על התרבות

בשלב הזה של הדיון, לכאורה מאוחר לומר כי היסטוריונים ומדעני חברה אחרים נוהגים להביט על המציאות לפחות מארבע זויות, שהן שרירותיות במידה ידועה אבל הכרחיות על מנת למדוד את הידיעה. ארבע הזויות הן - לא לפי סדר החשיבות - כלכלה, פוליטיקה, תרבות וחברה.

ברשומה הששית של בלוג זה, אגדיר למה כוונתי בכל אחד מארבע זויות אלו. ברשומה הזו אדון בתרבות. בחמישית אדון בחברה. ברשומה הקודמת דנתי בפוליטיקה ואילו באלו שקדמו להן דנתי בכלכלה. מיותר לציין כי אין מדובר ברשומות מלאות או בסוף פסוק. אדרבא, הדרך הנכונה היא שיטת המעגלים המתרחבים. כלומר הליכה צעד צעד מנושא לנושא, מזוית לזוית, מהתרבות לפוליטיקה וממנה לכלכלה ומשם לחברה, וחוזר חלילה לתרבות ולפוליטיקה וכן הלאה, כאשר בכל שלב יש להוסיף משהו, להעמיקו.

למעשה, שתי הפסקאות הקודמות הן לכשעצמן ביטוי להבטחה שבכותרת. עצם ההכרזה על זויות הסתכלות, עצם הבחירה בהן, עצם הטענה שאין היררכיה ביניהן, ועצם הטענה שיש ביניהן קשר, היא מהלך 'תרבותי', במובן אותו לא הגדרתי - דבר שהבטחתי לעשות ברשומה הששית כאמור - אבל שבשלב הזה ניתן לסכמו במונח מקביל: 'הגות' או במונח מקביל אחר: 'תודעה'.

מישהו אחר יגיד 'אמונה', אחר יציע 'נרטיב'. כך או אחרת - וחשוב לי להדגיש שמבחינתי אמונה, נרטיב, הגות או תודעה אינם מושגים נרדפים גם אם הם שייכים לאותה משפחה - מדובר בתוצר של המחשבה החופשית, הרציונלית, התבונית, וזו בדיוק נקודת המוצא לרשומה הזו.

ב'על התרבות' כוונתי ל'תרבות' בהקשרה המודרני. כאחד הבסיסים ל'חיים הטובים'. בקיצור יש לומר כי המאפיין המרכזי של התרבות בעידן המודרני הוא העדר הגבולות שלה. העדר מוחלט של גבולות, להוציא את גבולות התודעה האנושיים, שכמו הטימטום - שהוא עוד ביטוי לתרבות - על פי גרסתו של אינשטיין הוא אינסופי.

דוגמאות לאינסופיות של התרבות המודרנית, יהיו שיאמרו 'פוסט-מודרנית', יש גם כן בלי סוף. כל סוגי המוזיקה העולים בדעתכם, סוגי הסרטים, האופנה, הבדיחות, הספרות, היצירה הפלסטית וכן הלאה וכן הלאה. בשעורים שלי אני אוהב לנקוט בשני אייקונים המסמלים את ההבדל בין התרבות בעולם הטרום-מודרני, או המסורתי [כאן כן מדובר במושגים נרדפים, אלא שאחד הוא על דרך השלילה ולכן בטוח יותר ונקי מקונוטציות, לעומת עמיתו המתאפיין מבחינות אלו במהופך].

האייקון המסמל את התרבות בעולם הטרום-מודרני הוא משולש, או פירמידה. ההבדל ביניהם הוא במימד הנפח שהוא לא עקרוני לטענה שבכוונתי לטעון. כי משולש, או פירמידה, הם שטחים או נפחים מוחלטים וסופיים. זאת ואף זאת: הם מארגנים את התוכן המוגבל אותו הם מסוגלים להכיל בהיררכיה ברורה של חשוב יותר וחשוב פחות, כשהקצה העליון מסמל כמובן את התוכן העיליתי ביותר. דוגמא קונקרטית פשוטה היא 'ארון הספרים היהודי', מושג מודרני, יש יאמרו פוסט-מודרני, אבל כאן אני לא נוקט בו במובן פוליטי-חברתי כלשהוא אלא כמתאר כללי של מה שניתן לכנות 'היצירה היהודית לדורותיה', אבל לא 'מהתנ"ך לפלמ"ח' מהסיבה הפשוטה שאנו דנים בתקופה הטרום-מודרנית. ולכן, הפירמידה או המשולש שלנו חוסמים את כל היצירה היהודית עד למאה ה17 בערך, והם מארגנים את כל היצירה הזו לא רק על פי היררכיה ברורה - התנ"ך בשפיץ ואילו ספרות הרבנים של המאה ה17 לצורך הענין למטה [ולא לבלבל את המושג הטכני 'בסיס' עם המושג המעריך 'בסיס'!! כי כאן 'הבסיס' הוא כמובן השפיץ!] - אלא על פי 'פנים' ו'חוץ'.

אני מקווה ומניח שהקורא הממוצע מכיר את המושג 'ספרים חיצוניים', ואם לא יעשה רגע הפסקה ויקפוץ לביקור בגוגל. ועכשיו, כשהוא יודע מה הם 'ספרים חיצוניים' הוא מבין טוב יותר את המשפט הארוך שסיים את הפסקה הקודמת, והוא בוודאי מבין טוב יותר את האייקון של הפירמידה או המשולש. מעתה אמור, תרבות טרום-מודרנית מתאפיינת בכך שהיא מסדרת את תכניה במידרג ברור תוך שהיא מוציאה אל מחוץ לגבולות ההסכמה את מה שלהלן יכונה 'ספרות חיצונית'.

וכאן למושג 'נרטיב' כוח מארגן עצום. כי על פי 'הנרטיב', או 'המיתוס' של היהודים, 'הספרים החיצוניים' כוללים לא רק ספר לגיטימי מבחינת תכניו [הדתיים-הירואיים ולאומיים גם יחד!] כמו 'ספר החשמונאים', אלא כמובן את הקוראן או את הברית החדשה. בכוונה סידרתי את השניים בסדר כרונולוגי הפוך כדי שאוכל בקלות רבה יותר להפנות את תשומת לב הקורא לאופן בו עולה שמו של החיבור הנוצרי הקדוש ביותר עם התיזה שאני מציב כאן, ברשומה הזו. כי מה היא 'ברית חדשה' אם לא ברור לכל כי היא באה אחרי מה שהנרטיב הנוצרי יכנה 'ברית ישנה', שהוא בדיוק מה שיהודים טרום-מודרניים על פי המיתוס שלהם יכנו בקיצור ובדיוק מושלם מבחינתם 'ספר הברית' [לא ישן ולא חדש אלא הברית היחידה הבלעדית והבלתי ניתנת להפרה בין אלהים, עמו, תורתו וארצו]?

אם הדברים קשים לעיכול - ואני לא רואה יותר מדי סיבות למה יהיו כך הדברים - שווה לקרוא בהם שוב.

אני בינתיים עובר לאייקון השני, המסמל את התרבות בעולם המודרני. האייקון הזה הוא כוננית מדפים, או רשת. שזה בדיוק אותו הדבר חוץ ממה שמניחים על כוננית או על רשת. ובניגוד למה שנהוג לחשוב ולפאר ולקלס ולרומם ולשבח כפריצת דרך מהפכנית, האינטרנט [הרשת] הוא המשך ישיר של התפיסה של כוננית הספרים הפתוחה. הוא מהיר הרבה יותר, נגיש הרבה יותר, עשיר הרבה יותר במבעים ויזואליים, אבל הוא המשך ולא מהפכה.

כי המהפכה באה לידי ביטוי בכוננית המדפים, שבמלה אחרת אפשר היה לכנותה 'אנציקלופדיה'. שווה להכנס לאתר כלשהוא באינטרנט [אלא מה] שמסביר את האטימולוגיה של המושג הזה, אנציקלופדיה, ועוד יותר את ההיסטוריה שלה. בקיצור נגיד, שמפעלם של האנציקלופדיסטים במאה ה18, אולי המאה המשמעותית ביותר ביצירתה של העת החדשה חוץ מהמאה ה19 והמאה ה20 כמובן, יצא במפורש כנגד ההיררכיה המשולשת-פירמידלית של הכנסיות למיניהן. מעתה כל הידע חשוב באותה מידה, ובלבד שיש לו משמעות - ומשמעות תהיה נושא לרשומה נוספת, אינני יכול לנחש את מספרה אבל מתוך ההגיון הספירלי שתואר לעיל, הרי לכשאשוב יום אחד לספירת התרבות אקדיש דיון שיטתי למושג המשמעות הבעייתי והחשוב והמכריע כל כך.

ובכן, מעבר לשאלת המשמעות, או לצידה של שאלת המשמעות, האנציקלופדיסטים הניחו שאת הידע יש לסדר רק באופן אחד: הא-ב. שזה בדיוק מה שיודע לעשות האינטרנט. לסדר ידע, או תרבות - כי פדופיליה היא לא ממש ידע במובן הידוע, אבל היא סוג [מגונה מאד] של תרבות - על פי הא-ב. ויהיו מי שיגידו, ובצדק, שעל פי דבר 'נחות' עוד יותר מא-ב: דיגיטציה בינארית.

עד כאן על ההבדל בין האייקונים ובין מה שהם מייצגים. ברור לגמרי כי מנקודה זו ואילך העבודה כלומר הדיון רק מתחיל. השאלות שמתרוצצות בראש של כולכם, אני ממש יכול לשמוע אותן צועקות בקול, הן כאלו למשל: 'ואת הידע שמסדרים לפי הא-ב, מי אוסף? ומי כותב את הערך בבריטניקה או בויקיפדיה?' וגם 'מה הוא בכלל ידע?' או 'למה התכוונת כשאמרת שגם פדופיליה היא תרבות'?

שאלות מצויינות. רשימה ראשונית ואפילו טרום-ראשונית. אבל נקודת מוצא כבר יש. התרבות המודרנית היא אינסופית. בחומריה, באופניה, בנקודות המוצא והסיום [הלא קיים] שלה, בכל היבטיה ובעיקר אולי בויכוח על כל אלו.

על הפוליטיקה

הרשומה הקודמת הסתיימה בהבטחה לעסוק "ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות", כפי שהיחסים הללו מושפעים או אף מוכתבים משתי הדרכים המוסריות המוכרות יותר במושגים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'.

ובכן, מנקודת מבט של הסדר הטוב, צריך הייתי לדון בשאלה הזו מאוחר יותר. יש עוד המון דברים להסביר אודות עולמנו המודרני, כמו למשל כיצד נולד הכסף, מדוע דמוקרטיה היא השיטה הרווחת לפחות ברמת ההצהרה, מה תפקיד התקשורת, מדוע התפתחה כפי שהתפתחה בלי קשר לתמורות בטכנולוגיה של הפצת מידע – טכנולוגיה שגם היא לאו דווקא באה לעולם 'יש מאין' אלא מתוך אותם הקשרים היסטוריים – איך המצאת האסלה תרמה את חלקה למהותה של המציאות החברתית בימינו, ועוד ועוד.

אבל הבטחתי ולכן אקיים כבר כאן כבר עכשיו את הדיון הפוליטי המסובך. לפני הכל חשוב לי להבהיר דבר והיפוכו: 'הדבר' – שפוליטיקה היא תחום העיסוק האנושי המורכב ביותר. אין שום דבר שאני מעלה על דעתי שהוא מסובך יותר. לא אמנות ולא מטוסים ולא מחקר הסרטן ולא רוק פרוגרסיבי, כל אלו דוגמאות לגאונות האנושית בתפארתה. 'היפוכו' – שככל שהפוליטיקה הולכת ומעצבת את מציאות חיינו, וככל שהיא צוברת נסיון היסטורי, וכמו מטוסים, קרבורטורים ו-CPU ואפילו איי-פון, היא הולכת ומשתכללת, כך הולך וגדל הפער בין המורכבות המעמיקה הזו לבין היכולת – והרצון! – האנושיים להבינה.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור: הפוליטיקה היא יצירה אנושית; הפוליטיקה מעצבת את המציאות האנושית של כל האנשים; רוב האנשים אינם רוצים לנסות ולהבינה.

את הפרדוקס העולה מהסיכום הקצר הזה קל מאד להסביר: תעשיית הסטירה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בכל סוגי תרבות ההמונים – עיתון, טלוויזיה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו' – היא המפלט של רוב האנשים מהמאמץ הקשה להבין מה היא פוליטיקה; להבין שהיא הכלי המרכזי שמעצב את חייהם; להסיק מכך שהם חייבים לעסוק בה כדי לעצב את חייהם.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור, באמצעות בדיחה ישנה מאד: 'שאלה: מה המקום הקר ביותר בכדור הארץ? תשובה: הכנסת. שאלה: למה? תשובה: 120 מתחת לאפס'.

לא. אין להבין מדברי עד כאן שבכנסת ישראל יושבים רק הגאונים שמבינים מה היא פוליטיקה. אדרבא, חלק גדול מטענת הבורות לגבי מהותה של הפוליטיקה תקפה גם לגבי חלקם הגדול. 'בתוך עמם הם יושבים' והדברים ידועים. הרצל כתב כבר לפני יותר ממאה שנים ביומנו, שהשיטה הדמוקרטית מביאה בהכרח את האנשים הבינוניים ביותר לפרלמנטים. וזה עוד לפני עידן הפריימריז. באותה תקופה בערך כתב מקס וובר הגדול את ספרו קטן המידות ועמוק המשמעות, 'הפוליטיקה בתורת מקצוע', בו קרא לתלמידיו הנבחרים ביותר להבין שהפוליטיקה היא מקצוע ושיש לבחור בו ולהתיחס אליו בהתאם.

עד כאן פרק ראשון, שלצורך הענין נכתירו במלים: 'בזכות הפוליטיקה'.

הפרק השני יעסוק כמובטח ברשומה הקודמת במגבלות הפוליטיקה כפי ששורטטו בין הגבולות המוסריים שלה – 'חטוף' קפיטליסטי לעומת 'סולידריות' סוציאליסטית - וגבולות האפשר הסגורים בין הכוונות לבין התוצאות.

ניישר קו בענין המוסרי. מדיניות 'החטוף' נשענת כאמור על ההבנה, שכל יחיד תלוי לקיומו בזולת, אלא שהזולת הוא ענין מופשט, ולכן אין לי בעיה מוסרית לחטוף, כי אני לא חוטף ממישהו קונקרטי ואין קשר ברור וישיר בין התנהגותי בשוק המניות [ספקולציות על שערי מטבע למשל] לבין ההשלכות שלה על התמוטטות של מפעלים מהצד השני של האוקיינוס. מכאן ברור מדוע התפיסה הזו נשענת על מושג 'האדם האגואיסטי' המיוחס לאדם סמית [לא כל כך בצדק, או למעשה מחוץ להקשר של המאה ה-18, תקופה של ראשית מוגבלת מאד של גלובליזציה], ומדוע 'האינדיבידואליזם' הוא ספינת הדגל שלה ומדוע היא מתנגדת לכל נסיון של סוציאליזציה פוליטית של המעשה הכלכלי [כמו למשל הסדרים של מדינת רווחה] ומדוע היא מתייחסת בעוינות לגביית מסים ומדוע לפיכך היא נוקטת פוליטיקה של הפחתת מסים. שהרי מיסוי הוא הצעד הרווח והבסיסי ביותר לסוציאליזציה פוליטית של הכלכלה. קולקטיביזם העומד בניגוד לאינדיבידואליזם האגואיסטי הקדוש.

המדיניות הסולידרית מבוססת על ההפך הגמור. אין צורך לכתוב כל כך הרבה כי כל מה שצריך זה להפוך את כל הפיסקה הקודמת על הראש: מה אצל הקפיטליסט מיסוי הוא הצעד האחרון של הקולקטיביזם שגם אותו – את המיסוי – יש להפחית עד למינימום ואולי אף לבטלו לחלוטין, הנה אצל הסוציאליסט מיסוי הוא רק צעד ראשון לקולקטיביזם כלכלי שיש לנהל אותו באופן פרוגרסיבי [מדרגות מס וכו']. אין להבין מכך שקולקטיביזם כלכלי זה מנוגד לאינדיבידואליזם. ההפך הגמור. 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו' הוא הביטוי האולטימטיבי לתובנה שהעולם מורכב מיחידים, שהם שונים הן כיצרנים והן כצרכנים, ושלכן המשימה היא לארגן את העולם כך שאכן כל יחיד יוכל להפיק מעצמו ולהפיק לעצמו את המיטב. ומי שלא זוכר, את המשפט הזה אפשר למצוא במניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס, 1848.

נסכם בקיצור את שתי הפסקאות הקודמות: הפוליטיקה תהיה מוגבלת מצד ימין בנטייה להפחית את מעורבותה יוצרת השוויון או בנטייה הזהה להגביר את מעורבותה כדי להפחית את השוויון, ומצד שמאל הפוליטיקה תהיה מוגבלת בנטייה להגביר את מעורבותה כדי להגביר את השוויון או בנטייה זהה להגביל את אי השוויון.

כפי שניתן להבין מהפיסקה הקודמת, הפוליטיקה מתאפיינת בהכרח בדינמיות. היא כל הזמן מגיבה למצב נתון. במקום בו יש אי-שוויון גדול, נגיד בברזיל, פוליטיקה שמאלית חזקה תהיה עסוקה קודם כל בלבלום את הגידול באי השוויון ורק אחר כך תוכל לעבור למתקפה של הגדלת שוויון. היפוכו של דבר יכול להתקיים במדינה שוויונית למדי, למשל שבדיה, שהאזרחים – מחוסר הבנתם את הפוליטיקה או מתמורה משמעותית שהתרחשה בתחום הערכי-מוסרי – החליטו להציב בראש המדינה כוח ימני חזק. כוח כזה יהיה עסוק קודם כל בבלימת הגידול בשווויון ורק אחר כך בהגדלת אי-השוויון על ידי הפחתת מסים והקטנת יכולותיה של מדינת הרווחה וכד'.

את הדינמיות הזו, סיכם מאו במכתם מפורסם:

'כשהאויב מתקרב, אנחנו נסוגים
האויב נעצר, אנחנו מתקדמים
האויב מתעייף, אנחנו תוקפים
האויב נסוג, אנחנו רודפים'
['המסע הארוך', האריסון סולסברי, ספרית מעריב, 1987, עמ' 136]

אינני בטוח ש-16 מלים אלו תלויות בחדריהם הממוזגים של פקידי האוצר, אבל ללא ספק הם עובדים על פיהן, בדיוק כפי שעובדים על פיהן סוציאלדמוקרטים ברחבי העולם, ולהבדיל אנשי שיווק, ולהבדיל החבורה המזוקנת של בן-לאדן, ולהבדיל מפתחי האופציה הגרעינית של איראן, ולהבדיל מנהלי בית"ר ירושלים לנוכח בגידתו של הנדיב הידוע, ולהבדיל התנועה הפמיניסטית, ולהבדיל מפתחי הקוד הפתוח.

ואחרי שהבנו את חשיבות הדינמיות להבנת כל, אבל כל ביטוי של ההוויה האנושית, כולל או בעיקר זו הפוליטית, שכאמור היא המסובכת ורבת ההשפעה ביותר, ניגש לדון בגבולות של הדינמיות הזו, הגבולות הנוצרים כאמור מהמתח הבלתי פוסק בין כוונות לתוצאות ובין דיבורים למעשים ובין אידיאולגיה לפרקטיקה.

לא מיותר בכלל לציין, שגם כאשר אכתוב ספר שלם בנושא – וכתבו ספרים רבים בנושא, חלקם ממש ממש חשובים וטובים [כגון 'מרד ההמונים' לחוסה אורטגה אי-גאסט, 'גבולות הפוליטיקה' של יגאל וגנר והספר הנזכר ההוא של וובר, רשימה מאד חלקית, ובעצם הספרות הפוליטית הטובה ביותר היא הספרות ההיסטוריוגרפית העוסקת בפוליטיקה (כתב העת 'עיונים' למשל), אני מעריך את חלקה בכתיבה ההיסטורית בכרבע, ובהפחתת המשקל של האי-מחקר הפוסט-מודרניסטי עדיין מדובר בקורפוס ספרותי מכובד ביותר: קריאת מאמרים או ספרים המציגים מציאות פוליטית היא המתכון הבדוק ביותר לשיפור הבנת מהותה של הפוליטיקה, באשר מחקר היסטוריוגרפי ראוי לשמו, כלומר לא-פוסט-מודרניסטי, מחוייב לשני הצדדים של המטבע הפוליטי: הדיבורים והמעשים] – לא אצליח למצות ולו חלק מהאפשרויות הנובעות מהמתח האמור. כאן אנסה להדגים כמה מהן, ואת השאר נותר לנו להמשיך לחפש – ואם יש צורך, ובדרך כלל יש צורך ולו למטרות לימוד עיון וחינוך – להגדיר ולנסח.

אפשרות אחת: דיבורים נלהבים על שוויון המבוססים על שלילה מוחלטת של 'השיטה' והצגתה במונחים של 'עבדות מודרנית', כאשר אלו לא מבוססים על כוח פוליטי של ממש המסוגל להפחית מהעבדות המודרנית [כביכול או שלא-כביכול, ויש ללא ספק לפחות איים של עבדות מודרנית ממש ברגעים אלו], הרי שהתוצאה של הפער הזה בין דיבורים מרחיקי לכת לחוסר-מעש, היא של הנצחת המצב ואף של העמקתו. ומדוע? כי ביחס לדיבורים הנשגבים, כל דיבור חלקי ניתן להצגה כאילו הוא 'אישושה של השיטה' וקבלת ההגיון הפנימי שלה. זאת ועוד: מבחינה חינוכית גרידא – וחינוך הוא כנראה ענין חשוב מאד בסגירת הפער בין מורכבות הפוליטיקה לבין הפניית הגב כלפיה – עצם השימוש במושג 'השיטה', הוא משום הפחתת היכולת הזו להבין, באשר 'השיטה' היא לא רציונליזציה של המציאות אלא מיתולוגיזציה שלה. 'רציונליזציה' כלומר פירוק לגורמים, הבחנה בין עיקר לתפל, בין מהותי לחולף, בין הכרחי למקרי וכן הלאה. 'מיתולוגיזציה' כלומר השטחת הדיון וביסוסו על מימד רגשי. תחשבו 'ירושלים' באופן רציונלי [העיר שכבר חולקה לה יחדיו בדור האחרון] לעומת 'ירושלים' באופן מיתולוגי ['בירתנו הנצחית שחוברה לה יחדיו'] ותבינו מה ההבדל בין שתי צורות החשיבה הזו.

לסיכום הפסקה הקודמת: דיבור אולטרא-שמאלי [כוונות] יכול לתרום [ובדרך כלל אכן תורם] להעמקת או הנצחת או לפחות הקפאת או שימור המציאות הימנית [תוצאות].

אפשרות שניה: אידיאולוגיה מוצהרת של הגנה על מגזר חברתי רחב [למשל עובדים, או למשל נשים או למשל מיעוטים] מיושמת על ידי חבירה לכוחות פוליטיים בעלי אידיאולוגיה הפוכה אך הנהנים מכוח פוליטי של ממש ומסיבות כאלו ואחרות מוכנים לשיתוף הפעולה הזה. במצב כזה ניתן לומר כי ההישגים הריאליים שהשיגו המגינים האמורים [אירגון עובדים יציג, תנועה פמיניסטית, 'ועדת מעקב' וכד'], חשובים יותר מהעובדה שהם עשו זאת במחיצת גורמים פוליטיים האוחזים בעמדות מוצהרות מנוגדות. המשענת העקרונית כאן היא הטענה הידועה [ והנכונה] בדבר 'הפוליטיקה כאמנות האפשר'.

אפשרות שלישית: להציג את האפשרות השניה במהופך, זאת על ידי התייחסות לכל הישג כאל 'נזיד עדשים' שהושג בתמורה למכירת הבכורה [הפוליטית].

אפשרות רביעית: אידיאולוגיה של בדלנות במציאות שאין לה גבולות. דוגמא קונקרטית-מפורשת עשויה להקל על הבנת הענין. נטורי קרתא למשל. הללו חיים בתוך המציאות הישראלית המודרנית [וכאמור ברשומה הראשונה גם עליהם חל עקרון התלות ההדדית המוחלטת לצורך הקיום] תוך שהם מפנים כלפיה את הגב עד כדי חיבוקים נרגשים עם הגרועים שבאויבי 'הישות הציונית'. כיצד זה מסתדר? או מה המשמעות של זה לעניננו: הבנת הפוליטיקה?

אז נכון שאפשר לטעון כלפיהם שנטורי קרתא, בהיותם יהודים מאמינים, הרי הם אוחזים בין השאר במרכיב האידיאולוגי המדבר במפורש על 'כל ישראל ערבין זה לזה', ואז לטעון כלפיהם 'הכיצד'? או 'בשם מה הבדלנות'? אבל זו סתירה שקל מאד לפתור, זאת באמצעות שימוש במרכיב אידיאולוגי-חרדי אחר, פרי הגותו של החת"ם סופר לפני כמאתיים שנה: 'השומע ישמע והחודל יחדל'. משמעות מכתם זה היא שמי שמבין מדוע העמדה החרדית הכרחית במציאות של פריצות (מודרנה) ימשיך להיות יהודי [כלומר חרדי, כי כל אופציה אחרת היא 'בלוף'] ואילו כל מי שאיננו מבין זאת פשוט 'יחדל' להיות יהודי גם אם הוא יהודי על פי ההלכה.

כאמור, לא הנתיב הזה מענין אותי כרגע אלא הנתיב שבעיני הוא מהותי יותר: עצם החיים המשותפים עם כל שאר היהודים והלא יהודים בעולם הממשי. כי זה מה שקורה לנטורי קרתא כפי שזה קורה לכל אנרכיסט בדרום תל אביב או למתבודד במדבר או לבעל חווה פרטית בגליל. אבל אצמד לדוגמא של נטורי קרתא כי מאירת עיניים.

האופן הממשי בו התופעה הזו מתרחשת מבוסס במלה אחת על סמליות. בין אם מדובר במישור הרטורי, המוצהר ובים אם מדובר במעשים שבמהותם גם הם סמליים. דוגמאות לרטוריקה סמלית יש למכביר. ובכל מקרה תמיד אפשר לומר כי גם אם המלים קשות, בסך הכל מדובר במלים. ואני לא מאלו שסבור ש'מלים הורגות'. כי למיטב הבנתי הרפואית רק זעזוע אלים וקשה לגוף [חדירת להב סכין, כדור, פגז, חום גדול בצורת TNT או אורניום מועשר שעובר תהליך של שחרור מהיר של אנרגיה, וכד'] גורמים למוות. לא?

בכל אופן, הסמליות המטרידה והרלבנטית למקרים אחרים היא זו המעשית. למשל, השימוש שעושים נטורי קרתא בגנרטורים כדי לא להשתמש בחשמל הציוני. והגנרטור, איך הגיע לירושלים? לא דרך הנמל הציוני באשדוד ודרך הכביש הציוני לירושלים באמצעות משאית שנוהג בה ציוני והמונעת בדלק שהציונים דאגו לקנות בשוק, דלק שהגיע באניות של מחללי שבת אוכלי טריפה וכו'? אני בטוח שיש גם לזה רציונליזציה הלכתית, מ'דינא דמלכותא' ועד 'פיקוח נפש' ושאר תעלולי-גלגול-עיניים מעוררי השתאות על יכולת הג'יגלול האנושית. ובכל זאת. המעשים הלכאורה אמיצים הללו, המבטאים את נאמנותו של בעל האידיאולוגיה לעצמו, ולהליכתו 'חסרת הפשרות' כנגד המציאות, תוך שהוא מקפיד על פער קטן בין דיבורים למעשים, הם לא יותר מאשר הונאה עצמית מתמשכת.

ההונאה העצמית הזו מתאפשרת במקרה של נטורי קרתא או בשל כך שהם זוכים משום מה להערצה מצד יהודים שמרגישים לא בנוח עם יהדותם 'המחופפת' וששמחים בשל כך ש'יש מישהו השומר על היהדות', או בשל כך שאנשים אחרים מתייחסים אליהם באופן ליברלי, כלומר בסובלנות פלורליסטית ואפילו רב-תרבותית במסגרתה יש מקום לכל תופעה ולכל 'מוטציה'. מה גם שנטורי קרתא [בדרך כלל] לא מזיקים. יתכן וכל זה נכון, לפחות החלק השני [שהם לא מזיקים] – ובאשר לחלק הראשון ['הם יהודים אמיתיים'] עוד נקדיש לו דיון רציני ונפרד [מה היא יהדות זמננו] – אבל לא זה הענין. הענין הוא המקום של המעשים הללו בפוליטיקה. והמעשים הללו הם כאמור הונאה עצמית. ואם זה היה 'רק' נטורי קרתא, מילא. אבל המציאות האנושית מלאה בדוגמאות כאלו. מההקפדה על תדלוק ב'תחנת דלק שומרת שבת' ועד לחרם צרכנים על נסטלה או להבדיל על סחורות המיוצרות 'מעבר לקו הירוק'. או הטענה שאני ממשיך לשמוע עד היום [!!]: 'קיבוצניק עם כסף??'. ועוד.

לסיכום, העמדה של נטורי קרתא היא הביטוי המובהק ביותר של מה שמכונה 'פוליטיקה של זהות', שהיא בעיני העלובה והנחותה והמסוכנת שבאופני הפעולה הפוליטיים. ומדוע? כי היא מדגישה מימד [חשוב] אחד של הפעולה האנושית: המימד הרגשי. וכאשר המימד הרגשי הופך לחזות הכל, הוא משבש לא רק את היכולת האנושית המוכחת לביקורת בכלל ולביקורת פוליטית בתוך כך, אלא היא עומדת כמכשול בפני האפשרות המגונה ביותר מנקודת מבטה של 'פוליטיקת הזהויות' לגווניה: הפשרה, ההתקדמות ההדרגתית, ההבחנה בין דרגות של רוע ואימוצן של הדרגות הנמוכות יותר והחתירה לפיתוחן של דרגות של טוב, באופן חלקי, יחסי, מתון, מדוד, או במלה אחת: אנושי.

כי הפוליטיקה היא תחום עיסוק המאפיין אך ורק אנשים. ורק אנשים תלויים לקיומם בפוליטיקה שהם מייצרים לעצמם.

על שתי הדרכים הראשיות הנגזרות מטענת התלות

לאחר שהסכמנו שאנו חיים בעולם בו כל פרט תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט, ולאחר שהבנו מעט יותר למה הכוונה במונח המטריד 'תלות', אפשר להתקדם הלאה לזירה הבעייתית של המוסר.
שתי אוטוסטרדות מוסריות נגזרות מטענת התלות. האחת: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'חטוף ככל יכולתך'.
דימוי אחד אפשרי של האוטוסטרדה הזו, הוא סולם אינסופי. על סולם זה ממוקמים כל האנשים, הכוללים אותי ואת 'הזולת', והמטרה של כולם היא להתקדם במעלה הסולם. ברור לגמרי שקרוב לוודאי שיש מישהו מעלי, אבל אל לעובדה זו להפריע לי לדרוך על אלו שמתחתי, ולהתקדם על גבם הלאה, למעלה, אל המטרה.
ולפני שנעבור לאוטוסטרדה השניה, נסביר מדוע דימוי 'האוטוסטרדה'. פשוט כי בכותרת כתוב 'דרכים', ו'דרכים' מתפצלות מאוטוסטרדה, או במלים אחרות: את ההכרעה המוסרית הזו - 'חטוף ככל יכולתך' - אפשר לבצע בכל מיני דרכים. למשל: תחרותיות פרועה בשדה הבורסה, על סף החוק ולעתים מעבר לו, או סחר בסמים, בנשים וכיו"ב מעשים המוגדרים חד משמעית כבלתי חוקיים ובלתי מוסריים אפילו [לפי אמות המוסר של האוטוסטרדה השניה, שתוסבר להלן]. דוגמא 'נמוכה' יותר מבחינת עוצמתה, אך נמוכה מספיק כדי להדגים את הדברים: כאשר סטודנט רץ לספריה לפני עמיתיו לקורס, ותולש דפים מתוך ספר שאמור לשמש לטובת בחינה מסויימת, הוא מבטיח שני דברים המסייעים למאמציו למקסם את מיקומו על הסולם: לא רק שהוא השיג את החומר, הוא מנע אותו ממתחריו.
תאור הגיונה של האוטוסטרדה השניה נשמע כמעט בדיוק כמו הראשונה, חוץ מהסוף: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'כבד את הזולת'.
דימוי לגישה הזו היא אותה סירה שכולנו נמצאים עליה, ומכיוון שאנו חיים במציאות עצומת מימדים, אפשר להחליף את הסירה בספינה. כך או אחרת, ובניגוד לספינות האמיתיות החוצות ברגע זה את האוקינוסים, ונושאות בבטנן את פרייה של חלוקת העבודה המתועשת והמשוכללת שמאפשרת את עולמנו הממשי, על פי הגישה הזו, של כבוד לזולת, אין בה היררכיה קשוחה וקבועה, אלא חלוקת העבודה מתבצעת תוך כדי דיאלוג מתמיד ודאגה לצרכיו של כל אחד. שנאמר במניפסט הקומוניסטי, "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".
ושוב, גם במקרה של אוטוסטרדת הסולידריות, הרי שזו מתאפשרת במגוון רחב מאד של דרכים, חלקן נוסו ועדיין פועלות בהצלחה – מחינוך ציבורי ועד קואופרטיבים – חלקן ידעו ימים טובים יותר – כמו הקבוץ הישראלי – חלקן אולי עתידן לפניהן – מדינת הרווחה מצד אחד ותנועת הקומונות העולמית המקיפה עשרות אלפי מקרים.
עוד דבר אחד משותף לשתי האוטוסטרדות הללו: בשני המקרים המתוארים מדובר באוטופיה. כלומר אין באמת מצב של 'חטוף ככל יכולתך' ללא שום רסן והגבלה. אפילו לא בין 1941 ל-1944. עוד פחות מכך מתקיים מצב מושלם בו מיושמת להלכה התורה ההיא על רגל אחת של מארקס [מכל אחד, לכל אחד].
אבל לא זו השאלה כרגע.
במסגרת הדיון הנוכחי, השאלה המשמעותית היחידה היא הגישה המוסרית הבסיסית הנגזרת ממצב התלות המאפיין את עולמנו המודרני שהוא כאמור ללא תקדים היסטורי.
הטענה בדבר חוסר התקדים ההיסטורי איננה לתפארת המליצה, מהסוג המשמש את העיתונאים למיניהם המפריחים את הביטוי הזה – 'חסר תקדים' – כדי לבטא התלהבות ממשהו או ליצור סביבו דרמה למטרות כאלו ואחרות, בלי שהם בכלל טורחים לבדוק האם אכן מדובר במצב 'ללא תקדים'.
במקרה הזה, אכן מדובר במציאות ללא תקדים. לא היה בתולדות האנושות מצב אובייקטיבי של שפע, הגנה מפני פחד ופתרונות לשורה ארוכה של מכאובים.
לא היה בתולדות האנושות מצב של תלות הדדית, גלובלית, מוחלטת ובלתי הפיכה [אלא אם תושמד הציויליזציה המודרנית, אם בידי כוחות טבע אדירים אם באמצעות נשק להשמדה מאד מאד המונית].
ומכאן שההתמודדות המוסרית עם המצב החדש הזה, היא אכן 'ללא תקדים'.
ומכאן שיש לקחת בחשבון – אם במישור החינוכי, אם בזה ההסברתי, אם בזה האידיאולוגי וכמובן בזה הפוליטי – את שתי הדרכים הראשיות הללו.
הערה אחרונה: לפחות ברמת ההצהרה, הן במישור האינטימי – משפחה, חמולה, קהילה – והן בזה האנונימי – חברה, מדינה, אזור, מערכת בינלאומית – ההכרעה נפלה זה מכבר לצד הנכון, קרי הסולידרי.
אבל כאן בדיוק הבעיה. שתחת הכסות של הצהרות תומכות-סולידריות, ניתן לממש צעדים הפוכים לחלוטין.
איזה הורה יגיד שאיננו אוהב את ילדו? ובכל זאת מקרי ההתעללות והניצול רבים למדי. אבל אף אחד לא יצדיק אותם במשפט הידוע 'חוסך שבטו שונא בנו'.
איזו מפלגה לא תגיד שהיא פועלת למען העם? ובכל זאת אין מפלגה פוליטית שלא פועלת גם, לעתים רק, לאור האינטרס הפרטי של ציבור בוחריה וחמור מכך: לאור האינטרס הפרטי של אנשיה בלבד.
איזו מדינה לא תגיד שהיא בעד הדמוקרטיה והחוק הבינלאומי? ובכל זאת קיימות מדינות המתנהגות באופן הפוך לחלוטין.
כל זה מביא אותנו לפתחו של דיון הכרחי נוסף: זה המתמקד ביחסים המורכבים בין הכוונה לבין התוצאה, או בין האידיאולוגיה והפוליטיקה. ברקע של הדיון המורכב הזה עומדת ומרחפת השאלה המוסרית.
המכפלה המתקבלת היא בערך כזו: הדיון ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות, אמור להשען הן על האפשרות של מוסר 'החטוף' והן על האפשרות של מוסר הסולידריות.
על כל זה ננסה לתת דין וחשבון ברשומה הבאה. עד אז חומר למחשבה: בהנחה שהנטיה המוסרית היא כפי שנאמר קודם לטובת הצד הסולידרי; אך בידיעה שלא פעם תחת ההצהרה הסולידרית [כוונה] מתבצעת מדיניות הפוכה [תוצאה], האם אין זה סביר כי בודדים או קבוצות אנושיות יפעלו מלכתחילה באופן יותר אגואיסטי מאשר סולידרי, גם אם במישור האוטופי הם היו שואפים לראות את ההפך?

על ההשלכות השונות של טענת התלות

קודם כל חשוב להבהיר.
המלה 'תלות' סובלת מיחסי ציבור גרועים, ובצדק. מי מאתנו רוצה להיות 'תלוי' במישהו אחר? מי מאתנו רואה במלה 'תלותי' מחמאה גדולה?
ולכן חשוב להבהיר למה הכוונה.
הכוונה היא 'מטריאלית' לחלוטין. כלומר ברמת התשתיות של החיים. כלומר בעובדה. העובדה היא שכל מה שעשיתי אתמול, כל מה שעשיתי עד עכשיו וכל מה שאעשה ביתרת חיי, לא יכול היה להתקיים מחוץ למערכת אותה מפעילים אנשים שהם לא אני [הזולת].
הייתי אומר שזה כולל את המחשבות אבל זה כמובן מוגזם ומיותר לנסות להוכיח. אם כי ברור שאם המחשבות מבוטאות באמצעות מלים ושפה, הרי ברור שללא קיומה של שפה מוסכמת על הזולת לא יכול הייתי לבטא את היחודיות שבי.
אבל אני בכוונה 'בורח' מהזירה הזו, של המחשבות והרגשות, ולו מהטעם הפשוט שכל אחד יסכים אתי שיש פער ידוע ובלתי ניתן לגישור בין הרגשות והמחשבות 'ההיוליות', לבין ביטוין במלים, בשפה, בכל שפה. ולכן ברור כי במובן מסויים יש בי ייחודיות שאיננה תלויה ואיננה קשורה בהכרח לזולת, אלא היא ענין מהותי-פנימי בלתי ניתן לתאור. אלא דרך התווך של השפה, וחזרנו לנקודת המוצא.
אבל מהזירה המטריאלית אי אפשר לברוח. ומיותר לדון בשאלה מה חשוב ומה פחות חשוב. אין צורך לשלוף את מאסלו בכל הזדמנות, לא כי הוא אמר דברים לא-סבירים אודות פירמידת הצרכים, אלא פשוט כי אפשר לנהל ויכוח על עצם התפיסה הפירמידלית-הלינארית שלו: קודם לחם, אחר כך יוגורט, אחר כך טישרט, אחר כך מברשת שיניים ואז מילון אבן שושן ובסוף אתרים-לא עלינו באינטרנט.
אני בכוונה לא מדביק הפנייה לתיאורית מאסלו כי עד כדי כך אני משוכנע שכולם שמעו עליה ואם לא אז בוודאי הבינו אותה מהדיון הקצר במשפט הקודם.
אם לסכם את הטיעון עד כאן, ולמעשה אני עדין בשלב המבוא שלו, אומר כי במושג 'תלות' אין כוונתי אלא לתאור מצב. לא שיפוטיות יש כאן, ולא עמדה ערכית, ולא הקדמה לטענה חסרת שחר לפיה עלינו 'להשתחרר' מהתלות הזו, או לטענה פוליטית סבירה-לכאורה לפיה לא מדובר ב'סתם' תלות, אלא בתלות ממש קונקרטית בתאגידים למיניהם, בין אם מדובר בתעשיית התקשורת, ובין אם מדובר במדינה.
לא. לא כי לא יכול להיות ממש בטענות הפוליטיות הללו, אלא כי לא עליהן אני מדבר ולא אליהן אני רומז.
הדיון שלי הוא במובן מסויים מופשט לחלוטין. קצת מוזר אולי כשזה בא מצידו של היסטוריון, כלומר מצד מי שמקצועו מחייב אותו לעסוק במוחשי, בקונקרטי, בחד פעמי.
הכל נכון - לגבי עבודת ההיסטוריון - אבל אני מנסה ללכת אל מעבר להיסטוריה, אל מעבר למקצוע, אל מעבר לתביעה לדון בדברים קונקרטיים בהקשרם הרלבנטי, ובמלה אחת אני 'מתפלסף'. מתפלסף - או אם לנקוט במונח המקצועי: אני לש אפשרויות היסטוריוסופיות. אפשרויות היוצאות מההבנה ההיסטורית שהתגבשה אצלי בשנים שאני עוסק במקצוע, הן כחוקר ועוד יותר כמורה, אבל חותרות לתובנות בסיסיות על מצבו של האדם.
ועל טיב מצבו של האדם בימינו כבר אמרתי מה שאמרתי ברשומה הקודמת, וזה חוזר על עצמו ויחזור על עצמו לאורך כל הדרך: החיים הטובים.
ואת זה צריך להסביר בקצת יותר מלים, אבל לא ביותר מדי. מלים, ארבע במספר, שיכולות - ואכן שימשו - מוקד להתייחסות למחקרים היסטוריים מקצועיים, אבל שכאן מובאות כנקודות ייחוס לדיון באפשרויות ההיסטוריוסופיות.
ארבע המלים הן: כאב, פחד, מחסור, מוות.
קל לראות עד כמה המלים הללו, כל אחת לחוד והקומבינציות שלהן, מהוות ישויות היסטוריות ברורות.
כאב= מלחמות.
פחד=פוגרומים.
מחסור=עידן הקרח הקטן.
מוות=הדבר השחור.
שוב אני חוסך לעצמי קפיצות לויקיפדיה בה יקבל הקורא חומר קריאה אינסופי בכמותו על כל אחת מהדוגמאות ההיסטוריות הללו. והקורא בוודאי יודע שאלו רק דוגמאות. כי כאב אפשר לחוש גם משפעת. פחד מזאבים. מחסור מבצורת או מאניה שלא הגיעה בזמן או לא הגיעה בכלל בגלל סערה או טעות בניווט, ומוות תודה לאל יש בשפע בכל הצורות ובכל הצבעים.
וכל אחת מהדוגמאות תוביל לדוגמאות אחרות שכל כולן ללא יוצא מהכלל ניתנות לדיון היסטוריוגרפי מוקפד, מבוסס על מקורות כאלו ואחרים, דיון היוצר קורפוס של מחקרים כתובים, ספרים, מאמרים ומה שביניהם, ואלו יכולים להפוך לתרבות פופולרית יותר, ממאמרים מדעיים בעיתונות, עבור ברומנים היסטוריים וגמור בסרטים.
את כל זה עושים ברגע זה עשרות או אולי מאות אלפי אנשים. אני אחד מהם. גאה להיות אחד מהם.
אבל כאן אני מדלג אל מעבר למלאכה האינסופית והמרתקת הזו, של חקר וסיפור תולדות הכאב, הפחד המחסור והמוות, כדי להשתמש ברביעיה הזו כבסיס מוצק להסביר מה זה 'החיים הטובים'.
ובכן, לא יפתיע אותי אם הקורא הסביר כבר הבין לבד. החיים הטובים הם חיים נטולי כאב, פחד, מחסור ו....מוות.
כן, גם על הדבר הרביעי עובדים ממש ברגעים אלו, וזה שאני לא מחזיק מהמאמץ הזה, על שני צדדיו [תכף אסביר] לא משנה את העובדה הזו, כלומר את משמעותה. המאמץ [הלא-מוצלח ואולי מיותר] לבטל את המוות הוא פועל יוצא ישיר והגיוני של המאמץ [המאד מוצלח] לבטל את הכאב, הפחד והמחסור.
שתי הערות על פרויקט ביטול המוות: א. ככל הנראה הוא לא אפשרי. ב. לדעתי הוא מיותר ואולי אף מסוכן. הוא לא אפשרי כי סופו של כל אורגניזם טבעי למות. הוא מיותר כי אולי לחיות לנצח זה מתיש, הוא מסוכן כי אם ברור שהיותו של גוף האדם אורגניזם טבעי הוא הוא המכשול העומד בפני חיי הנצח, הרי שההתמקדות במאמץ לברוח מהמוות תייצר בהכרח את המחשבה ואת הטכנולוגיה הנגזרת ממנה, שיש לבטל עד כמה שניתן את המימדים האורגניים-טבעיים של האדם. ומכאן למפלצות טכנוביולוגיות המרחק קצר. ואני דוחה על הסף את הטענה שעולה למשל ב'שם הורד' לפיה גם משקפיים [טכנולוגיה] הם התערבות באורגניזם הביולוגי [העין] ולפיכך אדם המרכיב משקפיים הוא ישות 'טכנוביולוגית'. אסתפק בלומר דבר פשוט ודבר פילוסופי כנגד הטענה הזו. הדבר הפשוט: השכל הישר יודע להבדיל בין איש ממושקף לרובוט בעל רקמות אנושיות. הדבר הפילוסופי: יש נקודה בה השינוי הכמותי הופך לשינוי איכותי. אני בעד לשמור על הגבול הזה. לא אכפת לי אם ירחיבו לי את הזכרון באופן מלאכותי. מאד אכפת לי אם אנשים יתחילו להנדס טכנוביולוגית את הילדים שלהם שעדיין לא נולדו. וכן, אני בעד שהמחקר הגנטי יתרום למניעת מחלות כמו אלצהיימר או טייזקס. כפי שאמרתי, יש גבול ואם הגבול לא ברור יש לדון בו. ציבורית.
עד כאן בעניני המוות.
נשאיר את המוות מקדימה, ונחזור לשלישיה המגדירה את החיים הטובים.
בקיצור אומר, שהמצב ההיסטורי של 'התלות הקיומית המוחלטת של כל אחד מאיתנו בזולתו', משפט המפתח ברשומה הקודמת, נוצר בדיוק באותו הזמן ובאותן הנסיבות וכפועל יוצא של המאמץ האנושי להתגבר על הכאב, הפחד והמחסור.
לכאורה יכול הייתי לומר את כל זה בקיצור, באמצעות המושג הידוע 'המהפכה התעשייתית'. אלא שאני חושד שאנשים יבינו את המהפכה התעשייתית כהמשך של המאמץ האנושי המאד מאד ישן, בן מאות אלפי השנים, לעשות שימוש בשכל על מנת לשפר את מה שמארקס כינה 'תהליכי היצור'. הואיל ואני 'מודרניסט' בהשקפתי, כלומר מאלו הסבורים שהעת החדשה, או 'המודרנית', מבטאת שינוי דרמטי מהתקופות שקדמו לה, אינני לוקח את הסיכון בלנקוט מונחים שיש בהם מן ההמשכיות. ותעשייה - כך יטען הלא-מודרניסט [שהוא לאו דווקא פוסט או אנטי מודרניסט] - היא מכונות, ומכונות כמו בורג השאיבה של המצרים יש כבר אלפי שנים. והפירמידות. ולוח השנה. והמתמטיקה. והאסטרונומיה. שלא לדבר על השפה. כל אלו יצירות אדירות [ואכן הן אדירות] שקדמו לתקופתנו שהיא אולי 'חדשה' [מאתיים שנה בערך] אך היא פסיקון ביחס לתולדות האנושות [שני מליוני שנים בערך], קל וחומר ביחס לתולדות הבריאה כולה [20 מיליארדי שנים בערך].
לא.
עם כל הכבוד לאסטרונומים הקדמונים ועם כל ההערצה למערכת החוקים של חמורבי או למיתוסים השוויוניים ברוחם של המקרא העברי, אין בכל אלו אלא משום הישגים אנושיים כבירים שפועלים על יסוד התודעה שכאב, פחד ומחסור [ומוות כמובן] הן בבחינת מצב צבירה טבעי, בלתי ניתן לשינוי, שכל שנותר הוא למשמע אותו. מכאן המיתוסים, מכאן הדתות קטנות כגדולות.
במאתיים השנים האחרונות אנו עדים למשהו אחר לגמרי, והדברים ידועים. בחלקים הולכים וגדלים של האנושות האנשים אינם יודעים מחסור מהו, אינם סובלים כמעט מכאב, והפחד הגדול שלהם הוא מחייזרים, מטאוריטים שאולי יתנגשו בכדור הארץ או מגורמים פוליטיים שרוצים להרוס את העולם שלהם, או לכל הפחות מדברים כאילו זה מה שהם רוצים לעשות.
זהו מצב ללא תקדים.
והוא נוצר כאמור במקביל לתוצאה שלו, התלות ההיא של כל פרט בזולת. ובמקביל לעוד דברים חסרי תקדים: הדמוקרטיה ההמונית, הגלובליזציה [שלא התחילה כדעה רווחת חסרת שחר עם נפילת הגוש הקומוניסטי בדיוק לפני 20 שנה אלא ימיה כימי העת החדשה, קרי 300-200 שנה], האינדיבידואליזם, הסובלנות התרבותית [לפחות ברמת ההצהרה] וכן הלאה.
לפני הרבה שנים כתבתי מאמר שאני מאד אוהב. כותרתו היא בערך זו: 'מדוע חינוך לדמוקרטיה חייב להתבסס על מימד עומק היסטורי'. טענתי בו כי הן הדמוקרטיה המוכרת לנו היום [על כל הפרוצדורות והמרכיבים שלה: בחירות, חוקות וכו'], והן החקר ההיסטורי המוכר לנו היום [ההיסטוריוגרפי, המקצועי, מבוסס המקורות, השואף לאוביקטיביות והמסוגל להפיק נראטיב ביקורתי] נולדו באותן נסיבות, והשתיים - הדמוקרטיה וההיסטוריוגרפיה - זקוקות זו לזו, ולכן יש לשמור על שתיהן בקפדנות. הנה המאמר.
כל זה כדי לומר כי אנו אכן חיים למיטב הבנתי [שהיא כמובן לא רק הבנתי אלא הבנתם של גדולים וחכמים ממני] במציאות חיים חסרת תקדים. ואם אלו היו החדשות לא הייתי טורח לספר אודותיהן, אבל אני טורח כי למיטב הבנתי הבעיה הגדולה של תקופתנו, היא שאנו חיים אוביקטיבית במציאות אחת, ודנים בה סוביקטיביות בכלים ממציאות אחרת.
קראתי לדבר הזה פעם 'פרדוקס האדם המודרני', ובקיצור הוא נראה כך: בעוד שמבחינה אוביקטיבית כל אחד מאיתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט - לא 'סתם' אלא כחלק מהמאמץ המאד מוצלח ל'חיים טובים' [כאמור: נטולי כאב, פחד ומחסור] - הנה מבחינה סוביקטיבית רבים מאתנו, שלא לומר כמעט כולנו, מתנהגים כאילו הם ואפסם עוד. כלומר הפרדוקס בנוי ממציאות מחוברתת לחלוטין הנשענת על תשתית רוחנית אגואיסטית לחלוטין.
וברור שלא היינו מגיעים לאן שהגענו - והגענו כאמור רחוק בפרויקט 'החיים הטובים' - אילו באמת 'הלחלוטין' הזה היה עד כדי כך.
ואולי הוא באמת כך, אבל מספיק שפרומיל אחד או אפילו פחות מזה, יבינו את המציאות המורכבת הזו כדי לנהל אותה בהתאם, ואילו האחרים ימשיכו לחשוב על עצמם ועל סביבתם במונחים מהעת העתיקה או מימי הביניים. אבל אז המחיר יהיה - והוא הווה! - שאת 'ההמונים המרוצים' הללו [המושג לקוח מהגותו של חוזה אורטגה אי גאסט ואף פעם אי אפשר להגזים בקריאה ללכת ולקרוא את מרד ההמונים!!] יהיה צורך לנהל במניפולציות רדודות מהסוג המוכר כ'תרבות הרייטינג'.
תרשו לי רגע להתעכב על מהותן של המניפולציות הרדודות, ועוד רגע אני מסיים את הרשומה הזו: שימו לב למאפיינים של תוכניות כמו 'מי רוצה להיות מליונר', 'הישרדות', 'הבלוק', 'האח הגדול' וכו'. ניחשתם נכונה. הן מנסות להחזיר אותנו למצב הטרום-מודרני, של, הפלא ופלא, כאב, פחד ומחסור. הכל וירטואלי גם כשזה אמיתי [כי החבר'ה בהישרדות באמת מזיעים שם בקריביים והחבר'ה באח הגדול באמת סגורים בחדר, והמליונר החדש באמת מקבל מליון שקל שמטרתו לבטל את המחסור].
אני מקווה שדברי ברורים גם אם לא בהכרח מוסכמים.
ובכל מקרה לא דברי אודות 'האדם המרוצה' והדרך לנהל או 'להכיל' אותו היה המוקד בפיסקאות האחרונות, אלא 'פרדוקס האדם המודרני'.
'הפרדוקס' לא מענין לכשעצמו כמצב מוזר [כמו בפרדוקס השקרנים או אכילס והצב או זנון והחץ וכל פרדוקס פילוסופי אחר שנועד ליצור חומר מרתק למחשבה], אלא כתאור תמציתי של האיום האסטרטגי הגדול ביותר על פרויקט החיים הטובים.
ברשותכם אסכם את האיום הזה: ככל שיהיו - וישנם! - יותר ויותר אנשים אשר נהנים מחיים-טובים, יתכן מצב ובו יותר ויותר אנשים לוקחים את חייהם הטובים כמובנים מאליהם, ואז הם הולכים ומתרחקים הן מהבנת הכלים והמערכות [הציבוריות בהכרח] שאיפשרו להם את החיים הטובים, והן מההגנה על המערכות הללו, תחזוקתן ושיפורן.
במלים אחרות, האיום האסטרטגי הוא כזה: ככל שפרויקט החיים הטובים מצליח יותר - והוא לא מפסיק לעשות כן - כך הולכים ומתקצרים ימיו, הולך עתידו ועומד בסכנה גדלה ומתגברת.
הפתרון?
כבר כתבתי את זה במניפסט, ואשוב על הדברים במלים אחרות [או זהות, אני לא בודק]: על מנת להמשיך ולקיים את חייו הטובים של כל פרט, על כל פרט לעשות מאמץ שיטתי מחוייב ומלומד ומורכב להגן על המערכות הציבוריות.
פעם קראו לזה סוציאליזם אבל מסכן הסוציאליזם עבר התעללות המסכן, מימין, משמאל, מלמטה, מלמעלה, התעללות חומה, התעללות שחורה, התעללות לבנה וגרוע מכולן: ההתעללות האדומה.
עד כאן להפעם.