לקראת היום הנורא, יומא, המהווה עבור רבים הזדמנות לשוב ולעיין בכל מיני דרכים בתולדותיה של המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, הנה כמה מלים על מי שכבר מזמן הפך לגיבור המרכזי שלה, משה דיין.
גילוי נאות, אינני ממעריצי דיין, בלשון המעטה. לא 'רק' כי כתבתי ביוגרפיה על יגאל אלון, אלא להפך, כתיבת הספר על יגאל אלון היא המשך למה שאני עושה כבר יותר מ-30 שנה (הסמינריון הראשון מ-1989): כתיבת היסטוריה על מנת לנסות ולהבין פרקים ממנו, והעיסוק הזה הוא שמביא אותי למסקנות למיניהן, כולל זו הרואה במשה דיין את יצרן הנזק המדיני החמור ביותר לישראל עד הופעתו של נתניהו.
אלון סיכם את דעתו על עמדתם של דיין ושל שותפו הראשי, שמעון פרס, במלים "טירוף דעת אבסולוטי". דברי אלון נסובו בעניין הגרעין, שכפי שאסביר להלן הוא-הוא הנושא המרכזי גם ב-1973 וגם ב-1967 וגם מעט לפני ובעצם עד היום. אלון היה כמו רוב הנהגת המדינה לפניו ואחריו בעד מדיניות העמימות, ואילו דיין ופרס רצו לבטלה ולהכריז על ישראל כעל מעצמה גרעינית, דבר שהיה מביא ללא ספק לגירעונו של האזור. נזכיר למי ששכח ששמעון פרס התנגד להפצצת הכור בעיראק. כור גרעיני בעיראק היה מפנה את הדרך לביטול העמימות. פרס היה גם ראש הממשלה בתקופת פרשת ואנונו, ותעשו לבד את החשבון מה משמעות העובדה שיהושע-פרוע כזה שעבר בדימונה מסתובב בעולם ומספר לכולם מה יש בדימונה. אם זה לא ברור, מרדכי ואנונו היה שליח לטובת אותו 'טירוף דעת אבסולוטי' במלים של אלון: ביטול העמימות.
אלון המשיך והסביר כי "בנוסף לחוסר האחריות של משטרים בלתי יציבים ערביים, איזון גרעיני נוטל מאיתנו את העדיפות הצבאית שיש לנו היום", כלומר עדיפות בצבא קונוונציונלי, זה שניצח בסופו של דבר גם ב-1973. "אני חושב את זה," סיכם אלון, "לשיקול דעת מדיני אסטרטגי אינפנטילי עד כדי פסילת האנשים האלה מלעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות". 'האנשים האלה' אם זה לא ברור, הם משה דיין ושמעון פרס.
תגידו שאלון טועה והם צודקים? אין שום בעיה. זכותו של כל אדם לדעתו ועמדתו. השאלה תמיד היא ביחס למה קובעים עמדות. ובמקרה הזה השאלה היסודית היתה שאלת הבטחון היסודי.
אלון ושות' (גלילי, אשכול, גולדה, רבין ועוד רבים וטובים) סברו שבטחונה של ישראל חייב להתבסס מצד אחד על גבולות בני הגנה, ובמקביל על איכות צבאית קונוונציונלית בים ביבשה באוויר ובמודיעין, ושני אלו - שני הפרמטרים הבטחוניים - הם היסוד שאין בלתו לכל תהליך מדיני שמטרתו האחת והיחידה היא להבטיח קיום למדינת ישראל, ושלכן אין הוא נמדד, התהליך המדיני, במלים מפוצצות כמו 'מזרח תיכון חדש', אלא בנכונות של משטרים במדינות ערב לכבד את ריבונות ישראל, ואם אפשר אז גם לקיים כמה שיותר יחסים כלכליים, תרבותיים וכן הלאה. לא 'שלום של אמיצים' אלא 'שלום של חכמים'.
דיין ופרס לעומת זאת לא האמינו בתהליכים מדיניים אלא כשאלו נכפו עליהם ואז הם כפו את דעתם ודרכם על התהליך המדיני שנכפה עליהם. כך היה ב-1977 וכך היה ב-1993. הם גם לא האמינו לא בשטחים (פרס נהג להסביר כבר בשנות ה-50' שבעידן הטילים אין שום חשיבות לשטח, כבר אז הוא היה מבריק ומרחיק ראות כידוע) וגם לא בצבא קונוונציונלי. מסקנתם היתה שהתשובה היסודית לשאלת הבטחון היסודי של ישראל הוא גרעין צבאי גלוי.
במהלך 1964 התקיימו שיחות בין ממשלת ישראל בראשותו של אשכול לבין ממשלת ארה"ב, ובמרץ 1965 התקבל 'מזכר ההבנות' שבין השאר הגדיר את עקרון העמימות הגרעינית וקבע שמכאן ואילך ארה"ב תיקח על עצמה לספק לישראל נשק קונוונציונלי. זה היה הרגע בו נולדו רשמית 'היחסים המיוחדים' בין ארה"ב לישראל. אסכולת אלון-אשכול ניצחה.
על השאלה הזו התפלגה המערכת הפוליטית ב-1965, וכך נוצרה המפלגה שסללה את הדרך לכל 'המפלגות השלישיות' מאז ועד היום וכנראה לנצח: רפ"י, מפלגת הקידמה והמדע, או בעברית פחות מכובסת: מפלגת הגרעין הגלוי. מולה עמד המערך הזוגי, שנבנה על מפא"י (מינוס דב"ג דיין ופרס ועוד כמה חסידים נלהבים שלהם) ועל אחדות העבודה, או באישית, אשכול ואלון (וספיר וגלילי ועוד אנשים מוכשרים).
תוצאות הבחירות בנובמבר 1965 היו חד משמעיות: 45 למערך, 10 לרפ"י שהלכה לאופוזיציה. אלא ששם, באופוזיציה, לא קורה כלום, ולמרבה מזלו של דיין החליט נאצר במאי 1967 להזיז 80 אלף חיילים מצרים לסיני. המשבר שנוצר ולובה באמצעות לובה אליאב וצדיקים אחרים בתמיכת העיתונים למיניהם, הביא לביטול-דה-פקטו של הכרעת הבוחר ב-1965 ולהקמת ממשלת ליכוד לאומי ששר הבטחון החדש שלה היה משה דיין.
משה דיין עצמו סיכם את המהלך במלים האלה: "היו דרושים 80 אלף חיילים מצרים בסיני כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל". "להחדיר אותי". גלילי כינה את המהלך במלה אירופאית מוכרת ושכיחה במקרים כאלו: "פוטש".
כל זה קרה בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני. ב-1 ביוני חבר הכנסת שמעון פרס הציע לממשלת ישראל דרך שר הבטחון החדש, לארגן פיצוץ גרעיני איפה שהוא בדרום ובכך להרתיע את המצרים. משמעות יישום ההצעה של פרס היתה אחת ויחידה: קיבוע לנצח של הסכסוך, הנצחת ישיבתו של צבא מצרי גדול שעה נסיעה מאיצטדיון טרנר, וביטול היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל.
הצעתו של פרס כידוע לא נבדקה אפילו, והמלחמה ב-1967 התנהלה והסתיימה על פי העקרונות של אסכולת אלון-אשכול בניהולו של רבין שפעל אחרת מכפי שהורה לו שר הבטחון שלשיטתו על צה"ל היה להעצר 30 ק"מ מהתעלה, לא לשחרר את הגדה המערבית ובשום אופן לא להתעסק עם סוריה. תוצאות המלחמה כידוע היו הפוכות ב-180 מעלות: לא גרעין, כן שטחים, בדרום במרכז ובצפון.
עתה החל הפרק המדיני ששיאו ב-1973. והנה סוף סוף אנו מגיעים בדלת הראשית לאוקטובר האיום ההוא. לא מזמן ראה אור ספר שכולנו ציפינו לו, הספר השלישי בטרילוגיה של יואב גלבר, העוסק בתולדות המלחמה הזו. הספר אכן ראה אור וכצפוי מדובר בספר מעולה אבל למרבה הצער הוא מזניח לחלוטין, את כל מה שהוזכר עד כאן, כאילו לא היה בין 1957 ל-1964 ויכוח פנימי בין שתי אסכולות, כאילו לא קרה כלום ב-1965, כאילו לא היה 'מימד גרעיני' למלחמת ששת הימים.
ספרו של גלבר הופיע תחת הכותרת 'רהב' ורובו ככולו ניתוח הכשלים התפיסתיים בכל התחומים הרלבנטיים למלאכת המלחמה ואין ולא יכול להיות ויכוח שגלבר צודק בכל מה שהוא כותב על 'הרהב' שאחז בכל המערכת כמעט.
אבל התעלמות ממרכיבי עבר מרכזיים השייכים לתחום קריטי בלשון המעטה, היא עבירה חמורה על הכלל המפורסם שקבע קלאוזביץ': המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים.
גלבר מתעלם מהמימד המדינאי החשוב ביותר הקשור בשמו של דיין: חתירתו הבלתי נלאית להעמיד את בטחון ישראל על הרעיון "האינפנטילי" כהגדרת אלון, גרעין גלוי.
וכאן אנו מגיעים לשאלת ההפתעה, או ההפתעה כביכול, שאלת 'האמצעים המיוחדים' ויחידה 848 שלא הופעלה, ושעצם התעקשותו של אלי זעירא לומר שהיא כן, כשהיא למעשה לא, מעידה על חשיבותה של היחידה והתפיסה והשאלה, ועל השאלה הזו כתב גלבר שהשפעתה "נותרת פתוחה", שזה כמו לומר אחד משניים: או שלי, גלבר, אין אומץ לעסוק בה, או שלי, גלבר, אין עניין לעסוק בה.
אבל מה לעשות שמנקודת מבט של מקבלי ההחלטות, ממשלת ישראל בכלל והקבינט הבטחוני בפרט, שאלת האמצעים המיוחדים היתה מבחינתם 'פוליסת ביטוח' כפי שהם הגדירו זאת, והנתונים המודיעיניים שהם היו אמורים לאסוף היו קריטיים בהחלטה האם לגייס מילואים ובדיוק מתי.
האמצעים לא הופעלו, המלחמה פרצה בהפתעה, כוחות צה"ל עמדו בפני שוקת שבורה שנבעה גם מ'רהב' אבל לא רק מ'רהב' אלא מהונאה שחולל ראש אמ"ן, המינוי של דיין ושותפו לתפיסה המדינית-בטחונית, ואז אחרי יומיים הציע דיין בדיוק מה שהציע פרס ב-1 ביוני 1967: לבצע איתות גרעיני, כלומר לאיים בנשק גרעיני.
מה היתה התוצאה של איתות גרעיני כזה? בדיוק. הקפאת המצב בחזיתות וביטול היחסים המיוחדים עם ארה"ב.
ממשלת ישראל לא דנה אפילו בהצעת 'חורבן הבית השלישי' של דיין (ואני מרשה לעצמי, בעקבות בתו של דיין, יעל, לפקפק באגדות על מצב רוחו וכן הלאה. מדובר במדינאי ולא בשמיניסט לפני בגרות בלשון), והמלחמה הסתיימה במתכונת הקונוונציונלית: עוד שטחים למיקוח ובסיס לתהליך המדיני שהחל בשיחות בקילומטר ה-101 ונמשך תחת אותה אסכולה עד הסכמי הביניים ב-1 בספטמבר 1975. כל זה בתיווך אמריקני כהמשך ישיר להסכמות של 1965.
דיין מצידו לא הניח לרגע לנסות לבטל את העמימות הגרעינית גם כשהיה חבר כנסת בספסלים האחוריים. את מקומו בממשלה כשר בטחון תפס שמעון פרס שלצד מאמציו הבלתי נלאים לחבל בתהליך המדיני שניהלו מצרים וישראל בתיווך אמריקני עד לחתימה על הסכמי הביניים הנזכרים ב-1975, חתר באופן לא פחות בלתי נלאה לבסס קשרים עם המדינה המצורעת דרום אפריקה, שבדיוק כמותו חתרה באופן בלתי נלאה לרכישת יכולת גרעינית.
אז זה הסיפור על משה דיין, לא כל הסיפור, אבל הסיפור הרלבנטי ל-1973. כן, מה לעשות, כדי להבין את 1973 יש לנדוד לכל הפחות עד 1965, ולמעשה עד 1949. המעוניין לפענח חידה היסטורית אין לו ברירה אלא לעסוק בהיסטוריה. לא בפולקלור למרות הפיתוי, לא במיתוסים למרות ההרגל, לא בזוטות למרות הקושי לוותר על התענוג.