקים כי במסגרת כלכלת השירותים
הפכו האוניברסיטאות למוקד ייצור היידע והסטודנטים היו אפוא למעמד הפועלים החדש,
נמתחו מונחי השיח המרקסיסטי עד קצה גבולם [...] שנים אחדות אחר כך, כאשר הכריז
ביטאון הסטודנטים של מילאנו 'רה נודו': 'פרולטריון הצעירים של אירופה, ג'ימי
הנדריקס מאחד אותנו', הידרדרה הדיאלקטיקה לכדי פרודיה. כפי שטענו מבקריהם
מלכתחילה, הנערים והנערות של שנות השישים היו פשוט לא רציניים" (490-488)
אם לסכם,
בזהירות כמובן, מה שג'אט מספר לנו כאן זה את מצעדה של האינטלקטואליה מהערצת
המהפכנות לשמה ובתנאי ששמה הוא 'שמאל' או 'קומוניזם' אל עבר הערצת האלימות ב'עולם
השלישי'. בדרך רמסה האינטלקטואליה המסויימת הזו שנשאה בגאון את דגל 'התיאוריה
והביקורת' (שם של כתב עת ידוע במזרח הים התיכון) בדרכה להמיר את המחקר הזהיר של
העבר במניפולציה שטחית של 'סטרוקטורות' ששימשו כמטאפורות פוליטיות (או
פסבדו-פוליטיות). במלה אחת: הפקרות. את התוצאה היטיב לסכם הוגה דעות אמריקני שכרגע
שמו איננו עולה בזכרוני אבל את הדברים למדתי מנסים קלדרון שציטט אותו בספרו
'פלורליסטים בעל כורחם': "בזמן שהשמאל כבש את ברקלי כבש הימין את הבית
הלבן". המשפט הזה עוסק בארה"ב כמובן, אבל בעידן גלובלי לפוליטיקה על שתי
אפשרויותיה הגדולות – זו שמעצבת מציאות וזו שנעלבת ממנה – אין גבולות.
ואמנם,
כפי שממשיך לספר ג'אט, את הפירכות המשונות והלא רציניות של שנות הששים, המשיכו
שעשועים "ביקורתיים" בשנות ה-70'. לאורך הספר כולו מקפיד ג'אט כמדען
חברה טוטאלי ראוי לשמו, לשלב בכתיבה שלו מימדים פוליטיים, כלכליים, חברתיים
ותרבותיים. בכל תקופה הספרות, הסמלים, הקולנוע והמוזיקה שלה. על התרבות של שנות
ה-60 שכללה גם אופנה ומין אבל גם אמנות חזותית וקולנוע כתב ג'אט שהיה בה יסוד
"מרענן ואותנטי" (479). אדרבא, לקראת השחיטה שעמד לעשות לתרבות של העשור
הבא, הציע ג'אט הבחנה בין שתי מגמות שיש למצוא "במורשת שנות הששים", אחת
מהן "הצטיינה בהעמדת פני תרבות גבוהה", אך השנייה "הייתה בבחינת
קליפה מתקשחת של ציניות מכוונת". רשות הדיבור לג'אט:
"התמימות היחסית של מוזיקת הרוקנ'רול נדחקה יותר ויותר מפני
להקות פופ, שהיו בקיאות במדיה ואשר מרכולתן לא הייתה אלא ניכוס מזלזל של הסגנון
שגובש בידי קודמיהן והשפלתו. כשם שהספרות הזולה והעיתונות הצהובה ינקו את רווחיהן
מהתרחבות ידיעת קרוא וכתוב, כך הופיעו הרכבי הפאנק [PUNK ולא FUNK!!] בשנות השבעים כדי לנצל את שוק המוזיקה הפופולארית.
התופעה שהוצגה כ'תרבות כנגד' הייתה למעשה גידול טפילי, שניזון מתרבות הזרם המרכזי
ועשה תכופות שימוש בדימויים אלימים ובלשון גסה למטרות רווח קל. הלשון הפוליטית
ביודעין של הרכבי הפאנק [PUNK], דוגמת מילות הלהיט 'אנרכיה בממלכה המאוחדת'
(1976) של להקת הסקס פיסטולס, התאימה להלך הרוח של השעה. אבל השקפתם הפוליטית של
הרכבי הפאנק הייתה חד מימדית – ממש כמו המוזיקה שלהם, שהסתכמה בדרך כלל בשלושה
אקורדים ומקצב אחד שהשפעתם הייתה עוצמת הנגינה. כמו סיעת הצבא האדום, גם הסקס
פיסטולס ודומיהן שאפו בעיקר לזעזע [...] חתרנות מוזיקלית הייתה כרוכה עתה בתמלילים
זועמים שגינו את 'ההגמוניה', ותוכנם הפוליטי המזוייף כיסה על ריקנותם הפוליטית. אף
על פי שהמוזיקה וההשקפות הפוליטיות של הרכבי הפנאק היו מלאכותיות, הציניות שלהם
היתה אמיתית והם הרוויחו אותה ביושר. הם היו השוליים מרי הנפש, והלא מוכשרים בדרך
כלל, של קשת מתרחבת של זלזול: בעבר, ברשויות, באישי ציבור ובענייני ציבור [...]
בנצלם את קהלה המתרחב של הטלוויזיה, ואת נסיגתם המתמדת של הצנזורה מטעם המדינה,
רקחו חברי מונטי פייטון ויורשיהם קומדיה וולגרית, ביקורת חברתית ולעג פוליטי ארסי
[...] מעמדם הירוד של אישי הציבור סיפק חומר למכביר [...] מחברי סאטירה וליצנים
פוליטיים תפסו את מקומם של הסופרים והאמנים כגיבורי חיי הרוח [...] אם הפאנק
והפרודיה והפוסט-מודרניזם היו תגובה אחת למבוכות ולהתפקחות מאשליות שאפיינו את
העשור, הרטרו היה תגובה אחרת לתופעות אלה [...] שנות השבעים, עשור הרה ספקות
ובעיות, הפנה מבטו אחורה, לא קדימה. עידן אקווריוס פינה מקומו לעונה של
חיקוי" (576-574)
ו. ההרים
גבוהים יותר בדרך חזרה לשפיות ולבנייה אחראית (כן, סוציאל-דמוקרטיה לאומית)
יש משהו
מנחם בקריאת המפלצת ההיסטוריוגרפית שכתב ג'אט. קודם כל – ברור מאליו עבור יצור
מחפש משמעות וסדר (האדם אם זה לא ברור) – תחושת השליטה. הנה הסיפור המסובך של 60
שנות היסטוריה אירופית (למעשה הרבה יותר כי ג'אט גולש מדי פעם לאחור כדי להסביר
משהו, וכך צריך) מוגש בין שתי כריכות. נכון, המון אישים, מושגים, תהליכים, ארועים.
נכון, המון זוועות והוכחות לאפסותו הרצחנית של האדם. וכמובן 966 עמודים שכמו
הטירונות, חצי מרתון או צליחת הכנרת, לא מסתיימים לעולם. ובכל זאת. קראת את ג'אט?
קיבלת תמונה טובה של תולדות המאה ה-20 באירופה ובשלוחותיה.
שנית –
מוסר ההשכל. לא 'סטרוקטרליזם' חלילה או 'תיאוריה', אבל כן מוסר השכל ברור למדי:
סתנא שוויה. לאט לאט. גם אם הכל בוער אין תחליף לפעולה ההדרגתית. קודם כל כי מדובר
בבני אדם ובניגוד לקלישאה 'יש להכות בברזל בעודנו חם', בני אדם אינם ברזלים וכלי מדיניות
אינם פטישים ומעל ל-43מעלות החלבונים ממילא מתפוררים אז בזהירות מתקני עולם,
בזהירות.
לבסוף –
מנקודת המבט הישראלית 'הצרה' כעולם נמלה ובכל זאת. יש משהו מנחם בהשתקפות של כל
התהליכים שיצרו את ישראל – אבל כולם ללא יוצא מהכלל – בסיפורה של אירופה. הסכסוך
הלאומי (האתני אם זה מרגיע מישהו); הבנייה הקיינסיאנית הסוציאל-דמוקרטית בעשורים
שקדמו לתועבות הניאו-ליברליזם של שנות ה-70 וה-80; השיכונים; מדינת הרווחה על
מגבלותיה הישגיה וכשליה; החינוך הציבורי; תרבות הפופ; סלידת השמרנים מהטלוויזיה או
מהביטלז (כן, גם באירופה, ולא רק בגוש הקומוניסטי); השפעת האידיאולוגיזטורית של
המלחמה הקרה; ולהפך: השפעת התמתנות המלחמה הקרה על דעיכת האידיאולוגיזם לטוב ולרע;
הפוסט-מודרניזם ושאר הטיפשויות של שנות ה-60 וה-70 ('התיאוריה והביקורת' ו'השיח'
ו'ההגמוניה' ושאר ירקות); ירידת השמאל המתון ועליית הימין הניאו-ליברלי; 'ניקוי
ראש' ורמי פורטיס; התפרקות המערכת
הדו-מפלגתית הנוטה למרכז והחלפתה בפוליטיקאים של מגזר, מגדר, סביבה וזהויות; הפגע
הרע שיש בפריימריז; הרב-ערוציות; הויכוח על האמריקניזציה התרבותית; שכחתי משהו? ומכאן
שאם במידה ידועה ומוגבלת 'סדנא דארעא חד הוא', מה שנכון כנראה לאירופה נכון גם
לישראל. הנה זה שוב:
בעיקבות ה-11 בספטמבר 2001 התבהרו מגבלות המרשם הבתר-לאומי הזה. אחרי
הכל, המדינה האירופית המסורתית לא רק לחמה באויבים מבחוץ, אלא גם אכפה את השלום
מבית. דבר זה, כפי שהבין תומס הובס במאה השבע-עשרה, הוא המקנה למדינה את
הלגיטימיות המיוחדת שלה שאינה בת החלפה. במדינות שסבלו בעשורים האחרונים מלוחמה
פוליטית אלימה נגד אזרחים (ספרד, בריטניה, איטליה, גרמניה) לא נשכחה חשיבותה של
המדינה – משטרתה, צבאה, שירותי הביון ומערכת המשפט. בתקופה של 'טרור' [המרכאות
כאמור במקור, ג'אט יודע מה תפקידן התחבירי, במקרה הזה אני לא באמת מצליח להבין]
מהווה המונופול של המדינה על הכוח המזויין ערובה מרגיעה עבור רוב אזרחיה. שמירה על
בטחון האזרחים היא מה שעושות מדינות, ואין כל אות לכך שבריסל (האיחוד האירופי) תרצה או תוכל לקחת על עצמה את התפקיד הזה בעתיד
הנראה לעין. במובן החיוני הזה שמרה המדינה על תפקידה כמייצגת הלגיטימית של אזרחיה,
והיא עושה זאת בדרך שהאיחוד העל-לאומי של תושבי אירופה (למרות דרכוניו והפרלמנטים
שלו) אינו יכול לשאוף להשתוות לה [...] כאשר מדובר בהרחקת האקדוחן או מטמין הפצצה,
ממשיכות ברלין ולונדון לאחוז באחריות ולכן גם בסמכות. שהרי מה אמור לעשות אזרח
אירופה אם הושלך לביתו בקבוק תבערה? להתקשר אל הפקיד בבריסל? [...] אבל אף שתפקיד
המדינה מתחיל בנשק, אין הוא נגמר בכך. כל זמן שהמדינה – ולא ישות חוצת מדינות
כלשהי – היא זו המשלמת גמלאות פרישה, מבטחת את המובטלים ומחנכת את הילדים, יתקיים
בידיה ללא עוררין מונופול על סוג מסויים של לגיטימיות פוליטית. במהלך המאה העשרים
לקחה על עצמה מדינת הלאום האירופית אחריות ניכרת לרווחת אזרחיה, לביטחונם ולשלומם.
בשנים האחרונות היא חדלה מפיקוחה החודרני על אורחות המוסר של הפרט וויתרה על חלק –
לא על כל – מיוזמתה הכלכלית. כל היתר נותר כפי שהיה" (929)
כאמור,
אצלנו לפחות - בדרך כלל בכל אופן - לא היה צריך להמתין עד ה-11 בספטמבר, אם כי דיבורים פוסט-לאומיים
נשמעו ונכתבו כאן ברמה באותו הזמן שהם הופיעו באירופה. אם לסכם: סיפורה של אירופה
'אחרי המלחמה' הוא סיפור התארגנות אזרחית ישנה-חדשה בצורה של מדינה שתפקידה הוא גם
שמירה על בטחון האזרחים, גם לשלם גמלאות, גם להבטיח הכנסה למובטלים, גם לדאוג
לחינוך הילדים, גם לקדם רווחה חברתית, רשימה חלקית. ואם היא עושה זאת ללא פיקוח
חודרני על אורחות המוסר מה טוב. וממילא ומלכתחילה המדינה מופעלת על ידי אנשים שהם
בעצמם אזרחים. חלקם נוטים לשכוח זאת. זו הסיבה שכותרת ספרו של ג'אט מדוייקת כל כך.
היטלר כבר מת לפני יותר מ-70 שנה. הריסות המלחמה ההיא כבר נוקו והציוויליזציה
האירופית שוקמה והיא משמשת כדגם וכמודל לאזורים אחרים בעולם. אבל בכל רגע חייב אדם
לראות עצמו כאילו הוא חי "אחרי המלחמה". סכנתה עדיין לא פגה. בעתיד
האנושי הנראה לעין הסכנה לא תעלם.