למי יש את הזכות החוקית לחיות על אדמת ישראל\ פלסטין השנויה במחלוקת?

להלן תרגום לעברית של תשובה באנגלית שנתתי לשאלה באנגלית ברשת החברתית החביבה 'קוורה' 

שאלת הזכות המשפטית על ארץ ישראל איננה נתונה כלל בויכוח משפטי. השאלה היא פוליטית בלבד. מהרגע הראשון ועד לעתיד הנראה לעין. במלה 'פוליטיקה' הכוונה היא לכל מה שקשור במאבקי כוח, הכוללים למשל טרור ומלחמות, אבל גם מאבקים בשדה המדיני, חרם, הפצת שקרים, דלגיטימציה וכן הלאה. כל מה שעושים הערבים נגד היהודים מ-1920, הרגע ההיסטורי בו הוכרז המעמד המשפטי של הארץ הזו כשייכת לעם היהודי ולעם היהודי בלבד. 

כדי להבין את העניין המשפטי יש לקחת בחשבון שני נושאים: 1. מי היה הריבון על הארץ הזו עד 1920. 2. מה אמור היה להיות מעמדם המשפטי של כל מי שאיננו שיך לעם היהודי.

ובכן, עד 1920 הריבון על הארץ הזו היה האימפריה העות'מנית. אפשר להתכווח כמובן על זכותם של שבטים ברברים להשתלט על כל השטחים עד וינה ב-1683, ועל כל צפון אפריקה, וחצי האי ערב, וכל זה בשמה של דת מסויימת הסוגדת לנביא מוחמד. אבל בערך מהמאה ה-17 הלך והתקבל עקרון הריבונות המדינתית, בין השאר של אימפריות, וזה היה הבסיס למשפט הבינלאומי שהתפתח במאה ה-19, בין השאר סביב ארועים כמו 'מלחמות נפוליאון' עד 1815, וסכסוכים אחרים כמו 'מלחמת קרים' 1853-1856 ועוד.

הרעיון היה שאין לפגוע בשלמות טריטוריאלית של מדינה מסויימת, אלא בהסכמה. במקרה של מלחמה, ההנחה היתה שבסופה של המלחמה יתנהל משא ומתן מדיני, ושוב תושג הסכמה. 

היעד של הנשיא וודרו ווילסון במלחמת העולם הראשונה, היה ליצור מערכת שתמנע את שלב המלחמה, כך שעל כל סכסוך בין מדינות תתקבל תשובה מדינית. לשם כך נוצר 'חבר הלאומים'. 

ב-1914 האימפריה העות'מנית הצטרפה לגרמניה ולאימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמה נגד 'מעצמות ההסכמה', רוסיה, אנגליה וצרפת ועוד כ-20 מדינות אחרות, ביניהן יפן ואיטליה. המלחמה הסתיימה בתבוסת האימפריה העות'מנית, ועל פי העקרונות שתוארו לעיל, המעצמות המנצחות היו אמורות לדון בעתיד האימפריה העות'מנית.

בשלב זה, 1919, קיבלו מנהיגי האימפריה העות'מנית החלטה לפרק את האימפריה בעצמם, ולהפוך את הגרעין שלה - העם הטורקי - לבסיס של מדינת לאום חדשה שנקראת מאז 'טורקיה'.

כל שנותר למעצמות המנצחות היה להחליט מה לעשות עם השטח העצום שהיה עד לאותו רגע בידי האימפריה העות'מנית. חלק מהשטח היה כבר בשליטה של גורמים מקומיים ברורים, כמו במצרים, מרוקו, תוניסיה וחצי האי ערב. 

אבל שטחים אחרים, ביניהם ארץ ישראל, נותרו ללא עתיד ברור. בנקודה זו קיבלו מנהיגי המעצמות המנצחות, שכאמור ייצגו רשימה ארוכה של מדינות, את ההחלטה להקצות את ארץ ישראל לטובת העם היהודי, שקיבל הכרה בדרישתו לזכות הגדרה עצמית בארץ ישראל, ארצו של העם היהודי, עקרון תרבותי המוכר גם בנצרות וגם באיסלאם. כלומר החלטת 'העולם' היתה להפוך את ההכרה התרבותית להכרה משפטית-מדינית 

במקביל, ועל פי אותו הגיון בדיוק - זכות ההגדרה העצמית - גם את שאר השטחים הם החליטו להקצות לעמים אחרים בסביבה, כולם ערבים כאלו ואחרים, וכך בהמשך הדרך קמו מדינות עצמאיות כמו ירדן, לבנון, סוריה ועיראק.

עד כאן תשובה על השאלה הראשונה, והנה היא שוב בקיצור: עד 1919 ארץ ישראל היתה חלק מהאימפריה העות'מנית ובריבונות שלה. מ-1919 הוחלט שהחלק הקטן הזה של האימפריה העות'מנית, יהווה את הבסיס למדינה יהודית. זה היסוד המשפטי.

לגבי השאלה השנייה: לכולם היה ברור, בוודאי לתנועה הציונית, בוודאי למקימי 'חבר הלאומים', שבכל מדינה, לא משנה איפה היא ומה הרכבה האתני, כל אזרח הוא שווה זכויות וחובות. צ'כוסלובקים בפולין, פולנים בגרמניה, גרמנים ברוסיה, יהודים באנגליה, אירים בארה"ב. כל אדם זכאי להחזיק בזהות תרבותית משלו, אבל במקביל הוא אזרח שומר חוק של מדינתו, שגם מכבדת את זכויותיו, ודורשת ממנו את חובותיו, בדיוק כמו מכל אזרח אחר.

כשהוקמה מדינת ישראל ב-1948, כל זה נכתב במפורש במגילת העצמאות שלה. מי שמדבר על 'אפרטהייד' שיש במדינת ישראל הוא שקרן או אידיוט. מה שכתוב במגילת העצמאות מ-1948, הוא בדיוק מה שנכתב בקונגרס הציוני ב-1897. ומה שנכתב שם נכתב בהצהרת בלפור ב-1917. ומה שנכתב בהצהרת בלפור ב-1917 שב ונכתב ב-1920 בכתב המנדט שקיבלו הבריטים על ארץ ישראל, במטרה לסייע ליהודים להקים את המדינה שלהם.

ועכשיו כשהצד המשפטי ברור, נעבור בחזרה לפוליטיקה. שם ורק שם נמצא הסכסוך. לא במישור המשפטי, לא במישור ההיסטורי. רק במישור הפוליטי. הערבים ככלל, ולא מהיום, מוכנים להכיר בקיומו של עולם כל עוד הוא קונה מהם נפט או משדר להם את ליגת האלופות. אבל בכל מה שקשור להתערבות של העולם בנסיון לעשות סדר כך שלא תהיינה יותר מלחמות, הערבים לא מכירים בזכותו של העולם לעשות זאת.

ולכן באמנה הפלסטינית כתוב במפורש שהצהרת בלפור וכל מה שבא אחריה, לא מקובל, לא נכון, לא ראוי ושתפקידו של כל ערבי הוא להלחם נגד כל מה שקשור בזה. כלומר חובתו של כל ערבי הוא לפגוע ביהודים, או באמצעות חטיפת ורצח תינוקות, או באמצעות אי-הכרה של חברי כנסת ערבים במדינה בה הם חיים (אף אחד מהם לא מסוגל להוציא מהפה שלו את המלים: 'ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, מדינת לאום של העם היהודי, ואנחנו הערבים מיעוט במדינה הזו, וזוכים לשוויון זכויות בדיוק כמו המיעוט הפיני בשבדיה, או המיעוט השבדי בפינלנד).

זו התמונה. מה עושים? כל עוד בעולם המערבי ימשיכו לאכול את השקרים של הערבים, הסיכוי שהם ישתנו עוד יותר קטן, כי מראש מדובר בתרבות אלימה, תרבות של שקר, תרבות שלא מייחסת שום חשיבות לחיי אדם, תרבות של חשדנות, של עוינות, של בריחה מאחריות, ואת כל זה אמורים לראות כל מי שיש להם שכנים ערבים במספר גדול, בכל מדינה במערב, תשאלו את הצרפתים.

אז מה עושים? נצמדים לאמת. והאמת פשוטה מאד: מבחינה משפטית ארץ ישראל שייכת לעם היהודי. נקודה. מבחינה מדינית הסכסוך נובע מחוסר נכונותם של ערבים להכיר בקיומו של עם יהודי. נקודה. 

סביב העולם ב-80 יום: כמה הערות על המלחמה - בין מי אפסיים לאופק היסטורי

 א. איך מבינים דברים

'הכל בעיני המתבונן' נהוג לומר, ויש אנשים שמבינים מהקלישאה הזו, שכמו כל קלישאה אחרת היא אמיתית כשלעצמה לחלוטין, שאין אמת ואין מציאות כי 'הכל בעיני המתבונן'.

העניין הפוך לחלוטין: אכן 'הכל בעיני המתבונן' אבל לפעמים - יהיו שיגידו בדרך כלל או כמעט תמיד - המתבונן לא מפנה את העינים שלו למקום הנכון, או שאת מה שהוא רואה בעינים שלו הוא מפרש לא נכון בראשו.

כי גם הקלישאה הזו - 'הכל בראש' - נכונה. השאלה היא מה יש בראש.

ב. אז מה היא המלחמה הזו בכלל

אז או ש: 

המלחמה הזו היא מלחמת הישרדות של ביבי, שהוא גם היחיד שאשם בה, כי הוא סחר עם הקטארים ואף קיבל מהם מימון בחירות (וזו ככל הנראה עובדה מוצקה כפי שמלמדים מסמכים שהודלפו על ידי לא יודע מי והוצגו על ידי ממר"י, הגורם היחיד כמעט שאין ויכוח לגבי אמינותו, אבל יש לסמוך על גדי טאוב שיצליח לכבס גם את העניין הזה)

או ש:

המלחמה הזו, למרות ההתנהלות של נתניהו, היא עניין גדול בהרבה, שהיה מתרחש כך או אחרת בתיזמון כזה או אחר, כי חמאס הוא גם פרוקסי של איראן, ואיראן מפעילה עוד פרוקסים (גם באזור - החותים ולבנון - וגם רחוק מאד מכאן: בונצואלה פינת תעלת פנמה), ואיראן בברית משמעותית מאד גם עם רוסיה וגם עם סין, שמבחינתה ענייני אוקראינה ועזה הם מבוא לקידום השתלטות על טייוואן, דבר שהשכנות במרחב ההוא - אוסטרליה, קוריאה, יפן והודו - מבינות ומתכוננות אליו היטב.

הכל בעיני המתבונן והכל בראש כאמור. יחליט המתבונן על מה הוא רוצה להתבונן.

נזכיר נשכחות: ב-1938, אחרי שהיטלר סיים להשתלט על צ'כוסלובקיה, היו שאמרו במערב הזחוח 'מה לנו ולדיס ליטל שיטי קאונטרי' (הכינוי של ישראל בפי האינטלקטואליה הבריטית)? איך זה נגמר אז, כולם יודעים.

ג. בהנחה שלא נתניהו הוא הבעיה (גם אם חד משמעית הוא איננו פתרון, אלא נייר לקמוס מעולה המאפשר להבחין בין כאלו שבאמת עשו או רק אומרים שעושים 'חישוב מסלול מחדש', וזה כולל גם ביביסטים וגם ר"לביסטים)

המצב בעזה הוא כזה: מה לעשות והגם ש'ידענו' שיש מנהרות, לא ידענו את היקפן. נקודה. נכון לעכשיו אין שום דרך סבירה לחסל את כלי הנשק הזה. כי לא הטילים ולא הרקטות ולא הפצמ"רים ולא הלוחמים המאומנים של חמאס הo כלי הנשק המשמעותיים כאן, אלא המנהרות.

איך אני יודע? טוב, ברור שאני לא יודע כלום. אני אוכל נבלות, ורק משתדל להקשיב לאנשים שעושה רושם שמבינים על מה הם מדברים. ומה שאומרים אנשים כאלו הוא פשוט וחד וחלק: 

ונגיד שנהרוג את כל 40 אלף אנשי חמאס. אנחנו לא, זה בלתי אפשרי, אבל נגיד שכן. הנה ניצחנו, המלחמה מסתיימת (היא לא, כי עזה, כמו אוקראינה, היא רק חוליה אחת במלחמה העולמית המתקיימת כבר כמה שנים, כרגע בסגנון מלחמה קרה-יחסית, אבל נגיד, נגיד שהמלחמה מסתיימת).

המלחמה מסתיימת, ואז מה קורה? האזרחים בעזה חוזרים הביתה, ואחרי שבועיים מגיעים מנהיגים חדשים, נגיד תחת שם חדש, 'תנועת ההתנגדות האסלאמית-מאוחד' (חמאסם), ומה נראה לנו שהיא תעשה עם המנהרות? נכון. מה שעשו איתן עד עכשיו.

הפתרון? אחד ויחיד: הפיכת כל אזור המנהרות לאזור חף מאוכלוסיה אזרחית. איך? מינימום לדרום הרצועה, עדיף לצפון סיני. למה שהמצרים יסכימו? תורם לשלם את מחיר הפיכת פליטי-48' לאנשים נטולי עתיד מדיני. מה המצרים ירוויחו? 'העולם' ישמח לשלם הרבה מאד תמורת שיקום העזתים בצפון סיני.

ד. אז מה יהיה עם גבול הצפון?

האלוף בריק ומומחים נוספים בעלי קו מחשבה דומה, מסבירים שהיה לנו מזל שחיזבאללה החליט לא להצטרף לחגיגה. יש מומחים המסבירים כי לא מדובר במזל, אלא בהחלטה מודעת של איראן, לשמור את הקלף החזק הזה ליום פקודה. 

כך או אחרת, המלחמה בצפון על אש נמוכה, וטוב שכך בשלב הזה, כי אי אפשר לנהל את המלחמה בשתי חזיתות, בכל אופן במצב הצבירה הנוכחי של צה"ל.

ולכן יש לנצל את הזמן כדי להחזיר את צה"ל למה שאמור היה להיות אילו אנשים היו קוראים את כתבי בן-גוריון, או אילו היו קוראים את 'מסך של חול' של יגאל אלון. 

'הזקן' מצידו והצעיר שאת מורשתו ניסו כאן להשכיח ולטשטש ולעוות, אמרו בערך את אותם דברים על דמותו של צבא הגנה לישראל: רב-זרועי, בעל יכולות מגוונות (גם, לא רק, גם חיל אויר; גם, לא רק, גם טכנולוגיה; גם, לא רק, גם מודיעין; כלומר קודם כל  בעל יכולות של חיל יבשה: גם טנקים, גם יכולות אחרות).

ולא פחות חשוב, גם בן-גוריון וגם אלון, כל אחד בתורו ובדרכו, הוסיפו שני מרכיבים שאין-בלתם: 

הגנה מרחבית וחוסן לאומי המבוסס על תחושה של חברה צודקת 

(לא, חברים יקרים מפורום 'קהלת' וליצנים דומים אחרים, לא, לא מדובר לא בבולשביזם ולא בונצואלה ולא בצפון-קוריאה, מדובר, נגיד, במונחים שאולי תבינו, ב'חמשת-ממין' משודרגים ולא מסורסים על ידי פקידי האוצר).

שלוש-ארבע לעבודה. כל דקה שעוברת בלי להתקדם אל היעדים הללו, מרחיקה את הרגע בו יוכלו תושבי הצפון (ותושבי הדרום וכל אלו שבין הצפון לדרום), לומר בקול רם ובלי לגמגם שהנה סוף סוף, בערך, על תנאי, כי זה תמיד על תנאי, מתקיים בנו הפסוק 'להיות עם חופשי בארצנו'. כי זו המטרה. לשם כך התכנסנו.

 ה. החטופים ובני הערובה - הגיע הזמן לצאת מהארון ולומר את האמת הנחוצה: הפגנות נגד גורמים ישראלים מחזקת את חמאס

מה כן? להפגין מול שגרירויות כל מדינות המערב - חוץ מצ'כיה, גרמניה ואוקראינה - בתל אביב (או בירושלים). הנה למשל הכתובת של שגרירות אירלנד, והנה של שגרירות ספרד, והנה של שגרירות צרפת, והנה של קנדה. הכל בגוגל-מאפס, האתר לא נפגע משיבושי הGPS, אפשר להמשיך לבד, יש עוד הרבה שגרירויות רלבנטיות.

מי שמפגין מול הקריה נגד ממשלת ישראל הוא אידיוט שימושי של חמאס-איראן-חיזבאללה-סין-רוסיה-ונצואלה. 

הטיעון 'הם עודם בחיים' נכון לכל אחד מאיתנו. תשאלו את גלעד שליט. כן, קשה לכתוב את הדברים האלה, אבל אחרי מסע סביב העולם ב-80 יום, אין אלא להתגבר על הקושי. יש קשיים גדולים פי כמה. 

מתוך 'מגמתנו' (כלומר 'מטרתנו') של מפלגת 'פועלי-ציון', בגליון הראשון של 'האחדות', 8 ביולי 1910

  "להאיר את מצבם של הפועל בארצנו בפרט והמוני-העם בכלל, לברר את צרכיהם וליתן פתרון לשאלותיהם מבחינת השקפת-עולם קבוּעה ומסוימת – של מפלגת הפּועלים הסוציאליסטית-לאומית "פועלי-ציון". 

"ביחד עם זה לא יצטמצם עתוננו בשאלות מפלגתיות, כי אם יתעסק בכל השאלות הכלליות, הנוגעות לעם לשדרותיו הרחבות. הננו נותנים בזה את תמצית השקפתנו על מצב הישוב היהודי בארץ-ישראל בכללוֹ ועל שאלת הפועל העברי בפרט".

"זה עשרות בשנים, שמספר היהודים בארץ-ישראל עולה לרבבות וכעת יגיע בקרוב למאת אלף, היושבים בתוך מדינה קטנה ואי-מפותחת". 

"על קרקע-בתולה מדובר כאן, על הצטופפות הישוב בערים ומשטר של חיי "חלוקה" בהן, ועל ההתפרדות הגמורה של העם לאברים-אברים, קהלות-קהלות. ולא הישוב הישן בלבד. גם המושבות, שהורתן ולידתן בצדקה, בפילנטרופיה וכל נגעי האפיטרופסות דבקו בהן, ולשאלת העבודה העברית לא מצאו פתרון, וכך נתקיים בנו מקרא מלא: ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני-נכר – אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ה' תקראו..."

"צריך לסדר את היהודים אשר בארץ, לחבר את הנפרדים ולאחד את הקרעים; צריך ליתן להם את אותו הכוח היאות והראוי להם על-פי כמוּתם ועל-פי איכוּתם, מה שאי-אפשר בלי עבודה משותפת של כל הכוחות החברתיים שבארץ. אי-לזה עלינו להכין את הדעה הציבורית, שתדע לדרוש את המוסדות הנחוצים לעם. הדעה הציבורית הזאת תדרוש שינויים, תיקונים ומהפכות בכל סדרי החיים הנסוגים והנרפשים".

"בין העניינים הדורשים הכרעת דעתו של הציבור – נכבדים העניינים המדיניים. כבר הזכרנו מה דל כוחנו בכל מה שנוגע להשפעה מדינית. אנו יודעים, כי ההשפעה האמיתית של הנוצרים, למשל, בהנהגת ירושלים עולה הרבה על השפעתם של היהודים, למרות שלראשונים אין בא-כוח בעיריה ולאחרונים ישנם שלשה. בכל מה שנוגע לקנית קרקעות והתנחלות וגם לכניסה לארץ עצמה, מצבם של היהודים הוא עדיין גרוע ונבזה – וזהו סוד גלוי". 

שלושים פרקים היסטוריים - ספר שמע (וטקסט בצידו)

והנה קטע מהמבוא:

למה? כי היסטוריה מעניינת. כי היסטוריה מלמדת. כי היסטוריה היא בסיס לזהות אישית וציבורית.

ספר זה מיועד לאנשים שרוצים לדעת מעט יותר על ההיסטוריה היהודית. מעט, כי הספר הזה בכוונת מכוון מצומצם בהיקפו. מצד שני, הספר מניח שהמתעניין בהיסטוריה של העם היהודי, יודע עליה משהו. ואם ההנחה הזו מוטעית לגבי אנשים שמשוכנעים שהם לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית, אין ספק שלאחר קריאת הספר הזה הם כבר לא יוכלו לומר על עצמם שהם לא יודעים כלום על ההיסטוריה הזו. ומצד שלישי, כותב שורות אלו, עוד לפני שהוא בא לברר מה למדו קוראי הספר הזה, יהיה הראשון לומר שגם עליו חל הכלל הברור מאליו: תמיד אפשר ללמוד עוד משהו על ההיסטוריה הזו.

וכבר אמרו חכמינו ז"ל, 'לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו', כולל התאווה העיונית, הכוללת קודם כל את הרצון להכיר את העבר, להתענג על מכמניו, לקבל ממנו השראה ולכל הפחות להנות מהתרומה העצומה שלו ליצר הסקרנות.

 

מגה-היסטוריה ואנטי-היסטוריה

לא מיותר לומר שחשיבותה של ההיסטוריה היהודית לא מובנת מאליה. מצד אחד דווקא היסטוריון שהפך מזמן לסלב מקפיד לטעון שאין לה שום חשיבות כי תרומת היהדות להיסטוריה האנושית זניחה, וכי ממילא חשיבות ההיסטוריה מפוקפקת כי היא כל כולה מיתוסים והמצאות – "הכל בראש" כידוע – וכי מזור ותיקון יגיעו לעולם ככל שיותר אנשים יגבירו את מודעותם העצמית, אם בסיועו של פסיכולוג, אם באמצעות ויפאסנה ומדיטציה. מצד שני אישיות ישראלית שהלכה לא מזמן לעולמה – כמאה מדינאים הטריחו עצמם ללוותו בדרכו האחרונה - לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנות חיבתם של אנשים להיסטוריה, ולמקום החשוב שהיא תופסת בסדר היום הציבורי והחינוכי. את זלזולו בהיסטוריה נהג לתאר באמצעות הטיעון המופלא הבא: "מה זה חשוב כמה סוסים היו לנפוליון". על פניו היו לו סיבות טובות לגנות את החיבה הנפוצה להיסטוריה, שכן היא עמדה לדעתו כאבן נגף ליצירת 'מזרח תיכון חדש' שיתאפיין בשלום חוצה גבולות (שגם הם כמובן עניין מיותר השייך להיסטוריה), שכל כולו שגשוג וקידמה טכנולוגית, שאין להן שום קשר להיסטוריה. אינדיקציה ברורה לכך הוא ראה בעובדה היא שנערות ערביות מקפידות לשמור על גזרתן על מנת שיוכלו להתגנדר בג'ינס צמוד, זאת בניגוד לאימותיהן שהזניחו את הופעתן החיצונית, כפי שציוותה המסורת.

קצרה היריעה מלדון בשיטות השונות והמנוגדות לכאורה להפיץ תודעה א-היסטורית שהיא בשל כך א-חברתית וא-פוליטית, כי כפי שאמר היסטוריון ישראלי דגול ומנוח: "אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחוץ להיסטוריה". במלים אחרות, סיפורן של חברות מסוימות, כמו זו היהודית, הוא סיפורו של שינוי והתפתחות. מכאן שהרוצה לדעת לאן ללכת, טוב יעשה מאין בא. כשאומרים לו מצד אחד שלהיסטוריה שלו (היהודית) אין שום חשיבות בקנה מידה של העבר עולמי, או כשאומרים לו שלהיסטוריה אין חשיבות כי אין לה חשיבות ביחס לעתיד האנושות, למעשה אומרים לו שהוא לא קיים. ואם הוא לא קיים אין צורך לבחון את עברו, וממילא העתיד כבר מוכתב ננו-טכנולוגית אז לשם מה לטרוח להכיר את מורשתו של רבי יוחנן בן-זכאי או את המחלוקת בין וייצמן לז'בוטינסקי. אין להיבהל מדעת קהל האוהדת האופפת את עמדותיהם הזהות למעשה של שני 'הידוענים' הללו: נוח למי שנוח לטפח עמדות לכאורה 'מתקדמות', קודם כל מסיבות פוליטיות ידועות. כך או אחרת, למרבה המזל, הנטייה הטבעית של רוב בני האדם – כהמשך ליצר הסקרנות הטבעי – היא להתעניין בעבר בכלל ובעברם הקבוצתי ('לאומי') בפרט.

בחזרה לויכוח הישן - כיצד יש לנהל כלכלה בקנה מידה לאומי וכיצד השאלה הזו קשורה לחופש שהוא יסוד הדמוקרטיה

א. רשות הדיבור להרצל, 1902  

 "הפרופסור המלומד דיבר על ׳מים שזורמים כלפי מעלה,׳ ופרידריך התייחס בהתחלה לבדיחה ברצינות. שטיינק ליגלג עליו וכינה אותו בור עם חורים בהשכלה, אבל מיד הסביר את דבריו. זה לא המים שזורמים כלפי למעלה; האנרגיה הטמונה בזרם היא שעולה למעלה. אפילו באלטנוילנד לא הצליחו לשנות את מהלכם של איתני הטבע, כמו שלא הצליחו לשנות את טבע האדם; אבל התרבות איפשרה להם לעמוד על טיבם של כוחות הטבע ולנצל אותם טוב יותר. היום כבר לא צריך למקם את גלגל טחנת הקמח מתחת למפל מים, כמו בעבר. נחל שזורם במרחק חמישה־עשר או עשרים מייל מניע את גלגליה. כוחו מועבר אליה בצורה של זרם חשמלי באמצעות כבלים."

 הקטע כפי שאפשר ללמוד מרמז המופיע בו, וכמובן מסגנונו ותוכנו, לקוח מתוך 'אלטנוילנד'. קיבלתי אותו במתנה משותף לדרך, ששמע אותי לא פעם משתלח בפרופסור מהסוג ההפוך, שמסביר שוב ושוב ושוב לעשרות ואולי מאות אלפי מעריציו השותים את דבריו בצמא ובהערצה, שחוקי הכלכלה משולים לחוקי הטבע, וכי כשם שמים לא עולים במעלה הגבעה, כך אין שום סיכוי לפעול כלכלית כנגד חוקי הכלכלה, שמעמדם הממשי הוא כשל חוק הכבידה.

בימיו של הרצל ככל הנראה פרופסורים היו אנשים שידעו לחבר ידע רב, אינטליגנציה, חריצות ותבונה. בימינו, חלק גדול מהם מתאפיינים לכל היותר בשלושת המרכיבים הראשונים: הם חרוצים בדרך כלל, ולכן יודעים הרבה ולכן הם עושים רושם של אינטליגנטים, אבל כשהידע הרב העומד לרשותם נעצר על מפתן האידיאולוגיה תוך התעלמות מהמציאות, תבונה רבה אין בהם, והרי תבונה נשענת על יסוד היסודות של 'הטבע האנושי' שהוזכר גם על ידי הרצל: היכולת של האדם להתבונן קודם כל במה שיש.

כי רק על סמך התבוננות במה שיש, אפשר להתחיל לרקוח מחשבות ורעיונות ואפשרויות לטובת מה שראוי.

ב. רשות הדיבור לאהרון ראובני, 1940

מגמת חיי האדם היא העפלה;  יצר ההעפלה הוא מידה אנושית, המבדילה בין האדם ובין כל שאר בעלי החיים, בה מקור כל התנועות החופשיות;  יצר המנוחה והמנה הבטוחה הוא מידת הברואים, בה מקור כל התנועות הטוטליטריות;   אין העפלה בלי יזמת היחיד;  יזמת היחיד מוּתנה בחופש פעולתו;   חופש הפעולה עומד על קנין פרטי, הנאמד בכסף;   משק לאומי מכוון או נתון להשגחה ממשלתית אפיטרופסית ממעט את דמות היחיד, ראשיתו תחליפים ואחריתו התאבנות והתפוררות;   השיטה הקפיטליסטית מחייבת חופש היחיד ומדע מתקדם – על כן היא בסיס טבעי לסדרי חיים חופשיים ולתרבות גבוהה;   השיטה הקפיטליסטית מציינת נצחון מידת־האדם [...] והיא השג מוחלט בתולדות האנושיות;  המשק הקפיטליסטי עומד על שווי־משקל נע, הוא שומר את יציבותו בתוך תנודותיו ומתיישר מאליו לפי חוקי ההצע והביקוש;  תוקף חוק ההצע והביקוש תלוי בהיקף חרות האדם;   המשטר הקפיטליסטי מושתת בעיקר על גידול פנימי אורגני, ולא על ניצול חיצוני טורף;  

בשונה מהרצל, ראובני פחות מוכר. בקיצור נגיד שמדובר באדם חרוץ, ידען, אינטליגנט ובעל תבונה, שעלה לארץ כבר בעלייה השנייה, וכמו אחיו יצחק בן-צבי, ראה עצמו חלק מתנועת העבודה, אך שלמרות זאת מצא עצמו במסלול התנגשות רעיוני עם ברל כצנלסון בשאלות כלכליות-פוליטיות ואחרות, ושבין השאר כתב בשנות ה-30' מאמרים בנושא שב-1940 ראו אור כחלק מספר שכותרתו "דמוקרטיה וטוטליטריות - יסודות תורת ההעפלה". ספר זה מתמודד עם האתגרים הרעיוניים של שוללי הקפיטליזם הליברלי, שלדעתו של ראובני הוא הדרך היחידה הראויה לשמה לניהול כלכלה בקנה מידה עולמי, לאומי ואישי, כי היא היא זו שעולה בקנה אחד עם טבע האדם.

במושג 'העפלה' אין הכוונה למה שהפך באותם ימים לפעילות מבצעית-מדינית ראשונה במעלה: המאמץ של יהודים להגיע לחופי הארץ למרות האיסורים הבריטיים שנשענו על עמדתם האנטי-יהודית החסלנית כבר אז של ערביי האזור כולו. כוונתו של ראובני היא לאותו מרכיב בטבע האדם השואף תמיד ליותר, אותו רצון לכבוש את כוחות הטבע גם כדי להקטין אם לא לחסל לחלוטין את בעיית המחסור, וגם כדי ליצור לעצמו צרכים חדשים, תהליך העומד בבסיסה של התרבות האנושית.

כלומר ראובני מצטרף לשורה ארוכה של הוגים, הרצל ביניהם, העושים שימוש הכרחי בנקודת המוצא לכל דיון בהוויה האנושית, והוא 'טבע האדם'. מושג זה נדחה כבר כמה דורות על הסף, מצידם של תומכי ליברליזם ודמוקרטיה דווקא, שכן הוא עומד עקרונית בסתירה לטענה לפיה "האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים", כלומר אין מקום לדבר על "טבע אדם" כי אדם יכול להיות מה שהוא רוצה, כפי שניסח זאת למשל נפוליאון, "בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל", או כפי שמימש את עקרון העל-טבעי הזה אזרח ישראלי חרוץ בשם ירון כהן, שיום בהיר אחד הופיע בציבור תחת השם דנה אינטרנשיונל, ללמדנו שלא רק שאין "טבע אדם" בענייני חברה וכלכלה, אלא שאין "טבע אדם" אפילו בתחום האחראי לעצם קיומנו כאן: המין והמיניות וקיומם של שני מינים, שנאמר "זכר ונקבה ברא אותם".

ג. אז האם יש או אין טבע אדם?

ירון כהן לכאורה מוכיח שאין טבע אדם. אבל רק לכאורה. גם כי ירון כהן לא היה מגיע לעולם לולא היה טבע-אדם שבלעדיו לא יתכן הקסם הזה של 'פרו ורבו', וגם כי הישגו, או יהיו שיגידו 'הישגו', להחליף את מינו מעיד גם הוא, כמו משאבת המים של שטייניק, על מה שראובני והרצל ראו גם כגורם מרכזי כל כך בהוויה המודרנית (הטכנולוגיה הנשענת על המדע), ועוד יותר מכך על טבע האדם ליצור לו כלים ולשכללם. כלים כוללים גם נשק, וגם כלי ניתוח וגם משאבות. כלים כמובן הם רק כלים, האדם הוא שיוצק להם תוכן מוסרי כזה או אחר. לא הרשתות החברתיות יוצרות תרבות של שנאה, אלא בני אדם מלאי שנאה עושים שימוש ברשתות החברתיות כדי להפיצה. ולהפך.

אז אחרי שהסכמנו שיש טבע-אדם, ויסלחו אלו שממשיכים לפטפט את פיטפוטיהם הפסיבדו-מרקסיסטים לפיהם אין דבר כזה טבע-אדם כי האדם הוא "סך כל יחסיו החברתיים" כאמור (ואז אין אלא לשנות את 'יחסי היצור' ובא לציון ולאנושות גואל, או גועל, תלוי מי יושב איפה), לא נותר אלא לעבור לשאלה החשובה באמת, מה הוא טבע האדם.

למרבה הצער, כשם שמ"שמאל" דוחים את עצם השאלה ומציעים את השטות הנזכרת אודות האדם כסך כל יחסיו החברתיים (הבסיס כמובן לפיתוחן של תיאוריות מגדריות הזויות בלשון המעטה, וכמובן לכל הראשים והלענות העולות משורש הרקב של הפוסט-קולוניאליזם ששיאו בהערצת חמאס), כך "מימין" יש המציעים תשובה מסוכנת לא פחות, לפיה 'טבע האדם' הוא "רע" מנעוריו, במובן הפשוט שהאדם, כל אדם, הוא אגואיסט הדואג רק לעצמו, גם או קודם כל כשהוא מתנהג לכאורה בנדיבות, כלפי צאצאיו ובני ביתו, שהרי אין שום בעיה להוכיח את התרומה הכלכלית הצפויה מקיומם של צאצאים בריאים ומחוייבים, שיעמדו בכלל המופיע בספר תהלים: "אל תשליכני לעת זקנה".

אז אחרי שהצבענו על שטות מ"שמאל" ומ"ימין", הגיע הזמן לומר מה עולה מאינספור מחקרים, כמו גם מ'סתם' שכל ישר לגבי טבע האדם: מדובר ביצור ביו-פסיכולוגי, המעוניין מצד אחד, כמו כל יצור אורגני אחר, להתקיים ולהתרבות, אבל שבשונה מכל יצור אורגני אחר, הוא משתף פעולה, מתחרה וגם מסוגל להפעיל אלימות על בני אדם אחרים, לטובת השגת מטרותיו היסודיות.

במונחים של ראובני, האדם גם עסוק בלתת לעצמו מענה על רצונו ל"מנה ומנוחה", וגם על שאיפתו ל"העפלה", כלומר השאיפה ליותר. מדובר בתהליך מעגלי-ספירלי. מה שפעם היה בלתי נתפס - מים עולים במעלה הגבעה (עבור הפרופסור המהולל לכלכלה המרביץ תורתו לא פחות ולא יותר מאשר באוניברסיטה הבין-תחומית, עדיין מדובר במשהו בלתי נתפס, אבל מילא) - הפך למובן מאליו, ומה שלא נראה אפילו בדמיון (טלפון סלולרי) נראה היום כחלק מ"המנה והמנוחה".

טבע האדם אם כך היא היכולת של האדם גם להבטיח לעצמו באופן יעיל בהרבה את צרכיו הבסיסיים, וגם להרחיב את צרכיו הבסיסיים כך שכבר אלפי שנים הם כוללים גם מה שמכונה 'תרבות' (הכוללת מיתולוגיה, דת, אמנות, מוזיקה, ספרות וכיו"ב). היכולת הזו נשענת כאמור על שלוש דרכים ברורות ומוכרות: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.

ד. תקציר תולדות האנושות, וכיצד את הדוֹגמה (צרות אופק עקשנית) הכנסייתית אודות האדם תפסה דוֹגמה כנסייתית אחרת, מסוכנת ומזיקה לא פחות 

את ההבדל בין תקופות היסטוריות שונות אפשר לסכם כסך כל שימושן של חברות שונות בשלוש הדרכים הנזכרות. כי שיתוף פעולה יכול להתבצע בכל מיני דרכים: קבוצת דגניה ב-1911 זה פורמט אחד, נהלל ב-1921 פורמט אחר, ארגון הבריאות העולמי עוד פורמט אחר וכן הלאה. כך גם לגבי התחרות: היא יכולה להתממש על בסיס כללים מוסכמים, כמו מערכת המטבע שקמה אחרי מלה"ע ה-2 על בסיס תפיסתו הכלכלית-מדינית של קיינס, והיא יכולה להתנהל בשיטה שהביאה להתמוטטות הבורסה בארה"ב ב-1929 או ב-2008. כך גם באשר לאלימות: אלימות מילולית זה דבר אחד, ירי קטיושות בגליל דבר אחר, הפצצת נגסקי דבר אחר, וגם כאן הדברים ידועים.

אבל יש עוד הבדל חשוב העומד בבסיס התמורות ההיסטוריות: מידת עצם השימוש בשלושת הדרכים הללו. וכאן, כפי שהראה ונימק והוכיח ההיסטוריון עזר גת, מסתבר שככל שהתפתחו היכולות הכלכליות של האדם, כך שנוצר שגשוג כלכלי, השימוש באלימות ירד פלאים, ואילו השימוש בתחרות ובשיתופי פעולה עלו בהתאם. 

גת מביא בספרו - שחבל שלא תורגם לעברית אך הנה מצגת שהכנתי על בסיס הספר - דוגמא משעשעת שמטרתה להציג במערומיה טענת 'טבע-אדם' פשטנית אחרת המאפיינת ענפים אחרים של "שמאל", לפיה האלימות היא מרכיב מרכזי שאין בלתו באותו "טבע אדם":

"בניגוד למושגים האופנתיים של שנות ה- 60, הנעוצים בתאוריה של פרויד על יצר המוות או אינסטינקט, אלימות אינה יצר עיקרי הדורש שחרור, כמו רעב או סקס. השוויצרים או השוודים, לדוגמא, שלא נלחמו במשך שתי מאות, לא הראו סימנים מיוחדים של מחסור על בסיס זה. אבל נסו למנוע מהם מזון ליותר מכמה שעות, או סקס למשך כמה ימים, והתגובה שלהם תהיה די צפויה."

זה המקום להצביע על פירכה משעשעת במיוחד, המעידה שוב על הפער בין אינטליגנציה לתבונה, כמו גם על 'חוק הרדיקלים השלובים': "המושגים האופנתיים של שנות ה-60" שהזכיר גת, איפיינו (וכפי שאנו רואים אחרי ה-7 באוקטובר הם ממשיכים לאפיין ביתר שאת) את חוגי "השמאל" דווקא, שמבחינה זו - הנחת יסוד (או ליתר דיוק: הנחת המבוקש) לגבי 'טבע האדם' כיצור אלים (בכלל ובפרט אם מדובר בגבר הלבן המערבי היהודי-נוצרי) - מסכימים לחלוטין עם "הימין" (שכאמור גישתו הסטטית לגבי טבע האדם - יצור אגואיסטי-רציונלי החושב רק על עצמו, דבר שהתבטא בהצלחה של אותם גברים לבנים מערביים יהודים-נוצרים).

עוד הערה אחת, המאירה את הפירכות הללו, מ"שמאל" ומ"ימין" באור היסטורי עכור: בניגוד גמור למה שיגידו על עצמם אלו ואלו, מ"שמאל" ומ"ימין", הם ממשיכים באופן ברור וצלול את הפרוייקט הישן (והרע) של הכנסייה הקתולית, שנקודת המשען של כל תפיסתה היתה כידוע הבחנה חדה בין גוף לנפש, בין יצר למוסר, בין בשר ורוח וכן הלאה הנגדות.

הכנסייה הקתולית הטיפה (ורדפה ועינתה ורצחה) בשם ההבחנה הזו, לטובת תיקון עולם כך שהאדם, כל אדם, ובינתיים לפחות הנזירים, יתנהלו בהתאם לרוחניותם-האמונית-מוסרית תוך התעלמות מוחלטת מהיצר, הגוף והבשר.

הגיעו המדענים התבוניים, ואת האמונה החליפו בשכל הטהור, ברציונליזם האנושי, שתפקידו לטאטא את שקרי הכנסיה בדרך ל"העפלה" האנושית במונחיו של ראובני. מנקודה מהפכנית זו, התפצלו כאמור הדרכים לכמה כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שלמעשה הם שני צדדים של אותו מטבע חסר ערך: מצד אחד רציונליזם אנושי טהור שכל כולו צחור ונבון ושניגודו הוא הגבר האלים הלבן, ומצד שני רציונליזם אנושי טהור שכל כולו אגואיזם גברי צרוף שפיקפוק בו הוא כסילות וטעות.

או בקיצור, את מקומה של הדוֹגמה הכנסייתית צרת האופק והדיכוטומית, תפסה הדוֹגמה הרציונליסטית-לכאורה שהיא לא פחות צרת אופק שכן היא נשענת על דיכוטומיה מלאכותית חסרת בסיס במציאות. וכאמור, לצידן של הדוֹגמות הללו צמחה עוד אחת, מופרכת במיוחד, זו שבחרה לבטל את מושג 'טבע האדם' בכללותו, ולהציע במקומו את השטות לפיה האדם "איננו אלא סך כל יחסיו החברתיים".

לא במקרה מקיימות ביניהן שלושת אלו 'קואליציה דה-פקטו' משעשעת במיוחד, מבחינה אינטלקטואלית, אך מסוכנת מאד, מבחינה חברתית, תרבותית ופוליטית: שתי האפשרויות מ"שמאל" (קיבעון 'הגבר הלבן האלים' והפירכה הפסיבדו-מרקסיסטית) משמשות כבסיס לתופעה המזוויעה בת ימינו המוכרת בשם "פרוגרסיביזם" (עלבון חמור למושג המקורי שהופיע בסוף המאה ה-19 והתמיד אפילו בישראל עד שנות ה-60'), ואילו האפשרות מ"ימין" היא בסיס לטירלול הליברטריאני.

וכיצד מדובר אם כך ב'קואליציה דה-פקטו'? מכיוון שאלו ואלו מצליחים לכפות על השיח הציבורי את מושגיהם, וליצור מצג שווא כאילו האנושות אמורה לבחור או את השקרים של "השמאל" או את המופרכות של "הימין". מצג השווא הזה מילא מבטא דלות-פילוסופית מעציבה ומעליבה, עצם קיומו והצלחתו להשתלט על השיח הציבורי, הוא איום ממשי על הדמוקרטיה.

ה. ובכן, אחרי שיצרנו תשתית להבנה נכונה של טבע האדם, מה ניתן ללמוד לגביו לגבי שאלות כמו דמוקרטיה וכלכלה וכיו"ב

או בקיצור, מה הדרך הנכונה. הואיל וטבע האדם הוא שילוב של 'גם וגם', ולא רק פעם אלא פעמיים 'גם וגם' - גם "מנוחה" וגם "העפלה", גם שיתוף פעולה וגם תחרות - הרי שכל תשובה רצינית חייבת להשען על תובנה בסיסית זו.

במונחיו של הרצל, על יסוד קטע מפורסם אחר, בו כתב חוזה המדינה כי הוא "סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה", האופן הראוי לדעת הרצל לקידמה אנושית, לדמוקרטיה ולחופש, נשען על בסיס תפיסת עולם שהמצאות טכנולוגיות חייבות לשמש את האנושות כולה. 

'האדם האגואיסטי' של "הימין" דוחה תפיסה כזו על הסף, בטענה לפיה תפקיד כל המצאה היא להעשיר את הממציא שלה, אחרת הוא לא יקום בבוקר להמציא המצאות. "השמאל" האנטי-קולוניאליסטי יחזק את "הימין" מכיוון בלתי צפוי, כשיזהיר מפני "התערבות" בתרבות "אותנטית" באמצעות חשמל.

החשמל, במונחיו של ראובני, הוא עוד ביטוי לתהליך "ההעפלה": כך, הרמב"ם, אדם חכם ללא ספק, לא העלה על דעתו אפשרות כזו שפותרת אינספור שאלות קיומיות. מאוחר יותר, יציג אדיסון את החשמל במונחי "הימין" הליברטריאני, כעוד סחורה שרק מי שמסוגל לשלם עבורה, והרבה, ראוי להנות ממנה. הרצל כינה גישה זו "סנוביזם של טרקלינים". אבל ממש באותו הזמן, ניקולה טסלה, אולי לא ירצה כמו הרצל לפתור את בעיות האנושות כולה, אבל יסכים עם הרצל שחשמל ראוי שיהפוך, במונחיו של ראובני, לחלק מ"המנה והמנוחה". וכך אמנם היה תוך פרק זמן קצר.

הליברטריאנים רוצים עולם של אדיסון. ראובני והרצל רוצים עולם של טסלה. טסלה התקוטט עם אדיסון בזירה הציבורית, בעולם המעשים, תוך שאדיסון כידוע מוציא להורג בהופעות רחוב בעלי חיים כדי להוכיח ששיטתו של טסלה לא מעשית ומסוכנת. איך זה נגמר כולם יודעים: מנהלי התערוכה העולמית בשיקגו - קפיטליסטים צרופים (אבל לא ליברטריאנים תלושים, דוגמטיים ודמגוגים!!) - לא התרגשו מההבלים המסוכנים והשערורייתיים של אדיסון, ועל בסיס הגיון כלכלי מוצק, בחרו בשיטת הפקת החשמל של טסלה.

כל השאר לא רק היסטוריה, אלא פוליטיקה ועתידנות. כדי שיתממש חזונו של ראובני (הדומה לזה של הרצל, ולפניהם לכמה מרכיבים מובהקים בתפיסתם של בנג'מין פרנקלין וגם של אדם סמית, אבל גם של '10 הנקודות' במניפסט הקומוניסטי!), הכולל בין השאר את הרעיונות הנכונים כמו "חופש פעולה ליזמת היחיד; מדע מתקדם; שווי משקל נע; גידול פנימי אורגני", אין להפקיר את הכלכלה הלאומית לא לסקטוריאליזם כמו זה המתממש כרגע לנוכח עינינו המתפלצות, ועוד פחות מכך לליברטריאניזם שמעמדו המוסרי זהה לזה של הפציפיסט בעולם הממשי שכולנו מכירים (כלומר מדובר בגישה לא-מוסרית בעליל, במונחי המוסר בו היא מאמינה כמובן: חופש, דמוקרטיה וכו').

קל וחומר שאין להפקירה, לא אותה ולא את המחלקות המכשירות את אנשי המקצוע שיפעילו אותה ממש בזמן הקרוב, בידי 'מלומדים' שעדיין, 6000 שנה אחרי המצאת משאבת הבורג במצרים הקדמונה, ממשיכים להפיץ את תורת העיוורון לפיה חוקי הכלכלה הם המשך של הפיזיקה, וכי הואיל והפיזיקה לימדה אותנו שכוח הכובד מושך מאסות (כמו מים) רק כלפי מטה, הרי שאין טעם להלחם בחוקי הכלכלה.

או בקיצור, ועל דרך השלילה: לא לטהרנות, לא לתלישות, לא לטיפשות. ועל דרך החיוב: סוף מעשה במחשבה תחילה; גרם של מניעה שווה קילו של תרופה; את הכלכלה הלאומית - כמו כל עניין לאומי אחר - אין להפקיר בידי 'מומחים' אלא יש להפקיד בידי נציגי ציבור שמוכנים לחבר לחריצות ולאינטליגנציה גם תבונה.

לחובבי הפרספקטיבה, למתנחמים (כמוני, נחמה זוטא של פרוטו-טיפשים) מתודעת 'כבר היינו' שם, לסתם סקרנים, קטע מספר מאת אהרון ראובני, שראה אור ב-1940 על בסיס מאמרים שפורסמו כבר ב-1936

בדרך הטבע מבקשים הגויים להסיר את האשמה מעליהם ולגוללה על היהודים. חטאי ישראל מצאו להם ביטוי קצר ותמציתי בקטרוגו של המן; אבל ההמנות קודמת להמן – ולא תסתיים בהיטלר. 

רשימת החטאים ארוכה מאד, וכל המן מוסיף עליה ככל אשר יעלה על רוחו: היהודים בזים לאלהי אחרים, שונאים זרים, שוחטים תינוקות של נוצרים ושותים את דמם, מרעילים בארות, מפיצים מגפות; הם רמאים, ספסרים, טפילים, גוזלים כל עבודה מבני הארץ, מבקשים להם רק מלאכות קלות; הם אכזרים, חנפים, מוגי־לב, קשי־עורף, נוקמים ונוטרים, מהפכנים, פורצי־גדר, קנאים, מורדי־אור, קופצים בראש, מתנשאים, מתרפסים; הם עשירים מופלגים, קפיטליסטים, אימפריאליסטים, קומוניסטים, עניים מרודים, נופלים למעמסה על המדינה, אדוקים בדתם, בלאומיותם, מתבוללים, דוחקים את עצמם אל נבכי חיי עמים אחרים, וכו' וכו'. 

 

(והיום נוסיף, וכולנו במקהלה: הכיבוש!!! או בפרוגרסיבית: 'קולוניאליזם'!!)

 

ראוי לציין שקטרוג נצחי זה, הנובע מצרכה של הצוררות למצוא צדוק כל שהוא לקיומה ולמעשיה, נתקבל במקצת על דעתם של כמה משכילים יהודים מלפני שלשה־ארבעה דורות, ורבים מנכדיהם הרוחניים עוד גורסים אותו לעינינו. 

 

הם "מודים" באנחה: אכן חטאו "היהודים" (חוץ מהם) לגויים: התרחקו מיגיע כפים, הרבו לספסר, התרברבו, רדפו אחר כבוד, פאר, תוארים, רצו כלם להיות דוקטורים, וכו'. "המודים" הללו – רבים מהם, אם לא רובם, "דוקטורים" – אינם "אנטישמיים יהודים", כמו שכנם יחזקאל קויפמן – הם יהודים חלשי־דעת, שספגו בנעוריהם דעות הסביבה הזרה, הצוררת, דעות שאינן אלא תואנות וצדיות, והדעות האלה שולטת במוחם עד היום.  

 

(והיום נוסיף, חלקם מכשירים מורים לבתי הספר בישראל)

 

מה משותף לרוג'ר ווטרז, גדעון לוי, איימן עודה, המופתי, ערפאת, אבו מאזן, ימות סינוואר, ראש ממשלת אירלנד, רשימה חלקית?

 

למרבה הצער והתדהמה, ולמרות שהחומרים נגישים בלחיצת כפתור, אנשים ממשיכים לא להבין מה תשתית הרעיונות של שוללי קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, בין אם מדובר במתועבים של חמאס, בין אם מדובר באבו-מאזן, בין אם מדובר באחמד טיבי ובאיימן עודה, בין אם מדובר במנסחי 'מסמכי החזון', בין אם מדובר בתומכיהם באונ' שייח-מוניס ובדובריהם ברחוב שוקן או בניו-יורק טיימס. כלי הנשק אחרים (מגרזן עד מקלדת) והמדים מגוונים (מדי קרב או חליפת שלושה חלקים) וגם השפות מגוונות (ערבית, עברית, אנגלית, אירית), אבל העקרונות זהים.

או כפי שניסח זאת היטלר, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הכי שנייה:

  "התעמולה האנטישמית היא מכשיר הכרחי, בכל הארצות, להתפשטות מדיניותנו התוקפנית. תראה מה מהר נהפוך את הדעות והערכים המקובלים בכל העולם, וזאת רק במלחמתנו ביהדות".

מוזמנים להאזין לקטעים מהאמנה הפלסטינית, מוקראים בקולי הערב.

6 דקות ו-10 שניות, אפשר להריץ במהירות 1.75

הקטע לקוח מתוך ספר-שמע שיעלה בקרוב לאוויר: 'הסכסוך הפלסטיני'. ניתן להשיגו בפורמט PDF בעברית, ספרדית, אנגלית ופורטוגזית.