ניצנים שלי והדף הקרבי של אבא קובנר

א. 

אני יליד ניצנים. אוהב את המקום מרחוק, למרות פגמיו אותם ידעתי לראות מקרוב. כי אם יש משהו שלימדו אותי הורי ושותפיהם למקום המיוחד הזה, הוא שחובה לראות את הפגמים, אבל חובה גדולה עוד יותר, ואולי בעצם זכות, היא לראות את הטוב, ותמיד, אבל תמיד להעדיף את הטוב.

גדלתי בניצנים, ואני ובנות ובני דורי עם התמונות בחדר ההנצחה, תמונתו של שמוליק נהג המשאית, התמונה של האניה שבתאי לוז'ינסקי, תמונת האוהלים, תמונות מגדלי המים הפגועים. בכל שנה הטקס בניצנים הישנה. כל מבט מערבה נתקל בשרידי 'הקמפ'. באוויר תמיד נשמרה תחושה של סוד כלשהוא. של דברים שאסור לומר ואנשים שאסור לפגוע בהם. האלמנות. היתומים. הזכרונות. 

בתיכון זכינו ברות פלד. רות, מורה נמרצת, חכמה, יפה, אלגנטית, דעתנית, מפאיניקית, באה מהעיר הגדולה. היא נשאה לקובה, איש אהוב ונעים לכשעצמו, שהתאלמן מעט קודם. ידענו שקובה לקח חלק בקרב, אחד משלושה שהצליחו לצאת מהתופת ולחבור לכוחות צה"ל. 

רות פלד לימדה בין השאר 'העם והארץ'. כותרת לא מחייבת לפרקי מורשת.  למדנו בבית הספר האזורי 'שער הנגב', במסגרתו תמיד ראו בנו, בנות ובני ניצנים, אנשי 'פרובינציה' מ"מעמד" נמוך יותר. באחת מהנסיעות חזרה הביתה הטיחה בנו רות היקרה מלים קשות. לקח לנו כמה שניות להבין שלא אנו – אלא הורינו או למעשה קהילת המבוגרים כולה – הם הכתובת, ואנחנו רק השליח או התירוץ. רות זעמה על השתיקה הרועמת בה נקטו חברי ניצנים. שתיקה על העבר. שתיקה על העוול. שתיקה שכל כולה טעות ופחדנות.

למעשה לא היתה פחדנות אלא תסכול: שכן בכל פעם שאנשי ניצנים ניסו להעמיד את הציבור על הטעות והעוול, הם זכו לכתף קרה. כפי שכתב בן-גוריון ביומנו (18.6.1948): "היתה התנהגות בוגדנית של אנשי משק וחיילים ללכת לשבי". אמנם המלה 'ניצנים' לא נזכרת שם אבל עורכי היומן שראה אור רק ב-1982 כתבו במפורש כי "הדברים משקפים את הביקורת בחטיבת 'גבעתי' על מה שאירע בניצנים ובגבעה 69". חודש בדיוק אחרי הקרב, כתב בן-גוריון ביומנו על דרישת משה קול "לחקירה על עזיבת ניצנים", שכן אנשי מפ"ם משמיצים מתיישבי ניצנים".

ב.

דרישתו של קול הצטרפה לדרישת חברי ניצנים שהוגשה אחרי שיבת הלוחמים מהשבי באפריל 49', להקים ועדת חקירה לטיהור שמם וטיהור שם הנופלים. ב-26 במאי 49', במקרה יום השנה להקמת צה"ל, פרסם הרמטכ"ל יעקב דורי את הדברים הבאים: 

"בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והיאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של היאבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של היאבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון". 

בהמשך כתב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם - יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא". 

אלא שדו"ח ועדת החקירה וכל סיפור הקרב תוארו בפירוט רב לא לפני 1963 בספר 'חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי' שכתב אברהם איילון. זה הרקע לסיפור החיילת והטרמפ, המלמד על מגבלות כוחו גם של מסמך רשמי של המדינה, בחתימת ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל, לחלחל לתודעת הציבור. כי דם רע חזק בדרך כלל מלב ישר: מעשה שהיה בערך כך היה - חיילת במדים, בת ניצנים, נשאלה ליעדה על ידי נהג אדיב שאסף אותה לרכבו. כשענתה שהיא נוסעת לניצנים, הוא שאל האם היא בת המקום. כאשר אישרה זאת, עצר את הרכב וביקש ממנה לרדת, שכן הוא איננו מוכן להסיע בוגדים במכוניתו.

ג.

אבל 'האמת' כפי שנהוג לומר, 'היא בתו של הזמן'. ב-1983 השתלבו שני מהלכים שאיפשרו סוף סוף לתקן את העבר. באותה שנה ראיינה טל חומסקי, בת ניצנים, את אבא קובנר לצורך עבודת גמר בתיכון 'שער הנגב'.

על השאלה " מה הייתה הסיבה לפרסום הדף הקרבי" ענה קובנר: "שני החברים שהגיעו למטה, פשוט לא ידעו בדיוק שבאזורים אחרים של המשק התנהל קרב קשה מאוד. הם היו המומים, כשהגיעו למטה ומדבריהם ניתן היה להבין שניצנים נפלה ללא מאבק".

הוא הוסיף כי "באותו נזמן הייתה סכנה איומה שהמוראל יישבר בחזית, בגלל נפילת ניצנים והיינו מוכרחים לפעול מיד לעידוד שאר הלוחמים, שלא יתקבל הרושם שנקודה יכולה להיכנע ללא לוחמה עקשנית ביותר. זו הייתה טעות טרגית לחשוב ולפעול כך למחרת הקרב, אך הסיבה הייתה שהוטעינו, על ידי שרידי הלוחמים שלא ידעו בדיוק על מהלך הקרב ונפילת הנקודה.

על השאלה " כיצד ניסו אנשי החטיבה לכפר על המשגה והעוול שנעשה לאנשי ניצנים" ענה קובנר כי "רק לאחר שובם של אנשי ניצנים והחיילים השבויים ממצרים, נודעה לנו האמת אודות המערכה של ניצנים והטעות שנעשתה על ידינו, אודות הקרב האחרון בניצנים. מפקד החטיבה הסביר בכנס חטיבתי את מה שקרה בניצנים ובזאת ניסה לכפר על הטעות שנעשתה".

על השאלה "האם לדעתך היה מניע פוליטי לפרסום השלילי של הקרב", ענה קובנר כי "זו שטות גדולה במה שנוגע לחטיבה" והעביר את האחריות "לפוליטיקאים ולעיתונאים שהשמיצו והפריזו כל אחד לפי מניעיו". קובנר הדגיש כי הטענה לפיה "החטיבה לא נתנה לניצנים נשק" מסיבות פוליטיות, "נאמר על ידי הפוליטיקאים ולא על ידי אנשי החטיבה".

באותה שנה (1983) הוקמה מחדש חטיבת 'גבעתי', ובכתבה שהכין יעקב אחימאיר, איש הטלוויזיה הממלכתית והיחידה באותה תקופה, שוב חזר הניגון הצורם שהושמע באותו דף קרבי עליו חתם אבא קובנר. לטענת אבידן, דברי שבח שאמר על לוחמי ניצנים הושמטו בכתבה ששודרה, והפעם נהייתה קהילת ניצנים לדמות אחת, לוחמת, מאוחדת, תובענית ונוקבת. הגיע הזמן לתקן את העבר.

משימה בלתי אפשרית לתקן את העבר. בכלל ובפרט בחברה אידיאולוגית כמו זו הישראלית, שבשנות ה-80' (ומאז ועד היום) המירה את האידיאולוגיה בצעקנות רדיקלית מכל סוג שאף פעם לא היתה מנת חלקה של ניצנים, כפי שלא היתה מנת חלקה של מורשת 'הנוער הציוני'. אבידן הגיע לביקור בניצנים בסוף דצמבר 1983, וניסה ליישר את ההדורים.

אך מסיבות השמורות עימו אותן לקח לקבר, קובנר, מנסחו של הדף הקרבי, בחר שלא להגיע. אמנם מפקדה החדש של חטיבת 'גבעתי' הבטיח לשלב בהכשרת החיילים את סיפור הגבורה של ניצנים, כולל הדילמות כמובן, הבטחה שאכן קויימה ומתקיימת עד היום, אך טעם מר נוצר ונותר מהיעדרותו של קובנר.

לא לי הפתרונים לחידת נפשו הסוערת והעמוקה של קובנר. למדתי לשנוא את האיש מגיל צעיר. למזלי התבגרתי ואימצתי מקצוע שנשמת אפו אמורה להיות ההגינות הנשענת על תמונת עבר אמינה, גם – ואולי בעיקר – כשהעבר הזה ממשיך לשמש כנושא חינוכי. עם כל הקושי שלי כבן ניצנים גאה, אין לי אלא להודות שאבא קובנר היה דמות מופת נדירה. 

על דרכו בעולמנו, דרכו הקשה והטראגית, למדתי מספרה המונומנטלי של דינה פורת. ביד אמן היא ציירה את תולדותיו של האיש המופלא הזה, ובין השאר נגעה גם בפרשת ניצנים והדף הקרבי, כשהיא מפנה את תשומת הלב לא לעוול שנגרם בשל פרסום הדף (על כך אין ולא יכול להיות ויכוח), אלא על הימנעותו-בפועל של קובנר מלבקש סליחה ולומר 'טעיתי' עד יום מותו. 

מדוע לא התנצל קובנר? לדעתה של פורת קובנר הסתייג מדיונים ציבוריים בנושאים היסטוריים כבדים כמו אלו שלקח בהם חלק פעיל. לא כי התבייש חלילה, אלא כי חשש או חשד שבני הזמן הזה לא ישכילו לעמוד על מורכבותו של העבר. "פרשת הדף הקרבי" כתבה פורת, "נצטרפה לשורה של פרשיות שבהן האשמה שהאשימו אותו, שלדעתו היתה עוול כלפיו, גרמה לו להסתגר בתוכו ולא לצאת לברר את הדברים".

על דבריה מעוררי המחשבה של פורת, יש להוסיף התבוננות דומה נוספת, זו שהציע עוד לפני פורת מוקי צור, בספרו 'לעכב את הקריעה' שראה אור ב-1998. על פי ניתוחו של צור, אבא קובנר היה ב-1948 "עולה חדש" כמו "רבים מהמגויסים" והוא "הביא עימו את התמונות מימי מלחמת העולם, את דימוי הרצח, את צחנת הגופות, את אכזריות הדילמות". כשהם נושאים בלבם צלקתם של זכרונות קשים, שלוחמים מהוללים כמו יגאל אלון למשל פשוט לא הכירו למרבה מזלם, הוטלה עליהם המשימה הקשה: לשמור על הדרך לתל אביב. 

כפי שסיכם זאת צור, קובנר "חש שגם כאן בארץ יקרה מה שקרה שם: שהמלחמה תעודד את שבירת הרקמות החברתיות. שההגנה לא תוכל להפוך לצה"ל, אלא תהיה פדרציה של צבאות מקומיים ופוליטיים שיתנגשו זה בזה". נפילת ניצנים הביאה את קובנר ל"חשש כי בתבוסתן ונסיגתן של כמה יחידות החזית תפרץ".

זה היה הרקע להופעת 'הדף הקרבי', שהביא את חברי ניצנים לטעון כי "אבידן וקובנר ניהלו מלחמה 'מפלגתית' וכי נתנו יותר עזרה לקיבוצי 'השומר הצעיר'. שוב נפל אבא לאותה אי הבנה מסורתית: על ידי האחרים הוא נתפס כ'מפלגתי', על ידי מפלגתו כפורץ גדר. אנשי ניצנים" סיכם מוקי צור, "הוציאו את האמת על הקרב שניהלו לאור. הפיוס עם אבא קובנר לא נערך".

ד.

25 שנה לאחר שראה אור ספרו של צור, פרסם אורי מילשטיין, איש ממורמר, מלא ארס ותיעוב להנהגה הבטחונית של המדינה באותו הזמן (בקיצור: מפא"י), את ספרו 'הופקרו למוות' ובו טען – כפי שעולה מכותרת הדברים – כי לוחמי ניצנים נפלו קרבן ל"פוליטיקה המזוהמת" כהגדרתו, של אבידן וקובנר "הפוליטרוק". טענות מרחיקות לכת אלו, מוצגות "כחתירה לחקר האמת גם כאשר היא בלתי נעימה" העולה למילשטיין ב"מחיר כבד של החרמה". 

אלא שהעמדת טענות אלו במבחן היסטורי פשוט מלמדת עד כמה מדובר בכל דבר חוץ מאשר "חקר האמת". האם גם את נפילת מסדה, שער הגולן וגוש עציון, רשימה חלקית, יש להגדיר במונחי "הפקרה למוות" ככותרת "מחקרו" של מילשטיין? הפסיבדו-סטוריוסופיה של מילשטיין מסתברת כחסרת שחר עוד יותר ביחס לדיונו של מוקי צור בנושא. תוך שהוא מתמקד במתח האידיאולוגי שבין קובנר למאיר יערי, הראה צור כי בעוד יערי, האישיות המרכזית שהובילה את 'השומר הצעיר' "להאחז במיתוס של רוסיה המנצחת והצודקת", הנה קובנר, "כבר ביער" סירב "לקבל את הדימוי" שכן "הוא הכיר יפה את המשטר הסובייטי, את התביעות האבסולוטיות שלו מנאמניו, את אלימותו ואי-מוסריותו". לא "בולשביזם קומוניסטי" הנחה את קובנר כשכתב את 'הדף הקרבי', ואין זה משכנע, בלשון המעטה, להניח שאם אישיות כלשהיא - אבידן למשל - מעריץ את ברה"מ בשל חלקה במלחמת העולם השנייה (וכמותו היו יהודים רבים שהחזיקו בהערכה זו), הוא יסיק מהערצה זו מסקנות אופרטיביות וטקטיות בשדה קרב ספציפי. באחת - המתיימר להקפיד על 'חתירה אל חקר האמת' לא יכול לצבוע את כל האנשים השייכים ארגונית לאותו מחנה, כאילו היו מקשה אחת וכאילו האידיאולוגיה המופשטת שלהם מכתיבה להם צעדים קונקרטיים.

בעוד את דבריו של מילשטיין יש לדחות על הסף מקצועית ומוסרית גם יחד, לא לי להכריע האם דבריהם של צור ופורת הם בבחינת סוף פסוק. כך או אחרת לא לכל קושיה היסטורית יש תשובה. עם זאת, עוצמתה של הקושיה הזו, הנמשכת ומתמידה גם יותר משבעים שנה מאז שהתרחשה, תובעת גם היום תשובות, ולו חלקיות. 

לפורת אין ספק שקובנר הבין כי הוא טעה בהצגת הדברים אודות ניצנים. הוא עצמו הרי כתב בדף הקרבי כי " עדיין חסר הדו"ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי. לא כל שכן לחרוץ משפט סופי". 

זאת ועוד: קובנר, המח"ט אבידן וקצינים וחיילים נוספים ב'גבעתי', המשיכו לטעון לימים כי היתה נחיצות בדף הקרבי כשלעצמו, בכלל ובפרט בנסיבות הקשות של יוני 1948. לשיטתם, תפקידו של הדף הקרבי עם פרסומו ב-9 ביוני לא היה לסכם את העבר (הטרי), אלא לייצר מחויבות לקראת העתיד (המיידי). 

טענתה של פורת אודות מוכנותו של קובנר להתנצל, נשענת על דברים שמצאה בארכיונו, מהם עולה שהוא הכין עצמו לאפשרות של מפגש בינו לבין חברי ניצנים שכמעט התממש ב-1984. קובנר חשש שהויכוח הציבורי עדיין נתון "בתסבוכת" כפי שתארה זאת פורת, והעדיף להמתין עד ליום הזכרון ב-1985. עד אז "הוא הכין לעצמו מראש נקודות בכתב לקראת המפגש" כתבה פורת, והוסיפה כי "התיקונים הרבים בכת ידו מעידים עד כמה העיקה עליו המחלוקת". 

קובנר כתב הוראות לעצמו, "לא לפתוח בנימה פולמוסית ולא לתאר את המצב אז". "הנקודות שהכין" קובנר, היו אלו:

"1. זהו נושא למחקר היסטורי, לא לעימותים טלוויזיוניים, וזאת משום שאי אפשר להבין את הדברים [אלא] רק על רקע זמנם, והיום השתנו נורמות חברתיות. 2. הדיון מזמן אינו מתמקד במהלכים בחזית הדרום, אלא בהשמצה הנוראה שמשמיצים אנשי ניצנים, לפיה אנשים בשיעור קומתם של דוידזון (הסמח"ט) ואבידן – היו מסוגלים להפקיר אנשים בשל שיקולים מפלגתיים [...]. 3. הדף הקרבי לא נועד לפרסום ציבורי, אלא לחיילי החטיבה [...] הוא בא לעודד במצב קשה, על סף שבירה [...]". הנקודה הרביעית התייחסה לדוידזון שב-1984 הציע "כריעה על הברכיים בבלומפילד" בפני חברי ניצנים, דבר שלא אמר קודם לכן. את החמישית הגדירה פורת כ"מכרעת והמטרידה ביותר: מדוע לא פונו אנשי ניצנים בעוד מועד אם אכן לא היתה תקווה להגן על המקום? מדוע דרשנו זאת מנגבה או מאחרים". 

לדעת פורת רשימת נקודות זו "ביטאה את תחושתו שלא בו האשם שנעשה עוול לאנשי ניצנים, ובכל זאת הוא נאשם, ושאלות שלא הוא צריך לתת עליהן את התשובה, נשארו ללא מענה". 

נציין שוב כי אבידן הגיע לבדו למפגש עם חברי ניצנים בדצמבר 1983, וזו בדיוק היתה הטענה שלו: שגם אם הדף הקרבי נכתב על ידי קובנר, הרי שהוא כמח"ט אחראי בלעדי לתוכן ולעוול. 

מה לעשות וחברי ניצנים לא השתכנעו. קובנר הרי עמד גם עמד מאחורי דבריו בדף הקרבי, וכל נסיון להעביר את האחריות למעלה או הצידה הוא חסר שחר.

ה.

פרשנותה של פורת אינה עולה בקנה אחד עם מידע חשוב נוסף שהיא עצמה מביאה בספרה. ב-1968 נפתח "ברוב עם" מוזיאון יד מרדכי. 

קובנר, משורר, נביא, אמן, ארכיטקט, איש אשכולות, עיצב את המוזיאון על כל היבטיו (מאוחר יותר הוא יעשה זאת עם 'בית התפוצות'). המוזיאון מספר את סיפור גבורת המרד בשואה והמלחמה על עצמאות ישראל. 

"בשער השממה" למשל "מוצגת עלייתן על הקרקע של אחת עשרה הנקודות במוצאי יום הכיפורים של שנת 1946". בקומה העליונה "מוצגת עמידתם של נירים ויד מרדכי, ניצנים וכפר דרום. שניים של 'השומר הצעיר', אחד של הקיבוץ הדתי, ואחד של 'הנוער הציוני'. אחד שהדף את המצרים, שניים שפונו על פי הוראה, ואחד שנכנע והלך בשבי. התצוגה מעבירה מסר לפיו הזרמים שאליהם שייכים הקיבוצים אין להם ולא כלום עם מידת הגבורה שגילו בעמידתם במלחמה, ובקביעה זו יש נסיון לחלות את פניהם של אנשי ניצנים: הנה הם נכללים שווים לאחרים, בדגם החיובי של עמידה עיקשת. גם הטקסט שכתב קובנר מזכיר 'ארבעה קיבוצים צעירים' שעמדו נגד הצבא המצרי". 

אמנם הטקסט היה מליצי מדי, ולדעת פורת הוא בכל מקרה "בטל בששים לעומת שחזור הקרב על יד מרדכי העומד בשטח פתוח ומרשים", אבל ברור לחלוטין, ובניגוד גמור לנקודה הראשונה של קובנר מ-1985, ש"הבירור ההיסטורי" עליו חתום גם קובנר, אפשרי והוא חד וחלק: בניצנים התחולל קרב קשה, קרב עיקש, קרב גבורה. 

ו.

אז מה נותר אם כך בסופו של בירור? ראשית, השאלות עצמן שכך או אחרת תיוותרנה פתוחות, כי אין תשובות קלות לשאלות החיים שהעמידה 'התקופה ההירואית' הזו, 1948-1936, בפני אנשים מן הישוב. אך לצד קביעה קבועה זו, יש להצביע על הפוליטיקה כעל שורש העניין כולו. 

ישנה אירוניה גדולה באטימולוגיה של המלה הישנה הזו... פוליטיקה, עניינה של הפוליס, העיר המבוססת על כללים וחוקים, וחוק ה' זה 'נומוס', מצד אחד היא כאמור 'חוק' ומצד שני נימוס. 'חוק' במובן המופשט פירושו כללים. אבל גם נימוס – שאין לו כללים ברורים כמו שיש לחוק – מבוסס על כללים. 

וכללי הנימוס חייבו את קובנר, כפי שחייבו את אבידן ואחרים, לומר את הדברים הנכונים, גם אם באיחור קל של 20 או 35 או 37 שנים. לא 'רק' כי "אחרי מות" שלושים ושלושה מגינים "קדושים אמור", אלא כי העבר עבר וההווה הווה, ובהווה נאבקים על העתיד והעבר עלול לעוור. 

הפוליטיקה על שני מימדיה – החוק והנימוס – הופיעה מראשית הדרך. קודם כל הבחירה של 'הנוער הציוני' להקפיד ולהשתייך לציונות הכללית, גם כשזו לא היתה כללית כלל אלא עוד מפלגה פוליטית, לאו דווקא חזקה במיוחד. 

סיבת הדברים ברורה: החינוך. הואיל ו'הנוער הציוני' היה קודם כל תנועה חינוכית, אנשיו לא יכלו להרשות לעצמם לוותר על היסודי והראשוני בעקרונותיהם: הנאמנות לכלל ישראל, גם בביצה העכורה של חלוקת המשאבים: הביצה הפוליטית. 

שנית, האופן בו התנהלה הביצה הפוליטית הזו במסגרת התנועה הציונית בכלל ובארץ ישראל בפרט, ועל אחת כמה וכמה במציאות 'הירואית' שכל כולה קושי, סבל, קרבן, יאוש ותקווה שזורים זה בזה.

אין ולא יכולה להיות דרך מדויקת לחלוקת הנטל והעומס. אין ולא יכולה להיות דרך ברורה לעיצובה של רוח של מחויבות במידה שווה. "בתל אביב עכשיו קולנוע" שר שיר מפורסם של תש"ח, "ובחורות בשלל צבעים, ואנו כאן יושבים בלי נוע, ומחבקים את הרובים". על הקושי האובייקטיבי לחלק נטל באופן שוויוני, יש להוסיף את הסובייקטיביות הפוליטית: הגדול חזק, והקטן חלש.

וכך נכתב בעניין זה בדו"ח ועדת החקירה שהוקמה במרץ 1949 לצורך ניקויה של ניצנים מהעוול של הדף הקרבי. בפרק המסקנות נכתב בין השאר כי:

"יש לקבוע בבטחה, כי בהתחשב עם כמות הנשק וסוגיו, אשר נמצאו אז במרחב הדרום, ראויה היתה ניצנים לתגבורת, ואפשרית היתה תגבורת אילולא העובדה שהחטיבה לא היתה השליט היחידי על הנשק שבמרחב ועל הספקתו וחלוקתו. העובדה שב-4 ביוני, על יסוד השתדלותם של גופים ציבוריים, קיבלו הנקודות גלאון וגת נשק כבד ואנטי-טנקי מבלי שניצנים תקבל את אותה התגבורת, היא עדות לנוהג נפסד אשר לפיו הוקצב וחולק באותה התקופה הנשק לנקודות הישוב". 

בפרק ההמלצות נכתב בין השאר כי "יש לגנות את הניסיונות שנעשו להחשיד את הפיקוד החטיבתי בהפליית ניצנים מתוך נימוקים לא צבאיים". זה המקום להזכיר כי טענות דומות נשמעו באותו הזמן על ידי חברי שער-הגולן למשל, והרי מדובר בקיבוץ של 'השומר הצעיר'.

ובכן, היה או לא היה 'נוהג נפסד'? או שמא לא מדובר היה בדבר 'נפסד' אלא בפוליטיקה שמעצם הסובייקטיביות שלה מתקיימת בה אפלייה בכוח, בפועל ולא פעם רק בדימוי? היום בו יתקיים צדק חברתי בסגנון של 'יהא הכל שייך לכל' עדיין רחוק ולדעת האנשים שהקימו את 'הנוער הציוני' ופעלו במסגרתו מדובר במשיחיות תלושה.

ז.

מה נותר? חשבון הדברים, הדיבורים והמעשים. בחשבון הזה כשל קובנר וכשלו רבים אחרים שהכתימו במשך שנים את מורשת קרב ניצנים. כשלון מתמשך זה עמד בבסיס נטייתם של חברי ניצנים וחברי 'הנוער הציוני' לאחוז בעלבון ולהעבירו כמורשת מדור לדור. בחירתו התמוהה של קובנר אולי לא לאטום את ליבו, אך ללא ספק לסכור את פיו, רק הגבירה נטייה זו. 

קובנר נשא בתפקיד ב-1948 וכבעל תפקיד היה עליו לקחת אחריות והוא לא עשה זאת. לכתו לעולמו ב-1987 הותירה טעם מר כמובן, כי התיקון כבר לא יוכל להתממש.

אחרי מותו ביקרו בניצנים הד"ר אלי בן-גל, ההיסטוריון הראשון של 'בית התפוצות' ומהאנשים המקורבים ביותר לאבא קובנר, יחד עם בנו של קובנר, מיכאל. בן-גל העיד כי על ערש דווי ביקש קובנר לבקש סליחה מהאלמנות ומהיתומים, אך שוב, מעט מדי, מאוחר מדי. תרמו ללא ספק מפגשים לבביים כמו זה שהתקיים לפני כמה שנים בעין-השופט, קיבוצו של שמעון אבידן, אך שום דבר לא יוכל לסתום לחלוטין את חלל המרירות.

אבל נאמנים לדרך היהודית לפיה 'תמיד יש מקום לתיקון', ונאמנים למורשת 'הנוער הציוני' של מתינות כלל-יהודית, אפשר סוף סוף לראות את הדברים בשפת ליבם, ולעשות את מה שקובנר לא הצליח: למדוד את ניצנים – אבל גם את קובנר ואת זמנו - במידת העובדות ולא במידת הדימוי המעוות. כל אפשרות אחרת פירושה קבלת דרכו המוטעית של קובנר בעניין ניצנים, והנצחתה.

'התקופה ההירואית': חשבון מוסרי-היסטורי: פרק מתוך ספר שיתפרסם מתי שהוא בעתיד (2000 מלים לכבוד 'הימים הנוראים')

מקובל בקרב היסטוריונים לכנות את השנים 1949-1936 בכינוי 'התקופה ההירואית'. אולי אבל ראוי היה לכנות את השנים שזכו לשם 'התקופה ההרואית' בשם 'השנים הקשות'. מדובר בתריסר השנים שראשיתן ב'מרד הערבי' שפרץ באפריל 1936, וסופן במחצית שנת 1949, עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם ארבע מדינות ערב: מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. אבל ממש באותו הזמן עמלה המדינה הצעירה על קליטתם של מאות אלפי עולים. בשנת 1949 בלבד עלו ארצה כרבע מליון יהודים. מאז הקמתה ועד לעצירת העלייה הגדולה, הוכפלה אוכלוסיית ישראל, תהליך חסר תקדים בתולדות העמים. שנים קשות אם כך, שיהיו שיגידו שנמשכו לפחות עד דור אחד, עד לחתימת השלום עם מצרים ב-1979. אחרים יגידו שממשיך להיות קשה גם כרגע, 40 שנה לאחר מכן. ובכל זאת, ברור שעם כל הקושי האנושי הקיים בכל התקופות, קושי שלא פעם הוא סובייקטיבי ותמיד יחסי, השנים הללו, 1936 עד 1949 שונות ומיוחדות וקשות במיוחד.

אז מדוע בכל זאת 'תקופה הרואית'? כי זו דרכו של עולם, זהו נתיב הנפש האנושית בכלל והיהודית בפרט: לחפש את הטוב ברע, לבכות את העבר הרע, לייחל לעתיד טוב יותר ולהשקיע את המרץ בבניין ההווה. אבל היו אלו שנים איומות. חומרית ורוחנית גם יחד. לפחות בימינו, לפחות בקרב יהודים, אין צורך לפרט או להדגיש את משמעותם של ששת המליונים שניספו בשואה. את הנזק שנגרם לניצולים אי אפשר יהיה לאמוד, וכל פיצוי כספי בטל בששים והוא לעג לרש. די אם נזכיר כי יהודי גרמניה בלבד הותירו מאחוריהם כ-140,000 נכסי נדל"ן. בחישוב מינימליסטי מדובר ברכוש ששוויו היום לפחות כשווי התל"ג הישראלי לשנת 2018. לעומת מיליוני הנפשות וטריליוני הדמים כל שאר האסונות שירדו על עם ישראל ב'תקופה ההרואית' מתגמדים יחסית, אבל רק יחסית. בשנות 'המרד הערבי' נירצחו כ-400 יהודים, פרומיל מהיישוב היהודי בארץ ישראל, שווה ערך ל-8000 ישראלים שירצחו לא עלינו בשלוש השנים הקרובות. סדר גודל של אבידות בנפש עצום פי 10 – אחד למאה! – היה מנת חלקו של היישוב היהודי במהלך מלחמת העצמאות. במונחי ימינו מדובר בעשרות אלפי קרבנות בפרק זמן של כשנה ורבע.

פחות חמורות מהאובדן בנפש וברכוש אך חשובות מאד לכשעצמן, היו המכות המוסריות שניתכו זו אחר זו על ראשו ועל ליבו של העם היהודי. כשניגשו הבריטים לנסות ולהביא לקיצו את הסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים, הם שמעו לראשונה מפי המנהיג הערבי הנחשב ביותר בזמנו – המופתי – את האמת הערבית על זכויותיהם של היהודים ומהותם. לא עם, אלא בני דת, לא בעלי זכות אלא פולשים ומנשלים. כשנשאל המופתי מה יעלה בגורלם של היהודים אילו תוגשם מטרתו – עצמאות מיידית לפלסטין בריבונות ערבית בלבדית – הוא לא דיבר על זכויות שוות וכמובן דרש שיבתם לאירופה של כל היהודים שהגיעו ל'פלסטין' אחרי 1917. 

ניסיונות משונים להצביע על המופתי כעל 'קיצוני' שדעתו לא היתה מקובלת על ידי יריביו 'המתונים' כמו 'הנשאשיבים' ואחרים מגוחכים למדי. אכן, בדיוק כמו בכל זירה פוליטית גם למופתי היו לו יריבים מרים. אבל מנקודת המבט הציונית לא היה שום הבדל בין 'מתון' ל'קיצוני' אלא בדרכים בהם ביטאו אלו או אלו את התנגדותם הגורפת והמוחלטת לתכנית 'הבית הלאומי'. בהמשך הדרך – ובניגוד מוחלט לאגדה שהלכה ותפסה מקום בליבם של יהודים לא מעטים שליבם נחמץ על המחיר ששילמו הפלסטינים על הצלחת הציונות להקים מדינה – ההנהגה הערבית כולה התנגדה נחרצות לעלייתם של יהודים בשלב השני של 'התקופה ההרואית': ימי הרדיפה הנאצית.

על מנת להבין עניין זה יש להביט על הקודקוד הראשי של המשולש הארץ-ישראלי: הבריטים. ממשלת הוד מלכותו העלתה כאמור את תכנית החלוקה של 1937 כאפשרות לפתרון הסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים. בעוד הערבים כאמור דחו את הרעיון על הסף, היהודים – למרות הסתייגויות רבות – קיבלו את התכנית כ'רע במיעוטו'. הפרס שקיבלו הערבים על סרבנותם הגיע מהר מאד: הספר הלבן של מאי 1939, בו נקבע בין השאר כי בחמש השנים הקרובות (1944-1940) יורשו לעלות ארצה 75,000 יהודים (על פי הכללים הדרקוניים שעמדו בבסיס 'הסרטיפיקאטים' המפורסמים, כללים מהם סבלו החלוצים יותר מכל ציבור אחר שכן לא עמד שום הון פרטי שהיה מאפשר להם, על פי כללי המנדט, עלייה ארצה ללא בעיות).

ב-17 במאי 1939, היום בו ראה אור 'הספר הלבן', אף אחד לא ידע בדיוק מה יהיה גורלם של יהודי אירופה (קל וחומר של חלק מיהודי צפון אפריקה שרק בזכות מזל נחסכו מרובם התלאות של יהודי אירופה). גם עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, התמונה לא היתה ברורה אך לא היה ספק שהמצב החמיר והלחץ לעלייה רק גבר. ככל שנקפו הימים, השבועות והחודשים, הלכה והתבררה התמונה האיומה: יהודים רצו לצאת, אף מקום בעולם לא היה מעוניין לקבלם. להוציא מקום אחד: ארץ ישראל. לכשניגשה הנהגת הישוב לממשלה הבריטית לנהוג שלא על פי הכללים הנוקשים ולאפשר את כניסתם המיידית של 75,000 יהודים, סירבו הבריטים לבקשה בטענה שהדבר בא על חשבון הערבים. על שיתוף הפעולה של המופתי עם היטלר לטובת חיסול הבעיה היהודית באירופה אין צורך להוסיף מלה.

על שתי סטירות הלחי הללו – סירובם של הערבים לראות ביהודים עם שווה זכויות, ומדיניותם של הבריטים להעניש את הצד הצודק ולהתחנף ולהתרפס בפני הצד האלים והאנוכי – באו סטירות לחי רבות נוספות: האדישות של ממשלות העולם כולו כמעט, האנטישמיות הגואה במסדרונות הממשל בוושינגטון, השמחה לאיד בה שיתפו פעולה עשרות עמים אירופאים שבעצמם סבלו מנחת ידם הקשה של הנאצים, עם הקלגסים הגרמנים ברדיפה אחר יהודים. אכן כן, היו צדיקים וחסידי אומות עולם. אכן כן, התקיים שיתוף פעולה בין חברי מחתרות למיניהם, יהודים ולא יהודים. אכן כן, שלטון האימים של הנאצים לא עודד את רוח האדם. מנקודת המבט האנושית, הפרטית, קשה להתחשבן עם איכר שסגר דלת בפני פליט יהודי, עם כומר שהפנה גב לאדם שנברא בצלם. לעומת זאת, את החשבון הפוליטי-מוסרי יש לעשות ולשוב ולעשות עד קץ הימים. בארה"ב היו שהאשימו את היהודים בחירחור מלחמה נגד הנאצים, פעולה שמצדיקה את מלחמתם של הנאצים ביהודים. וזו היתה בדיוק טענתו של היטלר כידוע. יהודים לא יכלו ללחוץ על הממשל האמריקני לנקוט פעולות שיפגעו במכונת ההשמדה, על מנת שדעת הקהל לא תאשים את הממשל על כך שהוא 'נלחם מלחמה יהודית' ר"ל. אחרי המלחמה אמרו בריטים בכירים שעכשיו, כשממדי ההשמדה ברורים, הרי שממילא אין תוקף יותר לתביעה הציונית לפתור את השאלה היהודית, מהסיבה הפשוטה שהיא כבר לא קיימת. ידועה עמדת הבריטים כלפי ניצולי השואה במחנות העקורים: לשיטתם המוסרית היתה זו חובתה של כל מדינה ששוחררה מהכיבוש הנאצי לקלוט חזרה את אזרחיה, כולל אזרחיה היהודים כמובן. מבחינה עקרונית לא היה שום הבדל בין אותם בריטים בכירים לבין המופתי ועוזריו: אלו ואלו שללו את זהותם הלאומית-הקיבוצית של היהודים. אלו ואלו ראו ביהודים 'אירופאים' למיניהם.

לצערם של הבריטים – חלקם בכל אופן – היטלר וסייעניו (שבענייני השמדה המונית התייחסו גם התייחסו ליהודים כאל ציבור נפרד בעל זהות משלו), לא הצליחו להשלים את המשימה, וברחבי אירופה המשיך להתקיים ציבור יהודי שזהותו הלאומית רק התחזקה, גם אם בהיקפים קטנים יותר מתוקף הנסיבות. עשרות אלפים בבלגיה ובצרפת למשל, מאות אלפים ברומניה. על פי הנאורות הבריטית יהודי רומניה אמורים היו לא רק להנות משוויון זכויות – תנאי ראשון היה ביטול חוקי הגזע שנקבעו עם פרוץ המלחמה ולא בוטלו גם לאחר כניעת רומניה לברה"מ – אלא אולי לזכות בפיצוי כלשהוא על נזקים חומריים (וגופניים?) מהם סבלו. ברומניה למשל, הואשמו היהודים על ידי רוב שכניהם הלא-יהודים בשיתוף פעולה עם הכובש הסובייטי, שמצידו התייחס לחלק מיהודי רומניה כאל מאגר אינטלקטואלים שיוכל לקדם את האינטרס הקומוניסטי הרעיוני והפוליטי גם יחד. 'אידיוטים שימושיים' מסוגם של אנה פאוקר הוסיפו חטא על פשע כשלצד ביקורתם על 'הבדלנות' היהודית 'הריאקציונית', לעגו לתומכי הציונות על כך שהם 'מעמידים עצמם מול רכבת הקידמה' בשם רעיונות משונים כמו מדינה יהודית בארץ ישראל.

בניגוד לאגדה שהשתרשה בעיקר בקרב יהודים: כשם שרדיפת והשמדת יהודי אירופה לא הביאה לשום שינוי ערכים ממשי לא בצרפת, לא בבלגיה, לא בבריטניה, לא ברומניה וגם לא בגרמניה, כך לא הביאה שואת יהודי אירופה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. כפי שהראה ההיסטוריון דן מכמן, הקשר המובן מאליו כביכול בין שואה לתקומה, לא מובן מאליו, לא הכרחי וגם לא קיים במובן הרווח, המוטעה מיסודו. לא נקיפות מצפון הביאו את 'העולם' להחלטה אלא שורה של מניעים, רובם ככולם קשורים להתחממותה של המלחמה הקרה, ובעיקר רצונם של הסובייטים להפטר מהבריטים ומהיהודים בירייה אחת: יציאת הבריטים תביא להקמתה של מדינה יהודית ומדינה יהודית תביא ליציאת 'האלמנטים הריאקציוניים' (אבל גם 'המהפכנים-הסוטים') מהגוש המזרחי ישירות ל"פלשתינה" (על הדרך ניתן יהיה לשתול בין מאות אלפי העולים לא מעט שפיונים שיקחו חלק במלחמתו של 'שמש העמים' לטובת 'עולם המחר'). התנהלותה של ברה"מ בסוגיית העלייה היהודית אחרי 1948 היא כבר פרשה בפני עצמה.

והנה, דור לאחר התבססותה של מדינת ישראל יצוצו מהחורים 'הפוסט-ציונים' למיניהם, המהדורה המחודשת של הסטאליניזם: העם היהודי הוא המצאה ציונית, היהודים במזה"ת הם חלק מהקומפלוט האימפריאליסטי-הקפיטליסטי, תנועת העבודה היא לכל היותר תנועת דיכוי נגד האידיש, נגד האוריינט, נגד הפמיניזם, נגד הסביבה, נגד ילדי תימן והבלקן ונגד הילידים הפלסטינים כמובן. זו כבר המכה ה-82 בערך, ואחד מביטוייה המביכים ביותר היא זו שהוצגה על ידי 'היסטוריונים-חדשים' שטענו כנגד השימוש של מפא"י ב"זהבם של היהודים" כמו בטרגדיה של 'אקסודוס' על מנת לקדם את "האג'נדה" שלהם. שעל כך כבר נברא הפתגם 'בא לקלל ויצא מברך'... ממה נפשם של 'הנאורים' הללו: עצם העובדה שבן-גוריון 'נאלץ' בקיץ 1947 לעשות שימוש בטרגדיה של 4500 מעפילי 'אקסודוס', שהתרוצצו ברחבי הים התיכון והים הצפוני במשך כמה חודשים, על מנת לעשות רושם על חברי ועדת UNSCOP שבדיוק ביקרו בארץ לטובת חקירתם, מלמדת שהחיבור האוטומטי בין שואה לתקומה אין לו שום בסיס, דבר שעמדו עליו חוקרים ועניין שניתן להתרשם ממנו מקריאה במגילת העצמאות.

את הצידוק לתכנית החלוקה היטיב לנסח חורחה גרסייה גרנדוס, הדיפלומט מגואטמלה שלקח חלק בועדת UNSCOP, שהיא זו שניסחה את תכנית החלוקה של עצרת האו"ם שהתקבלה בנובמבר 1947 ומוכרת כהחלטה 181GA. גרנדוס שסיכם את חוויותיו בספר שראה אור כבר ב-1948, כמעט ולא מזכיר בו את שואת היהודים, ולעומת זאת הוא מעלה על נס את המניעים הלאומיים המתקדמים שאת פריים ראה בארץ בכל פינה מהגליל  שבצפון ועד לרביבים שבדרום. במונחים מופשטים יותר, הרעיון עליו ביסס גרנדוס – וביססו רבים אחרים – את התמיכה במדינה יהודית (Jewish State כפי שזה מופיע במפורש בהחלטת האו"ם, מדינה יהודית לצד מדינה ערבית: Arab State) – היה הרעיון הישן יחסית של זכות ההגדרה העצמית. דיבר עליו וודרו ווילסון ב-1917; דיבר עליו הרצל ב-1897; דיברו עליו ברחבי אירופה לפחות מאז קונגרס וינה ב-1815 ושורשיו בשלום וסטפאליה ב-1648.

למרבה הצער, עקרון זה שהיה מקובל בקרב ערבים כלפי ערבים, לא היה מקובל בקרב ערבים כלפי יהודים. וזו סיבת המלחמה שפרצה ב-30 בנובמבר 1947, שמכל בחינה כמעט היוותה המשך למלחמה שאסרו הערבים כנגד היהודים לפחות מאז 1918. מהבחינות החשובות זו אותה מלחמה שנמשכת עד לרגע זה ממש. כך או אחרת, בשלב בו הצד היהודי ספג מפלה אחר מפלה – וזה היה המצב בארץ לפחות עד תחילת אפריל 1948 – 'העולם' (כלומר ארה"ב בעיקר) החל להסתייג מהאפשרות לממש את עקרון 'ההגדרה העצמית'. טענת הממשל האמריקני היתה שתבוסתם הצפוייה של היהודים תחייב התערבות צבאית אמריקנית דבר שיש למנוע לנוכח המתיחות עם הסובייטים בגרמניה בכלל ובברלין בפרט. כידוע, בסופו של דבר – לא לפני לחץ שהצליח להפעיל חיים וייצמן ולנוכח לחצים הפוכים ממשרד החוץ וממשרד הבטחון שלו – החליט הנשיא טרומן (גם משיקולים אלקטוראליים: 1948 היתה שנת בחירות) להכיר בישראל. כאשר ביוני 1948 הסתבר שהיהודים לא רק שאינם מובסים אלא שהם מצליחים להשתלט על שטחים חשובים, לפתע צץ האו"ם והציע את 'תכנית ברנדוט', שהיתה גרסא מורחבת מעט לתכנית החלוקה של 1937.  

לקראת סיום המלחמה קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה מספר 194 (11 בדצמבר 1948). ההצעה שדיברה על פיוס והניחה הכרה של כל מדינות ערב במדינת ישראל, כללה בתוכה גם סעיף המדבר על 'זכות השיבה' של פליטים, אם בצורה של שיבה פיזית ואם בצורה של פיצויים. הסעיף לא דיבר רק על פליטים פלסטינים כמובן אלא על כל הפליטים, במשתמע גם פליטים יהודים שנאלצו לברוח מבתיהם בארצות ערב בנסיבות המלחמה. לא מיותר לציין שאמנם ההחלטה התקבלה, אבל זאת למרות התנגדות גורפת של הגוש הסובייטי (במוסקבה התאכזבו מהאשלייה שבן גוריון יקים מדינה סוציאליסטית פרו-קומוניסטית) וחשוב מכך: למרות התנגדות מוחלטת מצידן של כל מדינות ערב. פתרון הסכסוך, כולל הפרשנות המרחיבה מבחינתן של 'סעיף זכות השיבה', כרוך היה בדבר האחד שהן לא מוכנות היו לעשות עד אז, ורובן ממשיכות לא לעשות עד עצם היום הזה: להכיר בקיומו של עם יהודי ובזכותו להגדרה עצמית בארץ-ישראל.

אלו אם כן 'מכות מצרים' התודעתיות-רוחניות שעימן נאלץ הציבור היהודי להתמודד בין השנים 1936 ו-1949. אי אפשר להגזים בחשיבותן בכלל, ובפרט שהן באו לצידן של מכות בנפש וברכוש בקנה מידה שקשה מאד לתאר ולהכיל. מנקודת מבט ציונית מובהקת, כל ההתרחשויות בתקופה האיומה הזו היוו הוכחה לפרוגנוזה שראשיתה לכל המאוחר אצל לייב פינסקר ב-1884 (אבטואמנציפציה). במלים אחרות, הציונים לא היו זקוקים לא להיטלר ולא לציניות הבריטית וגם לא לצרות האופק האנוכית של הערבים על מנת להבין שתקומתו היחידה של עם ישראל – כעם, כציבור, ולא רק כפרטים – היא רק ואך ורק ברנסנס לאומי בארץ ישראל.