על פי כללי ההגינות ראוי לפתוח בשורה התחתונה: בישראל נוהגת אפליה כנגד המיעוטים הלא-יהודים. אפליה זו לא רק שפוגעת באשיות הדמוקרטיה, אלא שהיא גם מהווה תרומה שלילית מאד לבטחון המדינה. במאמר זה בכוונתי לנסות ולטעון כי הדרך להתמודדות עם האפליה הזו אינה עוברת בצדקנות או בהכאה על חטא. במקום זאת יש לנקוט בשילובן של שתי דרכים: האחת היא שינוי ביחס המדינה אל כלל-אזרחיה, והשניה היא שינוי באופי הויכוח הציבורי אודות מצבם של המיעוטים בישראל. מאמר זה יוקדש בעיקר לעיון מחודש בדרך השניה. ההנחה העומדת מאחורי הכרעה עיונית זו היא כי אופי הויכוח הציבורי מסיט את תשומת הלב מהדבר האמיתי: תפקיד המדינה כלפי כלל-אזרחיה. באחת, תפקיד המדינה הוא לחולל תהליכים, חיוביים ושליליים גם יחד, על מנת להקטין את הפערים החברתיים-כלכליים עד כמה שניתן. הפערים הגדולים ביותר הם בין הרוב היהודי לבין המיעוט הלא-יהודי. אלא שכאשר הויכוח בנושא היחס ללא-יהודים נושא אופי של הכללות והאשמות גורפות, התוצאה היא צדקנות ריקה ממעש מזה, והתעלמות מסוכנת מזה.
200 סוגים של מדינות ושני סוגים של יין
נרחיק ברשותכם עדות. האנס רוסלינג הוא רופא שבדי בן 63. זה עשרים שנה ויותר שהוא מבקר במדינות רבות בעולם, בעיקר באפריקה, ומנסה בין השאר להבין את המצב החברתי-כלכלי לאשורו. עם הזמן הוא גילה לשמחתו כי ההבחנה ששימשה את מדעני החברה במהלך המאה העשרים כולה, לפיה העולם מחולק למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות, אינה תקפה עוד. למעשה, על הרצף שבין שני הקטבים הללו יש מגוון עצום של תופעות. מכמה בחינות למשל, צ'ילה מפותחת יותר מארה"ב. חשיבות הענין הוא שעל ידי הבחנות מדוייקות יותר ניתן לבודד את המשתנים המסבירים פערים חברתיים-כלכליים ולטפל בהם. במקום לנפנף בסיסמאות צדקניות כמו 'גזענות', יש לפתח כלים שיתנו מענים ספציפיים לבעיות מוגדרות. רוסלינג מתאר את חשיבות התובנה הזו באמצעות עקיצה שהוא מפנה כלפי השכן שלו. בעוד הוא עצמו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של יין – אדום ולבן – עסוק שכנו בהבחנות משנה בין 200 סוגים של יין. והיפוכו של דבר: בעוד שכנו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של מדינות – מפותחות ומתפתחות – מסוגל רוסלינג להבחין בין 200 סוגים של מדינות.
200 סוגים של מעמדות חברתיים בישראל
ההגיון הבריא הזה של רוסלינג, המבוסס כמובן על מאגר נתונים משכנע המוצג באופן מבריק (למשל באתר gapminder שרוסלינג זה אחראי להקמתו), תקף גם לישראל. היתה זו הכלכלנית המנוחה אסתר אלכסנדר שבספרה המבריק לא פחות 'כוח השוויון בכלכלה' (1990!) הראתה כי יש בעיה קשה בשימוש בנתונים המצרפיים. 'מדד מחירים לצרכן' למשל הוא טוב לצורך קביעת מדיניות רבית מאקרו, אלא שמנקודת מבטו של אזרח יחיד חייו מתנהלים ברמת המיקרו. אין משמעות הדבר שאל-לה לממשלה לנקוט מדיניות חלילה. אדרבא, המדיניות אותה עליה לנקוט – אם חפצה היא בצימצום פערים – חייבת להתחשב בפער הזה שבין המאקרו למיקרו. את זה מוכיח רוסלינג ועל כך ניתן ללמוד לגבי המציאות בישראל. בכלל, ובאשר למיעוט הלא-יהודי בפרט. אין טעם למשל לדבר על 'הערבים' באופן מיצרפי שכזה. יש הרי ערבים-נוצרים אמידים ומשכילים מאד בחיפה, בדואים בני המעמד הבינוני-הנמוך בגליל, ומעשרות אלפי בדואים החיים בישובים לא מוכרים ברחבי הנגב. אלא אם המטרה היא לטפח את שיח-האשמה משמאל, או את שיח-ההתעלמות מימין, הרי שהמסקנה המתבקשת היא להפסיק לדבר בהכללות ולהתחיל להביט על המציאות באופן אחראי ורציני.
עוז אלמוג והעוני
צעד משמעותי מאין כמוהו בכיוון זה עשה לאחרונה הפרופסור עוז אלמוג, איש אוניברסיטת חיפה. במאמר מקיף ורחב, אשר מתפרס על 80 עמודים ומתבסס על יותר מ-180 פריטים ביבליוגרפיים ועל עבודתם של 15 תחקירנים, הוא סיפק בסיס מידע ממנו אפשר לצאת לדרך. שתי שורות תחתונות בולטות בניתוחו של אלמוג. האחת היא שאין שחר לטענה שהמגזר הערבי עני. לעומת זאת נכונה הטענה שיש עוני במגזר הערבי. רק מי שטומן ראשו אם בחול הצדקנות ואם בחול הגזענות אינו רואה את ההבדל התהומי בין שתי טענות אלו. השורה התחתונה השניה היא שלעוני במגזר הערבי יש גם שורשים תרבותיים. מאלפת במיוחד ההשוואה שעושה אלמוג בין הנתונים המצרפיים המתייחסים לבעיות כמו אבטלה ורמת שכר בישראל ובמדינות אירופה השונות. לא רק ששוב מסתבר שישראל - בניגוד למה שנהוג לומר בחוגים 'ליברליים' – איננה הגרועה שבמדינות. חשוב מכך לענייננו היא העובדה שברחבי אירופה מתאפיינת האוכלוסייה המוסלמית ברמת הכנסה נמוכה ובשעור אבטלה גבוה. במלים אחרות וחשובות: חלק גדול מבעיית הפערים, גם בישראל, קשור בשאלה התרבותית ולא למשל בסכסוך, בנכבה או בצירוף הבלתי אפשרי לכאורה, 'מדינה יהודית-דמוקרטית'.
"אבל המוסלמים באירופה הם מהגרים ואילו ערביי ישראל הם האוכלוסייה הילידית"!! – האמנם?
ובכן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ובניגוד למה שכתוב 'באמנה הפלסטינית', לא כל הערבים נמצאים כאן 'מאז ומקדם'. חלק משמעותי היגר לא"י שבגבולות 1949 מרחבי האזור. חיפה הרי גדלה פי 6.5 בין 1922 ל-1947 והדברים ידועים. עד כדי כך הם ידועים שעל פי הגדרות הפליטות של אונר"א, פליט הוא מי שחי בפלשתינה לפחות מ-1946. לשם מה לקבוע קביעה משונה כזו אם מדובר באוכלוסייה ילידית טהורה? אבל לא זה הענין. נניח שכל ערביי ישראל הם בבחינת אוכלוסייה ילידית טהורה. עדיין קיימת האפשרות שהמיעוט הערבי מתאפיין במרכיבים תרבותיים שמקשים עליו להתמודד עם המציאות המודרנית. הנחה זו אפשרית בין אם המוסלמים היגרו אל המודרנה ובין אם זו היגרה אליהם. גם אם המודרנה במהדורה הציונית היא חטא, עוול ופשע היסטורי, הרי שלמרות הכל מדובר במציאות עכשווית. והמציאות כפי שמתאר אותה עוז אלמוג במאמרו הנזכר, מנומרת למדי. במונחיו של רוסלינג, גם בקרב ערביי ישראל יש 200 סוגים של מציאות חברתית-כלכלית. ולא מיותר לציין, כי עצם ההבדל העצום למשל, בין בדואי בגליל התחתון לבין בדואי ברמת הנגב, מלמד על הבעיה התרבותית.
וחוץ מעוז אלמוג עם כל הכבוד?
אינני סוציולוג ואינני עוסק בנושא באופן שיטתי ורציף. עם זאת גם לי יש נגישות לאימפריית המידע הקרויה 'אינטרנט'. ועד שיוכח אחרת, כלומר עד שיתגלה שלמחקרו של אלמוג אין על מה לסמוך, אין לי אלא לחבר את גישתם העקרונית של רוסלינג ואלכסנדר, ולעשות בה שימוש בדיון בשאלת המיעוט הלא-יהודי בישראל. ולכן, כאשר ברצוני לברר סוגייה כלשהיא הנוגעת לענין, אני מחפש לא מאמרים מתחסדים בעתונות הליברלית לסוגיה, וגם לא מידע מוטה מראש המסופק על ידי עמותות למיניהן. במקום זאת אני ניגש לחפש פרוטוקולים של ישיבות כנסת, דוחות של ועדות בדיקה רשמיות, וכיו"ב. התמונה המתגלה היא תמיד, אבל תמיד בבחינת 'הערות שוליים' לגישתו של רוסלינג ואישוש לטענותיו המבוססות של עוז אלמוג. דוגמאות מובהקות לכך הן אלו העוסקות בשאלת תכניות המתאר בישובים הערביים ובשאלת הבדואים בנגב.
אדמה אדמתי
שתי הסוגיות הללו הן חלק מהבעיה הגדולה של שאלת הקרקע במגזר הערבי, אולי הסוגייה הכואבת והמטרידה ביותר. אין ספק. מדינת ישראל הפקיעה בשנותיה הראשונות אדמות רבות מהדרוזים ומהערבים גם יחד. לא פעם היא עשתה זאת באמצעים נכלוליים של ממש. כך למשל סיפר לי דרוזי מהצפון, כי בשנות החמישים יצאו גברים רבים מכפרו לעבודות התשתית של חבל לכיש. באותו הזמן ממש, במקרה או שלא במקרה, פירסמה הממשלה מודעה בעיתונות העברית, בעברית כמובן, ובה נקרא כל מי שיש לו תביעות חזקה על אדמה כלשהיא לבוא ולהציגן, אחרת יעברו האדמות לרשות המדינה. מיותר להמשיך בסיפור המהווה חלק ממסכת רחבה למדי של מדיניות ישראלית דומה, אשר תוארה למשל בספרו של יאיר בוימל, "צל כחול לבן". אמנם את העובדות ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית-ציונית במונחים של 'אינטרס לאומי', אך מנקודת מבטו של המיעוט אין בכך נחמה כמובן. אך היא הנותנת. דווקא מנקודת מבט יהודית-ציונית, 'האינטרס הלאומי' העכשווי הוא לתקן את המעוות. למשל בתחום תכניות המתאר, למשל בסוגיית הישובים הבדואים הלא מוכרים.
דרוש שיח אחראי
כאמור, במקום לקרוא עוד מאמר בשבח האפליה או בגנותה, כדאי לעיין בדיונים ציבוריים-פוליטיים מהסוג המתקיים בכנסת. לפני כשנה התנהל דיון כזה בועדת הפנים, בהשתתפות ראשי ערים מהמגזר הערבי. הפרוטוקול מהווה דוגמא מאלפת לא רק למורכבות הענין, אלא לפער העצום בין הרטוריקה המיליטנטית הנשמעת בתקשורת, לבין הדיון העניני, השקול והרציני שמתקיים במקומות בהן ההחלטות מתקבלות. ישקול כל אחד מאזרחי המדינה מה עדיף. זו שאלה אישית-מעשית לביצוע. האם בפעם הבאה שאתה הקורא, שאת הקוראת, ניגשים לנושא, האם תעשו זאת על סמך הפשטות והכללות רגשיות, או שמא תלמדו את הנושא באופן מקיף ואחראי. אותה שאלה נכונה גם למקרה השני. סוגיית הישובים הבדואים הלא-מוכרים זוכה בדרך כלל או להתעלמות מצד רוב יהודי אדיש או עייף מהויכוח, או לרטוריקה רדיקלית מלאה מעצמה אך ריקה מתוכן. לעומת זאת, מי שרוצה ללמוד על הנושא באופן אחראי ורציני, יכול להתחיל מפרוטוקול 'ועדת גולדברג' . התמונה מאלפת עוד יותר משהיא מרתקת. המדינה רחוקה מלקבל ציון 'מעולה' אך היא רחוקה מאד מציון 'נכשל'. והבדואים? כבר אמרנו. יש לפחות 200 סוגים. אלו שרוצים להשתלב ומצליחים, אלו שרוצים ולא כל כך מתאפשר להם, אלו שלא רוצים ושומרים על פרופיל נמוך, אלו שלא רוצים ונוקטים פוליטיקה בהתאם. 51 שבטים, קצת יותר מזה רצונות שונים, לפעמים מנוגדים.
במקום סיכום
החפץ תיקון ילך בדרכו של אלתרמן, וימנע מלהרכיב משקפיים ורודות או כהות. המבט על המציאות בעיניים פקוחות איננו כמובן תחליף למדיניות, אך הוא תנאי לה. האופק של המבט הפיקח הוא שילובם של ערביי ישראל במרקם החברתי של ישראל. מעשה השילוב מחייב גם צעדים של השקעה ציבורית נרחבת, וגם דיון ציבורי נוקב. כך או כך, על מדינת ישראל לחזק את אלו בקרב הערבים הרוצים להשתנות ולהשתלב, ולפעול כנגד אלו החורשים רעתה.
200 סוגים של מדינות ושני סוגים של יין
נרחיק ברשותכם עדות. האנס רוסלינג הוא רופא שבדי בן 63. זה עשרים שנה ויותר שהוא מבקר במדינות רבות בעולם, בעיקר באפריקה, ומנסה בין השאר להבין את המצב החברתי-כלכלי לאשורו. עם הזמן הוא גילה לשמחתו כי ההבחנה ששימשה את מדעני החברה במהלך המאה העשרים כולה, לפיה העולם מחולק למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות, אינה תקפה עוד. למעשה, על הרצף שבין שני הקטבים הללו יש מגוון עצום של תופעות. מכמה בחינות למשל, צ'ילה מפותחת יותר מארה"ב. חשיבות הענין הוא שעל ידי הבחנות מדוייקות יותר ניתן לבודד את המשתנים המסבירים פערים חברתיים-כלכליים ולטפל בהם. במקום לנפנף בסיסמאות צדקניות כמו 'גזענות', יש לפתח כלים שיתנו מענים ספציפיים לבעיות מוגדרות. רוסלינג מתאר את חשיבות התובנה הזו באמצעות עקיצה שהוא מפנה כלפי השכן שלו. בעוד הוא עצמו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של יין – אדום ולבן – עסוק שכנו בהבחנות משנה בין 200 סוגים של יין. והיפוכו של דבר: בעוד שכנו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של מדינות – מפותחות ומתפתחות – מסוגל רוסלינג להבחין בין 200 סוגים של מדינות.
200 סוגים של מעמדות חברתיים בישראל
ההגיון הבריא הזה של רוסלינג, המבוסס כמובן על מאגר נתונים משכנע המוצג באופן מבריק (למשל באתר gapminder שרוסלינג זה אחראי להקמתו), תקף גם לישראל. היתה זו הכלכלנית המנוחה אסתר אלכסנדר שבספרה המבריק לא פחות 'כוח השוויון בכלכלה' (1990!) הראתה כי יש בעיה קשה בשימוש בנתונים המצרפיים. 'מדד מחירים לצרכן' למשל הוא טוב לצורך קביעת מדיניות רבית מאקרו, אלא שמנקודת מבטו של אזרח יחיד חייו מתנהלים ברמת המיקרו. אין משמעות הדבר שאל-לה לממשלה לנקוט מדיניות חלילה. אדרבא, המדיניות אותה עליה לנקוט – אם חפצה היא בצימצום פערים – חייבת להתחשב בפער הזה שבין המאקרו למיקרו. את זה מוכיח רוסלינג ועל כך ניתן ללמוד לגבי המציאות בישראל. בכלל, ובאשר למיעוט הלא-יהודי בפרט. אין טעם למשל לדבר על 'הערבים' באופן מיצרפי שכזה. יש הרי ערבים-נוצרים אמידים ומשכילים מאד בחיפה, בדואים בני המעמד הבינוני-הנמוך בגליל, ומעשרות אלפי בדואים החיים בישובים לא מוכרים ברחבי הנגב. אלא אם המטרה היא לטפח את שיח-האשמה משמאל, או את שיח-ההתעלמות מימין, הרי שהמסקנה המתבקשת היא להפסיק לדבר בהכללות ולהתחיל להביט על המציאות באופן אחראי ורציני.
עוז אלמוג והעוני
צעד משמעותי מאין כמוהו בכיוון זה עשה לאחרונה הפרופסור עוז אלמוג, איש אוניברסיטת חיפה. במאמר מקיף ורחב, אשר מתפרס על 80 עמודים ומתבסס על יותר מ-180 פריטים ביבליוגרפיים ועל עבודתם של 15 תחקירנים, הוא סיפק בסיס מידע ממנו אפשר לצאת לדרך. שתי שורות תחתונות בולטות בניתוחו של אלמוג. האחת היא שאין שחר לטענה שהמגזר הערבי עני. לעומת זאת נכונה הטענה שיש עוני במגזר הערבי. רק מי שטומן ראשו אם בחול הצדקנות ואם בחול הגזענות אינו רואה את ההבדל התהומי בין שתי טענות אלו. השורה התחתונה השניה היא שלעוני במגזר הערבי יש גם שורשים תרבותיים. מאלפת במיוחד ההשוואה שעושה אלמוג בין הנתונים המצרפיים המתייחסים לבעיות כמו אבטלה ורמת שכר בישראל ובמדינות אירופה השונות. לא רק ששוב מסתבר שישראל - בניגוד למה שנהוג לומר בחוגים 'ליברליים' – איננה הגרועה שבמדינות. חשוב מכך לענייננו היא העובדה שברחבי אירופה מתאפיינת האוכלוסייה המוסלמית ברמת הכנסה נמוכה ובשעור אבטלה גבוה. במלים אחרות וחשובות: חלק גדול מבעיית הפערים, גם בישראל, קשור בשאלה התרבותית ולא למשל בסכסוך, בנכבה או בצירוף הבלתי אפשרי לכאורה, 'מדינה יהודית-דמוקרטית'.
"אבל המוסלמים באירופה הם מהגרים ואילו ערביי ישראל הם האוכלוסייה הילידית"!! – האמנם?
ובכן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ובניגוד למה שכתוב 'באמנה הפלסטינית', לא כל הערבים נמצאים כאן 'מאז ומקדם'. חלק משמעותי היגר לא"י שבגבולות 1949 מרחבי האזור. חיפה הרי גדלה פי 6.5 בין 1922 ל-1947 והדברים ידועים. עד כדי כך הם ידועים שעל פי הגדרות הפליטות של אונר"א, פליט הוא מי שחי בפלשתינה לפחות מ-1946. לשם מה לקבוע קביעה משונה כזו אם מדובר באוכלוסייה ילידית טהורה? אבל לא זה הענין. נניח שכל ערביי ישראל הם בבחינת אוכלוסייה ילידית טהורה. עדיין קיימת האפשרות שהמיעוט הערבי מתאפיין במרכיבים תרבותיים שמקשים עליו להתמודד עם המציאות המודרנית. הנחה זו אפשרית בין אם המוסלמים היגרו אל המודרנה ובין אם זו היגרה אליהם. גם אם המודרנה במהדורה הציונית היא חטא, עוול ופשע היסטורי, הרי שלמרות הכל מדובר במציאות עכשווית. והמציאות כפי שמתאר אותה עוז אלמוג במאמרו הנזכר, מנומרת למדי. במונחיו של רוסלינג, גם בקרב ערביי ישראל יש 200 סוגים של מציאות חברתית-כלכלית. ולא מיותר לציין, כי עצם ההבדל העצום למשל, בין בדואי בגליל התחתון לבין בדואי ברמת הנגב, מלמד על הבעיה התרבותית.
וחוץ מעוז אלמוג עם כל הכבוד?
אינני סוציולוג ואינני עוסק בנושא באופן שיטתי ורציף. עם זאת גם לי יש נגישות לאימפריית המידע הקרויה 'אינטרנט'. ועד שיוכח אחרת, כלומר עד שיתגלה שלמחקרו של אלמוג אין על מה לסמוך, אין לי אלא לחבר את גישתם העקרונית של רוסלינג ואלכסנדר, ולעשות בה שימוש בדיון בשאלת המיעוט הלא-יהודי בישראל. ולכן, כאשר ברצוני לברר סוגייה כלשהיא הנוגעת לענין, אני מחפש לא מאמרים מתחסדים בעתונות הליברלית לסוגיה, וגם לא מידע מוטה מראש המסופק על ידי עמותות למיניהן. במקום זאת אני ניגש לחפש פרוטוקולים של ישיבות כנסת, דוחות של ועדות בדיקה רשמיות, וכיו"ב. התמונה המתגלה היא תמיד, אבל תמיד בבחינת 'הערות שוליים' לגישתו של רוסלינג ואישוש לטענותיו המבוססות של עוז אלמוג. דוגמאות מובהקות לכך הן אלו העוסקות בשאלת תכניות המתאר בישובים הערביים ובשאלת הבדואים בנגב.
אדמה אדמתי
שתי הסוגיות הללו הן חלק מהבעיה הגדולה של שאלת הקרקע במגזר הערבי, אולי הסוגייה הכואבת והמטרידה ביותר. אין ספק. מדינת ישראל הפקיעה בשנותיה הראשונות אדמות רבות מהדרוזים ומהערבים גם יחד. לא פעם היא עשתה זאת באמצעים נכלוליים של ממש. כך למשל סיפר לי דרוזי מהצפון, כי בשנות החמישים יצאו גברים רבים מכפרו לעבודות התשתית של חבל לכיש. באותו הזמן ממש, במקרה או שלא במקרה, פירסמה הממשלה מודעה בעיתונות העברית, בעברית כמובן, ובה נקרא כל מי שיש לו תביעות חזקה על אדמה כלשהיא לבוא ולהציגן, אחרת יעברו האדמות לרשות המדינה. מיותר להמשיך בסיפור המהווה חלק ממסכת רחבה למדי של מדיניות ישראלית דומה, אשר תוארה למשל בספרו של יאיר בוימל, "צל כחול לבן". אמנם את העובדות ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית-ציונית במונחים של 'אינטרס לאומי', אך מנקודת מבטו של המיעוט אין בכך נחמה כמובן. אך היא הנותנת. דווקא מנקודת מבט יהודית-ציונית, 'האינטרס הלאומי' העכשווי הוא לתקן את המעוות. למשל בתחום תכניות המתאר, למשל בסוגיית הישובים הבדואים הלא מוכרים.
דרוש שיח אחראי
כאמור, במקום לקרוא עוד מאמר בשבח האפליה או בגנותה, כדאי לעיין בדיונים ציבוריים-פוליטיים מהסוג המתקיים בכנסת. לפני כשנה התנהל דיון כזה בועדת הפנים, בהשתתפות ראשי ערים מהמגזר הערבי. הפרוטוקול מהווה דוגמא מאלפת לא רק למורכבות הענין, אלא לפער העצום בין הרטוריקה המיליטנטית הנשמעת בתקשורת, לבין הדיון העניני, השקול והרציני שמתקיים במקומות בהן ההחלטות מתקבלות. ישקול כל אחד מאזרחי המדינה מה עדיף. זו שאלה אישית-מעשית לביצוע. האם בפעם הבאה שאתה הקורא, שאת הקוראת, ניגשים לנושא, האם תעשו זאת על סמך הפשטות והכללות רגשיות, או שמא תלמדו את הנושא באופן מקיף ואחראי. אותה שאלה נכונה גם למקרה השני. סוגיית הישובים הבדואים הלא-מוכרים זוכה בדרך כלל או להתעלמות מצד רוב יהודי אדיש או עייף מהויכוח, או לרטוריקה רדיקלית מלאה מעצמה אך ריקה מתוכן. לעומת זאת, מי שרוצה ללמוד על הנושא באופן אחראי ורציני, יכול להתחיל מפרוטוקול 'ועדת גולדברג' . התמונה מאלפת עוד יותר משהיא מרתקת. המדינה רחוקה מלקבל ציון 'מעולה' אך היא רחוקה מאד מציון 'נכשל'. והבדואים? כבר אמרנו. יש לפחות 200 סוגים. אלו שרוצים להשתלב ומצליחים, אלו שרוצים ולא כל כך מתאפשר להם, אלו שלא רוצים ושומרים על פרופיל נמוך, אלו שלא רוצים ונוקטים פוליטיקה בהתאם. 51 שבטים, קצת יותר מזה רצונות שונים, לפעמים מנוגדים.
במקום סיכום
החפץ תיקון ילך בדרכו של אלתרמן, וימנע מלהרכיב משקפיים ורודות או כהות. המבט על המציאות בעיניים פקוחות איננו כמובן תחליף למדיניות, אך הוא תנאי לה. האופק של המבט הפיקח הוא שילובם של ערביי ישראל במרקם החברתי של ישראל. מעשה השילוב מחייב גם צעדים של השקעה ציבורית נרחבת, וגם דיון ציבורי נוקב. כך או כך, על מדינת ישראל לחזק את אלו בקרב הערבים הרוצים להשתנות ולהשתלב, ולפעול כנגד אלו החורשים רעתה.