לגבי שאלתך על דעתי אודות המגמה של היום של היסטריה וקורבניות קולקטיבית בשיח הישראלי: אני מסכים שהיא מדאיגה בפני עצמה ואין לי ספק שהיא בתהליך של החמרה, אבל למרות שגם אני כמוך רואה אותה כשלילית מאוד ומשוכנע שהיא רק תגדל בעתיד, אני לא רואה בה סכנה גדולה מדי.
כדבריך המדוייקים, היא נובעת מהנטייה בזמננו לקדש את הקורבניות והמצוקה של כל אחד כמעט, חלק מהזמן לפחות, ומדובר בתופעה שאכן תפסה לה אחיזה חזקה מדי, עד כדי כך שאנשים כפי שכתבת במדוייק נוטים יותר ויותר לחפש באיזה אופנים הם קורבנות, כלומר מה ה'טראומה' שלהם.
יש לי רק דבר אחד או שניים בעצם חיוביים לומר על התהליכים האלה:
ראשית, הם מבטאים את חופש המצפון הדיבור וכל מה שקשור בהם. ואלו חדשות טובות כי אני מניח שבצפון קוריאה לא מקובל לשמוע אנשים מתקרבנים.
שנית, המציאות ברחבי העולם מלמדת - וארה"ב היא הביטוי המובהק ביותר של התופעה - שככל שלאנשים יותר טוב אובייקטיבית, כך הם נוטים לחפש צרות אמיתיות או מדומות. שים לב לתופעה המדהימה והחולנית בעיני של תעשיית סרטי האימה והאסונות בארה"ב... החיים הריאליים דבש וקינמון, ולכן חייבים לחפש צרות דרמטיות ובומבסטיות.
במלים אחרות, ככל שיותר ישראלים עסוקים בלהוכיח כמה הם מסכנים, כך אני יודע שבמציאות החיים כאן נעשים טובים יותר מיום ליום.
ושוב, במלים אחרות: התרבות העלובה הזו, שהיא באמת עלובה בעיני למרות שאני מכבד אותה כמימוש חופש המצפון והביטוי, היא מבחינתי עדות מוחצת להצלחת המפעל הציוני.
מכאן כמובן לצד האפל של הירח הזה... ככל שיש יותר אזרחים שעסוקים בסובייקטיביות המדומיינת שלהם - טראומות, עלבונות, מסכנות, קרבניות - כך יש פחות מקום לדיון ענייני בבעיות האמיתיות שיש כאן (כמו בכל מקום. כי הצלחה יחסית היא יחסית, כלומר תמיד יש מקום לשיפור ותמיד יש בעיות אמיתיות, פעם זה מלחמה, פעם בצורת, בעוד שבועיים רעידת אדמה וכן הלאה).
אבל אני מתנחם בעובדה המשונה הבאה: הצלחת המודרניות להביא את המציאות האנושית לשגשוג שלא היה כדוגמתו, נשענת כמו שלימד אדם סמית על חלוקת עבודה משוכללת ודינמית, כלומר חלוקת עבודה שנעשית כל הזמן יותר מורכבת ומחייבת שיתוף פעולה של עוד ועוד אנשים, שכל אחד מהם סובל מפיצול אישיות:
כשהוא איש מקצוע הוא עושה את מה שנחוץ - יותר או פחות טוב, זה כבר עניין אישי ידוע - כדי שהמכונה שמאפשרת לו את הנאות החיים תמשיך לתפקד.
אבל כשהוא לרגע אחד לא איש מקצוע, הוא קרבן אומלל שסובל מטראומות ושחייו וחיי האומה הם זבל דרעק וסופנו קרוב וכן הלאה.
במלים אחרות:
במישור האובייקטיבי הכל פועל לא רע ובמגמת שיפור (על פני ציר זמן של 100 שנה זה מעבר לכל ויכוח. על ציר זמן של כמה חודשים בוודאי שיש נפילות. כרגע אנחנו במגמת ירידה בגלל המלחמה ובגלל ניהולה הכושל ובגלל שהחלק החשוב באמת, חיזבאללה, לא ברור בכלל לאן הוא הולך, אבל כל זה זמני),
ואילו במישור הסובייקטיבי כווווולם אומללים קרבנות סובלי טראומה וכן הלאה.
מי שמקפיד לצרוך את תוצרי חופש הביטוי הנזכר משוכנע שהכל הולך לזבל ושמצבנו מעולם לא היה גרוע יותר.
אבל מי שמקפיד להביט על המציאות כפי שהיא, רואה את ההפך הגמור.
הואיל ואנחנו כולנו ניזונים מעולמות התוכן המדומיין, הרושם הנוצר הוא של אסון.
אבל לא כולם בטראומה, ולא כולם מקשיבים לרשתות החברתיות, והנה אני שייך למיעוט זעיר אך משמעותי שעסוק בלהביט על המציאות על פני ציר זמן, ומתייחס ל'חדשות' בביטול מזלזל כי אין כמעט ב'חדשות' שום דבר חדש (לעומת, נניח, הידיעה הבאה שהיא באמת חדשות: לפני 100 שנה חיו כאן 80 אלף יהודים ברמת חיים של הודו, ואילו היום חיים כאן כ-8 מליון יהודים ברמת חיים של הולנד. אלו חדשות, האין זאת).
אתה כמובן מוזמן להצטרף לאותו מיעוט זעיר ולהגדילו... עד כאן. אשמח ללמוד היכן אני טועה.
