ברוכים הבאים לעוד שיעור בהיסטוריה. והפעם, תקציר תולדות ההיסטוריה של השמאל היהודי, בעיקר של זה היושב בציון, מוכר יותר בכינוי 'שמאל ציוני'.

 

א. קודם כל, מה זה שמאל.

שמאל הוא שם כללי לכל התנועות הפוליטיות שבדיוק כמו הימין ניסו לתת המשך הגיוני ולכיד לעקרונות המהפכות הפוליטיות המודרניות שהמפורסמת ביותר ביניהן היא המהפכה הצרפתית.

מה אמרה המהפכה הצרפתית בקיצור? שצרפת שייכת לצרפתים. לכל הצרפתים. לא רק למלך, גם למלך, לא רק לכמורה, גם לכמורה, אלא לכל הצרפתים.

בראבו.

השאלה הבאה המלווה אותנו עד היום ותמשיך ותלווה אותנו אל תוך העתיד הנראה לעין, היא איך מיישמים את הרעיון הפשוט הזה, לפיו צרפת שייכת לצרפתים (והולנד להולנדים ובריטניה לבריטים ומאוחר יותר ישראל לישראלים וכן הלאה).

הימין היה הכותרת של כל הכוחות שהציעו להזהר עם התשובות ולבחור באלו שהכי פחות ירקרקו את הסירה.

השמאל היה הכותרת של כל הכוחות שהציעו לא להבהל מהסכנות כי אחרת יש סיכוי-סיכון שזהירות יתר תחזיר את המצב הטרום-מהפכני על כנו, ואף גרוע מכך, כי השמרנות האליטיסטית (מלוכה וכמורה) יקבלו אישרור מהפכני.

דוגמא מעשית להתלבטות הזו: למי יש זכות הצבעה? (עד 1848 בצרפת זכו להצביע רק גברים משלמי מסים. רק מ-1946 הצטרפו נשים לחגיגה)

דוגמא כבדה עוד יותר: מי הוא צרפתי בכלל? (היהודים? ואם כן אילו, הספרדים או האשכנזים? ומאוחר יותר אחרי שאלג'יריה הפכה לחלק מצרפת: האם המוסלמים הם צרפתים במובן הפוליטי?)

ועוד שתי דוגמאות כבדות למדי: למי שייכת הכלכלה? ולמי שייכת מערכת החינוך?

סומך על הקורא שידע לתת את התשובה "הימנית" ו"השמאלית" לשתי הדילמות הנזכרות. נכון, בדיוק. שם נולדו הסוציאליזם והליברליזם, תאומים סיאמיים שהופרדו בלידתם הגם שהם צאצאים לאמא מהפכה ולאבא שכל ישר.

אז שמאל, אם לסכם את הפרק הזה, עוד לפני שהפך לקללה בפי אנשים שנעים להם לשנוא וקשה להם לחשוב, הוא סך כל הגישות (המנוגדות לא פעם) של תנועות ואישים ורעיונות שחשבו שאת המהפכה הצרפתית, כלומר הרעיון שהעם הוא הריבון, יש לקדם בשלל צעדים מעשיים בשלל תחומי חיים: זהות, חינוך, חברה, כלכלה וכן הלאה. וגם בטחון. וכל אלו בבחינת כלים שלובים.

ב. היהודים והשמאל - מבט על

יהודים כאמור היו אגוז קשה למהפכנים בצרפת (ולא רק בה כמובן). מדוע? קודם כל כי לא היה ברור האם הם צרפתים או יהודים. או רוסים וכן הלאה.

זה המקור, אגב, להופעת שתי תגובות יהודיות מנוגדות, שאין להן שום מובן מחוץ להקשר ההיסטורי המתואר:

צרפתים בני דת משה מזה (ואז 'דת משה' יכולה לקבל צורה רפורמית, אורתודוכסית, כן, אורתודכסית, אין יהודים אורתודוכסים לפני המאה ה-19 ומי שאומר אחרת הוא בור במקרה הטוב, שקרן במקרה השכיח, והוא משקר קודם כל לעצמו, וזה בסדר אבל זה עדיין שקר, וכמובן קונסרבטיבית וכל מה שביניהם)

בני דת משה שלא רוצים לדעת כלום מצרפת ומהפכה וכן הלאה, או בשתי מלים: יהודים חרדים. כן, גם יהודים חרדים לא קיימים לפני המאה ה-19 ומי שאומר אחרת וכן הלאה בור או שקרן וגו'

אבל הדברים רק הלכו והסתבכו דווקא אחרי שהדילמה הזו, האם יהודים הם צרפתים, פחות או יותר הסתדרה מנקודת המבט של הצרפתים (היהודים הפכו לאזרחי צרפת בינואר 1791 וזה קרה בשני שלבים, קודם ספרדים ואחר כך אשכנזים טפו כוסאמק האשכנזים הגזענים אופס זה בעצם הפוך רגע אז אולי למושג גזענות אין כאן שום תפקיד בדיוק אין לו שום תפקיד אבל איזה כיף לעשות בו שימוש גם כשנגמר הנייר טואלט בשירותים בקניון. גזענות!!)

ומדוע? כי יהודים, בשיבתם כבני אדם, בוודאי כאזרחים, בוודאי כאזרחים שהדרך להסיר את החשד שהם צרפתים, או גרמנים או הונגרים או רוסים וכן הלאה, כן, גם בעות'מניה אותו הסיפור עם התיקונים וההתאמות, ובכן היהודים בשיבתם כאזרחים, החלו לפעול בפוליטיקה המקומית והעולמית.

וכך באו לעולם יהודים שמאלנים (כפי שבאו באותו הזמן ובאותן נסיבות יהודים ימניים. היו יהודים שאפילו האמינו בתורת הגזע ווד יו פאקינג בליבאיט, בליב בליב).

דוגמא מפורסמת: משה הס. הוא הפך למבשר ציונות אחרי שהבין שהאנושות, בניגוד למה שאמרו גורמים אחרים בשמאל, כאלו שהקדימו את ג'ון לנון ואת האסלאמיסטים של זמננו, אבל הרבה אחרי שהקתולים אמרו דבר דומה, איננה סתם כלל האנשים כפי שהציע ג'ון לנון בשירו הנוגה, אלא מורכבת מעמים ומתרבויות, כלומר משה הס היה שמאלן שקיבל את מבנה האנושות כפי שהוא: בנוי מקבוצות זהות, חלקן ממש בעלות תודעה לאומית.

אבל היו יהודים אחרים, טרוצקי היא דוגמא מפורסמת מאד, שאת המחשבה השמאלית שלהם לא רצו ליישם בקנה מידה לאומי אלא בקנה מידה עולמי, אבל כדי לכבוש את העולם קודם כל חייבים להיות רוסי נאמן, ורוסי נאמן הוא קומוניסט (כך טרוצקי) וקומוניסט נאמן הוא בולשביק, ובולשביק לא בוחל באמצעים כדי לקדם סדר עולמי המנוהל ממוסקבה.

איך זה נגמר כולם יודעים.

אבל היו אנשי שמאל יהודים שידעו והזהירו מאיך שהבולשביקים רוצים לעשות מעשה עוד בזמן שהמעשה הבולשביקי היה בחיתולים. המפורסמים שבהם היו אנשי תנועת הבונד, שזה קיצור של שם ארוך בהרבה, מציע לכולם לשבת עם כוס מים:

דער אלגמיינע בונד פון יידישע ארבייטער פון רוסלאנד פולין און ליטא.

ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב, כרגיל, למה לא מקללים כאן ביידיש יודפויומאט, כן, זה ברוסית אבל מתגלגל נפלא על הלשון, ובכן, זיהיתם את המלה בונד, שלישית מימין, ומשמעות הכותרת כולה הוא 'איגוד [בונד] פועלים יהודים מרוסיה פולין וליטא'.

המשמעות היא שמנהיגי התנועה הזו זיהו שבגיאוגרפיה מסויימת יש ציבור מובחן - יהודי - ומובחן עוד יותר - פועלי - הסובל מבעיות איקס וואי זיד שהדרך להתמודד עמן הוא באמצעות פוליטיקה מעמדית מבוססת זהות.

בדיוק כמו במהפכה הצרפתית, כמובן עם הפרשנות של הבונד אחרת הם לא בונד.

ולצידם עמדו יהודים פועלים שחיו ברוסיה פולין וליטא, ומסקנתם היתה אחרת: הבעייה המעמדית-היהודית שהבונד בצדק רוצה להתמודד אתה לא תקבל מענה ראוי לשמו בארץ בה יש טרוצקים וסטאלינים, ולכן את התשובה יש לחפש בארצם של היהודים, הלא היא ארץ ישראל.

והואיל וקצת לפני שהם התארגנו, פועלי ציון קוראים להם רשמית מאז 1906, כבר פעלה תנועה לאומית מדינית שהקים הרצל במטרה לבצע מהפכה צרפתית של יהודים לטובת יהודים בארצם של היהודים, הנה לנו איך מדוע ולמה לבשה הזברה פיג'מה, כלומר איך בתוך התנועה הציונית הכללית החל לפעול שמאל יהודי ציוני מובהק.

במקביל פעלו שמאלנים יהודים בעולם החדש, בארה"ב למשל הם קראו את הדוקטוראט שלי, הקימו עיתון בשם פארווערטס, וכל השאר היסטוריה. וגם בארגנטינה פעל שמאל יהודי, וגם הוא היה מפוצל בין שמאל יהודי לאומי לבין שמאל ממוצא יהודי אנטי לאומי יהודי כלומר אנטיציוני.

בכל מקום אפשר לאתר את הסירקין, את הברוכוב, את הטרוצקי ואת הולדימיר מדם ואת האייברהם קאהאן, ותאמינו לי יש פוט נואוט לכל טענה כזו.

כן, רמזתי שאפשר וכדאי להמשיך

ג. הציונות והשמאל - מבט מקרוב

ב-1906 נוסדה מפלגת פועלי ציון. נעים מאד בנג'י, אתה עוד תגיע רחוק. גם אתה בןצבי, קצת פחות אבל בסדר.

ב-1906 נוסדה בארץ ישראל מפלגת 'הפועל הצעיר'. גם פועלים גם ציונים גם כאלו שבאו ברובם מרוסיה פולין וליטא ועוד מקומות אבל התיזה שלהם היתה משהו בסגנון הבא: 'באמא שלכם פועלים יהודים, יש כאן מספיק צרות וחמסינים, לא צריך גם את התיזות של מארקס כי אפשר להיות פועל ציוני בלי מארקס'.

שעל כך השיבו להם פועלי ציון שאפילו אם הם צודקים, ובארץ החמסינים אין מקום לתיזות של מארקס כי אין כאן תעשייה אלא חול וחול וביצות וערבים, הואיל ורוב הקהל היהודי-מעמדי יושב ברוסיה פולין וליטא, והואיל ושם כן הטרוצקים והטאלינים והולדימיר מדמים מדברים אליהם מארקסיסטית אין ברירה אלא להמשיך ולדבר מארקסיסטית.

מה גם שלנו יש את ברוכוב והוא קורע אפילו את טרוצקי בהילכות מארקסיזם ומוכיח מארקסיסטית שלא רק שאין סתירה בין לאומיות לסוציאליזם אלא שהאחד הולך יחד עם השני כי אם סוציאליזם אומר שהכלכלה שייכת לעם ואם הלאומיות אומרת שהכל שייך לעם ואם כלכלה היא חלק מהכל אז אין שום סתירה.

והויכוח נמשך ושתי המפלגות המשיכו להתקיים זו לצד זו ומול זו ומול שתיהן קמו אלו שלא רצו בכלל מפלגה של פועלים אלא רק פועלים מאורגנים ולהם קראו בלתי מפלגתיים. נעים מאד ברל כצנלסון, אתה עוד תגיע רחוק אבל תמות צעיר רבאכ, חבל ממש חבל, היית איש חשוב מאד שאיזן את בנג'י.

ואחרי שטרוצקי ולנין "הצליחו" עם מהפכת נובמבר (מוכרת מסיבות שלא ניכנס אליהן הקשורות באופי תנועת הכוכבים במערכת השמש בשם מהפכת אוקטובר), וזה קרה כזכור ב--1917, ואחרי שהמלחמה הסתיימה והעלייה לארץ התחדשה ב-1919, הגיעו מרוסיה פולין וליטא ומעוד מקומות יהודים שהיו משוכנעים שמה שקרה ברוסיה עומד וחשוב שיקרה בכל מקום בעולם הכולל את ארץ ישראל.

וכך נולדה בשנות ה-20 תנועת שמאל בולשביקית ארץ ישראלית שהיתה כמובן אנטיציונית וקראו לה מפ"ס שאחרי זה התפלגה והצטרפה והתפלגה וכן הלאה תחת כל מיני שמות כמו פק"פ שאחרי זה נהייתה מק"י ואחר כך רק"ח ופוטייטו- פוטואוטו כך או כך יהודים קומוניסטים אנטי-ציונים.

וב-1919, אחרי שירות משותף בגדודים הכי עבריים, ותודה ליוסף ולזאב, החליטו הפועלים היהודים הארצישראלים ששירתו ביחד בצבא הבריטי שהגיע הזמן להתאחד. וכך התחברו הבלתי מפלגתיים של ברל עם פועלי ציון של בנג'י, והקימו את אחדות העבודה.

ומה עם הפועל הצעיר אתם שואלים? יפה, אתם עירניים. הם המשיכו לא לרצות להתאחד מפלגתית אבל היו שותפים בהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, וזה התרחש בדצמבר 1920.

ובינואר 1930 סוף סוף הסכימו הפועל הצעיר להתאחד ואז קם השיקוץ המשוקץ שאחראי לכל צרות העולם, דובי הקוטב החור באוזון הכור בפוקושימה ועל עצם קיומם של מיצרי הורמוז, הם כמובן הקימו את החות'ים ועומדים מאחורי הפרוטוקולים של זקני ציון ופיפ"א גם יחד, הלא הוא מפא"י.

ד. ומה קרה מאז

בינואר 1948 הוקמה מפלגת הפועלים המאוחדת, הלא היא מפ"ם. מקימיה היו פורשים ממפא"י שלא אהבו את האפשרות של חלוקת הארץ.

הם המשיכו להיות ציונים נאמנים, ומי שאומר אחרת שוב, בור או שקרן, בדרך כלל שקרן.

וב-1949 התקיימו בחירות. ובבחירות זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ואילו מפ"ם, השותפה שלה בעבודה בהגנה במלחמה וברצון לשלום, קיבלה 19 מנדטים.

אכן כן, מה שאמור היה להתרחש לא קרה: מפא"י בנתה קואליציה עם החזית הדתית ועם הפרוגרסיבים (כן, מה שאתם שומעים, ולא, אין שום דמיון אפילו לא אחרי 4 בקבוקי עראק מהול בוודקה, לאשפה האנושית האוחזת בשם המפורש הזה בימינו).

ב-1954, אחרי עוד מערכת בחירות (1951) בה מפ"ם לא רק נחלשה אלא אף נותרה באופוזיציה, החליטו הגורמים המעשיים יותר בחיבור הזה מ-1948, אנשי הקיבוץ המאוחד, לגרור את אלון מאוקספורד ולבקש ממנו לפרק את האיחוד.

וב-1955, בבחירות, התמודדו שתי המפלגות הנפרדות, מפ"ם ששמרה על המותג ואחדות העבודה שאימצה את המותג הישן ההוא, ולא רק זכו יחד ביותר מנדטים מאשר ביחד אלא שתיהן הלכו סוף סוף למקום בו באמת אפשר לעשות מעשה: לממשלת ישראל.

וב-1965 התפלגו ממפא"י אלו שהקימו את רפ"י, ברוך הבא שימון פרס, כתבתי עליו לא מעט, מוזמנים להנות, וכמובן האיש עם הרטייה וגם הזקן.

מפא"י מצידה, מה שנשאר ממנה בראשות אשכול, יצרה את 'המערך הזוגי' עם אחדות העבודה של גלילי ואלון. בבחירות של 1965 המערך הזוגי הביס את רפ"י, שהלכה לאופוזיציה וכמו אופוזיציה בימינו הפכה לאופוזיציה לא רק לממשלה אלא למדינה. כן, שם בערך זה נולד, 1966.

וב-1968 נוצר שוב האיחוד של השמאל הציוני: מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י הקימו בצוותא את מפלגת העבודה. ומפ"ם? כמו הפועל הצעיר אי אז חמישים שנים קודם, העדיפו לשמור על ייחוד בדלני ולשתף פעולה רק במערך.

ב-1969 הגיע המערך לשיאו: 56 מנדטים.

ב-1977 התרחש 'המהפך' (ותודה לחיים יבין זצוק"ל, כל אחד ישלים את ה'ל' כפי שהבייס שלו מורה לו), שיותר משהיה נצחון של הליכוד, היה הפסד של המערך, כי רוב מקימי ד"ש, עוד מפלגת אווירה א-לה-רפ"י-שימוןפרס, באו הרי מאותו הכפר עם אותה בלורית שיער אותו חיתוך דיבור מה יש לומר

וב-1981 התחולל המהפך האמיתי: קואליציה שלמה של לא-ליכוד לא יכלה לליכוד שמאז הפך למפלגה הדומיננטית בישראל.

ה. אז מה בכל זאת קרה אחר כך?

ב-1983 כתבו האחים בלפור והרצל חקק, זוג משוררים מירושלים, את הדברים המדהימים הבאים. ממליץ לציבור לשבת עם אותה כוס מים מימיקודם:

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

בראייה לאחור מקבלת הנבואה המצמררת הזו משמעות ברורה והיא אמורה לשמש כקו פרשנות מרכזי להתפתחות הפוליטיקה הישראלית מאז המהפך של 1981 (עם כל הכבוד ל-1977 כאמור):

מה שרפ"י עשתה ב-1966 - מאופוזיציה לממשלה לאופוזיציה למדינה - הפך לקו מרכזי אצל רבים מצאצאי השמאל הציוני, ואצל רבים מאלו הרואים עצמם כממשיכיו.

ו. אז מה יהיה

אין לי מושג אבל יש בי תקווה ובכל אופן אני מאמין בפעולה. שזה אקטיביזם בעברית.

ברמה האישית המצפון שלי שקט כי אני יודע בוודאות שאני עושה כל שביכולתי הדלה והמוגבלת מאד לשמור על גחלת השמאל הציוני כפי שהיה, כפי בנה, כפי שעשה, לא בלי טעויות, לא בלי עוולות, אבל עשה ובנה וכפי שיכול להמשיך ולעשות וכפי שלא מעט מאלו שעושים ובונים עושים ובונים בדיוק בדרך של השמאל הציוני, גם אם אינם מודעים לכך, גם אם הם מכחישים.

(ויכולתי המוגבלת מוגבלת פעמיים: גם כי אני אדם וכאדם אני מוגבל וגם כי יש מספיק חלאות שעשו וממשיכים לעשות כל שביכולתם להגביל אותי, ותודה לך דמוקרטיה, ותודה לך רשת חברתית ותודה לכל מי שמוכן ורוצה לשמוע מה יש לי ויש לי פה ושם מה לומר)

אז ברמה האישית בסדר. אבל הרמה האישית היא בדיוק זה - אישית. כי ברמה הציבורית הנבואה של האחים חקק ממשיכה להתקיים והקיום זה מזיק. הנה הדברים שוב כדי שלא תצטרכו להתגלגל למעלה

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

ואם האחים חקק צודקים, והם כל כך צודקים, הרי שכדי שלליכוד תהיה חלופה אקטיביסטית ראויה לשמה, יש לחזור לרעיונות מפא"י ההיסטורית ואת האשפה של שלום עכשיו ואפילו של מפ"ם של שנות ה-80' יש לשים בדיוק שם: בפח האשפה של ההיסטוריה.

והמורשת אדירה. אדירה. והרבה יותר מזה. וכדי לשאוב ממנה מלוא חופניים גם על אלו המסתייגים משמאל ציוני ברמה האישית, וזה בסדר, להסתכל, כמו האחים חקק, על התמונה הרחבה ולייחל להופעתו המחודשת של יריב ציוני ראוי לשמו שיעמוד מול הליכוד (וספיחיו).

וצעד הכרחי לשם כך הוא הבחנה מוקפדת בין סוגים של שמאל. שמאל לא יהודי ושמאל יהודי. שמאל יהודי של המאה ה-19 ושמאל יהודי של המאה ה-21, שמאל ציוני כזה ושמאל ציוני אחר, וכל זה מחייב ויתור מודע ושיטתי על הנטייה לערבב את הכל עם הכל, ולהציג את יגאל אלון ואת החלאה ממדאני כשני סססססמולנים מרקסיסטים טפו טפו כוסאמק.

ומהצד של השמאל הציוני נדרש מאמץ גדול פי כמה, לשקם מההריסות את מה שנשאר. ונשאר, הרבה מאד נשאר

בשבח הפשרה (אבל אם זה עוזר למישהו להפנים את הרעיון שאין דמוקרטיה ללא פשרה, אני מוכן לגנותה ולירוק עליה) - או שוב פעם: על השיטה הדמוקרטית הנהוגה אצלנו

 

פעם בכמה שבועות אני מוצא עצמי חוזר למסקנה שכדאי שאנסה שוב להסביר את עיקרי השיטה הפוליטית בישראל.

לא שידע מסוג זה מביא בהכרח אנשים לשנות את עמדותיהם חלילה, וזו בכל מקרה לא המטרה, אבל אולי הוא יביא אנשים שנמצאים רגע לפני התמסרות לתענוגות השנאה והצדקנות (שני אלו באו לעולמנו כתאומים סיאמיים כידוע), לחשב מסלול מחדש ולהסתפק בעמדותיהם הפוליטיות מבלי צורך לתדלק אותן בתענוגות הצדקנות והשנאה.

מכונות הרעל של שני 'הצדדים', בנויות קודם כל על שקר עובדתי ידוע, או שאמור להיות כזה, אודות קיומו של ימין ושמאל בישראל.

העובדה היא שאין דבר כזה, בוודאי לא מבחינה אלקטוראלית. הטענה הנפוצה שהפכה לסיסמת יסוד של מכונת הרעל 'הימנית', לפיה "העם בוחר ימין ומקבל שמאל", היא חסרת שחר מבחינה עובדתית.

העם לא בוחר ימין או שמאל. העם בוחר מפלגות. כל הבחירות בישראל כבר בערך 40 שנה נגמרות בסוג של חוסר הכרעה ברור, דבר המביא לשלל אפשרויות של קואליציות.

בפוליטיקה בריאה, קואליציות כאלו היו קמות לגופם של אתגרים. למשל ב-2026 הגיוני יהיה שהקואליציה שתקום אחרי הבחירות (שתוצאותיהן ידועות לכולנו כידוע, הנה הסקר שלי: אף מפלגה לא תקבל יותר מ-30 מנדטים. כל שאר העובדות הנחוצות משניות בחשיבותן) תשקף הסכמה רחבה עד כמה שניתן בענייני בטחון.

וענייני בטחון קשורים לשלל נושאים, אבל ברור לחלוטין שהנושא המרכזי הוא שאלת מבנה הצבא, מקורות גיוס חייליו, וכמובן המוכנות שלו לשורה ארוכה של אתגרים שעומדים מעבר לפינה כבר לפחות מלפני שבועיים שלא לומר 30 שנה.

אבל גם אם אני טועה לגבי השאלה המרכזית - בטחון - והציבור ברובו חושב שהשאלה המרכזית היא יחסי הכוחות בין הרשויות, שוב, עקרון הפעולה הוא אותו אחד: תתכבד ותקום קואליציה המשקפת את דעת רוב הציבור בנושא יחסי מערכת המשפט עם הרשות המבצעת והמחוקקת.

ואפשר לדמיין קואליצייה המשקפת את דעת רוב הציבור בשני הנושאים הללו גם יחד - גם בטחון וגם משפט.

כך או אחרת, מצב הצבירה הישראלי ידוע וברור ומתוכו נבנתה השיטה הייצוגית של ישראל וממנה נובעת מפת המפלגות הממשית, המבוססת כאמור על העובדה שאף מפלגה לא תזכה ליותר מ-30 מנדטים, ומזה נגזרות שתי אפשרויות:

קואליצייה חשודה, וקואליצייה חשודה מאד. או במלים אחרות: קואליצייה גרועה או קואליצייה גרועה מאד.

אילו היה הדבר תלוי בי, לא הייתי נוקט לא ב'חשודה' ולא ב'גרועה' אבל נער הייתי וגם זקנתי ולא זכורה לי ממשלה אחת - אחת!!! - בישראל שכל שריה לא זכו לשלל גינויים וכינויים, וגם לא זכור לי ראש ממשלה ראוי אחד (בוודאי לא רבין לפני שנרצח שהיה כזכור עילג שיכור שובר עצמות וכן הלאה),

ולכן, בהנתן הנטייה הישראלית להתאבל על כל ממשלה לא משנה מה היא עושה ומי עומד בראשה, הואיל ועלי לשמור על מידה ידועה של אמינות, אין לי אלא לעשות שימוש מראש במונחים שליליים,

כי ככה זה אצלנו: בדרך לבית קפה (ב30 שקל) בו נשב ונתכנן את החופשה הבאה בסיישל (ב3000 דולר) נסביר לכל מי שרוצה לשמוע (וגם למי שלא רוצה) כמה הכל כאן חרא ודרעק ושיט וזבל. קודם כל כמובן הממשלה.

ומה שהיה עד 2026 ימשיך להיות גם אחרי 2026: קואליציה מזוויעה יותר או פחות.

אם הייתי שואל רק את עצמי בלי להתחשב ברוח השיח הישראלי, הייתי אומר שהקואליצייה הבאה שתקום, בדיוק כמו כל קואליצייה אחרת שגובשה מאז ימי הקונגרסים הראשונים של הרצל, תבטא פשרה כזו או אחרת.

אבל פשרה היא מלה חיובית ומלים חיוביות אי אפשר לומר בימינו, אז נמשיך לעוד הערה אחת המדגימה את העניין ונשחרר את הציבור להמשיך לסבול ולשנוא, כי לשם כך קמנו בבוקר (רובנו בכל אופן).

ובכן, בהנתן שכל קואליציה חשודה בעיני חלקים גדולים מהציבור, גם אם היא לגיטימית מבחינת החוק, כך יש חשד קבוע לגבי כל פשרה שהיא עומדת לקבל.

ויש לזכור: פשרה מתקבלת או באופן רשמי או באופן מעשי. למשל המצב העכשווי בעניין המשפטי-ממשלתי: בפועל המדינה מתפקדת ולכן בפועל מתקיימת פשרה.

איך אני יודע שזו פשרה? כי המדינה כאמור מתפקדת. ומדוע היא לא פשרה רשמית? כי כולם משמיצים את המצב.

מוזר? עובדה. ואין צורך לומר שהחיים מלאים מדברים מוזרים, יש האומרים שרק מדברים מוזרים.

כך או אחרת, אם ניקח את סוגיית הועדה למינוי שופטים כנושא מרכזי בשאלה המשפטית-ממשלתית וכדוגמא למה שאני מנסה לומר (פשרה בכל מקרה, השאלה היא לא האם פשרה אלא איך פשרה, האם מוסיפים עליה את הרוח הטובה של הכבוד ההדדי או להפך, מנצלים את עצם קיומה כדי להמשיך ולייצר שנאה ועויינות הנחוצים אולי לפוליטיקה הפנימית של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד?)

הועדה למינוי שופטים מייצגת את העיקרון שמצב הצבירה הישראל מחייב פשרה בכל נושא ובכל תחום.

הרכבה כידוע הוא שלושה שופטים, ארבעה אנשי ציבור נבחרים, ועוד שני נציגים מלשכת עורכי הדין, סך הכל תשעה אנשים, מספר הכרחי לצרכי הכרעה.

עצם ההנחה שכל שלושת השופטים חושבים בהכרח אותו הדבר היא טעות לוגית והיסטורית גם יחד, כך גם לגבי שני נציגי הקואליצייה והאופוזיצייה, כך לגבי שני נציגי לשכת עורכי הדין, גוף שבעצמו כפוף לבחירות בהן לוקחים חלק עשרות אלפי אנשים

האם זה אומר שמדובר בתורה מסיני? לא. אפשר לחשוב על הרכב אחר, על מבנה אחר, אבל כך או אחרת הוא משקף פשרה ולא יכול לפעול אלא על בסיס פשרה.

אין צורך לומר שאת הרכב הועדה ואת עצם קיומה קבעו נבחרי ציבור שנבחרו על ידי הציבור. כי חברי כנסת הם אלו שקובעים את כללי המשחק, כולל את הכללים באמצעותם משנים או מתקנים את כללי המשחק.

כששר המשפטים החליט שהוא רוצה לשנות את כללי המשחק, הוא בחר לעשות זאת באופן אותו תאר פרופ' אלכסנדר יעקובסון באמצעות משל הבאסטה, לאמור:

אם אדם ניגש לדוכן בשוק ומציע הצעה מסחרית, הוא מצפה מהצד השני להציע הצעה נגדית ואז מגיעים לסוג של פשרה. אבל אם האיש ניגש לדוכן ומודיע לו שבכוונתו לשרוף לו את הבאסטה, די הגיוני שבעל הבאסטה יהיה עסוק פחות בניסוח הצעה נגדית ויותר בלחשוד בכוונות האמיתיות של מציע ההצעה.

בפועל כאמור, לצד ההתלהמות של לוין (מוזמנים להקשיב לראיון האימים שנתן לפני כמה ימים לאושיית הרשת שומר הסף טאוב), המציאות היא של פשרה.

עובדה. המערכת עובדת. שר המשפטים משמיץ אותה, נשיא העליון מתנהל כפי שמתנהל ומדבר כפי שמדבר, כך גם היועמשית, אבל העגלה ממשיכה לזוז. איך זה יכול להיות? עובדה. פשרה.

אז מה יהיה? אין לי מושג, אבל אפשר לנחש כי האפשרויות הן שתיים כאמור:

או התנהלות של פשרה על יסוד הבנה שפשרה היא נשמת אפה של הציבוריות האנושית בכלל ושל זו הדמוקרטית בפרט ומכאן דברי הלל ושבח על הפשרה ועל טובי מנסחיה ומוביליה ומקיימיה,

או התנפלות רטורית על הפשרה כעל תועבה שאין כמותה, והצגת אנשי הפשרה כעלובי נפש היושבים על הגדר בלה בלה במקום בתא הנהג של ה-D9

כך או אחרת, מציאות של פשרה. כי הרטוריקה המכוערת, לא משנה אם היא יוצאת מפיו של קולנוען נפוח, ראש ממשלה לשעבר שהתעייף מלפרק שעונים, פודקאסטר שומר סף או אפילו מפיו של שר המשפטים (!!!!!!!!!), כך או כך, היא רטוריקה מכוערת שלא משנה לרגע את העובדה שכל עוד העגלה נוסעת (ע"ע הנסיעה לסיישל בבית הקפה), הדמוקרטיה (ישראלית או אחרת) לא יכולה להיות דמוקרטיה אלא על בסיס פשרה.

או בקיצור: בכל זאת נוע תנוע

הפרוגרסיב הסוציאליסט-מרקסיסט הראשון (טפו טפו סעמעק שיישרפו הססססמולנים) היה אלוהים העברי, זה של בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.

כן.

ואם נדייק, היו אלו העברים הראשונים, לימים יוכרו כיהודים.

הם הם היו ראשוני הפרוגרסיבים המרקסיסטים הסוציאליסטים

ואחרי ששוב קיללנו בשביל הבריאות ואהבת ישראל טפו טפו סעמעק שיישרפו הסססמולנים והקפלניסטים, נזכיר את הכלל המשמש היסטוריון בבואו להביט על העבר:

בני אדם כתבו את התורה, כל תורה, בכל שפה, לא משנה מה תוכנה והאם מדובר במיתולוגיה נורדית, יוונית, זורואסטרית או הקתכיזם של אלוהי הספגטי

ובמקרה של תורתנו הקדושה, כתבו אותה העברים הראשונים, שבהמשך דרכם יוכרו כיהודים, ואני ואתם (כלומר אלו שגאים בכך) ממשיכים את דרכם, והם אלו שכאמור כתבו את תפיסת עולמם בפסוק הראשון של התורה

כי זו המשמעות של בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ובהמשך את הדשא ואת התנינים ובהמשך את הציפורים ואת בני האדם, כל בני האדם, וכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים ולכן כולם ללא יוצא מהכלל שווים בערכם.

לא מארקס, לא יאיר גולן, לא קרן נויבך ולא קרן וקסנר וגם לא קרן הצבי אלא אלוהים בכבודו ובעצמו בורא שמים וארץ אור וחושך טוב ורע ואדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו.

ואחרי שהבנו את זה, אפשר לעבור הלאה למרכיבים אחרים של תורתנו הקדושה.

הקיום זה לצד זה של אור וחושך טוב ורע, וצלם אלוהים שמשמעותו בחירה.

ובחירה יכולה להיות בחירטוב ויכולה להיות בחירע, ומכאן העובדה - וזו עובדה - שיש צדיקים כמו יתרו ובלעם ויש חלאות כמו עמלק.

ומכאן, בהמשך הדרך, חובתו של האדם שבחר בטוב להשכים ולהרוג את הקם להורגו, ולרדוף את עמלק (ובלבד שהוא יודע בדיוק - והוא כמובן לא יודע בדיוק - מי הוא ומי הוא לא) ולעשות זאת באופן קולקטיבי, כמצווה עליונה, כולל כלה בחופתה.

ובנקודה הזו אכן לא מעט יהודים ציוניים איבדו את הדרך ואת השכל ואת צלם אלוהים, וחשבו שאם כל בני האדם נבראו בצלם (וכל בני האדם נבראו בצלם, זה שורש התורה ומי שלא מבין את את זה הוא במקרה הטוב כסיל, במקרה הרע עובד עבודה זרה כלומר לא יהודי כי מי שעובד עבודה זרה אינו יהודי),

ובכן, היו כאלו שחשבו שאם כל בני האדם נבראו בצלם, מספיק שנסיע אותם מהמחסום בארז לבית החולים בתל השומר ואז יהיה שלום כי שלום עושים אנשים פשוטים כי רק לפוליטיקאים יש עניין במלחמה ושאר הבלים מסוג זה.

אבל כשאנחנו - אני לגמרי שם עוד לפני המלחמה ומאז המלחמה באופן החריף החד משמעי והנוקב ביותר (עד כדי ניתוק קשרי משפחה וחברים) - מבקרים את האידיוטים השימושיים של 'מחנה השלום' על כך שהם חשבו שמספיק שנחשוב שיהיה בסדר כדי שיהיה בסדר כי מחשבה משנה מציאות ושאר הבלי הבלים ניו אייג'י מהסוג שאפילו בפרדס חנה כבר זרקו לפח,

כדאי שנזכור שלא הם המציאו את הרעיון שכל בני האדם שווים בערכם וכל בני האדם הם בני אדם, וגם לא מארקס ולא סטאלין ואפילו לא בן גוריון, (שלדעת כמה וכמה בעלי דעה 'לאומית' הוא גרוע ממארקס ואפילו מסטאלין), אלא העברים הראשונים כשניגשו לכתוב באומץ רב:

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.

אז לסיכום: כן. בני האדם שווים בערכם.

כך לדעת העברים וממשיכיהם היהודים, כל היהודים, ללא יוצא מהכלל (ובלבד שלא שכחו מה זה להיות יהודים).

אבל שוויון ערך אין משמעותו שוויון דרך.

וכשבני אדם בוחרים בדרך של אלימות ורצח ואי הכרה בזולת, יש להשכים ולהורגם, בכל האמצעים, קודם כל במישור החשוב ביותר של הקיום האנושי, כן, צדקתם, המישור הרעיוני.

וזה הרי היה התפקיד המרכזי, אולי היחיד, של הפסוק ממנו נגזר כל השאר, כי בראשית היה הדבר, כלומר הדיבור, כלומר הרעיון.

הנה זה שוב, כאמור לא מארקס, לא לנין, לא רוזה לוקסמבורג וגם לא יגאל אלון, אלא ראשוני העברים שדיברו בשם אלוהים שמיד אחרי שברא את העולם אמר ויהי אור ויהי אור.

ועכשיו כשהגענו ליום השנה (ה-59) לידוע בציבור בכינויו "היום השביעי של מלחמת ששת הימים", הנה כמה הגיגים בנושא.

הצירוף הזה - "היום השביעי" וכן הלאה, מוכר ונפוץ.

הוא בעצם אומר את מה שאמרה כותרתו של אחד המחקרים הראשונים שפורסמו סמוך לתום המלחמה, שצילום כריכתו לנגד עיניכם.

מה פירוש "נצחון המבוכה"? בהחלטה ש"לא להחליט".

להחליט מה? מה לעשות עם השטחים. שאפילו איך לכנותם לא הסכימו: שטחי האבות, שטחים משוחררים, שטחים כבושים, שטחים במחלוקת, שטחים סתם.

אכן מבוכה.

והנה בא ה-7 באוקטובר ולצד נזקיו, או לחושך נזקיו, הוא נותן לנו הזדמנות להשליך את המבוכה לפח האשפה של ההיסטוריה, כך שייקל עלינו להמשיך ולעצב אותה.

את ההיסטוריה, לא את המבוכה.

כי עיצוב המבוכה ליווה את עיצוב ההיסטוריה הציונית מראשיתה, ולכן עיצוב ההיסטוריה הציונית תמיד היה על תנאי, תמיד מהוסס, תמיד עם מבט נוגה של 'יורים ובוכים', של 'שיח לוחמים', של תהיות קשות אודות האפשרות 'הלנצח תאכל חרב'.

או כפי שהגדיר זאת וייצמן: במימוש המפעל הציוני יש עוול, אבל העוול שהביא לציונות גדול יותר (לא ציטוט, תקציר הטיעון מהזכרון).

גם ז'בוטינסקי ניגן על אותו מיתר, הגם שברוח מהופכת, וניתן למצוא את הדברים במאמרו המהולל 'על קיר הברזל', לאמור:

"מבחינה רגשית יחסי לערבים הוא כיחסי לכל שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית הוא נקבע על סמך שני קווים מנחים. האחד: [...] בארץ־ישראל יהיו תמיד שני עמים. והשני [...] שוויון זכויות לכל העמים. ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה [...]".

וכאן מציב ז'בוטינסקי את השאלה במהופך, וזו ללא ספק תמצית תרומתו הסגולית למחשבה המדינית של הציונות ושל תומכיה, לאמור:

"האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום? שהרי אין הדבר תלוי ביחסנו לערבים אלא אך ורק ביחסם של הערבים לציונות".

ביום השביעי של 'ששת הימים' רבים בישראל ומחוצה לה היו משוכנעים שעכשיו הנה יתגשם התנאי של ז'בוטינסקי - שינוי "ביחסם של הערבים לציונות", זאת לאחר שהתברר לערבים שגם בשעתם הטובה ביותר הם נכשלו במשימתם לעקור את הציונות מכאן ולשחרר את "פלסטין".

והיה יסוד טוב לתקווה הזו, שהרי הערבים הונהגו ב-1967 על ידי נשיא מצרי כריזמטי והם היו מצויידים בכל טוב הארץ, בנשק סובייטי בריטי ואמריקני (תלוי איזה צבא אבל זו היתה התמונה), וכשלצידם (כרגיל) 'העולם' (בשיבתו כאו"ם-שמום שאפילו את חופש השייט לא מסוגל להבטיח, ואני מדבר על 1967 אם זה לא ברור).

והנה ב-1 בספטמבר 1967 התקבלה 'החלטת חרטום': לא להכרה בישראל, לא למו"מ עם ישראל, לא לשלום עם ישראל.

הידעתם שלימים יגיע אחד, אבי שליים שמו, עד ירכתי אוקספורד ויפיק שם ביוגרפיה על חוסיין ובה יסביר לקוראיו הסקרנים בין השאר שבחרטום ניצחו 'המתונים' וכי ישראל "כהרגלה" עשתה שימוש בהחלטה "המתונה" הזו כהרגלה לצרכי "מכונת התעמולה" שלה?

נו, מה אנו למדים מהאנקדוטה על שליימל'ה? שכבר בימי אש"ף הקסומים, ממש כמו המופתי בימי מאגנס, פעלו אידיוטים שימושיים (בגימטריא זה יוצא 'חלאות', תבדקו) לשרתם בנאמנות השמורה רק לכלב החוזר לקיאו.

ניתן להשתמש בדימוי הכלב לשני צידי הנמשל, השליימלעך והרוצחים עם הכאפייה.

ובכן, על רקע זה - נצחון ישראלי בנוקאאוט ותגובה ערבית טיפוסית - נולדה "המבוכה" המהוללת, ששימשה כאמור לאותו מחקר לא רע שפרסם פדהצור, לימים הפך לעוד איש השארץ, ושבלי קשר נהרג בעוד תאונת דרכים מיותרת לא מזמן ולא רחוק מהארובות של חדרה.

אבל הביטוי "היום השביעי של מלחמת ששת הימים" שימש גם אנשים רציניים, רציניים מאד, כמו למשל הפרופ' המבריק (והנחמד מאד!) שלמה אבינרי עליו השלום, שבין השאר שימש גם כמנכ"ל משרד החוץ בימים בהם היו שרי חוץ בישראל, ובמקרה שלו הוא זומן לתפקידו על ידי יגאל אלון.

אין צורך להזכיר שלפני 10 שנים בדיוק פרסמתי את הביוגרפיה הפוליטית על יגאל אלון, זאת בניגוד לדעת חכמים גדולים שלימים זכו לפרס ישראל ועל הדרך הקימו את מרכז רבין, מוסד שכל תפקידו הוא להבטיח את קבורתה של מורשת רבין האמיתית, כך שניתן יהיה להפוך את רבין לכלי בידי האידיוטים השימושיים של אוסלו.

כי מורשת רבין היתה מורשת אלון, ומורשת אלון - אם לחזור לז'בוטינסקי שרק ידע להצביע על שורש הבעיה אבל לא ידע להציע דרכים מועילות להתמודדות פורייה עימה - היתה שהדרך לשנות את דעתם של הערבים על הציונות היא על ידי חיזוק המפעל הציוני על כל צדדיו, מבפנים ומבחוץ.

ותיכף נחזור לקללת "היום השביעי" כאילו, שהשביעי באוקטובר אמור לסייע למי שרוצה בכך, להשתחרר ממנה סופית.

כי בכל זאת אני היסטוריון, ולכן מדבר אקטואליה רק ואך ורק מתוך פרספקטיבה היסטורית.

אז מה הקשר בין השאלה של ז'בוטינסקי - "האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום?" - לבין מורשת אלון (היא מורשת רבין היא זו שמרכז רבין ושלוחותיו בקאקאדמיה ובהשארץ מנסים בכל כוחם להכרית מן התודעה)?

אלון כזכור (למי שמקפיד לקרוא את מרכולתי או סתם יודע מהבית) דיבר על 'כלים שלובים'. ואלו כוללים:

את כל מה שבפנים - כלכלה וחברה ותרבות ודמוקרטיה ואתיקה בפוליטיקה (את שתי המלים האחרונות, כך, כצירוף, היום אי אפשר לתרגם לשום שפה, גם לא לעברית, אבל עוד יבואו ימים אחרים) וצבא-עם והגנה מרחבית (בימינו קוראים לזה כיתות כוננות) והתיישבות (בימינו קוראים לזה אנטי-רמ"י והידד לחוות).

ואת כל מה שבחוץ - אסטרטגיה של מכת נגד מקדימה ומקבילה, גבולות בני הגנה, עומק אסטרטגי, יזמות דיפלומטית על יסוד מוסרי, חתירה להסכמי ביניים וחשדנות עמוקה כלפי כל הסכם 'סופי' (כי בעולם בכלל ובאזורנו בפרט אין שום דבר סופי, להוציא ימי חיי אדם, והרי אדם הוא חלק מציבור וחיי ציבור הם נצחיים).

ושימו לב: כל הכלים השלובים הללו תלויים למימושם רק ואך ורק ביהודים המאמינים בהם, בונים אותם, עושים בהם שימוש ומשכללים אותם.

תגידו 'חוץ מהסכמי ביניים' או כל מה שקשור בדיפלומטיה? נכון. אבל רק לכאורה. כי אלון נתן חשיבות עצומה ליזמות דיפלומטית. משמעותה היא שישראל מופיעה כמובילת רעיונות ולא כנגררת.

ובחזרה ל"יום השביעי" של יוני 1967 ולשביעי באוקטובר שלנו.

על דרך השלילה: השאלה של ז'בוטינסקי והתשובה שנתן לה אלון נדחקו לקרן זווית.

במקומן באו כל 'תובנות' "המבוכה", שהמשותף להן הוא השאלה הדרמטית שבלעדי פתרונה השמש בגבעון דום וירח בעמק איילון: ומה יהיה עם הערבים.

השאלה הזו עמדה בבסיס 'שיח לוחמים', והיא שימשה כבר מאז את 'סופרינו' מוכי המצפון, ע.עוז וא.ב. וד. גרוסמן וכל החבורה.

והיא רק הלכה והתחזקה ביתר שאת אחרי 'ההתשה': ע"ע יוזמת גולדמן שלא היתה אלא כלום ושום דבר ומכתב השמיניסטים המשוקץ, אבי אבות הסרבנות משמאל - כי גם בעניין זה קדם לה הימין בימי אלטלנה העליזים - וכמובן התועבה התרבותית של נביא השמאל-הבואש כפי שכינה פרופ' גדעון קרסל את חנוך כמה אני נהנה לשנוא בני אדם בכלל ואת היהודים ואת מדינתם בפרט לווין.

ואז הופיעו הזגגים שהכריזו חזור והכרז על חלונות ההזדמנויות שהולכים ונסגרים. (המתעניין או המפקפק מוזמן להציץ בעיתונים באתר 'עתונות יהודית היסטורית'. מלות חיפוש: 'חלון הזדמנויות').

ואיתם הדמוגרטורים, אלו שהודיעו ש"כבר בשנת 2000" יהיה "רוב ערבי" ושלכן "אין ברירה" אלא לסגת לקו הקדוש (שלמרבה האירוניה הוא נצבע בצבעו של מוחמד, אבל גם של בוסטון סלטיקס ומכבי חיפה).

ואז אוסלו ו"קרבנות השלום". ואז תעשיית הסימטריה, או "איזה מזל שיש לנו ברוך גולדשטיין, אפשר להפיל עליו את התיק" (ציטוט מהזכרון, אבל תסמכו עלי).

ואז כמובן ההתנתקות. והלעג לאלו שהעריכו שקסאמים יגיעו עד לתל אביב. הם אכן טעו, לא קסאמים עם ראש נפץ של 5 ק"ג אלא טילי R160 עם ראש נפץ של רבע טון.

ובהמשך לאותו הגיון מופלא - ומה יהיה עם הערבים - הכלה והכלה והכלה וסבבים קצרים ואיתותים וצריבות תודעה - וכך הגענו ליום השביעי באוקטובר: המיסקלקולציה, הבת הפסיכית של אמא 'קונספציה' ואבא 'יהיה בסדר'.

וכמה קל היה להצביע על האשמים באי-פריצתו של השלום המיוחל: המתנחלים המתנחבלים, המתנחלים לא רק בשטחים הכבושים ובכך מבטיחים - זו התיזה המופלאה - את סיפוח הגדה ואת ביטול הדמוקרטיה או את חיסול המדינה היהודית, אלא גם מתנחבלים בשכונות בלוד ובעכו ובירוחם, וגם בממשלה, ומה יהיה, הדתה וכל זה.

או כפי שסיכם זאת אחד מגאוני אוסלו (אני לא סגור אם היה זה שר או הירשפלד, אבל מדובר בהבדל בין טרידל-לטרידל-דם, הרבה דם, פי 9.3 מ-1993 עד ה6 באוקטובר 30 שנה אחרי זה, לעומת מ-1948 עד הסכם אוסלו, אז תסלחו לי): "תפקיד הסכם אוסלו הוא להבטיח את הישראליזציה של ישראל ולא שום דבר אחר" (שוב, ציטוט מהזכרון, ושוב, תסמכו עלי).

ולמי שהגיע עד כאן מגיעות שורות תחתונות בלי זרם תודעה וכיוצא באלה שיח רמזים:

מה יהיה עם הערבים? לא ענייני.

האם אינך חושש ממדינת אפרטהייד? לא. כי לא תהיה כזו.

איך זה יכול להיות?

כי העולם לא נברא באופן המייצר את השאלה הזו - כן או לא דמוקרטיה ליברלית לכל באי תבל (בינתיים רק בני אדם אבל ארגוני זכות בחירה לצנוניות מתארגנים ממש ברגעים אלה במוסדות האקדמיה המובילים, ואם לא מחר אז מחרתיים).

אדרבא - השאלה הזו, כן או לא דמוקרטיה, נשאלה ברצינות ממש לא מזמן, ורק על ידי חלק קטן מהאנושות, ויש לברך על כל אדם שבחר לקחת אותה ברצינות, אבל הערבים הם לא חלק מאותו חלק קטן מהאנושות, ולכן לא ענייני לדאוג במקומם לשאלה שמעסיקה אותי.

אז מה, נמשיך לשלוט על עם אחר? כן ולא.

לא, כי רוב הזמן אנחנו לא שולטים באף עם אחר. בקושי על עצמנו אנחנו שולטים, תשאלו את הפושעים לובשי הפרוות באוגוסט מבני ברק ומירושלים. ומבית שמש.

כן, כי הואיל והערבים (כן, כן, חלקם, לא כולם בלה בלה וכן הלאה וברוך גולדשטיין ונוער הגבעות וזה, כן כן, בלה בלה וכן הלאה ובכל זאת: אין לא היתה ולא תהיה סימטריה וכל מי שחושב אחרת אידיוט או שקרן ואני ממשיך לא לדעת מה גרוע יותר),

ובכן, כן, כי הואיל והערבים (לא כולם) רוצים להרוג אותי, אין לי ברירה אלא להפעיל כנגדם כוח. ואם 'להפעיל כוח' פירושו לשלוט, אז כן, אני בעד לשלוט על עם אחר, כל עוד הוא רוצה לרצוח אותי (והוא רוצה לרצוח אותי, כן, לא כולם, כן, כן, ברור, וכן הלאה) הרבה לפני שנאלצתי להפעיל עליו כוח, עוד לפני שבכלל היה כאן ליהודים כוח.

הידעתם קוראים יקרים, ותודה לאלו שהגיעו עד כאן, שכאשר הגיעו הבריטים לארץ ניגשו יהודים רבים ומסרו לרשותם נשק שהחביאו באסם ומתחת לגורן וכן הלאה, כי עכשיו משהגיע שלטון ראוי לשמו לארץ ישראל כבר לא יתקיים מצב של איום על חייהם של יהודים??

והידעתם קוראים יקרים, שכאשר יגאל פייקוביץ בן ה-16 החליט לחסל את המשק החקלאי של אביו, היה זה ב-1934, כשהבריטים כבר שולטים כאן ברוטו כמעט 17 שנים, הוא חשש לחייו ברוב הדרך מכפר תבור לבנימינה כי אפילו אז, 1934, לא היה בטחון בדרכים?

ברור שלא ידעתם. גם אני לא ידעתי.

למה שאדע אם עשיתי בר מצווה עמוק בתוך הכישוף של "היום השביעי של ששת הימים", ולכן מה שחשוב היה שאדע הוא תשלובת של מרכיבי התודעה הבאים:

א. הערבים מסכנים (ולכן יש להבין לליבם כשהם רוצחים מדי פעם יהודי עובר אורח).

ב. הפתרון היחיד הוא שטחים תמורת שלום.

ג. מי שמפריע לשלום הוא מי שמתיישב בשטחים (שעל הדרך כאמור הוא גם משיחי וכיפה סרוגה ויציית לרב ולא למפקד וכן הלאה וכן הלאה, אתם מכירים את הפזמונאות הזו)

אז אחרי שהבנו את כל זה, מה בכל זאת אתה מציע?

את השאלה של ז'בוטינסקי מבלי לשכוח את נקודת המוצא המוסרית שלה, ואת תשובת הכלים השלובים של אלון הנשענת בדיוק על אותה נקודת מוצא מוסרית שניסח כל כך טוב ז'בוטינסקי.

ועל דרך השלילה: להשליך לפח האשפה, לא לפני וידוא הריגה, את המוסר ממנו נולדה "המבוכה", שכמו במיתולוגיה היוונית ילדה מתוכה את הביטול העצמי, שהוליד מתוכו את התבוסתנות, שהולידה מתוכה את ההונאה העצמית, הסבתא הגדולה של אבא 'יהיהבסדר' ושל אמא קונספציה, ההורים הנאמנים של מיסקלקולציה.

הנה המיתוס החדש שאני מציע, מיתוס אלטנוילנד ליתר דיוק: בראשית היתה האנושות, שהולידה מתוכה עמים, שפיתחו תרבות ושפה וסביבה, שחלקם גורשו מארצם, חלקם הצליחו לחזור אליה ולבנותה מחדש, והגם שהם קיוו משכניהם לטוב הם קיבלו רע, ואז, דווקא ברגע בו הם אמורים היו להבין הכל, הם החליפו את התבונה בהונאה, את האמת בשקר, והאמת שאלתרמן ניסח זאת באופן המושלם ביותר:

אז אמר השטן:
הנצור הזה איך אוכל לו.
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו,
ולא ידיו ארפה כמיקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק .
_ _ _
כך דיבר השטן וכמו
חוורו שמים מאימה
בראותם אותו בקומו
לבצע המזימה.

מחשבות ברכבת תקועה ברציף 40 דקות כי כנופיית ברברים חוסמת כבישים ומסילות בשם היהדות האמיתית

 כן, אני יודע בוודאות שני דברים:

א. שהחרדים הם הבסיס הקואליציוני בלעדיו אין ממשלה (והממשלה הזו עשתה כמה דברים חיוביים מאד, ואני מאלו שהיה להם ברור שהיא תשלים קדנציה מלאה)

ב. שיש המון יהודים בארץ, רובם חילוניים מסורתיים ו'סתם' דתיים, שמשוכנעים מעל לכל ספק שהחרדים הם היהודים האמיתיים (ולכן מותר להם הכל)

אז אחרי שניקינו את השולחן כך שברור לי שברור לכם שברור לי שאין לי אשליות לא לגבי לונדון ועוד פחות מכך לגבי הסיכוי שהציבור החרדי ישנה את דרכו באופן מהותי וניכר (כי אני מאלו שממשיכים לרמות את עצמם כבר יותר מרבע מאה לגבי התמורה האיטית והשקטה המתרחשת בעולם החרדי, ואפילו כתבתי על ההונאה-העצמית הזו כמה וכמה דברים בבלוג שלי ובמקומות אחרים),

ובכן, אחרי כל ההקדמות הללו אומר את דעתי על התופעה, תוך שאני מתמקד:

לא בדימוי העצמי של החרדים (אנחנו היהודים האמיתיים)

וגם לא בהערצה לה הם זוכים (שהרי הם היהודים האמיתיים)

וכמובן לא בהשלכות הפוליטיות (היותם בסיס חיוני לקואליציה בלעדיה אין ממשלה בלעדיה יש איראן חזקה וחיזבאללה עם 150 אלף טילים וכוח רדואן על הגדר וחמאס שוחט ואונס שוב פעם מתי שיתחשק לו, כי בהחלט מתחשק לו אבל בזכות הממשלה הזו שקיבלה סטירה מצלצלת מגברת מציאות, חמאס וחיזבאללה ואיראן חלשים בהרבה, והצבא הסורי לא קיים, וכל זה בזכות הממשלה הזו שבלעדי החרדים לא היתה מתקיימת).

בקיצור, מדובר במאפיה.

זו שיטת הפעולה של החרדים. מאפיה. קוזה-נוסטרה. ביידיש זה נשמע יותר טוב: אונזערע (אדער נישט פון אונזערע)

כן. ברור, למה אני עושה שימוש בהא הידיעה והרי מדובר כהגדרת טמקא ב"קיצוניים"...

נו, למה? כי כבר לפני שלושים שנה בערך, תאר פרופ' מנחם פרידמן מאונ' בר-אילן את היחס בין 'הקומץ' "הקיצוני" לבין הסביבה הטבעית שלו: היא משמשת לו גם כבסיס יציאה, גם כמספק תשתיות, גם כמקור ללגיטימציה, גם כמטרייה חברתית ופוליטית.

בדיוק כפי ששכונת המעמד הבינוני-הגבוה בניו ג'רזי משרתת את 'הקומץ' "הקיצוני" המונהג על ידי טוני סופרנו ענד קומפני.

כי בלי סביבה נורמלית המקיימת שגרה - חשמל זורם בכפות ידי כולם, כך גם התחבורה, כך גם המערכת הבנקאית, כך גם בתי המאפה של הקאנולי והפסטה, כך גם המסעדנים, כך גם משווקי היינות וספקי הדגים הטריים, כך גם השליחים המביאים לטוני את העיתון אל סף ביתו בכל בוקר, וכמובן תחנות הדלק וכן הלאה וכן הלאה - ובכן בלי סביבה נורמלית המקיימת שגרה הטוני'ז פשוט לא יכולים לפעול.

כי שורש פעולתם הוא החברה הנורמלית שעושה בשבילם את כל העבודה.

הם חיים כידוע מסחיטת האנשים הנורמלים, ממוצרים 'הנופלים ממשאיות' וכמובן מפינוי אשפה (פעולה לגיטימית המאפשרת להם להסתובב בכל פינה בעיר כי בכל פינה בעיר מייצרים אשפה ולכן בחסות איסוף האשפה אפשר לאיים על הירקן שאם לא ישלשל 1000 דולר לאחד מה-אר-יו-טוקינג-טו-מי ישברו לו את הברכיים, ישרפו לו את האוטו ואם יש צורך יירו לו בראש).

אז אחרי שהבנו את הגיון הפעולה של המאפיה הסיציליאנית בניו ג'רזי, קל יהיה לנו להבין את הגיון הפעולה של כנופיות החרדים שהשביתו חצי מדינה אתמול, וזוהי גם ההתחלהלהלה וגם המשך של דברים דומים שהם עשו בעשרות השנים האחרונות.

באשר לפרופ' מנחם פרידמן ממנו למדתי לעומקה את תופעת החרדים: אם זה עוזר למישהו לבלוע את התרופה, מדובר בדוס, אמנם כיפה סרוגה, אף אחד לא מושלם אבל בכל זאת,

כלומר לא מדובר באיזה שולמית אלוני פינת אורי משגב אלא ביהודי כמעט אמיתי, כיפה סרוגה, בר-אילן בתקופה הטובה שלה (לפני שרצח רבין הפך את המוסד האומלל הזה למעוז הטירלול הפסבדו-פרוגרסיבי כדי שהאמינות שלהם בעיני המטורללים האמיתיים בחיפה ובתל אביב תגדל).

לגנותו של פרידמן יש לומר את מה שאמרתי קודם לגנותי: הוא שיער, על פי פיתוח של 'מודל השוק' כפי שהכתיר את אחד ממאמריו המבריקים ביותר, כי התופעה החרדית, הואיל ואין לה הגיון כלכלי, והואיל והחרדים, בניגוד לדימוים, רובם ככולם נהנתנים בדיוק כמו רוב האנשים האחרים (ונהנתנות, במידה, היא יופי אם זה לא ברור), הרי שנגזר על החרדים להגיע לסף משבר שיספק להם את אותה סטירת-מציאות מהסוג שקיבלנו כולנו ב-7 באוקטובר, אמנם בנושא חשוב אחר, לא כלכלה וחברה אלא בטחון ומדינאות (טוב, רובנו קיבלנו, יש כאלו שעדיין לא הבינו מה קרה).

ענד היר ווי אר. מאז שפרידמן חקר וכתב את הדברים עברו עוד 30 שנות ריבוי חרדי חסר רסן, ריבוי בכל המובנים, לא 'רק' הדמוגרפי, אלא בעיקר התודעתי-דימויי.

טוני סופרנו חטף על הראש מה-FBI, אצלנו המקבילה של ה-FBI בונה עליו קואליציה.

ונדייק: FBI עם דגש על ה-F בלבד, כלומר המדינה,

כי בניגוד למקרה של המאפיה הסיציליאנית בניו ג'רזי, התופעה החרדית חשופה לעין כל ולכן אין צורך בבלשים ומכשירי האזנה ומלשינים וכן הלאה,

הם הרי לא רק אומרים בקול רם מה הם חושבים, לא רק עושים בדיוק מה שהם חושבים כלומר לא רק שהם משתינים עלינו מהמקפצה, אלא זוכים כאמור במחיאות כפיים על היותם היהודים האמיתיים, והרי אף אחד לא מחא כפיים לטוני סופרנו, אפילו לא הבת שלו.

אז מה עושים? נו, פשיטא: אחרי הבחירות הבאות מארגנים קואליציית-משרתים, קואליציית-נורמלים, קואליציית-מקבלי-כללי-משחק-משותפים-לכל.

נו, פשיטא, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שכולנו יודעים שזה לא יקרה.

חזל"ש. כל אחד לשגרתו.

ובבניין ציון.

בין משיחיות להיסטוריה - 59 שנים לפרשה לא מאד מוכרת הקשורה למלחמת ששת הימים

 

השבוע נציין 59 שנים למלחמת ששת הימים. ודווקא היום, ב-1 ביוני 1967, התרחש ארוע חשוב ולא מוכר: הצעה של ח"כ צעיר למנוע את המלחמה באמצעות הפגנת יכולת גרעינית מצד ישראל.

אבל עד שנגיע לעניין הלא מוכר הזה, נגיד כמה מלים כלליות על מלחמת ששת הימים, כדי להבין טוב יותר את ההקשר ואת ההקשר של ההקשר ואת הקשרו של זה.

ובכן, מבלי להכנס כרגע לעובי הקורה, מקובלת עלי הבנת המלחמה הזו בתוך רצף של מלחמות, ומבחינה זו קולעים דבריו של דן שיפטן – הרואה ברצף הזה את 'מלחמת שלושים השנים', רצף שהגיע לסיומו בהסכם המדיני עם מצרים מ-1979

הסכם זה מוכר במקומותינו בכינוי האורווליאני 'הסכם שלום', והרי אין בו ולו שמץ של שלום אלא כמה סעיפי-אינטרסים חשובים ומבורכים כשלעצמם ולא יותר מזה, ולא 'רק' כי חלקם מופרים ממש בשניות אלו, בהמשך להפרה שיטתית המתקיימת כבר לפחות 15 שנה.

אבל להבנתי יש לראות גם את 'מלחמת שלושים השנה' הזו כחלק מתוך המכלול העולה בקנה אחד עם מהותו כמכלול (אחרת איננו מכלול): סך כל יחסי העם היהודי השב לארצו (במלה אחת: ציונות) עם סביבתו החברתית-תרבותית-מדינית (בקיצור: החסלנית).

כי אם נביט על מהות האסטרטגיה של נאצר למשל, גיבור החסלנות הערבית האנטי-ציונית מ-1954 ועד מותו ב-1970, נגלה שאין שום הבדל בינה לבין זו של אש"ף, של חמאס, של חיזבאללה, של איראן מאז 1979, וגם של כל התנועות והארגונים הפוליטיים המופעלים על ידי אזרחים ישראלים ממוצא ערבי, לאמור: התשה התשה התשה שחיקה.

אבל היום דווקא רציתי לשים את המוקד על נושא אחד חשוב, לא מאד מוכר, הקשור לתמונה הגדולה, נושא שגדולתו הדרמטית עומדת בעינה בלי צורך בחיבור לשום עניין אחר – גישה מוטעית אבל אף אחד לא שואל לדעתי ובוודאי לא מתייעץ עמי – הלא הוא עניין הגרעין.

ובכן, מעשה שהיה כך ממש בתמצית היה: בדיוק על יסוד ההבנה ההיסטורית שהצעתי לפני רגע לגבי החלוקה למלחמות כעניין משני העומד בצילה של הסיבה למלחמות (הרצון המקיף והגורף לחסל את הישות הציונית ומי שאומר אחרת הוא או טיפש או שקרן ואני באמת לא יודע מה יותר גרוע), אמרו אישים בכירים במערכת קבלת ההחלטות של ישראל לצייד אותה ב'נשק ליום סגריר' כפי שכונה בפייטנות מעוררת כבוד מסויים הנשק הגרעיני.

המפורסמים והחשובים ביניהם היו בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס.

וכפי שבוודאי ניחשתם, בדיוק על סמך אותה הבנה היסטורית, אישים בכירים אחרים במערכת קבלת ההחלטות של ישראל סברו שאם יש משהו שאין לבנות עליו בטחון הרי שהוא הנשק הגרעיני וכי הדרך הנכונה לבטחון לאומי היא הדרך הקונוונציונלית.

המפורסם והחשוב ביניהם היה יגאל אלון.

כבר בשנות ה-50' הוא הציע לבסס את התשובה לאתגר הבטחון הלאומי על חוסן לאומי ראוי לשמו, כזה המבוסס על כלים שלובים:

גם חברה חזקה וצודקת, גם אתיקה בפוליטיקה, גם דמוקרטיה רבת מימדים (לא רק זכויות אלא קודם כל חובות, לא רק זכות לפטפט אלא החובה ללמוד כדי שלדיעה הקדושה יהיה איזה שהוא בסיס נתונים)

וכמובן צבא עם חזק, צבא לא קטן, לא טיפש אלא חכם, כזה שידע לפעול עם או בלי עומק אסטרטגי שבשנות ה-50' היו בבחינת פנטזיה (אלא אם היו מקבלים את הצעת אלון ב-1948 לשחרר את יו"ש, להמשיך לשבת על הליטאני ולקיים נוכחות צבאית בסיני עד רפיח).

אלון לא היה היחיד בעמדתו זו אבל הוא היה גדול מנסחיה. לצידו פעלו אישים כמו גלילי, אשכול, גולדה ומאוחר יותר יצחק רבין.

לשיטתם, לצד בניין הכוח הקונוונציונלי נכון היה לנסות ולקדם מהלכים מדיניים חלקיים, חלקיים בכוונת מכוון, מתוך ידיעה שבאזור החביב הזה הכולל מהאוקיינוס עד למפרץ עשרות ועם הזמן מאות מליוני אנשים בני 'דת השלום' המהוללת, הסכמי-חליפות-שטוקהולם הטובים לכל היותר למערב אירופה ולדרום אמריקה, מקומם לא יכירם כאן.

ואיך כל זה קשור ליום המסויים הזה לפני 59 שנים?

כי ב-1 ביוני 1967, שעות ספורות לאחר שמשה דיין הפך בזכות עיתונות יבבנית ומניפולטיבית לשר הבטחון של ישראל, הציע עמיתו ותלמידו שמעון פרס, מאותו הבוקר חבר כנסת טרי בקואליציה המורחבת שהוקמה לילה קודם (וכללה אפילו את מנחם בגין יו"ר גח"ל), לפוצץ מתקן גרעיני בדרום הארץ ובכך להודיע למצרים עם מי יש להם עייסק.

מלה על המהלך הפוליטי של ה-31 במאי 1967: מינואר 1966 דיין ופרס (ועוד כמה גאונים), היו חברים ברפ"י, מפלגה שהובסה בבחירות 1965 ומאז ועד ה31 במאי 1967, היתה עסוקה בלגנות את ממשלת ישראל הנבחרת במלים 'בוגדת בבטחון המדינה' (אם זה נשמע מוכר זו בעייה שלכם בשמיעה, לכו לבדיקת אזניים)

על טיב המהלך העיד דיין עצמו במלים 'נדרשו 80 אלף חיילים מצריים להכניס אותי לממשלת ישראל' (כלומר לעזאזל הכרעת הבוחר הישראלי, טוב שיש משבר).

מהצד השני כינה את המהלך השר הבכיר ישראל גלילי כינה בארבע אותיות היוצרות הברה אחת: פוטש.

ובכן הצעתו של פרס לא רק שלא מומשה אלא היא אפילו לא עלתה לדיון.

ארבעה ימים מאוחר יותר פרצה המלחמה ביוזמה של ישראל, זאת לאחר תקופת המתנה בת שלושה שבועות שהגיונה הבינלאומי שמור ליהודים בלבד כמובן, אלא אם מדינתם היתה באלסקה או באנטרקטיקה ואז בהעדר מאות מליוני אנשי דת השלום אולי המציאות המדינית היתה אחרת

במהלך המלחמה, בניגוד לעמדתו המפורשת של שר הבטחון החדש - להדוף את הצבא המצרי עד למרכז סיני, להמנע מלפגוע בירדנים ועוד פחות מכך להתקוטט עם הסורים ולשחרר את הגולן - מומשה האסטרטגיה הקונוונציונלית שניסח אלון לכל המאוחר בספרו 'מסך של חול' ב-1959:

וכך, אחרי שישה ימים, עמד צבא עם חזק וחכם על הסואץ (ולא במרכז סיני כהוראת דיין), על הירדן (ולא במערב ירושלים כפי שקיווה דיין) ועל הגולן (ולא בטבריה כפי שהציע דיין).

תוך שהוא עושה שימוש בכלים רגילים, יצר צה"ל עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה.

ממשלת ישראל מצידה, אחרי רגע קצר של מבוכה מדינית שנבעה מזכרון הנסיגה החד צדדית המגוחכת ב-1957, קבעה מדיניות שהחזיקה מעמד עד 'המהפך' של בגין (שחילץ את דיין מספסלי הכנסת האחוריים ועשה ממנו שר חוץ), לאמור: ישראל לא חוזרת לקווי ה-4 ביוני בשום תנאי.

על הצעתו של פרס - לעשות שימוש גלוי ביכולת הגרעינית של ישראל - יחזור שר הבטחון משה דיין ביום השני של מלחמת יום הכיפורים.

אבל כדי להבין יותר לעומק את סיפור הוויכוח על הגרעין הישראלי לצרכי בטחון, יש לחזור עוד כמה שנים לאחור.

ובכן, כחלק מתוך תפיסת פיתוח מדעית, החליט ממשל אייזנהאוור לחלק בשנות ה-50' כורים גרעיניים למחקר ברחבי העולם.

גם ישראל היתה ברשימה, וכך נולד ב-1958 הכור המוכר ליד יבנה, על גדת נחל שורק: כור מפוקח, מנוטר, מוכר.

אלא שבעלי הגישה הבטחונית הלא-קונוונציונלית הנזכרת, החלו כבר כמה שנים קודם לכן במהלך עצמאי, כלומר ללא החלטת ממשלה (ראש הממשלה הרשה לעצמו כי הוא היה ראש ממשלה).

אחרי מבצע קדש, וביחס ישיר לסיוע הישראלי לצרפת, החלה זו לסייע לישראל בפרוייקט דימונה.

הכל התנהל בסודי סודות (למרות נוכחותן המשונה של משפחות של צרפתים שמכל המקומות בעולם בחרו להתיישב דווקא בבאר שבע, נו אופנס, ברכות על האליפות).

אבל כל זה התפורר אחרי שב-16 בדצמבר 1960 פורסמה בעיתון אמריקני תמונה של הכור.

בצר לו נאלץ בן גוריון להתייחס לנושא והוא עשה זאת בנאום בכנסת ב-21 בדצמבר 1960.

במסגרת נאומו הסביר ראש הממשלה כי מדובר בכור לצרכי מחקר הדומה בגודלו לכורים שברשות קנדה והודו למשל.

והנה, ממש באותם ימים החל להתכונן למילוי תפקידו הנשיא הצעיר והחדש קנדי, שנבחר בתחילת נובמבר לתפקידו, אך שנכנס בפועל לבית הלבן כמקובל לקראת סוף ינואר 1961.

קנדי שם לו למטרת-על לקרר עד כמה שניתן את המלחמה הקרה, שכידוע כמעט התפוצצה בקובה, אמנם באוקטובר 1962, אבל מבחינת קנדי משמעותה המעשית של מדיניותו, חייבה קודם כל מניעת הפצת נשק גרעיני, בוודאי באזורים בעייתיים כמו המזה"ת.

מאותו הרגע (ינואר 1961) ועד התפטרותו של בן גוריון ביוני 1963, ניהלו שתי המדינות משחקי חתול ועכבר, כשהצד הישראלי עסוק בלקנות זמן.

בין לבין, בעיקר אחרי חשיפת הכור כנזכר בדצמבר 1960, הקפידו שותפי הקואליציה – חלק מהם (גלילי ואלון אם להזכיר את החשובים ביותר) צידדו בגישה הקונוונציונלית הנזכרת, ללוות דרך 'ועדת שרים לענייני בטחון' שהוקמה על פי דרישת אלון אחרי בחירות 1961, את האסטרטגיה הבטחונית והמדינית של ישראל.

כמה חודשים אחרי התפטרותו של בן גוריון נרצח קנדי.

מחליפיהם של קנדי ובן גוריון, ג'ונסון ואשכול, הגיעו להבנות בנושא הגרעין שבאו לידי ביטוי במזכר ההבנות המפורסם (אצל מי שלומד היסטוריה בכל אופן) מה-10 במרץ 1965.

מזכר ההבנות כלל שלושה עניינים: א. התחייבות של ארה"ב לספק לישראל נשק איכותי קונוונציונלי. ב. התחייבות של ישראל לא להיות המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי. ג. הסכמה של ישראל שארה"ב תצייד את ירדן בשריון איכותי.

כך, ב-10 במרץ 1965, נולדה רשמית - עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי - העמימות הגרעינית הישראלית המפורסמת (בעמימותה).

אלא שעבור בן גוריון, פרס ודיין, היתה זו סיבה לפרישה פוליטית ולהקמת רפ"י. גם ארוע זה נחוג ממש עכשיו לפני 61 שנים.

כאמור, בבחירות נובמבר 1965 הובסה רפ"י והלכה לאופוזיציה וכמו אופוזיציות ידועות אחרות היא ביטאה אופוזיציה גורפת לממשלה, גם על חשבון אינטרסים ממלכתיים חיוניים.

ואז הגיע נאצר, גירש את כוח האו"םשמום, חסם את המיצרים, וכך החלה ההמתנה המפורסמת.

ואז היה 'הנאום המגומגם', ואז הלחץ הציבורי, ואז הפוטש, ואז נכנס דיין למשרד הבטחון.

ואז הציע פרס להפגין יכולת גרעינית, ובכך גם להבטיח קפאון בדרום (אז כבר ישבו 100 אלף חיילים מצריים כשעה מבאר שבע ועשרים דקות מבארי), וחשוב מכך: לחסל לעד את היחסים המיוחדים עם ארה"ב, שאז מלאו להם בקושי חמש שנים, ולמעשה (מרץ 1965) בקושי שנתיים.

ואז יחזור על מהלך דומה משה דיין. הוא יעשה זאת ב-7 באוקטובר על רקע המציאות בשטח, מציאות שנבראה על ידי מהלך של האיש של דיין במטכ"ל, הלא הוא ראש אמ"ן זעירא

זעירא כידוע שיקר לממשלה אודות הפעלת 'האמצעים המיוחדים' שהמידע שאמור היה לעלות מהם היה חיוני לטובת ההחלטה על גיוס מילואים (אלא שהם לא הופעלו בכוונת מכוון).

בהמשך הדרך ניסו דיין ופרס לבטל את העמימות הגרעינית באמצעות טריקים ושטיקים מהסוג שזיכה את פרס בכינוי המדוייק מצידו של רבין: חתרנות בלתי נלאית.

ובכן, נכון לעכשיו ממשיכה לשרת את ישראל ברמת הצלחה כזו או אחרת האסטרטגיה הקונוונציונלית.

ועל תומכי ביטול העמימות אמר אלון ב-1979 שלא לפירסום, שהם מתאפיינים "בשיקול דעת אינפנטילי" כהגדרתו, וכי לדעתו הם פסולים "למלא כל תפקיד ציבורי".

ולסיום נזכיר כי כבר ב-1967, מיד אחרי ששת הימים, נולדה הגירסא האינפנטילית לא פחות, זו שמוכרת כמעט מאז בצירוף המשיחי "שלום עכשיו" (וכן, התנועה הזו עצמה תחת השם הזה נולדה אחרי 1973, ובכל זאת).

לא בכדי העיתונאים שתמכו במשיחיות התלושה של 'שלום עכשיו' (כמהות ומאוחר יותר כתנועה רשמית), העריצו את דיין ובהמשך את פרס.

כיצד מסתדרת המשיחיות של 'שלום עכשיו' אם ביטול העמימות הגרעינית?

פשיטא: אלו שתי גירסאות של המשיחיות הקטסטרופלית המוכרת במלים 'ישועת השם כהרף עין', לאמור - אם ניסוג לקו הקדוש יפרוץ השלום ואם לא יפרוץ השלום נחסל את בעיית הבטחון עם 'נשק ליום סגריר'.

כך או כך: די לצעידה המעיקה בנתיב המפותל של ההיסטוריה אלא משיח-עכשיו.

איכשהוא נדמה לי שאתם מבינים שאני ממש בעד המשך התפתלות במשעול הצר של ההיסטוריה.