עוד כמה הרבה מלים על שאלת שמעון פרס

מי הוא שימון פרס, ומה יש לי נגדו עד כדי כך שאני פעם שנייה כבר - לא כולל מה שכתבתי בספר שלי על יגאל אלון בעברית ובאנגלית, ובעוד פה ושם מאמרים - מקדיש לו בומבה של 3900 מלים...

יש רקע לסיפור הזה. זה לא שאתמול עליתי על משהו. שנים שאני שובר את הראש ומנסה שלא ללכת בדרך של הוגנריזם הדוגמטי (שאין לו דבר עם האיש הנפלא הזה עצמו וגם לא עם תלמידו החשוב ביותר כנראה, שאמנם לוקה פה ושם בהתחכמויות מיותרות אבל גם אני אז מותר גם לו...). מה זה וגנריזם דוגמטי? למשל לשים את בן גוריון היטלר וצ'רצ'יל באותו 'מחנה'.

אבל אם יש דבר אחד שאני גאה בו זה שאני מנסה להיות נאמן לעובדות עד כמה שאני מכיר אותן. יותר מזה: אני מאמין פנאט, ממש פונדמנטליסט, בשיטה המדעית, לפיה אם יש עובדות שמפריעות לתיזה, הבעיה היא בתיזה ולא בעובדות.

צא וראה מה עשתה אניטה שפירא למשל, עם יגאל אלון. צאה וראה מה עשה תותח אחר, בר-יוסף, עם הסיפור של 'המחדל' ביום כיפור. צא וראה מה עשה אחד מגדולינו, באמת, אהוד יערי, עם מלחמת לבנון הכי ראשונה. צא וראה מה עושים האינטלקטואלים הבכירים של 'יסוד' עם ההיסטוריה הכלכלית-חברתית של ישראל בשנות ה-50'. רשימה חלקית.

המשותף לה הוא זה: התעלמות ממה שלא נוח, הוצאת מה שנוח מההקשר, ויצירת פרשנות שפשוט לא מסתדרת עם העובדות שלא מסתדרות עם הפרשנות. זה לא מדע, זו פוליטיקה. וגם כשאני בעד בן גוריון (כמו אניטה) בעד חיל המודיעין (כמו בר יוסף) נגד מלחמת לבנון (כמו יערי) ובעד חיזוקה של הסוציאלדמוקרטיה בישראל (כמו החברים ב'יסוד') אני לא מוכן לעשות שקר בנפשי.

לא כי אני מלאך, לא, ממש לא, וגם לא כי אני מחנך ומרצה, אלא כי אני חרד לדמוקרטיה והשיטה העלובה הזו, השבירה כל כך, המגוחכת 90% מהזמן, אם לא יותר, אבל זו שאין לה תחליף ראוי (כי אין לה תחליף ראוי), דורשת כמה שיותר אמת.

שנים לימדתי קורס שנקרא 'תולדות מדינת ישראל'. מתחילים באלטלנה (ואז גונבים את דעתם של הסטודנטים ומסבירים להם מה זו ציונות ולכן מה זה העם היהודי במאה ה-19 – כי אם לא אתה' אז מי? ומי שכן מסביר אצלנו מה זו ציונות מציג אותה כתנועה שפלה ונכלולית שעצם קיומה הוא חטא) וממשיכים צפונה עד איפה שמאפשר הזמן. לפעמים מגיעים לאוסלו, לפעמים רק עד מלחמת לבנון הראשונה אבל בכל מקרה מכסים את רוב תקופת שימון פרס ומושיקו דיין.

ואז, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, תוהים הסטודנטים, לאחר שהם לומדים על הפרשיות שעליהן כתבתי במרומז במאמר הזה ובאופן יותר מפורט במאמר הזה ובאופן מפורט בהרבה כמובן בספר על אלון ובספר על אגודות הכפרים וכתבו גם אחרים כמובן תודה לאל אני לא האידיוט היחיד שדופק את הראש שלו על הנושאים הקשים הללו, ובכן פעם אחר פעם הסטודנטים שואלים את השאלה, 'למה. מה יוצא להם מזה. למה דיין ופרס באופן שיטתי פועלים נגד תהליך מדיני. למה'.

ואז אני עושה את מה שאנשים חכמים באמת עושים בשלב הזה, ואומר: 'לא יודע'. ושכשהם זוקפים גבות ומרימים כתפיים אני מזכיר להם שהמדע הגיע לכל הישגיו, והוא ימשיך ויגיע לכל הישגין העתידיים, רק ואך ורק כי כל מי שעוסק בכל סוג של מדע, יוצא לדרכו על בסיס ההנחה שהוא לא יודע. ואם הוא לא יודע והוא רוצה לדעת, הוא מתחיל לחקור. אבל זה שהוא חוקר לא מבטיח לו שהוא בהכרח יגיע לתשובה. על הדרך הוא יאסוף עובדות ואם בסופו של יום הוא יקבל למשל נגיף שעובר מהר מיבשת ליבשת ואף אחד כרגע לא יודע איך לעצור אותו, אז לפחות הוא ידע את זה, שיש נגיף מאוס שעובר במהירות מיבשת ליבשת.

הנמשל ברור: פרס עשה אמר וחתר וכן הלאה את כל הדברים שאמרנו שעשה וחתר. אדרבא, פרס הקים סביבו מערכת יפה ומרשימה של מלחכי פינכה, המפורסם ביניהם הוא הפרופסור המכובד מיכאל בר זוהר שגם כתב על פרס כמה ספרים, כולל ביוגרפיה מפורטת שהתפרסמה עשר שנים לפני שהוא מת (אתה הרי מבין את האירוניה שבדבר... נדמה לי שאפילו על משה רבנו לא כתבו דבר לפני שהוא מת).

מיכאל בר זוהר כפי שאני מתאר ברשומה הזו, היה האורח של איזה ליצן מקומי, שכחתי את שמו, סלב מרכזי בגלי צהל, בתכנית שבין השאר עוסקת בספרות, והפרופסור המכובד לא הפריע לעצמו להשמיץ את הספר שלי על אלון, למרות שברור על פי ההבלים שהוא כן אמר, שהוא לא פתח אותו אפילו.

בר זוהר הנקלה הוא רק דוגמא אחת. דוגמא אחרת היא מרכז פרס לשלום. עבירה על החוק בלב יפו. למה? כי בניגוד לחוק הארכיונים מוחזקים שם אלפי מסמכים שהגישה אליהם בלתי אפשרית אלא אם אתה תלמיד בכתה יא שבאת לכתוב עוד עבודת הערצה סטייל בר-זוהר על האיש והאגדה.

פרס בעצמו עמל בעשור האחרון לחייו הציבוריים להסביר שוב ושוב ושוב בפני קהל של צעירים נלהבים מדוע מיותר ללמוד היסטוריה. מבחינתו הוא צודק. אם מורשת פרס זה הפמפלט שכתב בר זוהר ('כעוף החול'... שים לב לשם הספר. מיתוס מהלך, לא פחות) ואת המורשת האמיתית מסתירים במרכז פרס לשלום (בוודאי לשלום, אלא מה? למלחמה גרעינית?) ופרס עצמו מסביר לנו שמיותר ללמוד היסטוריה כי ננוטכנולוגיה ומזרח תיכון חדש, אז מי אני שאעיז פנים?

אז זהו, שכל עוד נשמה באפי וחופש הביטוי במקלדתי והניירונים במוח נעים בחופשיות יחסית כי מה לעשות אני בריא טפו טפו חמסה חמסה, והואיל והעם שלי יקר לי (עניין סובייקטיבי) והתנועה שמנהיגה אותו נכונה בעיני (הציונות) ויקרה לי היצירה שהיא יצרה (המדינה שתפקידה לשרת את העם היקר שלי ואת העם הנוסף שחי בקרבו) , והואיל והנטייה שלי היא להבין את הדברים פחות באופן פילוסופי כמו יפתח אלא יותר באופן היסטורי כמו שאני, הרי שמסקנת כל הרצף הזה היא עניין מעמיק ושיטתי ומחוייב ללא פשרות וללא שיקולים פוליטיים ראויים ככל שיהיו בהיסטוריה של מדינת ישראל.

ובחזרה לסטודנטים המעוצבנים שלי. מנומסים אבל כועסים. 'לא יודע'?! 'זה כל מה שיש לך לומר על העובדה ששימון פרס הציע ב-1 ביוני 1967 למנטור שלו שביצע פוטש-זוטא ונכנס למשרד הבטחון במקום האיש שבנה את צהל, לוי אשכול אם זה לא ברור, ויגזול ממנו את התהילה וחשוב מכך יתקע את ישראל בסטטוס-קוו מדיני עד למהפך של 77' וגם אז יוודא שהשלום עם מצרים יהיה קר ותפל ורקוב, כל מה שיש לך לומר על זה ששימון פרס הציע ב-1 ביוני 1967 לשר הבטחון דיין לפוצץ מתקן גרעיני בדרום ובכך למנוע את המלחמה ולהבטיח הישארות של 100 אלף חיילים מצריים שעתיים מפתח תקווה ועל הדרך גם לבטל את ההסכמות המדיניות בין ישראל לארה"ב תוך הבטחת עתידה של ישראל כמדינה מצורעת כמו צפון קוריאה של היום, לא יודע? זה מה שיש לך לומר??!!!'

טוב, ברור לך שאף אחד מהם לא אמר את כל זה ברצף, אבל זה מה שמי שלומד היסטוריה אמור לדעת על שימון פרס, ולפני שמישהו מתנפל עלי בשאלה המתבקשת, 'מאין לך לדעת על ההצעה הזו שלו', אז תרגיע, התשובה היא שימון פרס. שכמו שימון פרס, פרסם את הדברים באנגליה ב1970 אם אני זוכר טוב, כי בישראל יש צנזורה.

כן, איפה שאתה לא שם אצבע אתה נוגע בעוד תועבה בלתי נתפסת של הנביא הגדול של מרכז פרס לשלום, המנטור של אישים דגולים כמו גידון לוי (העוזר שלו בבחירות 1981);

אברום בורג (שקצת לפני ששירת כיו"ר הסוכנות הסביר לנו ביום לימוד בתמוז שהוא לא מבין למה הגוף הזה בכלל קיים כי הציונות הגיעה לקיצה ועוד הוסיף דברי כיבושין כנגד החינוך הציבורי באומרו בעיניו המתגלגלות 'אני לא מבין מדוע מישהו מסכים שהמדינה תגע בחינוך של הילד שלו', ואחרי זה הציע לכולנו להשיג דרכונים צרפתיים);

ההוא מיפעת ששכחתי את שמו, פעיל בכיר בתנועה הקיבוצית ובמוסדות ציוניים אחרים כמו הסוכנות, שברגע של השראה ביקש למכור את גרעין השליטה של 'אוצר התיישבות היהודים', היצירה החשובה ביותר של הרצל אחרי קקל והקונגרס ומדינת היהודים , בנק לאומי אם זה לא ברור, לכל המרבה במחיר;

ויעל דיין, טוב, נו, היא דיין, השם אומר במקרה הזה הכל, וכמובן, איך שכחתי, את יוסי ביילין, האיש שהביא עלינו את אוסלו שכל מטרתו היתה להביא את ערפאת למרכז הגדה המערבית, ובכך למחוק 26 שנות מאמץ קולקטיבי של צה"ל, חוסיין, אריק שרון ויצחק רבין (כיועץ בכיר שלו מספסלי האופוזיציה בזמן מלחמת לבנון, אותו רבין שבשבתו כראש ממשלה ב1974 ימנה את אריק שרון כיועצו הבטחוני, אבל כאן, בממלכת גלצ פינת בר זוהר ימשיכו לפטפט על ימין ועל שמאל , אפרופו דוגמטיזם ואגנריסטי... נו אופנס), להרחיק את הפגע הרע הזה, האיש שעל ידיו דמם של מאות פלסטינים (את היהודים אני לא סופר זה לא רלבנטי), האיש שב1974 שלח חוליית טרור לרבאט כדי לוודא ששרי החוץ הערבים שהתכנסו שם יכריזו על ארגון הטרור הזה כעל הנציג היחיד של העם הפלסטיני, דבר שמשמעותו בעיני דיין סוכמה במלים 'צדקה עשה לנו הבורא שברבאט התקבלה ההחלטה שהתקבלה' בעוד אלון בוכה בדמעות על ההחלטה הזו אבל מיד אומר שאין להרפות לרגע מהסיכוי המדיני היחיד: האופציה הירדנית); ובכן אותו ביילין עומד מאחורי ביטול 26 שנות המדינאות הזו, שנעשתה בעמל ובדם, ואת אותו ערפאת שב1968 גורש מהגדה המערבית למזרחית, וב1970 מהמזרחית לדרום לבנון, וב1983 מביירות לתוניס, וב-1991 הפך לגוויה פוליטית על רקע תמיכתו בסדאם חוסיין (האיש שפרס רצה שיהיה לו נשק גרעיני), ובכן את אותו ערפאת יוסי ביילין שלף מהקבר הפוליטי ושתל ברמאללה.

 אז הסטודנטים שואלים אותי ואני מחפש תשובה. 'מה יוצא לו מכל זה'. 

התשובה שכתבתי אתמול היא הנסיון הראשון להעלות את המחשבות על הכתב. זה דורש עיבוד מן הסתם, אבל הפרדיגמה הגדולה די ברורה ואני משער שהיא מקובלת גם עליך:

הדמוקרטיה היא לא 'רק' זירה למאבק אינטרסים סטנדרטי (יבואנים נגד יצואנים על שער מט"ח; תושבי פרדס חנה והסביבה נגד שאר העולם על מיקום אסדת הגז וכדומה) אלא אולי (אולי! ואני מקווה שלא אבל אין דרך למדוד זאת) בעיקר זירה למאבק בין תומכי הדמוקרטיה (שיכולים לכלול גם יבואנים גם יצואני גם תושבי מעגן מיכאל וגם תושבי בת ים) לבין מתנגדיה. 

המאבק הזה נעשה בכלים הדמוקרטיים ולכן בניגוד למה שהיה נגיד בצרפת בימי המהפכה, או אז נאבקו תומכיה ומתנגדיה המלוכנים, או באיטליה ב-1923 או אז נאבקו אלו באלו תומכי הדמוקרטיה ומתנגדיה הפשיסטים, וכך גם בספרד ב1936-39 וכן הלאה, הנה את המאבק הזה במדינות דמוקרטיות כמו ארה"ב ארגנטינה וישראל, מנהלים מתנגדי הדמוקרטיה באופן דמוקרטי, מה שמקשה על הזיהוי ועל ההבנה, מה שמאפשר לשקרנים מדופלמים כמו בר-זוהר להציג את שימון פרס כאילו הוא בנו של שלמה המלך ובן דוד של אלוהים, וכל שאר פולחני האישיות שעושים לו.

מכאן שהפרדיגמה שהצעתי בתחילת המאמר קריטית להבנת הנושא. כלומר שאם היא נכונה, כל שנותר הוא להדק את ההסבר. אבל לא להפך. כי הסבר חלש או לא מספיק משכנע על פרס, לא משנה את נכונותה של הפרדיגמה. ואם היא לא נכונה, בכלל, יש להציע אחת במקומה, אבל אני לא מכיר אחרת, כי הטענה שדמוקרטיה היא סוג של דת זה סוג של דת, והטענה שדמוקרטיה היא עניין מערבי שלא קשור לתרבות היהודית זו שוב פעם טענה 'דתית', ועם דתות אי אפשר לנהל דיון.

בידיעה שדמוקרטיה היא מהלך פוליטי שנובע מההיסטוריה וניתן לפענחה רק באופן היסטורי, אין פרדיגמה אחרת. ומכאן שיש לשכלל את הטיעון לגבי פרס, אבל אף פעם לא על חשבון התעלמות מהעובדות הלא נוחות, אלא שלא מסתדרות עם השאלה הנכונה לכשעצמה, 'אז מה יוצא לו מזה'. כי אם אין תשובה חד משמעית המניחה את הדעת ההוליוודית שלנו (הוא קיבל שוחד, הוא נסחט מינית, הוא היה מרגל רוסי, הוא היה חולה רוח), אי קיומה של תשובה מניחה את הדעת לא מבטלת את השאלה.

והתשובה שלי בכל אופן, היא שבדמוקרטיה מתהווה בחברת מהגרים מתפתחת הנתונה בקשיים בטחוניים ומדיניים כמו זו שנוצרה בישראל, יצירת אווירה של מיאוס או של פחד או של חוסר אמון, כלומר אווירת 'הם  מפחדים', חיונית לצורך טיפוחם של מנהיגים מסוגם של דיין פרס ונתניהו.

תקציר תולדות הדמוקרטיה - 3900 מלים המובילות מהומו סאפיינס לנתניהו, דרך ארגנטינה, חוק שרמן, דיין ופרס

תקציר תולדות הדמוקרטיה ואנא מועדות פניה: מאמר ארוך המחולק לפרקים ולפניו תקציר לממהרים

תקציר לממהרים: דמוקרטיה היא גם הכרחית וגם לא הכרחית באותה המידה. היא לא הכרחית כי שום דבר בעולמנו האנושי – להוציא את המוות (וגם על זה עובדים) – איננו הכרחי. היא הכרחית כי נטייתו הטבעית של האדם היא למשמעות רוחנית ולוודאות חומרית (לאו דווקא בסדר הזה). ככל הנראה מגבלות חומריות הן אלו שעיקבו את הופעת הדמוקרטיה, ולאיחור היחסי הזה (200 שנה מתוך מאתיים אלף שנות הומו-סאפיינס) יש השלכות ישירות על אופייה: הדמוקרטיה נולדה בתוך חברה מעמדית והניגוד העקרוני בין דמוקרטיה למעמדיות, בא לידי ביטוי בנסיונות שיטתיים שנעשים על ידי אנשים שנולדו לתוך הדמוקרטיה, על מנת לשבש אותה. במלים אחרות, אם עד למאה ה-18 שואפי הדמוקרטיה נאלצו להתמודד כנגד גורמים שהתנגדו נחרצות לדמוקרטיה, הנה מאז המאה ה-18 שואפי הדמוקרטיה מתמודדים כנגד גורמים שהתנגדותם לדמוקרטיה מתממשת בכלים הדמוקרטיים.

א.     למה בכלל דמוקרטיה? – בחזרה לטבע האדם

אסתכן בשתי קביעות שעוד לא שמעתי כנגדן שום נימוק רציני: האחת - האדם כיצור ביולוגי מעוניין בהגברת ודאויות הקיום שלו (יותר מזון, יותר בטחון, יותר צאצאים, יותר). השנייה – האדם כיצור ביולוגי בעל מוח מפותח מאד, הוא יצור מחפש משמעות, חיפוש אותו הוא מתעד ללא הרף (בעבר באמצעות ציורים על קירות המערות בהן הוא חי, ציורים שתארו ביטויים שאז בלתי אפשרי היה לשמור מדור לדור: ריקוד, שיר, סיפור. היום במגוון רחב מאד של כלים).

מדוע אם ככה דמוקרטיה? כי זו הדרך הכי פחות גרועה להבטיח לכל אדם את שתי המטרות האנושיות הללו. לא במקרה הדמוקרטיות המודרניות הן גם המדינות העשירות ביותר, וברור מאליו שרק בדמוקרטיה (וגם אז לא באופן מוחלט) ניתן לממש את חיפוש המשמעות וביטויה באופן החופשי ביותר (מה שמוכר בדמוקרטיה כזכות לחופש המצפון).

איפה הבעיות אם ככה? זאת בידיעה שלכולנו ברור שגם הדמוקרטיה הטובה ביותר מתמודדת ללא הרף בסתירות פנימיות לא פשוטות בכלל. הבעיות נובעות ישירות מההגדרות הנזכרות. כי השאיפה להגברת הודאות מביאה תמיד לניגודי אינטרסים בין יחידים או קבוצות של יחידים.

לפני 30 שנה התגוררתי לפרק זמן משמעותי בארגנטינה, בימים בהם התחלפה ממשלה ושיטה כלכלית. נניח לפרטים כרגע ונלך ישר לדוגמא: באחד הערבים עמד מול המצלמות שר האוצר של ארגנטינה, דומינגו קאוואלו שמו, והוכיח באותות ובמופתים מדוע הוא בקושי מתקיים על משכורת של 10,000 דולר לחודש. שכרו של מורה אותו זמן עמד על 200. קצבת הפנסייה עמדה על 140.

ניתן להכריז על קאוואלו כעל 'חזיר' ואם זה עושה הרגשה טובה אז קדימה. אבל על כל קאוולו שמדבר בטלוויזיה כשר אוצר, יש עוד לפחות כמה אלפים שלא רק שיסכימו איתו אלא יסבירו שגם 50,000 דולר בחודש מבחינתם 'זה לא כסף'.

משמעות העניין פשוטה בתכלית ונזכרה לעיל: היא מעידה על קונפליקט בלתי פתיר בין אנשים, קונפליקט הנשען על הסכמה גורפת לפיה כולם רוצים 'יותר'. אבל על השאלה כמה זה 'יותר' וכמה זה 'מספיק', אין ולא יכולה להיות הסכמה.

ומה שנכון לגבי המישור החומרי, נכון פי כמה במישור המשמעות. אין טעם להכנס לעובי הקורה וכמה חבל שבתחום הרעיוני-רוחני-תודעתי אי אפשר לתת דוגמאות כה חדות וחלקות כמו אלו שיש בלי סוף במישור החומרי.

נסתפק בשאלה הכי משעממת כנראה, אותי בכל אופן, האם יש או אין אלוהים. נראה לכם שאפשר להגיע להסכמה בשאלה הזו? ואם נבודד רגע הצידה רק את אלו שמאמינים שאכן יש אלוהים, ושהוא ממש יהודי אפילו, עם כיפה לבנה גדולה, והוא מדבר יהודית-ערבית, וכל כולו חסד ורחמים, ובכן האם גם אז ההסכמה על עצם קיומו של אלוהים הנוכח פירושה הסכמה על ההתנהגות והמסקנות הנגזרות ממנה?

לא.

אז למה דמוקרטיה? כי היא הכלי הכי פחות גרוע לניהול הקונפליקטים הבלתי פתורים הללו, שלא פעם מחזקים זה את זה (כשלמשל כל אלו שמאמינים באלוהים משתכרים 200 דולר), ולפעמים דווקא מנטרלים (כשלמשל אלו שמשתכרים 10,000 כוללים גם כאלו שמאמינים וגם כאלו שלא מאמינים באלוהים או כאלו שמאמינים באלוהים אבל מסיקים מהאמונה הזו מסקנות ציבוריות הפוכות או שאפילו מתווכחים ביניהם האם האמונה באלוהים בכלל אמורה להביא למסקנות ציבוריות כלשהן כי אולי האמונה באלוהים היא בכלל עניין פרטי).

וחשוב להדגיש: הדמוקרטיה לא נועדה להכריע בקונפליקטים הללו אלא לנהל אותם. נקודה. לא 'רק' כי מדובר בקונפליקטים שאי אפשר לפסוק לגביהם, אלא כי ההתמקדות בהיבטים הספציפיים הללו – שכר ואלוהים – באה על חשבון התייחסות לעוד בערך 500 היבטים נוספים שעומדים בפני עצמם לצד השכר ולצד אלוהים, כמו אהבה ואכזבה ופוליטיקה ואמנות.

וכל הפיסקה הזו ממש בקיצור: חופש המצפון שלי הוא אולי תועבה בעיני זולתי ואולי להפך.

ומי שחושב שהנוסחה היא 'חייה ותן לחיות' חי באשליות, כי אולי חופש המצפון של אדם המאמין בהתגלות בסיני ובהשגחה פרטית וכללית, מחייבת אותו להסביר לי שחיים בלי אמונה באלוהים הם סכנה פרטית וציבורית. כלומר למה שאני קורא 'כפייה' במקרה הזה, הוא קורא לו 'חופש המצפון'.

לסיכום: למה דמוקרטיה? כי כשאנשים אינם מדוכאים באלימות, והם חופשיים למקסם ולמשמע, הם בהכרח יוצרים ביניהם קונפליקטים והדרך הסבירה היחידה לנהל אותם היא באמצעות הפרוצדורה הדמוקרטית.

ב.     איך נוצרה הדמוקרטיה? – בחזרה למהפכות האטלנטיות

הצירוף 'המהפכות האטלנטיות' משמש לכינויין של בערך 4 מהפכות שהתרחשו עד למאה ה-18: 'המהוללת' האנגלית (1688); האמריקנית (1776), הצרפתית (1789) והתעשייתית (שאותה נעזוב בשקט כי היא לא 'מהפכה' במובן של השלוש האחרות שגם הן לא בהכרח 'מהפכה' במובן הרווח שאולי לא התקיים במציאות ובכל אופן הוא לא מאותו סוג של זו התעשייתית. אז מדוע היא הוזכרה? כי היא תופסת מקום ידוע בשיח, ואין ברירה).

מה משותף לשלוש המהפכות הפוליטיות הנזכרות? בהפשטה ניתן לומר את הדבר הבא: בשלושת המקרים, שכבה חברתית שהלכה וצברה כוח כלכלי משמעותי, לא היתה מוכנה יותר לסבול את הפער (שהלך וגדל) בין עוצמתן הכלכלית לבין חולשתן הפוליטית.

אף פעם לא מאוחר ולא מיותר לקרוא את הטקסט המפואר שנישא בינואר 1789 בפיו של האב עמנואל ז'וזף סיאס, ושביוני 1789 הודפס ומאז הוא שב ומופץ בין חובבי הז'אנר (דמוקרטיה, היסטוריה והיסטוריה של הדמוקרטיה) תחת הכותרת 'מי הוא המעמד השלישי'.

עבור סייס היתה זו שאלה רטורית. נזכיר כי 'השלישי' הוא 'שלישי' אחרי 'הראשון' (הכמורה) ו'השני' (האצולה), כלומר לא מדובר היה ב'מעמד' במובן הסוציואקונומי של ימינו ('עשירונים') אלא במובן הימי-ביניימי המוכר גם במושג 'שדרות' או etates בצרפתית, מלה שאמנם מתורגמת גם למדינה, אבל שמשמעותה המקורית, כמו במלה state, היא בדיוק זה: 'מצב'.

כששאלו צרפתי עד ל1789 'אחשלי ממצב', הוא היה אומר 'לא רע' אם הוא היה אציל, 'טוב!' אם הוא היה כומר ו'על הפנים' אם הוא היה בן המעמד השלישי.

בא סייס, לא לפני ששמע וקרא כמה רעיונות שהסתובבו באירופה במאתיים השנים שקדמו לארוע המדובר, והסביר לשומעיו (כולם 'שלישיים' אבל מרגע שהדברים הודפסו כולם כבר יכלו לעשות היכרות עם פרדיגמת החשיבה החדשה) ש'המעמד השלישי הוא הכל'.

מה פירוש 'הכל'? פשוטו כמשמעו. 'השלישי' מייצר ושומר ואופה ורופא ובונה ומוסק ומועך ומרדד ולש ומערה דבש ועוצר שמן וסולל כביש ונוטע עץ ואפילו מלייצן ומבדר ומשרת.

אחרי 1789 על השאלה 'אחשלי ממצב', הציע סייס והציעו חבריו המהפכנים, לענות 'הכל אחשלי, הכל'.

אבל (תמיד יש אחד כזה, תמיד) סייס לא ייצג את כל 'העם' מבחינה מעמדית (הפעם במובן המאוחר של העשירונים) אלא רק 8% מהאוכלוסייה הצרפתית, 'הבורגנים', אלו שכ-200 שנים מאוחר יותר ישיר עליהם שאנסיונר צרפתי ששכחתי את שמו 'בורגנים איזה ממזרים מבטיחים הכל ונותנים קדחת בורגנים איזה ממזרים כל הבורגנים שווים לתחת' (בצרפתית מן הסתם זה נשמע טוב יותר).

אז מה היה לנו? 'הבורגנים', הם הם המעמד החדש מבחינה כלכלית, הם הם אלו שלא היו מוכנים יותר לסבול את הפער בין עוצמתם הכלכלית לבין חולשתם הפוליטית, והם הם שדיברו בשם 'העם' ('המעמד השלישי'), הכריזו עליו שהוא 'הכל', מינפו את המהפכה, ועשר דקות אחרי החלו לשמור על עוצמתם המעמדית באופן פוליטי.

האם נכון לומר אם כך שצודקים אלו (כמו מאו צה דונג למשל) שאמרו ואומרים שמעולם לא היתה מהפכה צרפתית ושזה באמת יכול להיות רעיון טוב?

במידה מסויימת בוודאי שכן, כי קל להראות שאליטה איקס הוחלפה באליטה איקס-בריבוע. אבל מבחינה אחרת לחלוטין לא. כי בעוד שהאליטה הישנה הצדיקה את פער הערך (החומרי והרוחני) בינה לבין כל השאר ('השלישי' בעיקר) במונחים על-טבעיים (אלוהים וכל זה); הנה האליטה החדשה הצדיקה את זכותה לשוויון ערך במונחים טבעיים (העם וכל זה).

וברגע ש'הבורגנים' התחילו לעשות מאמץ (והם התחילו ועוד איך) לשמור על יתרונם המעמדי, רטוריקת שוויון-הערך פעלה כל הזמן כנגדם.

המהפכות האטלנטיות הפכו גלובליות למדי, והן ממשיכות כל הזמן, ממש ברגעים אלו, בכל פינה בעולמנו האנושי.

לסיכום הפרק הזה: מהמאה ה-19 ואילך, כל מאבק של קבוצה הרואה עצמה מנודה או מודרת, נעשה בשם העקרונות הנעלים של הדמוקרטיה מראשיתה: שוויון, חירות, אחווה.

הויכוח הוא על משמעותה העקרונית והמעשית של השלישייה הזו:

שוויון? בטח שוויון. אבל איזה? לפני החוק? עם או בלי מבחן בוזגלו? שוויון חברתי? עם או בלי חוק יסוד זכויות חברתיות?

חירות? בטח חירות. פעמיים בפיתה. אבל איזו חירות? חירות מ....? חירות ל....? (זוכרים את הקטע עם האמונה באלוהים? אז הנה הוא שוב, בדלת הראשית של הדמוקרטיה ועליו אפשר להוסיף להטב"ים, טבעונים וכן הלאה).

אחווה? שיהיה. אבל מה זה בדיוק? חוק הנאמנות והאזרחות? אימג'ן של ג'ון לנון (אבל אולי לא של  יוקו בוודאי לא בקטע של הפוזשן)?

ושוב, בדיוק על רקע השאלות הבלתי פתורות הללו, יתרונה של הדמוקרטיה או לפחות המלצה לראותה בחיוב מול החלופות. כי מוסוליני למשל, ואחריו היטלר, מאסו במציאות הקבועה של קונפליקט בלתי פתור, וכפו תשובות ברורות על שלושת השאלות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים, אבל צפון-קוריאה עדיין שם.

ג.      כיצד באו המחלוקות האלו לידי ביטוי בדמוקרטיות חוקתיות: ארגנטינה  כמשל

בארגנטינה למשל חיו באמצע המאה ה-19 בערך 400 אלף נפש. מדובר בטריטוריה של 2.8 מליון קמ"ר (פי 144 מישראל). היום חיים בה 45 מליון בני אדם, לא כולל שב"חים, ואפשר עדיין לנסוע בה ולנסוע ולנסוע וחוץ מכמה פרות על רקע חורשת אקליפטוסים לא לראות מאומה.

איך 400 אלף נהיו 45 מליון? בדיוק. הגירה. אותה אחת שתשנה את פניה של כל היבשת על שני חלקיה ולא 'רק' אותה. כן, ברור, גם ריבוי טבעי אבל קודם כל הגירה.

ובכן כדי לאכלס את ארגנטינה רוצים למשוך אליה מהגרים. כדי למשוך מהגרים צריך לפתח אותה כלכלית. הפיתוח הכלכלי מבוסס גם על העובדה שכל עוד יש מהגרים 'ירוקים' ניתן להוריד את שכר העבודה (כי זה שכרגע הגיע לנמל מוכן לעבוד כפול תמורת חצי משכורת).

'שיבואו, יעבדו ויעופו מפה' חושבים חלק מהמעסיקים, אלו שמתפרנסים מגידול של מוצרי חקלאות בסיסיים ליצוא, חיטה למשל, וכך הם יושבים במוקדי הכוח הכלכלי.

'שיבואו, יתחתנו וישתקעו כאן' חושבים חלק מאנשי הציבור, אלו שרוצים אלקטוראט חדש שיכניס אותם למוקדי הכוח הפוליטי.

והנה לנו קונפליקט בלתי פתור. שני הצדדים רוצים 'לקדם את האומה' ו'לפתח את הכלכלה' ו'להביא שגשוג וצמיחה and justice for all (בספרדית זה נשמע לא פחות טוב).

השאלה היא לא האם צמיחה אלא איזו. לא שגשוג אלא איך. לא קידמה אלא לטובת מי.

אם היינו מדברים על התקופה שקדמה לסן-מרטין ובוליבר, כלומר על הממלכה הספרדית, שאלה כזו לא היתה נשאלת. כי התשובה עליה ברורה: צמיחה? שגשוג? קידמה? בטח ובוודאי אבל רק להידאלגוס (הפיאודלים של אז), האצולה.

אלא שבמאה ה-19 ארגנטינה היא רפובליקה. בלי בננות עדיין. ממש רפובליקה. עם חוקה מפוארת שנכנסה לתוקף ב-1853 וממשל פדרלי ובחירות במועדן וכן הלאה. אמנם לא לכולם (בוודאי שלאף אחת מכולן) אין זכות בחירה, ובכל זאת.

אז איך מתנהל הקונפליקט? באופן עקיף. הנה למשל המפלגה הסוציאליסטית בארגנטינה, מפלגה מכובדת עם אנשים מאד רציניים, שכל הויכוח שלהם עם השמרנים הוא על שאלה אחת בלבד: כיצד יש לחלק את העושר הנוצר ממכירת חומרי גלם לאירופה המתועשת (בעיקר לאנגליה אבל לא רק)?

השמרנים אומרים 'כמה שפחות לפועלים' (שממילא אמורים לבוא לעבוד בעונת הקציר ולשוב לאירופה) ואילו הסוציאליסטים אומרים 'כמה שיותר לפועלים' (שממילא אמורים לבוא לעבוד בעונת הקציר ולשוב לאירופה).

מישהו מתחיל להריח את הריח של שמעון פרס?

'התקלה' מצידם של השמרנים ושל הסוציאליסטים היא שיותר ויותר מהגרים משתקעים בארגנטינה דווקא. הם מתחתנים ומתרחשת התקלה: באים ילדים לעולם והם כמו הורים רבים בעולמנו משום מה רוצים למקסם את סיכויי ההצלחה של ילדיהם ולכן הם מעוניינים גם במערכת חינוך וגם בשירותי בריאות ואם אפשר קצת בטחון ברחובות ואפילו מדרכות עוד יותר טוב ואם כבר התכנסנו כאן בעיר הגדולה אז למה לא תיאטרון ורכבת תחתית ועיתונים וכל אלו דורשים כמובן שחקנים ובמאים ובנאים וטכנאים ומהנדסים והמעמד השלישי הוא הכל כבר אמרנו?

אז הנה שוב פעם. כל הציבור החדש הזה לא יכול לראות לא בסוציאליסטים ובוודאי שלא בשמרנים כתובת למימוש שאיפותיהם האנושיות-הטבעיות: ודאות ומשמעות.

וכך עולה וצומח כח פוליטי שלישי, 'האיחוד האזרחי הרדיקלי'. הוא לא כך מאוחד ובוודאי לא רדיקלי אבל לגמרי אזרחי, ובזכות מנהיגו זוכים כל הגברים בארגנטינה לזכות הצבעה ב-1912 והכוח הפוליטי הזה מושך את ארגנטינה לפתח תעשייה וענפי משק אחרים לצד ייצוא החיטה.

וזאת למרות שמנהיג המפלגה הסוציאליסטית מסביר לכל מי שרוצה לשמוע שבארגנטינה 'טבעי' שייצרו חיטה כפי שבמנצ'סטר 'טבעי' שייצרו בדים כפי שבדרום ארה"ב או בעמק הנילוס 'טבעי' שייצרו כותנה כי 'אדם סמית' – ככה הוא מסביר, כי הוא משכיל, קורא ספרים, מריחים את שמעון פרס? – 'דיבר על חלוקת עבודה עולמית'.

הסוציאליסט הזה, חואן ברנרדינו חוסטו שמו, לועג לאלו שמציעים לפתח תעשיית שקים (!!) בטיעון המבריק (והנכון מדעית) לפיו 'גרעין החיטה הוא האריזה הטובה ביותר לקמח' (אותו אומרים יזמי השקים להכניס לתוך השקים. ערך מוסף קוראים לזה בכלכלית).

אחר כך באה מלחמת העולם הראשונה, סגרה את היצוא והיבוא, ולפתע הסתבר ש-8 מליון הארגנטינים שמפה לשם כבר התאספו בה, מסוגלים גם לייצר מוצרי תעשייה, גם לגדל חיטה, גם לגדל ילדים וגם להתנהג באופן דמוקרטי.

אחר כך באו שנות ה-20' והמצב רק הלך והשתפר. אבל אז בא השפל של 1929, ובספטמבר 1930 ביצעו הגנרלים של אז הפיכה צבאית, וכל השאר היסטוריה שיש לספר בהזדמנות אחרת.

ד.      כיצד באו המחלוקות האלו לידי ביטוי בדמוקרטיות חוקתיות: ארה"ב כמשל

דווקא בשל העובדה שהסיפור האמריקני מוכר יותר ארוך יותר ודמוקרטי יותר מזה של השכנה הרחוקה בדרום אמריקה, דומה שאין צורך להרחיב ולהסביר.

תולדות ארה"ב הן תולדות המאבק על פרשנות החוקה, ולא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שמה שאמר לפני עשרים שנה בערך הנשיא קלינטון ('זו הכלכלה טמבל') היה נכון וממשיך להיות נכון מ-1776 ועד ימינו.

והנה לנו החיבור הזה שבין הערכים הנשגבים של החוקה, ועוד יותר של הכרזת העצמאות, לבין הקונפליקטים המעמדיים שיצרו בין השאר את מלחמת האזרחים, את תקופת השיקום, את 'השווים אך הנפרדים', את 'חוק שרמן', את הויכוח על בסיס המטבע, את הרפורמות הכאילו-פרוגרסיביות אבל הלמעשה שמרניות של תדי רוזוולט (מס הכנסה, פדרל ריזרב), את המדיניות הכאילו שמרנית אבל הלמעשה פרוגרסיבית של הנשיא ווילסון, ומכאן לשנות העשרים ולשפל ולניו דיל ולאייק ולקנדי ולטריקי דיק ולאיש הבוטנים ולשחקן הקולנוע ובוש האב והבן ורוח הקודש וכן הלאה.

אפשר להסתפק בדוגמא אחת אולי לא מספיק מוכרת ובוודאי אקטואלית ובלי ספק מדגימה היטב את האופן בו ניתן לשבש תהליך של דמוקרטיזציה באמצעים דמוקרטיים לעילא. וכמובן שמיותר להתייחס לדוגמאות של שימוש באלימות – רצח קנדי, רצח לותר, רצח קנדי – כדי לשבש את הדמוקרטיה. זה מובן מאליו.

הדוגמא היא של 'חוק שרמן' מ-1890, שמוכר גם בשם 'חוק אנטי-טראסט' שפירושו חוק נגד מונופולים. רוח החוק ותכניו ברורים למדי. החוק התקבל אחרי כרבע מאה במהלכה עשו אדירי הכלכלה האמריקנית כבשלהם בכל תחום. האמריקנים אינם סוציאליסטים חלילה, למרות שמפלגה סוציאליסטית ואיגודי עובדים התקיימו בארה"ב כבר באותה תקופה.

לא. מה שהדאיג את האמריקני הממוצע היה שאותם אדירי כלכלה יוצרים מונופולים שפוגעים בחלום האמריקני, בדרך האמריקנית, באתוס האמריקני, לפיו כל אחד יצליח ובלבד שהוא 'יעבוד קשה, יהיה הגון ויסייע לשכנו'.

המונופולים (נפט, רכבות, פחם וכן הלאה) פגעו בעקרונות הללו הידועים גם בשם 'הדמוקרטיה הג'פרסונית', משהו בסגנון של איש תחת גפנו ותחת תאנתו ונפגשים לתפילה בפאריש הקטן שבצומת.

בא 'המחוקק' וחוקק את 'חוק שרמן' שנועד לבלום את המונופולים הללו, ובמקרה הצורך ממש לפרק אותם.

ומה היה השימוש הראשון של 'חוק שרמן'? טעיתם. לא נגד אחד המונופולים אלא נגד.... איגוד עובדים. ובאיזו עילה? שהואיל ובחוק מופיע  המושג 'קומבינציה' כגורם העלול לפגוע בפעולה הכלכלית, והואיל ואיגוד עובדים מהווה 'קומבינציה' כזו, הרי שהוא פסול.

סיכום ביניים לפני שנודדים מארגנטינה וארה"ב לארץ הקודש: התיזה היא, שוב, שדמוקרטיה היא פרוצדורה לניהול קונפליקטים שתמיד יהיו, ושגורמים שנהנים מעמדות כוח בעל ערך חומרי, רוחני או גם וגם, יעשו הכל – קודם כל במסגרת כללי המשחק – על מנת לפגוע בתהליך הדמוקרטיזציה.

ה.     הפרוייקט הגדול של משה דיין, שמעון פרס ובנימין נתניהו: שיבוש הדמוקרטיזציה הישראלית בדרך כלל או כמעט תמיד במסגרת כללי המשחק אבל על ידי עיוותם ומתיחתם את הקצה או אל האבסורד או אל העיוות

את התיזה כתבתי בכותרת של הפרק הזה. לכאורה הכל אמור להיות ברור, אבל רק לכאורה. כי למרות שאנחנו כבר אחרי 2500 מלים, אין ברירה אלא לעבור לשלב ההוכחות.

משה דיין ושמעון פרס שייכים שניהם לדור שנולד אל תוך הישוב וגדל בתקופת המדינה. וכן, אני יודע ששמעון פרס לא נולד בארץ. אין לכך שום חשיבות מבחינת הטיעון. כן, גם רבין וכמובן אלון ולפניהם משה שרת. עליהם לא אדבר גם לא על בן גוריון. או על אשכול.

רק דבר אחד יש לומר על דור המייסדים: הם לא האמינו שהציונות תצליח כל כך. וגם אחרי שראו שהמדינה קמה ועומדת באתגר הבטחוני של 1948 ומצליחה איך שהוא לצלוח את האתגר הכלכלי-תשתיתי-חברתי ('בניין אומה') בשנות ה-50' וה-60', גם אז הם הביטו בחשדנות (אוהדת) במפעל חייהם.

די להקשיב לראיון שנתן בן גוריון לתכנית מוקד בשנת 1970 נדמה לי, או להקשיב טוב לבדיחות המתוחכמות של אשכול ('שתיגמר כבר הציונות הזו ונוכל לחזור הביתה'), כדי להבין מה זו הדאגה והחששות שאולי כל מה שיש כאן לא יחזיק מעמד. איך נהג לומר דב"ג? 'עדיין אין כאן מדינה' או משהו כזה, כי הוא חווה את הבליץ בלונדון וראה מה זה חוסן לאומי ומה זה איפוק אזרחי ואיך נראית ממלכתיות ראוייה לשמה.

לא נכנס כרגע לדיון בפסיכולוגיה של דב"ג. אניטה שפירא אמרה עליו שהוא היה חששן ודואג ופסימי, וכנראה שהיא צודקת, אבל אשכול שלא היה מר נפש וקוטר כמו דב"ג, דיבר באופן דומה על החששות שלו מהבית השלישי.

אלון ורבין פשוט המשיכו את הדרך. טוב יותר, פחות טוב, עם מעוף, בלי מעוף, עם כריזמה בלי כריזמה, עם מעט מאובנות מחשבתית לא פעם, אולי. מה שמסביר את התלהבותו של רבין מארה"ב אחרי שחזר מכמה שנות שיגרור בוושינגטון. מה שמסביר את סלידתו מהמפלגה, לא רק כי לפרס היה בה מעמד טוב שרק הלך והתחזק.

כי רבין, שלא לדבר על החנון אלון, לרגע אחד לא כפר בכללי המשחק. המפלגה משעממת אותו? זה מה יש. הפוליטיקה דורשת קואליציות? זה מה יש. עבודת הממשלה דורשת ישיבות אינסופיות? אלו החיים. אין קיצורי דרכים בשאלות מדינה ובטחון? אין קיצורי דרכים. ומה עומד מעל מה? האמת הפוליטית כפופה תמיד לאמת הציונית.

על 'פנקס שירות' כולם שמעו. אין צורך לחזור על המשפט המהולל באמצעותו סיכם רבין את מהותו של פרס ('חתרן בלתי נלאה'). כי מה שחשוב זה עצם קיומו. הנה עומד ראש ממשלה של מפלגה שהובסה לפני שנתיים, הוא עצמו בקושי בן 57, ילד במונחים פוליטיים (נכון שאלון ימות בגיל 61 אבל פרס הפליג אל תוך המאה ה-21), ובמקום לשקול מלים ולחשוב איך הוא חוזר למרכז הבמה הוא מפרסם ספר שכל כולו 'הרמה להנחתה' עבור הליכוד, ולכן התאבדות פוליטית מבחינתו.

כי בשביל רבין, האמת הציונית-ישראלית עומדת תמיד מעל לכל שיקול פוליטי-פרסונלי כזה או אחר. היפוכו של דבר אצל פרס ואביו הרוחני דיין.

ולא, לא שהשיקול שלהם הוא 'פרסונלי' במובן הצר והרדוד של המלה. לא מדובר בפוליטיקאים מהסוג הרווח בדרום אמריקה, במקסיקו למשל, שם עצם הכניסה למעגל הגבוה של מקבלי ההחלטות פירושו קודם כל כמה עשרות מליוני דולר בבנק בשוויץ.

דיין שדד פה ושם חפצי ארכיאולוגיה, לא כבוד גדול אבל גם לא משהו להשוותו להון שצבר שר האוצר הקודם של ארגנטינה שאת 30 מליון הדולר שלו החזיק בשוויץ ולא הבין מדוע עיתונאים מציקים לו בשאלה האם בכך הוא משדר חוסר אמון במערכת בראשה הוא עומד.

לא. אצל דיין ופרס מדובר בפרוייקט עמוק בהרבה. 'שמרני' במובן המקורי של המלה: שימור המצב הקיים או לפחות נקיטת כל צעד שמטרתו לשבש את תהליך בניין האומה שהתקיים כאן מלכתחילה באופן מאד בעייתי (בהנתן מקורם של היהודים שבאו לכאן: 70 שפות, 100 ארצות וגם בינם לבין עצמם מגוונים עד כדי כאב ראש: יהודי מצנעא יהודי מעדן יהודי מהרי האטלס יהודי מקזבלנקה לכאורה כולם 'מזרחיים' כמו היהודי מבגדד שהיה בדרך כלל משכיל יותר מיהודי 'אשכנזי' מעיירה בגליצייה).

מה ניסו לעשות בוני האומה, דב"ג, שרת, אשכול וממשיכי דרכם אלון ורבין ורבים אחרים? לממש את שלושת העקרונות הנזכרים מ1789 על המקרה היהודי: שוויון, חירות, אחווה.

אוטופיה ללא ספק. בשני המובנים. האחד – במובן הסיכוי למימושו בהנתן תנאי הפתיחה של ישראל. השני – במובן המחיר המתלווה ליומרה. אפילו אלון לא היה מלאך אלא אדם, אמנם מעל לממוצע, ובכל זאת, אדם. 60% מים וכל השאר היסטוריה.

אבל דבר אחד זה להיכשל בדרך לקידום האוטופיה הזו – שוויון חירות אחווה של 'מזרחים' ו'אשכנזים' (ועוד לא אמרנו כלום על הערבים) – דבר אחר זה להכשיל אותה.

כי במציאות בה רוב המערכת מגוייסת לטובת האוטופייה הזו, הכישלון הוא למופת, ולפעמים הוא אפילו 'אי-כשלון' (ותודה לבובר). נתוני הכלכלה מלמדים על כך. ורמת ההשכלה שעלתה פלאים (גם בקרב הערבים). והצמיחה הכלכלית. וההצלחה של צה"ל להיות גם צבא סביר וגם כור היתוך משמעותי.

ועדיין, ברור, ולנצח, הפצעים והכאבים והעלבונות וההאשמות וההתנשאות וההתבטלות, הכל נכון, מתערבב היטב ב-60% מים.

ובכל זאת, הצלחות. ובאחד השלבים המשמעותיים ביותר של ההצלחה הזו, 1965, מייסדים דיין ופרס מפלגת מרכז חדשנית, הבנוייה על תדמיות, האיש עם הרטייה, האיש עם הרעמה, האיש עם המדע.

לא 'חירות' אחראית על 'הרביזיה' של 1965, אלא 'בשר מבשרה' כביכול של אנשי תנועת העבודה. תוצאות הבחירות – 10 לרפ"י ו-45 למערך הזוגי (מפאי ואחה"ע) -  לא בילבלו לרגע את דיין ופרס. מיום הקמת הממשלה החדשה (ינואר 1966) ועל רקע המיתון היזום שיצא משליטה במידה מסויימת, הלכו השניים – ובן גוריון גם כן – והכפישו את ממשלת אשכול בכל זירה ובכל שפה.

כן, הסיבה הנסתרת החצי גלויה היתה ההסכם שחתם אשכול בשם ממשלת ישראל ב-10 במרץ 1965 עם ארה"ב, 'מזכר ההבנות', שיסד למעשה גם את העמימות הגרעינית של ישראל וגם את 'היחסים המיוחדים' בין  שתי המדינות.

מבחינת פרס את דיין ההסכם הזה היה בגידה בזכותה של ישראל לריבונות בטחונית, "אוריינטציה על עצמנו" כפי שכינו זאת במהלך טיפוסי של גניבת דעת, כאילו שאי פעם מדינה שמתחילה באילת ומסתיימת במטולה יכולה להיות לגמרי 'עצמאית' וזה עוד לפני שהזכרנו את 'המלחמה הקרה' ואת השכנים הנפלאים, נאצר בראשם.

גניבת הדעת הזו לא עצרה בשאלות גרעין, בטחון ומדינאות, אלא המשיכה לאורך כל הדרך. 'מפלגת המדע' כונתה רפ"י, ומי שלא חשב עדיין על פרס ועל הננו-טכנולוגיה, חמישים שנה מאוחר יותר, מוזמן להתחיל לעשות חיבורים.

על נפלאות פרס כתבתי מאמר נפרד ובו פירוט של צעדים כאלו ואחרים שהוא אחראי להם, החל ברעיון למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ניסוי גרעיני (שעל הדרך יבטל את העמימות וגם את היחסים המיוחדים עם ארה"ב), עבור בחבלה שיטתית במהלכים של רבין-אלון מול קסינג'ר וסאדאת להגיע להסדר הביניים בספטמבר 1975, ההקפדה לקיים בחירות ב1976 בגדה כדי להבטיח את התחזקותו של אשף, סיוע ישיר ממשרד הבטחון למתנחלים שרצו להתנחל בנקודות שהממשלה – פרס שותף בכיר בה אם זה לא ברור – התנגדה להן.

ואחרי זה ההתנגדות להפצצת הכור, ותכנית הייצוב שייבשה את מדינת הרווחה (את התוצאות אנחנו ממשיכים לראות גם היום), הסכם לונדון שנועד להוציא את חוסיין מהמשוואה תוך הולכתו שולל, ומעל לכל – התעלול של אוסלו: מה שהצליחו גולדה וחוסיין ושרון לעשות לערפאת (להרחיקו עד לתוניס) ביטלו שמעון פרס ויוסי ביילין והביאו את רב המרצחים הזה, תלמידו של המופתי, ישירות למוקטעה  ברמאללה.

הכל על פי הספר, שום דבר לא מחץ לכללים, פעם כאיש המדע (1965), פעם כנץ בטחוני (1975) פעם כאיש זהיר (1981) פעם כנפוליאון כלכלי (1985) ופעם כנביא השלום והמזרח התיכון החדש (1993).

ומה יוצא להם מזה, ויסלח לי דיין שלא הקדשתי לו מספיק זמן, אבל הוא בוודאי יכול להיות גאה בתלמידו שעלה עליו, כי על פרס אפילו אי אפשר לומר שהוא מושחת, רודף שמלות וכדומה. אדרבא, איש ספר פרס, איש ספר.

מה יוצא להם מזה. ראשית, וכאמור, תולדות הדמוקרטיה הן תולדות המאבק בין כוחות שמרנים לכוחות פרוגרסיבים. דיין את פרס שמרנים במובן המקורי של המלה, לא כמושג גנאי או כקללה אלא פשוטו כמשמעו. דיין לא האמין שניתן להגיע להבנה עם הערבים (נאום נחל עוז 1956), פרס הציע ב-1975 "להתחפר עד שנת 2000". שמרנות. זה אלף.

ושנית, אווירה שמרנית במובן של אנטי-פרוגרסיבית, נחוצה לצורך צמיחתם של פוליטיקאים מזן מסויים. כמו נתניהו למשל. נתניהו אמן הרטוריקה, עולה בשתי דרגות אפילו על פרס, לא יכול היה להגיע לשום מקום באווירה פרוגרסיבית כפי שהיתה כאן בצורה כזו או אחרת עד 1977.

על פרס אמר מי שאמר 'פישפש שעלה למעלה', ביטוי גנאי שבהחלט לא הוסיף כבוד גם למי שאמר אותו ובוודאי לא לפרס, אבל בהחלט משקף את מה שנראה כפער בין הדרך השמרנית של פרס,שמרנות בנוצות של 'מדע' ו'עצמאות בטחונית', לבין דרך המלך של אותה תקופה: בניין האומה בהנהגתם של אשכול, ספיר, גלילי, אלון (כולם 60% מים כמובן, אף אחד לא מלאך).

מי יגיד היום על נתניהו שהוא פשפש שעלה למעלה? להפך. הוא בחיר השיטה, בכיר השיטה, שיטה שהוא לא המציא אבל שכלל ללא ספק. כמו דיין הוא לא מאמין שניתן לשנות את המציאות המדינית, כמו פרס הוא מדבר גבוהה גבוהה על מדע וקידמה, כמו פרס הוא מייבש את השירותים הציבוריים, מהלך שמשמעותו לא 'רק' כלכלית, והנה אנו סוגרים מעגל, לא 'סתם' פוגע בודאויות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם, אלא מייצרות אצלו משמעות לפיה כל העולם תחרות אלימה, וכולם נגד כולם, עולם של 'הם מפחדים'.

מגבלות הפוסט-מודרניזם בעידן הקורונה : שוב אני מתפלמס עם ידידי גרשון הכהן

גרשון הכהן הוא בעיני אחד האנשים החכמים ביותר שפגשתי בשנים האחרונות. היכרותנו מתחילה במפגש בצפון רמת הגולן, אי אז בקיץ 2016, כמה חודשים אחרי שספרי על יגאל אלון ראה אור, ועדיין אפשר היה לעניין לפחות פירורים מהציבור במה שכתוב שם (התראיינתי ברדיו, בטלוויזיה, הרציתי כאן ושם ופה ובגולן כאמור).

את גרשון לא הכרתי אז. אני חלש באקטואליה וזה לא כבוד גדול אני רק מציין עובדה. הוא ישב בקהל ושמע את פרופ' יוסי גולדשטיין מספר על תפיסתו המדינית של לוי אשכול, לגבי הגולן ובכלל, דברים הפוכים ממה שאותו יוסי גולדשטיין כתב בביוגרפיה שהוא עצמו כתב על אשכול ושראתה אור ב2003 (גולדשטיין2003 כתב שאשכול הסתייג מהחזרת שטחים סתמית, גולדשטיין2016 אמר שהצוואה של אשכול היא נסיגה מכל השטחים).

גרשון ככל הנראה הסיק שהואיל ויש לי 'פרצוף מערך' הרי שכשיגיע תורי לדבר על אלון ומדיניות חוץ ובטחון ורמת הגולן, אלך בעיקבות פרופ' גולדשטיין ואהפוך את אלון לשלוםעכשווניק פינת יוסי ביילין.

ואיך אני יודע שהוא כנראה הסיק את מה שכתבתי? כי עוד לא הספקתי להתחיל למלמל את ההתנצלויות המגומגמות עימן אני פותח כמעט כל הרצאה, הוא כבר מתח עלי ביקורת במלים 'אתה מחמיץ את העיקר לגבי אלון'.

אמרתי לו 'סליחה חבר, עוד לא התחלתי לדבר, תנוח דעתך, תראה שהכל בסוף או באמצע אפילו מסתדר. אין לי עניין אישי עם אלון, לא הייתי איתו בפלמח וגם לא בחטיבת הבנים של הקבוץ המאוחד, אני סתם היסטוריון שאוהב לקרוא וחושב שיש דבר כזה אמת'.

גרשון נרגע, ויותר מזה. ככל שהתקדמתי בהרצאה, ראיתי איך השמן זורם לו בעצמות. מאז אנחנו חברים, עד כמה שגברים מסוגלים להיות חברים ועד כמה שאנשים עסוקים כמו גרשון מסוגלים להיות חברים. אבל חברים זה חברים ומי שיודע במה מדובר לא צריך הסבר ומי שלא יודע לא יעזור לו שום הסבר.

מאז 2016 יצא לי לפגוש את גרשון לא פעם ולא פעמיים, גג שלוש, אבל פעם בשבועיים בערך אני זוכה לקרוא מאמרון שלו המתפרסם בכתב העת המקוון של מרכז בגין-סאדאת. המאמר הטרי ביותר שלו מופיע כאן, והוא קצר בהרבה ממה שאני הולך לומר עליו.

כי מה שכתב הפעם גרשון פשוט מרתיח. כבר יצא לי להתפלמס איתו בכתב, ובאופן מוזר מאמר שכתבתי בבלוג שלי אודות ויכוח שיש לגרשון עם דב תמרי, חפשו בבלוג שלי, זכה לכמעט 1000 כניסות. די מדהים. ולא, אני לא חושב שאלף אנשים קראו את 7000 המלים שיש במאמר הזה, אבל אולי קצת קרא קצת ובימינו גם קצת זה משהו, הגם שקצת.

גרשון ידידי, אני בטוח שדברי אלו יגיעו אליך (אני עצמי אדאג לכך...) ואני מתנצל מראש על מה שאתה תמיד אומר לי שאין להתנצל עליו כי זה ויכוח לשם שמיים. ובכל זאת אני מתנצל מראש.

כי מה שכתבת הפעם על מגבלות המודרניות ומשבר הקורונה, מקומם. אינני מאחל לא לך ולא לאף אחד אחר, כולל א.נשים שאני מתעב באופן עמוק מקיף מנומק וחריף, להידבק בוירוס הזה (או בכל וירוס אחר). אבל אם חלילה זה יקרה לך גרשון, אין לי שמץ של ספק שאתה תלך לקבל עזרה מהמודרנה, ולא מהפוסט-מודרנה.

כי יש לך חשבון ארוך עם המודרנה, ולי עם הפוסט-מודרנה, ומן הסתם נמשיך לא להסכים. אני איתך בכל אופן כשמדובר על תהליך התיישבותי היסטורי שצדדיו המדיניים והבטחוניים תפלים למהותו הציונית. תן לי רגע לתרגם את מה שכתבתי לעברית פשוטה יותר: אני כמוך מוכן להיות פוסט מודרניסט כשזה נוגע לשאלות של ברירת נסיגה כדי שהחברים של שלוםעכשיו באירופה יתנו להם צ'אפחות (האנשים האלו לא נותנים צ'אפחות כי צ'אפחות זה של פרימיטיבים, אבל משהו הם בכל זאת יודעים לעשות כדי להביע שביעות רצון, אולי פרס נובל לשלום במקום צ'אפחה, אני לא יודע).

או במלים אחרות כי אולי זה לא ברור: אין לי בעיה עם המשך המצב הקיים, לא מלחמה ולא שלום, לא סיפוח ולא דג מלוח, לא קו ולא ירוק, כי החלופה גרועה פי כמה (נסיגה לקו הירוק היא מתכון בטוח לטבח המוני בפלסטינים לאחר שיהרגו 5000 תל אביבים ולמי שאומר לי 'איך אתה יודע' אומר לו ו'איך אתה יודע שלא' וכבר לימדונו אבותינו על 'ברי ושמא' שזה בחילאווירית 'אם יש ספק אז אין ספק').

עד כאן אני איתך בפוסט מודרניזם. אבל כשזה מגיע למדע ולבריאות, לא בעזרת השם ולא צניעות אנושית לנוכח מעשה בראשית ושאר פיטפוטי גואה פינת שנטי שנטי. אפס סובלנות לפוסט מודרניזם. ולא בגלל שהמדע יודע הכל ולא בגלל שאם כולנו נמלמל מכון וייצמן נבריא. להפך. כי אם לא נעשה את זה בוודאי לא נבריא.

המאמר שלך גרשון ידידי, הוא רוח גב לטירוף המקומם והפוגע גם ברגשות של אינספור ישראלים שנמנעים למשל מסתם לצאת לריצה בפרדס, וגם בשכל הישר, הטירוף הזה שאחד הנוסחים שלו, במו אזני שמעתי פעמיים השבוע, משני דוסים, סליחה, אם זה לא ברור, הוא 'בניסן נגאלו בניסן עתידין להגאל'.

גועל נפש. צא ולמד גרשון ידידי על נתוני ההידבקות. הנה שוב כמו בתחומי אבטלה ולימודי ליבה, אחוז הדתיים שנדבקו (ומדביקים!!!!!!!!!!) במחלה הארורה הזו גבוה בערך פי שלוש ממשקלם באוכלוסייה. בעיר בה אני מתגורר, מעקב ההדבקה פשוט וחד: בית כנסת בית כנסת בית כנסת בית כנסת.

אז מה אם אותו אלוהים (שהביא את הקורונה אבל את זה אסור להזכיר) אמר (דרך נביאיו) 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'? אז מה אם הוא ציווה 'ובחרתם בחיים'? אז מה אם הוא ברא אותנו בצלמו, בצלם דמותו - כלומר שכלו - ברא אותנו?

אז מה? אז כלום. הרעבע - איזה בור ועמרץ - אמר שחייבים ללכת למקווה (אצלנו בשכונה יש מקלחות, אגב , אבל מה אני מבין), עוד רעבע אמר 'בעזרת השם', 'בניסן נגאלו בניסן עתידין להגאל' והנה עכשיו בא גרשון הכהן ומזכיר לכולנו להיות צנועים כי מה אנו ומה חיינו, מה אנו ומה דמות עתידנו ואשליותינו.

מיותר גרשון ידידי. מיותר. לו אני עורך BESA אני מוריד את המאמר שלך. לא ימים לפלפולים פילוסופיים ימינו אלו, אלא לשכל ישר. בדיוק כמו שיש לך, ומה שיש לך מספיק לחטיבה שלמה. בידידות.

'מילטון פרידמן שיבח אותי' - קובי דנה על מדיניותו החברתית של נתניהו

מדיניות הפירוק החברתי של נתניהו

תפישתו הכלכלית של נתניהו ושותפיו מייצגת את המציאות הפוסט מודרנית של ימינו, ימי עידן הניאו-ליברליזם הדוגל במדיניות הפירוק החברתי אשר משילה כל קשר בין היחידים, יוצרת חברה מפולגת המנוכרת לנטייה הטבעית האנושית השלובה בקשרים קהילתיים, חברתיים ולאומיים. מעניין כי דווקא נתניהו ותומכיו רואים בעצמם "ציוניים" ופטריוטים גדולים. על פי תפישתם האנטי חברתית הם דווקא ההפך הגמור מכך – חברה אשר יחידיה נזרקים לתוך מרוץ ומאבק התגוששות יומיומי אחד נגד השני על מקורות פרנסתם והצלחתם, אשר מבוססת על משטר כלכלי של ניצול איש את רעהו לצורך הפקת רווחים מהירים ונזילים, היא חברה שבה הקשר הלאומי מתרופף עד לא קיים והערבות ההדדית ורעיון האחריות המשותפת, ערכי יסוד מרכזים ביהדות הבאים לידי ביטוי עוד בספרות חז"ל ("כל ישראל ערבים זה בזה"), כל אלה הולכים ונשחקים.

בעקבות הראיון עם דנה וייס, חדשות סוף השבוע, חדשות 12

קובי דנה, 22/3/2020 

בראיונו של ראש הממשלה (הבלתי נבחר) שלנו בחדשות סוף-השבוע של חדשות 12, ציין בנימין נתניהו פרט חשוב אשר למרבית הישראלים אולי נשמע כאנקדוטה ותו לא, זאת במקרה שכלל הבחינו בו. לרוב, יש להניח, התמסמס פרט זה מתחת לרדאר הציבורי. במהלך הראיון עם דנה וייס, כאשר שאלה על מדיניותה של המדינה מול המשבר החברתי-כלכלי שהולך ומתרקם לו בצל המשבר הרפואי, ציין נתניהו את שמו של אחד מגדולי הכלכלנים של המאה העשרים ומי שנחשב סמן ימני-כלכלי קיצוני, "יש אדם שדיבר עלי טובות ואני מאוד מעריך אותו, מילטון פרידמן, חתן פרס נובל האגדי" ציין נתניהו. בפרט שאולי נראה שולי, בציון שמו של פרידמן כאדם אותו נתניהו מעריך (תוך כדי שהוא מחמיא לעצמו ש"דיבר עלי טובות", עד כמה שזו יכולה להיחשב מחמאה), הציג נתניהו את תפישתו הכלכלית הרדיקלית שאפשר להשוותה לתפישה הליברטריאנית, שבמילים פשוטות אומרת  מינימום (אם בכלל) מעורבות והתערבות של המדינה במשק ובתחום הכלכלי, כאשר משמעותה של מדיניות זו היא מינימום דאגה של המדינה לאזרחיה, או במילים אחרות – התנערות המדינה מאחריותה המוסרית כלפי אזרחיה.

בנימין נתניהו מוביל תפישה רדיקלית זו מאז עלה לשלטון ובאמצעות מדיניות ההפרטה שלו הוא הביא להפרטת הערבות ההדדית וכל קשר בין יחיד לכלל בישראל – כל אדם לעצמו, אדם לאדם זאב. במדינת נתניהו ושותפיו, בניגוד למדיניות האחריות החברתית ברוח חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, רק אדם שיש לו מספיק שכר בכיסו יוכל לרכוש השכלה טובה לילדיו, לתת להם רפואה פרטית איכותית ולא יהיה לו חסר דבר. אדם שאין לו, לא יקבל כלום – כשהוא יהיה חולה לא יהיו מספיק רופאים לטפל בו או שינמק במיון שעות על גבי שעות, ואז כשיעלה כבר למחלקה ייזרק במסדרון עם מינימום התייחסות מצד הצוות הרפואי הקורס של הרפואה הציבורית; אותו אדם לא יוכל להבטיח לילדיו חינוך טוב שיאפשר להם להתקדם בחייהם ואף להשיג ניעות חברתית ולהתעלות למעמד גבוה יותר מזה של הוריהם; הבגדים והאוכל שיצרכו בני משפחתו יהיה פחותים באיכותם מאלו של חבריו בעלי הממון; סביר להניח שדירה לא תהיה לו, והוא יאלץ לשכור דירה כמו מרבית הציבור הישראלי הצעיר בימינו ולשלם דמי שכירות מעבר למידתיות שכרו החודשי.

במשך השנים האחרונות רבים מבקרים את בנימין נתניהו, ויש סיבות טובות לכך. אבל לצערי הסיבה העיקרית לא נשמעת מספיק במיינסטרים התקשורתי - והיא מדיניות ההפרטה הרדיקלית  שמוביל נתניהו כבר יותר משני עשורים מאז שנכנס לחיים הציבוריים שלנו. אין צורך בשחיתויות שלו (שהן פסולות כשלעצמן) ותודעת השליחות הלקויה והמוסר הציבורי הירוד שלו כדי לפסול את נתניהו כאיש ציבור (איש ציבור הוא לא, איש לעצמו ולביתו הוא כן). המדיניות האנטי חברתית שלו היא המפתח לצרות רבות שאת חלקן אנו "זוכים" לראות בשיאו של המשבר בו אנו נמצאים, אשר משתקפות לנו באופן כה בהיר כעת: מדינה המתפרקת מאחריותה לאזרחיה, מדינה אשר מפקירה את אזרחיה (המשלמים מיסים באדיקות וביוקר) מאבדת את זכותה להתקיים. המדינה היא אינה תכלית הכל ולא תכלית בפני עצמה, היא האמצעי הנועד לשרת את האזרחים ולא להפך, כיוון האזרחים הם המדינה.

תפישתו הכלכלית של נתניהו ושותפיו מייצגת את המציאות הפוסט מודרנית של ימינו, ימי עידן הניאו-ליברליזם הדוגל במדיניות הפירוק החברתי אשר משילה כל קשר בין היחידים, יוצרת חברה מפולגת המנוכרת לנטייה הטבעית האנושית השלובה בקשרים קהילתיים, חברתיים ולאומיים. מעניין כי דווקא נתניהו ותומכיו רואים בעצמם "ציוניים" ופטריוטים גדולים. על פי תפישתם האנטי חברתית הם דווקא ההפך הגמור מכך – חברה אשר יחידיה נזרקים לתוך מרוץ ומאבק התגוששות יומיומי אחד נגד השני על מקורות פרנסתם והצלחתם, אשר מבוססת על משטר כלכלי של ניצול איש את רעהו לצורך הפקת רווחים מהירים ונזילים, היא חברה שבה הקשר הלאומי מתרופף עד לא קיים והערבות ההדדית ורעיון האחריות המשותפת, ערכי יסוד מרכזים ביהדות הבאים לידי ביטוי עוד בספרות חז"ל ("כל ישראל ערבים זה בזה"), כל אלה הולכים ונשחקים.

אם נעיין בכתביהם של אבות הזרם הליברלי בציונות (ולאו דווקא באלו של המחנה היריב של הוגי הציונות-הסוציאליסטית), אלו שייתכן ונתניהו ושותפיו רואים בעצמם כממשיכי דרכם, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, נראה כי תפישתם הכלכלית מנוגדת לחלוטין לתפישתם האנטי חברתית הרדיקלית. ז'בוטינסקי ידוע בתפישת חמשת המ"מים שלו בה הדגיש את צורכי היסוד של כל אזרח במדינה מודרנית:

"אני מצייר לעצמי שהדבר, שאנו מכנים בשם 'הצרכים האלמנטאריים' של אדם רגיל – אותו הדבר שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כולל חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, חינוך - האפשרות לחנך את הילדים, בריאות - האפשרות להתרפא, במקרה מחלה. או כפשוטם חמשת הממ"ים: מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג מסוים על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צריכה להיות: כל אדם, המודיע שהוא דורש את 'חמש הממין', צריך לקבל אותן. זהו הראשון משני חוקים 'שלי'. מכאן יש להסיק, שבידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את 'חמש הממין', לכל אותם האזרחים, שידרשו אותן." (מתוך: הגאולה הסוציאלית, כרך רשימות, עמ' 297 – 298).

בחזונו ראה ז'בוטינסקי חברה המבוססת על ערכים סוציאליים ועל סולידריות חברתית ברוח נביאי ישראל, שסמליה העיקריים הם "שבת", "פאה", ו"רעיון היובל". ז'בוטינסקי אימץ את הרעיון הטמון ביסודות אלה, שלפיו מוטלת על המדינה מוטלת החובה לדאוג לפרט ולספק לו את צרכיו היסודיים. הגשמתו של מלוא החזון הציוני תלויה לא רק בהקמתה של מדינת ישראל, אלא ביכולתה לתרום לאנושות במסגרת ערכי מוסר וקדושת אדם.

גם ממשיך דרכו ותלמידו של ז'בוטינסקי, מנחם בגין, מנהיג 'חרות' וממייסדי 'הליכוד', טען דברים זהים בכותבו כי "המדינה בה החרות והצדק צועדים יחדיו, אינה מעבידה את אזרחיה. היא אינה מנשלת אותם משום מקורות פרנסה, גם לא של אמצעי ייצור. בדרך כלל היא סומכת עליהם, על יוזמתם, על תבונתם, על יושרם, על כושר היצירה שלהם. אך היא אינה מפקירה את אזרחיה. היא סומכת אותם. היא דואגת לכך, שכל אזרח ותושב, הכשר לעבודה, יקבלנה; שכל העובד יזכה כפרי עבודתו, בקיום הוגן לו ולבני ביתו; ושכל מי שאינו אשם בביטולו מן העבודה, וכל מי שאינו מסוגל לעבוד, לא יושלך ולא ייפול. זהו הליברליזם האמיתי." והמשיך בגין וכתב: "מהי מדינה מפקירה?... ייתכן ויהיה בה בית נבחרים ובו נושאי דעות שונים, שאינם חוששים להביען. יכול ויהיה בה בית משפט, שאינו תלוי בנושאי השררה, והחרות ממאסר שרירותי תהיה מובטחת לכל. אבל גם ייתכן, שיחיד, שואף שררה, ישתלט עליה ויבטל, אם לא להלכה, הרי למעשה, את כל מה שערב לחרות האדם ולזכויות האזרח. זה אף אפשרי במדינה המפקירה את המוני אזרחיה ותושביה לקיום לא קיום, לרעב, או לבטלה, או לשניהם גם יחד." ((שינויים בעולם, עיתון 'חרות', בתוך: חרות האדם בהשקפתו של מנחם בגין בהוצאת מרכז מורשת בגין, 2014, עמ' 115 – 116).

דווקא בימים אלו, בהם הצורך הסולידרי של מדינה המעורבת בחיי אזרחיה ודואגת לצרכיהם של משלמי המיסים שלה ומשרתי צבא החובה שלה כה דרוש ומחויב המציאות, ראוי להעלות דיון זה לכותרות – תפישתו האנטי חברתית-כלכלית של נתניהו היא אולי הצלחה לבעלי הממון, אבל היא כישלון עבור מרבית האזרחים משלמי המיסים בישראל.

אחד מגדולי הוגי דורנו, פרופ' אליעזר שביד, טען כי ברגע שמארגנים מדינה וחברה שלמה כ"מדינת אזרחיה הפרטיים" בלבד, אין לאותם יחידים בתוכה שום מחויבות או אחראיות של יחיד לזולתו, לכן "מדוע אני צריך ללכת לצבא ולהילחם בשביל מישהו?" המאפיין של ערבות הדדית הוא מאפיין לאומי, של עם מאוחד ושל חברה דמוקרטית מאוחדת. ברגע שמכחישים זאת, יוצרים פירוק של "הרגשות הסולידריות שיש בין בני אדם, זה מה שקרה במדינת ישראל." 

בסופו של דבר זיקה בין אנשים פרטיים היא זו היוצרת את המשמעות של קיום משותף. שביד טוען כי בעוד הנחת היסוד הציונית הייתה ההכרה שהיהודים הם ישות קולקטיבית ולא המון פרטים, בימינו אנו עדים לתהליך מפרק, שאנו מכירים יותר בשם תהליך ההפרטה. "התיאוריה של ההפרטה אומרת שאין 'ישים' קיבוצים כמו עם, זו המצאה דמיונית וזה לא קיים בפועל, היא מניחה כי מה שקיים בפועל זה הרבה אנשים פרטיים המתאגדים ביניהם על בסיס של אינטרסים כלכליים משותפים. ברגע שזו הנחת היסוד שלך – תמה הציונות. (ראיון ושיח ציוני עם פרופ' אליעזר שביד, אשמורת שלישית, כתב-עת ציוני עכשווי, גיליון א' תשס"ה).

יש לקוות שלאחר יציאת החברה הישראלית מהמשבר הרפואי, יעורר המשבר החברתי-כלכלי תנודה פוליטית שתביא להכרה בצורך של התחדשות המדיניות הסוציאל-דמוקרטית שהייתה מאבני היסוד של הקמת מדינת ישראל שללא היא לא בטוח שהייתה שורדת את שנותיה הראשונות מוכות הקשיים והאתגרים הרבים של חברת מהגרים בהתהוות.