המושג 'פלסטין' הופיע במשמעות פוליטית לכל המוקדם בסוף התקופה העות'מנית, כמו למשל במקרה של עיתון בשם 'פלסטין' שהחל לצאת לאור ביפו בשנת 1911. אבל ב-1911, ולמעשה עד 1922, 'פלסטין' כמושג גיאוגרפי מסויים, לא התקיים במציאות.
עניין זה חשוב כדי להבין את השימוש שעושה התנועה הלאומית הפלסטינית
בימינו בתמונה עליה ארבע מפות, באמצעותה הם מראים לכל מי שרוצה
לשמוע, כיצד איבדו הפלסטינים את אדמתם ליהודים.
במפה הראשונה בתמונה, צבועה כל הארץ בצבע ירוק, הצבע המסמל את
האסלאם, והמסר ברור: עד 1947 כל הארץ הזו היתה פלסטינית. על המפה השנייה, שכותרתה
1947, סימון ירוק התופס 44% מהשטח. השלישית, שכותרתה 1967 (אבל היא מתייחסת לקוי
שביתת הנשק של 1949), מסומנת בירוק התופס 22% מהשטח. על המפה הרביעית, שכותרתה
2020, כמה כתמים ירוקים שמכסים 15% מהשטח.
נהוג לומר שתמונה אחת שווה אלף מלים, אבל הטענה הזו היא עוד קלישאה עממית שברוב המקרים לא רק שאיננה נכונה אלא שבמקרה הזה היא מוטעית לחלוטין. מדוע? כי כאשר התעוררה הלאומיות הערבית באזור הגיאוגרפי המוכר בשם פלשתינה, רוב הערבים, כמה מאות אלפים בסך הכל, לא חשבו במושגים לאומיים.
חשוב מכך: אותם
מנהיגים שהחלו לחשוב במונחים לאומיים, ראו את מה שלימים יכנו בשם 'פלסטין' כחלק
מ'סוריה הגדולה' שכללה אולי על פי דרך-שלילת ההגיון הגיאוגרפי של הארצות האחרות
(סהר פורה, סעודיה ומצרים), את האזור הכולל היום את המדינות הבאות: לבנון, סוריה,
ירדן וישראל.
במלים אחרות, אם היינו עושים שימוש בתמונה דומה לתמונה המשמשת את התעמולה הפלסטינית בימינו, על פי תפיסת 'סוריה הגדולה', השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ-1946 ועד ימינו הוא לא יותר מאשר 8% (24,000 קמ"ר מתוך 310,000).
אבל גם מנקודת מבט מצומצמת יותר – זו ששימשה את חבר הלאומים ב-1920 - הסיפור דומה למדי. מדובר בחבל ארץ שהיום יושבים עליו אזרחיהן של שלוש ישויות מדיניות: ירדן, הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. במקרה הזה, השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ-1946 ועד ימינו הוא לא יותר מאשר 20% (24,000 קמ"ר מתוך 117,000).
הפיתוי לשחק במספרים גדול תמיד, ועל רקע התעמולה הפלסטינית המוצלחת יש להודות, הפיתוי רק גדול יותר. 'פלסטין' אותה תובעים לעצמם – ולעצמם בלבד – הלאומנים הפלסטינים, היא כאמור כל מה שלא כל המדינות הערביות האחרות, אותן מדינות שירשו את האימפריה העות'מנית.
אמנם בעולמנו עקרון 'הצדק החלוקתי' הוא רק נקודת ייחוס מוסרית ולא סרגל לקביעת גודלן של ארצות (בקנדה למשל 37 מליון נפש על שטח של 9 מליון קמ"ר, ואילו רק במטרופולין של מקסיקו-סיטי יותר מ-23 מליון על שטח של פחות מ-5000 קמ"ר), אבל כאמור הפיתוי לשחק במספרים גדול מאד ואמור להוביל למסקנה הלוגית-המוסרית הבאה:
הואיל ושטחה של האימפריה העות'מנית בשיאה היה כ-5 מליון קמ"ר, והואיל ובקרב 35 מליון נתיניה, חצי מליון היו יהודים, הרי שאם לסורים שפעם היו נתינים עות'מנים 'מגיעה' מדינה, ואם לטורקים שפעם היו עות'מנים 'מגיעה' מדינה, ואם למצרים שפעם היו נתינים עות'מנים 'מגיעה' מדינה, וכן הלאה, הרי שגם ליהודים 'מגיעה' מדינה.
ועל פי המתמטיקה של הצדק החלוקתי, השטח לו ראויים היהודים הוא חלק אחד מתוך 70 של חמישה מליון קמ"ר, כלומר בסך הכל 71,428 קמ"ר, כלומר פי 2.5 משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית.
על פי אותו הגיון, אותו משחק במספרים החביב על אבו מאזן, הואיל ועם פלסטיני לא היה קיים בתקופה העות'מנית, הרי שהשטח המיועד לפלסטינים לחלוקה צודקת מתוך שטחה של האימפריה שהתפרקה, הוא אפס.
אבל אם ללכת לקראת העם הפלסטיני שבכל זאת ניצניו התקיימו לקראת התפרקותה של האימפריה העות'מנית, ניתן לומר שהשטח העומד לרשותו על פי עקרונות הצדק החלוקתי, הוא אחד משניים:
1. השטח עליו חיו בפועל ערבים במה שלימים נהיה 'פלסטין' הוא לכל היותר 4000 קמ"ר (זאת בהנתן קיומם של כ-350 ישובים כפריים - זאת על מי מפת PEF המפורסמת - ובהנחה מופלגת שכל כפר כזה יושב על 10,000 דונם, וגם אם נוסיף על אלו את השטחים העירוניים)
2. החלק היחסי של השטח 'המגיע' לפלסטינים, מותאם - כמו במקרה היהודי - לחלק היחסי של פלסטינים מתוך כלל תושבי האימפריה העות'מנית אללה ירחמה: כ-73,000קמ"ר, כמעט בדיוק השטח 'המגיע' ליהודים.