יום ראשון, 28 באפריל 2024

תשובה לבחור צעיר שהביע דאגה על תעשיית האומללות במקומותינו, ומה דעתי עליה, אז הנה דעתי על תעשיית האומללות במקומותינו: אמל"ק - לא כצעקתה, ואדרבא, היא מעידה על חוסן לאומי בלתי רגיל

 לגבי שאלתך על דעתי אודות המגמה של היום של היסטריה וקורבניות קולקטיבית בשיח הישראלי: אני מסכים שהיא מדאיגה בפני עצמה ואין לי ספק שהיא בתהליך של החמרה, אבל למרות שגם אני כמוך רואה אותה כשלילית מאוד ומשוכנע שהיא רק תגדל בעתיד, אני לא רואה בה סכנה גדולה מדי. 

כדבריך המדוייקים, היא נובעת מהנטייה בזמננו לקדש את הקורבניות והמצוקה של כל אחד כמעט, חלק מהזמן לפחות, ומדובר בתופעה שאכן תפסה לה אחיזה חזקה מדי, עד כדי כך שאנשים כפי שכתבת במדוייק נוטים יותר ויותר לחפש באיזה אופנים הם קורבנות, כלומר מה ה'טראומה' שלהם. 

יש לי רק דבר אחד או שניים בעצם חיוביים לומר על התהליכים האלה: 

ראשית, הם מבטאים את חופש המצפון הדיבור וכל מה שקשור בהם. ואלו חדשות טובות כי אני מניח שבצפון קוריאה לא מקובל לשמוע אנשים מתקרבנים. 

שנית, המציאות ברחבי העולם מלמדת - וארה"ב היא הביטוי המובהק ביותר של התופעה - שככל שלאנשים יותר טוב אובייקטיבית, כך הם נוטים לחפש צרות אמיתיות או מדומות. שים לב לתופעה המדהימה והחולנית בעיני של תעשיית סרטי האימה והאסונות בארה"ב... החיים הריאליים דבש וקינמון, ולכן חייבים לחפש צרות דרמטיות ובומבסטיות. 

במלים אחרות, ככל שיותר ישראלים עסוקים בלהוכיח כמה הם מסכנים, כך אני יודע שבמציאות החיים כאן נעשים טובים יותר מיום ליום. 

ושוב, במלים אחרות: התרבות העלובה הזו, שהיא באמת עלובה בעיני למרות שאני מכבד אותה כמימוש חופש המצפון והביטוי, היא מבחינתי עדות מוחצת להצלחת המפעל הציוני. 

מכאן כמובן לצד האפל של הירח הזה... ככל שיש יותר אזרחים שעסוקים בסובייקטיביות המדומיינת שלהם - טראומות, עלבונות, מסכנות, קרבניות - כך יש פחות מקום לדיון ענייני בבעיות האמיתיות שיש כאן (כמו בכל מקום. כי הצלחה יחסית היא יחסית, כלומר תמיד יש מקום לשיפור ותמיד יש בעיות אמיתיות, פעם זה מלחמה, פעם בצורת, בעוד שבועיים רעידת אדמה וכן הלאה). 

אבל אני מתנחם בעובדה המשונה הבאה: הצלחת המודרניות להביא את המציאות האנושית לשגשוג שלא היה כדוגמתו, נשענת כמו שלימד אדם סמית על חלוקת עבודה משוכללת ודינמית, כלומר חלוקת עבודה שנעשית כל הזמן יותר מורכבת ומחייבת שיתוף פעולה של עוד ועוד אנשים, שכל אחד מהם סובל מפיצול אישיות: 

כשהוא איש מקצוע הוא עושה את מה שנחוץ - יותר או פחות טוב, זה כבר עניין אישי ידוע - כדי שהמכונה שמאפשרת לו את הנאות החיים תמשיך לתפקד. 

אבל כשהוא לרגע אחד לא איש מקצוע, הוא קרבן אומלל שסובל מטראומות ושחייו וחיי האומה הם זבל דרעק וסופנו קרוב וכן הלאה. 

במלים אחרות: 

במישור האובייקטיבי הכל פועל לא רע ובמגמת שיפור (על פני ציר זמן של 100 שנה זה מעבר לכל ויכוח. על ציר זמן של כמה חודשים בוודאי שיש נפילות. כרגע אנחנו במגמת ירידה בגלל המלחמה ובגלל ניהולה הכושל ובגלל שהחלק החשוב באמת, חיזבאללה, לא ברור בכלל לאן הוא הולך, אבל כל זה זמני), 

ואילו במישור הסובייקטיבי כווווולם אומללים קרבנות סובלי טראומה וכן הלאה. 

מי שמקפיד לצרוך את תוצרי חופש הביטוי הנזכר משוכנע שהכל הולך לזבל ושמצבנו מעולם לא היה גרוע יותר. 

אבל מי שמקפיד להביט על המציאות כפי שהיא, רואה את ההפך הגמור. 

הואיל ואנחנו כולנו ניזונים מעולמות התוכן המדומיין, הרושם הנוצר הוא של אסון. 

אבל לא כולם בטראומה, ולא כולם מקשיבים לרשתות החברתיות, והנה אני שייך למיעוט זעיר אך משמעותי שעסוק בלהביט על המציאות על פני ציר זמן, ומתייחס ל'חדשות' בביטול מזלזל כי אין כמעט ב'חדשות' שום דבר חדש (לעומת, נניח, הידיעה הבאה שהיא באמת חדשות: לפני 100 שנה חיו כאן 80 אלף יהודים ברמת חיים של הודו, ואילו היום חיים כאן כ-8 מליון יהודים ברמת חיים של הולנד. אלו חדשות, האין זאת). 

אתה כמובן מוזמן להצטרף לאותו מיעוט זעיר ולהגדילו... עד כאן. אשמח ללמוד היכן אני טועה.

יום ראשון, 21 באפריל 2024

ניר-עוז ואושוויץ - האם מדובר בהיינו הך או לפחות באותו הדבר, והאם לא הגיע הזמן שנסייע לילדינו להעביר את נכדינו למקום בטוח באמת? - תשובה ציונית אני מקווה הולמת לדברים שכתב לי חבר

 אולי אני טועה, אולי אני עושה רציונליזציות, אולי אני משקר לעצמי, אולי אני בן של בת יענה וכד', אבל אני איתן בדעתי המשוחדת, הרציונליסטית, המוטעית, השקרית, זו שהיא תוצר של היות בן של בת יענה, שההשוואה בין ה-7 באוקטובר לשואה מופרזת בלשון המעטה.

גם כמותית (מה לעשות ושואת יהודי אירופה היא כזו קודם כל בשל השיעור העצום והרציף והכללי של השמדת יהודים במשך שנים על גבי שנים, 40-44) וגם מהותית (תוך יממה התארגנו היהודים דרך הצבא שלהם ואחרי כמה חודשים הותירו את הנאצים של עזה חסרי אונים ומפורקים). 

אדרבא, לא רק שאני משוכנע שההשוואה לא מחזיקה מים, אלא שאני משוכנע שהנראטיב הזה מזיק, והוא מהווה את הנחמה-פורתא של חמאס ושותפיהם, כאן שם ובכל מקום, בעיקר כאן, כלומר בקרב ערביי ישראל שרוצים בכל זאת להיות חלק, והם נוהגים כאן אוטובוסים ומנהלים מחלקות בבתי חולים, ובונים בניינים וכן הלאה, אבל הם מבולבלים ולא מבינים איך היהודים תופסים את עצמם, ושלכן השוואות כאלו אולי דוחפות אותם לזרועות עזמי בשארה פינת איימן עודה לוכסן הפלג הצפוני. 

ובאשר לילדים שמחפשים לנכדים מקום בברלין: שיבושם להם. באמת. רק ברכה והצלחה ובריאות ואריכות ימים. אני לא מאמין ביהודיות של 'אין ברירה', 'שותפות גורל', 'משימת חיינו' וכן הלאה. אני סתם יהודי שנהנה להיות יהודי בערך כפי שאני משער שיפני נהנה להיות יפני.

כי מה לעשות והציונות, אחרי שהגדירה יעדים וכלים ויצאה לדרכה, הקפידה לומר מהרגע הראשון שהיא מיועדת לאלו שרוצים בה, ולאלו שאין להם ברירה, ורק ביקשה שאלו שלא רוצים בה ולא זקוקים לה, שפשוט לא יפריעו.

ועד כדי כך הצליחה הציונות, שבנות ובנים ונכדים ונכדות של יהודים שפעם נאלצו להיות ציונים כי לא היתה להם ברירה, עכשיו נמצאים במצב של יש-ברירה, ועקרון העל הציוני הזה, בלעדיו היא לא יכולה להיות לא יהודית ולא דמוקרטית, ממשיך להיות נכון והפעם משחק לידיהם. לא רוצים? לא צריך. הכל טוב! באמת. 

נפגש בדרכים, ואם אפשר לא לבלבל לי את המוח כשניפגש בחופשה בכרתים על הכותרת האחרונה בטמקא ומה יהיה עם ביבי, אז תודה מראש. אם להתנתק, אז להתנתק! ובאותו עניין: איף יו העב טו שוט, שוט. הדרך לנתב"ג פתוחה. יש מספיק טיסות. הכל טוב. אין צורך לבקש ממני - כחבר או כהיסטוריון - ברכת דרך להחלטה הכל כך לגיטימית הזו, לרצות להפסיק להיות יהודי, ציוני, ישראלי.

חג שמח.

יום שני, 15 באפריל 2024

סתם כי בא לי לשתף - תשובה ציונית (יהודית-דמוקרטית) הולמת לעוד אזרח יקר שמשוכנע שרק לגורמים ידועים יש מונופול על הדמוקרטיה

 כשאני קורא טיעון הנשען על אגדות, בכלל ובפרט שמי שכותב אותו מצהיר על עצמו שהוא איננו מאמין בנסים (גם אני לא, לפחות בנושא הזה יש בינינו הסכמה כמו בנושא חשיבותה ועדיפותה ועליונותה של הדמוקרטיה), אני נתקע.

למה הכוונה? לאותו טיעון המופיע די בהתחלה, הקובע כאקסיומה מה היא דמוקרטיה נכונה, כאילו שמדובר באיזה שהוא חוק פיזיקלי מהסוג המוכר בעולם תלת-מימדי, כמו למשל חוקי התנועה של ניוטון.

ואחרי שאתה תוקע (אפילו לא זורק, תוקע) את החץ במקום, אתה מסמן סביבו עיגולים ואז רץ לחלק לחבר'ה ציונים על דמוקרטיה טובה יותר או פחות…

למה הדבר דומה? ללימודי הכלכלה הנשענים על שני שקרים - א. שבעולם יש מחסור (אין). ב. שהאדם הוא רציונלי בהתנהגותו הכלכלית (הוא לא). ומשם נודדים 'הכלכלנים' ומייצרים לנו בין השאר את הגאונים שמנהלים עבורנו את בנק ישראל ומוסדות חיוניים אחרים, ולא 'רק' כאן אלא בכל מקום.

אתה עושה דבר דומה: כאמור, מחליט באופן שרירותי מה היא דמוקרטיה, ומשם הולך ומנתח ניתוחים, שכל כמה שיהיו אינטליגנטים, ואת זה אי אפשר לקחת ממך, הם חייבים להיות מוטים במקרה המינימלי, מוטעים במקרה השכיח וחסרי שחר מפעם לפעם.

ואז אתה מגיע לטיעון הזה, ואני מצטט: "למזלנו, עד עתה, במשך 75 שנים, במקריות בלתי ניתנת להסבר (אינני מאמין בניסים ולכן מבחינתי זה אינו נס), נשמרה במידה רבה עצמאות הרשות השופטת, וזו היתה הסיבה היחידה שמנעה את הכפפתה לממשלה ולהטמעת שלוש הרשויות, הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת לרשות אחת ובכך להשליט במדינת ישראל באופן מוחלט משטר דיקטטורי."

פשוט מדהים. הנה המציאות הנמשכת כבר 75 שנה, 75 שנה!! ענד קאונטינג, לא מסתדרת עם התיאוריה המופלאה, ואז, בדיוק כמו אצל כלכלנים או אצל כל סוג אחר של פנדמנטליסטים (סימנם איננו זקן או בנדנה ירוקה אלא המאמץ העליון לנזוף במציאות על שאיננה מעיזה להתיישר עם התיאוריה), אתה נוזף כאמור במציאות, ופוטר אותה בעונש קל: היא, המציאות, עניין של מזל.

על האפשרות שהדמוקרטיה בישראל נמשכת 75 שנה (מאז הקמת המדינה, ועוד לפחות 51 שנים אם מתחילים את המניין בקונגרס הציוני הראשון, ואם זה לא טוב לך אז עוד 28 שנה מאז תחילת המנדט) - וזאת במציאות חיצונית הזויה (פלסטינים, איראנים וחולירות אחרות) - כי אולי ההגדרה שלך לדמוקרטיה היא הבעיה ולא המציאות, אינך מסוגל לחשוב כנראה, כי התיאוריה כאמור מבחינתך בכל אופן, חזקה מכל מציאות.

הטייק שלי לדמוקרטיה בכלל ולזו הנהוגה (בהצלחה מדהימה ולא מקרית בכלל) בישראל בפרט, הוא זה: דמוקרטיה היא שיטה הקובעת כללים לניהול אי הסכמות, שנועדה לאפשר לאנשים הלוקחים בה חלק לקדם את מטרותיהם המוצהרות.

כלומר בעוד שאתה לוקח את הדמוקרטיה כמעין כוח עליון שממנו נמדדת המציאות, אני לוקח את המציאות כנקודת מוצא ממנה אפשר להתקדם ביחס למטרות הנגזרות מהמציאות ומכוונות לשנותה, ואז אני מברך על כך שקבוצת בני האדם המסויימת אליה אני שייך, בחרה וממשיכה לבחור לנהל את אי ההסכמות שבתוכה באופן דמוקרטי, שהיא כאמור שיטה לניהול אי הסכמות, המתבססת על הסכמת כל הלא-מסכימים, שאין ברירה אלא לקבל הדדית מציאות של אי ההסכמות (בשתי מלים: יהודית-דמוקרטית, במלה אחת - ציונות).

וחלק מאי-ההסכמות הוא ביחס לשאלה לאיזה גורם שלטוני-ממלכתי (כנסת, ממשלה, בתי משפט) יש עדיפות ולגבי אילו שאלות.

אהרון ברק חושב למשל שזכותו של שופט לנהל קרב של מחלקה בחאן-יונס, כי 'הכל שפיט'. גרשון הכהן לעומת זאת סבור שענייני מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה וצבא בכלל אמורים להיות מנוהלים על ידי אנשי מקצוע, חיילים במלה אחת, האמורים לממש יעדים שנקבעו להם על ידי הדרג המדיני שנבחר על ידי הציבור בבחירות חשאיות, נקיות ובמועדן.

אתה משוכנע מן הסתם ש'דמוקרטיה' נכונה יותר היא זו בה השופט העליון (תרתי משמע ופשוטו כמשמעו) מנהל את הצבא, את הכלכלה, את עיריית רחובות ואת בית הספר היסודי באילת, כי הכל שפיט.

אני משוכנע שהדמוקרטיה היא מעשה מרכבה הדורש הרבה מאד שכל ישר, שפירושו כמה שפחות משפט, כי משפט מעצם טיבו הוא שחור-לבן, והעולם, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני כי אתה חי בעולם לפחות 20 שנה (כי אתה יודע לכתוב ברמה גבוהה ומזה אני מסיק שאתה לפחות בן 20, ואם אני טועה ואתה בן 13, אז בסדר, גם בין גיל 9 לגיל 13 יש מספיק זמן כדי ללמוד שרוב ענייני החיים אינם שחור-לבן) איננו שחור לבן.

ולכן מבחינתי כל מה שקשור להפרדת הרשויות ולקביעת היחסים ביניהן, פתוח, כמו כל נושא ציבורי אחר, למשא ומתן, חופשי, מכבד, הדדי, כזה שאיננו מניח מראש את עליונותם העילאית של יצורים נישאים כמו השופט אהרון ברק או ברק מבריק אחר שגם הוא קובע מהקומה ה30 במגדלי עזריאלי מי דמוקרט ומי פשיסט.

ולכן, העובדה שהדמוקרטיה היהודית (הציונות במלה אחת) מתקיימת לא רע ומשיגה הישגים מרשימים כבר לפחות 103 שנים (75 שנות עצמאות ועוד 28 שנות מנדט), היא מבחינתי, ואני היסטוריון, עוסק בזה לפרנסתי כבר בערך 30 שנה, לא "נס" ולא מקרה ולא "מזל" אלא תופעה העולה בקנה אחד עם המציאות ועם האופן בו רוב האנשים המזהים עצמם כיהודים בוחרים להתנהל בה, לשפרה, לתקנה, לכוונה לצרכיהם וכן הלאה.


יום חמישי, 11 באפריל 2024

יגאל אלון - הפודקאסט

 עשרה פרקים של כחצי שעה כל אחד.

לא לבעלי לב חלש, כלומר לא לכאלו שלא סובלים את הנטייה שלי לומר את מה שאני חושב על כאלו שמתהדרים בנוצות של חוקרים כשלמעשה הם תורמים את שלהם.ן לקבורת מורשת פוליטית שאי אפשר להגזים בחשיבותה, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר.

מי שלעומת זאת רוצה להכיר טיפה טוב יותר את דרכו הציבורית של יגאל אלון, ולא, לא כי הוא בראד פיט או ג'וקוביץ', אלא כי הוא היה מעורב בתחנות משמעותיות מאד בהיסטוריה של מדינת ישראל, ומכאן חשיבותו, מוזמן.

https://podcasters.spotify.com/pod/show/udimanor4/episodes/--1-e2i8ojl




יום ראשון, 7 באפריל 2024

סוף סוף הבנתי מה היחס בין מדע המדינה להיסטוריה: מדעני המדינה הם למעשה כל הפעילים הפוליטיים. ההיסטוריונים הם אלו שכותבים על מה שמדעני המדינה ניסו לעשות

 




כי על הנייר מדובר בשתי מחלקות שכנות, שההבדל ביניהן, בוודאי אצל המשובחים שבמדענים משני הסוגים, זניח.

תחשבו למשל על שלמה אבינרי עליו השלום. או על שלמה אהרונסון. מדעני מדינה? היסטוריונים? ממש היינו הך.

או על הגדול מכולם, מכס וובר. גם היסטוריון, גם מדען מדינה, גם חוקר דתות, גם כלכלן, וגם נחמד. בונוס.

אבל אם ניקח את הצירוף 'מדע המדינה' ונמקם אותו ביחס למדעים שימושיים, התמונה מעט אחרת, שלא לומר שונה מאד.

למה הכוונה במדע שימושי? נו, ברור. יש לי חום? אני לוקח אקמול. מה בדיוק עושה האקמול לטובת הורדת חום? אני לא באמת יודע וכרגע זה לא באמת מעניין אותי, אבל לקיחת אקמול לטובת הורדת חום זו פעולה של מדע שימושי.

המדע השימושי נשען כמובן על מדע תיאורטי. שגם על זה כבר היה לחז"ל משפט מתאים, 'סוף מעשה במחשבה תחילה' (שאמנם מעט סותר את 'הקדימו נעשה לנשמע' המפורסם, אבל נניח לזה כרגע).

ואחרי שהבנו את משל האקמול והחום, אפשר לעבור הלאה לענייני מדינה חשובים באמת.

המלחמה בעזה למשל, החטופים, האיום בגבול הצפון, הבעיה האיראנית, 40 המיליציות שאיראן מממנת לטובת כלומר לרעת האזור (רע או טוב בעיני המתבונן כמובן. טוב עבור ציוני היא מדינת ישראל משגשגת, מופת לאזור ומנהיגת העולם החופשי. טוב עבור איראן הוא כל מה שכתוב במשפט הקודם, אבל הפוך).

כיצד בא לידי ביטוי מדע המדינה השימושי בנושאים המוזכרים?

הנה ההגיון. הציבור מתבקש לשוות לנגד עיניו את משל החום והאקמול.

ובכן. אם נפגין בקפלן ונחסום את נתיבי איילון (ואחר כך נייבב על אלימות כמובן) - שזה האקמול - אז החטופים יחזרו, המלחמה תגמר ועל הדרך נביא לסוף שלטונו של נתניהו - שזה החום.

וזו הנקודה כמובן לעבור להיסטוריה, כלומר למעשיו של ההיסטוריון המתבונן בעינים כלות ובלב שבור על מדעני המדינה שלנו, תולש את שערותיו המרובות, ורוצה לצעוק עד לשמים, אבל יודע שצעקות לא נעימות לאוזן השכנים, ושבשמים יש רק תנועות אוויר ולחות שמוכרים בשם העממי 'עננים'.

אכן אקמול מסייע בהורדת החום. אכן נסיעה ברכבת מסייעת בקיצור מרחקים. אכן מלחמה שיטתית ואמיצה מקטינה את יכולת ארגוני הרשע כמו זה הידוע בשם 'חמאס' לבצע מעשי רצח וזוועות שמטרתן המדינית ידועה וברורה כי מנהיגי הארגונים הללו לא הסתירו ולא מסתירים אותה לרגע. אכן שמירה על יחסים סבירים עם ארה"ב חשובה כדי לאפשר לישראל להתמודד עם האתגרים שלה.

כל אלו ביטויים של מדע-מדינה שהיסטוריון יביט עליהם לאחור ויגיד שהם מבוססים על הגיון מוצק.

היפוכו של דבר לגבי הביטויים האחרים של מדע-המדינה השימושי, הנשען אמנם על עקרון העל של המדע - 'חוק המכה והתגובה' - אך שבדיוק על פי עקרונות המדע הללו, המייצרים מיניה וביה מבחן ברור שמאפשר לומר 'טעות' או 'הצלחה', 'אמת' או 'שקר' ואפילו 'טוב' או 'רע', נכשל כשלון מוחלט.

כי ההפגנות, עוד לפני שהן, בקצוות שלהן, בקצוות, ברור, מבוא לעבריינות על החוק ואלימות101, הן קודם כל תורמות תרומה ישירה וברורה וחד משמעית לשימור המצב אותן הן רוצות לשנות.

בסוף, כן, בסוף, תגמר המלחמה, יוחזרו החטופים כך או אחרת, וביום בהיר אחד גם נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה.

ואז מדעני המדינה שלנו יגידו 'הנה, בזכותנו, הנה, אנחנו הבאנו את כל הטוב הזה, עובדה'. בדיוק כמו המלך ששולט על כוכבית B612, זו שגילה המדען האסטרונום התורכי (פעם עם, פעם בלי תרבוש), עליו דיווח ההיסטוריון הנסיך הקטן, שבכל בוקר פוקד המלך של כוכבית B612 על השמש לזרוח, ועובדה, היא זורחת, מש"ל.

רק חבל שהבדיחה הזו, "המחאה", היא על חשבוננו. מילא על חשבוננו, על חשבון חטופינו ובטחוננו ולא פחות - ואולי הרבה יותר חשוב (כי החטופים זה טווח קצר, הבטחון הוא רק כלי) - על חשבון עתידנו כחברה ראויה לשמה.

https://podcasters.spotify.com/pod/show/udi-manor/episodes/--e2i2sk1