Moshe Sharet, 15-6-1949

 

 

 

hay países árabes hoy que buscan resolver el problema dentro de los límites establecidos para el Estado de Israel según Resolución 29 de noviembre de 1947. Después de que estos estados hayan hecho todo lo posible para evitar misma; después de haber conspirado de ahogar el Estado de Israel en sangre, y hacer la desaparecer de la

 Tierra. Cuando su plan falló, ahora están tratando de regresar a la misma resolución.

Es como si un hombre que trató de arrancar la raíz del árbol frutal de su vecino, y cuando falló, ahora viene a demandar a algunos de sus frutos

 

igual pasa con el problema de los refugiados árabes. Después del fracaso del complot árabe contra Israel, el fracaso se convierte en una acusación contra Israel. Los que querían destruirnos, los que cayeron en el hoyo que cavaron, y ahora están tratando de responsabilizarnos de ello. Mencionaremos repetidamente que fuimos preparados con fe y sinceridad para establecer el Estado de Israel de acuerdo con la resolución 181, que requería que el 45% de su población fuera árabe al principio. Pero para eso, los árabes tuvieron que aceptar la idea y colaborar, preservando la paz.

 

Pero el pueblo árabe se opuso a la decisión y el resultado fue una gran salida árabe, similar a otras que se han producido en las últimas décadas en otros lugares en el mundo. Lo que nunca ha sucedido es que una población que se ha ido por estos motivos pueda volver a su tierra. Devolver refugiados sin paz con los países vecinos, es un acto de suicidio al Estado de Israel. Ningún otro país en nuestra situación lo aceptaría.

 

Incluso ahora, después de varios meses sin violencia, la paz está todavía muy lejos. La aparición del Estado de Israel en el escenario mundial, la guerra declarada en su contra y la derrota árabe, la salida de las masas árabes del país y la entrada de masas de judíos, todo esto causó un gran impacto en el Medio Oriente. No estamos seguros de que no vuelva a estallar otra guerra. Nuestro bien vital requiere una paz amplia y rápida, y es nuestro deber luchar y buscarla, pero no debemos impacientarnos. Si no hay otra opción, debemos esperar pacientemente.

 

אסתר אלכסנדר – כוח השוויון בכלכלה

 

 

 

התאוריות הכלכליות המקובלות

 

מדיניות כלכלית הננקטת על-ידי הממשלה, מבוססת על תאוריה כלכלית שאמורה לחזות את תוצאותיה של אותה מדיניות. אם תוצאות המדיניות אינן עומדות בתחזית, משמעותו היא שהתאוריה איננה נכונה. בשנות השבעים והשמונים נכשלו הכלכלנים פעמים רבות בניסיונם לחזות את ההתפתחויות הכלכליות במשק הישראלי ובצעדים שנקטו כדי "לרפא" את המשק מחוליו. דוגמא טובה לכך היא הליבריזציה במטבע חוץ בשנת 1977. שר האוצר ארליך קיבל את המלצתם של כלכלנים שקבעו שמהלך כזה יביא לפריחה של המשק, ולאחר שבוטלו התקנות המגבילות את הסחר במט"ח, המשק נכנס לסיחרור אינפלציוני, הפיתוח והגידול בתל"ג נעצרו. כשלון דומה היה כאשר הצעדים שנקט שר האוצר הורביץ בניסיון לעצור את האינפלציה דוקא האיצו אותה, או כאשר שר האוצר כהן-אורגד ניסה לעצור את האינפלציה על-ידי שחיקת השכר במשק, ובפועל האינפלציה הגיע בשנת 1984 ל-500%. כל אלה מעידים על הקושי של התאוריות הכלכליות להסביר את ההתפתחויות במשק, ועל מצבו של מדע הכלכלה  שאינו מסוגל לספק תאוריות עליהן ניתן לבנות מדיניות כלכלית אפקטיבית. הכלכלנים מצידם טוענים כי לא התאוריות כשלו, אלא יישומן, בכך שהצעדים שננקטו היו קטנים מידי. אולם הכלכלנים לא יודעים לציין מה היקף הצעדים הנדרש כדי להשיג את התוצאות הרצויות, ולכן לא ניתן להוכיח או לשלול את טענתם. הניסיון מוכיח כי החמרת צעדי הריסון מגדילה את הנזקים הכלכלים. פיחותים ושחיקת שכר תכופים לא צימצמו את האינפלציה ולא שיפרו את מאזן התשלומים כפי שאמור היה לקרות על-פי התאוריות המקובלות, והנזק שנגרם למשק ולעובדים בעקבות צעדים אלה היה גדול.

בישראל, כמו ברוב המדינות של העולם המערבי המתועש, בשנות ה-80 המשקים היו עשירים בהון, כוח-אדם וטכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מאשר בשנות ה-50, ולמרות זאת הגידול והפיתוח בשנות ה-50 היה מהיר יותר. משקים אלה נקטו בצעדים של שער ריבית גבוה, קיצוץ שכר ותקציב ממשלתי ופיחות, אך כל אלה לא הואילו להאצת צמיחת המשק. כל אלה מוכיחים שהתאוריות הכלכליות ה"קיינסיאניות" וה"מוניטריסטיות" ששלטו בעולם לאחר מלחמת העולם השניה פשטו את הרגל, ויש צורך לפתח תאוריות כלכליות חדשות. ההוכחה הניצחת לכשלון התאוריות הכלכליות הקיימות נתגלתה בשנות ה-70 בדמות הופעתה של הסטגפלציה במשקי העולם המערבי. פרושו שאינפלציה וקיפאון מישקי שגורר אחריו אבטלה מתקיימים במשק בו זמנית. בניגוד לתאוריה הכלכלית כי אינפלציה ואבטלה פועלים בכיוונים שונים ומתקנים זו את זו, הם התגברו יחדיו. במחצית השניה של שנות ה-80 הודברה האינפלציה במדינות המערב, אך האבטלה והקיפאון המשקי המשיכו יחד עם שער ריבית גבוה.

"ניהול הביקוש המצרפי" הוכיח את עצמו עד אמצע שנות ה-70. על-פי תאוריה זו האינפלציה מופיעה כאשר הביקוש המצרפי – סך כל הביקושים במשק לסחורות ושירותים – עולה על סך כל היצור. דבר זה גורם לאינפלציה. מנגד כאשר הביקוש המצרפי קטן מסך כל היצור, יש צורך לקצץ ביצור, דבר הגורם לעלית האבטלה. העולם הכלכלי חי בגלים של פריחה ומיתון הבאים בזה אחר זה. בתקופת פריחה כלכלית יש אינפלציה ובתקופת מיתון קיימת אבטלה. כל זאת בתקופה בה יש גידול בתל"ג וברמת החיים. במצב זה המדיניות הכלכלית ששלטה היתה "ניהול הביקוש המצרפי" שפרושו הטלת מסים וקיצוץ בתקציב בזמן פריחה כדי "לצנן" את המשק, והרחבה תקציבית כאשר יש מיתון ואבטלה.

באמצע שנות ה-70 הופיעה הסטגפלציה והיא סתרה את תאורית "ניהול הביקוש המצרפי".  לא ניתן היה להסביר את קיומם בו זמנית של אבטלה ואינפלציה. אמנם אפשרי מצב של אבטלה עם קפיצה חד-פעמית של מחירים, אך לא עם אינפלציה מתמשכת. לאחר מלחמת יום הכיפורים באה עליה במחירי הנפט שהביאה לעליה במחירי האנרגיה ובעקבותיו לקפיצה ברמת המחירים בעולם שגררה עליה באבטלה. אולם הקפיצה במחירים היתה אמורה להיות חד-פעמית ולא מתמשכת. התפתחו מספר תאוריות כלכליות שניסו להסביר את התופעה של אינפלציה בהעדר עודף ביקוש מצרפי.

 

התאוריה של זעזועי העלויות

 

על-פי תאוריה זו, בעקבות העליה במחירי האנרגיה, הזרימה הממשלה כספים שהביאו להתפתחות אינפלציה. ההזרמה היתה אמורה לספוג את עלית המחירים ולא איפשרה את ירידתם. אך הזרמות אלה היו חד-פעמיות ואינן יכולות להסביר עלית מחירים מתמשכת. יתרה מכך, הזרמות הכספים היו אמורות למנוע קיטון בביקושים ואבטלה. תאוריה אחרת מדברת על "מכות" של עליות מחירים, מקריות ובלתי תלויות זו בזו. כל המכות הביאו לעליה של עלויות היצור ולכן נקראות "זעזועים של העלויות". זוהי לא אינפלציה, כי אם שורה של קפיצות חד-פעמיות של מחירים. קפיצות מחירים אלה הביאו בעקבותיהן הזרמות של כספים מצד הממשלה, הזרמות שויסתו את האבטלה ומנעו ירידת מחירים. כך ניתן להסביר את קיומן בו זמנית של אינפלציה של מכות מחירים ולא של עודף ביקוש ואבטלה שבאה מהעדר ביקוש.

תאוריה זו היא בעייתית כי אינה יודעת להסביר מדוע לא קיימים "זעזועים של עלויות" כלפי מטה. על-פי תאוריה זו המחירים קשוחים כלפי מטה גם אם קיימות תופעות שאמורות היו להוריד מחירים. יתרה מכך, כל תופעה שלילית בעולם יכולה לגרום לא רק לאינפלציה, אלא לקיומם בו זמנית של אינפלציה ואבטלה. היא גם לא יודעת להסביר מדוע תופעות אלה לא היו קיימות בשנות ה-50 וה-60. למרות שעלית המחירים אינה נובעת מעודף ביקוש מצרפי, התאוריה מציע כפתרון את צמצום הביקוש המצרפי כדי לצאת מהמצב אליו נקלע המשק.

 

התאוריה של הציפיות הרציונליות

 

תאוריה זו מסבירה את האינפלציה בכך שעלית מחירים, גם אם היא חד-פעמית, יוצרת בציבור ציפיה לעליות מחירים שגוררת מצב של נבואה שמגשימה את עצמה. בנוסף לכך, המדיניות האנטי-אינפלציות של הממשלה לא עוזרת כי הציבור מצפה למדיניות זו ומתגונן בפני צעדי הממשלה. הבנקים קובעים את שער הריבית על-פי האינפלציה הצפויה, הספקים מעלים את המחירים בהתאם והשכירים מכניסים להסכם העבודה סעיף המגן עליהם בפני האינפלציה. כל זה מבטיח את המשך האינפלציה ומדיניות מרסנת אינה עוזרת. רק צעדי ממשלה שאינם צפויים יכולים לעזור. מדיניות הממשלה במקרה זה היא להבטיח לציבור לעצור את האינפלציה על-ידי פיקוח על המחירים. זאת בתמורה לכך שהציבור מוכן לעקר חלק מתוספת היוקר. הציבור אמנם מוכן לשחוק את שכרו במסגרת "עיסקת חבילה" עם הממשלה, אולם בפועל האינפלציה אינה נעצרת. המסקנה של תאוריה זו היא כי הממשלה חסרת אונים ולשום מדיניות ממשלתית אין סיכוי להצליח.

תאוריה זו מניחה שכל הכוחות במשק יכולים להתגונן בפני האינפלציה במידה שווה, אולם בפועל אין המצב כך. הבנקים, יצרנים, סוחרים וספקים יכולים לבצע את ההתאמות לצפיות האינפלציה, אך לא כך הדבר לגבי השכירים שאינם יכולים לשנות את הסכמי העבודה או להתגונן בפני אינפלציה עתידית. וכך גם כל אותם המגזרים החלשים במשק. משמעות הדבר היא שבניגוד לטענת "תורת הצפיות הרציונליות", האינפלציה והמדיניות האנטי-אינפלציונית של הממשלה מחלקות מחדש את ההכנסה הלאומית כך שהקבוצות החזקות כלכלית-חברתית נהנות יותר, והחלשים משלמים יותר. תהליך זה של חלוקה בלתי שיוויונית של ההכנסות מגביר את האינפלציה ולא בולם אותה.

יתרונה של תאוריה זו הוא בכך שהיא מכניסה גורם חדש לתאוריות הכלכליות, ציפיות הציבור לאינפלציה, גורם שלא התחשבו בו עד כה. יתרון נוסף בתאוריה הוא שהיא אינה תולה את האינפלציה בגורם חיצוני, אלא בתוך התהליך האינפלציוני. צפיות הציבור הן גם הגורם וגם התוצאה לסחרור האינפלציוני. ציפיות הציבור הן סיבות פסיכולוגיות ואינן ניתנות למדידה.

המסקנה מתאוריה זו היא שניתן לבלום את האינפלציה על-ידי יצירת ציפיות אנטי-אינפלציוניות בציבור. דרך זו ניתנת להשגה על-ידי הורדת מיסים, הגדלת סובסידיות והקפאת מחירים. דרך אחרת היא על-ידי פרסום מטעה של נתונים כלכליים או הבטחה של גורמי ממשל כמו נגיד בנק ישראל שהעתיד יהיה טוב יותר ובכך ליצור ציפיות אנטי-אינפלציוניות.

על-פי דעתה של המחברת, הגורם לסחרור האינפלציוני אינו ציפיות הציבור כי אם החלוקה ההכנסות הלא-שיוויונית שהאינפלציה יוצרת. הממשלה במלחמתה באינפלציה מחזקת גורם זה ובכך מגבירה את האינפלציה.

 

כלכלת צד ההיצע

 

מדיניות המתבססת על תאוריה זו מתייחסת אך ורק למיסוי כאמצעי ליציאה ממיתון, במגמה להגיע לתקציב מאוזן, ומבלי להתייחס לתופעות הקשורות לאינפלציה, מיתון וסטגפלציה. היציאה ממיתון תבוא על-ידי קיצוץ המיסוי, אך כדי למנוע אינפלציה יש להגיע לתקציב מאוזן על-ידי קיצוץ שירותי החברה והרווחה שהממשלה מספקת. מדיניות כזו דואגת לאינטרסים של בעלי ההון במסווה של תאוריה כלכלית. תאוריה זו מבוססת על "עקומת לפר" הקובעת כי ניתן להגדיל את הכנסות המדינה על-ידי הגדלת המסים רק עד לנקודה מסויימת שלאחריה הגדלת המסים גורמת לירידה בפעילות המשק וכתוצאה מכך לירידה בהכנסות. על-פי תאוריה זו יש להקטין את המיסוי על בעלי ההון שישקיעו את עודף הרווח בייצור. דבר זה יגדיל את התעסוקה ויגדיל את היצע הסחורות בשוק שיביא להורדת מחירים. לשאר האזרחים לא יעלו מסים או אפילו יקצצו במידדה מסוימת אך כדי לאזן את התקציב יבוצע קיצוץ דרסטי בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה שמשמעותו הריאלית-כלכלית היא שעלות השירותים לאזרחים מתייקרת.

מדיניות זו יושמה על-ידי הנשיא רייגן בשנים 1980-82 והיא הביאה למיתון הקשה ביותר בארה"ב מאז המשבר של תחילת שנות ה-30. השכר הריאלי ירד, האבטלה גדלה ומפעלים רבים פשטו את הרגל. כל זאת יחד עם אינפלציה גבוהה של 10% וריבית שיא 20%.  "כלכלת צד ההיצע" לא הוכיחה את עצמה כי ההנחה שבעלי ההון ישקיעו את עודף הרווחים ביצור, כתוצאה מצמצום המסים, התבררה כשגויה. במצב של שער ריבית גבוה והעדר ביקוש בשוק לא מצאו בעלי ההון סיבה כלכלית להשקיע ביצור. תחת זאת הם השתמשו בכסף לקנית חברות. החברות החזקות קנו חברות על סף פשיטת רגל וגם חברות מבוססות שלא בהכרח רצו להמכר. כל זאת נעשה בסיוע בנקים להשקעות וכספי ספקולנטים בבורסה שנהנו מהמדיניות החדשה. התוצאה היתה הגברת הריכוזיות במשק האמריקאי שהיה גם כך משק ריכוזי, ושער ריבית גבוה שנגרם מגיוס כספים לא למטרות יצור אלא לקנית חברות. הגידול בשער הריבית היה למרות המיתון. דבר זה היטיב עם העוסקים בפיננסים ולא עם אלה העוסקים ביצור. כל אלה לא עזרו לצמצום האבטלה ולירידת מחירים. המיתון התגבר נוכח כשלון מדיניות "כלכלת צד ההיצע".

בשנת 1982 הבין הנשיא רייגן שמדיניותו כשלה והוא החל לנהל מדיניות המבוססת על גרעון תקציבי גדול שמטרתה עידוד הביקושים במשק. הממשל האמריקאי הזרים סכומי עתק שנועדו להגדלת תקציבי הבטחון, ללא שינוי בתקציבים החברתיים. מדיניות זו הביאה לירידת האינפלציה, ירידה בשער הריבית וצמיחה כלכלית של 7% בשנה. התחזקותו של המשק האמריקאי הביא להתחזקותו של הדולר ולזרימת הון לארה"ב, למרות הירידה בשער הריבית. כל זאת בניגוד לתחזית הכלכלנים שהגרעון במאזן התשלומים, שהלך וגדל, יביא להחלשותו של הדולר. זרימת ההון ממדינות אירופה, למרות ששער הריבית בהם היה גבוה אך הצמיחה נמוכה, מעידים כי כיוון זרימת ההון נקבע על-פי שיעורי הצמיחה ולא על-פי שיעורי הריבית. כל אלה סותרים את התפיסה המקובלת שאינפלציה עולה מורידה אבטלה, ועלית אבטלה מורידה אינפלציה.

כל התאוריות הנ"ל פותחו כדי לפתור את הסתירה בין התיאוריה הקיינסיאנית והמוניטריסטית לבין המציאות הכלכלית ששררה בשנות ה-70 וה-80. רוב המדינות המתועשות ומדינות דרום אמריקה וגם קרן המטבע הבינלאומי אימצו את התאוריות החדשות למרות הפגמים של תאוריות אלה. בישראל הסתמכו בעיקר על "תאורית הציפיות הרציונליות" שנתמכו גם על על-ידי האקדמיה והפרשנים הכלכליים. חסידי תאוריות אלה אינם מתייחסים לאי-שוויון בחלוקת ההכנסה הנגרם כתוצאה מיישומן של התאוריות. אולם יש כלכלנים אחרים הרואים את החסרונות של תאוריות אלה ורגישים לאי-השוויון, המציגים תאוריות אחרות. ניתוחים אלה מבוססות על פירוקם של המאפיינים הכלכליים לפי ענפים או לפי קווים גאוגרפים, ויש תאוריות המפרקות את השווקים לפי ענפי צריכה ולפי אמצעי יצור. אך גם תאוריות אלה לא כללו את חלוקת ההכנסות כמרכיב פעיל בתאוריות שלהם.

קיימים מחקרים המצביעים על הסכנה ליציבות המשק כתוצאה מתהליכי הקיטוב בחלוקת ההכנסות והעושר, אך שום תאוריה מקרו-כלכלית לא התפתחה מכך. יש כלכלנים הרואים בתהליך המונופוליזציה את הסיבה העיקרית לסטגפלציה ולקיפאון הכלכלי. הם תובעים חלוקה שיוויונית יותר של ההכנסות ומחפשים מודלים כלכליים ומדיניים כדי למנוע את המשבר אליו נקלע העולם. אחרים רואים את המשבר במערב התעשייתי כחלק ממחזוריות גאוגרפית של פריחה כלכלית שבתקופה זו עוברת אל אגן האוקיינוס השקט. בדרום אמריקה התפתחה האסכולה הסטרוקטורליסטית. לא ניתן לתאר את הכלכלה במדינות אלה במונחים של התאוריות הכלכליות הקונבנציונליות.  לכן פיתחו אנשי אסכולה זו מודלים כלכליים המתייחסים לחלוקת ההכנסות הפנימית ולמבנה הסטורקטורלי הפנימי בכלכלת ארצותיהם. אך גם הסטרוקטורליסטים לא הצליחו לבנות תאוריה מקרו-כלכלית המתארת את המשק בצורה נכונה.

 

תאורית חלוקת ההכנסות של האינפלציה

 

מודל כלכלי זה, בניגוד למודלים האחרים, מסביר את קיומם בו זמנית של אבטלה ואינפלציה ומבוסס על חלוקת ההכנסות. טענת מודל זה היא שחלוקת ההכנסות הרגרסיבית במהלך האינפלציה היא מקור להאצת האינפלציה והיא שגורמת לספירלה הסטגפלציונית.

תאוריה זו, בניגוד לתאוריות האחרות, מבוססת על שני עקרונות:

א.      ניתוח כלכלי המבוסס על חישוב המשתנים המיצרפיים החלקיים

ב.      חלוקת ההכנסות כגורם כלכלי

לפי עקרון א' סך כל ההכנסות של הפרטים במשק מחולק לסך הכנסותיהם של הפרטים המרויחים מהאינפלציה וסך ההכנסות של אלה הפסידים מהאינפלציה. בצורה דומה מתחלק הביקוש המצרפי לסך הביקושים של אלה שמרויחים מהאינפלציה ולביקושים של אלה שמפסידים מהאינפלציה. הצריכה המצרפית מתחלקת לצריכת מותרות העולה עם האינפלציה ולצריכת מוצרים בסיסיים היורדת עם האינפלציה. לפי עיקרון ב' חלוקת ההכנסה המחודשת בזמן אינפלציה קובעת את רמות ההכנסה, ביקוש, צריכה, תעסוקה ורמת המחירים.

במודל "אפקט המחירים" המקובל, ככל שהמחירים עולים קונים פחות מוצרים וככל שהמחירים יורדים קונים יותר מוצרים. אולם יש גורם נוסף שמשפיע על הצריכה והוא רמת ההכנסה ("אפקט ההכנסה"). עקומת הביקוש משתנה מאדם לאדם על-פי ההכנסה. ברמת מחירים מסוימת, אדם שהכנסתו גבוהה יותר צורך יותר מוצרים, ואדם שהכנסתו נמוכה יותר צורך פחות מוצרים. לכל רמת הכנסה יש עקומת ביקוש שונה שמבוססת על ירידת צריכה עם עלית מחירים, אך כמות הצריכה משתנה בהתאם להכנסה. במצב של אינפלציה המחירים עולים וההכנסה עולה, ולכן כל אחד משנה את מיקומו על עקומת הביקוש האישית שלו ("אפקט המחירים"), וגם עקומת הביקוש האישית משתנה ("אפקט ההכנסה"). כתוצאה מכך, אלה שלא קיבלו פיצוי מלא על עלית המחירים יקנו פחות, ואלה שהגידול בהכנסתם גבוה מעלית המחירים יקנו יותר. המסקנה היא שלא כל הביקושים יורדים באינפלציה ולא כל אחד יורד בכוח הקניה שלו. חלק אחד של הציבור מגדיל את רווחיו על חשבון החלק האחר של הציבור, וכתוצאה מכך מגדיל את הצריכה בשוק מוצרי המותרות וגורם לעלית מחירים. בו זמנית הביקוש המצרפי של המגזר האחר יורד כתוצאה מקיטון בהכנסה. מגזר זה צורך מוצרים בסיסים שמחירם אינו יכול לרדת. התוצאה היא צמצום היצור כתוצאה מירידה בביקוש וגידול באבטלה. יתרה מכך, עליות המחירים בשוק מוצרי המותרות גוררת עימה עליות גם בשוק המוצרים הבסיסים. המסקנה היא שעודף הביקוש במגזר מסוים דיו כדי לגרום לאינפלציה כאשר בו זמנית קיימת אבטלה במגזר האחר. האינפלציה מחלקת מחדש את ההכנסה הלאומית, דבר הגורר עימו אינפלציה ואבטלה וחוזר חלילה. זוהי הספירלה הסטגפלציונית. תהליך זה פועל בטווח הקצר. יתכן כי בטווח הארוך מבנה היצור יתאים עצמו לשינוי ברמת הביקושים והאינפלציה תעצר. חלק מאמצעי היצור יעברו משוק המוצרים הבסיסים לשוק מוצרי המותרות. למרות זאת עדיין ישארו לחצים אינפלציוניים והאבטלה לא תקטן כי יצור מוצרי מותרות דורש פחות אמצעי יצור (עבודה והון) מאשר מוצרים בסיסיים (בערכים כספיים). כדי לצאת ממצב זה ולחזור לניצול מלא של כושר היצור ולצמיחה יש לא רק לחלק בצורה שיוונית יותר את ההכנסות, אלא להגדיל את כושר הקניה של הציבור שקונה את מוצרי הצריכה ההמוניים. משמעות הדבר היא שיש להגדיל את שכר העבודה כדי לעודד צריכה.

המסקנה של מודל זה היא שכדי להלחם באינפלציה, על הממשלה להקטין את הביקושים בשוק מוצרי המותרות על-ידי הקטנת אפקט חלוקת ההכנסות האי-שוויונית של האינפלציה. זאת בניגוד למלחמה הקונבנציונלית הפועלת דרך הורדת שכר, קיצוץ בתקציב המדינה, ביטול סובסידיות, עליות מחירים יזומות ושער ריבית גבוה. כל אלה מגבירים את החלוקה האי-שוויונית ומלבים את האינפלציה. גם הדרך להטיל מס על ריווחי האינפלציה אינו מספק, כי הוא בא מאוחר מידי, לאחר היווצרות הרווחים. הדרך היא להגדיל את השכר הריאלי של השכירים כך שכוח הקניה שלהם יגדל, וריווחיהם של בעלי ההון שנהנים מהאינפלציה יקטנו. מדיניות של עלית שכר היא מדיניות אנטי-אינפלציונית. המלחמה באינפלציה צריכה להתבסס על "תאורית חלוקת ההכנסות של האינפלציה" ולא על המודלים הקונוונציונליים. ניתן להלחם גם נגד האינפלציה וגם בעד רווחה החברתית, בו זמנית, על-ידי הגברת השיוויוניות של חלוקת ההכנסות במשק.

מבנה המחיר הוא כלי למדידת מצב המשק. אם בוחנים את מבנה המחיר, המתחלק בין גורמי היצור, השיווק והמימון, מגיעים למסקנה כי מי שחזק יותר זוכה לאחוז גדול יותר ממחיר המוצר. במשקים של המדינות המתועשות והמפותחות חלקו של שכר העבודה במחיר המוצר גבוה יותר מאשר במדינות המפגרות. מבנה המחיר מאפשר גם להשוות את השכר במדינות שונות כי הוא מנטרל את גורם הפיריון. במקומות בו הפיריון נמוך יותר, מוצדק שרמת השכר תהיה נמוכה יותר, אך לא חלקו של השכר במחיר כי רמת הרווחים של כל הגורמים האחרים בשרשרת צריכה להיות נמוכה יותר. השוואת מבנה המחיר במדינות השונות מנטרלת גם את גורם האינפלציה שקשה למדידה כאשר משתמשים במדד של שכר ריאלי. גם השימוש בשער החליפין של המטבע אינו אמין ומטעה.

כלכלנים שמאמינים כי הורדת שכר היא אנטי-אינפלציונית מניחים כי כל שאר מרכיבי המחיר אינם עולים, וזוהי הנחה שאינה מתקיימת בהכרח במציאות. מדידת ההשפעה של הורדת השכר על המחיר צריכה למדוד את ההורדה בעלות השכר במחיר ביחס לשינוי בחלקו (באחוזים) של השכר במחיר. מחיר המוצר ירד רק אם חלקו של השכר במחיר המוצר לא ירד או שהעלאת המרכיבים האחרים במחיר קטנה מהקיצוץ מעלות השכר במחיר.

 

הסטגפלציה ומשבר האנרגיה

 

הסטגפלציה הופיעה לאחר קפיצה של פי ארבעה במחירי הנפט, אך יש ספק אם הופעתה אכן קשורה ל"משבר האנרגיה", וזאת כי:

·         תהליך האינפלציה והאבטלה המשיכו ולא נשארו תופעה חד פעמית.

·          מרכיב האנרגיה במדינות התעשייתיות מהווה 1-4% מהתוצר, ולכן השפעת השינוי במחירי הנפט על המחירים ותעסוקה אמור להיות נמוך.

·         הסטגפלציה והמשבר הכלכלי המשיכו בשנות ה-80 כאשר בעולם היו עודפי נפט עצומים

·         הסטגפלציה לא הופיעה במדינות כמו יפן שמייבאת את כל צרכי הדלק, ולעומת זאת הופיעה באנגליה, לה מאגרי נפט גדולים בים הצפוני

הגורם הראשון במעלה שהביא לסטגפלציה הוא שינוי גדול בחלוקה אי-שיוויונית של ההכנסות. עלית המחירים החלה ב-1974, עוד לפני שהנפט נמכר במחירים החדשים. כל עלית המחירים בתקופה זו היתה רווח נקי ולא תוצאה של גידול בהוצאות. כאן התחיל תהליך סטגפלציה ועימו חלוקה לא שיוויונית של ההכנסות. עלית המחירים גרמה להפרת האיזון בין ענפי המשק במדינות המערב. רובם של הכספים שגרפו יצואניות הנפט מהמדינות המפותחות חזרו אל קופות הבנקים של המדינות המפותחות. דבר זה העשיר את הבנקים, על חשבון ענפי היצור שסבלו מעלית מחירי הנפט. הכסף ששילמו ענפי היצור חזר לבנקים בארצותיהם דרך יצואניות הנפט, ובכך הופר האיזון המשקי בצורה חמורה. זהו היסוד העיקרי להיווצרותו של המשבר בכלכלה העולמית. מי שסבל מעלית מחירי הנפט הם ענפי היצור, ולעומת זאת הבנקים פרחו.

משבר האנרגיה הפר את האיזון גם בין הארצות המייצאות נפט לבין מדינות העולם השלישי המייבאות נפט, כמו למשל מדינות דרום אמריקה. אלה האחרונות העשירו את הבנקים בארצות המפותחות אליהם זרם הכסף של יצואניות הנפט. בנקים אלה התעשרו גם מהלוואות שנתנו למדינות העניות, לצורך יבוא נפט.

התחזקות הבנקים על חשבון ענפי היצור, כתוצאה ממשבר האנרגיה, הוא הגורם העיקרי לסטגפלציה. יתרה מכך, הבנקים דאגו לעליה דרסטית של הרבית שהביאה לחלוקה בלתי צודקת של ההכנסות ולהמשך הסטגפלציה והמשבר הכלכלי. אנשי הפיננסים הפכו להיות הגורמים החזקים במשק על חשבון התעשיינים, והם משרתים את האינטרסים שלהם גם אם הדבר גורם לקיפאון משקי ולאי צדק חברתי.

 

הסטגפלציה בישראל

 

בישראל עד אמצע שנות השמונים שררה אינפלציה גבוהה יחד עם משק בקיפאון, שכר נמוך, מחירים עולים וריבית גבוהה. האבטלה הרשמית עמדה על 3-4%. זוהי אמנם לא סטגפלציה, אך המשק סבל מאבטלה סמויה שהתאפשרה כתוצאה משכר נמוך. אבטלה סמויה משמעותה פריון נמוך וחוסר צמיחה. בשנים מ-1985 והלאה הצטרפה ישראל למדינות בהם שוררת סטגפלציה כאשר האבטלה טיפסה מעבר ל-6%, זאת למרות שחלפו למעלה מעשר שנים ממשבר הנפט ובשווקי העולם השתרר מצב של עודף נפט. למשבר הכלכלי בישראל של השנים 1988-89 אין כל הסבר כלכלי לכאורה. המשבר התקיים למרות שלא חסרו במשק משאבים של כוח אדם, הון וידע. ההסבר לכך הוא שהכוחות החזקים במשק הם הגופים הפיננסים: בנקים, מתווכים ובעלי עיסקות פיננסיות, ולהם אין אינטרס להפעיל את המשאבים במשק בצורה מלאה. עמדות הכוח של הגופים הפיננסים בישראל גדולה בהרבה מאשר בארצות המערב. שערי הריבית בארץ גדולים בהרבה מהמקובל בארצות המערב, ומירווחי הבנקים (ההפרש ביו ריבית על פקדונות לריבית על הלוואות) מגיעים לעשרות אחוזים. הבנקים גדלים והמגזר היצרני מצטמק. מגזר זה, על מפעליו ועובדיו, מעביר את רווחיו כדי לממן את הבנקים ואת המשכורות השמנות של מנהליו. נכסי המגזר היצרני משועבדים לבנקים, ובמקרה של פשיטת רגל הנכסים עוברים לידי הבנקים. הממשלה שהצילה את הבנקים בשנת 1983 והפכה להיות בעלת הבנקים יכולה להציל את המשק על-ידי הלאמה דה-פקטו של הבנקים ומורטוריום של חובות המגזר היצרני והעמדת הריבית על הלוואות על שיעור המקובל בעולם. אולם אין כוחה של הממשלה לעשות זאת, והמגזר היצרני לא מתארגן ומאחד כוחות להתנגד להתנהגות הבנקים. ציבור השכירים, התעשיינים והחקלאים מקבל את הגזרות ושותק.

 

סיכום

 

אסתר אלכסנדר סותרת את כל התאוריות המנסות להסביר את תופעת הסטגפלציה, מצב בלתי אפשרי של קיום בו זמני של אינפלציה ואבטלה. היא מציגה את מודל "תאורית חלוקת ההכנסות של האינפלציה" שמסביר לטענתה את תופעת הסטגפלציה. על-פי מודל זה הגורם העיקרי לסטגפלציה הוא חלוקה לא שיוויונית של ההכנסות וספירלת הסטגפלציה מתקדמת ככל שגדלה החלוקה האי-שיוונית של ההכנסות. היציאה ממצב של סטגפלציה וקיפאון מישקי יכול לבוא, בניגוד למקובל, על-ידי העלאת שכר העבודה והקטנת ריווחי בעלי ההון כך שהחלוקה האי-שיוונית של ההכנסות תלך ותקטן. לטענתה של אלכסנדר הפתרון למשבר הכלכלי ולסטגפלציה בישראל הוא צמצום דרסטי של כוחם של הבנקים ואנשי המגזר הפיננסי הנהנים מהמצב הקיים.