מתוך ספר קטן שאני כותב כרגע. הגיבור בפיסקה הזו הוא משה גליקסון, העורך האגדי של 'הארץ', בימים בהם העיתון הזה היה פרו-ציוני למדי. בכל אופן, הקטע מבוסס על ספרה של נעמי שילוח, 'מרכז הולך ונעלם' המביא את סיפורם של 'הציונים הכלליים', "המרכז הפוליטי" של אותה תקופה, שכמו כל דבר שזז אז - וגם היום - 'התכתב' עם הימין ועם השמאל על קצוותיהם של הימין ושל השמאל. לטובת הקורא העסוק או המבולבל, הדגשתי את הקטעים החשובים (להבנתי). את דעתי על חשיבותם של דברים אלו לימינו כתבתי בכותרת הרשומה הזו.
ביקורת חריפה עוד יותר
הופנתה מצידו כלפי הרביזיוניסטים, שדווקא נשאו חן בעיני גורמים בציונות הכללית
'האזרחית'. באחד ממאמריו הרבים, מאמר שראה אור ב-1931, כתב גליקסון כי
"הסנסציה והשערוריה הם עצם מעצמה ומתכנית פעולותיה" של התנועה
הרביזיוניסטית, הנוקטת "דמגוגיה פרועה, מרעילת בארות שאין לפניה גבולות
ומעצורים".
במאמר אחר מ-1931 הוא כתב כי מדובר ב"ריאקציה אוטופיסטית מזיקה,
שבאה להניא את העם מדרכו, דרך המפעל, ולפטרו ממצוות עשה, לשם פרזיולוגיה פוליטית
שאין בה ממש". שנתיים מאוחר יותר הוא כתב כי מדובר ב"רדיקליזם
דסטרוקטיבי שאין בו לא אידיאה ולא פרוגרמה והשקפת עולם, אבל יש עמו דמגוגיה שאינה
בודקת באמצעים".
את 'האל-תעשה' הרביזיוניסטי אין שום בעיה לתרגם ל'מצוות עשה'::
אל מול "הסנסציה
והשערורייה" יש להציב ענייניות ואיפוק;
אל מול "הדמגוגיה הפרועה" יש
לגעת בשפת ליבם של הדברים;
אל מול גישה של "הרעלת בארות שאין לפניה גבולות
ומעצורים", יש לצעוד במתינות.
אל מול "ריאקציה" יש להציב 'פרוגרסיה';
במקום "אוטופיזם
מזיק" יש לבחור את "דרך המפעל";
במקום "פרזיולוגיה פוליטית
שאין בה ממש" יש לתבוע מהציבור "מצוות עשה".
אל מול "הרדיקליזם
הדסטרוקטיבי" של הרביזיוניזם, חש לצעוד בדרך של תמורה הדרגתית המבוססת
על אידיאה ועל פרוגרמה ועל השקפת עולם, שבשום אופן אינן מקדשות את האמצעים.