פלורליזם - כמה מלים על עוד מושג חבוט ומעוות

נקודת המוצא לרשומה הזו היא עוד סבב בסאגה האינסופית בויכוח האטום בין חרדים לבין שאר העולם. לא, אין לי נוסחת פלאים לשכנע את החרדים שהם טועים, מהסיבה הפשוטה שחרד שמודה שהוא טועה הוא כבר לא חרד. ולא, לא מדובר לא בשנאה ולא בגזענות ובשאר מילים שימושיות בשיח הישראלי שכל מטרתן לחלק ציונים ובעיקר להביא לאומרן תחושת עליונות של צדק (כלומר של צדקנות)

דברי לא מכוונים כלל לעולם החרדי, שכנרמז לעיל תורתו-אטימותו ואטימות היא בפשטות 'בלתי-חדירה' וגו'. דברי מכוונים לכל מי שבאמת סבור שפלורליזם הוא לכל הפחות מציאות, שלא לומר ערך חשוב. אולי לא מקודש, אבל ללא ספק חשוב. הליברליזם תמיד דיבר על הפלורליזם הרעיוני כהמשך ישיר לכלכלת השוק: מה בכלכלת השוק יש תחרות בין מוצרים, כך בשוק הרעיונות אמורה להיות תחרות דומה. ולכן, כשם שהשוק הוא חופשי כך גם עולם הרעיונות, ומכאן שפלורליזם, בדיוק כמו דרכי תקשורת ותחבורה ומטבע יציב וכן הלאה תנאים מועילים למסחר מפותח, הוא ערך ולא רק מציאות.

למרות שמדובר בפרשנות 'קפיטליסטית', ולמרות שאפשר בלי מאמץ למצוא הסבר אחר, 'סוציאליסטי' יותר ברוחו, אני מוכן לקבל את הפרשנות-תומכת-הפלורליזם הזו, ולעבור הלאה למה שרציתי לומר על הפלורליזם, אחרי שהסכמנו שהוא חשוב ואחרי שהצענו לו הוכחה, גם אם 'קפיטליסטית' באופיה.

כי הבעיה ששוב נתקלתי בה השבוע, א-פרופו האיום המשעשע של שכחתי מה שמו חרד ידוע שאמר לעיתונאי שאם יכריחו את החרדים להתגייס הם יעזבו את הארץ. לא שאני חושב שאפשר לגייס את כל החרדים. לא שלא חשוב לומר בכל הזדמנות ששויון בנטל יכול לבוא בכל מיני דרכים אחרות חוץ משרות צבאי. לא שאין בסוגיה הזו, כפי שהיא מופיעה בשיח הרווח, מעט מאד שכל ישר והמון דמגוגיה. כל אלו ראויים לעיון נפרד. כאן ברצוני להתייחס רק להיבט אחד שעלה בכמה וכמה טוקבקים.

סוג אחד, שגם אני נמניתי עליו, היה 'אדרבא, אשמח לארוז את המזוודות ולהסיע לנתב"ג'. אני מתכוון לזה. מליון ישראלים לפחות עזבו את הארץ וכל אחד בעיני לגיטימי לחלוטין. הציונות תמיד היתה עניין של בחירה, וחובתם של אלו שאוהבים את הארץ ואת המדינה לטרוח לעשות את החברה בישראל ראויה לחיים של כבוד. אמנם עדיף ישראלי שנשאר כאן ומתמודד על דמותה של ישראל, מאשר ישראלי המקטר על ישראל ממשרדו בשדרה החמישית, אבל הפלורליזם תקף גם כאן. 'מדינה חופשית' אנו נוהגים לומר זה לזה, ואני לפחות מתכוון לזה. ואני לא היחיד. בקיצור, אם חרדים רוצים לעזוב את הארץ, שיעזבו. 

אבל על הסוג השני של הטוקבקים רציתי לכתוב את הרשומה הזו. הסוג שמפנה את האצבע המאשימה אל הצד הפלורליסטי, כלומר אל הצד  הלא-חרדי. הטענה היא בערך כזו: 'מה אתם טוענים לחוסר הסובלנות של החרדים? ואתם? כלומר אנחנו? יותר סובלניים? יותר פלורליסטים? כשם שהחרדי לא מקשיב לנו כך אנו לא מקשיבים לחרדים!'. או משהו כזה.

ובכן, לצד האפשרות שאכן ישנם חילוניים או סוגים אחרים של לא-חרדים שאכן לא מוכנים לשמוע אף אחד אלא רק את עצמם, נראה לי שלא זה המקרה כאן. המקרה כאן הוא אי הבנה יסודית של מושג הפלורליזם. אי הבנה הנובעת ממה שאלחנן יקירה כינה 'פרוורסיה אידיאולוגית', שמשמעותה הוא הפיכת מושג אחד לחזות הכל או הבנת מושג חשוב באופן חד-צדדי. כמו למשל ההבנה הרווחת לפיה 'דמוקרטיה' נמדדת רק ב'זכויות' או ש'דמוקרטיה' היא 'הכרעת הרוב'. במקרה הזה, הפרוורסיה האידיאולוגית באה לידי ביטוי בכך שהפלורליזם נמדד רק על ידי מבחן אחד: מבחן הסובלנות. כלומר, אני פלורליסט ראוי לשמי רק אם אני סובל את דעתו של כל אחד, כולל של חרד נטור-קרתא וכולל כמובן של החיזבאללה וכן הלאה.

וזו כמובן טעות גסה. כי פלורליזם לא עומד לבדו. הפלורליזם, כמו הדמוקרטיה, כמו המהפכה התעשייתית, כמו הסובלנות, כמו הנאורות, כמו המדע וכמו לא מעט דברים השייכים למה שמכונה 'העולם המודרני', נולד בתוך הקשר מסויים. וההקשר הזה הוגדר על ידי הפילוסוף קאנט שחי בערך באותו זמן שהמהפכות הנזכרות יצאו לדרך, במלים 'ביקורת התבונה הטהורה'. אני מוכן בלי בעיה לוותר על 'הטהורות', אבל לא על 'ביקורת התבונה'. במלים אחרות, הפלורליזם, כמו המדע, כמו מאמר דעה בעיתון לאנשים חושבים או בסתם עיתון נחות לאנשים נחותים, כמו אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, קיים רק ואך ורק בהקשרה של ביקורת התבונה.

פלורליזם הוא קודם כל התופעה של ריבוי דעות. אבל בזה לא מסתיים העניין. הוא רק מתחיל. כי דעות אמורות להיות קשורות באופן כזה או אחר, רצוי באופן כזה ולא אחר, לידיעות. וידיעות כמובן לא עומדות לעצמן, וגם הן 'מהוקשרות' (כלומר קשורות בקונטקסט) ולכן הן דורשות פרשנות. ופרשנות לא קיימת ללא נימוקים.

ומכאן, שפלורליזם ראוי לשמו הוא זה המתחיל בריבוי הדעות, כולל זו החרדית, או זו של החיזבאללה, או של נועם חומסקי, או של גדעון לוי, או של משעל, וכן הלאה, אבל לא עוצר שם, אלא ממשיך לעולם הנפלא של הנימוקים. כי מה החלופה? כלומר, מה יש אם אין נימוקים? אפשר להצביע על שלוש תשובות: ערכים,  מטריות, דימויים.

באשר לערכים, זהו לדעתי התחליף החמור והמזיק ביותר לנימוקים, וחתום עליו לא אחר מאשר לייבוביץ' קשישא. 'על ערכים' הוא אמר, 'לא מתווכחים, אלא נלחמים'. בזה הוא למעשה הצדיק כמובן את רצח רבין, גם אם זה לא ימצא חן לא בעיניו ולא בעיני להקת המעודדות שלו, המורכבת מאלו שמשום מה מכונים בארץ הזו (ולא רק זו) 'השמאל'. כך או אחרת: אם על ערכים לא מתווכחים, אלא נלחמים, אין מקום לידיעות הצמודות לדיעות, ואין מקום לפרשנות של הידיעות הצמודות לדעות, ואין כמובן מקום לנימוקים. החרד - חרד. הספירכלבסקי-ספירכלבסקי. היגאלעמיר-יגאלעמיר, וזה הכל.

ב'מטריות' כוונתי היא ל'שמות הגדולים' עליהם אני משעין את הדעה שלי, 'שמות גדולים' שעשויים אמנם להיות 'שמות גדולים' (כמו מארקס, או גדולים באמת כמו עמירה הס או גדעון לוי), אך שעצם הזכרת שמם היא תחליף לנימוק. אתם מכירים את הטריק, אין צורך להדגים אותו. הוא כמובן איננו סותר נימוקים, אבל הוא עלול לעשות כן ולכן יש לציינו.

ב'דימויים' הכוונה היא פשוטו כמשמעו. אם אני 'קיבוצניק', אינני צריך לנמק את עמדתי 'השמאלית'. ולהפך. עצם צורתו של חרד היא הנימוק המכריע לעמדתו. כיפה סרוגה מדברת בעד עצמה; כך גם בלונדינית; קורא 'הארץ' וכן הלאה. מנקודת מבט זו גדול יתרונו של החרד. עצם העובדה שהוא לובש פרווה באוגוסט הופכת את העמדה שלו לאותנטית, לעומת החיצוניות שלי שמקרינה סתמיות שלא לומר נהנתנות. וברור שאם זו מילה שלי מול מילה שלו, הוא מנצח, כי הדימוי שלי סתמי ושלו אותנטי. הוא לובש פרווה באוגוסט.

ומכאן מדוע הפלורליזם הרווח במקומותינו הוא פלורליזם אימפוטנטי. הוא אימפוטנטי כי הוא לא מקדם לא את השיח הציבורי, לא את ההבנה ההדדית, לא את חידוד השאלות שבמחלוקת. 'זו דעתי' ינפנף יורשו הבלתי מודע של לייבוביץ'. במקרה הנדיר הוא יזרוק איזה שם מפוצץ לחלל האוויר. 'מארקס כבר אמר', או 'בן גוריון' אמר' או 'הרצל אמר'. ואם הוא מצוייד בתדמית הנכונה, פרווה באוגוסט או זקן ארוך לי עד ברכיים, שלא לדבר על חגורת נפץ, אז הוא בכלל מסודר.

פלורליזם ראוי לשמו הוא זה הבוחן את הנימוקים העולים מעמדתו הלגיטימית של כל צד בויכוח. אם לנקוט בדוגמה ממנה יצאנו כאן לדרך: כשאיש ציבור חרדי מצהיר למשל שהחרדים לא אמורים לשרת בצבא כי הם מגינים על עם ישראל באמצעות לימוד התורה, הרי שזו דעה שצריך לנמק. ואם הוא לא טורח לנמק (שהרי אילו טיעונים רציניים יכולים לתמוך בטענה הזו??) חובתו של המתפלמס עימו לעשות כן. וגם אם הוא יעשה זאת לבדו, בלי שבר הפלוגתא שלו לוקח חלק במאמץ לברר את האמת, אין זה הופך אותו לצר אופק או ללא-פלורליסט. להפך. זה הופך אותו לאדם אחראי ומעורב. בקיצור, לאזרח (ראוי לשמו).

לסיכום: הפלורליזם כפוף לביקורת התבונה. בנקודת המוצא זכותו של כל אדם לחשוב ולומר את אשר על ליבו. זה חושב שהוא המציא את היהדות וזה חושב שהוא מחנה השלום. זה לקח בעלות על 'המחנה הלאומי' וזה חושב שהוא 'מגש הכסף עליו לנו ניתנה מדינת היהודים'. הזהות האישית והקבוצתית היא ביטוי של כבוד ובכבוד אין לפגוע. לפחות לא בנקודת המוצא. אבל לאחר שסומנה נקודת המוצא, הפלורליזם נבחן:

א. ביכולתו של כל בעל דעה מסויימת להגן עליה באמצעות השכל הישר.
ב. שכל ישר המורכב מדיעות המבוססות על  ידיעות
ג. ומפרשנויות המתייחסות לידיעות הללו
ד. ומהתייחסויות המחייבות פתיחות שבליבה הנכונות לבחינה עצמית של הדיעות והידיעות
ה. נכונות הכוללת אפשרות לקבל כמובן ידיעות חדשות שיעמידו מצידן את הדיעות המקוריות במבחן
ו. וחוזר חלילה. 

וכל זה במילה אחת: נימוקים.

פלורליזם הוא בקיצור, נימוקיזם. ומי שמנמק לא אמור להרגיש לא בסדר שהוא מדבר בזמן שהאחרים שותקים. כי השתיקה שלהם איננה מעידה בדרך כלל על חוכמה. בדרך כלל על ההיפך הגמור.