"יש דתות שמדגישות את השלווה
הפנימית, אחרות את ההימנעות מחטא, אחדות של השבח. היהדות מדגישה את התבונה -
בכתבים, בפולחן, בתרבות. הכל הוא למידה, הכול הכנה, מילוי בלתי פוסק של ארגז הכלים
המנטלי עד שמוכנים לכל מצב (ואז הוא כבד מדי). יהודים מהווים 0.2 אחוז מאוכלוסיית
העולם אבל קיבלו 22 אחוז מפרסי הנובל - 24 אחוז אם לא כוללים פרסי נובל לשלום.
והיות שאין פרס נובל להיכחדות, היה עשור שבו ליהודים לא היה סיכוי גדול, אז השיעור
האמיתי גבוה עוד יותר. למה? לא מפני שהיהודים הכי חכמים; אלא מפני שהיהודים
מדגישים את סוג הדברים ששטוקהולם מזכה עליהם בפרסים. יהודים התאמנו לקראת פרס נובל
במשך אלפי שנים. אבל אם היה פרס נובל לשביעות רצון, לתחושת בטחון, ליכולת להרפות,
22 האחוזים האלה - 24 אחוזים בלי שלום - היו זקוקים למצנח".
הקטע
הזה לקוח, מועתק כלומר, מעמוד 637 בספר 'הנני' מאת ג'ונתן ספרן פויר. בכריכה
האחורית כתוב שבניו יורק טיימס כתבו שמדובר ב"ספרו המשובח העוצמתי והצורב
ביותר של ספרן פויר" והוסיפו שם בNYT שמדובר בספר "משעשע עד דמעות. יצירת מופת".
לא
קראתי אף ספר אחר של פויר ולכן אני לא יודע לומר אם הוא המשובח העוצמתי והצורב
ביותר שלו, אבל אני מסכים לחלוטין שהוא משובח, עוצמתי, צורב, לא פעם משעשע, לא פעם
מביא לדמעות, חכם, מקיף, עמוק, אנושי, מדוייק ולכן כנראה - אני לא סמכות לקבוע זאת (אבל גם הNYT לא, אולי אף אחד לא בכל אופן לא באופן חד משמעי) - מדובר ביצירת מופת.
מבחן
'המופת' הפרטי שלי פשוט למדי: לא יכולתי להפסיק לקרוא בו, ואת 653 עמודיו צלחתי
בפרק זמן כולל של שתי יממות ברוטו. זה אלף. בית, ברור לי שבעוד שנה או משהו כזה
אקרא בו שוב. וגימל, סביר להניח שארצה להתמודד עימו בשפת המקור. וביטוי אחרון -
אני כותב עליו רשומה ולמעשה דוחף אחרים לפתוח לשקוע ולגעת בחיים כפי שמציג לנו
אותם כנראה אחד מגדולי הסופרים בימינו. אבל גם את זה אני לא מוסמך לומר ונעבור
הלאה לשלב ההדגמות.
את
הספוילר לספר נותן ספרן עצמו בעמוד הראשון, עוד לפני שהעמודים בכלל מקבלים מספרים.
"לג'ייקוב ולג'וליה בלוך יש בעיה... בעצם כמה בעיות". מה הבעיות? הילד
הגדול עושה צרות ממש לפני הבר-מצווש, הסבא של ג'ייקוב לא ממש רוצה ללכת לבית אבות,
ואת ישראל פוקדת רעידת אדמה שהורסת את רוב תשתיותיה ומזמינה את כל שכנותיה ליצור
קואליצייה חסרת תקדים שמנסה ובמידה רבה אף מצליחה להשמידה.
זו
המסגרת. וזהו בדיוק העניין (להבנתי): המסגרת. דרך איזו מסגרת אנו מביטים על החיים,
דרך איזו מסגרת אנו מייצרים את הכללים באמצעותם אנו חיים, דרך איזו מסגרת אנו
מנסים להבין לשפוט לקבוע לשנות ולארגן מחדש גם אם באופן ישן את מסגרת החיים שתאפשר
לנו אותם.
או
בקיצור: כללי החיים.
פויר
- באמצעות הנתון החזק ההוא על שכיחותם של פרסי נובל בקרב יהודים - נותן תשובה
מסויימת. או במלים אחרות, מה שכתב פויר בעמ' 637 זו תשובה מסויימת שלו.
קחו
למשל את סיום הפרק המתאר את הלוויתו של הסבא של ג'ייקוב, ההוא שלא רצה ללכת לבית
אבות, וביום בו הוא אמור היה לעשות זאת למרות רצונו, הוא פשוט קבע לעצמו כלל חדש
למסגרת חייו: הוא קשר חגורה למסגרת הדלת ותלה עצמו עליה והביא את חייו לקיצם.
אחרון הדוברים בטקס הקבורה הוא רב הקהילה. "איך יש להתאבל על אייזיק בלוך?
בבכי - איזה מין בכי? בדממה - איזה מין דממה? או באיזה מין שירה? התשובה לא תציל
אותו, אבל היא עשויה להציל אותנו".
עד
כאן הרב שסגר בדברים אלו מדרש ארוך, במרכזו סיפורו המרטיט המפחיד העוצמתי והמזעזע
- האין זאת - על 'דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך הס
הגלים השובבים' וכן הלאה. ומיד אחרי שהרב מסיים את מדרשו (היפהפה) שפויר שם בפיו
(אם כי אולי באמת פויר שמע מדרש כזה מרב הקהילה שלו?) פויר, בעמוד 407, ניגש לשתף
אותנו במחשבותיו של ג'ייקוב אודות השאלה כיצד יש להתאבל על אייזיק בלוך:
"בכל השלוש כמובן. ג'ייקוב ראה את
תנועותיו של הרב ממרחק חמשת אלפים שנה. בכל השלוש, בגלל הטרגדיה, בגלל היראה, בכלל
הכרת הטובה. בגלל כל מה שנדרש כדי להביא אותנו עד הלום, בגלל השקרים שעוד יבואו, בגלל
רגעים של אושר קיצוני כל כך שאין לו שום קשר לאור. בבכי, בדממה, בשירה, כי הוא שרד
[אייזיק ניצול שואה אם זה לא ברור] כדי שאנחנו נוכל לחטוא, כי הדת שלנו מהממת,
ומעורפלת, וקוצנית, כמו הזכוכית הצבעונית של קול נדרי, כי קוהלת טעה: לא עת לכל
חפץ".
אחר
כך ב'שבעה' יושב ג'ייקוב - אני משוכנע שכמוני שמתם לב ששמו מתחיל ב-J כמו שם אשתו ג'וליה - עם תמיר, בן הדוד
הישראלי (ולפויר יש כמה התבוננויות מרתקות על הישראליות), ובמקום ללכת לישון הם
שולפים עוד כמה בירות וג'ייקוב מביא מהסטאש שלו כמה ציגרלות שהוא רק גלגל אבל לא
הדליק והנה הם יושבים כל הלילה ועושים שיחת נפש. "כל כך קשה לסטות
מהתלם" אומר ג'ייקוב (עמ' 469), "כל כך הרבה מסמרים יהודים מזוינים
נעוצים לי בכף היד".
"מסמרים יהודיים?"
"ציפיות. מרשמים, דיברות, רצון לרצות
את כולם. וכל היתר".
כללי
החיים.
"אל תתאבל עלי" משחזר ג'ייקוב
שיחה אפשרית עם ילד יהודי שנספה בשואה ושכל מה שנשאר ממנו זה ציור שיר או קטע
מיומן, "תחיה במקומי. תכף יהרגו אותי בגז אז תעשה טובה ותיהנה [...] זה היה
הפסקול של החינוך היהודי שלי וזה הרס הכול. לא כי בכל פעם שאני זורק כדור אני חושב
של גופה של ילד שאמור להיות אני, אלא כי לפעמים אני פשוט רוצה להתבטל מול
הטלוויזיה המחורבנת, ובמקום זה אני חושב, 'אני באמת צריך לזרוק כדור' [...] זריקת
כדור הופכת לגישה הכללית כלפי הישגים אקדמיים, היא הופכת למדד למרחק משלמות
ביחידות של כשלון, היא גורמת לך ללכת לקולג' שהילד המת היה הורג כדי ללכת אליו,
גורמת לך ללמוד דברים שאתה לא מתעניין בהם אבל הם טובים וראויים ורווחיים, גורמת
לך להתחתן באופן יהודי וללדת ילדים יהודים ולחיות כמו יהודי באיזה מאמץ מטומטם
לכפר על הסבל שאיפשר את החיים שלך שאתה הולך ומתנכר להם".
"אתה צריך לעשן עוד קצת"
אומר תמיר
"הבעיה היא שכשאתה מגשים את הצפיות
אתה מרגיש נהדר, אבל אתה מגשים אותן רק פעם אחת - 'קיבלתי מאה!' ' אני מתחתן!' 'יש
לך בן!' - ואז נשאר לך לחוות אותם".
כללי
החיים.
אבל
חשוב לי להוסיף גילוי נאות. הספר יושב כאן על שולחן העבודה שלי יותר מחצי שנה.
חשדתי בו. חשדתי שהוא הגלגול העכשווי של הז'אנר הישן שהיה פעם טוב ושנוצר בימים
הרחוקים ההם של ההגירה היהודית הגדולה לאמריקה. ' עלייתו של דוד לוינסקי' מאת אייב
קאהאן, רב מכר ידוע שנמכר והמשיך להמכר לאורך השנים, ואשר שימש כבסיס לתרבות הפופולרית
המוסרטת על מסך הכסף ובסדרות טלוויזיה, תרבות שבמרכזה היהודי האמריקני העשיר או
המתעשר הסובל כל כך מריקנות ומעצם היותו עשיר בעולם כל כך בעייתי בכלל ועוין
ליהודים - שאינם אמריקנים - בפרט.
חשדתי
בכשרים. כן, גם ה-J'ז של פויר במצב כלכלי מצויין. עד
כדי כך שהם מרשים לעצמם להוציא 1000 דולר על מזרן ילדים אורגני ולשפץ את הבית מדי
פעם וכן הלאה. אבל לא זו הבעיה שלהם ולא זה מה שמטריד אותם אם כי מדי פעם - עוד
לפני שרעידת האדמה והמלחמה שהיא מביאה והשמדת ישראל פורצים אל עמודי הספר - הם
מבטאים סוג של בכיינות יהודית-אמריקנית מהזן הזה. הבעיה שלהם, היא בעיית החיים.
היא
לא בעייה כמובן. היא החיים. או ליתר דיוק: כללי החיים.
והכללים
האלו מנוסחים בהכרח בשפה אנושית. אבל השפה האנושית היא בדיוק מה שזה: שפה אנושית.
היא יודעת לגעת והיא בדרך כלל לא יודעת. "יותר מאלף 'שפות מומצאות' - שהגו
בלשנים, סופרים, בעלי תחביבים - כולן בגלל החלום לתקן את האי-דיוק, האי-יעילות
והאי-סדירות הגלומים בשפה הטבעית. יש שפות מומצאות שמבוססות על סולמות מוזיקליים
והן מושרות. אחרות מבוססות על צבע, והן דוממות. השפות המומצאות המרשימות ביותר
נועדו להראות מה תקשורת יכולה להיות, ואף אחת מהן לא נמצאת בשימוש".
עמוד
492.
ובעמוד
האחרון, כלל החיים הגדול, שרבים מאיתנו שוכחים, בעיקר ברגעים של עצב, כאב, יגון,
ורחמים עצמיים, כל אותן תכונות שהופכות אהבה לשנאה בהרף עין, שנאה יוקדת המביאה
לבלבול גדול שמתכונתו המסוכנת ביותר היא כשאנשים שוכחים שהם אנשים והם הופכים עצמם
לאלוהים הקובע גורלות של אנשים ומכתיב להם חיים או מוות.
"עיניו של ארגוס [כלב המשפחה]
התרוממו והצטלבו בעיניו של ג'ייקוב. לא היתה בהן השלמה. גם לא מחילה, לא היתה שום
ידיעה שכל מה שקרה הוא גם כל מה שיקרה. כפי שהיה צריך לקרות, וכפי שצריך לקרות. מה שהגדיר את יחסיהם לא היה הדברים שחלקו זה
עם זה, כי אם הדברים שלא יכולו לחלוק. בין כל שני יצורים חיים מתקיים מרחק ייחודי,
בלתי ניתן לגישור, מעין מקום מפלט בלתי חדיר. לפעמים הוא לובש צורת בדידות. לפעמים
הוא לובש צורת אהבה".
ההדגשה
שלי.