בירושלים התנפלה המשטרה ביום הכפורים בגבורה נפלאה על השרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה. השרפרפים הלכו בשבי...
הזקנים עשו שלא כחוק. על פי החוק מותר להעביר בחמורים גללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שם שרפרפים... חוק קדוש!
בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי־צהוב על בגדו העליון מגבו. זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינוקנטי השלישי. ובודאי שצריך היה לשמור על החוק. ומי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעובר חוק.
לימים נתבטל החוק הזה, נשתחרר היהודי מהעלבון הזה, אבל נשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץ שעל יד הכותל המערבי. והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב.
יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים שהכותל המערבי, בתור סמל היהדות: יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדוש המפואר בעדי עדיים. חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרן הנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזה נפשות מתוך היהודים. כן. בודאי שישנם כאלה. אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפה אנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו. "ובוזי יקלו״ – אומר הנביא.
וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה. היה זמן ור׳ זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר׳ יהודה החסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וכבעל רצון כביר השיב את הגזילה לבעליה. ולכותל המערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו. לא הרגשנו בעלבון.
אבל צריכים אנחנו לתקן את המעוות. אמנם, יודעים אנו כי יש פקידים המשתדלים שהחלאה לא תמוש מקרית דוד ושירושלים תשקע בטנופת, למען לא יחסר כלום מצביון גלותה. אך דעת הפקידים הללו בודאי אינה חובה על קברניטי האומה האנגלית היודעים מה זה רגש אדם וקדשי עם ועם.
והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזה ולהשפיע על הממשלה המרכזית באנגליה להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומה המתעוררת לתחיה. ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהוא. לשכני הכותל המערבי אפשר לתת מקום יותר רחב. האומנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכנים יטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, חלילה?
"דבר", תרפ"ו
יום רביעי, 26 ביולי 2023
ב-1926 לא היתה שום בעיה לכתב עת של השמאל הציוני, לפרסם את המאמר הזה, פרי עטו של אז"ר (ההוא מהמפוזר), תחת הכותרת " גולו את החרפה!"
יום שלישי, 11 ביולי 2023
בני ברבש מציע "לא צו פיוס ולא פשרה - אלא להשיב מלחמה שערה": בבדיקה שעשיתי עם אהוד ברק הבוקר, הנה מערך הכוחות נכון לעכשיו
לא, אינני מאלו המשוחחים עם הוד עזריאליותו מפרק השעונים והפסנתרן הדגול, האיש החכם ביותר שנולד לעם היהודי בדורות האחרונים.
אבל לא צריך להיות רכלן גדול כדי לדעת או לפחות לנחש ניחוש מושכל, שהרעיונות המופלאים של בני ברבש, קולנוען דגול שזה בגימטריא מדען מדינה, פילוסוף ופוליטולוג גם יחד, עולים בקנה אחד עם ההמרדה של ברק.
ברבש קובע שישראל היא דיקטטורה, וקורא "להשיב מלחמה" ובשום אופן לא לעשות פשרות ופיוסים.
הואיל ודיקטטורות של ממש כבר פעלו בהיסטוריה הריאלית, הפועלת מעט שונה מזו העולה במוחם הקודח של קולנוענים ישראלים (ע"ע 'תמונת הניצחון', עוד יצירה העונה לכללים הבלתי כתובים אך המובנים מאליהם של קולנוענינו בשיבתם כפרשנים 'אמנותיים' של הסכסוך הפלסטיני: היהודים אשמים מעצם היותם יהודים, וכל השאר פריימים ותמרות עשן, והדרך למועמדות לפרס חתול הזהב בצרפת או הזוי הכסף בקולינווד, קצרה ומובתחת), אין אלא להציץ להיסטוריה הזאת ולהקיש למקומותינו.
ארגנטינה למשל. אחרי הדחת הנשיא פרון, שאמנם רכב על הפיכה צבאית אך בשלב מאוחר יותר נבחר כדת וכדין כנגד קואליציה רחבה מאד שכללה אפילו את שגרירות ארה"ב, הוקמה בארגנטינה (לא בקולנוע, במציאות) דיקטטורה צבאית. בשלבים מסויימים נלחמו מרכיבי הצבא אלו באלו, כשלשיא מגיעים הקרבות בטבח של כ-300 אזרחים ארגנטינים שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: מטוסי חיל האוויר הארגנטיני הפציצו את בית הנשיא, כשהאויב הוא חיל הים או חיל היבשה.
על פי ההגיון הזה, הבה נעשה רגע הערכת כוחות לקראת "המלחמה שערה" שמציע לנו הקולנוען ברבש. או במונחים של הבראנז'ה שלו: מה הסטינג.
חיל האוויר ברובו שלנו. אני בצד של ברבש כמובן. כי כמוהו אני סבור שישראל מצויה במשבר עמוק הכולל בין השאר חלוקה הזויה בנטל מצד המרכיב המרכזי בקואליציה של 'המחנה הלאומי'; איוש בלתי נתפס של משרות מרכזיות בממשלה על ידי אנשים שעל פי כל מבחן של שכל ישר אמורים היו לשבת בבית סוהר ובכל מקרה לא לייצג ציבור, שום ציבור; התרופפות המשילות הבאה לידי ביטוי באוזלת היד של הרשויות להתמודד עם הסתה גלויה (כולל של אהוד ברק אם כבר מציינים את התופעה); ועוד ועוד.
אלא שבניגוד לברבש אני סבור שיש רק דרך אחת להתמודד עם כל הבעיות הללו: לא במלחמה, אלא בפוליטיקה. והפוליטיקה בדמוקרטיה, או מה שעושה את הדמוקרטיה לדמוקרטיה, זה שהפוליטיקה שלה מבוססת על כללי משחק מוסכמים. בחירות, תוצאות, קואליציה, אופוזיציה, ויכוח, פשרות, ושוב בחירות וחוזר חלילה. לא מלחמה משום סוג.
אז חיל האוויר ברובו איתנו. חיל הים כנראה שגם כן. גולני שלהם. גבעתי גם. כפיר בלי ספק שלהם. תותחנים שלנו. אוגדה 36 שלנו. 35 שלהם. גם משמר הגבול. משטרת תל אביב וחיפה, שלנו. משטרת ירושלים שלהם. 8200 שלנו. חיל הלוגיסטיקה שלהם. חיל התיקשוב שלנו. המוסד שלנו. השב"כ חצי-חצי. משמר הכנסת חצי-חצי. נותר לברר מי שולט בכנף 2.
אלא אם לא הבנתי נכון את ברבש. כי אולי ב"מלחמה" הוא מתכוון למאבק אזרחי תקין. לא מרי אזרחי כפי שמטיף לו אהוד ברק ביודעו שרוב הציבור מתייחס לקריאה הזו בדיוק כפי שהוא מתייחס לכל שטות שיוצאת לו מהפה בעשור האחרון, עשור המעמיד בצל את האיש שהיה פעם, כלומר במשיכת כתפיים. כי ברק שמטיף למרי אזרחי יודע שלא יהיה מרי אזרחי אבל כשיגיע יום הבוחר, מספיק 50 אלף אידיוטים שימושיים שיחזירו אותו לגלגל הפוליטי. וזה הרי מה שהוא רוצה.
אם לחזור ל"מלחמה" שהציע ברבש: אז אם לא מדובר במלחמה בין זרועות הצבא כפי שהיה בארגנטינה בשנות ה-50' או כפי שהיה לפני שבועיים ברוסיה, ואם לא מדובר בעוד מבוא לתסריט קולנועי שגור אצל קולנוענינו, אלא מדובר במאבק אזרחי תקין, אז אין ברירה אלא לשאול את הקולנוען את השאלה המתבקשת: מה התסריט.
לא צו פיוס, כלומר אין מקום לשיחות בבית הנשיא. לא פשרה, כלומר אין מקום לשיחות עם הצד השני בכלל. אז מה כן? "מלחמה שערה" כאמור, ואז, וסליחה על החזרות, אם לא מדובר בקק"ש מול קמ"ק, עוז77 נגד טייסת109, אז מה התסריט?
נחסום את נתב"ג, נחסום את נתיבי איילון, נשכב על פסי הרכבת, נתלה דגלי הלאום על ראש מגדל עזריאלי, נפזר תמונות מגוחכות של אגרופים א-לה-מחאת השחורים במקסיקו68, נצרח דה-מוק-קרה-טיה עד שישרפו מיתרי הקול, נעמוד על כל הגשרים וננפנף בדגלים בעוצמה כזו שלפחות טובה אחת ברורה ומיידית תצמח מהמחאה: בריזה נאה מכיוון מערב, וסליחה שכאן נגמרה היצירתיות שלי, אחרי הכל אני לא קולנוען.
ואחרי שנעשה את כל זה שוב ושוב ושוב ושוב לא כל שבת אלא כל יום, כל היום, השאלה המעצבנת שקולנוענים פטורים ממנה כי אצלם המציאות (שהיא סרט, הם הרי חיים בסרט) נגמרת על פי כללי קורס התסריטאות אחרי בערך 100 דקות, אבל במציאות הממשית היא השאלה היחידה החשובה שממנה נגזר הכל, תישאר בעינה: ומה אז?
ומה אז? ונגיד שבמקום מספר הולך ודועך של מפגינים המספר ילך ויעלה ויגיע, הבה נפריזה, ל-2 מליון אזרחים ברחובות כל יום כל היום. ומה אז?
בדמוקרטיה יש על השאלה הזו תשובה אחת ותשובה אחת בלבד: הממשלה הקיימת תמשיך להתקיים ותמשיך להיות הגורם המוסמך לביצוע מדיניות כל עוד היא ממשיכה להיות ממשלה הנשענת על רוב בבית הנבחרים. נקודה.
ולכן, על השאלה "מה אז" יש רק תשובה אחת: בחירות. או במועדן, או שלא במועדן, הנה עוד סיבה למתוח ביקורת נוקבת על נתניהו שגרר את ישראל לחמש מערכות בחירות תוך שלוש שנים.
אבל אלו כללי המשחק, אלו ואין בלתם.
וחדשות ישנות שהן סוד גלוי שאפילו קולנוענים מסוגלים להבין: אחרי הבחירות הבאות, בין אם יתקיימו בעוד שלושה חודשים במקרה הטוב בו הממשלה תיפול היום, והממשלה לא תיפול היום ולא מחר ולכן הבחירות הבאות תתקיימנה כנראה במועדן או לכל המוקדם בעוד שנה, גם אז תוצאות הבחירות יהיו כאלו שהדבר המרכזי שהן תכתבנה הוא בדיוק מה שהקולנוען השנון שלנו מטיף נגדו: גם פיוס וגם פשרה.
כי אין, לא היתה ולא תהיה דמוקרטיה שרוב אזרחיה לא מבינים שהיא כל כולה מבוססת אם לא על פיוס, אז בוודאי על פשרה. בכל מקרה ובשום פנים ואופן, לא על מלחמה.
מכאן שאם דמוקרטיה זה פשרה, רצוי על בסיס פיוס, ודמוקרטיה היא פשרה עם או בלי פיוס, אין שום סיבה - אלא אם אתה אהוד ברק שמטיף למרי כדי לחזור לגלגל הפוליטי (או אז ברבש הוא אידיוט שימושי של ברק) - ליישם את עקרון העל הדמוקרטי הזה כבר עכשיו.
יום שישי, 7 ביולי 2023
כמה מחשבות על צ'אט-GPT ואינטליגנציה של מכונות
גילוי נאות מובן מאליו: אני היסטוריון ולא איש מחשבים.
האם זה יתרון או חסרון? תלוי מה העניין. אם מבקשים ממני לומר משהו אינטליגנטי על מצב פיתוח ה-IA או ה-AI, אין לי יותר מדי מה לומר. אבל אם מבקשים ממני לומר משהו על המימד החברתי-אנושי של המכונות הללו, העובדה שאני לא מבין את שלדון ושלדון לא מבין אותי, היא דווקא יתרון.
מחשבה א: אין טעם ללעוג לצ'אט-GPT - כל הליצנים עוד יאכלו את הכובע שלהם כי כבר היינו שם
הלעג לצ'אט-GPT מזכיר לי את הלעג שאפילו אני הייתי חלק ממנו, לויקיפדיה.
לעג דומה הביע נפוליאון כנגד הרעיון המשונה, שלא לומר ההזוי והמסוכן ובכל מקרה חסר השחר, להכניס תנור אל תוך בטן האניה, ולחבר אותו באמצעות כמה רצועות עור למדחף. במלים אחרות אם זה לא ברור, נפוליאון, איש לא טיפש בלשון המעטה, חשב שמנוע קיטור הוא גם בלתי אפשרי וגם מסוכן.
לעג דומה השמיעו מדענים מלומדים ומכובדים כנגד רעיון הרכבת. הם הזהירו שנסיעה במהירות מטורפת של 40 קמ"ש תקרע את הפנים מעל לעצמות הגולגולת, וכי נשים הרות תפלנה את ולדיהן.
אפילו אדיסון, ממציא מהולל, לעג לרעיון ההזוי של ניקולא טסלה, לפיו אפשר לייצר חשמל בזול ובעוצמה אדירה, שתאפשר לכולם להנות ממנו, ולא רק "כמה סנובים בטרקלינים שלהם" כפי שניסח זאת הרצל בקטע מפורסם ביומנו.
ולכן, מה שאנו חווים כרגע, מכונה שכותבת ברהיטות טונות של שטויות (לצד פי כמה טונות של דברי טעם), הוא עניין זמני. הצ'אט-GPT או איך שבחרו לכנותו ליצני העברית - ג'ט-פטפט - הוא לא רק כאן כדי להשאר, אלא שכל מה שמבטיחים לגביו, ועוד הרבה מאד דברים שאי אפשר לדמיין כרגע, יהיו חלק מעולמנו. נקודה. בדיוק כמו הקיטור, החשמל והויקיפדיה.
מחשבה ב: אז מה יהיה? נפסיק לחשוב?? געוואלד!! הילדים בבתי הספר כבר לא מסוגלים לכתוב חיבור!!! מה יהיה??
כן, הגיע הזמן לומר את הדברים שאחרים כבר מזמן ראו לנכון לומר כי הם הבינו שהגיע הזמן לומר: רוב האנשים בינוניים בביצועים שלהם. יתכן שגם ביכולת, סביר להניח שלא, אבל בפועל רוב האנשים מיישמים תכונה אנושית ישנה מאד ומובנת מאליה בטבע בכלל (תשאלו את החתולים, הכלבים והאריות): עצלנות, בטלנות, רשלנות.
בלי התכונה הזו אי אפשר למשל להסביר לא את מוסד העבדות שהיה חלק מהאנושות כולה, כולל באפריקה שם שחורים העבידו שחורים מה שחייב להביא לסופה את האגדה שיש קשר הכרחי בין עבדות לגזענות, ולא את המצאת החשמל.
איך קבעה סיסמה מקומית בשנות החמישים? "יותר חשמל פחות עמל".
ואחרי שהבנו שרוב האנשים נוטים לעצלנות, אין לנו מה לבוא בטענות לעובדה, וזו עובדה, שרוב תלמידי התיכון יעשו הכל כדי לא לעשות כלום או כדי לעשות את המינימום. ומבחינה זו הצ'אט-GPT הוא לא 'קפיצת מדרגה' אלא עוד מאותו הדבר.
מי שממשיך לחשוב שעבודות כתובות הן סימן לחוכמה, הבנה, תבונה וכדומה, חי באשליות. תפקיד בית הספר הוא סוציאליזציה וסוציאליזציה בלבד. היא כוללת כמובן לא רק מפגש חברתי שתפקידו ללמד כישורי חיים (כמו למשל ללמוד להקשיב ובעיקר לעמוד בתור ולתרגל ריסון עצמי בלעדיה לא תתכן דמוקרטיה, לכו תסבירו את זה לאהוד ברק), אלא גם תוכן כמו למשל אנגלית, חשבון וזהות.
אכן: הזהות קשורה למדעי הרוח (בישראל: תנך, היסטוריה, ספרות וכדומה), ומדעי הרוח דורשים רמה של עיון, ועיון נבחן ביכולת לכתוב עבודות, ועכשיו את העבודות יכתבו כמעט כולם בצ'אט-GPT, אבל זה לא משנה שום דבר, כי עד לצ'אט-GPT כמעט כולם העתיקו או קנו עבודות, ואם לא קנו ולא העתיקו, ואפילו עשו ממש בעצמם לבד, התוכן נכנס מאצבע אחת, עבר דרך המקלדת למדפסת, ומשם לדף ושם בערך הוא נשאר.
אבל אין מה לדאוג: כי את הזהות הממוצעת רוכשים דרך סמלים, דרך דרמות, דרך חוויות.
והדגשתי "רוב" ו"כמעט כולם" כי יחידי סגולה, כמו בכל תחום אחר (מוזיקה, ספורט, פוליטיקה, טיס, שלדונז, טיורינגס, אמנות, מחול וכן הלאה), יצוצו גם בתחום מדעי הרוח (ומפאת כבודם - ואי כבודם - של כאלו ואחרים לא אציין שמות של אנשים חיים, אלא רק אזכיר כאן כמה מתים: מקס ובר אצל הגויים, יעקב כץ אצל היהודים).
ומכאן למסקנה שאין טעם להתרגש מהעובדה שהצ'אט-GPT יפגע בסיכוי שכולנו נהיה מועמדים לפרס ישראל במדעי הרוח. סוד כמוס: מעולם לא היינו בקטגוריה הזו, גם לא כשכוווולם הלכו לספריה, ולא היתה אפילו 'מכונה חושבת' אחת, וכוווולם קראו את דוסטוייבסקי, את לרמונטוב ואת כל כתבי מאפו.
עוד סוד כמוס: למרות שכל בני האדם הם יצורים ממשמעים, ולמרות שאין שום משמעות למשמעות מחוץ לציר הזמן, לתודעת עבר, לזכרון קולקטיבי כזה או אחר, מה לעשות ולא כולנו היסטוריונים מלידה, בלשון המעטה.
עוד גילוי נאות או ליתר דיוק ממש יציאה דרמטית מהארון: גם אני שעוסק בתחום הזה באופן מקצועי כבר עשרות שנים, וקראתי לפחות 3000 ספרים, וכתבתי בערך 20 ועוד מאות מאמרים, לא רק שאני לא זוכר הכל ולא יודע הכל, אלא שאין סיכוי שאתקרב לדעת את כל מה שאני יודע שאני לא יודע. ולמרות זאת, אני מרגיש חלק מהקולקטיב הישראלי, כי קודם כל הסמלים, הדרמות, החוויות המשותפות.
כל אלו לא יפגעו על ידי הצ'אט-GPT גם אם לא ירוויחו ממנו כלום ושום דבר.
מחשבה ג: אז מה יהיה עם שוק העבודה? געוואלד!!