'שיקום', 'התארגנות מחדש', כלכלה ופוליטיקה – לתולדות פרשה היסטורית-כלכלית אחת מארגנטינה (מוקדש לאלו שרוצים להבין כלכלה מנקודת מבט היסטורית בכלל ובפרט אם הם מודאגים מהמצב בישראל וסבורים שהיא בדרך להיות ארגנטינה)

את המאמר הזה כתב חוליאן בלחמר, עיתונאי כלכלי החי וכותב בבואנוס איירס. תרגמתי והוספתי רקע. שלחתי ל'דבר ראשון', אכסניה מובנת מאליה לסוג כזה של חומר, אבל הסוציאליסטים של פסח האוספטר לא טרחו לענות אפילו כי כידוע פולחן אישיות כרוך גם בביטול אנשים לא חשוב מה התוכן.

 אחר כך הצעתי לאתר ''''סוציאליסטי''''' חדש המפרסם בין השאר תמונות רחפנים ומאמרים של הוגים פוסט-ציונים ידועים, אבל העורך שלו, על סמך "התייעצות עם מישהי מארגנטינה", החליט שאין קשר בין מה שהוא עצמו מאמין בו (סוציאליזם ראוי לשמו, כלומר כזה המתקן את המציאות ולא מסתפק רק בהפרחת קלישאות) לבין מה שכתוב במאמר הזה (ללמדנו שאם מישהו רוצה לבחון איכות תוכן מסויימת הקשורה בענייני קולינריה איטלקית למשל, עליו לבחון את התוכן עם איטלקי ולא עם אדם המבין בקולינריה. זו רמת השיח בימינו, זה מה יש).

 אם למי מהקוראים יש רעיון היכן בכל זאת לפרסם מאמר זה, כמובן מבלי להזכיר את שמי, מוזמן לקחת אותו כפי שהוא, ולהותיר רק את השם חוליאן בלחמר. ומי שיודע ספרדית מוזמן כמובן לקרוא את המאמר הזה במקור ומאמרים אחרים של בלחמר, עיתונאי ראוי לשמו.

(למאמר המקורי: https://carasycaretas.org.ar/2023/03/04/el-punto-de-partida-para-el-proyecto-peronista/)

 

רקע – תקציר תולדות ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית בארגנטינה

תולדות הכלכלה בארגנטינה הן תולדות מאבק מתמשך בין שתי אסכולות של תיעוש, שתיהן התבססו על התיאוריות של אדם סמית ובראשן עקרון חלוקת העבודה. האסכולה הראשונה, 'העולמית', הניחה שעקרון חלוקת העבודה מיושם בקנה מידה גלובלי, ושהמסקנה לגבי ארגנטינה היא שעל ארץ זו לבסס את כלכלתה על יתרונה היחסי: ייצור  ויצוא חומרי גלם. 

בסוף המאה ה-19 מדובר היה בבשר ובחיטה, ואילו היום מדובר בבשר, סויה ולאחרונה ליתיום. האסכולה השנייה, 'המקומית', הניחה שעם כל החשיבות שיש לעושר הלאומי שנוצר מייצוא של חומרי גלם, עקרון חלוקת העבודה חייב להיות מיושם על ידי אזרחי ארגנטינה, תוך יצירת והרחבת השוק המקומי, כפי שהדבר התרחש בכל המדינות המתועשות בעולם: בריטניה במאה ה19, ארה"ב במאה ה19 וה20, דרום קוריאה במחצית השנייה של המאה ה20 וכן הלאה.

המאבק בין שתי האסכולות הכלכליות הללו נשא אופי תרבותי, חברתי ופוליטי כמובן. למשל את חוק הבחירות הכלליות מ-1912 יש להבין כנצחון חלקי של תומכי האסכולה השנייה. את הקמתה של המפלגה הסוציאליסטית בארגנטינה בסוף המאה ה19 יש להבין כעוד ביטוי של האסכולה הראשונה, שכן הסוציאליסטים הארגנטינים הראשונים, לא חשבו שיש בארגנטינה לתעשייה מקומית, וכי סוציאליזם פירושו חלוקה הוגנת יותר של עושר שנוצר וחייב להמשיך ולהיווצר על בסיס יצור ויצוא חומרי גלם בלתי מעובדים. 

המהפכה של חואן דומינגו פרון ב-1945 היא הביטוי המובהק ביותר של הצלחת האסכולה השנייה, האסכולה 'המקומית', לסלול את הדרך לתיעושה של ארגנטינה. בדיוק מנקודת המבט הזו יש להבין את ההפיכה הצבאית של 1955 כהצלחתם של הכוחות 'העולמיים'.

לפני חמישים שנה עמדו על כף המאזניים בארגנטינה שתי חלופות פוליטיות: זו הדמוקרטית, שמשמעותה החזרה הבטוחה של פרון לשלטון, או הדיקטטורית למעשה שהתבססה על זכות בחירה מוגבלת שהוציאה מכלל המפלגות המותרות את המפלגה הגדולה ביותר, מפלגתו של פרון. מדיניות זו היתה בתוקף מאז ההפיכה הצבאית ב-1955, אחריה יצא חואן פרון לגלות ארוכה.

1973

במישור הכלכלי, האפשרות הראשונה תאמה את המודל הכלכלי של הפרוניזם, במרכזו עקרון "ההרמוניה המעמדית", ששילב את העובדים שהאתאגדו ב'קונפדרציה הכללית של העבודה' (Confederación Generl de Trabajadores: CGT ), ואת היזמים הקטנים או  "הבורגנות הלאומית", שפעלו במסגרת 'ההתאגדות הכלכלית הכללית' (Confederación General Económica: CGE)  .  

שילוב זה של יזמים קטנים ופועלים מאוגדים היווה מבחינה אלקטוראלית רוב ברור. מהצד השני התארגנה החלופה הפוליטית-כלכלית על בסיס שיתוף פעולה בין 'האיגוד התעשייתי של ארגנטינה' (Unión Industrial Argentina :UIA)  ו'איגוד בעלי האדמות בארגנטינה' (Sociedad Rural Argentina: SRA) שייצגה את האינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים, שעם השנים הרחיבו פעילותם הכלכלית לכיוון התיעוש שנשען מצידו על הון זר ועל מונופולים מכווני-יצוא, שהצליחו להשתלט גם על שוק העבודה המקומי ועל יזמים קטנים ובינוניים.

 ב-1973 נוצרה הזדמנות להצעדתה של ארגנטינה במסלול הראשון, זאת עם בחירתו של הקטור קמפורה לנשיא. קמפורה היה למעשה איש של פרון כבר מ-1971.  קמפורה התמודד על תפקיד הנשיא  כדי לעקוף את הווטו על השתתפותו של פרון בבחירות אשר נקבע כאמור ע"י הדיקטטורה הצבאית ב-1955. 

נצחונו של קמפורה סלל את הדרך בפני שובו של פרון מהגלות, ובכך פתח מחדש את האפשרות לקדם את הפרוייקט הכלכלי שייצג את האינטרסים של רוב האזרחים בארגנטינה.

כבר ב-30 במאי 1973, עבר 'החוק הלאומי לשיקום, שחרור לאומי וצדק חברתי', בתמיכתם של ראשי ארגון העבודה ה-CGT וראשי יזמי 'הכלכלה הלאומית', ה-CGE. במבוא לחוק הוסבר כי "ב-18 השנים האחרונות המדינה הייתה עדה לתהליך של חלוקת הכנסה לא הוגנת. 

העובדים השכירים שבימי ממשלת פרון נהנו מהכנסה לאומית של 50%, זוכים היום ל-36% בלבד". בנוסף מתח החוק ביקורת חריפה על הנוכחות הדומיננטית של ההון הזר, אשר "תרם לאוליגופוליזציה ומונופוליזציה של הכלכלה". בהמשך הבהיר נוסח החוק כי מטרתו היא "להחזיר את העובדים השכירים למקומם הראוי בהכנסה הלאומית, מקום שנגזל מהם".

 בשלב ראשון נקבעה תוספת כללית של 13 אחוז בשכר הממוצע ועד 20 אחוז לשכר המינימום. כמו כן הוחלט להוסיף 40 אחוזים לקצבאות המשפחה ו-28 אחוזים לפנסיות המינימום. 

במקביל הוסכם כי לאחר העלאות אלו יוקפאו למשך שנתיים השכר, ההטבות הסוציאליות, התקציבים הציבוריים, מחירי הבשר, הטקסטיל ומחירי מוצרי צריכה שיוצרו על ידי 570 חברות. להשלמת המהלך הוסכם גם כי לצד השעיית ההטבות לעובדים לאותן שנתיים, יופחתו שיעורי הריבית במטרה לחזק את המגזר היצרני.  

אבל הצעד הזה היה רק ​​ההתחלה. עם כניסתו  המחודשת לבית הנשיא,  השיק חואן פרון תוכנית תלת-שנתית 'לשיקום ושחרור לאומי 1974-1977', שהתבססה על מחקרים ודפי עבודה של ה-CGE,  בסיוע גוף של האו"ם בשם 'הפורום הכלכלי של אמריקה הלטינית והאיים הקריביים (Cepal)'. 

 דפי העבודה והמחקרים הקיפו את כל תחומי הכלכלה הארגנטינאית, החל מסחר בינלאומי ועד מדיניות ייעור.  התוכנית כללה הצעה לעשרים חוקים שכוונו להרחבת הצריכה הפנימית, יצירת זמינות רבה יותר של אשראי ציבורי ופרטי, הפיכת מערכת המס לפרוגרסיבית יותר, הסדרת סחר הדגנים והבשר, הלאמת  מערכת הבנקאות ויצירת חלופות ליבוא מכונות ותשומות בסיסיות, כמו פטרוכימיה, ברזל ופלדה.

אפקט גלברד

את המהלך הוביל כמובן פרון, שהביא לאישורו בקונגרס, אך האישיות המקצועית שניהלה את כל התכנית בפועל היתה  חוסה בר גלברד, יהודי שנולד בפולין ב-1917, ושהיגר לארגנטינה עם משפחתו ב-1930. בצעירותו התפרנס כרוכל רחוב, והצטרף לתנועה הקומוניסטית, אך שינה את עמדותיו הרדיקליות.

ב-1954 שימש גלברד כשר בלי תיק בממשלת פרון, זאת לאור הצלחתו הכלכלית הפרטית וכשרונו לארגן ב-1953 את ה-CGE, אותו ארגון של יזמים ואנשי עסקים ארגנטינאים קטנים ובינוניים, "הבורגנות הלאומית", שלעת הזאת, עשרים שנה מאוחר יותר, היוותה את ציר הפעולה של התכנית הכלכלית החדשה שנועדה להצעיד את ארגנטינה אל דרך המלך הדמוקרטית.

כפי שתיארה הביוגרפית שלו, מריה סיאונה, "גלברד היווה מודל לבורגנות הארגנטינאית: הוא לא הפסיק לפנות לתאגידים כדי להפעיל לחץ על הממשלה, הפעיל לובי כדי להתעשר, לחמוק ממס כדי להגן על רווחיו, לחפש הטבות או פרקטיקות מונופוליסטיות לטובת הרחבת החברות שלו (Aluar y Fate, האחת בתחום האלומיניום והשנייה בענף הצמיגים), וגם לא היסס לקבל עמלות עבור שירותיו הטובים. 

אבל בניגוד לבורגנות הגדולה, המונופולים התעשייתיים ובעלי האדמות הגדולים, שכבר בשנות ה-60' דבקה בפונדמנטליזם  של 'כוחות השוק', גלברד העדיף ליצור בריתות עם החברה האזרחית על פני העדפת ברית עם הצבא. הוא בחר להמר על התפתחות השוק הפנימי, לבקר את הריכוזיות של חלוקת העושר ואת אי השוויון, ולהגן על מודל של מדינה מתועשת פתוחה לכל. בניגוד ליריביו, בהימור של גלברד לא היו אי בהירויות או חשאיות”.

לדברי ג'יימס ברנן, חוקר באוניברסיטת הרווארד, "גלברד הצליח לבנות איפריה כלכלית שתפסה מקום חשוב בכלכלה. קשריו עם המדינה השתלמו בעבר והיו חיוניים לעתיד, [אך במקביל] גלברד והצוות הכלכלי שלו עסקו באמת ובתמים בהעלאת רמת החיים של העובדים, כחלק מפרויקט לפיתוח של קפיטליזם לאומי, שימנע מהפכה סוציאליסטית במדינה. הדאגה שלו לא הייתה רק לעשות עסקים טובים. 

כשדיבר על התנגדותו לליברליזם האנטי-לאומי והאנטי-חברתי, כמו גם על רצונו לבסס מודל הומניסטי של פיתוח כלכלי, לא היו אלו מלים ריקות". לא במקרה הפקיד פרון את משרד הכלכלה, עוד מימי קמפורה, בידי גלברד. צעד זה מובן לאור מקומו הכלכלי, ובהתאם לתפיסותיו של גלברד בנוגע לתעשייה של צריכה פנימית שעלו בקנה אחד עם הפרוניזם, שמצידו סבל ממתקפות קשות מצד ה-SRA וה-UIA, כמו גם מצידם של ארגונים אחרים של בעלי קרקעות ואנשי עסקים גדולים.

פרוניזם ללא פרון, ארגנטינה ללא גלברד

 אלא שהמהלך שתוכנן ונהול ע"י גלברד וה-CGE, נשען יתר על המידה על פרון. מותו של הנשיא ב-10 ביולי 1974, הביא במהרה להרס 'החוק לשיקום' ו'התוכנית התלת-שנתית'. המיתקפות מצד בעלי האדמות ואנשי העסקים הגדולים רק התחזקו כמובן: מ-1975 הם נהגו להתכנס במסגרת ה- Apege, 'מועצת העסקים והחברות'. אך חברו להם בביקורת הפרוניסטים מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני. הימין בטענה שכל התכנית של גלברד היא המשך ל"קומוניזם" הישן שלו, ואילו השמאל בטענה שתכניתו אינה אלא 'קפיטליזם רפורמי', העומד כמכשול למהפכה הסוציאליסטית. בנוסף, אחרי שנתיים של הקפאת שכר, הצטרפו לביקורת גם מנהיגי האיגודים המקצועיים שכבר לא יכלו לקבל את הקפאת השכר שהיוותה מרכיב מרכזי ב'חוק לשיקום'.

ללא גיבוי פוליטי ועם כלכלה שהגיבה באופן שלילי למותו של פרון, עליהם יש להוסיף את משבר הנפט העולמי, התפטר גלברד מתפקידו ב-19 באוקטובר 1974. את מקומו תפס אלפרדו גומז מוראלס, מי ששימש בעבר כשר הכלכלה אצל פרון ולעת הזאת שימש כנשיא הבנק המרכזי. כחצי שנה לאחר מכן יפרוש גם מוראלס מתפקידו, ואל הגה הכלכלה שבו הכוחות השמרנים בראשות בעלי הקרקעות הגדולים.

בתחילת 1975, בפגישה עם ידידים בפרובינציה שלו, קטמרקה, אמר גלברד: "לא יכולנו לחיות בשלום עם המצפון שלנו אם ברגע בו היינו אמורים לפעול, היינו שוב מנוצחים על ידי השחקנים הותיקים הרגילים, אלה שנלחמנו נגדם כל חיינו. תבוסה כזו היתה משפיעה על מאבקיו של הדור הבא".

החשש של גלברד היה מבוסס למדי: ב-1976 שוב הוכתה המדינה על ידי הפיכה צבאית. הסיבה הרשמית היתה התגברות האלימות הפוליטית, והתהליך כונה 'התהליך הלאומי להתארגנות מחדש' (el Proceso de Reorganizacion Nacional), במהלכו נרצחו על ידי השלטונות לפחות 10,000 אזרחים. 

אך אין להבין את ההפיכה הצבאית של 1976 מחוץ להקשר של מאבק האיתנים בין שתי האסכולות הנזכרות. המאבק ממשיך עד היום.

גלברד הלך לעולמו והוא בן 60, ב-4 באוקטובר 1977, למרבה האירוניה בוושינגטון, בירת ארה"ב. שנה קודם לכן, כחלק מ'ההתארגנות המחודשת', ביטלה הדיקטטורה האזרחית-צבאית את אזרחותו.

 

אבא, באמצע השבעה

מה יותר סמלי מזה שאני כותב את הדברים על המחשב של אבא ושהקובץ הראשון שנפתח כשביקשתי מהמחשב 'וורד' היה קטע מהזכרונות שכתב אבא על משפחת קורץ, קטע שהוא ביקש ממני לגזור מתוך מאה דפי הזכרונות שכתב, ושביחד תרגמנו מעברית לספרדית כדי לשלוח לבת דודה אינגריד בקנדה.

מה יותר סמלי מזה שאני רואה אם אני רוצה כמעט בכל דבר סמל, סימן, רמז, הקשר, חיבור לדברים שהיו, לדברים שדוברו, לדברים שנעשו. כי ככה אנחנו בני האדם, מדברים ועושים, מי יותר מזה ומי יותר מזה, ומי יותר מההוא ופחות מההוא, וכך או אחרת, דברים שהם מעשים, מעשים שהם דברים.

וכמה סמלי שהשפה העברית, אולי היא לא היחידה, אבל היא היחידה שאני מכיר שיודעת לחבר בעוצמה כזו בין דברים כTHINGS לבין דברים שהם saying  או words. ואין דוגמא עוצמתית יותר  מאשר הקשר המופלא שעושה השפה העברית בין 'נשימה' – הפעולה הראשונה והאחרונה שעושה אדם כאן על פני אדמה – לבין נשמה, שעל פי שמועות והשערות, גם של אבא, נשארת אתנו כך או אחרת גם אחרי לכתו של אדם.

או שילוב עוצמתי שמצא חן בעיני אבא, כי השמעתי לו אותו כמה פעמים, ברגעי חסד של הקשבה נקייה, בלי נוימרקטיזם משולח רסן לא פעם, מטופש גם אם משעשע ומצחיק: השילוב המבוסס על הטיות של הפועל ש.מ.ע. אני לא יודע, מעריך שלא, אבל אולי כשאבא נפרד מהעולם הוא חשב גם על המלים 'שמע ישראל'. 

סביר שלא. מורפיום וכן הלאה, שום דבר שאתם לא יודעים. אבל את המלים הללו אין יהודי שלא מכיר, ובוודאי אם גדל על ברכי משפחה יהודית מחוייבת כמו המשפחה שלו בארגנטינה, ואחרי זה המשפחה התנועתית (בנוער הציוני נתנו כבוד עצום למסורת, על פי הבנת אנשיה כמובן), ואחרי זה המשפחה הישראלית המאד מורחבת, והמשפחה הקיבוצית שלנו, כאן בניצנים (עד היום אני שומע בראש את נגינות השבת על הפסנתר של הדסה או אריה).

ובכן, ש.מ.ע נותן לנו 'שמע ישראל', בציווי. מה לשמוע? 'אדוני אלוהיך אדוני אחד'. מונותיאיזם בלשון לטינית מאוחרת בהרבה. עקרון הייחוד-איחוד-אחדות, 'מוניזם' בעוד מלה של בית מרקחת (כמו מורפיום, או דמוקרטיה). בכל שפה הרעיון פשוט: יש עקרון על העומד מעל עולמנו ובבסיסו. ולכן יש טוב מוחלט. ולכן תפקידו של האדם הוא לשאוף לטוב. כפי שנאמר במקורותינו על אהרון: אוהב שלום ורודף שלום וכמו אבא חביב על הבריות. או כמו שנאמר בסוף הקדיש: העושה שלום במרומיו וכן הלאה.

אבל ש.מ.ע נותן לנו גם את המלה 'משמעות', אותה 'חיה' עוצמתית המתרוצצת בנו, ודוחפת אותנו אחורה, קדימה ולצדדים, את אבא למשל היא דחפה מאולמות הלימודים בפקולטה לרפואה בבואנוס איירס עד לפלטפורמת הפלחה עליה נאלץ להניף חבילות קש בחום של 30 מעלות ו123 אחוזי לחות, כשחבר ותיק עוקץ אותו בשאלת השאלות עמה התמודדו אישים כמו בן גוריון, רחל המשוררת, טבנקין ואפילו ברל וברנר: 'נו חבר מנור, ואיך הציונות עכשיו?'

אז מה היה לנו עד כאן: ש.מ.ע כבסיס לציווי 'שמע!' וש.מ.ע כבסיס ל'משמעות', מותר האדם על החתול הלבן והאומלל שלא מבין מדוע את מקומו של האיש המזוקן והאיטי בעל הקול העמוק החליפו עשרות רבות, לפחות 200, רק בשלושת הימים הראשונים, שנכנסים ויוצאים, יוצאים ונכנסים, ומתעלמים ממנו, מיאו מיאו.

והמלה השלישית והאחרונה החייבת את חיי הנצח שלה לשורש ש.מ.ע היא כמובן מלת המילים בבית משפחת מנור, ולפניה מנסדורף וקופרפיש, וקורץ וכל מי ששכחתי ויסלח לי אבא, גם על זה יסלח לי אבא, רשימת חטאי כבן שני מתוסכל מהוד-סנדביצ'יותו (ובלב המלה סנדביץ' מסתתר לו ביצ' ולא פעם הייתי לאבא ולאמא ביצ'), אז יסלח לי אבא אם שכחתי את הרפפורטים משבדיה או את מי יודע מי מאיסלנד ואלסקה (ככל הנראה גם שם יש לנו קרובי משפחה).

אז מה היא מילת המילים של כל אלו שהשורש שלה הוא ש.מ.ע? כמובן 'משמעת'.

והנה לנו קיצור תולדות אבא, סבא, איש, יהודי, ציוני, ליברל, פרוגרסיב (במובן המקורי, הנכון והאמין של המלה הזו, פרטים נוספים אצל המחבר), חלוץ, מגשים, מצחיק מעצבן, אתך ולא-אתך, דוד אדולפו נוימרקט מנסדורף מנור: המאמץ לחיות חיים מלאים על פי עקרון-על אחדותי, חיים הנעים בעקבות החוט המשולש שלא יינתק: לשמוע, למשמע, להתמשמע. או בעברית תקנית יותר הדורשת מעט יותר מלים: להקשיב, ללמוד, להבין, לברר דברים תוך הבנת משמעותם מזה, והנגזרת המעשית שלהם, מזה. 

מעשים הדורשים משמעת. או בקיצור: שמע ישראל. או ליתר דיוק: שמע דוד מנור.

כמה סמלית העובדה שאת הכוונה שלי לסכם בכתיבה את מה שאמרתי בהלוויה, סיימתי בנדידה נוספת למקומות אחרים, או אחרים לכאורה, כי מה לעשות ואבא ראוי לכל המלים שכתבתי לו כאן עד כאן, מלים שלא נזכרו כלל בדברים שאמרתי לפני שהבטחנו לאבא מנוחה נכונה.

ובעצם מה זה משנה. כי את מה שאמרתי בהלוויה יכולתי לומר אחרת לגמרי, אחרת מבחינת התוכן כמובן, לא מבחינת המהות. 

כי מה שאמרתי בסככה שם בבית הקברות שלנו – אשמח להצטרף בבוא היום, לצורך העניין נכנה את המלים האלו שבין המקפים 'מבוא לצוואה שלי' – היו דברי זכרונות, נקודות חיים מסויימות, שאם להמשיך את הגיון עקרון האחדות המונותיאיסטי או לפחות המוניסטי כי אני, מה לעשות, לא תיאיסטי אלא אתאיסטי, הרי שכל הזכרונות הללו כפופים גם הם לעקרון העל של האחדות הדוד-מנורית על כל יופיה, עוצמתה, עומקה, הצלחותיה, כשלונותיה, מורשתה.

סיפרתי שם ביום ההלוויה על מפת הפרדס שהוא צייר. בשבעה למדתי מצביקה שפירר, חבר, אח של חבר. איש, שלא היו אלו עיגולים שצויירו בקו ישר אלא עיגולים שעקבו אחרי קו הגובה. כמה הגיוני. הרי כשם שבלי קמח אין תורה, וכשם שבלי מחוייבות במעשים לכלל-ישראל אין יהדות לא משנה מה גודל הכיפה וכמה ניענועים כבודו מייצר בעומדו מול הכותל, כך בלי מים אין עץ, ובלי עץ אין פרי, ובלי עץ ופרי אין פרדס.

וסיפרתי שם ביום ההלוויה על הזילזול המבטל של אבא להכיר בחשיבות שייחסתי למוזיאון קו האורך בגריניץ', אתר חשוב המספר את הסיפור המופלא החשוב כל כך לסיפורה של האנושות, של האנגלים, של לונדון, של התייר הישראלי הלא כל כך ממוצע. כמוני למשל. 

כי מה שעשה אבא למוזיאון גריניץ' זה מה שהוא עשה לכל זמר שלא עמד במדרגה של פרנק איי דיד איט מיי וויי סינטרה, או לכל זמרת שלא עמדה במדרגה של ברברה איזה אף מדהים עוד יותר מהרגליים סטרייסנד. ולכן על פי אבא אריק איינשטיין ואילנית ראויים לתואר 'זמרים', כל השאר חצי כוח. כי רק ככה וכן הלאה, הנחרצות, אתם יודעים, אריה אדלהייט היקר הזכיר אותה, ומה שחבריו של אבא ושל אריה חוו בקהילה, חווינו אנו במשפחה. לא פשוט.

וסיפרתי שם על הריצה לצומת הודייה. שעליה אמר אבא את מה שאמרה הפולנייה שהגיעה לגן חיות, ראתה ג'ירפה ואמרה 'אין חיה כזו', מה שלפחות מסביר מדוע עבור יהודי מזרח אירופה כל הטקסונומיה הזואולוגית מסתכמת בשתי מלים: 'א ווילדע חיה' (את המלה 'חיה' מבטאים jaie ובמקרה הזה ה-J תופסת אצלנו בעדה הדרונאנריקנית את תפקיד האות 'ח', ימחל לי שוב אבא וימחלו לי אחרים על חטאי). אבל אין הסבר לסירוב של אבא להכיר בריצה הראשונה שלי מניצנים לצומת הודייה וחזרה.

וסיימתי בזכרון האחרון, הנסיעה לביילינסון במהלכה גילינו את הצרה הקיבוצית המסוכנת לכל קהילה, לא משנה מה גודלה, 'עריצות הפרט', אותו איגואיזם צרוף הנשען על 'אתה בחרתנו', שמביא חברים לעבור על כללי המשחק של השימוש בחדר כושר, ובקנה מידה מעט גדול יותר, אין צורך לומר, הכל מופיע ברשתות החברתיות ובכבישים ובגבעת ר"ם בירושלים, לא רחוק ממוזיאון ישראל.

אבל הנסיעה זו לבילינסון נועדה לא להעמקת הידע במדע המדינה או העמקת הדאגה לקיבוץ ולמדינה, אלא לבדוק האם ד"ר ליאור פרל, הקרדיולוג, עדיין שולט בחומר, ומדוע יש פער כזה גדול בין מדידות לחץ הדם הממוצעות (באותו בוקר נמדדו לפחות 20 פעם) המומלצות על ידי ד"ר קרני, לבין מה שאומר השכל הישר של אבא – ומסתבר גם של ד"ר פרל – ומה אפשר לעשות עם הפער הזה. 

באמצע השבעה למדנו מד''ר קרני שהשכל הישר של אבא לא דייק, וחשוב מכך: שמגיע שלב בו כבר אי אפשר לשלוט בלחץ הדם. כך או כך, ד"ר פרל הבטיח שידבר עם ד"ר קרני. ואם הוא לא הספיק, לא נורא. כבר לא רלבנטי.

כי הלב של אבא החליט שדי, לא סוחב יותר, ואבא הסכים איתו כבר מראש, לפני לפחות שנתיים ואולי אפילו ארבע, שאם יבוא היום שללב לא תהיה את המשמעת להמשיך לעשות את הדברים שהלב אמור לעשות, לתרגם את מה שהנשימה עושה, מביאה את הדברים הנחוצים כמו למשל חמצן, אז גם הוא לא יתעקש. 

וד"ר טאופיק, וד"ר אל-שייך, אזרחי ישראל ערבים נאמנים גם למקצועם, גם לעמם וגם למדינתם, אישרו בחיוך ובאמפתיה ובמקצועיות את הדברים, והנה הנס התרחש גם במקרה שלהם. אבא, עטוף בקושי בפיג'מה המגוחכת של בית החולים, כולו מחורר בכל מיני צינרורים וחיבורים, הקסים גם אותם, כבש אותם. ואף אחד לא אמר 'הלאה הכיבוש' או 'הכיבוש משחית', אלא כולם אמרו תודה וביקשו עוד.

כן, אבא, ביקשנו עוד. גם אתה ביקשת עוד. ועוד ועוד. ולכן הגעת לגיל 90, והשארת מאחור קואלקייר-קאנטידד של זכרונות, ואהבה ללא גבול שאנחנו כאן באמצע השבעה מרגישים בערך 12 שעות רצוף, בכל יום, ואני ממשיך להרגיש בלילה, על המזרון, על הרצפה, כשהקירות מהדהדים אותך,  והתמונות של פיקאסו ושל הנכדים והנינים מביטות עלי ואומרות לי: 'לך בדרכך זו, גם יומך יגיע, הכל בסדר'.

הכל בסדר אבא. תודה. 

בפוליטיקה לקינו - בפוליטיקה נירפא

"בעבודה לקינו ובעבודה נירפא". כך נהג לומר א.ד. גורדון שמת לפני כמאה שנה. יועצים למיניהם יגידו את זה בימינו במלים המוכרות: 'הבעיה היא חצי מהפתרון'. ולגופו של ענייננו, שוב בפראפרזה על גורדון: "בפוליטיקה לקינו ובפוליטיקה נירפא". 

כי התקלה הציבורית הגדולה ביותר של ישראל ושל הישראלים, היתה וממשיכה להיות הניתוק בין החלום "להיות עם חופשי בארצנו", לבין ההכרח של פעולה פוליטית מתמשכת, מתמידה, סיזיפית ומדוייקת למימוש החלום הזה. אין קיצורי דרכים, והמאבק על הרפורמה הוא לא הסתערות על יעד אחד וזהו, אלא חלק מתהליך שהתחיל מזמן וימשיך עוד הלאה. 

ואת התהליך הזה אפשר לעשות טוב ואפשר לעשות חפיף. ועד עתה רוב הישראלים עשו אותו חפיף. כי הם התייחסו ורובם ממשיכים להתייחס לפוליטיקה כאל משחק סכום-אפס, או גרוע מכך, כאל משחק כדורגל. 'ניצחנו', 'הפסדנו', 'הבסנו', 'הובסנו'. החיים הציבוריים הם לא משחק סכום-אפס וגם לא משחק כדורגל, גם אם יש עניינים שהם מוחלטים, כמו למשל האם הכותל המערבי הוא נחלת הציבור כולו או שהוא זירת המשחקים של גורם יהודי אחד. 

יש עוד עניינים כאלו, אבל רובם, והמרכזיים שבהם, לא עונים להגיון של 'מי שלא קופץ אדום\צהוב\ירוק'. בפוליטיקה לקינו, כי לא הבנו, ברובנו, את הסתירה הפנימית המהותית שלה, סתירה שאין לה פתרון, כמו סתירת המצב האנושי בכללותו: 

מצד אחד אין פוליטיקה ללא ערכים וללא אידיאולוגיה וללא יושרה או צפייה ליושרה ולהגינות. או בשתי מלים של יגאל אלון: 'אתיקה בפוליטיקה'. 

מצד שני הפוליטיקה היא כמו תל אביב, עיר ללא הפסקה. אין בה נקודות, רק פסיקים. וחשוב מכל אלו: פוליטיקה היא אמנות האפשר. 

כלומר היא דורשת פשרות, כיפופי ידיים, הסתפקות במועט מבחינה ערכית וכל שאר הדברים המרצפים את הדרך הארוכה של ההיסטוריה הפוליטית, כאן שם ובכל מקום. ועם הסתירה הזו – מלים גבוהות ומעשים נמוכים – חייבים ללמוד לחיות. 

ועד עתה, לפחות ארבעים שנה, 'שני הצדדים' לא הבינו אותה, את הסתירה, התעלמו ממנה, ובכל רגע נתון מצאו עצמם פעם בצד 'המנצח' ופעם בצד 'המפסיד', פעם בצד 'המתנשא', פעם בצד 'המשפיל', פעם אלו הואשמו שהם 'הורסים את הדמוקרטיה' או 'בוגדים במדינה', ופעם האחרים. 

אפשר להמשיך במסלול המוכר הזה, אבל כל מי שיודע משהו על שינוי, יודע שחזרה על 'עוד מאותו הדבר' מבטיחה בדיוק את זה: את אותו הדבר, כשרק הצבע משתנה. 'ככה לא בונים חומה', ולא 'רק' חומה, אלא שום דבר, גם לא את התנאים ל'להיות עם חופשי בארצנו'. 'אז מה אתה מציע?' א. נשימה ארוכה. ב. כבוד לתוצאות הבחירות. ג. תשומת לב מיוחדת לסתירה הנזכרת בין המלים הגבוהות למעשים הנמוכים. ד. בפוליטיקה לקינו, בפוליטיקה נירפא. 

ולסיום ציטוט בן 40 שנה בדיוק, אבל בדיוק, מוגש באהבה לכל האנשים 'מהצד שלי'. כתבו אותו האחים הרצל ובלפור חקק, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". 

ודוק: אם האחים חקק צודקים, דמוקרטיה ללא צמד חלופות ראויות לשמן, כלומר כאלו שיודעות לשלב אידיאולוגיה ופוליטיקה באופן מקיף הכולל הכל (וזו היתה דרכה של מפא"י), היא דמוקרטיה לקויה. ובפראפרזה לפראפרזה: בדמוקרטיה לקינו, בדמוקרטיה נירפא.