ספר גרוע חשוב ומצויין: כמעט 3000 מלים על ספרה של רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: חלק ב' (1948-1918), הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

א.

בשורה התחתונה הספר הזה טוב שנברא משלא נברא, אבל אם כבר נברא כספר ראוי היה לעשות מאמץ לכתוב אותו כספר. ומדוע? כי מדובר באחד מספרי העיון הגרועים והמרושלים ביותר שקראתי, ואני קורא לא מעט כאלו (וגם כתבתי כמה).

אז מדוע טוב שנברא משלא נברא? כי מדובר בספר התורם כמה טיעונים טובים לויכוח פוליטי הנמשך כבר כמה דורות, ויכוח שאין שום סימן שהוא עומד לחלוף מן העולם: הויכוח על זכותו הישיבה בארץ הזו, שורש השורשים של הסכסוך היהודי-ערבי.

מדובר בספר פוליטי בוטה. לא בסגנונו. אדרבא, הוא כתוב כל כך גרוע שניתן לומר שאין לו סגנון כלל. הוא ספר פוליטי בוטה במסר שהוא רוצה למסור. המסר ברור למדי, והוא גם מבוסס ואמין: כשם שיהודים היגרו לארץ הזו, כך גם ערבים. בסוף המאמר הזה אתייחס לשאלה עד כמה הטענה הזו חשובה (וחשיבות נמדדת ביחס לטענות ולעובדות אחרות). אבל לכשעצמה אין לי ספק שהיא חשובה.

ב.

כיאה לקורא הממוצע, זה שתמיד סובל מפער בין מה שהיה רוצה לבין מה שמסוגל באמת לקרוא, ניגש קודם כל לכריכה האחורית, המרכיב הנקרא ביותר של כל ספר המתפרסם בדורות האחרונים (חוץ אולי מהכותרת שבמקרה הזה גם היא מדברת בעד עצמה).

האופי הפוליטי של הספר מוצג שם ללא שום היסוס: "התנועה הלאומית הפלסטינית" כתבה רבקה שפק-ליסק על גב הספר, "ובתוכה הרשות הפלסטינית, שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנשיה טוענים השכם והערב שהערבים-הפלסטינים הם למעשה האוכלוסייה הותיקה של ארץ ישראל, 'פלסטין' בפיהם, וליהודים אין כל זיקה לארץ".

אל מול הטיעון הפוליטי האנטי-ציוני הזה, המשמש כידוע את אויבי מדינת ישראל לסוגיהם, מימין ומשמאל, בארץ ובעולם, בערבית, בעברית, באנגלית ובצרפתית, מציגה שפק-ליסק את מסקנת הספר:

 "אחוז משמעותי מערביי ארץ ישראל-פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ מארצות ערב והאסלאם, תחילה בטיפטוף אטי, ומשלהי המאה ה-19 ובתקופת המנדט במספרים גדלים והולכים. כוח המשיכה של פלשתינה נבע מהשקעות הון יהודיות ונוצריות ומהשקעות של ממשלת המנדט, שיצרו אפשרויות תעסוקה מגוונות ורמת חיים גבוהה מאלה שבארצות ערב והאסלאם". זאת ועוד: "בה בשעה" שהשלטון הבריטי נקט מדיניות שמטרתה היתה "שלא להפריע למהגרים הערבים להכנס לארץ [...] את העלייה היהודית הוא מנע במאמצים ניכרים".

ג.

את הטענה הזו מוכיח הספר באמצעות נתונים שמטרתם להצביע על כל אחד ממרכיביה: נתונים ישירים ועקיפים על הגירה ערבית לארץ ישראל; נתונים על התפתחותה הכלכלית של הארץ והפיכתה בשל כך לכוח מושך מהגרים; נתונים עקיפים וישירים על מדיניות הממשל הבריטי. ההגיון העיוני מוצק ואיתן, והוא נשען על מחקרים שחלקם מתייבשים על המדפים כבר עשרות שנים.

מדובר במחקרים עליהם חתומים חוקרים רבים, ביניהם שמות גדולים, כמו סרג'יו דלה-פרגולה, רוברטו בקי, יהושע פורת, גבריאל שפר, גד גילבר, יעקב מצר, יהושע בן אריה, נחום גרוס, גדעון ביגר, דן גלעדי ואחרים צנועים ומפורסמים אולי פחות, כמו עמוס נדן, ארנון מדזיני, ג'ואן פיטרס, דבורה ברנשטיין, אמיר בן פורת ועוד ועוד.

הספר מביא נתונים גם מתוך הדינים והחשבונות של ועדות החקירה למיניהן, כמו זו שהנהיגו אלו משיעורי ההיסטוריה שלנו בתיכון: הייקרפט, הופ-סימפסון, שאו, פיל, הועדה האנגלו-אמריקנית וכמובן UNSCOP, אבל גם דוח"ות של ועדות ציוניות מתקופות שונות, כמו הדו"ח של פועלי-ציון מ-1918 או הדו"ח של הסוכנות מ-1937.

על כל אלו יש להוסיף פרטי מידע  המופיעים באתרי האינטרנט של 'הצד השני', כמו האתר של העיר אום-אל-פחם, אתרי אינטרנט של ארגוני זכרון פלסטיניים, קטעי עיתונות מתקופת המנדט, עדויות של אישי ציבור ערבים, וכדומה.

כפתור ופרח, אלא שכמעט אף פעם אין הפנייה מדוייקת לאף מקור, והקורא החרוץ לא ימצא אינדקס, ואפילו לא רשימה ביבליוגרפית מסודרת בסופו של הספר, אלא רק בסופו של כל פרק, ובחלק ניכר של המקרים אופן הצגת הפריטים חלקית.

ד.

הספר כתוב בסגנון יבשושי, הוא לוקה בחזרות מרובות, ולא פעם לא ברור מדוע הוצג נתון כזה או אחר, שכן בניגוד לחוכמה עממית, לא תמונה ולא עובדה ולא נתון 'שווים אלף מלים'. עובדות ונתונים יש להסביר. מצד שני, לא פעם ההסברים לנתונים הסטטיסטיים לא מובנים כי צריך לדעת להסביר סטטיסטיקה, ומדובר בפגם חמור כי הספר לא מפסיק להתייחס לסטטיסטיקה, האמא הגדולה של הדמוגרפיה, האחות הבכירה של הפוליטיקה.

הספר לוקה לא פעם גם בשימוש בעייתי במילות חיווי חיוניות. למשל לכתוב שחוקר זה וזה (שמעוני למשל) "קובע" שבתקופה העות'מאנית שיעור האנאלפאביתים היה ככה וככה. מה זאת אומרת 'קובע'? זו דעה? זו מסקנה? זה סיכום של ממצאים? או שאנשים ידעו קרוא וכתוב או שהם לא ידעו. או שמדדו את הנתון או שלא מדדו. חוקר אחר 'קבע' שהעלייה הראשונה היתה משנה זו עד שנה זו והעלייה השנייה משנה זו עד שנה זו. "קבע"? הרי זו מוסכמה היסטוריוגרפית ידועה.

בספר לא מעט ליקויי הבנה היסטורית, כמו למשל בטענה לפיה 'העלייה החמישית' "לא היתה עלייה ציונית". טענה כזו נשענת על הבנה שטחית של הציונות לפיה 'ציונות' היא נחלת אלו שמוכנים לאכול משבת לשבת כף חרובים, לישון על הארץ ולחפור בורות ולייבש ביצות. מילא טענה זו חסרת שחר מבחינת הבנת מהותה של הציונות כתנועה שעסקה גם ב'גאולה' וגם ב'הצלה', היא סותרת טענה אחרת לפיה התנועה הציונית "לא השיגה את מטרתה: ליצור רוב יהודי בארץ", בין השאר בשל העובדה ש"העם היהודי לא עלה בהמוניו". והנה כשהוא עולה בהמוניו הוא מואשם באי-ציוניות.

דוגמא נוספת היא בנתון לפיו כ-16% מתושבי 'יהודה ושומרון' היו יהודים. האם ברורה למחברת הבעיה בשימוש במושג הגיאוגרפי הזה שהיה שונה בהוראתו בתקופת הישוב מאשר בימינו (כך למשל ראשון לציון היתה ממושבות יהודה וזכרון יעקב ממושבות השומרון)?

ועוד אחת מיני רבות מסוג זה: הנתון לפיו "עד 1939 הוקמו 55 ישובי 'חומה ומגדל' ", מבלי לציין את נקודת הפתיחה (והיסטוריה, מה לעשות, היא גם עניין של תאריכים).

ומה דעתכם על המשפט הבא, המתייחס לרעיון שעלה כבר במאי 1940 "לבדוק את ההיסטוריה של כל כפר ערבי 100 שנים אחורה" על מנת לעמוד על מקורותיו הדמוגרפיים של כל אחד מהם, כחלק מהמאבק נגד הטיעונים הערביים: "הפרוייקט לא בוצע" כתבה שפק-ליסק, "כנראה בשל חילוקי דעות, אבל הדיון עליו שיקף את חילוקי הדעות בקרב המנהיגות היהודית". מה היה הדיון? מה היו הטיעונים? מה הוא בדיוק שיקף? תעלומה.

 ה.

אכן תמונות קשות. יהיו שיפסלו כבר עכשיו את הספר כלא ראוי להתייחסות כלל, ובדין הנוקב את ההר הפורמליסטי. אכן כן: לו מדובר היה בסמינריון בתואר הראשון הוא היה זוכה לציון נכשל, ואין להעלות על הדעת את אישורו כדוקטורט (שכן הספר הוא בהיקף של דוקטורט – אפילו מבלי להזכיר את הכרך הראשון).

אבל כאמור לעיל בפתיחת הדברים, אם הספר כבר הודפס מסיבות השמורות להוצאת ידיעות אחרונות (ניחוש אחד בלבד, והתשובה המוסמכת בידי מר עמיחי ברהולץ, "העורך הממונה" של הספר), טוב שהודפס כי מבעד לצורתו המוזרה, עולה תמונה ברורה למדי: בניגוד למה שאוהבים לספר יוצרי דעת הקהל הפלסטינים ובניגוד גמור לטענה שהושמעה על ידי שלטונות המנדט, גם ערבים היגרו לארץ, ולא 'רק' יהודים.

למען הסר ספק – וחבל שהעובדה הזו לא מופיעה בספר (אם כבר אז כבר) – המופתי הנוכחי של ירושלים, השיח' עכרמה סעיד צברי, אמר למצלמה במסגרת הסרט הדוקומנטרי 'קללת אדריאנוס' (2014), כי "פלסטין היא אחת הארצות הקדומות בעולם ותושבי פלסטין הם ממוצא ערבי, הידועים ככנענים". עוד הוסיף המדען המוסלמי הבכיר הזה, כי "ההיסטוריונים הוכיחו שפלסטין קיימת מאז שנת 7500 לפני הספירה ולא 6000 לפנה"ס כפי שאומרים, 7500 לפנה"ס, כלומר מאז הוכר האדם הראשון בכדור הארץ". מעתה אמור, אדם הראשון היה פלסטיני, רק לא ברור אם השתייך לפת"ח או לחמאס. הקורא המתעניין בתמליל של הסרט כולו, מוזמן לפנות אלי ל: udimanor@gmail.com

באשר לטענה הבריטית: שלטונות המנדט, מסיבות ידועות שהוצגו כבר בהרבה ספרים ומאמרים, חלקם נזכרים גם בספר הזה, התעקשו לומר כי 96% מהריבוי באוכלוסייה הערבית בארץ מקורו טבעי (ירידה בשיעור התמותה ועלייה בתוחלת החיים) ורק 4% מקורו בהגירה, שלטענתם הסתכמה לאורך התקופה כולה באלפים בודדים (הפרש בין כניסות – בדרך כלל לצרכי עבודה- ליציאות).

על פי הנתונים המוצגים בספר התמונה שונה באופן מהותי: חצי מהערבים המוסלמים (כרבע מליון בני אדם) ש"ירשו" הבריטים מהעות'מנים ב-1917 הגיעו ארצה במהלך המאה ה-19, ובתקופת המנדט נוספו עליהם עוד כ-300 אלף נפש. חלקם הלכו לערים גדולות (יחסית) כמו יפו וחיפה, אחרים הצטרפו לישובים קיימים, אחרים הקימו כפרים חדשים.

ו.

על מנת להוכיח טענה זו, בנתה שפק-ליסק טיעון פשוט והגיוני, המהווה את פרקי הספר: בפרק הראשון מציג הספר את "קווי המדיניות של שלטון המנדט" ובמהלכו חוזר הקורא על דברים מוכרים כמו הצהרת בלפור, הסכם וייצמן-פייסל, כתב המנדט, אבל גם סוגיות כמו 'המדיניות הכלכלית', 'המדיניות הקרקעית',  ומדיניות ההגירה. ככלל שפק-ליסק שייכת לקבוצת ההיסטוריונים הטוענים שהבריטים מעלו בתפקיד שקיבלו על עצמם.

הפרק השני עוסק ב"מצבה הכללי של האוכלוסייה הערבית" ושאלת המחקר שהתשובה עליה ברורה מראש, היא "האם היה שיפור". כן, היה שיפור, למרות ששפק-ליסק מציגה גם את עמדתם של אלו הסבורים שהשיפור היה חלקי ושלא כל שכבות האוכלוסייה נהנו ממנו במידה שווה. במסגרת הפרק מופיע מידע חשוב הנשען על היסטוריונים כלכליים כמו יעקב מצר ונחום גרוס, ממנו עולה שאת רוב המסים שלמו היהודים ואת רוב השימוש במסים השקיעו הבריטים בערבים.

מי שכמוני מאמין בצדק החלוקתי הנשען על מיסוי פרוגרסיבי, אמור לברך על המידע הזה, אלא שכידוע בכל הקשור ליחסי יהודים וערבים בארץ הזו, שיקול הדעת הכלכלי-חברתי תופס מקום נמוך למדי במסכת הטיעונים, ומכאן שלמידע הלכאורה טריוויאלי הזה – כי בעולם מתוקן ברור שמי שיש לו יותר משלם יותר כספים לציבור וצורך אותם פחות ומי שיש לו פחות משלם פחות לציבור וצורך ממנו יותר – יש ערך פוליטי-תודעתי.

הפרק השלישי עוסק בהגירה הבדווית לארץ. לא מיותר להזכיר שההפרדה בין בדווים לשאר הערבים איננה המצאה ציונית נוספת ולא עוד מזימה של מפא"י לקיים כאן 'הפרד ומשול' (כידוע מפא"י המציאה את הדרוזים תוך כדי שהיא מוכרת ילדים תימנים לכל דורש). הערבים עצמם – בדווים ואחרים – הבחינו בין הקבוצות וכמובן שהבדווים עצמם ובתוך עצמם הקפידו לעשות זאת. ובכן, על פי ניתוחים שונים מגיע פרק זה למסקנה שלפחות 50 אלף בדווים היגרו ארצה בשלהי התקופה העות'מנית, ויתכן כי המספר קרוב יותר ל-100 אלף.

הפרק הרביעי הוא למעשה לב ליבו של הספר. כותרתו היא "ההגירה הערבית והמוסלמית לארץ (1945-1919) והוא בנוי משלושה חלקים: ההגירה בשלהי התקופה העות'מנית, ההגירה לאזורי התיישבות יהודית בתקופת המנדט, והרכב וגודל אוכלוסיית המהגרים המוסלמים בתקופת המנדט.

בחלק השני של החלק השלישי מופיעים פריטי מידע הלקוחים מאתרי האינטרנט הנזכרים כמו גם מ"הכרזת נציג חמאס בעזה מה-23 במארס 2012", קטע מפורסם למדי באורך של 99 שניות, המתרוצץ ביוטיוב בכתובת הזו, ושדבריו הרלבנטיים מבחינת הנושא מופיעים החל מהשנייה ה-45: "כל פלסטיני בעזה וברחבי פלסטין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים – בין מערב הסעודית, מתימן או מכל מקום אחר [...] באופן אישי, חצי ממשפחתי היא מצרית, כולנו כאלה [...] אחים, חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים".

את הדברים אמר שר הפנים של חמאס אותה תקופה, פאתחי חאמד. אלא שכחלק מהרשלנות מעוררת הפלצות לא פעם של הספר הזה, בעמוד 195 בו מצוטטים הדברים במלואם, הם מיוחסים לא לשר הפנים של חמאס, אלא ל"שר הפנים המצרי". הוצאת ידיעות אחרונות, או שמא ידיאוט עכרונוט, אם כבר.

הפרק החמישי שהוא גם הארוך ביותר, מיותר לחלוטין כי כל כולו חזרות מעיקות ומתישות על דברים שנכתבו כבר קודם וגם על חלקם חזרה המחברת שוב ושוב וחבל. אפילו כותרתו של הפרק הזה – "ההיסטוריונים ושאלת ההגירה הערבית והמוסלמית" מוטעית, כי במהלכו מוצגים נתונים וטיעונים שמקורם בממשלת המנדט, בעיתוני התקופה, בהצהרות של אישי ציבור וכן הלאה, כלומר אנשים שאינם היסטוריונים ואינם מתיימרים להיות היסטוריונים.

אבל בהמשך למה שכבר נכתב כאן: אם הפרק החמישי בכל זאת נכתב, למרות שהוא מיותר, הבה נפיק ממנו את המיטב. התועלת המרכזית בפרק הזה היא ההתמודדות המוצלחת למדי של שפק-ליסק עם התיזה של ההיסטוריון-הדמוגרף האמריקני ג'סטין מקארתי (התיזה מופיעה כבר בפרקים קודמים!), אחד מההיסטוריונים הבולטים שניסו להוכיח שהריבוי הערבי בארץ ישראל מקורו טבעי "וכי ההגירה הערבית לארץ היתה זניחה". שפק-ליסק לא ממציאה כלום והיא רק מציגה את טיעוניהם של דמוגרפים מומחים כמו רוברטו בקי ואחרים, מהם עולה המסקנה שמקארתי הציג טיעונים לא משכנעים.

הפרק הששי שב על מה שכבר נכתב במבוא ותאר את "ההרכב האתני-דתי של האוכלוסייה". עובדות ונתונים ונתונים ועובדות, בלי שום הסבר מדוע נדרש הקורא לעיין בהם או מה בכוונתם לומר. למרבה המזל הפרק הזה מקיף בסך הכל 16 עמודים, כולל רשימת המקורות.

בין העמודים 320-311 מופיע "סיכום התיזה של הספר" ובו תשעה סעיפים: "העדפת האינטרסים האימפריאליים של בריטניה; פעולות ממשלת המנדט לפיתוח הארץ; נסיגה מההתחייבות להקמת בית לאומי; העדפת האינטרסים של האוכלוסייה המוסלמית; משקלו של הריבוי הטבעי בגידול האוכלוסייה; משקלה של ההגירה המוסלמית; השקעות ההון של היהודים ופעולת הפיתוח של הבריטים; אפשרויות התעסוקה לפועלים ערבים".

מבנה הטיעון ברור למדי: ארץ ישראל הפכה בזכות השקעות של יהודים ובריטים למקור משיכה לערבים מהאזור. הגירתם התקיימה גם לצרכי עבודה (במחנות צבא ובמפעלים וכחלק מהשגשוג הכלכלי שתרמו לו יהודים בזכות השקעות בסכום מצטבר של 153 מליון ליש"ט) וגם לצרכי התיישבות. הבריטים שקיבלו מנדט על ארץ ישראל לטובת הקמתו של הבית הלאומי תוך שמירה על זכויות המקומיים, לא הצליחו לשמור על האיזון בין התחייבויותיהם הכפולות ומאינטרסים אימפריאליים הכריעו את הכף לטובת הערבים. בתחום ההגירה הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בעובדה ש"חיל הספר העבר-ירדני, שפיטרל לאורך הגבולות  עם ארצות ערב, קיבל הוראה מגבוה מממשלת המנדט הבריטי שלא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ".

ז.

בסופו של הספר שני נספחים. האחד מוכיח את מה שכולם יודעים כבר מזמן: בירושלים היה רוב יהודי מוצק לכל הפחות משנת 1800. לא נטריח את שפק-ליסק בקושייה המתבקשת הזו: אם עולי העלייה החמישית לא הגיעו מסיבות 'ציוניות', מה נגיד על 'הישוב הישן' בהקשר הזה? הפרק האחרון של המאמר הזה יחזור לפוליטיקה וליחסים הלא פשוטים שלה עם האמת.

אבל לפני כן, כמה מלים על הנספח השני המופיע בסופו של הספר: מדובר במאמר רהוט ובנוי לתלפיות (ניגוד צורם לצורתו של הספר כולו) מאת שאול ברטל, ד"ר להיסטוריה, סא"ל במילואים ועמית מחקר במרכז בגין-סאדאת, המתאר בהתאם לכותרתו את "הלאומיות הערבית משלהי התקופה העות'מאנית ועד סיום המנדט".

בין השאר טוען ברטל על סמך תיעוד שבראשיתה היתה הלאומיות הערבית 'ערבית' ולא 'פלסטינית', וכי הבעיה של הלאומיות הזו היתה לא היהודים לכשעצמם אלא הציונות בכלל והצהרת בלפור בפרט. בין השאר מצטט ברטל עצומת מחאה נגד הצהרת בלפור ממארס 1920 בה היה כתוב בי "היהודים בני ארצנו החיים עימנו בארץ מלפני הכיבוש [הכיבוש הבריטי] הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי". ברטל מסיק "מתוכן הדברים כי יהודי הארץ הם הבעלים המקוריים של ארץ ישראל". הגם שלא מדובר במסקנה הכרחית, אין ספק שרוח הדברים חיובית למדי.

תמונה כמעט אידילית זו – כשנה קודם לכן, בינואר 1919, חתמו וייצמן ופייסל על ההסכם המפורסם שהיום ניתן רק לחלום עליו ולא בהקיץ – השתנתה מן היסוד בסופו של העשור: לנוכח הצהרתו של וייצמן על נכונות הציונים לפצות ערבים "בגין אדמתם", הגיב העיתון 'פלסטין', שלדעת ברטל "ייצג באותה עת את דעת הקהל הערבית", בין השאר במלים אלו:

"איזו הבנה אתם מצפים עם העם שאותו אתם מנסים לסלק מארצו, בטענה שזוהי ארץ ישראל? האם יכולה להיות הבנה בין תוקפן לקורבנו? בין בעל בית לפורץ הנכנס לביתו? בין הנרצח לרוצח שדם מטפטף בין אצבעותיו? [...] הוי יהודים תמימים, שמעו את מילתם האחרונה של הערבים. שום הבנה ביניכם ובינינו איננה אפשרית מבלי שתבוטל הצהרת בלפור [...] מי שניסח בשמו את ההצהרה היו הוזים. לפיכך הם למעשה הפושעים העיקריים האשמים בשפך דם יהודים וערבים. בעבר בהווה ובעתיד, בארץ זו הקדושה למוסלמים ולנוצרים". 12 בספטמבר 1929, היום לפני תשעים שנה, כנראה שגם היום בעוד תשעים שנה. מי יודע.

ח.

הספר פוליטי כאמור. אבל בניגוד למה שניתן ללמוד מרוב עיתונאי ימינו, אין ה'פוליטיקה' מושג נרדף לחוסר ענייניות, למניפולציה, לכוחנות ולשקר. פוליטיקה מראשיתה אי אז בימי הפוליס היוונית ועוד קודם לכן, עניינה עיצוב המציאות והתודעה הקשורה לעיצוב המציאות.

ומבחינה זו ספרה הכה גרוע מכל כך הרבה בחינות של רבקה שפק-ליסק, הוא ספר חשוב מאד. ברור לחלוטין שאם הוא היה מקיף רק 150 ולא 350 עמודים הוא היה משיג את מטרתו ביתר יעילות. אבל אין בוכים על דיו שנשפך, וכל שנותר בפרק הזה הוא להתייחס לפוליטיקה אליו מתייחס הספר הזה.

לגופו של סכסוך יש לומר בפשטות, שמנקודת זמן מסויימת, כל החשבון הדמוגרפי הזה מיותר לחלוטין. אילו היהודים היו ממשיכים להיות מיעוט מבוטל של מגלגלי עיניים לשמיים, מצפי-גאולה-משיחית הנשענים על כספי חלוקה וכן הלאה, ממילא לא היינו מקיימים את הדיון הזה. אבל מהרגע שהאוכלוסייה היהודית חצתה קו מסויים, הרי שהפיכת הציבור היהודי למסה קריטית הפכה אותו מיניה וביה לגורם פוליטי שהדרך היחידה להתעלם ממנו הוא להשמידו. זו כידוע היתה תכניתו של המופתי, וכפי שניתן להיווכח היא לא עלתה יפה.

היהודים הגדירו את הקו הזה במונחים מעורפלים של 'רוב' או של 'רבים', שתי מלים 'המתכתבות' עם המלה 'ריבונות' העומדת בשורש המושג המעורפל 'בית לאומי'. אבל על מהות העניין ניתן לדעתי להסיק דווקא מנקודת המבט הערבית: ההתנגדות הערבית לעלייה יהודית עוד מימי העלייה הראשונה מלמדת שמבחינתם אותה 'מסה קריטית' היתה מקופלת בסיסמא הציונית הותיקה: 'מעולה לעולה כוחנו עולה'. מכאן ההתנגדות השיטתית והעקרונית לעלייה יהודית, עוד בימים שהיא היתה לא יותר מ'אינפילטרציה' (הסתננות) כמלה הביקורתית ששימשה את הרצל.

אבל בדיוק את אותו הטיעון יש לומר לגבי הציבור הערבי. בין אם המושג 'פלסטיני' הופיע מאוחר יותר, ובין אם השלטונות הבריטיים היו מתעלמים באורח פלא משיקוליהם האימפריאליים, ומקפידים על הגבולות ולא מאפשרים כניסתם של 300 אלף ערבים, האם זה היה משנה את העובדה היסודית עמה התמודדו כל המתמודדים בשנים 1947-1945, קרי קיומם זה לצד זה של שני עמים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים בתחום הדמוגרפי?

התשובה היא לא בלמד רבתי. בין אם היו בארץ בקיץ 1947  מליון יהודים ו'רק' 750 אלף ערבים, האם המסקנה הפוליטית של ועדת UNSCOP היתה שונה? האם במציאות אנושית של תודעה לאומית ואינטרסים לאומיים יש דרך אחרת חוץ מאשר חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום? גם כאן, התשובה היא לא בלמד רבתי. 

על שאלת הגבולות אפשר להתווכח. אני בכל אופן בדעתו של יצחק רבין אותה הציג בנאום ההכתרה שלו ב-3 ביוני 1974: בין המדבר (לא בין הנהר, נהר הירדן, המדבר, המדבר העיראקי-ירדני) לבין הים (התיכון) יש מקום לשתי מדינות בלבד: יהודית וערבית (ירדנית-פלסטינית). נכון לעכשיו התכנית הזו אפשרית בדיוק כמו כל תכנית אחרת.

ובחזרה למישור התודעה: בין אם הדברים הקשים שראו אור בעיתון 'פלסטין' לפני תשעים שנה ייצגו את 'כל' דעת הקהל הפלסטינית בין אם לאו, אין דרך לרבע את המעגל כפי שמנסה לעשות – מסיבות טובות ללא ספק – ההיסטוריון הלל כהן: לא היתה סימטריה לא בהבנה העצמית של כל אחת מהתנועות הלאומיות, לא ביחסה לזולתה, לא ביחסה למערכת הבינלאומית, לא בתרומתה לבנין הארץ ולא בדרכיה מאז המשבר הגדול של 1948 ועד היום.

אין סימטריה גם בימינו בכל הקשור לתודעת העבר. בין אם דברי ההבל של המופתי הנכבד השיח' צברי מקובלים על כל הפלסטינים בין אם לאו (כאמור לעיל, השיח' קובע שהעם הפלסטיני קיים כבר בערך 9000 שנה), על דבר אחד אין ולא יכול להיות ויכוח כרגע: לרוב יצרני השיח הערבי בימינו יש יחסים מעורערים עם האמת. גם בהקשרה של הביקורת העצמית וגם בהקשריו המרובים של הסכסוך.

הואיל ואין שום סימן לשינוי מהותי, כל שנותר הוא לקיים את הציווי הישן הציוני הסוציאליסטי הטוב: לעמוד על המשמר. על משמר האמת או לכל הפחות על משמר המאמץ לחתור אליה.

מבחינה זו ספרה של רבקה שפק-ליסק מצטרף למאמץ הזה, ועל אף מגרעותיו העצומות, תורם להן. כשאמר הנביא זכריה שעלינו לאהוב את האמת ואת השלום, הוא ידע שמדובר בשני ערכים שלא פעם סותרים זה את זה. אבל סתירה כפי שלימדונו חכמינו, היא לא פעם תנאי לבניין.

אבני היסוד של המציאות ומה אפשר לבנות מהן

דיעה רווחת בימינו היא כי לפחות במישור הכלכלי האנושות הגיעה ל'קץ ההיסטוריה'. אם עד 1989 עדיין היו שתי אפשרויות ברורות לארגון הפוליטי של הכלכלה, הנה התמוטטות ברית המועצות סימנה את היעלמותה של אחת האופציות ואת נצחונה המוחלט והסופי של השניה. על פי גישה זו, מות הסוציאליזם הפך את הקפיטליזם לבן אלמוות.

ומכאן, 'קץ ההיסטוריה' במובן זה שגם אם אפשר להתווכח בענינים פוליטיים חשובים כמו חינוך ותרבות, הנה לפחות במישור הכלכלי כבר אין מקום לשום ויכוח: הקפיטליזם ניצח והעתיד שלו ושלו בלבד. זאת ועוד: הוכח על פי גישה זו, שההיסטוריה הובילה בהכרח את האנושות אל עבר הקידמה, בתהליך דטרמיניסטי שאסור היה - כדרכם של הסוציאליסטים - לעמוד בדרכו.

ובכן, הגישה הזו מוטעית מן היסוד. כי מה שמכונה 'קפיטליזם', הוא לכשעצמו הוכחה שההיסטוריה האנושית איננה קבועה מראש, כי הקפיטליזם עצמו נוצר תוך כדי שינוי, והוא משתנה כל הזמן.

במלים אחרות, כשם שהקפיטליזם הוא בבחינת שינוי שחוללו אנשים באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף, כך יתכן שינוי אחר, שאיננו קפיטליזם, שיחולל תמורה באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף.

יש אנשים שלא אכפת להם שום דבר, חוץ מהחיים הפרטיים שלהם, ואותם קשה ממילא לשכנע שהחיים הפרטיים שלהם קשורים למה שמתרחש מעבר לקצה האף שלהם. אבל אנשים המודאגים מהמציאות וחושבים שאפשר לתקן אותה, חייבים לקחת בחשבון לפחות שלושה עניינים הקשורים למציאות אותה הם רוצים לשנות, לתקן או לשמר:

1. הם חייבים להבין את אופיה  של המציאות הנוכחית
2. הם חייבים להכיר תכניות קיימות ואפשריות לתיקון המציאות
3. הם חייבים לשאול את עצמם מאיפה יהיה להם כוח באמצעותו יתבצע התיקון השינוי או אפילו השימור


ובכן, כיצד ניתן להבין את המציאות מן הבחינה הכלכלית?  תשובה על שאלה זו, ניתן לתת באמצעות תרגיל מחשבתי, המכונה 'תרגיל החפץ'. התרגיל המחשבתי הזה מאפשר נקודת מוצא אובייקטיבית לדיון באופי המסויים של המציאות בה אנו חיים. חשוב להדגיש כי לא מדובר בתרגיל השרדות, או בשאלון טריוויה, אלא בתרגיל המתחיל בחפץ מוחשי ומנסה ללכת אל המופשט, הכללי, הציבורי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי.

על כל משתתף לבחור חפץ כלשהוא ולשאול את עצמו לגבי החפץ שלוש שאלות:
א. האם ידוע לי ממה עשוי החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']
ב. האם ידוע לי כיצד עושים את החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']
ג. בהנתן תשובות חיוביות על סעיפים א-ב: האם ביכולתי לייצר את החפץ כפי שהוא, בעצמי ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']

ובכן, לא משנה מה הן התשובות על שאלות א ו-ב, התשובה על שאלה ג היא בהכרח, ותמיד, שלילית. עולה מכך כי בציויליזציה הנוכחית, במציאות חיינו הממשית, כל אחד מאיתנו, לא משנה מעמדו, חוכמתו, מינו, דתו, גזעו, נטיותיו המיניות, הפוליטיות, האסטטיות והאחרות, גודל חשבון הבנק שלו, תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט.

במלים אחרות, הכלכלה המודרנית מושתתת - בניגוד גמור לאתוסים ולמיתוסים של הקפיטליזם: האינדיבידואליזם - על חיברות  כלכלי מוחלט. עוד עולות מהתרגיל לפחות שתי תובנות חשובות נוספות:

האחת - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם, הרי שהעובדה שאף אחד לא מסוגל לייצר כלום בעצמו ובכל זאת יש שפע כזה גדול [גדול מדי יש האומרים] של מוצרים, מוסברת בתהליך עמוק ודינמי של חלוקת עבודה, התמחות, ושכלול חלוקת העבודה וההתמחות.

השניה - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם הנראים כחפצים בעלי יכולת למלא פונקציה מסויימת, הרי שכל אחד מהחפצים הללו, ועוד יותר האינטראקציה שיש ביניהם, מעידה על שיחבור בלתי פוסק של מרכיבי-מרכיביהם שנוצרו כאמור בסעיף הקודם על ידי חלוקת העבודה המשוכללת.

התובנה השניה בהכרח מובילה למסקנה, שיש מנגנון בו מתרחש תהליך החיבור בין מוצרים חלקיים. למנגננון הזה קוראים במלה אחת 'שוק'.

כדי שהמנגנון הזה יפעל, אין ברירה אלא לעשות שימוש במשהו שלכשעצמו אין לו שום ערך שימוש (אי אפשר לאכול אותו, לנסוע בו, לנגן עימו, ללבוש אותו וכן הלאה). למשהו הזה קוראים 'כסף'.

סיכום ביניים: המציאות בה אנו חיים מורכבת מתלות הדדית בין כל האנשים, תלות הדדית הנשענת על חלוקת עבודה שניתן להפיק ממנה תועלת בזכות שוק המבוסס על כסף. נקודה.

אלו חומרי המציאות ומכאן הויכוח על אופן אירגונם: האחד יקדש את הכסף ויכפיף את כל השאר למי ששולט בכסף. השני יבין שהמטרה היא האנשים ולכן הכסף הוא המשרת של התהליך ולא 'המלך' שלו.

מקובל בדורות האחרונים לכנות את הגישה הראשונה בשם 'קפיטליזם' ואילו את השנייה בשם 'סוציאליזם'.

בקפיטליזם, מי ששולט על ברז 'הכסף' שולט על ברז השיחבורים למיניהם. בשפה פוליטית יותר מוכרת, בקפיטליזם ההון שולט בעבודה, ובדרך כלל ההון הפיננסי-ספקולטיבי מצליח לדרוס את הון הייצור. בכל אופן מתקיים מאבק איתנים בין שלושה גורמים אלו, והדברים ידועים.

בסוציאליזם לעומת זאת, ברז 'הכסף' הוא בידי הציבור או נציגיו. או גם וגם. 'נציגי הציבור' הלא היא המדינה, ובלבד שמנהלים את המדינה סוציאליסטים. או אז מחיר האשראי כלומר מחיר 'הכסף' יהיה נמוך, ובכל מקרה הוא לא ישמש אלא בתפקידו הטבעי: מתווך בין צ'ופצ'יקים לבין קומקומים. ובמקביל, גורמים אזרחיים יפתחו משק כספים עצמאי, על ידי איסוף הרווחים פרי עבודתם בבנקים קואופרטיבים או במוסדות אחרים.

הנה כי כן, ההבנה של המציאות העכשווית, כפי שניתנת לפיענוח פשוט באמצעות 'תרגיל חפץ', מאפשרת תכנון תוכניות שונות לחלוטין וכל מה שמבדיל בין מציאות כזו או אחרת הוא הכוח העומד לרשות מביני התובנות ומתכנני תוכניות למיניהם.

סתם הערה, שהיא ממש לא סתם: מאז שהתחלתם לקרוא את המאמר הקצר הזה עברו בערך 10 דקות. ב-10 הדקות הללו ישנם כמה מליוני ישראלים שצברו לכיסם עוד בערך 5 שקלים חדשים, ובאותו הזמן יש כמה עשרות אלפי ישראלים שבאותן עשר דקות הגדילו את הונם בעוד 3000 שקלים. כן, מה שאתם שומעים. פי 600.

אין שום דבר מובן מאליו בתופעה הזו, והיא חדשה לחלוטין בתולדות האנושות, וכשם שהיא הופיעה לפני בערך 30 שנה, ככה היא יכולה להיעלם בעוד 30 יום, או אף פעם.

וכן, ישראל היא מקום מיוחד במינו יחסית לרוב האנושות. כי ממש ברגעים אלו, באותו כדור הארץ, ישנם בערך 2 מיליארד בני אדם שלא יודעים מה זה הספקת חשמל קבועה. הבעיה הנובעת מכך היא לא זה שהם לא יכולים לצפות בסדרה של נטפליקס (את זה הם דווקא יכולים לעשות, אם יש להם סלולרי ונקודת הטענה). הבעיה היא שבהעדר חשמל אין להם לא מים בברזים ולא מערכת שמפנה להם את הביוב. לצידם של שני המיליארדים הללו, ישנם כמה מליונים בודדים שמחזיקים בנמל שלוש יאכטות, בשדה התעופה המקומי שלושה מטוסים פרטיים, ושעל השמלה לבת מצווה הם הוציאו 150 אלף דולר.

אין שום דבר מובן מאליו במציאות הזו, שנוצרה בעשרת הדורות האחרונים ויכולה להשתנות, אם בני אדם יחליטו כך, תוך עשר שנים.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שמאז סיום המלחמה הקרה (1989) אין יותר מקום לויכוח על העתיד הכלכלי של האנושות, של המדינה שלכם, של השכונה שלכם, של המשפחה שלכם, של עצמכם, הוא פשוט משקר (או שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, גם זאת אפשרות).

במסגרת אבני היסוד של המציאות המודרנית, הכל אפשרי.  

מדוע אינני מאוהדיו של ראש הממשלה נתניהו

אינני אלרמיסט, אף פעם לא האמנתי לאלרמיסטים. בעברית: כל הדיבורים על סופה הקרב של מדינת ישראל ואם ואם ואם וכן הלאה, לא רציניים בעיני (אם ניסוג ואם נספח אם נפסיד בבחירות ואם ננצח).

מדינה בכלל ומדינה בת 9 מליון אזרחים ותל"ג כמו שיש לישראל ושאר יכולות חזקה מסך פוליטיקאיה, ומבחינה זו אני יכול לדמיין את המפלגה בה אני תומך יושבת עוד כמה שנים באופוזיציה ולהפך.

אני גם לא מאלו שרואים בנתניהו קבלן סדרתי של כישלונות, וגם אינני מקבל את הטענה שהוא אשם בכל דבר רע שמתרחש כאן (ומתרחש כאן לא מעט רע).

אני אבל משוכנע שהוא חייב לפרוש מתפקידו, במהרה בימינו, מהסיבות העמוקות ביותר שלשמן התכנסנו אנו, חברות וחברי מועצת העם, אלו שהגיעו לפניהם ואלו שכמוני וצעירים ממני הגיעו הרבה אחרי.

הציונות לא יצאה לדרכה והמדינה לא קמה כדי שאנשים כמו נתניהו יהיו כוכבי ציבור גדולים ודגולים, שלא לדבר על ראשי ממשלה. אדרבא, הוא ההפך הגמור ממה שהתכוונו אליו הציונים הראשונים, אלו שמשמאל וגם אלו שמימין.

אכן כן: הציונות דיברה גבוהה וכיוונה גבוה מאד, עד כדי כך שהמלה הזו, 'ציונות', הפכה עם השנים למלה נרדפת לשיחת מוטיבציה (שמאמן עושה לפני משחק חשוב), לסממן של 'ראש גדול' (כמו בפרסומת של רפאל למשל), ומנגד למלה ששמים במרכאות כדי להקטין משהו וללעוג לו.

למה זה חשוב? כי לי לפחות בתור אזרח שחלק גדול מזמנו מקדיש ללימוד (והוראת) הציונות, ברור שלעולם אי אפשר יהיה לעמוד במדרגה הגבוהה של הצפייה הציונית, זו שכמה חברים טובים שלי מכנים בהמשך למה שמנהיגים ציונים דגולים ומרכזיים כינו 'חברת מופת'.

אינני מאמין באפשרות של חברת מופת. נכון לעכשיו הייתי שמח לראות קצת פחות בריונים בכביש ומעט פחות אשפה בפארקים וברחובות. כרגע זו נראית משימה גדולה מאד, כמעט בלתי אפשרית. אני מינימליסט, אבל מכאן ועד לוותר לחלוטין על שאיפה לחיים ציבוריים ראויים יותר, המרחק גדול.

ואם יש אדם שבסגנונו, בדבריו, במעשיו, ברוחו, בשיטותיו, בהתנהלותו, בגחמותיו, ובכל מאודו הציבורי תורם את ההפך לכל מה שאפילו מינימליסטים כמוני היו רוצים לראות כאן, הרי שזה בנימין נתניהו.

אינני עוסק בהישגיו, לא אלו שנבעו מכישרונו (עליו אין ויכוח, לפחות בצד הדיפלומטי) ולא אלו שנבעו מעצם העובדה שהוא ישב בראש מערכת שמהרבה בחינות מתפקדת כמעט מעצמה (מערכת הבטחון לענפיה ושלוחותיה למשל). אדרבא, אני מוכן להצהיר כבר כאן שאין לי ספק שהיו ראשי ממשלה גרועים ממנו.

לא זה העניין. העניין אחר לחלוטין, ראשוני בהרבה. מה אנו עושים כאן. לשם מה התכנסנו. התשובה שלי פשוטה למדי: לא חברת מופת, לא צריך להגזים, אבל לכל הפחות חברה המנסה לפעול ולו כזית על פי קודים של אמינות, יושר, הגינות, כבוד הדדי, לקיחת אחריות, יושרה.

בכלל ובפרט אם מדובר בנבחרי ציבור. שימו לב חברות וחברים לפשטות של המושג הזה: נבחר ציבור. נבחר הציבור הוא בדיוק זה. נבחר על ידי הציבור על מנת לעסוק בענייני הציבור. הוא משרת הציבור. בין אם הוא פקיד אלמוני שנבחר בועדת מכרזים על ידי משרד ממשלתי המפוקח על ידי החוק ומונהג על ידי שר נבחר ובין אם הוא ראש ממשלה.

ומנבחר ציבור, מכל נבחר ציבור, יש לצפות ליותר. תמיד טיפה יותר. יותר בקנה מידה אנושי כמובן, יותר שאיננו נמדד בקנה המידה של 'חברת מופת', כי כשם שלא תתכן חברת מופת גם אין דבר כזה אנשי מופת, אבל את המינימום יש לעשות או לפחות להתאמץ ולעשות.

נתניהו, מהיום הראשון שאני זוכר אותו פורץ לזירה הציבורית, בידו הספר המהולל 'כיצד יוכל המערב לנצח' ובפיו אוסף של קלישאות נבובות אודות הדרכים להעלים את הטרור, ועד למערכת הבחירות הנוכחית, הוא ההפך הגמור מכל זה.

משהו נחמד אחד נותר ממערכת הבחירות של 1999: 'מתחילים להבריק ומפסיקים ליבב'. ולא, אינני ממעריציו של ברק ובכלל אינני מעריץ אף אחד מהסיבות שהוזכרו לעיל: יש לשער שאם הייתי חי בזמנם, הייתי אוהב מאד של הרצל ויצמן ברל ודומיהם, אבל הערצה? אף פעם ובשום תנאי. לא זמר ולא שחקן ולא משורר ובוודאי לא שליח ציבור.

העמדה הזו היא תנאי לדמוקרטיה, והיא עולה בקנה אחד עם אותה שורה מופלאה בהמנון הלאומי: 'להיות עם חופשי בארצנו'. מי שרוצה להיות חופשי לא יכול להעריץ אף אחד. לא את ברק ועוד פחות מכך את נתניהו.

בכל אופן, אם לחזור לסיסמא החביבה הזו בת ה-20, מי שניסח אותה השכיל לקלוע בול לכל מהותו הציבורית של נתניהו: שתו לי אכלו לי. המקופח המנהיג ברית של כאילו-מקופחים, כאלו שממשיכים שלא לשים לב ששלוחיהם בשלטון כבר יותר מ-40 שנה, להוציא פה ושם ממשלות אחדות ומהפכים קטנים. קואליציית מקופחים קנטרנית וצדקנית ההופכת בכל רגע למרושעת ולמעוותת יותר.

ביבי המייבב. כווווולם נגדו. ואלו שלא נגדו, בעדו בלי לומר מלה אחת של ביקורת. ואם מישהו אומר ביקורת, הוא הופך לבוגד ומסית ושקרן ותככן ואיום וסכנה על שלום המדינה וכן הלאה.

מה שמתסכל במצב הזה הוא שכל הבכיינות הזו של ביבי המייבב מבוססת על גרעינים  של אמת. אכן כן: לא מעט אנשי ציבור  - הנחושים ביותר היו אנשי מפלגתו שלו כמו אריק שרון עליו השלום - היו רוצים בהיעלמותו מהזירה הציבורית. לא מעט עיתונאים מתעבים אותו ומוכנים לומר עליו כל שטות וכל שקר וכל עיוות וכל היטפלות להבלים כמו סגנון דיבורה של אשתו או הטיפשויות שהבן העלוב שלו, בושה לכל הורה, מייצר חדשות לבקרים.

אין לי ספק בלי לדעת את החומר, שיש אנשים חורשי רעתו של נתניהו היושבים במקומות חשובים עוד יותר מהתקשורת או ממרכז הליכוד, למשל בפרקליטות, למשל במשטרה.

נער הייתי וגם אם לא זקנתי אני מספיק מכיר את הפוליטיקה המודרנית בכדי לדעת שהכל אפשרי, הכל כולל הכל.

אז מה הבעיה אתם אולי תוהים? בדיוק. מהמבוגר האחראי, ראש הממשלה אם זה לא ברור, אתה מצפה, אני מצפה, לנהוג ככזה. התקשורת לוקה בשקרים? אל תכפיש את כל התקשורת, כי בלי תקשורת אין דמוקרטיה ובלי דמוקרטיה אין ציונות, לא של הרצל, לא של ז'בו, לא של בגין. יש אנשי ציבור שחותרים תחתיך מהקואליציה או מהאופוזיציה? תפעל באופן אחראי ומכבד גם אם חלקם לא ראויים לכבוד.

ראש הממשלה הנוכחי איננו פחדן כפי שאומרים אחדים, והוא גם לא בהכרח לחיץ כפי שטוענים אחרים. פחדנות עבור האחד היא שיקול דעת זהיר אצל האחר. אני כמפאיניק מעדיף שיקול דעת זהיר על פני "אומץ" נבוב. כך גם לגבי 'הלחיצות' כביכול. מה שאצל האחד הוא 'כניעות' אצל האחר הוא היכולת להגיע לפשרה. כמפאיניק אני מעדיף את היכולת להגיע לפשרה.

נתניהו לא שם. לא שיקול דעת זהיר ולא נטייה לפשרה מנחים אותו, גם אם במבחן התוצאה הוא בהחלט מגלה לא מעט שיקול דעת ולא מעט יכולת לפשרה. הוא לא שם. הוא במקום של מניפולציה תמידית, של נסיון להטיל בכל רגע בוץ של חוסר מכובדות על יריבו או על מי שלצורך העניין מוצג כיריבו. כמו מפכ"ל המשטרה, כמו הפרקליט הראשי, כמו היועץ המשפטי לממשלה, כמו כל מי שמנסה לגלות במסגרת הליכוד 'הדר ז'בוטינסקאי' ולקחת אחריות ברוח דבריו של ז'בוטינסקי "כל יחיד הוא מלך".

מרוב זה שנתניהו רואה עצמו מלך, הוא מתנהג כמו היחיד הראוי להיות יחיד.

מי שסבור שכל מי שתומך בו אמור למלא פיו מים ולדקלם דף מסרים וחלילה לא להפגין חשיבה עצמית שלא לדבר על ביקורת; מי שסבור שכל מי שמנסה לקבל אמון מהציבור על מנת להצעיד את ישראל לדרך אחרת הוא בוגד עלוב נפש ולא ראוי להנהגה; מי שסבור שכל מי שעושה את מלאכתו הציבורית - אמנים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, וכן הלאה - נמדד בשאלה אחת בלבד: האם הוא תומך או בוגד; מי שאוחז בעמדות הללו ומתנהג בהתאם, איננו ראוי להנהיג את הציבור.

נתניהו איבד אמון בציבור. נתניהו איבד אמון במערכת אותה הוא מתיימר להנהיג. נתניהו לא מאמין בממשלה בראשה הוא עומד, לא במפלגה העומדת מאחוריו, לא במנהיגים היכולים להמשיך את דרכו, הוא לא נותן אמון בכלום ובאף אחד. מכאן שהוא איננו יכול להיות, איננו ראוי להיות, מנהיג.

ועל השאלה איך רוב האנשים הרואים עצמם נאמנים ל'מחנה הלאומי' ממשיכים להפגין כלפי האיש הזה נאמנות עיוורת ללא שמץ של מודעות עצמית וללא יכולת לומר מלה אחת של ביקורת או הסתייגות, אין לי תשובה.