הצעה מעשית - הסוף לויכוח על תורת האבולוציה וגילוי ה-DNA!!

כבר 150 שנה בערך שאנו מסתובבים סביב הזנב הציבורי: כן-לא אבולוציה, כן-לא אלוהים, וכן הלאה. אמנם רוב האנשים יודעים לחיות בשלום עם הסתירה המוחלטת בין הגישה המדעית המבוססת על חילון מוחלט של הידע האנושי, שחרורו מכל הנחה מוקדת, שילוחו לכל פינה בהוויה של היקום, של הטבע, של האדם, לבין ההסברים של כל הדתות ללא יוצאת מהכלל לשאלות הללו: מקורו של היקום, של הטבע, של האדם. דרך רווחת לחיים כאלו בשלום היא התעלמות משתי הגישות גם יחד. לגישה הזו קוראים 'בורות' והיא מוכיחה עצמה בכל תחום ובכל מקום. חוזה אורטגה אי גאסט תאר את הגישה הזו במושגים 'האציל היורש' ו'האדם המרוצה', שניים שהם אחד. ואמנם, רוב האנשים לא מטריחים עצמם בשאלות מוצא היקום, הטבע והאדם, אלא זורמים ברוב הנאה בחיים הנוחים שנוצרו על בסיס התשובות החלקיות שהחילוניות נתנה לשאלות הללו, תוך שחלקם משלם ל'דת' מס שפתיים ('אני מסורתי', 'אני מאמין באלוהים') או התנהגות שהיא ביטוי למס שפתיים (נישוק מזוזות, הליכה לכותל ושאר מעשים ואמירות שהם לא יותר מקלישאות, רובן ממש מביכות).

מכתב שקיבלתי בעקבות תכנית רדיו שהוקדשה לספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים'

בסד, 11/12/2012, כז חשון תשעג

לכבוד דר אודי מנור

סמינר אורנים

לפני מספר שבועות רואיינת בתכניתו של ברוך אסקרוב. צויין בתכנית שאתה היסטוריון. בדבריך מלאי השנאה לארץ ישראל הזכרת לנו את ההיסטוריונים הבולשביקים שהמציאו הסטוריה משלהם בהשראת השלטונות הסובייטים.

הבעיה היא בכך שאתה מנחיל לתלמידיך את השקפותיך האנטי לאומיות והפוסט-ציוניות ואם חלילה את[ה] משמש כמורים להיסטוריה, הם ימשיכו לעוות את האמת ההיסטורית של ארץ ישראל ואת היותה שייכת אך ורק לעם היהודי, ושנאתם לארץ תוגבר משל שנאתך.

בדברי ההתחלה שלך שבת וחזרת על הביטוי גדה מערבית. אכן, מבחינה גאוגרפית ארץ ישראל הנמצאת בין הירדן לים מצויה בגדה המערבית ואילו מדינת ירדן (היושבת על חלק מאדמת העם היהודי) בגדה המזרחית לירדן. אך אתה ברוב שנאתך לארץ ישראל התכוונת כמובן לאזורי יהודה ושומרון, בנימין, בקעת הירדן. ובכן דר' לשנאה אנטישמית, גם תל אביב ושייך מוניס (רמת אביב בה הקימו על חורבות שייך מוניס הערבית את אוניברסיטת תל אביב) וג'מוסון וכפר סימייל (אזור עיריית תל אביב וככר מלכי ישראל ורח ארלוזורב וזבוטינסקי) מצויות בגדה המערבית, וכך גם ביתו של ברוך אסקרוב ברח' בזל.

לנו, לעם ישראל ניתנה הארץ על ידי אלוקים, ולאחרונה קראנו בפרשת השבוע את פר' לך-לך וחיי שרה המוכיחות זאת. אך אתה כפי שהנשמע, פוסל את התנך ואת הנאמר בו באשר לשייכותה של הארץ לעם ישראל בלבד וממציא כאמור תאוריה משלך שכולה הזויה, חולנית ומעוותת לחלוטין.

נראה שאינך יודע מה מעשיך בארץ ישראל, ובכן שדה התעופה לוד ואף נמל אשדוד פתוחים בפניך לצאת מכאן לעולם "הגדול" ולהשתכן בגרמניה הטמאה (בדכאו למשל או בבניין ואנזה בברלין).

השתמשת גם בביטוי נפוץ נוסף השגור במוחם המעוות של שונאי ישראל הפוסט ציוניים כמוך, והוא – הכינוי "שטחים". גם סמינר הקיבוצים ממוקם בשטח ארץ ישראל, אך מאידך האולפן בבניין רשות השידור בליאונרדו דה וינצ'י בתא (בו ראויינת) נמצא על שטחי הטמפלרים הגרמנים שעליהם השתלטו כוחות צהל במלחמת השחרור (ואגב, גם שייך באדר – מקום בניין הכנסת הוא שטח כבוש משנת תשח) ושחררו אותם מתכניתם של הערבים מכפר סימייל ומשרונה להשתלט עליהם.

בתכניתך דיברת על מחקרים שערכת. ובכן הם פוליטיים ואין בהם שמץ של אמת, אלא ספוגים בהשקפת עולמך המעוותת והחולנית. דברת על שלום. לאיזה שלום אתה מתכוון, שלום שבו יחזירו את ערביי יפו שגירשת במלחמת השחרור (מהעיר היהודית יפו) לאחר שירו על תל אביב? או שלום בו יחזירו את ערביי שיח מוניס לכפרים?

שלום אמיתי יהיה כשתיתן לערבים ימח שמם וזכרם, שידיהם מגואלות בדמם של אלפי יהודים, את שייך באדר, ועכו וקטמון ובית שמש וכו וכו ואז הם ימשיכו לפגוע בנו.

ראש הממשלה המטורף, אריאל שרון, ימח שמו, עקר את הישוב היהודי בגוש קטיף (טירוף מוחלט) וערביי עזה בני הבליעל וצמאי הדם השתלטו על אדמותיה, ומאז הם משמיעים לנו שלום של פגזים וקסאמים וגראדים ואף בשעה שאני כותב את המכתב תוך כדי שמיעת סיסמאות השלום שנצבעה באדום, צבעו של הדם היהודי שנשפך על ידי הערבים הרוצחים הארורים שימ"ש וזיכרם.

דורי דורות של יהודים נכספו לארץ ישראל והתפללו "לשנה הבאה בירושלים", ואתה, אנטישמי משוקץ ויהודון עלוב נפש מוכן לוותר עליה ולתיתה לרוצחים הערבים ולארגון אשף (=ארגון שחרור פלסטין). הערבים הנאצים מתכוונים לכל ארץ ישראל מירדן ועד ים (כולל את מקום סמינר אורנים).

לחבריך הערבים הארורים, שימח שמם וזיכרם, שפלשו (אבות אבותיהם) לכאן במאה ה7 לספירה אין כל שייכות לארץ ישראל, שמם ערבים שכן מערב הסעודית הגיעו ושם מקומם, ויש לגרשם מכאן (כולל את ערביי ואדי ערה והגליל והנגב) ומעולם לא היתה להם מדינה (שאותה הם מכנים בשם פלסטין).

כמו כן יש לגרש מכאן את כל חברי הכנסת הערבים, שכל עיסוקם (בשיתוף פעולה עם טיפוסים חולניים כמוך) הוא בהסתה נגד המדינה, אתה מוזמן להצטרף אליהם בדרכם חזרה לערב הסעודית. ובשמחה נפרד ממך.

אנו נשארים כאן ונמשיך לבנות ביהודה ושומרון

יואב וגלבוע.

ספרים שמנים - ודברים על 'החיים, האהבה, המוות'

מדי פעם יוצא לי לאחוז בספר שמן. ספר שמן מבחינתי הוא ספר של מעל ל-500 עמודים. זה יכול להיות ספרות יפה (הקתדרלה ליד הים, 653 עמ'); ספרות מתח (כל הפחדים כולם, 808 עמ'); ספרות קלאסית (החטא ועונשו, 634 עמ'); ענתיקות קלאסיות שאף אחד חוץ מקומץ אנשים לא שמע ולא מכיר היום (לני בד, 743 עמ'); ביוגרפיה פוליטית (חוסין, 623 עמ'); מדע המדינה (ישראל והמלחמה הקרה, 665 עמ'); וכמובן אתגרים בלתי אפשריים כמעט (הקפיטל-כרך א', 763 עמ').

שני קטעים לא קשורים(?) - קצרים ומרתקים(!)

1. דיכאון הוא עניין רציני. זה לא משהו שקורה בעקבות דייט גרוע או סוף שבוע שלא עלה יפה. אני מדבר על דיכאון קליני, שהוא הרקע לחיים שלמים, רקע של צער וחרדה, תחושה ששום דבר לא מצליח, שתחושת תענוג אינה זמינה כלל וכל האסטרטגיות שלך קורסות. דיכאון כזה היה מוכר לי מאד, ואני שמח לדווח ומודה על כך שבשלב מסויים, מאוחר בחיי, בחסדם של מורים טובים ומזל טוב, הוא התנדף לאיטו ולא חזר באותה אכזריות. אני מקווה שזה עבר ואני מקווה שזה לא יחזור...זה לא מגרש משחקים עבור אף אחד מאתנו . אהבה היא הפעילות המאתגרת ביותר שאנשים מתנסים בה. יש לנו תחושה שאנו לא יכולים לחיות בלעדיה ושלחיים יש מעט מאד משמעות בלעדיה.אנחנו מוזמנים לזירה הזו, שהיא מסוכנת מאד, כי יש בה הרבה הזדמנויות לאכזבה ולכישלון. אין שום לקח ברור שאפשר ללמוד , מכיוון שהלב תמיד נפתח ונסגר, הוא תמיד מתרכך ומתקשה. אנחנו תמיד חשים אושר או עצבות. אחרי זמן מסוים מצבור הכישלונות בתחום הופך להיות משמעותי.אני חושב שאנשים שממשיכים לעשות זאת, למרות הכישלון ולמרות הקושי של יצירת קשר עם האחר, הם בני מזל. יש הרבה אנשים שנסגרו, ויש תקופות בהן אנו חייבים להיסגר רק כדי להתארגן מחדש..." (ליאונרד כהן על דיכאון ואהבה, בראיון שהתפרסם במוסף "ידיעות")

2. טרביטש-לינקולן, איגנציוס טימותי, 1879-1943

הרפתקן בינלאומי. נולד בהונגריה. המיר דתו ללותרניות בגרמניה (1900). שימש מסיונר פרסביטריאני בקנדה. עבר לאנגליה ושימש כומר אנגליקני. נעשה קויקר ונבחר ציר לפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית. במלחמת העולם הראשונה שימש צנזור צבאי. הואשם בריגול לטובת הגרמנים. נמלט לארה"ב, אך הוסגר לידי הבריטים ונידון לשלוש שנות מאסר. עבר לגרמניה והשתתף בנסיון ההפיכה הצבאית של קאפ (1920). נמלט לבלקנים ומשם לסין. עבר לבודהיזם והוסמך ככהן דת בודהיסטי בשם צ'או-קונג. ישב בשנחאי והיה מרגל יפני ומשתף פעולה עם היפנים עד כיבוש סין. פירסם כמה ספרים בכמה שפות, ביניהם 'אוטוביוגרפיה של הרפתקן'.
(יגאל עילם, 1000 יהודים בעת החדשה - לקסיקון, זמורה-ביתן-מודן,1974, עמ' 129)

הכל הפיך - למרות מה שאומרים ימנים-ימניים ושמאלנים-ימניים

אודי מנור כתב ספר על פרשייה הסטורית מלפני שלושים שנה, שבמהלכה חתר השמאל כנגד כמה פעילים נמרצים ששאפו לעשות שלום עם אגודות הכפרים, ארגון אוטנטי שצמח מקרב הפלסטינים. בריאיון אתו הוא מסביר למה הפרשייה הזאת עדיין רלוונטית ולמה שלום עכשיו והשמאל היוני מחזקים רק את מי שלא רוצים שלום מקרב הפלסטינים

ראיון לאורית פראג, הזמן הירוק, 25-9-2012 (גירסא שונה במעט מזו שהתפרסמה בדפוס)

פעם, לפני יותר משלושים שנה התקיימה שיחה בין יאסר ערפאת מנהיג אש"ף לחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה. בורגיבה הציע לעראפת באותה שיחה, להכריז בפומבי על הסכמה להצעת החלוקה של האו"ם משנת 1947. "כך תהפוך את עצמך ממהפכן למדינאי וגם תעמיד את ישראל במצב קשה ביותר" יעץ לו. עראפת סרב, הוא אמר שאינו יכול לחרוג מעקרונות האמנה הפלסטינית, שבמהותה איננה מכירה בישראל ובורגיבה ענה לו: "כאן תמונה הטרגדיה שלכם". אודי מנור, מביא את הסיפור הזה, בספרו החדש, "לעשות שלום עם הפלסטינים", שיצא לאור בהוצאת כרמל, כדי להדגים מיהו עראפת, אותו זה, ששר הביטחון דיין, בחר לנהל מולו את המדיניות בשטחים כעשור לאחר שנכבשו, ואותו זה שפרס וביילין בחרו מאוחר יותר כפרטנר להסכם אוסלו. הספר הוא סקירת פרשייה ייחודית, סקירה מרובת פרטים ואירועים, שמדגימה אפשרות אחרת, להתקרב ולחזק גורמים אחרים מקרב הפלסטינים, גורמים, שכן שאפו לכונן פה יחסי שלום והכרה הדדית.  

מדובר במנחם מילסון, קצין צנחנים בעברו וחוקר ספרות ערבית במקצועו, שהחליט לצאת מהאקדמיה ולהתערב במציאות עצמה. ב-1976 הוא התמנה ל"יועץ לענייני ערבים" של מתאם הפעולות בשטחים. סגנו ושותפו היה יגאל כרמון, קצין מודיעין בעברו ולימים יועץ ראש ממשלת ישראל לענייני טרור, בממשלות של יצחק שמיר ושל יצחק רבין. מילסון שב לאוניברסיטה ב-1978, אך בשלהי 1981 הוא מונה ע"י שר הבטחון אריק שרו לתפקיד ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית. מנובמבר 1981 הוא וכרמון פעלו לסייע לכמה מנהיגים פלסטיניים שעמדו בראש "אגודת הכפרים" להתבסס בגדה המערבית כגורם פוליטי חלופי לאש"ף. אנשי האגודות, בניגוד לעראפת, כן הכירו במדינת ישראל וביקשו דרך לחיים משותפים בין הים ומדינת ירדן. כפי שראו זאת כרמון ומילסון, תמיכה בהם הייתה אינטרס של ישראל כפי שהאינטרסים הללו הוגדרו בהסכמי קמפ-דיוויד.

מנור כתב ספר הסטוריה אבל מלכתחילה, הוא מצהיר כי ברור לו שהספר נכתב לשם דיון עכשווי בסוגיות שעל הפרק. הוא אומר כי כתיבה הגונה תצהיר כבר בתחילת הספר על מסקנת המחקר. ומסקנת המחקר שלו היא, כמו של שני גיבורי הספר הישראליים, שהוזכרו כאן, מילסון וכרמון, שהסכם שלום בין ישראל ובין הפלסטינים ייתכן רק ואך ורק על בסיס הכרה אמיתית ונכונות לפשרה.

למעשה כותב מנור את הספר כהסטוריון, אבל אומר דרכו שיש לו עמדה פוליטית ברורה במובן הזה שהוא רוצה לדעת מה כן אפשר לעשות. הספר שלו בא להתמודד ולהתווכח עם הגישה שתבע מירון בנבנישתי למשל, לפני שנים רבות והצטרפו אליו רבים, האחרון שבהם נחום ברנע באחד מהטורים שלו בידיעות אחרונות, שהמצב שנוצר בשטחים הוא בלתי הפיך. האי-הפיכות היא עמדה א-הסטורית, טוען מנור וא-פוליטית במובן הזה שהיא מוציאה את האפשרות לפעול תוך ניתוח והבנה של מה שכן ניתן לעשות.

פעולתם של מילסון וכרמון עמדה בניגוד בולט ל"מדיניות האי-התערבות" של דיין בשטחים, מדיניות, שכפי שמנור מראה, התערבה בהחלט בכל מה שהתרחש וטירפדה בשיתוף פעולה והסכמה נדירה עם התקשורת השמאלנית ביותר את פעולותיהם שוחרות השלום של מילסון וכרמון.

סיקור הפרשייה הזאת, שהחלה בסוף שנות השבעים והמשיכה עד שנות השמונים הראשונות, מראה, איך מה שמנור מכנה, הכוחות הרביזיוניסטים בשמאל, מתחברים לגורמים שנחשבים יונים צחורות ביותר, כמו ויקטור שם-טוב ממפם, שלום עכשיו לדורותיו ואפילו עמוס עוז, באמונה כי דווקא עראפת, הוא הפרטנר למשא ומתן.

"שלום אמיתי יהיה פה רק עם פלסטינים שרוצים בכך" אמר יגאל כרמון, בכנס שנערך בממרי, לכבוד השקת הספר, "עם מי שרוצים בשלום ובשיתוף פעולה עם הישראליים ולא עם אלו שרוצים להחזיר את פלסטין האבודה בדרכים פרגמטיות. הספר שכתב מנור הוא תיאור מפורט ומדוקדק על האופן שבו השמאל עצמו טירפד את ניסיונות הבנייה והחיזוק שעשו מילסון וכרמון ועוד כמה ספורים וכל זאת כדי לחזק את אש"ף ואת עראפת."

אודי מנור, 52, בן קיבוץ ניצנים וחבר עין השופט. נשוי לניבה והם הורים לשלושה. שניהם היו ממקימי קיבוץ תמוז ועזבו אותו בשנת 2006. מנור, בעל תואר דוקטור להסטוריה, מלמד הסטוריה, תקשורת ואזרחות במכללת אורנים וציונות במכינות קדם צבאיות בחנתון ובמבוא חמה, פרסם עד היום עשרות מאמרים אקדמיים בהסטוריה וחמישה ספרים, אחד מהם בספרדית, ושניים מהם על עיתונים יידיים שפעלו בארצות הברית בשנים הראשונות של המאה העשרים.  

בנוסף לפרסומים הללו מנור הוא פובלציסט, שמבטא עמדות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות ומפרסם מאמרי דעה במספר עיתונים בנושאים פוליטיים. הוא תומך גלוי בשלי יחימוביץ, וסובר כי יחימוביץ, בלא שדיבר איתה על הנושאים המדיניים, מציגה שמאל שלא הולך בדיוק בעקבות של שלום עכשיו. "היא לא מדברת במושגים של תמיד הפלסטינים צודקים ותמיד המתנחלים טועים, אלא מכריזה שיש פה שמאל אחר, והמציאות קצת יותר מורכבת. היא יצרה בחכמה ומתוך הכרה בשיח העיתונאי, ספק גם בימין וגם בשמאל. ואנשים שואלים: 'רגע, אולי ההתנחלויות אינן שורש העניין', ואולי המצב הפיך."

 ביניים: קוויזלינגים

מיהן אגודות הכפרים? בראשן עמדו שלושה פלסטינים מוסטפה דודין, ריאד אלחט'יב שנפטרו כבר ומוחמד נאצר יבד"ל. "איש מאד נעים ונחמד", אומר מנור. במוצהר זאת הייתה התארגנות שבאה לשפר את תנאי החיים בכפרים הפלסטיניים, שם חיים מרבית התושבים. הכפרים בשטחי יהודה ושומרון, עשר שנים לאחר הכיבוש הישראלי, היו מוזנחים; ללא תשתיות, ללא דרכי חיבור ביניהם, וללא מוסדות הכרחיים כמו קופת חולים ובתי ספר. מוחמד נאצר למשל, מהנדס חשמל במקצועו, דאג לחבר שישים כפרים לרשת החשמל. ואולם מאחורי הכוונות הגלויות, המטרה של מוסטפה דדין הייתה פוליטית במפורש, מסביר מנור, הואיל והחוק בשטחים הכבושים לא מאפשר התארגנות פוליטית, וברמה המעשית, אש"ף השית פוליטיקה באמצעות טרור, שלא התירה פעולות בכיוונים אחרים מהמדיניות שלהם, הגה דודין דרך להתארגנות, שתהיה לגיטימית על פי החוק ירדני. וכך השתמשו בבסיס החוק העותומני שיצר כבר בסוף המאה ה-19 התארגנות משפטית, הדומה למעין קואופרטיבים או למועצות מקומיות. הכוונה הייתה להתחזק ולעבור מהפאזה הכלכלית לפאזה המדינית. בשנת 1982, לאחר מלחמת לבנון, הם ביקשו במפורש, "עכשיו כשאש"ף הוכה בלבנון וכשהוכח שוב שעראפת מוביל את הפלסטינים למבוי סתום, אנחנו רוצים שיכירו בנו בתור גורם משמעותי".

סקירתו של מנור על "הוויכוח בישראל על הגדה המערבית" כפי שמציינת כותרת המשנה של הספר, מראה איך ניסה קומץ ישראלים, לחזק את הפעולות של דודין אלחט'יב ונאצר ואיך טורפדו כל הישגיהם, גם על ידי הפעולות של שר הבטחון "הלא מתערב" דיין ואיך הוצגו פעולותיהם על ידי עיתונאים שדיווחו על המתרחש בשטחים, דני רובינשטיין ויהודה ליטני.

יגאל כרמון. יליד 1946, תא"ל בדימוס, היה קצין בכיר באגף המודיעין של צה"ל ויועץ ראש ממשלת ישראל לענייני טרור, הקים את מכון ממרי העולמי שמרכזו בוושינגטון די. סי. שבארצות הברית ויש לו סניפים בירושלים, בברלין, בלונדון ובטוקיו. מכהן היום כנשיא מכון ממרי

"היינו חוג קטן של לוחמים כנגד כל העולם" אומר כרמון, "לפעמים קשה להאמין כמה מעטים ונגד כמה רבים. כמעט כולם היו נגדנו. גדולי תומכינו היו אנשי החוג הקיבוצי של הדרך לשלום: יונה אייזנברג מגן שמואל, עזרא דלומי מראש הנקרה, חנוך בארי מהזורע, דודיק שושני מלהב, יעקב יוניש מבית השיטה וחני לוי מכברי. כאשר אני אומר שנלחמנו מול כל העולם, חשוב להדגיש שאנחנו לא פעלנו מול המדיניות המוצהרת של ישראל אלא מול הפרקטיקה בשטח, שהייתה המדיניות של משה דיין, אשר בכללותה הייתה מנוגדת למדיניות של הממשלה וחתרה תחתיה. אמנם מדיניות דיין לא הייתה עקבית, דיין עצמו חרג ממנה, כזה היה האיש. למשל, הממשלה במוצהר רצתה שלום עם ירדן אבל דיין עשה הכל כדי להרחיק את ירדן ולקדם את החוגים הלאומנים תומכי אשף שהתנגדו לירדן וייצגו את בחירתה בשטח. מתנגדינו מכל הסוגים ובעיקר העיתונאים שרובם ככולם הוקסמו מדיין, מאישיותו וממדיניותו וזאת ללא הצדקה אם יורשה לי לומר על האיש שהוביל את ישראל לאסונות לא מעטים, מתנגדינו אלו, לא הודו מעולם שהם מייצגים תפיסה פוליטית שונה. הייתה להם כמובן זכות להאמין במדיניות אחרת, אבל יחד עם זה, חובה מוסרית להודות בכך. אנו, לעומת זאת, את העמדה הפוליטית שלנו חשפנו בראש חוצות. אי אפשר היה לחשוף אותה יותר ממה שעשינו – עמדה פוליטית מוחלטת שתאמה את המדיניות של הממשלה ולכן גם לא סילקו אותנו למרות שנהגנו בחוצפה נגד הממונים עלינו, מתוך הבנה וציטוט של עמדותיה המוצהרות של הממשלה אותם לקחנו במלוא הרצינות ולפעמים אפילו בתמימות."

לעומת דברי כרמון, נכתב בכרך המילואים של האנציקלופדיה העברית, (הערך נכתב על-ידי העיתונאי דני רובינשטיין שהיה בתקופה הנדונה 'כתב שטחים'), כי אגודות הכפרים משכו אליהן גורמים שוליים בציבור הפלשתיני בשטחים. רבים ראו בהם אסופות של בריונים ומושחתים, שנעשו משתפי פעולה עם השלטון הישראלי". הספר של מנור, בא להזים את הדברים האלה, לספר את הסיפור של אגודות הכפרים באופן מפורט ומזווית ראייה אחרת לגמרי.

ש. אודי מנור, יש בספר גילוי מיוחד?

"הגילוי הוא עצם הכתיבה על הנושא. רבים שכחו את 'אגודות הכפרים' ואלו שזוכרים מכירים את הנושא בצורה מעוותת, חלקית או בסטראוטיפ, כשאגודות הכפרים היו קוויזלינגים. (שמו של יונסון קְווִיזלינג, פוליטיקאי וקצין נורבגי, שכיהן כראש ממשלת נורבגיה במלה"ע השניה ושיתף פעולה עם הנאצים, הפך לשם נרדף לבוגד בשפות רבות, א.פ.), אני מספר את הסיפור מזווית שלא מחלקת את הפוליטיקה בצורה דיכוטומית לשמאל ולימין, אלא מראה אותה באופן המורכב והאמיתי שלה. למשל, עצם חטאו של מנחם מילסון בעייני עיתונאים ואנשי השמאל היה הקשר שלו והגיבוי שקיבל משרון. עוד נאמר שאגודות הכפרים הם מעשה מלאכותי שעשה הימין באמצעות מילסון, שזאת התזה הרווחת. אבל האמת היא שהיוזמה לאגודות החלה בשנת 1975 בתקופת ממשלת רבין הראשונה והאישור לאגודות ניתן על ידי וייצמן בממשלת בגין הראשונה, אנחנו רואים ששרון בכלל לא צד בעניין. לא ב-75 ולא ב-78. הקמת האגודות באה מיוזמה פלסטנית, מי שהביא את הפניה הוא אותו מוסטפה דודין שמופיע בספר בתור גיבור די מרכזי. זאת דוגמה מצוינת לעובדת יסוד, שאמורה לגרום לאדם שיש לו דעה ברורה, להגיד, רגע, זה לא כל-כך פשוט."

ש. ההתרשמות הראשונית שלי היא שאני קוראת בספר על החמצה הסטורית איומה.

"אני לא טוען שזאת החמצה הסטורית. אם זאת התחושה, שעולה מהספר, זה אומר שהוא מעורר מחשבה ומשכנע, אבל אני עצמי לא סובר כך ולא כותב כך, ייתכן שגם אם לא היו עומדים בדרכם של מילסון וכרמון, והיו נותנים לאגודות הכפרים לשגשג ולתפוס את המנהיגות בשטחים, לא היה ברור שהיה שלום. יש כל כך הרבה גורמים אחרים שמעורבים בסיפור הזה."

ש. אחת הביקורות לספר שלך, שנאמרה על-ידי הלל כהן, היא שלאגודות הכפרים ממילא לא היה כח פוליטי וחברתי לדון בסוגיות הליבה מול הישראלים.

"הלל כהן תמיד יהיה צודק אבל זהו צדק עקר. הוא מציג תמונה פסימית, הצד היהודי עסוק בהתנחלויות ומשועבד להתנחלויות ואין עם מי לדבר. ואפילו שהגרעין הקשה של המתנחלים הוא קטן, והיתר גרים שם מבחינות כלכליות, גם אז המיעוט האלה מנהלים את המדינה. ולא משנה, אני את והוא לא נצליח להזיז אותם מעמדתם. ולגבי הצד השני, הפלסטינים, עוד יותר קל להוכיח שאין עם מי לדבר, אז הצד היהודי תקוע, הצד הערבי תקוע ובחרנו בנקודה פסימית שהיא לפי דעתי א-פוליטית וא-הסטורית. מנקודת המבט שלו קל ביותר לבקר כל מהלך כזה כי הוא לא יצליח מראש.

ולכן בהקשר לשאלה הקודמת שלך, גם לא תצליחי למלט ממני את המלים, החמצה הסטורית. המצב היה ועודו מורכב מאד, כמו שתמיד זה המצב בחיים האמיתיים. כמו כל תיאוריה מקיפה, ציונות דתית, פמיניזם או סוציאליזם. יש תיאוריה ויש את המפגש שלה עם המציאות. המפגש עם המציאות יוצר מחשבה וחיכוכים ואז האדם שמזוהה עם האידיאולוגיה צריך לשאול את עצמו האם הוא מחויב יותר לאידיאולוגיה או לחיכוכים שהיא עושה עם המציאות."

ביניים: לא קולוניאליזם אלא פוליטיקה

הטענה שעולה מהספר היא כי לישראל היה אינטרס לתמוך באגודות תמיכה שהייתה מייצבת את האגודות, שהיו מתפתחות לאלטרנטיבה לאש"ף. נוכחותן היתה יכולה לאפשר ליצור בן ברית פוליטי לעשיית הסכם שלום.

"ישראל חתומה על הסכמי קמפ דיוויד, 1978, שמתבססים עקרונית על החלטה 242 כלומר, על זכויות  שני העמים ועל נסיגה. הסכם קמפ דיוויד הוא ביטוי של העיקרון המרכזי ב- 242 ("שטחים תמורת שלום"). הבעיה היתה אבל שבאותה שעה כל העולם ראה באש"ף את הנציג הלגיטימי של הפלסטינים, ואש"ף בעקרונות המהותיים שלו, בלי שום קשר להתנחלויות, פוסל על הסף הכרה בישראל כלומר פוסל על הסף גם את 242 וגם את הסכמי קמפ-דיוויד. וזהו מילכוד. אמנם חברי בשמאל, אומרים שזה טיעון של הימין, וזה נכון, אבל מה לעשות וזו עובדה שאש"ף התנגד לקמפ דיוויד ושלל את קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד לפני הכיבוש וכמובן לפני הקמת ההתנחלות הראשונה. מהצד היהודי הבעיה היתה לא פחות חמורה. שכן אם אני מנחם בגין, אני מאושר מהמצב הזה, כי אני חתמתי על הפרק הפלסטיני בהסכם קמפ-דיוויד,  רק כי סובבו לי את היד. אחרת איך אבוא למרכז הליכוד, ולהגיד שאני, תלמידו של ז'בוטינסקי מכיר בזכויות העם הפלסטיני בארץ ישראל? והנה הפלסטינים עצמם מצילים אותי, כי אש"ף לא רוצה שלום ואז אני, מנחם בגין, פטור. זה גם חוט שני שעובר בספר שיש כל הזמן קואליציה, בין אש"ף, גוש אמונים והשמאל הרדיקלי.

הביקורת של הלל כהן סוברת שהשמאל התנגד לחיזוק אגודות הכפרים כי ראה בהתערבות כזאת, סוג של קולוניאליזם.

"זה לא קולניאליזם אלא פוליטיקה. דני רובינשטיין יגיד כל הערבים תמיד צודקים והרב לווינגר יגיד כל הערבים תמיד טועים. זאת וזאת זאת גישה פשטנית. אנשים זה כל מיני דברים וגם הפלסטינים הם כל מיני דברים. יש פלסטינים שיוצאים וצועקים 'שהיד שהיד', ויש פלסטינים – וזאת התרומה הגדולה של הלל כהן עצמו, שיש לי אליו הערכה עצומה, שהוא מוכיח, שמהיום הראשון היו פלסטינים שהיו בעד הציונות, ולא חשוב כרגע, למה ומאילו סיבות. הפלסטינים הם עם ובו גישות שונות ומנוגדות, ובמצב בו ישראל היא הגורם השולט בשטח, על ממשלתה לקחת את  האחריות ליצור תנאים שיאפשרו לפלסטינים שלא הולכים בדרכו של אש"ף, לבטא את עצמם.

אז נשאלת השאלה באמת, אם אין פה פשוט סוג של הגדרה, ואולי זה באמת יחס קולוניאלי.

"לא. זה לא קולוניאליזם. זאת שאלה של אחריות מוסרית. אנחנו יודעים היטב שאש"ף הפעיל טרור ומי שדיבר אחרת מהמדיניות שלו, דמו היה בראשו. אז תגידי לי מה זה קולניאליזם, להמשיך ולאפשר לאש"ף להשליט את הטרור שלו? או הפוך, לדכא את גורמי אש"ף, לדכא דיכוי פוליטי."

הטענה שלך העיקרית היא שאש"ף הוא לא בן ברית.

"כי אש"ף עצמו אומר את זה. אני מציע גם לסטודנטים וגם לילדים שלי, לקחת אנשים ברצינות. אנשים שמובילים את אש"ף חושבים שיהודים זה לא עם אלא דת ולדתות לא מגיע מדינות, ושהציונות היא השתלטות בדרך של טיהור אתני. יש גם יהודים שחושבים כך. בנוסף, אש"ף הרי אמרו אמרו במפורש שהם מתנגדים לכל התפיסה של קמפ דיוויד, כי יש בה בגידה בשלושת "הלאווים של חארטום" (ספטמבר 1967): לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום. אש"ף דוחה את קמפ דיוויד על כרעיו ועל קרביו, לכן מי שאומר שאש"ף הוא הפרטנר או שאינו נותן כבוד לאש"ף או שנסתתרה עליו דעתו. אולי הוא עיוור מתוך אידיאולוגיה, ואולי הוא סבור שהואיל ואש"ף הוא נציג אז אין ברירה אלא לדבר איתו. אבל יש כאן פרדוקס, כי "הנציג" (שאת "נציגותו" כפי שאנשיו עצמם מעידים השיג באלימות!!) לא מכיר בך ולא מעוניין בכל הסכם המבוסס על הכרה ופשרה.

לעין בלתי מזויינת נראה שכל הספר שלך עוסק במבדיל בין שתי גישות יוניות בסך הכל. השאלה היא עד כמה זה רלוונטי בעצם.

"הערך הוא בהבדל בין מי שחשים באיזה מקום שכל הציונות נולדה בחטא, ובין אלו שלא. אני כרגע לא מדבר על ויכוח עם מי שרואים בשטחים פעולה משיחית. בין שני הקצוות, בין שתי הגישות, לימין כבר אמרנו, מבחינתו לא משנה בכלל מיהו הפרטנר, אש"ף, אגודות הכפרים, לא איכפת להם כי הימין לא מוכן להחזיר שטחים. מול הימין יש את השמאל. וזה לא השמאל של ימינו שמרגיש במיוחד בעשר השנים האחרונות קטן, עלוב ובלי אופק. תחזרי שלושים שנה אחורה, השמאל מנהל את המדינה. רוב הציבור נמצא בין הימין ובין השמאל ועל השמאל להציג עמדה אחראית. מאז שנת 1937 השמאל צידד בחלוקה, והיום אנחנו ממשיכים להגיד חלוקה, אבל אני רק מוסיף דבר אחד בעניין הזה, שחייב להיות פרטנר בצד השני, שמוכן לדבר על כך וכמו שאנחנו מוותרים על "ארץ אבותינו השלימה" גם הם מוותרים על "פלסטין השלמה".

למה השמאל היוני מעדיף את אש"ף?

"ההסבר הכי פשוט הוא פורמליסטי. אתה לא מדבר עם כל העם, אתה מדבר עם הנציגות שלו. על זה אפשר להוסיף את ההתייפייפות המאד מפורסמת ששלום עושים עם אויבים. זה נכון ששלום עושים עם אויבים אבל כשהאויב עושה אתך שלום הוא עדיין לא בן ברית אבל הוא מפסיק להיות אויב. הסבר אחר הוא תועלתני. אצטט את ביילין, שאמר לגבי תהליך אוסלו, שהבחירה באש"ף הייתה העדפתו מול החמאס. במלים אחרות, ביילין אומר שנכון שאש"ף הוא ארגון איום ונורא אבל האלטרנטיבה של אש"ף היא איומה ונוראה עוד יותר. מאה אחוז. הסבר סביר. אלא שהוא לא עומד במבחן הסטורי, שכן בסיפור של אוסלו האלטרנטיבה לא הייתה אש"ף מול החמאס אלא אש"ף פנים מול אש"ף חוץ. את זה ראו מדינאים ישראלים ופלסטינים בזמן אמיתי (93-92). את זה ראו אפילו כמה עיתונאים. אחרי שני ההסברים האלה שהם הסברים פשוטים. אני עובר להסברים מורכבים יותר.

קחי לדוגמא חבר קיבוץ שקם כל בוקר ואומר 'איזה יופי זה קיבוץ, המצאה מופלאה, חבל שהוא יושב על אדמות פלסטיניות. מתחת לרגליו שלו, נישלו מפה אנשים, שאולי לא היו סוציאליסטים כמוהו, אולי לא עשו מפעל מוצלח שכזה, אבל היו בני אדם והם גורשו מפה'. זאת גישה שמביאה לדיסוננס קשה. ההתחבטות הפנימית שבין תחושת הצדק היהודית והחשד הנורא שמדינת ישראל נולדה בחטא, לא נותנת מנוח להרבה אנשים. אין לי חלק ונחלה בהסבר הזה ואני דוחה אותו, אבל מודע לקיומו. אני לא מרגיש כך.

ההסבר הרביעי הוא פוליטי, שיכול להיות קשור לשלושה האחרים ואת ההסבר הזה אני רוצה להציג באמצעות שאלה. למה ברור לנו שיש רביזיוניסטים בימין ואנחנו לא מכירים בכך שיכולים להיות רביזיוניסטים בתוך השמאל? אם התשובה על כך חיובית, הרי שהמסקנה היא שפרס ושריד למשל, הם רביזיוניסטים. רביזיוניסט הוא אחד שדוחה גם את חלוקת הארץ וגם את זכות הערבים להגדרה עצמית בחלק מפלסטין על בסיס התפיסה שפלסטינים לא יקבלו לעולם ריבונות יהודית על חלק מהארץ שבין המדבר לים.

אבל איך אתה יכול להגיד שאנשים כמו יוסי שריד מתנגדים לכך?

"יוסי שריד, כבר נמצא מעבר לשאלה של חלוקת הארץ. היום גם נתניהו מקבל את חלוקת הארץ, לפחות ברמה המוצהרת, כפי שהתבטא בנאום בר-אילן. השאלה של הריבונות היהודית גם היא לא עומדת לוויכוח. לכן שתי השאלות כפי שנוסחו בעבר כבר לא קונקרטיות. מה שנותר בימינו היא השאלה של הסיכוי להגיע לשלום עם הערבים, כלומר איך עושים שלום עם הנהגה פלסטינית המוכנה להכיר בשגיאות העבר ולהכיר בזכותם של יהודים על חלק מהארץ הזו, הכרה שמשמעותה היא לקיחת אחריות על תחייה לאומית פלסטינית, שהיא במלים אחרות ריבונות לאומית ראויה לשמה. כשבוחנים במבחן התוצאה רואים שיוסי שריד באופן שיטתי תמיד בוחר במה שפוגע בסיכוי לתהליך מדיני במובן המתואר, למרות שהוא מדבר בעד תהליך מדיני. מעניין שגם ערפאת הקפיד להסביר לכל מי שרצה לשמוע שיש הבדל עצום בין 'הסכם מדיני' לבין 'תהליך מדיני'. הקורא מוזמן לבדוק בזכרונו מי חתום על ההבחנה הזו במה שמכונה משום מה 'שמאל ישראלי'.

אחד המשפטים המקוממים אצלך בספר נמצא בהקדמה. אתה כותב: "תהא זאת טעות – והיא אמנם רווחת -  להעמיד את הסרבנות הפלסטינית כשוות משקל וערך למפעל ההתנחלויות. בתים אפשר לפנות, לפרק, להרוס או למסור. תפיסת עולם, או 'נראטיב', ניתן לשנות רק מבפנים, מתוך הכרעה מוסרית מלווה בצעדים מוחשיים בשדה הפוליטי". אתה באמת חושב שמול מפעל ההתנחלות הגדול אפשר עוד היום לעשות משהו?

"ממש לא מזמן, בשנת 2006 היו בחירות ומי שניצח בבחירות האלו היה אולמרט שרץ תחת הסיסמה – 'התכנסות'. מה המשמעות שלה? להוריד 30,000 מתנחלים ממקומם ולכנס גושי התיישבות, מהסוג שברק מדבר עליהם. מסתבר שהטראומה של ההתנתקות ב-2005 לא הייתה כל כך גדולה. פתרונות יש. רק שאז, כלומר במהלך כהונתו של אולמרט, הפרקליטות עשתה לאולמרט מה שיגאל עמיר עשהלרבין, רק בלי כדורים – כלומר חיסול ממוקד של ראש ממשלה מכהן. הפרקליטות חיסלה אותו. לא עם כדור. זה לא מנומס, לא הורגים אנשים, לעומת זאת למצוא ראש ממשלה, שידוע בנהנתנות שלו, ולהשתמש בה נגד התהליך החשוב שכמעט הביא להשלמתו.

"ההתנחלויות הן בעיה מבחינה חינוכית ומוסרית ופוליטית. הן גורמות לבעיות עצומות, אבל המצב הפיך.  רק לאחרונה קראתי מאמר מפורט של אהוד יערי שאומר שכן אפשרי לעשות עם אבו-מאזן הסכמים ארוכי טווח. אבל סוג ההתבכיינות, נוסח נחום ברנע ונוסח מירון בנבנישתי, אחד שעסוק בעצמו ואחד שעסוק בגעגועים למנדט – לא מעניינים אותי. אין לדבר הזה שום תובנה פוליטית ופרוגרסיבית."

מה דעתך על הסכם אוסלו?

"ממה שאני למדתי ועל פי מה שחקרתי מתוך החומרים שעומדים לרשותנו, התמונה שעולה היא די ברורה. היו שני מסלולים. מסלול אחד היה המשך של ועידת מדריד. ומי שפתח את המסלול השני הנסתר זה פרס וביילין בניגוד לעמדת ראש הממשלה. העובדה שרבין התנגד למסלול שלהם הודלפה לאחר כמה שנים באמצעות מסמך חסוי מאד, שהתפרסם במעריב בשנת 2003, אפשר לנחש שזה היה אחד מאנשי רבין שרצה להראות שלרבין היו הסתייגויות קשות ממסלול אוסלו, כי הפרטנר שמסלול אוסלו הלך עליו היה עראפת ומה שרבין כינה אש"ף חוץ. כזכור, לאחר מדריד המשיכה לעבוד משלחת שכללה ירדנים ופלסטינים. היה זה בהמשך להגיון שהוביל את ממשלת ישראל מאז 1967 ועד למהפך של 1977 שהעדיף זיקה לפתרון יחד עם ירדן. ב-1974 רבין אמר: 'בין המדבר לים יש מקום רק לשתי מדינות', ומכאן שברור לגמרי שפתרון השאלה הפלסטינית היא במסגרת של ירדן, איך בדיוק זאת שאלה אחרת. אבל ההיגיון הזה הוביל את האופציה המדינית הירדנית-פלסטינית. מול הדבר הזה, התארגן באוסלו מסלול נגדי. תשאלי למה, אני לא יכול לתת תשובה. אולי אנחנו חוזרים לרביזיוניזם, אני לא יודע. ביילין הסביר יותר מאוחר שבוושינגטון ממילא לא היה סיכוי, אלא שהפלסטינים עצמם העידו על כך שבמהלך התהליך המדיני הם קיבלו עצות ממשרד החוץ איך לחבל בשיחות בוושינגטון. אז הנה שאלה לביילין: אם השיחות בוושינגטון היו לחלוטין חסרות טעם אז למה צריך היה לחבל בהן? לימים אמר אבו מאזן על הסכמי אוסלו שמהצד הישראלי מדובר בעיסקה מאד גרועה, שכן ישראל נתנה שטחים וקיבלה כלום. מדוע זה רביזיוניזם? כי אם אתה דואג לשתול ולחזק את עראפת בשטחים, המשמעות היא אחת ויחידה: הוא ישתמש בשטחים כבסיס להמשך הטרור. נקודה."

אז מה יהיה?

תשובה: אני לא באמת יודע. אף אחד לא באמת יודע. אני רק יודע ששלום או לפחות הסכם ביניים לטווח בינוני הוא אפשרי. אני גם יודע שתנאי להסכם כזה הוא כתובת בצד השני. למיטב הבנתי יש ברמאללה איש אחד שמוכן לצעוד צעד משמעותי בכיוון. על סמך מה אני אומר זאת? על סמך האויבים שיש לו בצד הפלסטיני ובצד הישראליגם יחד. גם אם אני טועה אני לא רואה מה יש לנו – או לפלסטינים המעונינים כמוך וכמוני בתקופה משמעותית של שקט – להפסיד.

חפשו אותי בעמוד 8

http://www.netanya.ac.il/ResearchCen/StrategicDialogue/Documents/commonsense8.pdf

הידע מתיישן בכל שבע שנים - על מיתוס נפוץ ומזיק

זהו מאמר שכתבתי לפני כמה שנים אבל בדיוק כמו הכותרת והתוכן שלו, גם הוא לא מתיישן... מוגש לכבוד שנת הלימודים החדשה. שנה טובה לכולנו.

בחזרה לתרגיל החפץ - הפעם דרך אינסופיותה של האנרגיה: מבוא אחר לכלכלה פוליטית

 

א.      בחזרה לתרגיל החפץ

בשנים האחרונות נהגתי לעשות שימוש מקיף, נרחב ושגרתי ב'תרגיל החפץ', באמצעותו הוכחתי באופן מוחלט ואובייקטיבי את התלות ההדדית המאפיינת את הכלכלה המודרנית. תלות זו שהיא כאמור אובייקטיבית וחלה על כל בני האדם כולם, ניתן לגזור ממנה כמובן מסקנות תרבותית, מוסריות, חברתיות ופוליטיות שונות ואף מנוגדות (מפשיזם ועד אנארכיזם). תרגיל החפץ בנוי בפשטות על ניתוחו של חפץ ממשי אחד המייצג את כל מיליארדי החפצים מעשה-ידי-אדם שבעולמנו, כיצד הגיע לעולם, ומדוע התשובה על שאלת הכיצד הזו מובילה למסקנה שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות בעצמו שום דבר המשמש לו לקיומו, ושלכן נגזר מכך שכל אחד מאיתנו תלוי לעצם קיומו בזולת.

עם זאת, למרות שמתרגיל החפץ אפשר להגיע לתמיכה בכל שיטה פוליטית, למיטב הבנתי התובנה הנגזרת מתרגיל החפץ תומכת יותר בהגיון הסוציאליסטי. אלא שזו דעתי בלבד וגם אם אינני לבד אין לי ברירה אלא להדגיש כי קביעת-התלות הזו אין לה שום נגזרת מוסרית הכרחית. מצד שני, אסור להתעלם ממנה. והנה למרות זאת, אין אלא להודות שזה המצב. ההתעלמות מאמת אובייקטיבית זו הכרוכה בתרגיל החפץ נובעת מבורות של צרות אופק, שהיא הבורות הרווחת, ואם מתוך בורות-מלומדת, שהיא מסוכנת ומזיקה פי כמה. מה היא בורות צרת אופק? בורותם 'הברברית' בלשונו של אורטגה אי-גאסט, כלומר בורותם של המומחים לתחום ידע מסויים, ולסמוכים לו בלבד, מומחיות הבאה על חשבון הבנה רחבה יותר של העולם בו אנו חיים.

ב. מה היא בורות-מלומדת? או כמה הערות על 'מדע' הכלכלה

מה היא בורות-מלומדת? בורותם של מומחי כלכלה למשל, הממשיכים להכשיר דורות של תיאורטיקנים, מורים, עיתונאים ואנשי ביצוע על בסיס שלושה הבלים חסרי שחר מפורסמים למדי: האחד – קיומו של אדם רציונלי (ובמקרה הטוב האדם הוא גם רציונלי, הוא בוודאי לא רק רציונלי); השני – קיומו של מידע נגיש לכולם שאותו אדם רציונלי מקבל את החלטותיו הרציונליות לפיו (והרי המידע ברובו, למרות המיתוסים על הגוגל והויקיפדיה, לא נגיש, והוא בוודאי לא נהיר); השלישי – מציאות של מחסור (והרי במישור הכלכלי כפי שכולנו אמורים לדעת אין מחסור כלל).

כך או אחרת – בורות צרת אופק או בורות מלומדת – השיח אודות הכלכלה בכלל ועל אפשרויות אירגונה, ויסותה, חלוקת העושר שהיא יוצרת, יצירת העושר שהיא אמורה לחלק וכן הלאה, הוא במקרה הטוב חלקי, במקרה השכיח שטחי, מניפולטיבי וסתמי. השילוש הלא-קדוש הזה – שטחיות, מניפולטיביות וסתמיות – מסביר את הצלחתם של אלו-שיש-להם להמשיך ולהנות מעמדות העוצמה שלהם בכלכלה ובמה שנגזר מכך על התרבות, החברה והפוליטיקה. עוצמתם הפוליטית-חברתית-תרבותית מאפשרת להם כמובן להעצים את כוחם הכלכלי, וחוזר חלילה.

ובכן, לאחר שנים רבות של שימוש בתרגיל החפץ, ולאחר שעות על גבי ימים על גבי ימים וחודשים של חשיבה אודות הסיבה לפער המטריד בין כוחו של התרגיל לתאר את המציאות, לבין חולשתו ליצור תובנה פוליטית יעילה, נדמה לי שעליתי על תובנה אוביקטיבית מוחלטת נוספת, שהדיון הכלכלי לא יכול בלעדיו. מיותר להדגיש ואולי לא מיותר, שהעמקת התובנה ושכלול ההתבוננות אין פירושן נצחון הסוציאל-דמוקרטיה מחר או בבחירות הקרובות. עוצמה פוליטית של בעלי עניין אינה משתנה בין לילה ובאיבחת תובנה. כך או אחרת, חובת המתבונן להציע את תובנותיו, ולהלן התובנה השניה שאין בלתה בכלל ולדיון כלכלי בפרט.

ג.       אנרגיה אינסופית

כאמור לעיל, אחת הפירכות חסרות השחר והמזיקות מכל בחינה שניתן להעלות על הדעת היא הטענה אודות המחסור. הוכחת הטענה הזו מסתברת כחשובה מאד, ואי אפשר להסתפק בטענות נכונות כמו 'כיצד זה שבאותה מדינה [הודו למשל] השולחת טילים אל החלל יש עדיין אנשים רעבים וחסרי גג'. זו טענה נכונה שלמעשה מניחה שאת המשאבים המבוזבזים על טילים בליסטיים אפשר להשקיע בקירות, גגות, עדשות ועדשים. זוהי טענה נכונה אך אין בה משום סתירה לטענה הרווחת אודות מחסור. 'כן', יגיד מי שיגיד, 'אם נכתת טילינו ללחמניות יהיו יותר לחמניות אבל משלב מסויים יהיה מחסור בלחמניות'.

ובכן, על מנת להוכיח שאין מחסור יש לעלות קומה אחת גבוה יותר, זו העומדת מעל (או מתחת) לטילים, ללחמניות ולגגות: האנרגיה. כידוע, ללא אנרגיה לא יתכן לייצר לחמניות וטילים. ברור אמנם שאנרגיה איננה הופכת עצמה סתם כך לשולחן או למחשב, אבל העבודה והידע הדרושים על מנת להמיר גוש אדמה לראש-מנוע גם הם לא יספיקו ללא אנרגיה.  ובכן, מקור הכל הוא האנרגיה. זו שיצרה את היקום, זו שהיא בעצם היקום, זו שכמו שכתוב בכמה מדבקות, 'אין עוד מלבדה'.  במונחי האנשים המאיישים את כדור הארץ מדובר בשמש כמובן.

אי אפשר להפריך טיעון זה, והרי לכולם ברור כי כל צורה מוכרת של אנרגיה מקורה בשמש בצורה כזו או אחרת (חשמל, קיטור, מזון וכן הלאה). מדוע הוא בכל זאת מטריד גם אם הוא אמת מוחלטת? בדיוק כמו בתרגיל החפץ, גם כאן חסר המימד האופרטיבי. אמנם נכון, אנרגיית השמש היא אינסופית, ולכן אין ולא יכול להיות מחסור חומרי, אבל המגבלה היא ביכולת לתרגם את אינסופיותה של אנרגיית השמש לאנרגיה זמינה ושימושית.

ד.      בכל זאת מחסור? או: בחזרה ל'מבוא לכלכלה'

לכאורה חזרנו לנקודת המוצא המשמשת את הבורים-המלומדים של החוגים לכלכלה. שכן לזה בדיוק הם מתכוונים, שהמחסור הוא בעייה מנקודת המבט השימושית, שהיא נקודת המבט המעסיקה את החוגים למדעי החברה בכלל ואת מדע הכלכלה בפרט. האין זאת.

אכן כן, אלא שיש הבדל תהומי בין להגיע לתובנת מחסור על סמך טענה שרירותית (ושקרית) לבין התמודדות עם התובנה הזו על בסיס טענה רציונלית המייצגת אמת מוחלטת. כי השקר של החוגים לכלכלה אודות המחסור, המידע הזמין והאדם הרציונלי, נמצא שם רק על מנת להצדיק את קיומו של המנגנון האמור לווסת את היחסים בין "המחסור", "האדם הרציונלי" ו"המידע הזמין", הלא הוא 'השוק'. והלא השוק הוא המנגנון השימושי שלכבודו התכנסנו כאן בחוג לכלכלה, ושעל סמך הגיונו אנו הכלכלנים, כמעט ללא יוצא מהכלל, תוקפים כל נסיון מלאכותי להתערב בו. חמור מכך, באמצעות טיפוחו של מיתוס 'השוק' ניתן ליצור טישטוש בין סוגים של שוק, כמו שוק עבודה, שוק סחורות-לשימוש-אישי, שוק ניירות ערך, שוק מט"ח, שוק נפט, וכן הלאה. אירוניה מרגיזה במיוחד היא ש'אפילו' מנקודת המבט של החוגים לכלכלה והשיח הכלכלי שבוגריו מייצרים, ניתן בקלות להבחין בהבדלים התהומיים שיש בין שווקים אלו, הבדלים מהם אמורות להגזר מסקנות אופרטיביות שונות ואף מנוגדות. עצם העובדה שאכן כך הם פני הדברים – כלומר שיש מדינות המווסתות את שוק הבריאות למשל ואחרות לא – אף היא תומכת בכך. אלא שמנקודת המבט הרווחת, ההבדלים האופרטיביים הללו (בין מערכת הבריאות של קנדה למשל לבין זו של שכנתה מדרום) מוסברים ב'פוליטיקה' ו'אינטרסים' ולא חלילה בהגיון פשוט וצרוף המתאים לכל מקרה לגופו.

ה.      הדיון הכלכלי הנכון מתבסס על אינסופיותה של האנרגיה והאתגר שהיא מציבה

לעומת זאת, כאשר נקודת המוצא היא אינסופיותו של משאב-משאבי-המשאבים, אינסופיותה של הוד קדושתה האנרגיה, הנגזרות העיוניות והמעשיות שונות בתכלית. כי אם אין בעיה של מחסור, קודם כל אפשר לנשום בשקט ולהרגע. אין צורך למהר לשום מקום. השפע האובייקטיבי הוא ברכה קודם כל במישור הפסיכולוגי. שנית, אפשר לדון בכובד ראש בעובדה שלמרות שאין מחסור אובייקטיבי באנרגיה, במישור הסובייקטיבי יש ויש. התשובה המתבקשת על הסתירה הזו, גלויה לעין כל מי שהקדיש כמה דקות למחשבה כיצד מן הפרח בא הפרי או כיצד מן השמש בא הנפט.

בדיוק: באמצעות תהליכים, חלקם טבעיים, חלקם מעשי ידי אדם. ובשני המקרים – חשיפת התהליכים הטבעיים והינדוס התהליכים המלאכותיים – מוח האדם הוא התנאי. ואכן, אם מביטים על ההיסטוריה של האנושות במאתיים השנים האחרונות פחות או יותר – שהיא בדיוק מסגרת הזמן אשר משמשת גם לתרגיל החפץ – ועושים זאת תוך מאמץ מכוון להתעלם מרעשי רקע בדמותם של אצילים מכל הסוגים (קרקע, ממון, פשע, זוהר וכד'), הנה מסתבר שהאנשים הזוכים למירב הכבוד והיקר הם בדיוק אותם אנשים שבמרכז עיסוקם המאמץ לתרגם אנרגיה של שמש לאנרגיה שימושית. כמעט כולם מכירים את ג'יימס ואט או לפחות את הקילו-ואט, כולם שמעו על השפעת הרכבת והאוניות על כל מה שזז כאן, ומי לא שמע על איינשטיין שהביא לשיא תיאורטי את כל מה שכתוב כאן אודות אינסופיותה של האנרגיה.

ובכן, בראש הפירמידה או מי שאמור להיות בראש הפירמידה: מדענים, מהנדסים, טכנאים, ממציאים. בקיצור, סוגים שונים של מדענים שימושיים הנשענים על מדענים תיאורטיים. אלא שהם לא עובדים לבד ומכיוון שאנרגיה זה לא הכל בחיים הרי שהמתודה המשמשת למדענים השימושיים והתיאורטיים היא זו המשמשת את האקדמיה בכללותה. וזו בתורה משפיעה על כלל החברה, הן דרך התרבות העממית (עיתונות, ספרות, תיאטרון, קולנוע) והן דרך מערכת החינוך, ועל כל אלו יש לנצח בצורה של הסדרים מוסכמים, של פשרות מקדמות וכן הלאה, והנה פתאום צצה לנו הדמוקרטיה הפרלמנטרית. והנה לנו חברה אנושית המוכרת בכינויה 'מודרנית', המתאפיינת בנטייה חזקה לחילוניות במובן של מדידת ההישגים האישיים והקולקטיביים כאן ועכשיו ולא במונחים של נצח. כל העולם כולו הוא אולי גשר צר מאד, אבל מהבוקר עד הערב כולם רוצים להרחיב, לשפר ולהנעים אותו (מכאן ניתן להסיק ובצדק ניתן להסיק שרוב החרדים, הדתיים למיניהם והמסורתיים הם כולם חילוניים, אבל הס!! אל תספרו לאף אחד, עוד יהיה כאן משבר קואליציוני או משהו דומה), נטייה שאי אפשר לה לקבל את ליטרת הבשר שלה פשוטו כמשמעו ותרתי משמע גם יחד, ללא חשיבה רציונלית, או מדעית.

ו.        סולמות, חבלים ופערים החברתיים

הדברים ידועים אבל עכשיו אולי יש להם הגיון כללי עמוק ומקיף יותר. וגם הנגזרות החברתיות שלהם מעניינות ואולי אפילו חשובות. כי 'לפתע' ההבחנות החברתיות בין 'מתורבתים' לבין 'נחשלים', הבחנות שבתקופה שבה ניבנו ההסדרים המאפשרים ליותר ויותר אנשים להגיע אם לא לליטרת בשר אז לפחות ל-2500 קלוריות ביום (שנות החמישים) היו מובנות מאליהן, ושעם הזמן – ודווקא אחרי שהשפע הובטח והפך למובן מאליו (שנות השמונים) - הפכו ללא-כשרות-מבחינה-פוליטית, הנה ההבחנות הללו 'לפתע' מקבלות הגיון מוצק. 'נחשלות' או 'תרבותיות' אכן אינן קשורות כלל לצבע העור או למבטא מסויים, אבל הן נובעות ישירות מסדר עולם חילוני שבמרכזו המשימה המתמשכת והשגרתית והעתידית לתרגם את אינסופיותה של אנרגיית השמש לאנרגיה שימושית המאפשרת שקיות חלב, גרביונים וטוויטר. ואייפון כמובן. איך שכחתי.

הנה כל התובנה הזו שוב: בתהליך בניין האומה הישראלי, שאיננו שונה מהותית מתהליכים דומים אחרים בשוודיה, יפן ארגנטינה וכו', מידרג הפערים החברתיים, ניזון משני סולמות עיקריים. האחד שקרי והשני אמיתי. השקרי הוא 'סולם המוצא' (בישראל מדובר בעדה או בלאום, בארצות הגירה אחרות באתניות, בכל הארצות מדובר בסוגי אצולה למיניהם). האמיתי הוא 'סולם המדע' (במובן הרחב של המילה, זה המתחיל כבר בגן הילדים או ליתר דיוק בביתו של התינוק). העובדה שלפחות ברגעים מסויימים היתה חפיפה מסויימת – ואף פעם לא מלאה!!! – בין שני הסולמות, איננה משנה את התובנה הזו. כריכתו של 'סולם המדע' בחבל אחד, לצורך הטבעתו של 'סולם המוצא' היא חסרת שחר ומזיקה בדיוק כמו המחשבה ש'סולם המוצא' הוא שם נרדף ל'סולם המדע'. לא מיותר להזכיר שלצד שני סולמות אלו פעל סולם נוסף, סולם הממון, סולם הבצע או סולם הכסף. מה שמוביל לתובנה האחרונה הקשורה בו.

ז.       סיכוייה של סוציאל-דמוקרטיה

התובנה האחרונה כמעט מובנת מאליה. אם משימת הדורות הבאים היא כמשימת הדורות הספורים שקדמו להם, הדורות החילוניים כאמור, היא לכתת אנרגיית-שמש לאנרגיה-שימושית; ואם המשימה הזו כפי שהוכיח תרגיל החפץ היא משימה קולקטיבית-גלובלית; הנה המסקנה התרבותית-מוסרית היא שיש להעדיף באופן חד משמעי את תחומי העשייה התורמים למשימה זו. במילה אחת: את המדע על כל הנגזרות שלו, מהגננות המכינות את הדור הבא של המדענים, ועד המדענים עצמם כמובן ואת כל הגופים המשתמשים במסקנות של המדע בתעשייה, בחקלאות, בייצור מים, בפינוי אשפה, בהגנת הסביבה וכן הלאה.

כל מי שמחבל בתהליך הזה ראוי לגינוי ואם יש צורך, אז גם לעצירה מוחלטת. באמצעות החוק ובאמצעות מה שנגזר מהחוק כלפי סוגיות של חופש וחירות. מי מחבל בתהליכים הללו? אין תשובה מלאה לשאלה הזו, אבל הרשימה לא לגמרי ריקה. בראשה עומדים הגורמים העושים כבשלהם בכלים המאפשרים את החלפת המידע ואת חלוקת העבודה שבלעדיהן המדע התיאורטי ועוד פחות מכך המעשי, פשוט לא יתכן. ומה הם הכלים הללו? כסף קודם כל.

כפי שמלמד תרגיל החפץ, בלעדי הכסף לא תתכן החלפת המידע וחלקי החפצים (שהם עצמם חפצים המורכבים מחלקי חפצים), ההכרחיים ליצירתו של חפץ שימושי כלשהוא. וכאשר כסף הוא בסך הכל כלי, הרי שהאנשים המנהלים את זרימתו החופשית והמועילה מנקודת המבט המעסיקה את האנושות (אנרגייה), הם בסך הכל משרתים. לא יותר ולא פחות מנהגי מוניות ומדיילות. ובהתאם אמור להיות מעמדם החברתי ומיקומם על סולם חלוקת העושר (שכר ומיסוי בכלכלית).

אלא שעל הכסף השתלטו אנשים שתודעתם רחוקה מכל מה שכתוב כאן כמרחק השמש ואחרונת הגלקסיות. תודעתם השקרית היא כאמור תוצר של בורות צרת אופק (ישנם אינספור בוגרים של מכללות למנהל ובוגרי חוגים לתקשורת העונים על תאור זה) או של בורות-מלומדת. אלו ואלו מרופדים על ידי בעלי עניין המעוניינים בהמשך הפצת המיתוס אודות המחסור, האדם הרציונלי והמידע הזמין. סיכוייה של סוציאל-דמוקרטיה נמוכים במציאות כזו. הם עולים ככל שיותר אנשים יבינו שהמציאות האנושית היא שילוב של המאמץ לתרגם אנרגיה אינסופית לאנרגיה שימושית ושל מעשה המרכבה המתועש המשתקף בתרגיל החפץ.

כלכלת ישראל מודל 2012 - כמה הערות בחמישה פרקים

1. כמה חידות במקום מבוא

נפתח בחידה כלכלית: איך זה שפתיחת שוק הסלולר לתחרות מפילה את הבורסה? האם לא לימדו אותנו שתחרות היא המנוע לצמיחה כלכלית, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בעליית שערי המניות? ועוד חידה בתוך חידה: מספרים לנו כבר מאתיים שנה בערך, שהשוק מפעיל עצמו באמצעות אותה 'יד נעלמה' אודותיה דיבר אדם סמית ('עושר העמים', 1776), והנה את התחרות בשוק הסלולר הרי יזמה המדינה... וחידה שלישית בתוך השתיים הקודמות: סיפרו לנו שבישראל מולכת לפחות מאז 1985 התפיסה הניאו-ליברלית שנשמת אפה היא אי-התערבות בכלכלה, והנה דווקא ביבי-שטייניץ הם אלו שמכופפים את 'היד הנעלמה'...

2. שלוש חידות – שני פרקים היסטוריים

את החידות הללו יש לשבץ בתוך סיפור היסטורי, הכולל שני פרקים: האחד הוא סיפורה של הכלכלה המתועשת. השני הוא סיפורה של כלכלת הכספים המתלווה אליה. חידת שוק הסלולר הישראלי, היא בסך הכל עוד חידה אחת במסכת של עשרות מליוני סיפורים דומים, רובם לא ידועים, אחדים ממש מפורסמים (המשבר של 1929, בועת ההיי-טק ב-2000, משבר הסאב-פריים ב-2008, יוון האומללה ב-2012 ועוד ועוד).

כלכלה מתועשת היא פשוטו כמשמעו מערכת בה כל המוצרים מיוצרים פחות או יותר על פי אותו הגיון. בין אם זה חלב, טיל בין-יבשתי, פצצת אטום או קרם שיזוף, תהליך הייצור דומה במהותו. אותו אדם סמית היה זה שהיטיב לתאר את עקרון 'ההתמחות' או 'חלוקת העבודה' כעומדים מאחורי הכלכלה המתועשת, ומציבים פרדוקס מרתק: מחד גיסא ההתמחות הזו גוזרת אינדיבידואליזציה ואטומיזציה של התהליכים הכלכליים (המשליכים על המציאות החברתית והתרבותית!!), ומאידך גיסא על מנת להגיע לתוצר יש לקיים תאום ושיתוף פעולה הדוק ומשוכלל, חסר תקדים מבחינה היסטורית. באחת, הכלכלה המתועשת מתאפיינת במתח קבוע בין פירוק הולך ומתגבר לבין חִברות שאין בלתו.

כלכלת הכספים היא המערכת ההכרחית באמצעותה מתקיים תהליך החִברות הלז. הכיצד? על ידי כך שלתוך תהליכי הייצור המתפרטים והמתפרקים מוכנס מכשיר, שלכשעצמו הוא חסר כל ערך שימוש (אי אפשר לבצע עמו אף פעולה: לא לאכול, לא לרפא, לא להרוג, לא לחמם, לא לקרר, לא לחנך וכן הלאה), אך בהיותו סמל המוסכם בין כל היצרנים, אי אפשר בלעדיו. בקיצור, למכשיר הזה נהוג לקרוא 'כסף'. והנה עוד חידה או עובדה מעניינת: ככל שתהליכי הייצור הולכים ומשתכללים, כך הופך 'הכסף' לעניין מופשט יותר ויותר, עד כדי שכך שבכל מדינה מתועשת, כמו ישראל למשל, כמות אמצעי התשלום המוחשיים (שטרות ומטבעות) הם פחות מעשירית של סך כל הפעילות הכלכלית. מה יש במקום? לא רק כרטיסי אשראי או המחאות, אלא בעיקר העברות דיגיטליות שאי אפשר לראותן. למעשה, בערך שליש מהפעילות הכלכלית בישראל מתבצעת באמצעות חתימות של פקידים על מסמכים במשרדי ממשלה שונים.

והנה לנו חידה נוספת: כיצד זה קרה שהכסף שאיננו מוחשי ברובו, ולמעשה מהווה בסך הכל מכשיר המאפשר להפוך את מוצרי ההתמחות לכדי מוצר שלם, זוכה למעמד חברתי, תרבותי ופוליטי עליון?  הנה שתי תשובות אפשריות: האחת – דווקא בשל היות 'הכסף' מכשיר-מתווך המשמש לחִברותן של ההתמחויות, השליטה בו היא הדרך הפשוטה ביותר לווסת את ייצור המוצרים. השניה – דווקא בשל מיקומו המתואר בתהליך הייצור, השליטה בו מאפשרת כח חברתי ופוליטי עצום. להלכה, שתי התשובות לא סותרות זו את זו. למעשה הן אחד משורשי המאבקים הפוליטיים ברחבי הגלובוס במאתיים השנה האחרונות. כי התשובה הראשונה היא נחלת הנציגים הנבחרים של הציבור, ואילו השנייה של גורמי כח פרטיים בקרבו.

עניין זה דורש הרחבה, ואם בכלכלה עסקינן, אין ברירה אלא לדבר במספרים. הנה למשל נתונים שהופיעו ב'גלובס' (25.6.2007): ב-1980, היחס בין הנכסים הפיננסים בעולם לבין התוצר העולמי השנתי היה 109%. יחס של אחד לאחד כמעט, כפי שעולה מהשכל הישר (שהרי כאמור 'הכסף' אמור בסך הכל לאפשר למוצרים להיווצר!). בשנת 2005 לעומת זאת, עמד היחס על כ-316%. חמור מכך: בחמש השנים שקדמו ל-2008, שנת המשבר הפיננסי, גדלו ההשקעות הספקולטיביות בסחורות מ-13 מיליארד דולר ל–317 מיליארד דולר, עלייה של יותר מ-2,300%! מה שמוביל אותנו להסבר נוסף לעליית מחירי הנפט... במקום לשאוב נפט, לארוז אותו ולשלוח אותו לתחנת הכוח, סוחרים בו הספקולנטים היקרים שלנו עשרות פעמים. הם לא שאבו את הנפט, הם לא זיקקו אותו, לא שיווקו אותו, לא בנו מכונות שיהפכו את הנוזל השחור לאנרגיה. את כל זה הם מותירים לנו. מה תפקידם בעסק? בדיוק: להרוויח הון דמיוני מהמאמץ הקולקטיבי של אבק-אדם (פועלים, מהנדסים, ממציאים, מלחים, קברניטים וכן הלאה).

לצד ההון והממון יש לזכור שהכלכלה נעה סביב עוד שני מרכיבים מהותיים: אדמה ועבודה. מי שרוצה להבין את הקשרים בין כלכלה לפוליטיקה, מוזמן להתעניין בשאלה כיצד נקבע למשל שדונם קרקע יעלה חצי מליון שקל, ושערכה של שעת עבודה של פועל ישראלי הוא 22 שקלים, זאת בזמן שערך שעת עבודתו של מנכ"ל בנק יעמוד על 15,000 ₪. 

3. מבוא לכלכלה פוליטית

כל האמור לעיל הוא הרקע לסיפורה הכלכלי של כל מדינה מתועשת במאתיים השנה האחרונות. כך, מצד אחד יש לנו ממשלה (הנשענת על פרלמנט שנשען על מפלגות שנשענות על ציבור מצביעים הניזון מהתקשורת) העסוקה מבוקר עד ערב בשליטה ישירה ועקיפה על המשק הישראלי (באמצעות חוק התקציב, באמצעות צעדים כמו הורדת או העלאת ריבית, מדיניות מכס, השקעות, העלאות שכר, פיקוח על שוק העבודה וכן הלאה). מצד שני יש לנו גורמים פרטיים העסוקים מבוקר עד ערב גם הם בשליטה ישירה ועקיפה על המשק הישראלי (באמצעות ייצור והרחבת שוק העבודה והמוצרים, או להבדיל: באמצעות מניפולציות בבורסה, מסחר במט"ח, ניפוח מניות, יצירת דעת קהל באמצעות כלי תקשורת שבבעלותם והשפעה ישירה או עקיפה על האקדמיה, וכן הלאה).

במלים אחרות, אלו שבכותרת של הפרק הזה: הכלכלה הפוליטית, או הפוליטיקה של הכלכלה, או מאבקי הכוח שבין הגורמים הכלכליים, או הכלים הכלכליים המשמשים את הפוליטיקאים; כל אלו נובעים מהמתואר לעיל, לאמור:

 א. כל ממשלה בישראל (ובעמים) היא קואליציה של דעות ואינטרסים שונים, לא פעם מנוגדים.

ב. כל ממשלה בישראל מתנהלת מול גורמי משק אחרים ('טייקונים', ועדים, יצרנים, מחירים וכו').

ג. כל גורמי המשק גם הם מנהלים ביניהם מאבקים (על נתח שוק, על מחירים, על שליטה וכן הלאה).

ד. לכל אחד מגורמי המשק יש אינטרס שונה, לעתים מנוגד, בכל הקשור למדיניות הרצויה של הממשלה (דולר נמוך הוא אינטרס של היבואן, דולר גבוה הוא אינטרס של היצואן. דולר נמוך הוא אינטרס של סטודנט השוכר דירה, דולר גבוה הוא אינטרס של בעל הדירה).

שורה תחתונה  ונקודת מוצא גם יחד: הכלכלה המתועשת (או 'כלכלה מודרנית' על פי כינוי אחר) מתאפיינת בקונפליקטים וסתירות בלתי פתירות. לאור זאת עושה הריבון צעדים שמטרתם למצוא פשרות, מתוך ידיעה שכל פשרה היא בסך הכל הקדימון למשבר הבא. מעתה אמור: השאלה היא לא 'האם' המדינה והממשלה מעורבות בכלכלה, אלא איך, כמה ובעיקר לטובת מי.

4. ישראל 2012

על שאלת מעורבותה של הממשלה הישראלית בכלכלתנו בזמן האחרון, יש לענות על ידי הצבעה על כמה אזורי קונפליקט.

האחד: גובה הגרעון של תקציב המדינה. גם כאן תקף הכלל של 'לא-האם-אלא-איך'. במלים אחרות, אין ולא תתכן מדינה מודרנית ללא גרעון. אלא שבעוד אלו רוצים גרעון של 1%, יריביהם סבורים שאין בעיה עם גרעון של 3%. משמעות הפער הזה היא בערך 15 מיליארד שקל. כסף קטן.

השני: מדיניות המט"ח. עניין ברור ופשוט: דולר גבוה מחזק את היצוא, ולהפך.

השלישי: מדיניות השכר. מבט אל העולם הרחב מלמד שככל שמדינה עשירה יותר, כך היא מתאפיינת בפערי שכר נמוכים יותר. נקודה. המסקנה פשוטה וברורה: להנהיג מדיניות שמטרתה להקטין את פערי השכר. חשוב לציין כי בעלי העמדה ההפוכה מצביעים על העובדה שבישראל אחוז ההשתתפות בשוק העבודה נמוך בלפחות 15% מהכלכלות השוויוניות יותר. את האצבע המאשימה הם מפנים כלפי שתי אוכלוסיות ספציפיות: נשים ערביות וגברים חרדים.

מה שמביא אותנו לאזור הקונפליקט הרביעי: אחריות המדינה על יצירת מקומות עבודה. חשוב להדגיש כי לא 'רק' פוליטיקה, כלומר מדיניות (כזו או אחרת) יש כאן, אלא גם תרבות: נשים ערביות 'כבודן בת מלך פנימה' ואילו גברים חרדים 'תורתם אומנותם'. לא בדיוק ערכים העולים בקנה אחד עם האתוס שניסח ביאליק במלים: "למי תודה למי ברכה, לעבודה ולמלאכה". ומכאן, שללא תמורה פנימית במישור התרבותי אצל המגזרים הללו (ואחרים), לא יתחולל שינוי. מאידך גיסא, ניתן להתרשם ששינויים כאלו כבר מתחוללים (ישנה עלייה מסוימת בהשתתפות ערביות וחרדים בשוק העבודה), מה שמחזק את המסקנה שעל המדינה לחפש דרכים לשילובם של כמה שיותר אזרחים בשוק העבודה. ואם סיבות נשגבות לא משכנעות לפחות חלק מפקידי האוצר, הנה סיבה נוספת לנהל מדיניות של תעסוקה מלאה, סיבה המובילה אותנו...

לאזור הקונפליקט החמישי: מדיניות המיסוי. על פי הערכות סבירות, בכל שנה מעלים משלם המסים הישראלי כ-30 מיליארד שקלים. מחד גיסא ברור כי רוב העלמות המס הללו מקורן בעשירונים העליונים, שהרי לרשותם יותר כח לבנות לעצמם מקלטי מס. אבל הכלכלה השחורה פורחת בארצנו, וגם אם נניח שהעשירונים התחתונים אחראים על 'רק' 15% מה-30 מיליארד הנעלמים הללו, נקבל סכום נאה (4.5 מיליארד) שיכול להספיק להעלאת שכר חודשית של 1500 ₪ לכל מורי ישראל. אך גם אם הגבייה תעמוד על 100%, עדיין יוותר על כנו הקונפליקט הקבוע במישור המיסוי: מס רגרסיבי (כמו מע"מ, הלוקח 17% ממחיר הלחם בהרצלייה פיתוח וברהט), מול מיסוי פרוגרסיבי (מס הכנסה), שהוויכוח על מדרגותיו מתקיים כל הזמן. אם יש משהו המאפיין את דרכו של נתניהו לאורך כל שנותיו בצמרת המדינה (כשר אוצר וכראש ממשלה), הרי שאין ספק שמדיניותו להפחית מסים מהעשירונים העליונים הוא הדבר המרכזי. ההשלכות של מדיניות זו מורגשות על ידי כל השאר. את החור שיוצרת ההפחתה במס ההכנסה הפרוגרסיבי, משלמים כולנו באמצעות מיסוי רגרסיבי (מחיר הדלק הוא דוגמא מובהקת) וירידה ברמת השירותים לאזרח (רכבי הכיבוי המיושנים שלא הגיעו לעוספיה בדצמבר 2010 הם הדוגמא המוכרת ביותר המסתירה מאחוריה עוד מאות דוגמאות חמורות פי כמה).  

הששי: הרגולציה. לפחות להלכה אין מחלוקת על כך שתפקידה של מדינה היא לפקח ולהסדיר. אלא שלמעשה, העימות הוא סביב השאלה מה הם כלי הרגולציה שמדינה מעמידה לרשות עצמה... הנה למשל, ב-2006, בימי ממשלת אולמרט-פרץ (הסוציאליסט הנלהב) העמיד האוצר לרשות המדינה 19 אנשים שיפקחו על שוק העבודה, הנשען כידוע (?) על חוקי עבודה מתקדמים מאוד. הקצאת 19 פקחים לרגולציה של חוקי העבודה פירושה למעשה הוא 'צפצוף' של המדינה על חוקי העבודה המתקדמים שהיא עצמה חוקקה. ואם המדינה מצפצפת, מה ימנע ממקדונלד'ס לעשות כן? והנה דווקא ממשלת ביבי-ברק העמידה לרשות המדינה 220 פקחים. הכיצד? כי ב-2009 היה זה עופר עיני ('המשת"פ של הטייקונים' כפי שכינה אותו פרץ) שניסח את ההסכם הקואליציוני.

ובכן, הנה לנו עוד חידה... כיצד זה שממשלת 'ימין' עושה צעדים כאלו? עובדה. התשובה בכל אופן, מצויה לעיל בפרק 3, סעיף א'.

אלא שבכך לא מסתכמת סוגיית הרגולציה. גם כאן השאלה היא לא 'האם' רגולציה אלא איך, כמה, ובאיזה תחום. התשובה אמורה להיות פשוטה: אם הסכמנו שכלכלה מתועשת מתופעלת תדיר באמצעות המכשיר המכונה 'כסף', הרי שהרגולציה החזקה ביותר חייבת להיות קודם כל במישור זה. איך? באמצעות מיסוי הון; חסימת הון ספקולטיבי; יישום החוק המורה שרווחים שעשו חברות בין השאר על ידי הקלות מטעם המדינה; יושקעו בפיתוח השוק המקומי; יצירת אשראי מכוון ליעדים ספציפיים; הגדלת גרעון; שינוי מדיניות החזרי החוב (ישנם מרכיבי חוב לאומי שאין בעיה להסתדר עימם ולדחות פרעונם לעתיד הרחוק יותר); העמקת גבייה; הקטנת לחצים אינפלציוניים באמצעות הקטנת הפערים הכלכליים; הנהגת מע"מ דיפרנציאלי (מע"מ גבוה למוצרי מותרות ומע"מ נמוך למוצרי יסוד); ועוד ועוד ועוד.

5. במקום סיכום: אז מה יכול לעשות האזרח הקטן?

א. להבין. ב. ללמוד. ג. להבחין בין חלופות ממשיות. ד. לתבוע מנבחריו להכניס את הסוגיות הללו לראש סדר היום הציבורי. ה. לא לפחד כלל. אי אפשר לסיים דיון בכלכלת ישראל מבלי להתייחס למחאת הקיץ האחרון. שני דברים לפחות למדנו ממנה. האחד חיובי והשני מעט פחות: החיובי הוא שאכן ישראלים מסוגלים להתמיד במחאה ציבורית. השני הוא שישראלים, או לפחות מי שייצג אותם בתקשורת, יודעים טוב יותר לומר ממה הם אינם מרוצים, מאשר מה הם בכל זאת רוצים. במלים אחרות, לא מספיק לצעוק 'העם רוצה צדק חברתי'. לא מספיק לצווח 'נגד השיטה'. לא מספיק להצביע על 'הפערים'. כי 'צדק חברתי' הוא עניין סובייקטיבי; 'השיטה' כוללת דברים טובים מאוד; ו'פערים' גדולים יותר יש ברוב הארצות בעולם. הדרך לתיקון עוברת, כמו א-להים, בפרטים הקטנים. ברשימת אזורי הקונפליקט לעיל ישנם מספיק 'פרטים קטנים' כאלו שניתן לתרגמם לתכניות עבודה קונקרטיות. האלטרנטיבה – רחיצה בניקיון כפיה של רטוריקה הרואית – היא בבחינת מותרות.