האם נכון להדפיס כסף כדי להשיג יעדים לאומיים, והאם אין סכנה שצעד כזה יביא למעשים לא נכונים כפי שהיה בעבר? - תקציר מנהלים: כן. חובה להדפיס כסף, גם אם על הדרך תהיינה שחיתויות

 אין ספק שצדק החכם הסיני שאמר שמוטב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, וצדק עוד יותר סבא שלו שאמר שעדיף לעשות שימוש נכון בכלים מאשר ההפך... ואחרי שהסכמנו שעדיפים מעשים נכונים על פני מעשים לא נכונים, ושעדיף להיות חזק ובריא מאשר להפך, אפשר לחזור למציאות ולנתח אותה על פי כללי הסיכונים והסיכויים והחלופות. כי אלו - החלופות - הדבר היחיד החייב לעמוד לנגד עיניו של המבקר, כל מבקר. 

וזו בדיוק הנקודה בה נופלים, כלומר עומדים, רוב ''העיתונאים'' במקומותינו שלא חייבים כלום לאף אחד, בוודאי לא למציאות, וכמובן מחרים מחזיקים אחריהם כל 'העכשווניקים' מכל הסוגים, כל האוחזים ב'ישועות השם כהרף עין', בין אם זה לקום מחר בבוקר ולא לראות כאן אף ערבי, או לקום אתמול בבוקר ולא לראות אף מתנחל. 

ומכאן בחזרה לנושא: אינפלציה היא דבר נפלא כשהיא בסדר גודל של שני משתנים קבועים המוכרים לכולנו, בוודאי בישראל - 1. גידול באוכלוסיה (משלושה מקורות: עלייה, ילודה, אי-תמותה כלומר עלייה בתוחלת החיים). 2. הגידול ברצונות ובשאיפות של כל אחד מאיתנו. גידול דמוגרפי של 2% לפחות ועוד גידול בציפיות של כל אחד מאיתנו בלפחות עוד 1% כבר נותן לנו יעד אינפלציה טבעי של 3%. וכשמבינים - אם מבינים - שיעד אינפלציה של מדינה מסויימת הוא למעשה צורה אחרת להודיע על השקעה (או על אי-השקעה שפירושה חבלה) כלכלית, הנה הגענו למינימום של 4% יעד אינפלציה. 

אופטימום יכול להיות פי 2 מזה, כי גידול האוכלוסיה הוא יותר מ2% והגידול בציפיות שלנו כנ"ל, וכשם שמו"פ מקובל בעולם כ-2% מהתל"ג הנה הגענו ליעד אינפלציה סביר לחלוטין של 8%. מכאן ל-10% המרחק זעיר, והשאלה היא כמובן על מה הולך הכסף, כלומר איזו עבודה יש לארגן כדי להשיג יעדים לאומיים. למשל: בטחון פנים ומשילות. 

האידיוטים המאד לא-שימושיים של האוצר יגידו שהקמת משמר לאומי זה בזבוז כסף. כי תקנים ופנסיות ומשכורות וציוד עומד וציוד מתכלה וכן הלאה. בן אדם עם גרם שכל יצטט להם את פרנקלין בעברית (כי אולי הם לא יודעים אנגלית), לאמור: גרם מניעה שווה קילו של תרופה. 

כלומר משמר לאומי שיעלה היום כמה עשרות מליונים,יחסוך בעתיד הקרוב והרחוק מיליארדים של נזקים לחקלאות, לתעבורה, בפשיעה מאורגנת, וכן הלאה, ועל הדרך יחזק את תחושת האזרחים הנורמטייביים, שהם הרוב, שהמדינה מתייחסת לצרכים שלהם (סדר וסדר וסדר וחוק והגינות בשמירה על החוק) ברצינות, מה ששווה עוד מיליארדים באי-העלמות מס הנגרמות מכך (תשאלו את הארגנטינים) שאזרחים מואסים במדינה שלא עושה שימוש חכם במסים שלהם. 

וזו רק דוגמא אחת. אפשר להמשיך עד אינסוף. בריאות, חינוך, תשתיות, תקשורת, אנרגיה, יוניימיט איי פרובייד דה איקזמפלז. או כל אחד אחר שמקפיד להתבונן במטרד הבלתי נסבל הזה שנקרא 'מציאות'. דוגמא מתבקשת בכל זאת היא יעד אינפלציה של 10% (וגם של 15%) בהנתן מעמדה הרעוע של ישראל בכל הקשור בעצמאות חימוש. לא שאפשר להגיע ל100% עצמאות חימוש, אבל יש לשאוף לכך. 

איך? בדיוק. על ידי חזרה (בתנאים משופרים לאין שיעור!!!) למה שעשו כאן תחת הבריטים, במחתרת: תעש. את תפקיד הבריטים לוקחים היום על עצמם פקידי האוצר, הממחזרים בלי לדעת זאת (כי אפילו כלכלה הם לא יודעים, אין סיבה להניח שהם יודעים היסטוריה) את העקרון השקרי ששימש למנדט בין 1920 ל1948 כדי לחבל במפעל הציוני (שהצדיק מלכתחילה את עצם התמקמותם פה של הבריטים, תחי האירוניה): "כושר הקליטה הכלכלי של הארץ". 

התירוץ הזה, המבוסס על תפיסה דפלציונית-למעשה, התבססה על שקר שנשען על התבוננות סטטית על המציאות, כאילו שמה שאלוהים נתן לארץ הזו - אדמות ראויות לעיבוד וכמות מים מסויימת - זה מה יש. הציונים ידעו את ההפך הגמור: אדמה לא טובה אפשר לטייב (לשם כך יש צורך בהתיישבות חקלאית של תנועת העבודה כמובן, אלא מי), ומים אפשר לחסוך, להטות, לשאוב ובהמשך הדרך להתפיל. 

את מקומם של הבריטים בהפצת שקרים על אפשרויות הכלכלה תופסים היום כאמור פקידי האוצר, הנשענים בתורם על גורמים אינטלקטואלים אנטי-ציונים-דה-פקטו, גם אם יש להם כיפה סרוגה ומכון קהלת וכל הסממנים הלאומיים של 'אם תרצו' ושאר ירקות. החשבון שלי הוא רק ואך ורק לאומי, כי אני מבטא כאן את מה שנגזר באמת מהצירוף המחייב (שממשלות הליכוד עשוהו לפלסתר בכל תקופת נתניהו) "המחנה הלאומי". 

המחנה הלאומי נמדד לא בעד כמה הוא שונא את הקפלניסטים ומבטא אהבה לארץ ישראל, אלא במה הוא עושה כשבידו הכוח כדי לקדם את האינטרסים החיוניים של האומה העברית בארצה (ובתפוצותיה, עוד נושא חשוב שלא זה המקום לעמוד עליו). 

ובמקרה של החודשים האחרונים, האינטרסים החיוניים של האומה העברית בארצה פירושם קודם כל יכולת התגוננות והתקפה עצמיים, כאלו שאינם תלויים בגחמות של צדיקים הכותבים מאמרים בNYT ומקדמים כרגע את כניסתה לבית הלבן של הגרסה הכי מסוכנת מאז ומעולם, 11 בסולם קרטר, 15 בסולם אובמה. 

ולשם השגת יעד זה יש להשקיע. ואם השקעה פירושה אינפלציה של 20%, מעולה. כי גרם של מניעה שווה קילו של תרופה. 

ואת זה למדתי לא ממארקס חלילה, אלא מאחד מגדולי מנסחי הקפיטליזם מאז ומעולם, בנג'מין פרנקלין קשישא, שהיה קפיטליסט, אבל מהסוג החושב, לא מהסוג המדקלם, לא מהסוג שדגל בפנדמנטליזם של 'כוחות השוק', ריסון תקציבי בכל מחיר (חוץ מעל חשבון המשכורת שלי כמובן), ושאר הבלים שמיוצרים בסיטונות במכוני "חשיבה" כמו זה שמעליב את המלך שלמה בכל בוקר מחדש. 

וגם מהרצל, שכמו כל ציוני ראוי לשמו, ראה בארץ את מה שאפשר להוציא ממנה, ולא רק את מה שיש בה.

וכן, ברור, יש סיכוי שעל הדרך תהיינה תקלות, ופקיד אחד או שניים יגנבו לכיס, וישתו תה, וכן הלאה. מכיר את כל טיעוני הסרק המגוחכים. ובכל זאת נוע תנוע (הכלכלה. או שלא. תלוי מה חושבים אלו שיש בידיהם הכוח לקבל החלטות).

לתולדות בנקים של פועלים בעולם ולבנק הפועלים 'שלנו' - קטע ממאמר בנושא מאת אברהם זברסקי (1940)

בנקים של פועלים

במידה שתנועת הפועלים הכתה שרשים והתחילה להקיף מיליוני עמלים, במידה שקמו לה מוסדות ארגוניים חזקים והקואופרציה הצרכנית היתה לאחת מעמדותיה החשובות, התחילו מנצנצים רעיונות בדבר הקמת מוסדות פיננסיים עצמאיים, אשר ירכזו בתוכם את אמצעי הפרט והכלל במעמד הפועלים, וישמשו במשך הזמן מכשיר נוסף במלחמת שחרורו. ב-1913 נוסד בבלגיה "בנק העבודה" הראשון. לאחר מלחמת העולם של 18–1914, כשגדל כוחו הארגוני של מעמד הפועלים בארצות שונות, התרחבה התנועה הזאת הרבה. מוסדות פיננסיים של הפועלים קמו גם באוסטריה, בגרמניה, בדניה, בנורבגיה, ואפילו בארצות-הברית של אמריקה קמה תנועה גדולה ליצירת בנקי-פועלים. לא בכל המקומות היו הגורמים שווים, ולא בכל מקום היתה מטרתם ודרך פעולתם של המוסדות האלה ברורה למדי למייסדיהם ולמנהליהם. בארצות-הברית, למשל, היתה מטרתם של מנהלי הבנק של מהנדסי-הקטרים, הבנק הראשון של העובדים בקליבלנד: "לרכז בצורה של חסכונות את ההוספה על המשכורת ולרכוש בכסף זה את מניות החברות לרכבות הברזל". לפי חשבונם של המייסדים היה בידם לרכז בדרך זו 3½ מיליארד דולר במשך 5 שנים. הפועלים הבלגיים סברו שע"י ריכוז קניותיהם העולות בכל שנה לכמה מיליארדים פרנק וע"י ריכוז חסכונותיהם ופקדונותיהם היה בכוחם להקים בכל שנה מפעלי-תעשיה במקצועות שונים. זה ייצור מדינת-פועלים בתוך המדינה הקפיטליסטית הקיימת ע"י הרחבת השיטה הקואופרטיבית שתבוא במקום משטר הניצול הקפיטליסטי. שיטה זו של ייצור וחלוקה תהיה לטובת הכלל כולו ותתנהל בפיקוחו המתמיד של ציבור הפועלים והצרכנים. מתוך שתי דוגמאות אלו אנו למדים, מה שונים ורחוקים היו הכוחות והמגמות שהונחו ביסודם של הבנקים השונים, שהוקמו במשך 20 השנים האחרונות ע"י ציבור הפועלים בארצות שונות.

אחד המוסדות, אשר יכול היה לשמש, במידה גדולה, מופת ומורה-דרך, היה בנק הפועלים באוסטריה, שהוקם על-ידי מוסדות הפועלים מתוך מגע אמיץ עם הקואופרציה הצרכנית, אשר היה לה בארץ זו, כמו בבלגיה, אופי מעמדי בולט. מנהלי הבנק ריכזו בו הן את הקרנות הגדולות של ארגוני הפועלים, והן את חסכונותיהם של מאות אלפי החברים אשר באגודות המקצועיות, והתאמצו להשקיע את כל הכסף הזה, בעיקר, במוסדות קואופרטיביים ואחרים, שיש בהם כדי לחזק את עמדותיו של ציבור הפועלים.

ואולם הצד השווה אשר לכל טיפוסי הבנקים השונים הללו באמריקה, בבלגיה, באוסטריה ובגרמניה, הוא שכולם כאחד נתעלמה מהם הלכה אחת, והיא, שכל זמן שציבור הפועלים מופיע, בעיקר, כצרכן עצמאי ולא כיצרן עצמאי, הסכומים שרוכזו בבנקים לא ימצאו שדה-פעולה מספיק בתוך ד' האמות של משק הפועלים, ובהכרח יתחילו הבנקים לחפש לעצמם שדה-השקעה מחוץ לציבור זה. ואמנם ראינו, כי בנקי הפועלים בארצות-הברית, שרבו חיש מהר מבנק אחד ב-1920 עד 32 ב-1926/27, שהונם העצמי עלה עד ל-10 מיליון דולר וסכום פקדונותיהם ל-110 מיליון דולר – נסתחפו על נקלה במערבולת המשברים הקפיטליסטיים, סבלו הפסדים ניכרים (ואחדים מהם גם פשטו את הרגל), וזה משום שרוב הכסף שרוכז בהם הושקע בניירות-ערך של מפעלים פרטיים, וכל הספקולציה של הבורסה, אשר מקומם בה היה בלתי-ניכר בהחלט, השפיעה גם עליהם וסחפה אותם יחד עם כל הספקולנטים הפרטיים למיניהם אלי תהום. אך מעטים מהם, ובראשם אמלגמייטד-בנק בניו-יורק, אשר הלכו בדרכים אחרים במקצת ופיתחו שרות של הלואות קטנות, בנות 500–50 דולר לעובדים הנצרכים לאשראי זה, יצאו שלמים מהמשברים. אולם שיעור היקפם ביחס לשוק הכספים האמריקאי הכללי הוא מועט. הבנקים באירופה, אשר היו נשענים על תנועה קואופרטיבית צרכנית חזקה למדי, הלכו בכיוון אחר במקצת, אולם גם כאן ארבה להם סכנה לא קטנה מצד ההשקעות במפעלי מסחר ותעשיה שונים, כמו באוסטריה, או בקואופרציות קרקעיות הקשורות עם הלואות לזמנים ארוכים, כדרך שקרה בגרמניה.

בארצות המעטות אשר בהן התפתחה, ולו גם בהיקף לא גדול באופן יחסי, תנועה קואופרטיבית של יצרנים, היה קיומו של בנק הפועלים יציב יותר. דוגמא לכך תשמש צרפת, שעוד מימי המהפכה הגדולה היא נחשבת כמולדת לקואופרציה היצרנית של הפועלים. המאזן הכללי של הבנק הקואופרטיבי, המשרת, בעיקר, את האגודות היצרניות האלו, היה בסוף 1938 קרוב ל-70 מיליון פרנק, הון המניות שלו – 6.3 מיליון פרנק, קרנות שונות – 10 מיליון פרנק, פקדונות וחשבונות עו"ש – למעלה מ-25 מיליון פרנק ומלוות מאת הממשלה – 17.5 מיליון פרנק. במשך זמן קיומו קיבל בנק זה מאת הממשלה 60 מיליון פרנק במלוות שונות וכבר שילם ע"ח זה קרוב ל-43 מיליון.

כאן, אמנם, דוגמא של התפתחות מוגבלת, כי היקפה של התעשיה הקואופרטיבית בהשואה לתעשיה הצרפתית הכללית הוא מצומצם מאוד, אולם ההתפתחות היא מתמדת ובריאה, בלי קפיצות לשטחי-פעולה זרים לתפקידיו של המוסד.

 היסודות לבנקאות הפועלים בארץ-ישראל

כל אותם הגורמים אשר הביאו בארצות אירופה להקמתה ולהתפשטותה של התנועה הקואופרטיבית לסוגיה קיימים ומשפיעים גם בארץ-ישראל, אלא שבתנאיה הכלכליים והחברתיים המיוחדים של הארץ נוספו עליהם כמה וכמה גורמים חשובים חדשים.

מה הם? קודם כל, לא הרי ארצות מערב-אירופה, מקום עריסתה של הקואופרציה המודרנית, כהרי ארץ-ישראל. שם אתה מוצא משטר משקי וחברתי אשר התפתח במשך דורות והטביע את חותמו על כל פינות החיים, בתעשיה, בחקלאות ובמסחר, ופיתח גם דרגות-תרבות לכל מעמד ומעמד. לא כן בארצנו, שבנייתה, אחרי דורות של עזובה וחורבן. התחילה רק בעשרות השנים האחרונות. התנאים המדיניים והכלכליים שהיו קיימים בארץ בימי התורכים לא היה בהם כדי לעודד תעשיה מודרנית בקנה-מידה רחב. בעלי-תעשיה יהודים לא נמשכו לארץ, והמעט שהוקם בה בימים ההם, לא עבר את תחומיו של בית-מלאכה קטן או בינוני, לפי קנה-מידה אירופי, והיה זקוק הרבה לעזרת המוסדות אשר עסקו ביישובה של הארץ. וכאשר התחילה העליה ההמונית, לאחר כיבוש הארץ ע"י האנגלים ולאחר ההכרזה על מצב מדיני חדש, לא מצאו בה העולים לא בתי-חרושת בערים ולא חקלאות מפותחת בכפרים. ארץ עזובה, אקלים חדש, מחלות ממאירות וחוסר תרבות – אלה התנאים שמצאו העולים החדשים, שהיו ברובם גם מעוטי-אמצעים, או חסרי אמצעים בכלל, ומאמצים גדולים נדרשו מהם כדי להתגבר על המכשולים. היה ברור שמאמצים אלה הם למעלה מיכלתו של היחיד, ורק בעזרה הדדית אפשר לכבוש את הטעון כיבוש וליצור יש מאין.

אנשי העליות האלו, שהם הגרעין של ציבור הפועלים בארץ כיום, למקצועותיו המרובים בעיר ובכפר, לא היה להם אותו פרצוף חברתי ותרבותי שהוא אפייני לפרולטריון הותיק שבמרכזי התעשיה של אנגליה או גרמניה, או של הפועלים החקלאיים באיטליה או בצרפת. זה היה ציבור בעל הכרה חברתית, אשר העמיד לעצמו אידיאלים חברתיים מסוימים, ומשאת נפשו לא היתה המלחמה המתמדת של הפועל המנוצל בנותן-העבודה המנצל, אלא הקמתה של חברה עובדת, שבה הפועל בעיר ובכפר הוא יוצר חפשי, עומד ברשות עצמו, אם במשקו הפרטי ואם במשק משותף לו ולחברים רבים כמותו.

כל הגורמים האלה יצרו תנאים מיוחדים להתפשטותה המהירה של התנועה הקואופרטיבית בארץ, ולא רק בדרכים הרגילים שבהם הלכה התנועה בחו"ל, אלא גם בצורות חדשות ובשטחים חדשים לגמרי. העדרם של בתי-חרושת קפיטליסטיים גדולים הקל על הקמתם של קואופרטיבים יצרניים מרובים כמעט בכל ענפי החרושת, ויש מהם אשר הגיעו למעמד כלכלי ומקצועי חשוב, והם ראויים להימנות עם המפעלים הקפיטליסטיים הגדולים אשר קמו בינתים עם התפתחותה המהירה של הארץ בעשר – חמש-עשרה השנים האחרונות. העדרו של משק-מדינה מסודר, הביא, למשל, להקמתה של הקואופרציה הענפה בהובלת הנוסעים והמשאות, שאין דוגמא לה בכל ארץ אחרת בעולם. הרצון הלוהט לחדור לחקלאות, לענפיה הראשוניים והעיקריים, הצורך ליצור בארץ חקלאות מודרנית, הביאו לידי הקמתה של הקואופרציה החקלאית הספציפית שלנו – הקבוצה, הקיבוץ ומושב-העובדים. כי היה ברור שבלי מאמץ קולקטיבי לא יוכל הבודד, שברובו היה רחוק מידיעת החקלאות, להתגבר על כל המכשולים שנערמו על דרכו בארץ זו, עם תנאיה האקלימיים, הקרקעיים והכלכליים הקשים, הנתונה גם להתחרות עם ארצות בעלות תרבות ורמה כלכלית גבוהה שהתפתחו במשך דורות. גם כיבוש המקצועות המרובים בעיר, בבנין ובחרושת, לא היה אפשרי בלי ארגונם של החלוצים הבודדים חסרי המקצוע לקבוצות קואופרטיביות, קטנות וגדולות, על יסודות של עזרה הדדית ושיתוף.

וכך אנו עדים לרשת קואופרטיבים של ציבור העובדים, מוסדות מקומיים ומרכזיים, המקיפים כמעט את כל ענפי החיים הכלכליים.

ומעניין הדבר – ואף הוא תוצאה של תנאים כלכליים וחברתיים מיוחדים של הישוב העברי – אותו ענף הקואופרציה שהוא אבן-פינה של התנועה הקואופרטיבית בעולם, הקואופרציה הצרכנית, הוא דווקא אינו תופס בארץ את המקום הראוי לו, ומבחינה יחסית עולים עליו ענפי הקואופרציה האחרים. הקואופרציה החקלאית, הן בייצור והן בממכר התוצרת, הן במשק העצמי והן בעבודה קבלנית במשקם של אחרים, וכן הקואופרציה היצרנית והשרותית – הן התופסות את המקום העיקרי בחשיבות משקית ובהיקף פיננסי. אחריהן באה הקואופרציה של השיכון, פעולה בעלת ערך מיוחד בארץ של עליה. גם הקואופרציה הקבלנית במקצועות הבנין העירוני התפתחה בשיעור שלא ראינו דוגמתו אפילו באותן הארצות של מרכז אירופה שבהן נעשו נסיונות רציניים בשטח זה, ביחוד אחרי מלחמת 1914. עליהן יש להוסיף את המוסדות לעניני ביטוח, והקואופרציה בשדה הבריאות (קופת-חולים).

וכתוצאה מובנת מאליה של היזמה הכלכלית והמשקית העצומה הזאת של ציבור העובדים בא גם הצורך במוסדות קואופרטיביים לאשראי, אשר ימציאו לכל המפעלים המרובים האלה את האמצעים הדרושים לעבודתם רבת-ההיקף. ואם הפועל בחו"ל, שרובו ככולו עובד שכיר הוא, ופעולתו המשקית העצמית מתחילה מארגונו כצרכן, ורק בשלבים העליונים של הצרכנות המאורגנת הוא מופיע כבעל בתי-חרושת ומפעלי-תעשיה עצמיים, שאף הם מכוונים, בעיקר, לסיפוק צרכי-המחיה הראשוניים, אם פועל זה הקים בכל זאת מוסדות עצמאיים לאשראי, לריכוז פקדונותיו ולמתן אשראי, – הפועל בארץ, המופיע קודם-כל כיצרן, על אחת כמה וכמה שמוכרח היה לדאוג למכשיר פיננסי מרכזי שלו, בעל-יכולת לכלכל את כל הרשת הענפה של מפעלים עצמיים.

והמכשיר הזה הוקם ביצירתו של בנק הפועלים, אשר עליו נוספו בשנים האחרונות מוסד מרכזי שני – והוא חברת "ניר" בע"מ – וקופות למלוה וחסכון במקומות.

 בנק הפועלים

בנק הפועלים הוקם ע"י "חברת העובדים" והתחיל לפעול בסוף 1921. האמצעים הראשונים באו לו מהפצת מניותיו בין ציבור הפועלים בארץ ובקרב ידידיו בארצות הגולה, וע"י מלוה מיוחד של 40.000 לא"י, בערך, מצד ההסתדרות הציונית, שניתן ביזמתו ובהשתדלותו של ד"ר א. רופין. במידה שגדלה החברה ורבו המניות הרגילות שהופצו ע"י הנהלת הבנק, המירו, לפי הסכם מיוחד, את כסף המלוה במניות-בכורה של הבנק הנושאות רבית קבועה והנמצאות כיום בידי בנק אנגלו-פלשתינה. למרות מיעוט יכלתו של ציבור הפועלים בשנים הראשונות הללו, היתה בכל זאת הפצת המניות בארץ ובחו"ל נמרצת מאוד והונו של הבנק היה הולך ועולה.

מחזורו הכללי גדל והיה: ב-1922 – 751,100 לא"י, ב-1931 – 2.060.500 לא"י, ב-1935 – 10.437.500 לא"י וב-1939 – 16.721.200 לא"י.

מובן שהפעולה האקטיבית העיקרית של הבנק היא מתן הלואות, וכאן אנו רואים התפתחות בלתי-פוסקת.

ב-1922 ניתנו הלואות בסך 155.000 לא"י, ב-1926 – 189.000 לא"י, ב-1931 – 235.500 לא"י, ב-1935 – 605.600 לא"י, ב-1939 – 670.400 לא"י.

אם נקבל את המספרים של 1922 בתור "100" – הרי תמונת ההתפתחות במתן הלואות היא:

ב-1922 – 100, ב-1926 – 122, ב-1931 – 152, ב-1935 – 390, ב-1939 – 432.

מענינת חלוקת ההלואות של הבנק בין לקוחותיו לסוגיהם:

                                                                   שנת 1939

עבודות ציבוריות וקואופרטיביות            75.400 לא"י      11.3

חקלאות                                             248.000 "        37.0

"המשביר" ואגודות צרכניות                  117.500 "        17.6

קופות-מלוה                                        89.800   "        13.4

שיכון עירוני                                       13.500   "        2.0

מוסדות שונים                                     110.200 "        16.4

שונים                                                                    2.3                 16.000   "     

                                  בס"ה         670.400 לא"י     100.0

להבנת האופי המיוחד של הפעולות האקטיביות של בנק הפועלים בהתחשב עם הצרכים המשקיים הספציפיים של לקוחותיו, עלינו לזכור שחלק ניכר מהם, וקודם כל המשקים החקלאיים, מפעלי השיכון וחלק מהקואופרטיבים היצרניים, זקוקים לאשראי ארך-מועד בשביל השקעות יסודיות, שאינן חוזרות במהרה. במדינות מסודרות דואגת לכך הממשלה, הבאה לעזרת הבנקים. ארץ קלאסית בנידון זה היא צרפת, בה מספקת המדינה אשראי ארך-מועד וברבית נמוכה מאוד. אנו עדיין לא זכינו לכך, ובנק הפועלים נמצא במצב לא קל. דרושה היתה זהירות מרובה שלא לפגוע בשיווי-המשקל של המאזן ולא להשקיע את כספי הפקדונות והעו"ש שנמסרו לידיו לזמנים קצרים – בהלואות לזמנים ארוכים יותר. הבנק עמד בנסיון זה בהצלחה. אם נשוה את הסכום המצטרף מהון עצמי, מפקדונות שהופקדו לכתחילה לזמנים ארוכים וממלוות שנתקבלו ממקורות שונים במיוחד לתקופה ממושכת, לעומת סך כל ההשקעות של הבנק בהלואות לזמנים ארוכים משנה אחת, נראה כמה גדולה היתה הזהירות והקפדנות בעקרונות היסודיים של פעולה בנקאית נכונה: סכום כל ההלואות שניתנו לזמנים ארוכים אינו עולה על 250.000 לא"י, בערך, ומזה כ-170 אלף לא"י עומדים לפרעון כבר ב-3 השנים הקרובות. השיטה הזהירה בחלוקת אמצעים ע"י גיוון רשימת הלקוחות וע"י שמירת היחס בין ההלואות קצרות-המועד לבין ארוכות-מועד, השפיעה לטובה על מידת הליקבידיות של השקעות הבנק.

הבעיה של רזרבות מספיקות במזומנים וכושר לגייס חלק מן ההשקעות החריפה ביחוד ב-4–5 השנים האחרונות, עם החמרת המצב הבינלאומי. כאן נתגלתה שוב כל אי-הנורמליות שבמבנה משק הכספים בארץ, מחמת העדרו של בנק ממשלתי מרכזי, הבא, כרגיל, לעזרת המוסדות הפיננסיים הבריאים בשעות של בהלת מפקידים, ומחמת העדר פיקוח ממשלתי קפדני (היינו עדים גם לקרבנות קשים בגלל הליקויים הללו). בנק הפועלים עמד איתן כל תקופות המשבר, אשר הלכו ונשנו מסוף 1935 (מלחמת איטליה-חבש) זה פעמים אחדות – ב-1935, בבהלת 1938, בספטמבר 1939 (יום פרוץ המלחמה) ובמאי 1940.

הבנק ידע גם לשמור על ערך מניותיו ותמיד ביקש דרכים לעשותן נייר-ערך עובר לסוחר, שאינו נקנה בתורת תרומה, אלא כהשקעה רגילה, אם כי תפקיד זה הוא אחד הקשים ביותר בתנאי הארץ. כדי להשיג מטרה זו שמרה הנהלת הבנק שמירה מעולה זה 8 שנים רצופות (מ-1932 ואילך) על תשלום קבוע ומסודר של הדיבידנדה (4%) על המניות.

ולבסוף עוד נקודה אחת: שער הרבית של הבנק. השער עולה ברוב המקרים ל-8% ומעורר תלונות מצד לקוחות ידועים, בעיקר מצד המשקים החקלאיים שאין ביכלתם לשאת בעול זה. הבעיה מחכה עדיין לפתרונה, והוא אחד ואין שני: ריבוי ההון העצמי של הבנק, ולכך מופנים המאמצים המרובים של הנהלת הבנק, שהוכתרו גם בהצלחה ניכרת.

(תוספת שלי: ב-1963 התנגד זברסקי, ממנהלי בנק הפועלים ד'אז, להסרת הפיקוח על גובה הרבית, מתוך דאגה למשק היצרני. היו זמנים בהם מנהלי בנקים בישראל, בוודאי אם נודעו בציבור בשם 'בנק הפועלים', ועוד לפני שיאיר לפיד כיבס את השם הברור הזה לכדי 'פועלים במסלולים' כחלק מהשקפת עולמו הנאורה, חשבו על טובת המשק כולו, ולא על הבונוס השערורייתי ברבעון הקרוב, לא משנה מה מתרחש במציאות)

 

שני קטעים ממאמרי דיעה של שני מדינאים ישראלים ידועים, פנחס לבון ודוד בן גוריון - ההקשר: נאום מדיני של הנרי ביירוד, דיפלומט אמריקני בכיר, הדורש מישראל לגלות נכונות לפשרות, לקלוט פליטים, לבטל את חוק השבות ולהקפיד שיחסי ישראל והתפוצות יהיו על בסיס פילנטרופי ולא לאומי כך שתופסק עלייה יהודית לישראל כך שזו תפסיק להתחזק. 1954 שכחתי לציין. 70 שנה, ומעט מאד השתנה

כי המצב הוא כזה, שכאשר מדינאים ערבים מכריזים בגלוי על רצונם להשמיד את מדינת־ישראל ועל התכוננותם לסיבוב שני, המדינאים העולמיים אומרים: על תתיחסו לזה ברצינות. וכאשר אנו מכריזים על רצוננו בשלום ועל נכונותינו לשבת ולדבר על שלום בלי קונצים ובלי תנאים - וזאת אנו מכריזים ומכריזים - אותם מדינאים אומרים לנו: מה שאתם אומרים זה לא רציני, אתם צריכים קודם כל להוכיח זאת [...] אנו נמשיך בדאגה מוגברת לבטחון חיינו. אנו לא הסכמנו להנחה שלרבולוציונרים יהורים ולא־יהודים "שדם יהודי הוא משחה מצוינת על גלגלי המהפכה הסוציאלית" [...] אנו לא נסכים להנחה שניה, שדם יהודי הוא משחה רצוייה על גלגלי הברית האנטי־קומוניסטית במזרח־התיכון. כאשר אומרים לנו: לא שלום, לא מלחמה, לא הסדר, לא גמול לרוצחים, משמעותה של אמירה זו היא אחת ויחידה: דם יהודי הפקר. ודם יהודי לא יהיה הפקר במדינת ישראל (פנחס לבון, דבר, 14 במאי 1954)

גורל העליה היהודית וגודלה אינו תלוי בדעת שליטי־ערב וברצון מפיסיהם ויהיו המפייסים מי שיהיו. אולם אין לזלזל בנזק החמור הכרוך בתפיסה הנלוזה [...] המשקפת את הנטיה המדינית, שעל פיה עומדת לפעול מחלקת החוץ האמריקנית במזרח התיכון. מתן נשק לממשלות העלולות להשתמש בו אך ורק נגד ישראל מהווה איום לא פחות־ערך לבטחון ישראל ולסיכויי השלום בינה לבין מדינות ערב [...] ואם כי אין כל יסוד לבהלה — אין גם מקום לשאננות. הועמדנו ביחסינו עם ידידינו בפני מערכה חמורה ומסובכת שלא תסתיים במהרה ובקלות. נעמוד במערכה זו אם נזכור האמת השלטת בכל מאבקינו ההיסטוריים - מערכות חוץ של עם־ישראל, כעם קטן ויחיד במינו בעולם, מוכרעות בחזיתו הפנימית. והחזית הפנימית בימינו פירושה: הגברת בטחון, עליה, התיישבות, וליכוד פנימי למען שלושה אלה. (דוד בן-גוריון, דבר, 14 במאי 1954)

ומשהו על הנרי ביירוד

המשבר בבורסת ניו-יורק ב-1929 כחלק מסיפורו של המטבע: הכלכלן פ. המבורגר מסביר את הארוע ואת האפשרות הרצויה לעתיד במאמר מ-1940 בהוצאת ההסתדרות

רמת המחירים, רמת המחיה ושכר העבודה באנגליה הוסיפו להיות גבוהים, פרי ימי המלחמה ולאחריה. עובדה זו והחזרה אל מטבע יקר גרמו לכך שסחורות אנגליה נתיקרו מאד וערך השטרלינג עלה לעומת מטבעות אחרים (Over valued). זה הביא, כמובן, למיעוט היצוא ולריבוי היבוא שהצריך יצוא גדול של זהב. נוסף לכך עלה באותן השנים שער הרבית בארצות הברית, מחמת הקניות הספקולטיביות העצומות בבורסת ניו-יורק שהגבירו את הדרישה לכסף, והון אמריקאי שהיה מופקד בבנקים באנגליה התחיל זורם לשדה הפעולה המכניס יותר, כלומר – חוזר לאמריקה. יצוא הזהב המריץ את בנק אוף אינגלנד, בעל כרחו, להעלות את שער הרבית ל-5%, אם כי עליה זו שימשה מעצור לתעשיה, אבל רק בדרך זו אפשר היה לעמוד נגד שיאוב (Drain) הזהב. ע"י כך רכשה אנגליה מחדש את מקומה בעולם הפיננסי וניצלה מן התנודות והקפיצות בשער המטבע, שרוב עמי אירופה סבלו מהן אותן השנים.
ובכל זאת ניכר היה כי משהו אינו כשורה, כי הוצאות הייצור באנגליה היו גבוהות והאבטלה גדולה. כדי להקל על התעשיה והמסחר הוריד בנק אוף אינגלנד את שער הרבית ל-4_1/2 אחוזים. אמריקה סייעה לאנגליה ויתר ארצות אירופה בזה שהעמידה את שער הרבית שלה על 3_1/2 אחוזים וגרמה לכך שהון אמריקאי יחפש לו בחוץ-לארץ שדות-פעולה מכניסי-רווחים יותר. אולם על ידי הוזלת האשראי נתנה אמריקה שוב דחיפה לתנועה ספקולטיבית בבורסה שבניו-יורק.
באמריקה, כן באירופה, משיגים כספים לתעשיות, למסילות-הברזל וכדומה ע"י מכירת מניות של המפעלים האלה בקרב ציבור המשקיעים. לרגלי עסקיהם הטובים של כמה וכמה מפעלים, ביחוד בארצות-הברית, החלו הרווחים שקיבלו בעלי המניות עולים עד כדי 20–15 אחוזים מהשקעותיהם. מובן שרבו הקופצים על המניות האלה ומחירן בבורסה עלה. אולם עם עלייתן החלה גם ספסרות איומה. המוני אנשים התחילו קונים את המניות לא לשם השקעה אלא כדי למכור מיד ליד ולזכות ברווחים המוסיפים ועולים בלי הרף. ה"כסף הזול" (כלומר מתן הלואות ברבית נמוכה) שהיה אז באמריקה משום שהבנקים היו מלאים כסף מאז המלחמה ושער הרבית היה נמוך, וגם הפוליטיקה של הבנק הפדרלי לקיים, כאמור לעיל, שער רבית נמוך כדי לעזור לארצות אירופה במאמציהן להקים את ההריסות – הגבירו את אפשרויות הספקולציה. אנשים רבים מהמון העם, שביקשו להתעשר על נקלה, קנו מניות, שילמו מראש 25–20 אחוזים מערכן, את השאר קיבלו בהלואה מהבנק ומסרו לו את המניות כערובה לתשלום החוב (Marginal Buying). לאחר שעלה מחירן היו מוכרים אותן, משלמים לבנק את המגיע וזוכים ביתרה כריוח נקי. התנועה גברה והלכה בקדחתנות רבה והקיפה גם את ארצות אירופה, שרבים החלו לשלוח את כספם לבורסת ניו-יורק. ואם כי רווחי המפעלים גדלו באמת, עמדו המחירים המופרזים של המניות מחוץ לכל פרופורציה לרווחים אלה. הרע שבספסרות זו היה נראה לעין כל והבנקים המרכזיים החלו לשים לה מעצורים כי ידעו שסופה כשלון גדול. בינתים החלה בקיץ 1929 ירידה כלכלית ורישומיה נראו בבהירות לכל היודע לפרש עובדות כלכליות. הספקולנטים הגדולים התחילו מיד מוכרים את מניותיהם ובתחילה היו המוני העם קונים את הכל.
אמריקה ראתה עצמה אנוסה לעשות  משהו לריסון הספסרות. אמצעי ראשון הוא, לכאורה, העלאת שער הרבית. אולם כאן חששה פן יתחיל שוב זרם של זהב מאירופה, שריבויו קשה לכלכלת המדינה לא פחות ממיעוטו. סוף-סוף אחרי היסוסים רבים, העלתה בשנת 1929 את שער הרבית עד 5%. אבל כבר היה מאוחר. בינתים חששה אנגליה ליצוא הזהב שלה לאמריקה והעלתה אף היא את שער הרבית ל-5%. אבל כל זה לא השפיע לעצור את הספסרות. אז רצה הבנק הפדרלי של אמריקה לעמוד בפרץ והעלה באוגוסט 1929 את שער הרבית ל-6%. בספטמבר אותה שנה העלה גם בנק אוף אינגלנד את שער הרבית והפעם ל-61/2%, ואכן זה הפסיק את יצוא הזהב ואת הספסרות באנגליה. אולם כל זה בא במאוחר, וגם עיני הקהל נפקחו במאוחר.
באוקטובר 1929 הורעשה וול-סטריט על ידי המוני המוכרים ומחירי המניות ירדו פלאים בבת אחת (ב-30–40 אחוזים). הבנקים, שבידיהם הופקדו המניות כערובה לכסף שהלוו, מיהרו למכור את המניות שבידיהם כדי להציל חלק מכספם. את כסף המשקיעים – 25–20 האחוזים – הפסידו כמובן כליל ולא היה בידם להחזיר. אז בא המשבר שפגע בעצם היסוד של הכלכלה באמריקה ובעולם כולו.
נראה שהמחירים הגבוהים שלאחרי המלחמה והחזרה אל מטבע הזהב שלפני המלחמה הם שגרמו לחוסר איזון בכלכלה. שער הרבית היה גבוה, כן שכר הדירה. זה ייקר את הוצאת המחיה והצריך שכר-עבודה גבוה. החיים הכלכליים התפצלו, וכמות הזהב בעולם לא יכלה לשמש בסיס מספיק למטבע, כי היתה מחולקת באופן לא-פרופורציונלי: רוב הזהב התרכז בצרפת ובאצרות-הברית, ואילו ביתר ארצות אירופה הלך ודל. אמנם לרגל הוצאת הזהב משימוש יום-יומי בחליפין אפשר היה לחסוך מתכת זו ולרכזה בידי הבנקים המרכזיים, אולם למעשה לא היה מה לחסוך, כי כאמור, מלאי הזהב של יתר הארצות באירופה הלך ודל. 
מצבה של אנגליה נעשה שוב חלש ביותר. כל זמן ששימשה כעין בנק לארצות רבות אשר החזיקו אצלה את פקדונותיהן, לא הגיעה לידי משבר למרות היצוא של זהב, כי כניסת ההון איזנה את יצוא הזהב תמורת היבוא. אך ברגע שאמון מחזיקי ההון בשוק הכספים העולמי – לונדון – התערער, שוב לא היתה לו תקנה. 

המשבר העולמי פגע בארצות הברית כשם שפגע ביתר ארצות העולם. מספר המובטלים עלה, והיו גרעונות בתקציב הממשלה בגלל דלדולם של מקורות ההכנסה. ביחוד נפגעו הבנקים, שמצב הליקבידיות שלהם ירד לרגל השקעותיהם במקרקעים או בהלואות על ניירות-ערך, שערכם פחת מאד עקב המשבר בבורסת ניו-יורק ב-1929. פשיטות רגל של הבנקים הפכו לחיזיון נפרץ בארצות הברית והגיע לשיא ב-1933, כאשר איבדו המפקידים את אמונם בבנקים וצבאו עליהם כדי להוציא את פקדונותיהם. כשלון זה של הבנקים שימש גורם מכריע לשינויים בערך הדולר שחלו בשנים שלאחר כך. אין ספק שהמצב הכלכלי החמור, ירידת המחירים בכלל, ובתוצרת חקלאית בפרט, בשיעור של 40 אחוז בערך, העמיד את הסוחרים ואת האיכרים האמריקאיים במצב כספי קשה ולא יכלו לשלם את חובותיהם לבנקים. אולם גם הבנקים נמצאו במצוקה ולא יכלו לשלם למפקידים שתבעו את פקדונותיהם. אז החל גם יצוא של זהב לאנגליה ולארצות אחרות.

בימים אלא החלה תקופת כהונתו של הנשיא רוזבלט שמעשהו הראשון היה להכריז על "שבתון הבנקים", ואיסור גמור על יצוא של זהב, על הוצאת פקדונות, על מתן אשראי ועל מסחר במטבע זר. כעבור "שבתון הבנקים" שנמשך 13 יום, הורשו בנקים מעטים להמשיך בפעולותיהם, אולם משחדלה הבהלה ונדמה היה כי סדרי החיים ישובו למסלולם הפתיע הנשיא את העולם בהצהרתו על ניתוק הדולר מבסיס הזהב. הוטל איסור על יצוא הזהב, ומחזיקי מטבעות-נייר ותעודות זהב (Gold Certificates) של דולרים לא יכלו לקבל זהב תמורתם כפי שהיו זכאים לפי החוק. צעד זה של הנשיא היה בו צורך כדי לסלול את הדרך לריפורמה כלכלית לאומית הידועה מאז כתכנית "המערכה החדשה" (New Deal). הכוונה של רוזבלט היתה לאפשר לממשלה להמשיך בפוליטיקה של דיפלציה, כלומר להרים את רמת המחירים לגובה שלפני המשבר ועל ידי כך לדחוף לפעולה נמרצת את התעשיה ואת החקלאות. את זה חשב להשיג על ידי הגדלת האשראי והגדלת מחזור המטבע. כל זמן שאמריקה היתה קשורה באופן חוקי לזהב לא יכלה להגדיל את האשראי וכמות המטבע במחזור מבלי להגדיל את רזרבות הזהב, אשר, כאמור, היה נוטה לצאת את הארץ. צעדו של רוזבלט מסביר את הכשלון של הועידה העולמית לעניני כלכלה ביולי 1933, שמתפקידה היה לייצב את שער החליפין: אמריקה התנגדה לכל הענין כי היה בסתירה גמורה לתכנית הנשיא להבראה פנימית. סירובן של ארצות הברית לבוא לידי הסכם בענין המטבע שם קץ ליחסים הסדירים בין המטבעות של הארצות הגדולות בעולם; התוהו-ובוהו שהשתרר ביחסים המסחריים הבינלאומיים נמשך באין מפריע וכתוצאה מזה הוגברו ההגבלות והפיקוח על המטבע ועל המסחר הבינלאומי שנקטו בהם כמה ארצות והוכרזה מלחמה בלתי רשמית של מטבע אחד בחברו. כל ארץ השתדלה להוריד את ערך המטבע שלה כדי לזכות ביצוא, וארצות אחרות היו עונות על כך בהורדת שער החליפין של מטבעותיהן, בהקמת חומות של מכסי מגן, בהגבלת היבוא, או בזירוז היצוא שלהן על ידי תמיכות ממשלתיות וזה גרם ל"דומפינג" (הצפת השוק בסחורות זולות). אולם ממשלת אמריקה המשיכה במאמצים להעלות את המחירים הפנימיים בארצה. תחילה החליטה לקנות זהב במחיר גבוה עד 34.45 לאונקיה של זהב ועל ידי כך ירד הדולר לגבי הפרנק (שהיה עדיין על בסיס של זהב), הוא ירד גם לגבי השטרלינג מ-4.74  ל-5.06 ללירה. אולם המחירים הפנימיים לא נענו באותה מידה שקיוו לה.

בתחילת 1934 הודיע הנשיא על הורדה של 40% בשיעור הזהב בדולר, כלומר – דואלואציה של הדולר. האוצר של ממשלת ארצות הברית הסכים לקנות כל כמות זהב במחיר של 35 דולר האונקיה במקום 21 דולר בערך שלפני כן. בנקים לא הורשו להחזיק זהב וכל הזהב שבמדינה נתרכז בידי האוצר ששילם תמורתו בתעודות זהב.

לפי הכמות החדשה של זהב בדולר נקבע גם שער החליפין בין הדולר לבין הפרנק (שהיה עדיין על בסיס הזהב) בשיעור של 15.68 פרנקים לדולר. אולם שער חליפין זה לא היה מתאים למציאות, כי כוח-הקניה של הדולר היה יותר גבוה מאשר הפרנק לפי יחסם בשער החליפין. על ידי כך הועלה ערך הפרנק למעלה מכוח קנייתו וגרם ליצוא של זהב מצרפת לאמריקה. במשך חמשת השבועות הראשונים של 1934 עלה יבוא הזהב לארצות הברית לסכום של 503 מיליון דולרים, ומזה הפסידו ארצות גוש הזהב סך של 325 מיליון. מאז זרם הזהב בשפע לארצות הברית: בדצמבר 1933 עלה מלאי הזהב ל-4.935 מיליון דולרים ובתחילת 1939 לסך 15.000 מיליון דולרים.

צעדו של רוזבלט בדואלואציה של הדולר ל-59.06 מערכו הקודם, אף אם גרם אי-נעימות לכמה ארצות, הביא לאמריקה העלאה של 50% ברמת המחירים הסיטוניים והציל את הארץ מהמשבר הכלכלי והכספי שסבלה ממנו בזמן כניסתו לנשיאות.

סיכום

 

התפתחותו ההיסטורית של המטבע ניתנת איפוא להסתכם כך: המטבע התפתח בד בבד עם התפתחות כל החיים הכלכליים. משיטות שונות של בארטר – חליפין ישירים של מצרכים במצרכים – הגיע לחליפין ע"י מצרך בינים וממנו למטבע. המתכות היקרות – זהב וכסף – התאימו ביותר לצרכי מטבע. עד מלחמת 1918–1914 נתקבלה שיטת מטבע המיוסדת על בסיס הזהב כאמצעי-חליפין נוח ויציב בערכו בין בסחר פנים ובין בסחר חוץ.

במשך הזמן, כשנתרבו עסקי החליפין וגדלו המרחקים בין מקורות החליפין והסעת מטבעות-מתכת נעשתה קשה ביותר, וביחוד בעסקים שבין ארץ לארץ ניתנו מהלכים למטבע של נייר. הוצאת המטבע הזה נתרכזה בידי אוצר הממשלה או בידי הבנקים המרכזיים שהתחייבו לשלם את תמורת הנייר בזהב.

בימי המלחמה ולאחריה, כשרבו צרכי המדינות, ראו אחדות מהן טוב לעצמן להוציא מטבע נייר, מבלי להתחייב לפדותו בזהב, בכמות גדולה ביותר שיהא משמש לתשלום בעד קניות בתוך המדינה. אמצעי זה שהוא כהלואה בלי רבית (אם הממשלה מסלקת אחרי המלחמה את התחייבויותיה בזהב) גרם לירידת ערך המטבע ולעליה במחירים. האינפלציה בדרגותיה השונות השתלטה בכמה ארצות והביאה באחדות מהן לידי ביטול כל ערכו של המטבע. באותן הארצות חזרו רבים לשיטה עתיקה של חילופי סחורות. אחרי המלחמה חזרו רוב הארצות לזהב, ויש מהן שחזרו אל מטבע של אותו הערך בזהב כמו לפני המלחמה. העליה שחלה ברמת החיים בעולם אחרי המלחמה כתוצאה מהגידול המפתיע בייצור, בתחבורה, בחליפין ובאשראי, הביאה לידי כך שהזהב, למרות תפוקתו המוגברת, לא הספיק יותר לצרכי בסיס לבנין האדיר של משק החליפין העולמי. אמנם הזהב הוצא מהמחזור ושימש רק רזרבה ובסיס לבא כוחו – שטרי-המטבע, ושטרי-הפקדונות בבנקים (שיקים) ששימשו כאמצעי-חליפין, אף-על-פי-כן,  כשבא המשבר העולמי בכלכלה והאשראי צומצם, ראו כמה ארצות שלא תוכלנה להמשיך במטבע על בסיס הזהב לפי הערך הקיים והנהיגו מטבע-נייר בלי כיסוי אשר ערכו נשמר על ידי התאמת כמותו לצרכי המסחר והמשק. ארצות-הברית וארצות גוש הזהב שינו את ערך מטבעותיהן וקבעו בהם כמות קטנה יותר של זהב. אחרות (גרמניה, וכמה מארצות אירופה) הטילו הגבלות ופיקוח על המטבע וניצלו את שער המטבע כדי להגדיל את היצוא של סחורותיהן.

בשנים שלאחרי 1929 שרר תוהו ובוהו בכמה ארצות ביחסי מטבעותיהן למטבעות ארצות זרות. אחדות נהנו תחילה משינוי ערך המטבע שלהן, אבל כעבור זמן-מה פסקה עדיפות זו לאחר שגם ארצות אחרות שינו מערך המטבע. בדרך כלל הטילו הפרעות אלה בערך המטבע כבלים על המסחר הבינלאומי ועל שיפור היחסים בין עמים לעמים. ביחוד הפריעה פעולת אותם העמים שהטילו פיקוח והגבלות על המטבע ועל סחר חוץ. אלה רצו לזכות בלי תשלום בחלק רכושם של ארצות אחרות.

כזה היה מצב העולם לפני המלחמה של עכשיו. חוסר יציבות במטבע, התחרות בלתי הוגנת במסחר וחשדנות בין העמים. בחיי הפרט הטיל הפיקוח על המטבע חומרות שהכבידו על המשא-ומתן היום-יומי. מצד שני ירד רכוש רב של אזרחים למסי הממשלה בלי הצדקה כלשהי.

המלחמה שפרצה אילצה את הארצות הלוחמות, ביניהן צרפת ואנגליה (ובתוכן גם ארצנו), להנהיג על כרחן פיקוח מקיף על המטבע, אולם אין הוא חמור כהגבלות בארצות הטוטליטריות. האזרחים קיבלו את ההגבלות האלה כהוראת שעה וכסעד למאמציהן של מעצומות-הברית במלחמתן לשחרור.

אולי עם גמר המלחמה, כשתקום אירופה מחודשת וחפשית לרפא את שבריה, תימצא גם הדרך להביא לעולם שיטת מטבע יציג וגמיש שתתאים את עצמה לצרכי המשק העולמי ההולך ומתפתח ואשר תקל על תנועה חפשית של סחורות ושרותים בין ארץ לארץ ובין אזרח לאזרח.

כמה הערות על ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ארגנטינה (ולא רק של ארגנטינה)

רק 79 דקות בספוטיפיי, אבל אולי אפשר להפעיל על מהירות גבוהה יותר.

"רק ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, בלי עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא"

כותרת הרשומה הזו לקוחה מתוך ספר שראה אור ב-1968 במסגרתו הציג יהושפט הרכבי את עמדת הערבים כלפי הסכסוך.

דומה שכל מלה נוספת מיותרת, להוציא אולי את הדגש שיש לשים על העובדה שמדובר על ספר שראה אור מיד אחרי 'ששת הימים', בעברית, ושלכן אין אלא להצטער שספרים כמו זה לא עמדו במרכז החינוך בישראל, מה שמסביר את גידולו הסרטני של אותו 'חינוך לשלום' מעוות וחולני, במרכזו שני מימדים מצמררים כל אחד בפני עצמו, ואשר שילובם יחד מיצרים את אותה מחלת נפש ישראלית שככל הנראה גם ה-7 באוקטובר מתקשה לרפא: משיחיות ואוטו-אנטישמיות.

משיחיות כידוע במקומותינו, וזה חלק מהתופעה, מיוחסת למתנחלים בפרט ולכל מי שמעיז להסתובב בציבור כשכיפה סרוגה על ראשו וסנדלי שורש לרגליו. אנשים אלו כידוע, נמנעים  מלהביט על "המצב לאמיתו ללא כחל וסרק" ולכן הם סובלים מ"עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא".

אבל מבט הגון על המציאות כפי שהתפתחה בדורות האחרונים (צורה מכובסת להכליל בהיסטוריה של הסכסוך את כל תקופת הציונות, עוד לפני שנכנסים לפרה-היסטוריה מוסלמית, שהרי כל בר דעת יודע שהסכסוך הוא פרי התנגדות ערבית לציונות בלי קשר למקומות בהם זו הקימה ישובים: פתח תקווה או בת עין), מלמדת שאם בכלל יש מקום לשימוש במושג 'משיחיות' בהקשר הפולמוס הישראלי באשר למה שניתן ורצוי לעשות כדי 'לפתור' את הסכסוך, הרי שהוא חל רק ואך ורק על מה שממשיך להיות ידוע בציבור בשם האורווליאני 'מחנה השלום'.

הנה זה שוב, המלים של יהושפט הרכבי, 1968: "ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, בלי עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא". שזה בדיוק מה שעושה 'מחנה השלום', אבל הפוך: מקפיד לא לראות את המצב ללא חל וסרק, כפועל יוצא של אידיאולוגיות ונחמות עצמיות ובעיקר בעיקר תקוות שווא.

אלו לא רק שלא נעלמו אחרי ה-7 באוקטובר, אלא הן הולכות ומעמיקות שורש עד כדי הצדקה דה-פקטו של זוועות החמאס שהרי הן פרי 'הכיבוש'. עם זאת יש להתחמם לאורה של נחמה פורתא: ההעמקה המטורללת הזו לא באה לידי ביטוי למרבה המזל במישור האלקטוראלי, שהרי מז"ה (מפלגת זיהוי התהליכים) ממשיכה לשמור על כוחולשתה הפאתטית דרומית ל-10 מנדטים, וטוב שכך (כי גם זה הרבה יותר מדי).

אוטואנטישמיות? כן, המחשבה המעוותת שכל מה שקשור לסכסוך נובע ממעשיהם של היהודים, והרי לנו גרסא מקאברית במיוחד של הפרוטוקולים של זקני ציון. רשות הדיבור שוב ליהושפט הרכבי, 1968, המנסה לשמור על אופטימיות: "עלינו לטפח בנו עקשות הבאה מהכרה אכזרית של המצב והקשיים שבו. עם זאת לא לחסוך עמל כדי להביא לישוב הקונפליקט תוך הבנת מגבלותינו". במלים אחרות, חינוך לשלום? כן. הונאה עצמית? לא. 

מה שמביא אותנו לאירוניה ההיסטורית (אירוניה, אבל בל נשכח שהצחוק על חשבוננו) האחרונה להפעם. שימו לב מה כותבים הערבים על עצמם, ושוב תודה להרכבי שטרח לתרגם ולהביא לדפוס לעברית, וכמה חבל שבמקום ללמוד הרכבי או יגאל אלון או אהוד יערי (כתב עבורנו ספר על 'פתח' כבר ב-1970), מילאו לנו את הראש בהטפות מוסר ובשנאת אחים. אז מה חושבים הערבים על עצמם ב-1968:

 "אין בעולם כולו טובים כערבים והם עם אציל"; "הערבים הם הטובים שבבני אדם".

ומה ערבים חושבים על יהודים? כי זהו עם "בעל אופי פראי וברברי, תכונות יסוד של היהודים".

עכשיו תחליפו את 'הערבים' ב'מחנה השלום' ואת 'היהודים' בכל היהודים שלא ראו את אור זיו שכינת 'מחנה השלום', וחזל"שו.

ואם כבר אנחנו על הקו, הזדמנות למלא הבטחה לחבר שביקש ממני לשמוע עוד כמה דברים על עמדותי לגבי התיזות של 'מחנה השלום' (ותודה לאורוול):

א. המחנה אומר שנסיגת ישראל לקו הקדוש (הירוק) היא תנאי לשלום כי כך תתאפשר מדינה פלסטינית? המציאות אומרת הפוך: מדינה פלסטינית תביא עלינו 7 באוקטובר לאורך 900 ק"מ של קו ירוק שיהפוך לאדום (עוד ציטוט מתבקש מספרו של הרכבי, 1968, הפעם מגמאלנו עבדל נאצר: "לפלסטין לא ניכנס כשהאדמה מכוסה חול. אנו ניכנס אליה כשאדמתה ספוגה דם" (פעם קראו ל"עוטף עזה", תודה אורוול, גם 'דרום אדום'. הנה זכינו וב-7 באוקטובר השתלבו שני דימויים גיאוגרפיים נפלאים אלו!). מה כן? תנאי לשלום הוא נכונות פלסטינית לשלום. נקודה. כמה פשוט. אפילו שלום במונחי 'סלאם', על 'תאטביה' אפשר לוותר מראש.

ב. המחנה אומר שהתנחלויות הן מכשול לשלום ושלכן חלק מהנסיגה מחייב פירוקן? המציאות והמוסר אומרים הפוך: 1. באיזה אופן ישוב של אנשים יצרנים הוא מכשול לשלום? בשום אופן. 2. אם פירוק התנחלויות הוא תנאי לשלום כי הנאורים מסבירים לנו 'אנחנו כאן הם שם', אז יש לפרק גם את סח'נין, אום אל פחם ורהט. כל גישה אחרת המבדילה בין דם לדם היא גזענות101 (זו שמזכירה לנו תהליכים). והרי לא יעלה על הדעת שבמחנה השלום יש גזענים. אז מה כן יש? ושוב תודה להרכבי על ניסוחו הקולע: "כשלון מוחלט בראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, תוך הקפדה על עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא".

ג. המחנה אומר שאין הבדל בין נוער הגבעות לנוח'בה? המציאות אומרת הפוך: נוער הגבעות, או ליתר דיוק אותם פורעים אלימים ומסוכנים, נותנים תשובה גרועה לשאלה מצויינת: מדוע דמם של יהודים ביהודה ושומרון הפקר. היפוכו של דבר לגבי הנוח'בה: הם נותנים תשובה מצויינת מבחינת המוסר שלהם לשאלה עקומה מנקודת מבט של כל מוסר אנושי אחר - מדוע יהודים ממשיכים בכלל לנשום ועל הדרך לחלל את פלסטין (ונזכיר כי שמה הערבי של ההתיישבות היהודית בישראל, כולל במגדלי עזריאלי פינת רמת אביב ג', הוא 'איחתילאל'. אין צורך לדעת ערבית כדי להבין למה הכוונה). ועל כך יש להוסיף את הסביבה החברתית של נוער הגבעות ואת זו של הנוח'בה: רוב המתנחלים, בוודאי רוב היהודים שאינם 'מתנחלים' במובן זה שהם בצד הנכון של הקו הקדוש, מגנים את מעשיהם של אותם פורעים בני נוער הגבעות. היפוכו של דבר במקרה של הנוח'בה, והדברים ידועים עד כדי כך שכל מזהה-תהליכים מבין אותם בקלי קלות.

ד. המחנה אומר שיש לנקוט מדיניות פייסנית כלפי הערבים כדי לקדם תהליך מדיני ולכן יש לעשות עסקה "עכשיו" והפסקת אש "עכשיו" ובחירות "עכשיו" כי אצלם כמעט הכל "עכשיו" אפרופו משיחיות? המציאות והשכל הישר אומרים הפוך: אחרי יותר מ-120 שנות ילד-כאפות שהובילו לכך שאם הילד-כאפות פעם כופכאף רק עם נבוט ואחר כך עם סכין ואחר כך עם מטען בפחים בשוק הכרמל ואחר כך דירדרו לו אוטובוסים לתהום ואחר כך פוצצו לו אוטובוסים ומסעדות עם צ'ה-גוואראז עם בנדנה ירוקה וזקן, הנה עכשיו הוא מכופכאף ילד הכאפות עם נוח'בות רדואנז חותיז 200 אלף טילים ומשטר מתועב אחד בטהראן, ולכן לא פייסנות היא הדרך, אלא ההפך הגמור. כמדיניות, כאסטרטגיה, כתפיסת עולם (על הטקטיקה והטכניקה יענו אחרים).

ואולי הכי חשוב: הגיע הזמן להפסיק להתייחס לצווחנות של 'מחנה השלום' כי מדובר בקירקורי סרק תלושים מכל מציאות, ובמקום זאת לאמץ את המלצתו של הרכבי מלפני 56 שנים, כי מה לעשות ו"רק ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, בלי עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא", היא התנאי שאין בלתו לטובת "טיפוח עקשות הבאה מהכרה אכזרית של המצב והקשיים שבו" שאין פירושה תפיסה של "חיסכון בעמל כדי להביא לישוב הקונפליקט תוך הבנת מגבלותינו".

'ישוב הקונפליקט' - לא "שלום עכשיו". 'הבנת מגבלותינו' - כי מה לעשות והערבים ברובם עדיין לא העבירו דף. כך או כך, אין טעם להמשיך ולהתווכח עם אנשים שגם ה-7 באוקטובר לא לימד אותם שום דבר וכלום.

פיסקת הרחבה בערך 'החטופים' בויקיפדיה (בהנחה שהוא לא יחזיק מעמד יותר מחצי שעה)

 טיעון נוסף העולה בדיון הוא שהתביעה להחזרת החטופים "עכשיו" היא חזרה על הטעות הגדולה לגביה כבר אין ויכוח, שנעשתה בעבר בעיסקת שליט. 

בראייה לאחור ברור לחלוטין כי עבור חמאס פרשה זו היתה בבחינת הכנה למבצע חטיפה גדול פי כמה בעל השלכות מדיניות חמורות בהתאם, מה שבדיוק קרה ב-7 באוקטובר. 

מכאן ישנם ישראלים רבים, שבלי קשר לעמדתם האלקטוראלית ביחס לממשלה המכהנת ולדמות האיש העומד בראשה, שמבינים שעיסקה "עכשיו" פירושה התמודדות חמורה פי כמה בעתיד הקרוב. 

להבנתם, את חמאס יש להשמיד לכל הפחות מבחינה צבאית, וכי עם כל הקושי "להביט בעיניים" של החטופים העכשוויים, ברור לכל בר דעת שהותרת חמאס על מכונו משמעותה קושי גדול פי כמה "להביט בעיניים" של חטופים עתידיים, וכי עם כל הצער והטרגדיה האיומה, הואיל ומבחינת חמאס ויתר גורמי ציר הרשע, מטהראן ועד ביירות, אין שום הבדל בין חטופים של עכשיו לחטופים של מחר, המסקנה היא לחרוק שיניים ולהתמודד עם שורש הבעיה ולא עם אחת התוצאות שלה.