ועכשיו תורי לסכם את המלחמה

'הפיגור' היחסי בסיכום שאני מציע כאן טומן בחובו יתרון קטן: השפעת תגובותיהם של אחרים על הסיכום שברצוני להציע. התגובות כפי שכל אחד יכול להתרשם ואולי לחוש בתוך עצמו – מעורבות. צה"ל ניצח? חמאס ניצח? האם בכלל 'ניצחון' הוא מילה רלבנטית למלחמות בכלל ולמלחמות מסוג זה בפרט? ואם בכל זאת ניתן לדבר על נצחון צבאי ('חמאס הוכה מכה קשה' וכן הלאה) – מה לו ולמימד המדיני שנראה על פני די דומה לזה שהיה כאן לפני חודשיים? ומהמישור המדיני לפוליטי: מה מעמדה ב'דעת הקהל' (כלומר בסקרים) של ממשלת ישראל או ליתר דיוק של שני שריה הבכירים שכנראה ניהלו את המלחמה לבד (עם הרמטכ"ל כמובן)? או ממש ליתר דיוק: איך נפל נתניהו מ-80% תמיכה בסקרים לכ-30%? ולבסוף: הסולידריות הישראלית. עמדה במבחן? ואם כן – האם תמשיך אחרי שהעשן התפזר? ואם כן – מה היא בכלל 'הסולידריות' הזו? צ'פחות וצחוקים או גם צדק חלוקתי שמתחיל בדיור וממשיך בתעסוקה ובריאות וחינוך ובטחון פנים ומסתיים ביוקר המחייה ובפנסיה? ומה מקומן של תופעות מזעזעות של גזענות, אלימות, חוסר סובלנות ואטימות מ'ימין' ו'משמאל'?

אין סיכוי שאצליח לענות על כל השאלות הללו תשובה מספקת או לפחות ראשונית. אבל אני מוצא שיש הבחנה בסיסית אחת שמסייעת לי לעשות סדר, הבחנה הבנויה על שתי צורות הסתכלות שונות ומנוגדות על מה שניתן לכנות 'מצבנו הבסיסי'. צורת הסתכלות אחת היא 'חיצונית'. השנייה: 'פנימית'. ה'חיצונית' היא היסטורית. 'הפנימית' היא פוליטית. יש ביניהן נקודות מגע כמובן. למעשה מה ש'פנימי' או 'פוליטי' ברגע זה, יהפוך בעוד רבע שעה או רבע שנה או לכל היותר רבע מאה ל'חיצוני' או 'היסטורי'. חברה טובה שלי נוהגת לומר שהיא 'אופטימית לטווח הארוך ופסימית לטווח הקצר', ולמרות שהיא מוסיפה חיוך נעים מאד כשהיא אומרת את זה, נדמה לי שהמשפט הזה מיטיב לבטא את ההבחנה שהצעתי בין 'החיצוני-היסטורי' ל'פנימי-פוליטי'.

אז אם אני צודק וההבחנה הזו מועילה, הגיע הזמן להעמידה במבחן. ולא, אין לי כוונה לעבור על כל אחת מהשאלות שהצבתי בהתחלה, ולו מהסיבה שעל חלקן – הראשונה למשל ('חמאס ניצח?') אי אפשר לענות כרגע (אף פעם לא מיותר להזכיר את האווירה בישראל אחרי 'מלחמת לבנון השנייה' שנשענה בין השאר על התחושה שחיזבאללה ניצח כי הוא המשיך לירות טילים עד הרגע האחרון. שמונה שנים של שקט כמעט מוחלט כבר אמרנו? אז נגיד שוב). אבל על חלק מהן בהחלט אענה באופן ישיר למדי. אז ככה:

מבחינה היסטורית, 'חיצונית', כלומר בפרספקטיבה שאיננה יכולה לקחת בחשבון את כאב השיניים שלי או את התמונות האיומות שב'טמקא' מקפידים לספק לי על דאע"ש, מצבנו מצויין. כמעט כתבתי 'מעולם לא היה טוב יותר' אבל אין צורך להגזים, כי הטענה 'מצבנו מצויין' מספיק מדוייקת. ישראל היא סיפור של הצלחה. נקודה. מנקודת המבט ההיסטורית, כל ישראלי אמור להיות גאה במה שיש כאן. אין צורך להביא נתונים על גודל התל"ג לנפש או על הירידה בכמות השימוש במים ב45 השנים האחרונות (כן, ירידה), או על כך שישראל היא המדינה היחידה כנראה שמספר העצים בה בגידול מתמיד. לפני 135 שנים היו כאן לכל היותר 30 אלף יהודים, אולי 20, אני לא בטוח, רובם מסכנים מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. היום יש יותר מ-6 מליון וכפי שמלמדת הסטטיסטיקה, הם חיים באחד המקומות הבטוחים בעולם. כן, עובדה. מה לעשות. לא תקראו עליה ב'טמקא' כי תמונות היסטוריות 'חיצוניות' אינן משפרות את הרייטינג.

מבחינה 'חיצונית', אם משווים את רמת הסולידריות שיש בחברה הישראלית לכל חברה אחרת – להשוות לחברה הפלסטינית זה ממש לא חוכמה אבל למה לא ואם לא אז תחשבו דנמרק או הונדורס – שוב, התמונה העולה היא חד משמעית: מדובר בסיפור של הצלחה. בכלל ובפרט אם לוקחים בחשבון את נקודת המוצא: יהודים הגיעו הנה מ-102 ארצות כשהם מדברים עשרות שפות. אז עכשיו אפשר לספר סיפורי מעשיות על איך הציונות המציאה את העם היהודי... אבל להוציא את קיומה של תודעת סולידריות היסטורית יהודית - שהציונים היו היחידים שתרגמו אותה לשפת המעשה בקנה מידה לאומי - אין שום הסבר 'חיצוני-היסטורי' אחר לעובדה שמנקודת המוצא ההטרוגנית המטורפת הזו (102 ארצות, עשרות שפות  ועוד לא אמרנו כלום על הפערים החברתיים וההשכלתיים והתרבותיים שנילוו לנקודת המוצא הזו), נוצרה כאן חברה שביטויי הסולידריות שלה חזקים, ברורים, נוכחים, לא מאתמול אלא כבר מאה שנה ויותר.

מבחינה 'חיצונית', מצבה המדיני של ישראל רק משתפר. כן, זו עובדה. שוב, אם משווים את מצבנו המדיני כרגע למעמדו המדיני של הישוב היהודי בתקופת המנדט, או למעמדה המדיני של ישראל בעשור הראשון שלה, או למעמדה בשנות ה-70' וכן הלאה, רואים שיפור מתמיד. היום ישראל היא בעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב, בלי קשר לשאלה מי יושב בבית הלבן ומה הוא חושב על האסלאם הרדיקלי. אבל ישראל היא ביחסים טובים מאד – חלקם סמויים וקשורים בגז הטבעי – עם רוסיה. לא פחות חשוב: אין יותר 'עולם ערבי' הבונה את 'הסולידריות' שלו על שנאת מדינת ישראל. 'אפילו' ערביי ישראל (לא דרוזים וצ'רקסים מול ערבים, ואפילו לא 'רק' ערבים-נוצרים מול ערבים-מוסלמים) מפולגים בין כאלו שממשיכים לדלקם את דיקלומי המופתי, לבין כאלו שמבינים וגם מוכנים לומר בקול רם שישראל היא הפתרון ולא הבעיה של המזרח התיכון. כן, מי שרוצה לשמוע ולראות, יוכל לאסוף בקלות עדויות על תמיכה ערבית הולכת וגוברת בישראל, כולל אצל ערבים-ישראלים-מוסלמים, שלא מעט מהם משרתים אפילו בצה"ל. מה נשאר? כן, הידוע בכינויו 'העולם' כשבדרך כלל הכוונה היא לכמה אינטלקטואלים במערב, כשבפועל 'העולם' – עוד לפני שסופרים מקומות נידחים כמו קנדה, סין, הודו ויפן – הוא עניין מגוון למדי, הכולל גם תומכים רבים של ישראל, שלא מפסיקים להגיע לכאן אם לכנס מדעי, אם להופעת רוק, אם לתיירות להט"בית וכן הלאה.

אז אם הכל כל כך טוב, איפה הבעיה? כמובן. ב'פנימיות' של הדברים, שהיא פוליטית איך שלא נכופף אותה. אכן כן, כשאני נתקל עם הזרת בפינה של הקיר קשה לי להתנחם מהעובדה שלפני עשרים שנה שברתי את היד וזה כאב פי כמה והטיפול שכלל גבס מגרד נמשך חודשיים.

'היסטורית' ישראל היא הצלחה כלכלית. אבל 'פוליטית' מתקיים בה פער חברתי בלתי סביר  ובלתי מוצדק מכל בחינה: כלכלית, ציבורית, מוסרית. כשבעל מפעל בשדרות שאיבד כמעט הכל שומע שבשנה האחרונה הבנקים הכניסו לכיסם רק מעמלות 13.7 מיליארד שקל, העובדות ההיסטוריות אכן הופכות להיות מבחינתו 'חיצוניות'. העדרו של שיח כלכלי-ביקורתי ראוי לשמו, תומך בהחלטתו של בעל מפעל כזה לוותר על חלקו בעוגה הלאומית, כי 'היתה מלחמה ואין ברירה וחייבים לעשות קיצוץ רוחבי'. זהו, שיש ברירה. הברירה היא מחייבת אבל הבנה אחרת של הכלכלה-הפוליטית או הפוליטיקה של הכלכלה.

'היסטורית' בישראל נוצרה חברה סולידרית למדי. אבל 'פוליטית' נשמעים בה יותר הקולות של השנאה והעויינות והנאצה. הקולות הללו באים מפשיסטים יהודיים ההולכים להפגנות לחפש 'סמולני' להרביץ לו, ושאינם רוצים לראות ערבים אפילו כמפקדי יחידות בצה"ל. אבל גם מפסיבדו-הומניסטים ופציפיסטים בגרוש שעצם העובדה שטנק ישראלי נמצא על גבול עזה, היא מבחינתם התגרות ואלימות וכוחנות ו'קיבוש'. הצלחת הקצוות להשפיע באה לידי ביטוי בעצם העובדה שרוב אזרחי המדינה, שהם ככל הנראה 95%  ואולי אפילו 99%, חייבים 'לבחור צד' כל הזמן ולכן הם אין להם ברירה לקחת חלק בשיח שקל לתארו כאנטי-סולידרי.

'היסטורית' מצבה המדיני של ישראל טוב מאד שלא לומר מצויין. אבל 'פוליטית' מי שנבחר לעמוד בראשה מקפיד להמשיך קו מוכר בפוליטיקה הישראלית (ובלבד שהוא מוכר... ולשם כך יש ללמוד היסטוריה פוליטית של מדינת ישראל...): חתירה מתמדת לשימור הקפאון המדיני. מזלה של ישראל שלאורך כל דרכה תמיד היו מנהיגים שפעלו במגמה הפוכה שממילא מקבלת חיזוק מהשכל הציבורי הישר שסולד מקפאון. מאבק הכוחות הזה, בין כוחות 'הקפאון' לכוחות 'ההפשרה', הוא פוליטי כמובן. באף רגע היסטורי לא היתה הכרעה של נוק-אאוט. משיכת החבל מתקיימת כל הזמן. השמועות והספקולציות שדלפו לעיתונות במהלך 'צוק איתן' מלמדות שהמאבק הזה התנהל כל הזמן. ואם כך הדבר אז הוא מתנהל גם כרגע.

שורה תחתונה: 'צוק איתן' מסתיים בתחושה של החמצה, ובצדק. אבל אני לפחות מכריח את עצמי לערבב את החומץ 'הפנימי' בתוך הסלט ההיסטורי, ובכך להפוך את 'החיצוני' לחלק מה'פנימי' ובכך להצליח אולי להבין את 'הפנימי' גם – לא רק, גם – לאורו של 'החיצוני'. או בקיצור: את תחושת ההחמצה האקטואלית אני בוחר לראות דרך ידיעת ההצלחה ההיסטורית.

ומילה אחרונה (בינתיים) על ההיסטוריה. כפי שכתבתי כאן שוב ושוב, ההיסטוריה הרלבנטית לענייני 'צוק איתן' על כל מימדיו (הצבאיים, המדיניים, החברתיים, הכלכליים) היא היסטוריה פוליטית. כפי שכבר כתבתי כאן, הפוליטיקה של הרגע הזה היא ההיסטוריה של עוד יומיים או שנתיים. ולכן, כדי להבין את הכאן-והעכשיו, את החוויה 'הפנימית' של הרגע, אין ברירה אלא ללמוד כמה שיותר היסטוריה פוליטית. אחרת קשה להבין מי ומה נגד מי ואיך ומתי ולמה וירח מטפטף עלינו ולא ידענו מה קודם.

כן, מדובר בכאב ראש לא קטן. ללמוד היסטוריה מחייב ויתור על 'טמקא' למשל. ועל פייסבוק. לפחות בחלק מהזמן. אבל יש חדשות טובות מאד: לימוד ההיסטוריה בצורה הנכונה, מגלה שבכל נקודת זמן היו חלופות. היו אפשרויות. שום דבר כמעט לא קבוע מראש. אפשר ככה ואפשר אחרת.

אפשר לנקוט צעד צבאי כזה ולא אחר. אפשר ללכת בנתיב מדיני. יש אפשרויות. גם בכלכלה. בעיקר בכלכלה. וגם בחברה. אפשר לנצל את חופש הביטוי והמצפון כדי להפיץ שנאה ושקרים מימין ומ'שמאל', אפשר להפוך את חופש המצפון למנוף לביטויים הגונים, מדוייקים, מועילים, מנחמים. הידיעה שיש אפשרות לבחור, כשהיא מעוגנת לא 'רק' באינטואיציה של חוויה 'פנימית' אלא גם בידיעה של היסטוריה 'חיצונית', היא חדשה טובה מאד.

שני מרצים בבר-אילן ואף לא עיתונאי אחד (פורסם בעיתון 'הזמן הירוק', 14.8.14)

במדורו 'עבר שבוע' בגליון 'הזמן הירוק' מה-7.8, דיווח יעקב לזר על "שני מרצים בבר אילן". האחד, ד"ר אורי וייס והשני, ד"ר מרדכי קידר. הראשון הביע את עמדתו על "פשעי המלחמה של ישראל". השני הביע את דעתו על הקוד המוסרי של ערבים המשתייכים לארגונים כמו חמאס ומזדהים עימו. לזר הביע התפעלות מהעובדה שבעוד שמהקורס של ד"ר וייס פרשו 30 סטודנטים שלא יכלו לשאת את "הסטטוסים" של המרצה האמיץ, הנה מהקורסים של מרדכי קידר אף אחד לא פרש. כפתור ופרח. הנה "העיתונות" שלנו – הפעם בידיו האמונות של לזר – שוב מצאה 'איזון', כלומר חוסר איזון, המבטא – בר אילן כבר אמרנו? – את הפשיזציה של החברה הישראלית. היי! בשביל זה אנחנו -  העיתונאים הנאורים – קיימים!

האמנם? הנה מה שמצופה מגוף שמנפנף מבוקר עד ערב בדגל עליו רקומה הסיסמה 'זכות הציבור לדעת'. ובכן, זכות הציבור לדעת במקרה הזה שבעוד שד"ר מרדכי קידר הוא מזרחן מומחה, ושאת הדברים שהביא הוא מציג כעובדות, ושאם מדובר בטעות או בעיוות רק באמצעות עובדה-מפריכה ניתן להעמיד את דבריו כחסרי בסיס; הנה הד"ר אורי וייס הוא מומחה לכלכלה מיקרו, כלכלה מאקרו, תורת המחירים, וכלכלה למנהלים, מקצועות שכל קשר בינם לבין הסכסוך במזרח התיכון תלוש וקלוש, ושלכן דעתו על "פשעי המלחמה של ישראל" איננה טובה או חשובה יותר מדעתו של אחרון מפצחי הגרעינים בחוף גורדון בתל אביב.

אבל לזר לא יטריח עצמו בזוטות כגון אלו. איך אמר מי שאמר? המדיה היא המסר. ובמקרה הזה הכותרת אומרת הכל: "שני מרצים בבר אילן". וחזקה על הקורא הנאמן של שלוחת אימפריית הנאורות המצויה במשולש שוקן-שיינקין-שייח מוניס, ש'הכותרת היא המסר'. "בר אילן?" – נו, ברור. פשיסטים כולם.

אדרבה, הגדיל לזר לעשות כשאת האייטם החביב הזה הוא סיים בשנינותו האופיינית: "ד"ר קידר גם לא פירט מי אמור לבצע את מעשי האונס הנדרשים. יחידה מיוחדת של צה"ל? של השב"כ?" והרי ממה נפשו. אפילו בותיקן של האנשים החושבים – 'הארץ' – הקפידו לצטט את ד"ר קידר שאמר בדיוק בעניין זה: "אנחנו לא יכולים לנקוט כמובן צעדים כאלה", ובתגובה להתלהמות הצפויה והשגרתית המאפיינת את 'הנאורים' הבהירה הנהלת בר-אילן בתאום עם ד"ר קידר, כי: "אין בדברים של ד"ר קידר חס וחלילה משום המלצה לעשות מעשים מתועבים כאלה. הכוונה היתה להגדיר את תרבות המוות של ארגוני הטרור. ד"ר קידר תיאר בדבריו את המציאות המרה של המזרח התיכון ואת קוצר ידה של מדינת חוק מודרנית וליברלית להילחם בטרור של מתאבדים".

כאמור, חובת ההוכחה שטענותיו המדעיות (כן, יש דבר כזה) של קידר אינן אמת, על מומחים בתחום. הישועה בתחום זה לא תבוא ממרצים לכלכלת מאקרו כמובן. הם ימשיכו לפרסם 'סטטוסים'.  פעם היה זה תפקיד שעיתונאים ראויים לשמם לקחו על עצמם. איך? פשוט: מחפשים מזרחן אחר שיוכיח שלארגונים כמו 'חמאס' אין 'תרבות מוות' מהסוג שתאר קידר. אלא שהיום בדרך כלל העיתונאים – בעיקר במחנה שלקח מונופול על הנאורות -  הם בסך הכל תועמלנים שמדקלמים סיסמאות. מספיקה להם אפילו הכותרת: "שני מרצים בבר אילן". נו, בר אילן, מה עוד יש להוסיף.

בחזרה לשאלת היחס בין חופש אקדמי לחופש הביטוי - כמה הערות בעיקבות מייל שנוי במחלוקת (משום מה) של פרופ' שיינמן

מייל של פרופ' שיינמן הביא איש יקר מאד לאתגר אותי בשאלת גבולות חופש הביטוי באקדמיה. האמת? אני לא מצליח להבין מה בדיוק הבעיה עם המייל של פרופ' שיינמן שכתב לסטודנטים שלו בבר-אילן:

"אני מקווה שהודעה זו מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם, והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו  או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה.  אני מאחל לכם, משפחותיכם, והקרובים לכם שתישארו בטוחים ובריאים עד שהעימות יסתיים ועד בכלל. אני יודע ששגרת החיים והלימודים של סטודנטים רבים נפגעה כתוצאה מהמצב הביטחוני, כולל בשל שירות מילואים, מעבר בין מקומות מגורים, שהייה ממושכת במתחמים מוגנים, חרדות, והפרעות קשב וריכוז. מרצי האוניברסיטה הונחו לגלות הבנה וגמישות במסגרת המגבלות המוסדיות (פקולטה, אוניברסיטה). לפי הנחיית האוניברסיטה המבחנים במועדי א' וב' בתורת המשפט יתקיימו כסדרם ב31 ליולי וב18 לספטמבר, אבל מדור בחינות יפרסם מועד נוסף,  וכל סטודנט יהיה רשאי לגשת לשני מועדים ולקבל את הציון הגבוה. מסיבות כלליות, אני ממליץ לסטודנטים שניגשים למבחן בפעם הראשונה לגשת במועד המוקדם ביותר האפשרי. סטודנטים עם בעיות או בקשות מיוחדות יכולים לפנות אלי עם מסר מפורט. בהצלחה בבחינות, כל טוב".

אולי, באמת אולי, יש כאן חוסר טעם מסויים אבל רק אולי. הנה אני מצהיר בזאת שלבי לבי לכל הפלסטינים שסבלו וממשיכים לסבול מהמלחמה הזו. ועם זאת לרגע אחד אין לי ספק מי כאן הצודק ומי כאן הרשע. כך או כך, דבריו של שיינמן הם לא עמדה פוליטית מהסוג של אקדמאים שוטפי מוח למיניהם. אין לי מושג לגבי שיינמן. אינני מכיר אותו. אבל אני מכיר מצוין אחרים.

בכל אופן, את דבריו של שיינמן אני מבין כמבטאים סוג של עידנא-דריתחא צפוי למדי, ולא מאד מעניין. עם זאת, סוגיית גבולות החופש האקדמי לא עוזבת אותנו לצערי, ולשמחתי כבר כתבתי עליה לפני ארבע שנים, וגם במקומות אחרים, והרי מדובר בשני דברים שונים, ולמעשה מנוגדים בתכלית.

חופש הביטוי הוא הזכות השמורה לכל אדם לחשוב מה שהוא רוצה על מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, כל עוד המחשבות לא הופכות למלים של הסתה ועוד פחות מכך לפעולות של אלימות. החופש האקדמי הוא החובה של איש האקדמיה לחתור לאמת. באחת - חופש הביטוי הוא זכות של רבים, ואילו החופש האקדמי הוא חובתם של מעטים.

מי שלא רואה את ההבדל מוזמן לקבוע תור אצל אופטיקאי. יש בקבוץ 'הזורע' כמה אנשים מקצוע מעולים בתחום. חובתם היא לומר לפציינט מה מצב הראייה שלו, ולא מה הם חושבים על נטייתם הקולינרית. אחרי שעות העבודה, מותר לאופטיקאי לומר את דעתו על צמחונים וטבעונים או אוכלי בשר, אם וגם אם לא שאלו אותו. כך גם לאיש האקדמיה מותר לבטא את עמדתו אודות להטב"ים או פלסטינים אחרי שעות העבודה.

אבל מה אם עבודתו קשורה בחומרים המשמשים לו לאזרח לגיבוש דעתו על הפלסטינים וכיו"ב? מה אז? התשובה פשוטה למדי, למרות שהיא דורשת פי כמה עבודה (הרבה יותר קל לעשות אינדוקטרינציה, בעיקר אם מדובר בסוג המבוסס על צדקנות): כשאיש אקדמיה עומד בכיתה (הוא יכול גם לשבת) ומלמד סוגיות כואבות כמו הנכבה או ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, עליו להציג את הדברים בהקשרם הרלבנטי האמין ביותר. אחרי זה עליו להציג את החלופות הממשיות שעמדו וממשיכות לעמוד בפני מקבלי ההחלטות. ורק בסוף, כדי להדגים את עקרון החלופות בהקשרן, הוא רשאי או אפילו כדאי לו להביע את עמדתו שהיא אחת מהחלופות הנזכרות, תוך שהוא מצביע על נקודות החולשה שלה. זוהי הגינות קודם כל, אך גם דרך בטוחה לעיון קונקרטי בטענות עקרוניות, ולעיון בגישות עקרוניות על בסיס טענות קונקרטיות. אבל כאמור זה דורש המון עבודה. קודם כל העבודה העצמית של איחסון הצדקנות בתא הכפפות של הרכב, רגע לפני שיוצאים ממנו והולכים מהחניה לכיתת הלימוד.