עוד מכתב גלוי לחברים ולחברות ב'מחנה השלום'

ככל שמתקרב והולך לו אפריל הדרמטי, הולכת ומתחזקת התכונה בשני צידיו של המטבע המדיני הישראלי התלוש .

כמו לפני 40 שנה, גם היום המטבע הזה נראה די דומה: מצידו האחד יהודים שמשוכנעים ש'אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים', שמבחינתם כל 'ויתור' משמעותו 'חולשה', כל צעד מדיני פירושו התבזות. 

מצידו השני 'מחנה השלום' כפי שהוא מוכר בעיני עצמו וכפי שלמרבה הצער הוא ידוע גם בציבור.

אין סימטריה בין שני צדדיו של מטבע התלישות. לכאורה בתור איש שמאל אמור הייתי להשתלח בצידו הימני.  זה הרי מה שמתבקש מאדם (אני במקרה הזה) שמקבל את זכות ההגדרה העצמית של זולתי (הפלסטינים במקרה הזה) ותומך במתינות מדינית בליבה שני עקרונות ידועים (שימוש מדוד ושקול בכוח צבאי וקבלה עקרונית של פשרות טריטוריאליות ואחרות). מי שאוחז בעמדות כאלו אמור לתקוף את בעלי העמדות המנוגדות. לא? 

אז זהו, שלא. אני מאלו המשוכנעים שהבעיה הגדולה יותר היא עם התלישות המדינית משמאל. דווקא בשל ערכיו המורכבים, המשלבים אוניברסליות עם לאומיות; שלום עם בטחון; הסדר ביניים עם הסדר קבע; עצמאות מדינית והתחשבות במערכת הבינלאומית. ערכים אלו לא הומצאו כידוע (??) במשכנות השאננים של שריד-שוקן-ביילין, אלא היוו יסוד מוסד של הזרם המרכזי של ההנהגה הציונית מראשיתה.

אז היכן הבעיה אם ככה? אם נציגי שריד-שוקן-ביילין עלי אדמות בסך הכל ממשיכים את הקו של הרצל-וייצמן-ברל-שרת, מדוע הם הבעיה?

התשובה יחסית פשוטה והיא קשורה בדיוק למה שהופך את המילה 'תלישות' למשמעותית, אם כי במהופך: המציאות. 

באחת, בשונה לחלוטין מהרצל-וייצמן-ברל-שרת, הידוע בציבור בשם 'מחנה השלום' פשוט מתעלם מהמציאות. בעצם גרוע מכך: הוא בוחר להביט רק במרכיבים הפחות חשובים שלה (חרמות, נידויים ושאר ירקות)

לא זה המקום לעמוד על כל הביטויים של הדבר. נסתפק בהצבעה על שלטי הרחוב עליהם חתום ארגון בשם BTI, המייצג לא פחות מאשר את עופרה שטראוס ורמי לוי, המסבירים לנו בימים האחרונים, כי ללא הסכם מדיני אי אפשר יהיה להוריד את יוקר המחיה. שעל זה אמר כבר חכם סיני : "אם תחיה מספיק זמן תספיק לראות ולשמוע הכל". אני בדרך הנכונה.

כך או כך: BTI , 'מגזין צד שמאל', 'תנועת כחול לבן', אישיות ציבורית כזו או אחרת, גנרל לשעבר וכו', באמת עם כל הכבוד לכוונות הטובות והנלהבות, המציאות המדינית פשוטה בתכלית:

א. ההנהגה הפלסטינית הנוכחית בראשותו של אבו-מאזן, נשיא הרש"פ כבר עוד מעט עשר שנים למרות שנבחר לקדנציה בת ארבע, לא מסוגלת ולא מוכנה ולא רוצה להגיע להסדר שלום. נקודה. 

ב. על הבית הלבן וחבורת ליצניו המצמררת כבר נכתב הכל. נזקי מדיניות החוץ הזו ימשיכו ללוות את האנושות עוד שנים ארוכות. החדשות הטובות הן שב-20 בינואר 2017 נשיא אחר ישב בבית הלבן. יותר גרוע לא יכול להיות. סבלנות, נותרו פחות משלוש שנים.

ג. על התהליכים המרנינים העוברים על המזה"ת כולם יודעים. פעם זה היה רק סונים ושיעים, היום זה אל-קאידה וסלפים. אושר גדול.

ד. מצרים שהיתה עוגן לתהליך המדיני עסוקה במצרים, ואלו חדשות טובות לכשעצמן. אבל ללא עוגן לא יתכן הסדר מדיני ראוי לשמו.

כמה פשוט. מדכא אולי, אבל פשוט. וגם הדכאון מיותר. כי יחסית לסכסוכים אחרים בעולם בהווה ובעבר הלא-רחוק, הסכסוך היהודי-ערבי הוא באמת סכסוך מתון מאד.

מה נותר? שר חוץ אמריקני שאכן בדיוק כפי שתאר זאת שר הבטחון שלנו, ולא רק הוא, אלא אנשי הצוות שלו, נוהג באובססיביות משיחית. ג'ון קרי לא המציא שום דבר. גם אובמה לא. היה כבר נשיא שפעל ברוח דומה. קראו לו ג'ימי קרטר. מה שהציל אותו ב-1977 היה מנהיג מדינה שהיה נחוש שלא ליפול במלכודת המשיחיות האובססיבית של ממשל שקיבל רעיונות ממכון מחקר תלוש במיוחד בשם 'מכון ברוקינגס'. קראו לו אנואר סאדאת.

היום כאמור אין במצרים שום אנואר סאדאת, וגם בקרב הפלסטינים כמעט ונדמו בימינו הקולות שדיברו בין 1977 ל-1983 בגאון ובגלוי נגד הגישה הסרבנית מבית מדרשו של המופתי, אביו הרוחני של יאסר ערפאת, דמות המופת לכפל הפנים ולערמומיות המדינית מהסוג שהוביל אש"ף מיומו הראשון: ארגון מדיני שזרוע הטרור שלו נועדה לעשות רושם על הערבים ('מוקאוואמה בלה בלה) ואילו על ידי זה שהוא הקפיד בדרך כלל לרצוח רק יהודים, יכול היה להציג עצמו כ"תנועת שחרור לאומית" בפני הכסילים מהמערב. הטקטיקה הזו, או האסטרטגיה, נכתבה במפורש בכתבי אש"ף למיניהם.

לא הרבה השתנה מאז. בשנות ה-70' אידיוטים שימושיים בשרותו של ערפאת, ב-2014 אידיוטים שימושיים בשרותו של אבו-מאזן הצוחק כל הדרך אל בנק הדימויים בו הוא יקצור את כל פירות 'כשלון התהליך המדיני'.

יש נסיבות מקלות לפעולתם הנמרצת של האידיוטים השימושיים בימינו. נתניהו הוא באמת ראש ממשלה מאוס, לא רק בשל השחיתות האישית הנהנתנית שלו, אלא בשל המדיניות הכלכלית שהוא מוביל והקואליציה המטרידה שאסרה עוד מלחמה על מה שעוד נשאר כאן ממדינת הרווחה: יעל גלמן שוקדת על הרס  מערכת הבריאות הציבורית, שר החינוך פירון עסוק בהפקת תשדירי שירות וג'ינגלים ועל יאיר לפיד באמת כבר נכתב הכל.

נסיבה-מקלה חשובה לא פחות: המתנחלים שמאפשרים לפרחחים האלימים והפשיסטים של 'תג מחיר' לחגוג באין מפריע, תוך גלגול עיניים צדקני לשמיים: 'אי אפשר לשים עליהם את היד' וכיו"ב שקרים ותרוצים.

כל אלו (ועוד) נסיבות המסבירות את התלהבותו של 'מחנה השלום' מהבדיחליך-המדיני הנוכחי שמראש נועד לאפשר לממשל אובמה להראות ש'הוא עושה משהו'; לנתניהו להתאמץ ולהטיל את אשמת 'הכשלון' על הפלסטינים; ולהפך. כל זה לקראת השלב הבא – מבחינת הפלסטינים שימוש ב'אשמת ישראל' להגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל בכלל, והגברת תופעת החרם והדה-לגיטימציה בפרט. בשתי מלים המטרה היא לעשות לישראל 'דרום-אפריקיזציה'.

אבל הסבר איננו צידוק. תמיכת 'מחנה השלום' בבדיחליך-המדיני לא רק פוגעת בסיכויים לתהליך מדיני ראוי לשמו מתי שהוא בעשור הקרוב (אולי אחרי שאבו-מאזן ימות; אולי אחרי ינואר 2017; אולי אחרי שירד כאן גשם; באמת שאין לי כדור בדולח, דבר אחד ברור: הפתרון הסביר היחיד הוא פתרון ישראלי-פלסטיני-ירדני); היא לא רק פוגעת במעמדה המדיני של ישראל בעולם (על חשבון חיזוק מעמדם של נביאי 'מחנה השלום' בעיני חבריהם באקדמיה ובתעשיית התרומות לעמותות הישראליות! ומה יותר חשוב מזה?? כלום!); היא לא רק מתעלמת מהחיבור ההכרחי שבין אמת לשלום.

פגיעתה וניזקה העיקרי של התמיכה העיוורת, המשיחית והאובססית של 'מחנה השלום' בבדיחליך-המדיני הוא פנימי: ההחלשות האקטוראלית של השמאל בישראל.

כן חברים יקרים ב'מחנה השמאל': נמרצותכם התלושה היא ההסבר היסודי לעובדה המשונה, שלמרות שדרכו של השמאל-הציוני ניצחה בנוקאאוט מוחץ את כל הדרכים הציוניות האחרות (שהרי כולם, כולל ליברמן, בעד פשרה טריטוריאלית וכולם כולל לפיד, מבינים שאי אפשר לנהל כלכלה בלי מעורבות של המדינה במשק. הויכוח הוא כמובן על התכנים...), הנה בקלפי כוחו הולך ודועך, הולך ויורד.

מה שמוביל אותי להתבוננות עוד יותר פנימית: מפלגת העבודה. במקום שראשיה וחברי הכנסת שלה (לפחות אלו שמבינים מימינם ומשמאלם בענייני מדינאות וסכסוך) יעמדו באומץ מאחורי דרכה הקלאסית של המפלגה – האחרון שביטא אותה היה יצחק רבין שיחסית אליו נתניהו הוא פשרן מדיני 'סמולני' חסר אחריות – הם מנסים לחקות את מרצ בפיטפוטי סרק תלושים (אבל צדקנים לעילא!).

מי יודע, בבחירות הקרובות מפלגתי היקרה סוף-סוף תצליח להגיע למקומה של מרצ ולזכות בחמישה מנדטים שכל כולם צדקנות טהרנית מלאה בעצמה, מופת בעיני כמה 'פעילי שלום' בקמפוס אמריקני ובריטי כזה או אחר, אך חפה מכל כוח לעצב את המציאות.

"אז מה אתה מציע" אני שומע שאלות מהקהל... כרגיל,  קודם כל לומר את האמת. לומר את האמת. כמה פשוט. "האם יש לך מונופול על האמת?" אני שומע עוד שאלה. לא. אין לי. אבל אני יודע שהיא קיימת וזה כבר חידוש גדול מאד יחסית לאנשים אחרים שנוח לומר שאין דבר כזה אמת, גם כדי לקבל פטור מחיפוש האמת וגם כדי לחסוך מעצמם מצבים מביכים בהם העובדות מפריעות לאידיאולוגיה, או הידיעות לדיעות. 

את עיקרי האמת המדינית כתבתי כאן בכמה סעיפים. יש טובים וחכמים ממני מהם אני מקפיד ללמוד. למשל מאנשי ממר"י שבשונה מרוב אנשי 'מחנה השלום' באמת עסוקים בלהקשיב לצד השני, לדווח על מה שהם שומעים ולא פחות חשוב מכך, להציג את הדברים בפני הציבור (ולמי שאין זמן, שייכנס ישירות לדקה 39). 

בדקה ה-43 מצטט אהוד יערי את פרופ' אחמד חאלדי, פלסטיני שחי בלונדון, יועץ לשעבר לערפאת ובהווה לאבו-מאזן, שאומר:

the concept of palestinian statehood is nothing but a punitive construct , devised by the worst enemies of the palestinian people, the US and Israel, in order to constrain palestinian  territoral aspirations and their moral claims

"סוף ציטוט. כל השאר משחק פוליטי". ומה מציע חאלדי אליבא ד'יערי? "אל תטעה" עונה חאלדי ליערי - "עצמאות איננה מילה נרדפת לריבונות". ויערי מוסיף: "אינני מכיר אף פלסטיני שמייחל למדינונת מעבר לגדר". ערפאת דיבר על מדינה פלסטינית בקוי 67' במונחים של "כלוב ריבוני". ואבו-מאזן? מעוניין ב'מדינת פרא', run away statehood, ריבונות שאין עימה אחריות. כמו בעזה.

עוד אחד ממנו אני לומד המון הוא עיתונאי פלסטיני בשם חאלד אבו-טועמה, שכנראה רק בזכות העובדה שהוא חי במזרח ירושלים הוא יכול להרשות לעצמו - כמה אירוני, לא? הפאקינגקיבוש הזה מה שהוא מייצר: תנאים לעיתונאות פלסטינית חופשית (אולי הגיע הזמן לכבוש את מתחם שוקן או לפחות את המשרדים של גדעון לוי?) - לכתוב בין השאר דברי בלע כאלו, שלו אני בלהקת המעודדות ומדביקי הסטיקרים העמוקים 'כן לשלום!' אני עושה הכל על מנת להתעלם מהם.

אז מה? אז יערי ואבו-טועמה אמרו? האט די געזאגט. אז מה? אז מה?! אין בעיה. שיביאו אבירי 'מחנה השלום' הסברים הפוכים לעובדות וכמובן אמירות אחראיות ורציניות חלופיות. ככה מנהלים דיון מדיני ולא בטיעונים צדקניים וסטיקרים.

ומה הלאה? כאמור, עניין של זמן ובעיקר של שינוי התנאים. 'מחנה השלום' רוצה להועיל במשהו? שיכתוב כמה תכניות לימוד בערבית שכותרתן היא משהו בסגנון 'למרות סרבנות השלום של העם השכן (היהודי אם זה לא ברור) הבה נכיר בעצם קיומו ובזכותו להגדרה עצמית בפלסטין (ארץ ישראל בפי העם השכן), זכות שלשם מימושה העם הזה עשה כמה דברים חמורים, אבל עכשיו פנינו לשלום ולכן עד שיבשילו התנאים, בואו נחנך את עצמנו לשלום ולדו-קיום'.

או משהו כזה. אבל כן, הרבה יותר קל - בשם הפחד (המוצדק) מכנופיות 'תג מחיר', ובשם הסלידה (המובנת) מנתניהו וממשלתו - להדביק סטיקרים ולהתחנחן בפני כמה אידיוטים עוד יותר שימושיים באמריקה ובאירופה.