הידע מתיישן בכל שבע שנים - על מיתוס נפוץ ומזיק

זהו מאמר שכתבתי לפני כמה שנים אבל בדיוק כמו הכותרת והתוכן שלו, גם הוא לא מתיישן... מוגש לכבוד שנת הלימודים החדשה. שנה טובה לכולנו.

בחזרה לתרגיל החפץ - הפעם דרך אינסופיותה של האנרגיה: מבוא אחר לכלכלה פוליטית

 

א.      בחזרה לתרגיל החפץ

בשנים האחרונות נהגתי לעשות שימוש מקיף, נרחב ושגרתי ב'תרגיל החפץ', באמצעותו הוכחתי באופן מוחלט ואובייקטיבי את התלות ההדדית המאפיינת את הכלכלה המודרנית. תלות זו שהיא כאמור אובייקטיבית וחלה על כל בני האדם כולם, ניתן לגזור ממנה כמובן מסקנות תרבותית, מוסריות, חברתיות ופוליטיות שונות ואף מנוגדות (מפשיזם ועד אנארכיזם). תרגיל החפץ בנוי בפשטות על ניתוחו של חפץ ממשי אחד המייצג את כל מיליארדי החפצים מעשה-ידי-אדם שבעולמנו, כיצד הגיע לעולם, ומדוע התשובה על שאלת הכיצד הזו מובילה למסקנה שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות בעצמו שום דבר המשמש לו לקיומו, ושלכן נגזר מכך שכל אחד מאיתנו תלוי לעצם קיומו בזולת.

עם זאת, למרות שמתרגיל החפץ אפשר להגיע לתמיכה בכל שיטה פוליטית, למיטב הבנתי התובנה הנגזרת מתרגיל החפץ תומכת יותר בהגיון הסוציאליסטי. אלא שזו דעתי בלבד וגם אם אינני לבד אין לי ברירה אלא להדגיש כי קביעת-התלות הזו אין לה שום נגזרת מוסרית הכרחית. מצד שני, אסור להתעלם ממנה. והנה למרות זאת, אין אלא להודות שזה המצב. ההתעלמות מאמת אובייקטיבית זו הכרוכה בתרגיל החפץ נובעת מבורות של צרות אופק, שהיא הבורות הרווחת, ואם מתוך בורות-מלומדת, שהיא מסוכנת ומזיקה פי כמה. מה היא בורות צרת אופק? בורותם 'הברברית' בלשונו של אורטגה אי-גאסט, כלומר בורותם של המומחים לתחום ידע מסויים, ולסמוכים לו בלבד, מומחיות הבאה על חשבון הבנה רחבה יותר של העולם בו אנו חיים.

ב. מה היא בורות-מלומדת? או כמה הערות על 'מדע' הכלכלה

מה היא בורות-מלומדת? בורותם של מומחי כלכלה למשל, הממשיכים להכשיר דורות של תיאורטיקנים, מורים, עיתונאים ואנשי ביצוע על בסיס שלושה הבלים חסרי שחר מפורסמים למדי: האחד – קיומו של אדם רציונלי (ובמקרה הטוב האדם הוא גם רציונלי, הוא בוודאי לא רק רציונלי); השני – קיומו של מידע נגיש לכולם שאותו אדם רציונלי מקבל את החלטותיו הרציונליות לפיו (והרי המידע ברובו, למרות המיתוסים על הגוגל והויקיפדיה, לא נגיש, והוא בוודאי לא נהיר); השלישי – מציאות של מחסור (והרי במישור הכלכלי כפי שכולנו אמורים לדעת אין מחסור כלל).

כך או אחרת – בורות צרת אופק או בורות מלומדת – השיח אודות הכלכלה בכלל ועל אפשרויות אירגונה, ויסותה, חלוקת העושר שהיא יוצרת, יצירת העושר שהיא אמורה לחלק וכן הלאה, הוא במקרה הטוב חלקי, במקרה השכיח שטחי, מניפולטיבי וסתמי. השילוש הלא-קדוש הזה – שטחיות, מניפולטיביות וסתמיות – מסביר את הצלחתם של אלו-שיש-להם להמשיך ולהנות מעמדות העוצמה שלהם בכלכלה ובמה שנגזר מכך על התרבות, החברה והפוליטיקה. עוצמתם הפוליטית-חברתית-תרבותית מאפשרת להם כמובן להעצים את כוחם הכלכלי, וחוזר חלילה.

ובכן, לאחר שנים רבות של שימוש בתרגיל החפץ, ולאחר שעות על גבי ימים על גבי ימים וחודשים של חשיבה אודות הסיבה לפער המטריד בין כוחו של התרגיל לתאר את המציאות, לבין חולשתו ליצור תובנה פוליטית יעילה, נדמה לי שעליתי על תובנה אוביקטיבית מוחלטת נוספת, שהדיון הכלכלי לא יכול בלעדיו. מיותר להדגיש ואולי לא מיותר, שהעמקת התובנה ושכלול ההתבוננות אין פירושן נצחון הסוציאל-דמוקרטיה מחר או בבחירות הקרובות. עוצמה פוליטית של בעלי עניין אינה משתנה בין לילה ובאיבחת תובנה. כך או אחרת, חובת המתבונן להציע את תובנותיו, ולהלן התובנה השניה שאין בלתה בכלל ולדיון כלכלי בפרט.

ג.       אנרגיה אינסופית

כאמור לעיל, אחת הפירכות חסרות השחר והמזיקות מכל בחינה שניתן להעלות על הדעת היא הטענה אודות המחסור. הוכחת הטענה הזו מסתברת כחשובה מאד, ואי אפשר להסתפק בטענות נכונות כמו 'כיצד זה שבאותה מדינה [הודו למשל] השולחת טילים אל החלל יש עדיין אנשים רעבים וחסרי גג'. זו טענה נכונה שלמעשה מניחה שאת המשאבים המבוזבזים על טילים בליסטיים אפשר להשקיע בקירות, גגות, עדשות ועדשים. זוהי טענה נכונה אך אין בה משום סתירה לטענה הרווחת אודות מחסור. 'כן', יגיד מי שיגיד, 'אם נכתת טילינו ללחמניות יהיו יותר לחמניות אבל משלב מסויים יהיה מחסור בלחמניות'.

ובכן, על מנת להוכיח שאין מחסור יש לעלות קומה אחת גבוה יותר, זו העומדת מעל (או מתחת) לטילים, ללחמניות ולגגות: האנרגיה. כידוע, ללא אנרגיה לא יתכן לייצר לחמניות וטילים. ברור אמנם שאנרגיה איננה הופכת עצמה סתם כך לשולחן או למחשב, אבל העבודה והידע הדרושים על מנת להמיר גוש אדמה לראש-מנוע גם הם לא יספיקו ללא אנרגיה.  ובכן, מקור הכל הוא האנרגיה. זו שיצרה את היקום, זו שהיא בעצם היקום, זו שכמו שכתוב בכמה מדבקות, 'אין עוד מלבדה'.  במונחי האנשים המאיישים את כדור הארץ מדובר בשמש כמובן.

אי אפשר להפריך טיעון זה, והרי לכולם ברור כי כל צורה מוכרת של אנרגיה מקורה בשמש בצורה כזו או אחרת (חשמל, קיטור, מזון וכן הלאה). מדוע הוא בכל זאת מטריד גם אם הוא אמת מוחלטת? בדיוק כמו בתרגיל החפץ, גם כאן חסר המימד האופרטיבי. אמנם נכון, אנרגיית השמש היא אינסופית, ולכן אין ולא יכול להיות מחסור חומרי, אבל המגבלה היא ביכולת לתרגם את אינסופיותה של אנרגיית השמש לאנרגיה זמינה ושימושית.

ד.      בכל זאת מחסור? או: בחזרה ל'מבוא לכלכלה'

לכאורה חזרנו לנקודת המוצא המשמשת את הבורים-המלומדים של החוגים לכלכלה. שכן לזה בדיוק הם מתכוונים, שהמחסור הוא בעייה מנקודת המבט השימושית, שהיא נקודת המבט המעסיקה את החוגים למדעי החברה בכלל ואת מדע הכלכלה בפרט. האין זאת.

אכן כן, אלא שיש הבדל תהומי בין להגיע לתובנת מחסור על סמך טענה שרירותית (ושקרית) לבין התמודדות עם התובנה הזו על בסיס טענה רציונלית המייצגת אמת מוחלטת. כי השקר של החוגים לכלכלה אודות המחסור, המידע הזמין והאדם הרציונלי, נמצא שם רק על מנת להצדיק את קיומו של המנגנון האמור לווסת את היחסים בין "המחסור", "האדם הרציונלי" ו"המידע הזמין", הלא הוא 'השוק'. והלא השוק הוא המנגנון השימושי שלכבודו התכנסנו כאן בחוג לכלכלה, ושעל סמך הגיונו אנו הכלכלנים, כמעט ללא יוצא מהכלל, תוקפים כל נסיון מלאכותי להתערב בו. חמור מכך, באמצעות טיפוחו של מיתוס 'השוק' ניתן ליצור טישטוש בין סוגים של שוק, כמו שוק עבודה, שוק סחורות-לשימוש-אישי, שוק ניירות ערך, שוק מט"ח, שוק נפט, וכן הלאה. אירוניה מרגיזה במיוחד היא ש'אפילו' מנקודת המבט של החוגים לכלכלה והשיח הכלכלי שבוגריו מייצרים, ניתן בקלות להבחין בהבדלים התהומיים שיש בין שווקים אלו, הבדלים מהם אמורות להגזר מסקנות אופרטיביות שונות ואף מנוגדות. עצם העובדה שאכן כך הם פני הדברים – כלומר שיש מדינות המווסתות את שוק הבריאות למשל ואחרות לא – אף היא תומכת בכך. אלא שמנקודת המבט הרווחת, ההבדלים האופרטיביים הללו (בין מערכת הבריאות של קנדה למשל לבין זו של שכנתה מדרום) מוסברים ב'פוליטיקה' ו'אינטרסים' ולא חלילה בהגיון פשוט וצרוף המתאים לכל מקרה לגופו.

ה.      הדיון הכלכלי הנכון מתבסס על אינסופיותה של האנרגיה והאתגר שהיא מציבה

לעומת זאת, כאשר נקודת המוצא היא אינסופיותו של משאב-משאבי-המשאבים, אינסופיותה של הוד קדושתה האנרגיה, הנגזרות העיוניות והמעשיות שונות בתכלית. כי אם אין בעיה של מחסור, קודם כל אפשר לנשום בשקט ולהרגע. אין צורך למהר לשום מקום. השפע האובייקטיבי הוא ברכה קודם כל במישור הפסיכולוגי. שנית, אפשר לדון בכובד ראש בעובדה שלמרות שאין מחסור אובייקטיבי באנרגיה, במישור הסובייקטיבי יש ויש. התשובה המתבקשת על הסתירה הזו, גלויה לעין כל מי שהקדיש כמה דקות למחשבה כיצד מן הפרח בא הפרי או כיצד מן השמש בא הנפט.

בדיוק: באמצעות תהליכים, חלקם טבעיים, חלקם מעשי ידי אדם. ובשני המקרים – חשיפת התהליכים הטבעיים והינדוס התהליכים המלאכותיים – מוח האדם הוא התנאי. ואכן, אם מביטים על ההיסטוריה של האנושות במאתיים השנים האחרונות פחות או יותר – שהיא בדיוק מסגרת הזמן אשר משמשת גם לתרגיל החפץ – ועושים זאת תוך מאמץ מכוון להתעלם מרעשי רקע בדמותם של אצילים מכל הסוגים (קרקע, ממון, פשע, זוהר וכד'), הנה מסתבר שהאנשים הזוכים למירב הכבוד והיקר הם בדיוק אותם אנשים שבמרכז עיסוקם המאמץ לתרגם אנרגיה של שמש לאנרגיה שימושית. כמעט כולם מכירים את ג'יימס ואט או לפחות את הקילו-ואט, כולם שמעו על השפעת הרכבת והאוניות על כל מה שזז כאן, ומי לא שמע על איינשטיין שהביא לשיא תיאורטי את כל מה שכתוב כאן אודות אינסופיותה של האנרגיה.

ובכן, בראש הפירמידה או מי שאמור להיות בראש הפירמידה: מדענים, מהנדסים, טכנאים, ממציאים. בקיצור, סוגים שונים של מדענים שימושיים הנשענים על מדענים תיאורטיים. אלא שהם לא עובדים לבד ומכיוון שאנרגיה זה לא הכל בחיים הרי שהמתודה המשמשת למדענים השימושיים והתיאורטיים היא זו המשמשת את האקדמיה בכללותה. וזו בתורה משפיעה על כלל החברה, הן דרך התרבות העממית (עיתונות, ספרות, תיאטרון, קולנוע) והן דרך מערכת החינוך, ועל כל אלו יש לנצח בצורה של הסדרים מוסכמים, של פשרות מקדמות וכן הלאה, והנה פתאום צצה לנו הדמוקרטיה הפרלמנטרית. והנה לנו חברה אנושית המוכרת בכינויה 'מודרנית', המתאפיינת בנטייה חזקה לחילוניות במובן של מדידת ההישגים האישיים והקולקטיביים כאן ועכשיו ולא במונחים של נצח. כל העולם כולו הוא אולי גשר צר מאד, אבל מהבוקר עד הערב כולם רוצים להרחיב, לשפר ולהנעים אותו (מכאן ניתן להסיק ובצדק ניתן להסיק שרוב החרדים, הדתיים למיניהם והמסורתיים הם כולם חילוניים, אבל הס!! אל תספרו לאף אחד, עוד יהיה כאן משבר קואליציוני או משהו דומה), נטייה שאי אפשר לה לקבל את ליטרת הבשר שלה פשוטו כמשמעו ותרתי משמע גם יחד, ללא חשיבה רציונלית, או מדעית.

ו.        סולמות, חבלים ופערים החברתיים

הדברים ידועים אבל עכשיו אולי יש להם הגיון כללי עמוק ומקיף יותר. וגם הנגזרות החברתיות שלהם מעניינות ואולי אפילו חשובות. כי 'לפתע' ההבחנות החברתיות בין 'מתורבתים' לבין 'נחשלים', הבחנות שבתקופה שבה ניבנו ההסדרים המאפשרים ליותר ויותר אנשים להגיע אם לא לליטרת בשר אז לפחות ל-2500 קלוריות ביום (שנות החמישים) היו מובנות מאליהן, ושעם הזמן – ודווקא אחרי שהשפע הובטח והפך למובן מאליו (שנות השמונים) - הפכו ללא-כשרות-מבחינה-פוליטית, הנה ההבחנות הללו 'לפתע' מקבלות הגיון מוצק. 'נחשלות' או 'תרבותיות' אכן אינן קשורות כלל לצבע העור או למבטא מסויים, אבל הן נובעות ישירות מסדר עולם חילוני שבמרכזו המשימה המתמשכת והשגרתית והעתידית לתרגם את אינסופיותה של אנרגיית השמש לאנרגיה שימושית המאפשרת שקיות חלב, גרביונים וטוויטר. ואייפון כמובן. איך שכחתי.

הנה כל התובנה הזו שוב: בתהליך בניין האומה הישראלי, שאיננו שונה מהותית מתהליכים דומים אחרים בשוודיה, יפן ארגנטינה וכו', מידרג הפערים החברתיים, ניזון משני סולמות עיקריים. האחד שקרי והשני אמיתי. השקרי הוא 'סולם המוצא' (בישראל מדובר בעדה או בלאום, בארצות הגירה אחרות באתניות, בכל הארצות מדובר בסוגי אצולה למיניהם). האמיתי הוא 'סולם המדע' (במובן הרחב של המילה, זה המתחיל כבר בגן הילדים או ליתר דיוק בביתו של התינוק). העובדה שלפחות ברגעים מסויימים היתה חפיפה מסויימת – ואף פעם לא מלאה!!! – בין שני הסולמות, איננה משנה את התובנה הזו. כריכתו של 'סולם המדע' בחבל אחד, לצורך הטבעתו של 'סולם המוצא' היא חסרת שחר ומזיקה בדיוק כמו המחשבה ש'סולם המוצא' הוא שם נרדף ל'סולם המדע'. לא מיותר להזכיר שלצד שני סולמות אלו פעל סולם נוסף, סולם הממון, סולם הבצע או סולם הכסף. מה שמוביל לתובנה האחרונה הקשורה בו.

ז.       סיכוייה של סוציאל-דמוקרטיה

התובנה האחרונה כמעט מובנת מאליה. אם משימת הדורות הבאים היא כמשימת הדורות הספורים שקדמו להם, הדורות החילוניים כאמור, היא לכתת אנרגיית-שמש לאנרגיה-שימושית; ואם המשימה הזו כפי שהוכיח תרגיל החפץ היא משימה קולקטיבית-גלובלית; הנה המסקנה התרבותית-מוסרית היא שיש להעדיף באופן חד משמעי את תחומי העשייה התורמים למשימה זו. במילה אחת: את המדע על כל הנגזרות שלו, מהגננות המכינות את הדור הבא של המדענים, ועד המדענים עצמם כמובן ואת כל הגופים המשתמשים במסקנות של המדע בתעשייה, בחקלאות, בייצור מים, בפינוי אשפה, בהגנת הסביבה וכן הלאה.

כל מי שמחבל בתהליך הזה ראוי לגינוי ואם יש צורך, אז גם לעצירה מוחלטת. באמצעות החוק ובאמצעות מה שנגזר מהחוק כלפי סוגיות של חופש וחירות. מי מחבל בתהליכים הללו? אין תשובה מלאה לשאלה הזו, אבל הרשימה לא לגמרי ריקה. בראשה עומדים הגורמים העושים כבשלהם בכלים המאפשרים את החלפת המידע ואת חלוקת העבודה שבלעדיהן המדע התיאורטי ועוד פחות מכך המעשי, פשוט לא יתכן. ומה הם הכלים הללו? כסף קודם כל.

כפי שמלמד תרגיל החפץ, בלעדי הכסף לא תתכן החלפת המידע וחלקי החפצים (שהם עצמם חפצים המורכבים מחלקי חפצים), ההכרחיים ליצירתו של חפץ שימושי כלשהוא. וכאשר כסף הוא בסך הכל כלי, הרי שהאנשים המנהלים את זרימתו החופשית והמועילה מנקודת המבט המעסיקה את האנושות (אנרגייה), הם בסך הכל משרתים. לא יותר ולא פחות מנהגי מוניות ומדיילות. ובהתאם אמור להיות מעמדם החברתי ומיקומם על סולם חלוקת העושר (שכר ומיסוי בכלכלית).

אלא שעל הכסף השתלטו אנשים שתודעתם רחוקה מכל מה שכתוב כאן כמרחק השמש ואחרונת הגלקסיות. תודעתם השקרית היא כאמור תוצר של בורות צרת אופק (ישנם אינספור בוגרים של מכללות למנהל ובוגרי חוגים לתקשורת העונים על תאור זה) או של בורות-מלומדת. אלו ואלו מרופדים על ידי בעלי עניין המעוניינים בהמשך הפצת המיתוס אודות המחסור, האדם הרציונלי והמידע הזמין. סיכוייה של סוציאל-דמוקרטיה נמוכים במציאות כזו. הם עולים ככל שיותר אנשים יבינו שהמציאות האנושית היא שילוב של המאמץ לתרגם אנרגיה אינסופית לאנרגיה שימושית ושל מעשה המרכבה המתועש המשתקף בתרגיל החפץ.