כלכלת ישראל מודל 2012 - כמה הערות בחמישה פרקים

1. כמה חידות במקום מבוא

נפתח בחידה כלכלית: איך זה שפתיחת שוק הסלולר לתחרות מפילה את הבורסה? האם לא לימדו אותנו שתחרות היא המנוע לצמיחה כלכלית, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בעליית שערי המניות? ועוד חידה בתוך חידה: מספרים לנו כבר מאתיים שנה בערך, שהשוק מפעיל עצמו באמצעות אותה 'יד נעלמה' אודותיה דיבר אדם סמית ('עושר העמים', 1776), והנה את התחרות בשוק הסלולר הרי יזמה המדינה... וחידה שלישית בתוך השתיים הקודמות: סיפרו לנו שבישראל מולכת לפחות מאז 1985 התפיסה הניאו-ליברלית שנשמת אפה היא אי-התערבות בכלכלה, והנה דווקא ביבי-שטייניץ הם אלו שמכופפים את 'היד הנעלמה'...

2. שלוש חידות – שני פרקים היסטוריים

את החידות הללו יש לשבץ בתוך סיפור היסטורי, הכולל שני פרקים: האחד הוא סיפורה של הכלכלה המתועשת. השני הוא סיפורה של כלכלת הכספים המתלווה אליה. חידת שוק הסלולר הישראלי, היא בסך הכל עוד חידה אחת במסכת של עשרות מליוני סיפורים דומים, רובם לא ידועים, אחדים ממש מפורסמים (המשבר של 1929, בועת ההיי-טק ב-2000, משבר הסאב-פריים ב-2008, יוון האומללה ב-2012 ועוד ועוד).

כלכלה מתועשת היא פשוטו כמשמעו מערכת בה כל המוצרים מיוצרים פחות או יותר על פי אותו הגיון. בין אם זה חלב, טיל בין-יבשתי, פצצת אטום או קרם שיזוף, תהליך הייצור דומה במהותו. אותו אדם סמית היה זה שהיטיב לתאר את עקרון 'ההתמחות' או 'חלוקת העבודה' כעומדים מאחורי הכלכלה המתועשת, ומציבים פרדוקס מרתק: מחד גיסא ההתמחות הזו גוזרת אינדיבידואליזציה ואטומיזציה של התהליכים הכלכליים (המשליכים על המציאות החברתית והתרבותית!!), ומאידך גיסא על מנת להגיע לתוצר יש לקיים תאום ושיתוף פעולה הדוק ומשוכלל, חסר תקדים מבחינה היסטורית. באחת, הכלכלה המתועשת מתאפיינת במתח קבוע בין פירוק הולך ומתגבר לבין חִברות שאין בלתו.

כלכלת הכספים היא המערכת ההכרחית באמצעותה מתקיים תהליך החִברות הלז. הכיצד? על ידי כך שלתוך תהליכי הייצור המתפרטים והמתפרקים מוכנס מכשיר, שלכשעצמו הוא חסר כל ערך שימוש (אי אפשר לבצע עמו אף פעולה: לא לאכול, לא לרפא, לא להרוג, לא לחמם, לא לקרר, לא לחנך וכן הלאה), אך בהיותו סמל המוסכם בין כל היצרנים, אי אפשר בלעדיו. בקיצור, למכשיר הזה נהוג לקרוא 'כסף'. והנה עוד חידה או עובדה מעניינת: ככל שתהליכי הייצור הולכים ומשתכללים, כך הופך 'הכסף' לעניין מופשט יותר ויותר, עד כדי שכך שבכל מדינה מתועשת, כמו ישראל למשל, כמות אמצעי התשלום המוחשיים (שטרות ומטבעות) הם פחות מעשירית של סך כל הפעילות הכלכלית. מה יש במקום? לא רק כרטיסי אשראי או המחאות, אלא בעיקר העברות דיגיטליות שאי אפשר לראותן. למעשה, בערך שליש מהפעילות הכלכלית בישראל מתבצעת באמצעות חתימות של פקידים על מסמכים במשרדי ממשלה שונים.

והנה לנו חידה נוספת: כיצד זה קרה שהכסף שאיננו מוחשי ברובו, ולמעשה מהווה בסך הכל מכשיר המאפשר להפוך את מוצרי ההתמחות לכדי מוצר שלם, זוכה למעמד חברתי, תרבותי ופוליטי עליון?  הנה שתי תשובות אפשריות: האחת – דווקא בשל היות 'הכסף' מכשיר-מתווך המשמש לחִברותן של ההתמחויות, השליטה בו היא הדרך הפשוטה ביותר לווסת את ייצור המוצרים. השניה – דווקא בשל מיקומו המתואר בתהליך הייצור, השליטה בו מאפשרת כח חברתי ופוליטי עצום. להלכה, שתי התשובות לא סותרות זו את זו. למעשה הן אחד משורשי המאבקים הפוליטיים ברחבי הגלובוס במאתיים השנה האחרונות. כי התשובה הראשונה היא נחלת הנציגים הנבחרים של הציבור, ואילו השנייה של גורמי כח פרטיים בקרבו.

עניין זה דורש הרחבה, ואם בכלכלה עסקינן, אין ברירה אלא לדבר במספרים. הנה למשל נתונים שהופיעו ב'גלובס' (25.6.2007): ב-1980, היחס בין הנכסים הפיננסים בעולם לבין התוצר העולמי השנתי היה 109%. יחס של אחד לאחד כמעט, כפי שעולה מהשכל הישר (שהרי כאמור 'הכסף' אמור בסך הכל לאפשר למוצרים להיווצר!). בשנת 2005 לעומת זאת, עמד היחס על כ-316%. חמור מכך: בחמש השנים שקדמו ל-2008, שנת המשבר הפיננסי, גדלו ההשקעות הספקולטיביות בסחורות מ-13 מיליארד דולר ל–317 מיליארד דולר, עלייה של יותר מ-2,300%! מה שמוביל אותנו להסבר נוסף לעליית מחירי הנפט... במקום לשאוב נפט, לארוז אותו ולשלוח אותו לתחנת הכוח, סוחרים בו הספקולנטים היקרים שלנו עשרות פעמים. הם לא שאבו את הנפט, הם לא זיקקו אותו, לא שיווקו אותו, לא בנו מכונות שיהפכו את הנוזל השחור לאנרגיה. את כל זה הם מותירים לנו. מה תפקידם בעסק? בדיוק: להרוויח הון דמיוני מהמאמץ הקולקטיבי של אבק-אדם (פועלים, מהנדסים, ממציאים, מלחים, קברניטים וכן הלאה).

לצד ההון והממון יש לזכור שהכלכלה נעה סביב עוד שני מרכיבים מהותיים: אדמה ועבודה. מי שרוצה להבין את הקשרים בין כלכלה לפוליטיקה, מוזמן להתעניין בשאלה כיצד נקבע למשל שדונם קרקע יעלה חצי מליון שקל, ושערכה של שעת עבודה של פועל ישראלי הוא 22 שקלים, זאת בזמן שערך שעת עבודתו של מנכ"ל בנק יעמוד על 15,000 ₪. 

3. מבוא לכלכלה פוליטית

כל האמור לעיל הוא הרקע לסיפורה הכלכלי של כל מדינה מתועשת במאתיים השנה האחרונות. כך, מצד אחד יש לנו ממשלה (הנשענת על פרלמנט שנשען על מפלגות שנשענות על ציבור מצביעים הניזון מהתקשורת) העסוקה מבוקר עד ערב בשליטה ישירה ועקיפה על המשק הישראלי (באמצעות חוק התקציב, באמצעות צעדים כמו הורדת או העלאת ריבית, מדיניות מכס, השקעות, העלאות שכר, פיקוח על שוק העבודה וכן הלאה). מצד שני יש לנו גורמים פרטיים העסוקים מבוקר עד ערב גם הם בשליטה ישירה ועקיפה על המשק הישראלי (באמצעות ייצור והרחבת שוק העבודה והמוצרים, או להבדיל: באמצעות מניפולציות בבורסה, מסחר במט"ח, ניפוח מניות, יצירת דעת קהל באמצעות כלי תקשורת שבבעלותם והשפעה ישירה או עקיפה על האקדמיה, וכן הלאה).

במלים אחרות, אלו שבכותרת של הפרק הזה: הכלכלה הפוליטית, או הפוליטיקה של הכלכלה, או מאבקי הכוח שבין הגורמים הכלכליים, או הכלים הכלכליים המשמשים את הפוליטיקאים; כל אלו נובעים מהמתואר לעיל, לאמור:

 א. כל ממשלה בישראל (ובעמים) היא קואליציה של דעות ואינטרסים שונים, לא פעם מנוגדים.

ב. כל ממשלה בישראל מתנהלת מול גורמי משק אחרים ('טייקונים', ועדים, יצרנים, מחירים וכו').

ג. כל גורמי המשק גם הם מנהלים ביניהם מאבקים (על נתח שוק, על מחירים, על שליטה וכן הלאה).

ד. לכל אחד מגורמי המשק יש אינטרס שונה, לעתים מנוגד, בכל הקשור למדיניות הרצויה של הממשלה (דולר נמוך הוא אינטרס של היבואן, דולר גבוה הוא אינטרס של היצואן. דולר נמוך הוא אינטרס של סטודנט השוכר דירה, דולר גבוה הוא אינטרס של בעל הדירה).

שורה תחתונה  ונקודת מוצא גם יחד: הכלכלה המתועשת (או 'כלכלה מודרנית' על פי כינוי אחר) מתאפיינת בקונפליקטים וסתירות בלתי פתירות. לאור זאת עושה הריבון צעדים שמטרתם למצוא פשרות, מתוך ידיעה שכל פשרה היא בסך הכל הקדימון למשבר הבא. מעתה אמור: השאלה היא לא 'האם' המדינה והממשלה מעורבות בכלכלה, אלא איך, כמה ובעיקר לטובת מי.

4. ישראל 2012

על שאלת מעורבותה של הממשלה הישראלית בכלכלתנו בזמן האחרון, יש לענות על ידי הצבעה על כמה אזורי קונפליקט.

האחד: גובה הגרעון של תקציב המדינה. גם כאן תקף הכלל של 'לא-האם-אלא-איך'. במלים אחרות, אין ולא תתכן מדינה מודרנית ללא גרעון. אלא שבעוד אלו רוצים גרעון של 1%, יריביהם סבורים שאין בעיה עם גרעון של 3%. משמעות הפער הזה היא בערך 15 מיליארד שקל. כסף קטן.

השני: מדיניות המט"ח. עניין ברור ופשוט: דולר גבוה מחזק את היצוא, ולהפך.

השלישי: מדיניות השכר. מבט אל העולם הרחב מלמד שככל שמדינה עשירה יותר, כך היא מתאפיינת בפערי שכר נמוכים יותר. נקודה. המסקנה פשוטה וברורה: להנהיג מדיניות שמטרתה להקטין את פערי השכר. חשוב לציין כי בעלי העמדה ההפוכה מצביעים על העובדה שבישראל אחוז ההשתתפות בשוק העבודה נמוך בלפחות 15% מהכלכלות השוויוניות יותר. את האצבע המאשימה הם מפנים כלפי שתי אוכלוסיות ספציפיות: נשים ערביות וגברים חרדים.

מה שמביא אותנו לאזור הקונפליקט הרביעי: אחריות המדינה על יצירת מקומות עבודה. חשוב להדגיש כי לא 'רק' פוליטיקה, כלומר מדיניות (כזו או אחרת) יש כאן, אלא גם תרבות: נשים ערביות 'כבודן בת מלך פנימה' ואילו גברים חרדים 'תורתם אומנותם'. לא בדיוק ערכים העולים בקנה אחד עם האתוס שניסח ביאליק במלים: "למי תודה למי ברכה, לעבודה ולמלאכה". ומכאן, שללא תמורה פנימית במישור התרבותי אצל המגזרים הללו (ואחרים), לא יתחולל שינוי. מאידך גיסא, ניתן להתרשם ששינויים כאלו כבר מתחוללים (ישנה עלייה מסוימת בהשתתפות ערביות וחרדים בשוק העבודה), מה שמחזק את המסקנה שעל המדינה לחפש דרכים לשילובם של כמה שיותר אזרחים בשוק העבודה. ואם סיבות נשגבות לא משכנעות לפחות חלק מפקידי האוצר, הנה סיבה נוספת לנהל מדיניות של תעסוקה מלאה, סיבה המובילה אותנו...

לאזור הקונפליקט החמישי: מדיניות המיסוי. על פי הערכות סבירות, בכל שנה מעלים משלם המסים הישראלי כ-30 מיליארד שקלים. מחד גיסא ברור כי רוב העלמות המס הללו מקורן בעשירונים העליונים, שהרי לרשותם יותר כח לבנות לעצמם מקלטי מס. אבל הכלכלה השחורה פורחת בארצנו, וגם אם נניח שהעשירונים התחתונים אחראים על 'רק' 15% מה-30 מיליארד הנעלמים הללו, נקבל סכום נאה (4.5 מיליארד) שיכול להספיק להעלאת שכר חודשית של 1500 ₪ לכל מורי ישראל. אך גם אם הגבייה תעמוד על 100%, עדיין יוותר על כנו הקונפליקט הקבוע במישור המיסוי: מס רגרסיבי (כמו מע"מ, הלוקח 17% ממחיר הלחם בהרצלייה פיתוח וברהט), מול מיסוי פרוגרסיבי (מס הכנסה), שהוויכוח על מדרגותיו מתקיים כל הזמן. אם יש משהו המאפיין את דרכו של נתניהו לאורך כל שנותיו בצמרת המדינה (כשר אוצר וכראש ממשלה), הרי שאין ספק שמדיניותו להפחית מסים מהעשירונים העליונים הוא הדבר המרכזי. ההשלכות של מדיניות זו מורגשות על ידי כל השאר. את החור שיוצרת ההפחתה במס ההכנסה הפרוגרסיבי, משלמים כולנו באמצעות מיסוי רגרסיבי (מחיר הדלק הוא דוגמא מובהקת) וירידה ברמת השירותים לאזרח (רכבי הכיבוי המיושנים שלא הגיעו לעוספיה בדצמבר 2010 הם הדוגמא המוכרת ביותר המסתירה מאחוריה עוד מאות דוגמאות חמורות פי כמה).  

הששי: הרגולציה. לפחות להלכה אין מחלוקת על כך שתפקידה של מדינה היא לפקח ולהסדיר. אלא שלמעשה, העימות הוא סביב השאלה מה הם כלי הרגולציה שמדינה מעמידה לרשות עצמה... הנה למשל, ב-2006, בימי ממשלת אולמרט-פרץ (הסוציאליסט הנלהב) העמיד האוצר לרשות המדינה 19 אנשים שיפקחו על שוק העבודה, הנשען כידוע (?) על חוקי עבודה מתקדמים מאוד. הקצאת 19 פקחים לרגולציה של חוקי העבודה פירושה למעשה הוא 'צפצוף' של המדינה על חוקי העבודה המתקדמים שהיא עצמה חוקקה. ואם המדינה מצפצפת, מה ימנע ממקדונלד'ס לעשות כן? והנה דווקא ממשלת ביבי-ברק העמידה לרשות המדינה 220 פקחים. הכיצד? כי ב-2009 היה זה עופר עיני ('המשת"פ של הטייקונים' כפי שכינה אותו פרץ) שניסח את ההסכם הקואליציוני.

ובכן, הנה לנו עוד חידה... כיצד זה שממשלת 'ימין' עושה צעדים כאלו? עובדה. התשובה בכל אופן, מצויה לעיל בפרק 3, סעיף א'.

אלא שבכך לא מסתכמת סוגיית הרגולציה. גם כאן השאלה היא לא 'האם' רגולציה אלא איך, כמה, ובאיזה תחום. התשובה אמורה להיות פשוטה: אם הסכמנו שכלכלה מתועשת מתופעלת תדיר באמצעות המכשיר המכונה 'כסף', הרי שהרגולציה החזקה ביותר חייבת להיות קודם כל במישור זה. איך? באמצעות מיסוי הון; חסימת הון ספקולטיבי; יישום החוק המורה שרווחים שעשו חברות בין השאר על ידי הקלות מטעם המדינה; יושקעו בפיתוח השוק המקומי; יצירת אשראי מכוון ליעדים ספציפיים; הגדלת גרעון; שינוי מדיניות החזרי החוב (ישנם מרכיבי חוב לאומי שאין בעיה להסתדר עימם ולדחות פרעונם לעתיד הרחוק יותר); העמקת גבייה; הקטנת לחצים אינפלציוניים באמצעות הקטנת הפערים הכלכליים; הנהגת מע"מ דיפרנציאלי (מע"מ גבוה למוצרי מותרות ומע"מ נמוך למוצרי יסוד); ועוד ועוד ועוד.

5. במקום סיכום: אז מה יכול לעשות האזרח הקטן?

א. להבין. ב. ללמוד. ג. להבחין בין חלופות ממשיות. ד. לתבוע מנבחריו להכניס את הסוגיות הללו לראש סדר היום הציבורי. ה. לא לפחד כלל. אי אפשר לסיים דיון בכלכלת ישראל מבלי להתייחס למחאת הקיץ האחרון. שני דברים לפחות למדנו ממנה. האחד חיובי והשני מעט פחות: החיובי הוא שאכן ישראלים מסוגלים להתמיד במחאה ציבורית. השני הוא שישראלים, או לפחות מי שייצג אותם בתקשורת, יודעים טוב יותר לומר ממה הם אינם מרוצים, מאשר מה הם בכל זאת רוצים. במלים אחרות, לא מספיק לצעוק 'העם רוצה צדק חברתי'. לא מספיק לצווח 'נגד השיטה'. לא מספיק להצביע על 'הפערים'. כי 'צדק חברתי' הוא עניין סובייקטיבי; 'השיטה' כוללת דברים טובים מאוד; ו'פערים' גדולים יותר יש ברוב הארצות בעולם. הדרך לתיקון עוברת, כמו א-להים, בפרטים הקטנים. ברשימת אזורי הקונפליקט לעיל ישנם מספיק 'פרטים קטנים' כאלו שניתן לתרגמם לתכניות עבודה קונקרטיות. האלטרנטיבה – רחיצה בניקיון כפיה של רטוריקה הרואית – היא בבחינת מותרות.