שני שעונים ויום זכרון אחד - מוקדש בתקווה לשותפי למעשה החינוכי והפוליטי במדינת ישראל

טוענים, ובצדק, שלפוליטיקה ולחינוך יש שני שעונים שונים, שלא לומר, מנוגדים.

השעון הפוליטי קצר רוח, תזזיתי, קפריזי, קופצני, נע אחורה וקדימה, ויש בו אינספור מחוגים. מחוג מפלגתי, ומחוג תקשורתי, ומחוג אמריקני, ומחוג של טרור, ומחוג של זכרון וימי זכרון, ומחוג של בחירות, ומחוג של חשדנות ועויינות אבל גם מחוג קטן של שיתוף פעולה, אמון ורצון טוב.

השעון החינוכי אטי מאד, תהליכי, בקושי יש בו מחוגים, כי הוא יותר דיגיטלי מאשר אנלוגי, זה שעון חול כמעט, גרגר ועוד גרגר ועוד גרגר, עוד תובנה ועוד עובדה ועוד התבוננות ועוד טקסט ועוד דיאלוג ועוד שיעור ועוד מבחן ועוד אחד.

אבל לפעמים הם נפגשים. וזה מה שקרה אתמול במכללה היקרה שאני שותף בה כבר כמה וכמה וכמה שנים, המכללה האקדמית לחינוך אורנים. לרגע קצר אחד, לטקס צנוע אחד, אחד מאלפים כמותו, סתמיים ברובם, המתקיימים ברחבי הארץ, שני השעונים הללו התנגשו.

בקול גדול יש לומר. והמהומה רבה. עלבונות, הטחת האשמות, עקיצות, כעסים, ביקורת, ארס ואולי בהמשך גם הרס.

אכן כן. במכללה לחינוך בה פעם אחר פעם אחר פעם אומרים את מה שמקובל לומר - 'מלים הורגות' או: 'החיים והמוות בידי הלשון' או: 'חכמים הזהרו בדבריכם' - ראוי לשקול מלים. בכלל ובפרט ביום הזכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה. אבל מלים הן מלים, ולי תמיד היה ברור שמלים הן לא מעשים, אלא ביטוי להבנת מעשים שהיו וקריאת כיוון למעשים שכדאי לעשות.

אבל כדי שאפשר יהיה להבחין בין מלה למשמעותה, ובין מלה למעשה שהיא מתארת בביקורת או בתמיכה או גם וגם, חייבים להתעקש על הבחנה בין שעון חינוכי לשעון הפוליטי.

אבל פה קבור יותר מכלב אחד - כי כדי להמשיך ולהבחין בין שני סוגי השעונים, אי אפשר להמשיך ולהפקיר את המנגנון העדין של השעון החינוכי, לדורסנות השטחית של השעון הפוליטי.

וזה בדיוק מה שמתרחש בארצנו היקרה כבר לפחות עשרים שנה, ולמיטב הבנתי מאז 'תכנית הייצוב' ב-1985, כלומר 30 שנה. ההחלטה הפוליטית שהתקבלה אז לקצץ באופן דרמטי את תקציבי החינוך בכלל ואת תקציבי החינוך ההיסטורי, הזהותי, הפוליטי במובן הרחב, הרוחני, הספרותי, המקראי וכן הלאה, נותנת 'סוף סוף ' את פירותיה בעשור האחרון ואולי ממש ממש בשנה האחרונה, ואולי ממש ממש מאז 'צוק איתן' והבחירות האחרונות.

כי דבר אחד לא השתנה. ישראל ממשיכה להיות גן עדן דמוקרטי בעולם ההולך ונעשה רע, אכזר ומסוכן יותר. אבל הישראלים לאט לאט שוכחים לדבר. הם צועקים. צעקות שטחיות ממה שמכונה 'ימין' וממה שמכונה 'שמאל'. חשדנות איומה ונוגסנית המכלה או פוגעת בהרבה חלקות טובות שיש כאן כי כל הזמן נוצרות עוד.

'הימין' בעיני 'השמאל' הוא אוסף של פשיסטים, ברברים, צעקנים ואלימים שמבינים רק כוח ושכל מה שיש להם בראש זו עוד מאחז בלתי חוקי ונצח ישראל לא ישקר ואחרינו המבול.

ו'השמאל' בעיני 'הימין' הוא אוסף של פציפיסטים, ברברנים, צדקנים ויפי נפש שמבינים רק סיסמאות של שלום נבוב ומחכים שסוף סוף יגיע לכאן מבוגר אחראי בדמות 'העולם' ויעשה כאן סדר ושעד אז הוא משמש, 'השמאל' הזה, כצינור להזרמת כספים של אירופאים הזויים לתומכי הטרור במזה"ת.

כן, יש כאלו בלי ספק. ישנו 'ימין' כזה וישנו 'שמאל' כזה. אבל במחילות הזויות, במקומות לא ברורים, מאחורי מקלדות אנונימיות ובתוך חולצות שחורות או אדומות.

במכללה שאני גאה להיות חלק ממנה, לא פגשתי מימי ולו אדם אחד העונה לתאור הזה. לא בסגל, לא בהנהלה ובוודאי לא בקרב אלפי סטודנטים שזכיתי להכיר.

מה כן יש במכללה? בדיוק. בדיוק כמו ברחוב הישראלי. המון רצון טוב. המון אור בעיניים. המון טוב לב. אבל המון, פי כמה יותר המון, בלבול. ושטחיות. וסיסמאתיות. ונטייה לראות צל הרים כהרים, צל מכל סוג, הרים מכל סוג.

ואת התוצאה אנו רואים עכשיו. מלים לא מדוייקות שקיבלו פרשנות עוד יותר לא מדוייקת המחוללת סערה שרק מגבירה את עוצמות האין-שיח למקומות שאף אחד לא רוצה. אולי כמה, אבל אני לא מכיר אותם. אפילו לא בפייסבוק.

אבל זה לא הכרחי. זה פשוט לא הכרחי. ממחר בבוקר, משלשום בעצם או מיום ראשון אם להיות מדוייקים יותר, אפשר להתחיל-להמשיך לעשות מעשה. את מה שהמדינה פחות רוצה שנעשה מסיבות 'טובות' שלה ('לקצץ במנגנון הציבורי') אפשר להתחיל לעשות למרות הכל: ללמוד ללמוד ללמוד ללמוד. להקשיב. להבין. להפנים. לדבר. לשאול. לפתור אי הבנות בשיחה ולא דרך כוונות.

לחזור ולהפריד בין שני השעונים. כי הפרדה כזו הכרחית לא רק לטובת החברה האזרחית שחינוך לאזרחות ולדמוקרטיה ולפוליטיקה ולהיסטוריה הקונקרטית שלה (יהודית וציונית הכוללת כבוד של ממש, כבוד אזרחי, למיעוט הערבי-ישראל וחתירה מתמדת לשלום אמת שפירושו בטחון ראוי לשמו). הפרדה כזו תביא לכך שיום אחד גם הפוליטיקה הישראלית תראה אחרת. השעון הפוליטי ימשיך להיות תזזיתי וכן הלאה, עתיר מחוגים קופצניים ודוקרניים, אבל הוא יוכל להיות - ראוי שיהיה - אנושי יותר.

במקום שישב באיזו ספרייה שכוחה במחשב שלי שממילא עומד לקרוס - קטעים מספרו האלמותי של אבו-איאד (ואריק רולו, אידיוט שימושי מצרפת), ללא מולדת, תל אביב 1979

מדובר בכ-5500 מלים. חלק מהן, בעיקר בהתחלה - וגם בהמשך אלא אם נאמר אחרת - הן שלי. מילות פתיחה בפתיחה ואחר כך פה ושם מילות קישור והערות עוקצניות כלפי שתי התופעות המרכזיות המקבלות כאן במה: האידיאולוגיה והמדיניאות של הטרור, ותפקידם של אידיוטים שימושיים במערב (מוכר במקומותינו כ'מחנה השלום') בקידום המדינאות של הטרור. על אבו-איאד אפשר לקרוא בויקיפדיה. כן, הוא היה 'מהמתונים' ומשמעות המעמד הזה באש"ף זה מועמדות בכירה לתוספת של מנת עופרת בשיטת מהירות לוע של בין 100 ל300 מטר בשנייה, תלוי בכלי הבישול העומד לרשותם של הצ'ה-גוואראס עם הכאפיות. חומר קריאה מרתק. מתנצל על שגיאות הקלדה. מדובר על קובץ שמצאתי במקרה ושעבדתי עליו לפני כחמש שנים, וככל הנראה התכוונתי לעשות ממנו משהו מסודר. אבל אבו-איאד מדבר בעד עצמו יפה מאד, ואריק רולו, ארכי-אידיוט שימושי מבית היוצר האירופי המעולה ביותר לאידיוטיזם שימושי (צרפת אם זה לא ברור), מסייע לו במקומות הקשים. ופה ושם יש עדויות מומחים של אנשים יקרים באמת כמו דן שיפטן ופואד עג'מי. אשמח כמובן לשאלות.


"הגיעה שעת חשבון הנפש" כתב אבו איאד בתחילת הפרק האחרון של ספרו 'ללא מולדת'.[1] האם יש שעה שאיננה עונה להגדרה הזו? קרוב לודאי שלא. כך או אחרת, גם כ-30 שנה לאחר פרסום ספרו החשוב של אבו-איאד, דומה שחשבון הנפש אותו הציג על פני מאות עמודים, רלבנטי גם לימינו. ללא ספק הוא רלבנטי לשאלה, 'על מי בעצם הגן 'השמאל הישראלי' בזמן הנסיון להקים את אגודות הכפרים'? הידיעה שדבריו של אבו-איאד היו מונחים על שולחנם של ישראלים שוחרי שלום, בזמן אמיתי ולא בדיעבד, מטרידה. היא מטרידה כי עדותו של אבו-איאד, נכתבה בכנות ומשדרת אמינות, לאו דווקא לגבי ענינים 'עובדתיים' גרידא, כמו נסיבות פרוץ מלחמת אוקטובר או המהלכים שהביאו למלחמת האזרחים בלבנון, אלא לגבי שורש מחשבתו ותפיסת עולמו של מי שנחשב אותה עת לאחד האישים המתונים בארגון הפת"ח ובאש"פ גם יחד.

ראוי אם כן לעמוד על עיקרי השקפתו של אבו-איאד, כפי שעולים בספרו המרתק והחשוב. "מקץ עשרים שנות מאבק" כתב אבו-איאד, "גורלו של עמי עדיין מזעזע. הוא עדיין חסר מולדת, חסר זהות".[2] ואכן, גם אם לא לכך התכוון אבו-איאד, בעיית הזהות היא שורש הענין ולמיטב הבנתי היא כזו לא רק למקרה הפלסטיני אלא למקרים רבים אחרים במזה"ת.[3] שאלת זהותם של הערבים הפלסטינים היא כחוט השני העובר לאורך הספר כולו. למעשה היא שזורה במרכיבי חייו הממשיים של העם הפלסטיני. כי מה היא זהות בעצם? ניתן להגדירה כאופן בו קבוצה מסויימת תופסת עצמה ביחס לעברה, להווה ולעתיד שלה. ואם לשפוט על פי אבו-איאד, הרי שמנקודת מבט פלסטינית יש כאן בעיה גדולה, בלשון המעטה. העבר הפלסטיני הוא ערבי, מוסלמי בדרך כלל. בנקודה זו יש לציין כי משפחתו של אבו-איאד היגרה מעזה ליפו בשנת 1920. היא לא היתה היחידה כמובן, ולהוציא פה ושם חוקרים בודדים, מעטים הם אלו הלוקחים בחשבון ההיסטורי את העובדה כי עשרות ואולי מאות אלפי ערבים עשו דרכם לא"י בזמן המנדט הבריטי, תוך שהם שמים – בלי כוונה כלשהיא כמובן – ללעג ולקלס את עקרון 'כושר הקליטה של הארץ', אשר שימש עד למאי 1939 ככלי המרכזי של הבריטים להגבלת ההגירה היהודית.[4] ראוי להקדיש לענין מבט נוסף. אין ספק שמבחינתם של יהודים רבים, אם לא עבור כולם, ארץ ישראל  - ככל שלא היתה מוגדרת מבחינת גבולותיה -  כללה ללא ספק את כל השטחים שבין מזרח הירדן לים.[5] עם זאת, בפועל, ובניגוד גמור לטענת הקולוניאליזם, התישבו יהודים היכן שהתאפשר להם. מאמץ רכישת הקרקע על ידי יהודים לקח בחשבון שיקולים כלכליים ופוליטיים גם יחד, והתוצאה היתה מה שמוכר בכינוי ה-N ההתיישבותי. השוואת מפת ההתיישבות היהודית למפת ההתיישבות הערבית שקדמה לה מאלפת. בפועל, הגרעין למדינה היהודית, זה שהוכר ללא שום קשר למוראות השואה על ידי ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם שעשתה בארץ בקיץ 1947, לא בא בדרך כלל על חשבון התיישבות ערבית. עם זאת, מדיניות ההגירה הבריטית התייחסה אל כל 'פלסטינה' כאל מכלול, למרות שכאמור רוב היהודים לא התכוונו ואף לא יכלו להתיישב ברחבי גבולות המנדט, זאת בזמן שערבים רבים, כמו משפחתו של אבו-איאד, עושים זאת בחופשיות. ומדוע ענין זה חשוב? כי אם שואלים את הפלסטיני הממוצע לדעתו על ההגירה הערבית בתקופת המנדט, הוא ישיב בדרך כלל כי מבחינה ערבית מדובר במרחב רצוף אחד, הכולל את סוריה, לבנון, עבר הירדן, מצרים וכן הלאה. אך אם זו התמונה, מה יתרונם של מהגרים ערבים לא"י המנדטורית על פני מהגרים יהודים? הדעת הרי נותנת שהיו לא מעט יהודים שהיו למעשה 'ותיקים' באזור ההתיישבות היהודי דה-פקטו, ולכן טענת 'הנישול' לא רק שאיננה מחזיקה מנקודת מבט קונקרטית – על מיעוט המנושלים לכאורה עמדו כבר ועדות חקירה בריטיות שנשלחו לעמוד על הענין מקרוב במהלך שנות ה-30'![6] – אלא מבחינה לאומית. אם ההגירה היהודית היא לצנינים בעיני ההנהגה הפלסטינית הדומיננטית, ואם ההגירה היהודית, קרי העליה, היא ציפור נפשה של ההנהגה היהודית הדומיננטית, הרי שאין מסקנה אחרת מלבד פשרה טריטוריאלית. זאת ועוד. אחת משתיים: אם פלסטינים הם בני פלסטין, הרי שמי שלא-יהודי שהיגר אל תוך גבולות המנדט בוודאי שאיננו 'פלסטיני' כי אם מהגר עבודה ממצרים, סוריה וכד'. אך אם פלסטין היא חלק מ"האומה הערבית הגדולה", ואין כפי שטענו וממשיכים לטעון עד היום, נפקא מינא בין עמאן, דמשק, עזה או ביירות, הרי שהגבולות בין המדינה היהודית-הדמוקרטית עליה הוכרז באו"ם ב-1947 הן ענין למשא ומתן המותיר את רובה של "האומה הערבית הגדולה" ללא פגע, תוך שהוא מכיר בזכויות היהודים לריבונות דמוקרטית על חלק מא"י, זכויות הנשענות הן על היבטים היסטוריים שאינם מוכחשים כמעט על ידי אף אדם בר דעת והגון, כולל מקרב התנועה הפלסטינית, כולל אבו-איאד, והן על זכויות הנובעות מפיתוח אותם חלקים ריקים מהתיישבות כלשהיא בהם נאחזו יהודים מהרבע האחרון של המאה ה-19.

אם לחזור להיבט הרחב יותר, אבו-איאד מרבה להשתמש בביטוי "אנחנו הערבים" ולא פעם הוא חוזר למיתוס המוסלמי בדבר הפלישה "הצלבנית" כביכול של "הקולוניאליזם" בכלל ושל הציונות בפרט. [7] ההווה הפלסטיני, הוא של עם "...המפוזר מבחינה גיאוגרפית, רב גוני ומעורב מבחינה פסיכולוגית, מורכב וסבוך מבחינה פוליטית".[8] והעתיד? אבו-איאד לא מפסיק לחזור מסיבות עליהן יש לעמוד בנפרד, על סיסמת "המדינה החילונית והדמוקרטית" שנהגתה עוד בימי ראשית הפת"ח,[9] "האידאל שלנו, החלום שלנו... איחודה של כל פלסטין במדינה חילונית ודמוקרטית שתקבץ בתוכה את היהודים, הנוצרים והמוסלמים שתקעו יתד באדמה משותפת זו".[10].

ובכן, חלק מהאומה הערבית? ואם כן, מדוע "פלסטין" חשובה כל כך? ואם היא חשובה לפלסטינים החיים בה אם בגדה המערבית ואם בזו המזרחית – "חמש מאות אלף פלסטינים חיים בישראל בגבולות 1948",[11] מדוע לא משתלבים הפלסטינים לשעבר בארצותיהם החדשות, כגון מצרים, סוריה, כווית או לבנון? אבו-איאד קובע בעצמו כי "מרבית מדינות ערב מסרבות להעניק אזרחות לפלסטינים".[12] אין זאת אלא שהזהות "הערבית" המיתולוגית איננה אלא מיתולוגיה. אדרבא, אבו-איאד מודה למדינות הערביות הללו, באומרו "יהי כן! אין אנו מתלוננים על כך. הן עושות לנו שירות, אולי שלא ברצונן".[13] ודוק. הפוליטיקה המודרנית בשל היותה בין השאר פוליטיקת המונים עושה שימוש רב במיתוסים. ומכאן שבטענה כי "האומה הערבית" אינה אלא מיתוס אין הכוונה לומר שאין לה תפקיד.[14] אדרבא, הפוליטיקה הא-פוליטית של אש"פ ופת"ח, כפי שמיטיב לתאר אותה אבו-איאד, נשענת עליו בכבדות. רוצה לומר, כי עבור אזרח מרוקני למשל, "האומה הערבית"  היא סיסמא שכמעט ולא תקבע דבר לגבי הפוליטיקה הקונקרטית של מדינתו. היפוכו של דבר התקיים במקרה של אבו-איאד ודומיו: מיתוס "האומה הערבית" משמש לו כחרב פיפיות באמצעותה הוא דוקר מצד אחד את האפשרות של השתקעות פלסטינית בארצות הפזורה, ומהצד השני הוא דוקר את האפשרות שפלסטינים החיים בפלסטין יובילו לפשרה פוליטית בדמות שלטון של חלק מהפלסטינים על רק חלק מפלסטין. אדרבא, תנאי למניעת הפשרה הזו, הוא טיפוח מיתוס "האומה הערבית" ושימוש בו כאבן בוחן למידת נאמנותן של מדינות ועמים ערביים שונים, שאינם פלסטינים, לעקרון "פלסטין הגדולה". "העולם הערבי" טוען אבו-איאד, "שבשנין האחרונות אינו חדל להעניק לישראל ויתורים ללא תמורה, עלול לסטות לדרך הפשרה המחפירה. בשעה זו אין בכוחו לא לכרות שלום צודק ובר קיימא ולא להשתמש בכוח שבלעדיו לא ייתכן שלום כזה".[15]

בשונה מהמדינות הערביות למיניהן, שנכנעו זו לרדיפת הבצע הכרוכה בנפט, זו לאימפריאליזם[16] ואחרות לדבקות בכל מחיר בשלטון, הפת"ח – כך אבו-איאד – לא לקה באותה "פשרה מחפירה". התנועה "הצליחה לשמור על אוטונומיה...[היא] הקפידה לגוון את מקורות הסיוע...תוך כדי ניצול, לפעמים, של הסתירות הפוליטיות הקיימות באזור". אבו-איאד טוען כי לתנועתו "אין במה להתבייש" מבחינת נכונותה להתעמת עם מנהיגים שונים בקרב "האומה הערבית" כגון נאצר, חוסיין, אסאד, סאדאת וקדאפי. [17] מה מצדיק עימותים אלו? "הפשרה המחפירה". ומה מהותה של פשרה זו, שהרי אבו-איאד ידוע כאחד 'המתונים' כאמור, ומסימני המתינות היא הפשרה? הכרה בציונות. מה שמוביל לפרק העתיד.

בבזל יסדתי את מדינת היהודים: "ביום שנצליח להקים מדינה בשטחים המשוחררים של הגדה המערבית ורצועת עזה, נחיל קודם כל להוציא תעודות זהות. יתכן שפלסטינים רבים יחליטו, בשל סיבות מעשיות של נוחיות, לא לבנות את ביתם במדינה החדשה. לא חשוב! הם יוכלו לחיות בכל ארץ שבה יבחרו ללא תסביכים וללא חרדות. ואם יחושו איום כלשהוא, מסיבה זו או אחרת, תמיד תהיה בידם האפשרות לארוז את חפציהם ולשוב לפלסטין, מקום שבו לא יתייחסו אליהם כאל מנודים. יותר מחצי העם הלבנוני חי מחוץ למולדתו, ואיש לא ערער מעולם על זכותו למדינה"[18]. "עם של אנשים חסרי נתינות הינו עם חסר מיפלט, ועל כן חסר הגנה. מכיוון שכך, האם אפשר בכלל לתמוה על כך שאנו מחפשים את זהותנו, ואפילו את עצם קיומנו, בסמלים כמו דרכון או דגל?" [19] הרצל לא היה מנסח את זה טוב יותר.

רולו על תפיסת האלימות והיחס לטרור של אבו-איאד[20] "מטבעי, ואף מתוך אידיאולוגיה, אני מתנגד בחריפות לרצח פוליטי ובאופן כללי יותר – לטרור. אולם אין אני מערבב – כפי שעושים זאת כיום רבים בעולם – אלימות מהפכנית עם טרור, מעשה המהווה אקט פוליטי עם מעשה שאיננו כזה. אני דוחה את הפעולה הפרטית... הבאה "במקום מאבק המונים", והיא נטולת "ראייה אסטרטגית. האלימות המהפכנית לעומת זאת, משתלבת בתנועה רחבה ומאורגנת, משמשת לה נקודת משען ונותנת לה תנופה חדשה בתקופות של שפל ונסיגה. האלימות המהפכנית הופכת לחסרת ערך בשעה שהתנועה העממית זוכה להצלחה פוליטית, הן במישור המקומי והן במישור הבינלאומי".[21] נשאלת השאלה מה המדד לרישא ומה המדד לסיפא. ובעצם, מתוך רצף הדברים ברור כי לא רק שאין מדד אלא שאסור שיהיה מדד, שכן על פי אבו-איאד "ספטמבר השחור לא היה מעולם ארגון טרור ...[אלא] כוח עזר לתנועת ההתנגדות, בתקופה שהתנועה לא היתה מסוגלת להגשים במלואן את משימותיה הצבאיות והפוליטיות".[22] מה זה בדיוק 'במלואן'? מתי זה 'במלואן'?. לעומת זאת, כאשר מדבר אבו-איאד על פעולות המוסד בפריז למשל, הוא מגדיר את אנשיו כ"טרוריסטים ישראלים".[23] ודוק. לא מדובר כאן בשאלת היחסיות המוסרית, הטיה של המחבר וכד', אלא אם לשפוט לפי הגדרותיו של אבו-איאד עצמו, הרי שברור שפעולות המוסד אינן יכולות להיות מוגדרות כ"טרור", שכן מדובר באלימות מאורגנת בעלת ראייה אסטרטגית. ולכן, יש להבחין בין הדיבורים על האלימות הפוליטית הנשענים על הבחנה שנועדה להחניף לאוזן של האינטלקטואל המערבי המתוחכם, לבין האלימות הפוליטית שהיא אלימות חסרת הבחנה גם אם יש לה מובן פוליטי. שהרי בפוליטיקה המודרנית, כל ארוע יכול ואכן משמש כחלק מהמאבק הפוליטי. מי כמו אבו-איאד יודע את זה, דבר עליו ניתן להתרשם בקלות מהאופן בו הוא מציג את הישגי הפת"ח בתחום הצבאי והמדיני, בבחינת אותו המלך שישב על הכוכב הזעיר בנסיך הקטן ונהנה מהעוצמה שיש בידו שכן הוא מסוגל לפקוד על השמש לזרוח. דוגמא לכך היא זו. אבו-איאד כותב בסוף ספרו, כי "התבוסה הערבית לא מנעה מאיתנו אז [1967] להעמיק את מלחמת הגרילה ולהוכיח לציונים שהקרב לא נגמר למרות ניצחונם המזהיר. ת אחת רוממנו את רוחם של המוני הערבים ושלחנו קרן תקווה אל תוך מחשכי המפלה והכיבוש...יוקרתנו הרבה איפשרה לנו להפעיל השפעה, לעתים מכרעת, על מדיניותן של בירות שונות. המישטרים הערביים...חששו מפנינו והתחשבו בדעתנו...בכל מידת הצניעות תרמנו [יש לומר] שתרמנו להכנתה הפסיכולוגית ולפתיחתה של מלחמת אוקטובר 1973 כשם שהיתה לנו יד בעימות של יוני 1967".[24]

"לא שטיפחנו אשליות שנוכל, למרות הכל, לנצח את המדינה הציונית. [תפקיד המאבק המזוין הוא] לכפות על דעת הקהל העולמית להתענין בשאלה הפלסטינית ועוד יותר מזה לאחד את המוני בני עמנו בתוך התנועה העממית שביקשנו ליצור".[25] "רק רעיון המאבק המזוין עשוי היה לגשר על ההבדלים האידיאולוגיים השונים ולזרז בכך את יצירת האחדות".[26]

"אשר למשתפי פעולה מסוגו של השייך ג'עברי, ראש עיריית חברון לשעבר, לא נקטנו כל אמצעים נגדם. לדעתנו עדיף לנטרל אותם על ידי בידודם הפוליטי מן האוכלוסיה". מילסון לא היה כותב את זה טוב יותר. "אחדים מחברינו בעולם השלישי" המשיך אבו-איאד, "גינו אותנו על שלא חיסלנו באופן ממשי את יריבינו, ובכך תרמנו לקיום הפילוג והבילבול בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית. אך מנהיגי הפתח סברו מאז ומתמיד כי לטווח ארוך דו-שיח דמוקרטי הוא השיטה התקפה והמשתלמת היחידה ליישוב מחלוקות".[27]

כוחה של מהפכנות יוצרת מיתוס. אבו-איאד מספר על ביקור בסודן במסגרתו נשאל על ידי אחת מפעילות אגודת הנשים שאספה בגדים לטובת הפדאינים, "האם אינך חושב שמיותר לאסוף בגדים לחורף הבא, אם נכונה השמועה שעד אז כבר תשחררו את פלסטין?" אבו-איאד מסביר כי "שלה זו המחישה את גודל האגדה שיצרה העיתונות הערבית בקשר ליכולתנו". בכל אופן, אבו-איאד ענה לאשה המודאגת כי "אסור אף פעם לאבד את התקווה לנצחון קרוב..."[28]

בקונגרס הרביעי של אש"פ, כאשר לפת"ח יש כבר מחצית מהקולות, שונתה האמנה הפלסטינית כך שנקבע בה כי "המאבק המזויין הוא הדרך היחידה המובילה לשחרור פלסטין". עם זאת, רק ב1969 זכתה "תנועת ההתנגדות לשליטה מלאה על אש"פ"[29]

בשבח הריאליזם הפוליטי של הויטנאמים היודעים להבחין ביןן עיקר וטפל[30] גינוי אלו המנסים להראות יותר "מהפכנים" יותר "עקשנים".[31]

המרצע והשק: "תנועת ההתנגדות צריכה לחמוק מן המלכודת הטמונה בנטילת אחריות ממלכתית ובביורוקראטיזציה".[32]

"אלה הדוגלים במדיניות 'עד הסוף' יכולים להיות או אווילים או בוגדים"[33] ומצד שני מהלל את גבורתו של אבו עלי איאד, חבר הועד המרכזי של הפתח, [ש]הצליח להעביר אלינו הודעה אחרונה לפני נפילתו: 'כשאסיים מלותי אלה, אשמיד את המשדר. מוטב למות בקומה זקופה מאשר לחיות על ארבע' ...". [34]

ההגיון: שרידות בכל מחיר, ומכאן פשרנות טקטית. מצד שני סרבנות לפשרה בשדה הריאלי. כיצד זה יתכן? על ידי שימוש וטיפוח מיתוס האומה הערבית, כמו גם 'המהפכנות' הפוסט-קולוניאליסטית, כל זה בתמהיל פסיבדו-ליברלי, כמו דמוקרטיה, שוויון וזכות הגדרה עצמית. ובהמשך לסתירה לכאורה [המשדר לעומת חבש] ובפראפרזה על דברי אבו עלי איאד, אבו-איאד מנסה לבנות תפיסה פוליטית שתאפשר למוביליה לחיות זקוף על חשבון אלו שימשיכו בפועל לחיות על ארבע.

גינוי "הטבח המאורגן שמבצע הצבא הישראלי. ההפצצות ללא הבחנה של ריכוזי אוכלוסיה אזרחית ...[כל אלו] לא עוררו למרבה הצער, אלא לעתים נדירות את דעת הקהל העולמית, המזדרזת יותר להביע את מחאתה על חטיפת מטוס למשל..." [35]

הסיפור של מינכן מנקודת מבטו של אבו-איאד. הפלסטינים רצו להיות מיוצגים באולימפיאדה ונענו בסירוב ומכאן הכל התגלגל. לאף אחד מהם לא היתה כוונה להרוג אף אחד.אנקדוטה: לסגן מפקד החוליה קראו צ'ה גווארה [36]

מצד אחד גינוי חריף של מדיניות 'צעד אחר צעד' של קיסינג'ר, מצד שני גאווה על כך שהתקופה שבאה אחרי מלחמת 1973, "סייעה לנו להתאים את מטרותינו למציאות, ולקבל החלטות נועזות ששמו קץ למדיניות של 'הכל או לא כלום' ".[37]

הפוסל במומו פוסל. את ההגיון הפוליטי של הפתח ואשפ יש להשוות לא לתנועות ההתנגדות בעולם השלישי אלא למשטרים הערביים הריאקציוניים: הישרדות של התנועה בכל מחיר, ליתר דיוק של ראשיה. אבל בשונה ממנהיג כמו סאדאת או חוסיין, אלו גם צריכים ללכלך את הידים "בנטילת אחריות ממלכתית ובביורוקראטיזציה".

אבו-איאד מלעיג על העמדה השלילית שמשתקפת בשלטים המקבילים פני משתתפים בסימפוזיון בבירות אחרי מלחמת 1973. "על כל אחד [מהשלטים] הופיעה המלה 'לא'! לא למשא ומתן. לא לפשרה. לא לכניעה. לא למדינה פלסטינית". כשמגיע תורו לדבר הוא מתנצל על שהוא עומד "לאכזב" את הקהל שהקביל אותו בקריאות "בוז לפתרון בדרכי שלום! בוז לשלום של כניעה! תחי המהפכה המזוינת עד לשחרור פלסטין!. אבו-איאד מודיע בפתח דבריו שבכוונתו לומר 'כן' "למספר שאלות שהוצבו בפני תנועת ההתנגדות". [38] בנאומו דן אבו-איאד באפשרויות שנפתחו עם הנצחון במלחמה, וקורא לציבור שומעיו לחשוב שוב האם יש להסכים לאפשרות שחלק מפלסטין יעבור לידיו של "צד שלישי". "האם יעלה על דעתנו" הוא  שאל במפגיע, "להרשות שהמלך חוסיין, רוצח עמנו, יישא וייתן בשם הפלסטינים? האם יש לנו זכות להתעלם מגורלם של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה הסובלים דיכוי מי כובשיהם?" בהמשך נשא אבו-איאד על נס את נכונותו של בן-גוריון "ומנהיגים ציוניים אחרים" להקים ב-1948 "את מדינת ישראל על חלק מאדמת פלסטין, אף כי תבעו את כולה - כמונו". בהמשך הפנה את תשומת הלב ללקחים ההיסטוריים של ויטנאם, קוריאה ואפילו של לנין, אשר "הקריב חלק ניכר מן הטריטוריה הסובייטית כדי להציל את העיקר – כלומר את השלטון הבולשביקי". אבו-איאד טען בפני שומעיו כי הפלסטינים אינם "מהפכנים יותר גדולים" מכל אלו שהזכיר ולכן אין למנוע "את מרחב התמרון והגמישות" כמו אלו " שלקחה לה התנועה הציונית לכ אורך תולדותיה". כל זאת מבלי לוותר על "היעד האסטרטגי – כינון מדינה דימוקראטית בכל שטח פלסטין, מדינה שבה יחיו ערבים ויהודים כאזרחים שווי זכויות. יש לשים קץ לעמדה הסרבנית ולתביעות המופרזות של העבר. ה'לא!' המסורתי של תנועת ההתנגדות אינו בהכרח מהפכני, ממש כשם שה'כן!' אינוחייב להעיד על בגידה. לעומת זאת, הסירוב עשוי בהחלט להיות דרך להתחמק מן הבעיות, ולהצעטף באצטלה של טוהר דוקטרינאלי מזויף".[39].

עמדת פתח אחרי 1973: "לא לוותר על זכותו הלא מעורערת של העם הפלסטינ להגדרה עצמית ולשיחרור מולדתו; למנוע בינתיים את השתלטות המלך חוסיים על הגדה המערבית ורצועת עזה; לכונן שלטון לאומי בכל חלק משוחרר של אדמת פלסטין".[40] אבו-איאד מעגן את ההגיון של החלטות אלו בלימוד טעויות העבר הפלסטיני, שדחה, "אמנם בצדק", את כל ההצעות "לפתרון הסכסוך במשך השנים מ-1917 ועד 1947". בצדק הן נדחו, כי "אף אחת מהן לא ענתה על שום קריטריון של צדק או על השאיפות הלגיטימיות של עמנו". בכל אופן הם טעו, כי בכך "תרמו לעודד את המפעל הציוני". אבו-איאד טוען באותה הזדמנות כי מאותה סיבה ועל בסיס אותו עקרון של זמניות היה על ההנהגה הפלסטינית לקבל את תכנית החלוקה של 1947 למרות שהיתה "לא-קבילה בעקרון". אבו-איאד סיפר כי ביקר את המופתי שלושה חודשים לפני מותו וביקש ממנו הסבר "שוללנות" שאפיינה את ההנהגה הפלסטינית אותו זמן. כהרגלם של המנהיגים הפלסטינים, גם המופתי הטיל את כל האשמה על אחרים, במקרה הזה על עבדאללה, על המלך פארוק ועל המנהיגים האחרים שהתפלגו בין "פרו-ירדנים לפרו-מצרים". אבו-איאד לא קיבל את ההסבר גם אם מצא בו הגיון רב. לשיטתו, מה שהיה חסר למופתי היה "היכולת לערוך ויתורים טקטיים". באשר ל"תפיסה האסטרטגית" של המופתי, לא היו לאבו-איאד כל השגות כמובן. [41]

ההבנה כי יש להקים מדינה גם על חלק מפלסטין נתקבלה כבר אחרי 1967, מתוך מחשבה שישראל תחזיר מיד את השטחים שכבשה במלחמה. הנחתם של אשני הפתח היתה שגם אם עוצמת ההתנגדות תגדל, "ישראל תשאר בלתי מנוצחת בעתיד הנראה לעין" ומכאן למסקה שיש להתקדם אל עבר "הגשמת מטרתנו האסטרטגית ...בשלבים"[42].

אבו-איאד הוא זה שמודיע במסיבת עיתונאים ב-10 באוקטובר 1968 [כדאי לבדוק תגובות בעיתונות הישראלית] על "המטרה האסטרטגית" והיא "לעודד יצירתה של מדינה דימוקראטית בכל שטח של פלסטין ההיסטורית, מדינה שבה יחיו ערבים ויהודים בהבנה הדדית כאזרחים שווי זכויות". אבו-איאד הסביר באותה הזדמנות כי אין לתנועתו "כל התנגדות לחיות בדו קיום עם ...עם שסבל ייסורים נוראים". עם זאת הוא הדגיש כי לא הפלסטינים אחראים לסבל היהודי ולכן לא על הפלסטינים "לשלם את המחיר". אבו-איאד הדגיש כי לא רק שאין בכוונת תנועתו "לוותר על חלק של פלסטין" אלא שאין גם "להסכים למישטר ציוני, שמטבע מהותו מרחיק מתוכו את הערבים ושולל מהם את זכויותיהם הטבעיות". כיצד תראה אותה 'מדינה דמוקרטית'? על שאלה זו ענה אבו-איאד "בדרך מתחמקת". עיתונאים שאלו אותו "עם מי מהישראלים" יחיו הפלסטינים "בדו קיום: עם אלה שנולדו בארץ? עם העולים? החדשים או הותיקים?". אבו-איאד לא ענה כאמור והסביר את הימנעותו כנובעת משני שיקולים: הראשון קשור היה ברצון לשמוע על נכונות הישראלים לדון בעצם הרעיון ["ואמנם" הוא הוסיף, "עד עצם היום הזה, לא ישראל ולא שום מדינה אחרת קטנה כגדולה, לא גילתה ענין כלשהו בתכניתנו ולא ביקשה הבהרות ופרטים"], ואילו השני נועד להקטין את "גל המחאות" שהגיע מצד גורמים שונים בתנועה הפלסטינית, "כול בפתח עצמו", כמו גם מצד "ממשלות ערביות". אלו כמו אלו, לא היו בשלים עדין לעכל "את הרעיון שאפשר לחיות בדו קיום עם עם שחמס את אדמות [הפלסטינים]... רעיון זה היה חדשני מדי...". [43] כך או אחרת, אבו-איאד הדגיש כי עד להקמת אותה מדינה "דימוקרטית ורב-דתית" על הפת"ח להקים מדינה על חלק מפלסטין, כצעד נוסף ב"מדיניות השלבים". עמדה זו נהייתה חשובה במיוחד אחרי שחוסיין הכריז ב-15 במארס 1972 על כוונתו להקים 'ממלכה ערבית מאוחדת' "על שתי גדות הירדן...ממלכה שתכלול שני מחוזות פדרטיביים: עבר הירדן ופלסטין".[44]

אבו-איאד נואם בפני פליטים בתל זעתר בלבנון, וגוער בהם על עמדתם הסרבנית: "זה כבר עשרים וחמש שנים שאתם חיים בגלות, [ב]תסכול השפלה ומחסור, ובכל זאת אתם מתעקשים לסרב לכל פתרון של פשרה, ולו גם זמני! האם אין זה משונה שאתם מעדיפים לחיות בתוך גטו על אדמה זרה מאשר להתיישב בחלק משוחרר של אדמת מולדתכם?" אדרבא, אבו-איאד מצביע על פרדוקס מענין. הפליטים עימם הוא מדבר לוקים ב"רגיונליזם" כהגדרתו, שכן הם פליטי פלסטין של גבולות 1948 ולכן הם מרגישים זרות לגדה המערבית. באותה הזדמנות בא אבו-איאד חשבון עם אלו מהפלסטינים שדוגלים ב'הכל או כלום', לאו דווקא הסרבנים מסוגו של ג'ורג' חבש, אלא "אלה שהתיישבו במדינות המרוחקות משדה הקרב...רחוק מכל סכנה...ללא מחסור...יכולים להרשות לעצמם את המותרות של חוסר-פשרנות בלי לחשוש מהמשך הגלות! כך הוא המצב גם לגבי כמה אינטלקטואלים, המבלים את זמנם בניתוחי סלון תלושים מן המציאות, והמגיעים כולם לידי נגאטיביזם מדכא...סירובם של הקיצונים משרת את הסירוב של הישראלים המבקשים להרחיק את תנועתנו מכל תהליך של הסדר ובכך לחסל אותה לחלוטין...". מצד שני, ובאותה נשימה הוא מסביר כי גם השגת "פלסטין הקטנה" איננה ענין פשוט כלל, וכי כל עוד אלו יחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים "לא ייתכן הסדר במשא ומתן".[45] יש כאן עדות מרתקת נוספת על אופן המחשבה של הזרם המרכזי בפת"ח. מחד גיסא הטפת מוסר כנגד הקיצוניים שאינם מוכנים לשום פשרה, מאידך גיסא אמירה ברורה שאין מקום למו"מ שכן יחסי הכוחות בין הצדדים אינם מאוזנים. ארגומנטציה זו מובילה בהכרח לשימור הדרך של "האלימות המהפכנית" אשר תפקידה כאמור לשמש "נקודת משען [שתתן] תנופה חדשה בתקופות של שפל ונסיגה". כלומר אבו-איאד מציג כאן דרך פתלתלה שמסקנתה האופרטיבית זהה לזו של הקיצוניים. אלא שבמקום להצדיק אותה בהתלהמות שלא תישא חן בעיני מתוחכמי המערב הפוסט-קולונילאיסטים, הוא עובר בתחנות הראויות מבחינת התדמית של פת"ח כארגון מדיני ואחראי, הדואג כביכול הן למטרה האסטרטגית הגדולה – שאין כמוה להומניזם טהור וצח: מדינה דמוקרטית רב-דתית – והן לאומללי מחנות הפליטים המתייסרים זה רבע מאה בתנאים של "גלות".

הטרור הלכה למעשה או כיצד התקבלה החלטת ראשי המדינות להכיר באש"פ כנציג הבלעדי. לאחר שמספר את פרטי המזימה להתנקש בחייו של חוסין, מנסח אבו-איאד את התוצאות המעשיות של המהלך שלא עלה יפה אך השיג את מטרתו, כך: "ועידת שרי החוץ הערביים, שהתקיימה ברבאט ימים מספר לפני הפסגה, התנהלה באווירת אימה". כלומר טרור. "שמועות מחרידות עברו מפה לאוזן בבירה המרוקנית...חברי משלחת אש"פ...ראו בעליל איך הדאגה הגוברת...משפיעה מיום ליום...[כולם] הפכו לבסוף לתומכים מושבעים של אש"פ! ...הפסגה ברבאט היתה בשבילנו נצחון מזהיר".[46] שוב חוזר אבו-איאד על טענתו השגורה כי 14 חברי החוליה שנתפסו כולם, "לא ביקשו לשפוך דם" חלילה. "העיקר היה שמדינות ערב יביעו סוף סוף את תמיכתן המפורשת בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני ובעובדה שאש"פ הוא מייצגו"[47]

נאום ערפאת באו"ם מוגדר כ"אחד הרגעים המרגשים ביותר בתולדות העם הפלסטיני...בעיני דעת הקהל העולמית שוב אין אנו סתם עם של פליטים ויחפנים, אלא קהילה לאומית...שוב אין אנו פושעים, 'כנופית טרוריסטים, 'רוצחים' ".[48]

עוד על האין-טרור: כשאבו-איאד מחליט – לאחר שערפאת נאם באום והפך את הפלסטינים לקהילה לאומית – לשחרר את 14 הפדאינים מכלאם במרוקו, הוא דואג להעביר מסר למלך חסן ומתריע בפניו שאם "לא יענה" לקריאתו יש בידי  התנועה "אמצעים לאלץ אותו להרפות מקרבנותיו". הדיפלומטיה הזו נושאת פרי וכעוד ביטוי להגיון הפוליטי של "האומה הערבית" ממהרים המרוקנים להעביר את העצורים למצרים, שממהרת אף היא לשחררם.[49]

דין ודברים עם עיתונאי אמריקני לאחר שאבו-איאד מתווך בין חוטפיו של מטוס בריטי לגורמים למיניהם ומצליח להביא את הפרשייה לסיום לא טראגי. העיתונאי אומר לו: "ודאי הרגשת לא כל כך נוח במגדל הפיקוח, מיסטר אבו איאד. האם מקומך הטבעי לא היה במטוס לצד הטרוריסטים? שמרתי על קור-רוחי" סיפר אבו-איאד, "והשבתי בשלווה: 'במגדל הפקוח או מקום אחר, בשום מקום אין לי הרגשת בית. אבל אתה, שיש לך מולדת ובית, האם יהיה מוגזם לדרוש ממך לשמור על מינימום של נימוס ביחס לאלה שאין להם לא בית ולא מולדת?' "[50]

אבו-איאד מסביר כי בזמן מלחמת האזרחים עמדה תנועתו במצב בלתי אפשרי. היא הואשמה בליבוי המתיחות על ידי כל הצדדים, ולא יכלה להרשות לעצמה ניתוק לא מסעודיה ולא מסוריה. אך חשוב מכך, לאחר שגורשו מירדן, אין לפדאינים "מעוז" אחר חוץ מלבנון. "מצבנו דומה קצת למצבו של המצביא הערבי טארק בן-זיאד, שלאחר שנחת בספרד והעלה את ספינותיו באש, הכריז באוזני חייליו: 'האויב לפניכם, הים מאחוריכם' ".[51]

האמא היהודיה של אבו-איאד: בעימות עם אסד הוא קובל על כך שהתעמולה הסורית ניסתה "להשפילו בטענה שאמו יהודיה. לדאבוני היא אינה יהודיה" אמר אבו-איאד, והסביר כי "אילו היתה יהודיה, זה היה עוזר להגן על המטרה האסטרטגית, כינון מדינה יהודית-ערבית בפלסטין".[52]

מאלפים חילופי הדברים בין אסד לאבו-איאד לגבי הישגי הפת"ח. אין ויכוח על העובדות אלא רק על הפרשנות. אסד תוהה על "מידת הרצינות והיכולת להנהיג את התנועה הפלסטינית. הובלתם את את עמכם לטבח בירדן...אותו הדבר עשיתם בלבנון. הצלחתם לריב עם כל הממשלות הערביות...אתם אינכם מסוגלים למלא את משימתכם". ואבו-איאד עונה "אתה צודק אדוני הנשיא... אך הייתי צריך להוסיף שכל המושלים הערביים, ובתוכם אתה עצמך, גם הם חסרי אונים לנכוח הבעיה הפלסטינית. דווקא משום שאינכם מסוגלים, ואף פעם לא הייתם מסוגלים, להתמודד עם בעיה זו ולפתור אותה, תנועת ההתנגדות קיימת ותמשיך להתקיים ולהתפתח".[53] אבו-איאד מודה בעובדות וכופר באשמה. מה שהוא לא רוצה או לא צריך לומר כאן, שההצלחה של תנועת ההתנגדות היא בדיוק בכך שאין פתרון לבעיה הפלסטינית. מטרתה של זו להמשיך ולשמש כמנוף לפוליטיקה פנים ערבית.

תגובת אבו-איאד לביקור סאדאת בירושלים, "מהלומה בבטני, גרוני מתכווץ...השפלה ובושה...מסמיק שבעתיים", לנוכח לחיצות היד של סאדאת עם "טובחי עמנו...גנרלים במדי שרד". בגין נוקט בהצהרת בלפור והדבר "מקומם" כי בגין שכל נאומו אינו אלא  "לאומנות תוקפנית, שוביניזם מדהים...התיימר להילחם באנגלים...[והנה הוא] מנופף בערבות שהעניק האימפריאליזם הבריטי כדי לשלול את זכויותיו של עם החי בארצו דורות על גבי דורות... [בגין] מכנה עצמו יהודי 'פלסטיני' באותה מידה של הצדקה שהיתה מרשה לי לכנות את עצמי יהודי פולני! ...זכר דיר יאסין שב אלי, הטבח שאורגן על ידי לוחמיו של בגין באפריל 1948, כרסיהן המבוקעות של הנשים ההרות, הילדים והזקנים שנשחטו בלי ניד עפעף. הבריחה, הטורים הארוכים של בני עמי הנסים...מנוסת בני משפחתי על גבי סירה רעועה, סבלות הגלות...". [54]

אבו-איאד מבין את ביקורו של סאדאת ביד ושם "שהוקם לזכר קרבנות השואה הנאצית. אך כיצד יכול להתפלל במסגד אל אקצה, בשטח שנכבש ב-1967, ובחסות כידוניו של הכובש?" [55]

הקטע מהכריכה האחורית: "אני חושב שסאדאת לא הבין את מניעיהם הפסיכולוגיים של הישראלים ושל הפלסטינים, שני עמים הדומים זה לזה, הן בסבל שסבלו – האחד מן הנאציזם, השני מן הקולוניאליזם – הן בהחלטתם הנחושה להשיג בכל מחיר את מטרותיהם, והן בעצם בחוסר פשרנותם, העולה בהרבה על זו של מנהיגיהם. סאדאת טעה כשהאמין כי הישראלים יהיו יותר מתונים ממנחם בגין ושרי ממשלתו, או שהפלסטינים יהיו מוכנים לקבל פחות ממה שדורשים מנהיגי אש"פ. שני העמים נוצרו להסתדר זה עם זה. לשם כך הם חייבים קודם לעמוד פנים מול פנים מול המציאות, להכיר זה בזה ולהודות שיהיה עליהם לחיות בדו-קיום על אותה אדמה".[56]

ועוד קטע לטובת מאזינינו בברקלי ובבתי הקפה בפריז: "בניגוד לדעה הרווחת במערב, אין אנו שוללים... מו"מ ישיר. אין לשכוח כי מטרתנו הסופית היא לחיות מתוך הבנה וידידות עם היהודים בפלסטין מאוחדת ודמוקרטית. מובן שלא נוכל לממש תוכנית זו כל עוד אנו מדברים אל הקיר. המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתכנסה במארס 1977, קיבלה בענין זה החלטה ברורה: אנו מוכנים לשתף פעולה עם כל היהודים המתקדמים והדמוקרטיים, בין אם הם מתגוררים בתוך השטחים הכבושים ובין אם הם מתגוררים מחוצה להם, עם כל אלה המכירים בזכותנו להגדרה עצמית. ליותר מזה לא נוכל להסכים..." [57]

בעוד ויכוח עם ג'ורג' חבש: "אתה מטשטש את העובדות. יש במזרח התיכון שלוש דרכים: האחת מובילה להתקפלות – זוהי דרכו של סאדאת; השנייה מובילה להרפתקנות – זוהי דרכך שלך; והשלישית, זו שלנו, עוקפת את שתי אבני הנגף הללו ולוקחת בחשבון את העובדות הממשיות של המצב הפוליטי הקיים".[58]

על בגין וישראל: "בגלל סאדאת ובני בריתו האמריקנים לא היתה לנו ברירה אלא להקשיח את עמדותינו. וכי איך יכולנו לנהוג אחרת? ללכת בעקבות הנשיא המצרי? הרי אפילו אם כל מנהיגי תנועת השחרור, עם יאסר עראפאת וג'ורג' חבש בראשם, יזחלו לרגלי בגין ויתחננו בפניו לאפשר להם הקמת 'פלסטין הקטנה' – מנהיג הליכוד ישליך אותם לכלא, אם לא יוציא אותם פשוט להורג. הרי מה שלא נעשה ומה שלא נאמר, תמיד יחשבו אותנו הציונים לאויבים מסוכנים! האם הם רוצים בכלל בשלום? ...הם לא יבקשו להגיע להסדר צודק כל עוד הם נהנים מתמיכתה המלאה של ארה"ב, המספקת לישראל...'מלחם ועד תותח' כדברי סאדאת עצמו".[59]

מסביר מדוע אש"פ לא הסכים אפילו לקבל את 242 בהסתייגות כעצת סיירוס ואנס. "מדרון חלקלק... אם המחיר על סתם דו-שיח עם ארה"ב הוא קבלת 242...איזה ויתורים נוספים ידרשו מאיתנו תמורת שיתופנו בועידת ז'נבה...?" [60] בניגוד למה שמציג דן שיפטן בספרו 'אופציה ירדנית', אבו-איאד טוען כי ממשל קארטר לא היה שונה בעמדותיו מאלו שקדמו לו. אדרבא, אבו-איאד העריך כי לארה"ב, מסיבות של נפט בעיקר, יש אינטרס "להקים גוש גדול, שישתרע מאיראן עד מרוקו, דרך מצרים, שיהיה נתון לשליטתם". ומכיוון שחלק מהממשלות "אינן לרוחם" אבו-איאד מעריך שהם ילבו "הפיכות" כדי להביא למשטרים "מודרניים יותר ולפיכך יציבים יותר. שיביאו לחלוקה טובה יותר של העושר הלאומי...[אך]למרות הכל ישראל נשארה כלי השרת המועדף של האימפריאליזם האמריקני...[זאת בעיקר בשל] הלובי היהודי ואהדתן השקטה של המדינות הערביות השולטות על אוצרות הנפט".[61]

דמעות התנין על ההרוגים בפיגוע בכביש החוף, שמטרתו היתה לעצור את התהליך עם סאדאת: "היה ברור שלא נניח לקארטר, בגין וסאדאת לכונן שלום-כביכול שישלול מאיתנו, הפלסטינים, את עתידנו. היה עלינו להזכיר לישראלים שיהיה זה נסיון שווא להרחיק אותנו מהסדר כלשהוא, ולערבים – שמסוכן מאד להקריב אותנו על מזבח האינטרסים האנוכיים שלהם. זו היתה מטרתו המדינית הכפולה של המיבצע שכונה 'האוטובוס של תל אביב שעמד להסתיים ב-11 במארס 1978 – בניגוד גמור לכוונותינו – בטבח איום של אזרחים ישראלים ושל לוחמינו אנו".[62]

"בכל הפעולות העדיפה המדינה הציונית להקריב את אזרחיה, ובלבד שלא לאפשר לנו לרשום לזכותנו נצחון פוליטי".[63] ולעומת זאת: "ברצון או שלא ברצון – אנו עוסקים בפוליטיקה, במובן הפחות מחמיא של המונח. מחשש שיוטחו בנו האשמות של 'טרוריזם', 'קיצוניות' או 'הרפתקנות'...הזדרזנו להמציא בכל מחיר הוכחות ל'מתינותנו', 'גמישותנו', ו'נכונותנו לפשרה', ושכחנו תוך כדי כך, שבעיקרו של דבר לא זוהי שליחותנו הראשונה במעלה. מכיוון שכך רואים אותנו יותר כפוליטיקאים ופחות כמהפכנים. השינוי הזה בתדמיתנו גורם לנו נזק, כמובן, בקרב ההמונים הערביים, שציפו מאיתנו למשהו אחר. מצד שני, שינוי זה לא הבטיח לנו בתמורה אהדה מרובה מצד האמריקנים או האירופים. אכן, בניגוד לאויבנו הציונים, אין בידינו לא הנסיון ולא האמצעים הדרושים בתחום יחסי הציבור. אך הסיבה העיקרית לכשלוננו נעוצה בכך שאין אנו מכירים את החברה המערבית ואת מורכבותם של המנגנונים הדמוקרטיים המניעים אותה. לעתים קרובות אין אנו מבחינים די הצורך...בין המדיניות האימפריאליסטית שמנהל המשטר [האמריקני], לבין המניעים הפסיכולוגיים, הראויים כשלעצמם לכבוד, המעצבים את יחסה של האוכלוסיה כלפינו. אי הבנות מסוג זה הן הגורמות לנו לעתים לנקוט יוזמות שבכוחן רק להרחיק אותנו עוד יותר מדעת הקהל המערבית...".[64]

"מטרתנו העיקרית, המאבק נגד ישראל, או באופן כללי יותר – נגד הקולוניאליזם"[65]

"אנו דומים לאותו נוסע שבעוברו מקצה אחד של כדור הארץ לקצהו השני, הוא נאלץ להצטייד בבגדי חורף וקיץ כאחד...אין זה ענין של אופורטוניזם כפי שמאשימים אותנו לעיתים, אלא של התגוננות עצמית".[66] הגלות כאידיאולוגיה והאידיאולוגיה של הגלות והניכור.

"האם אנו מהווים איום על ישראל? ראשית, כלום אין פרדוקס בכך שהמעצמה הצבאית העיקרית של האזור, המרתיעה עשרים מדינות ערביות גם יחד, מעמידה פנים כאילו שכנתה הזעירה עלולה לאיים על בטחונה וקיומה? אני מצדי טוען שהפעילות החתרנית הפלסטינית תיפסק ביום שנזכה במדינה, שאותה יהיה להנהיג, ובמיוחד לקיים. הקיצוניות תיעלם משורותינו ואף משורות חזית הסירוב. ג'ורג' חבש, למשל, לא ינטוש את רעיונותיו, אך פעילותו האופוזיציונית תכבד את המוסדות ואת החוקים שיקבעו הפלסטינים. הוא לא יפנה יותר לדרך הכוח כדי להשליט את דעותיו. הוא לא ינהג אחרת מאשר אותם אירגונים ומנהיגים ישראליים המתנגדים לציונות (כמו רק"ח) או אף לחוקיותה של המדינה היהודית (כמו נטורי קרתא). ואין זה מצדי עניין של משאלה שבלב. אני מדבר מתוך הכרת העובדות. אני מכיר את הפטריוטיות העמוקה ואת חוש האחריות לא רק של חברי אלא אף של יריבינו הפוליטיים בתוך התנועה הפלסטינית. אם אכן יגבר ההגיון על השאיפות הטריטוריאליות של הקיצוניים בישראל, אם אכן ייכון השלום – שלום צודק ולא השלום של קמפ-דיויד – יהיה זה טבעי למדי שהגבולות בין ישראל ושכנותיה יהיו פתוחים. הרי זה הגיוני ונורמלי שייפתח ויתפתח זרם של חילופים כלכליים ותרבותיים בין ישויות שמבחינות רבות משלימות זו את זו...כמנהיגי התנועה הפלסטינית אין אנו עויינים ...את רעיון הגבולות הפתוחים. להיפך: אנו נאמנים לאידאל שלנו...החוזה את איחודה של פלסטין במדינה חילונית ודמוקרטית...גבולות פתוחים מובילים בהכרח לדו שיח, ואחר כך להסכמה שתאפשר איחוד כזה. את מקומו של העימות הלאומני יתפוס אז מאבק מעמדי, שבו יתייצבו, מצד אחד, המוני היהודים והערבים, ומן הצד האחר  - הנצלנים והאימפריאליסטים, אלה שנטעו וליבו את השנאה בין שני עמנו ואחר כך גם הובילו אותם למלחמה. המכשול המפריע להתפתחות כזאת אינו נמצא במחננו. ממשלת ישראל היא זו שאינה חפצה בשלום כולל ומסכם. מנהיגיה הקיצוניים הם החוששים מגבולות פתוחים. הם רואים בגבולות כאלה איום על אחדותה של המדינה הציונית על מדיניות ההתפשטות שלה. דווקא על ידי העמקת הפער הקיים בין שני עמינו, על ידי טיפוח המתחים, הם מזינים את פחדיהם של הישראלים ומבטיחים לעצמם את צייתנותם, בעוד הם עצמם ממשיכים בקולוניזציה של מה שבגין מכנה 'יהודה ושומרון'...אינני סבור שבני דורי יזכו לראות בלידתה של מדינה עצמאית, אפילו בחלק זעיר של פלסטין...לגבי רוב רובו של עמי, אין להעלות בשום אופן על הדעת מדינה ריבונית באמת אלא אם כן יקימו אותה וישלטו בה אלה שמנהיגים את התנועה לשחרור לאומי מזה עשרים שנה. שלום בר קיימא לא יוכל להיכון בלי נציגיו האמיתיים של העם הפלסטיני".[67]

בין השורות  - מהן מבצבץ הטרור הפוליטי שהפת"ח הפעיל כנגד משטרים ערביים ריבוניים – עולה האיום הברור כנגד כל חלופה פוליטי שעשויה לצמוח ב'פלסטין הקטנה'. להוציא את ארגוני הסרוב כמובן, שכנגד עצם קיומם חייב "הריאליסט" רודף השלום ושונא שפיכות הדם לצאת חוצץ. אך במלים בלבד כמובן. כך, מיצר אבו-איאד על כי "לא עלה בידינו לאחד את התנועה הפלסטינית או לפחות לצמצם למינימום את פיצולה...ללא שימוש בכוח...לא יכולנו להכריח מנהיגים מוכשרים כג'רוג' חבש או נאיף חואתמה להצטרף לשורותינו או למנוע מהם להקים ארגונים...אירגוני בובות פלסטיניים אלה לא רק מחלישים את תנועת ההתנגדות...הם גם ממלאים תפקיד שהוא שלילי ומכריע כאחד. בגלל התביעות המופרזות שהם מעלים...הצליחו לא חאת לגרור אותנו להרפתקאות...". [68] כשהוא משקיף בשלווה סטואית ובפרוטו-פציפיזם כמעט על המצב העגום של "הפיצול בתנועת ההתנגדות", שוב מעלה אבו-איאד על נס את "נאמנותנו לעקרון הדו-שיח הדמוקרטי בקרב התנועה הפלסטינית".[69] נותר רק לדמיין כיצד נראה המזה"ת, כשגבולותיו פתוחים; מדינה יהודית לא מוכרת ככזו [באשר היא ציונית] בגבולו המערבי; תנועת שחרור "ריאליסטית" מנהלת את "פלסטין הקטנה" בגדה וברצועה, תוך שהיא מזכירה לעצמה קודם כל כי מדובר רק בשלב אחד בדרך "לחזון האסטרטגי – מדינה דמוקרטית רב-דתית" או "חילונית"; ולצידה – בשל מחוייבותה העליונה "לדו-שיח הדמוקרטי" פועלים עשרות "ארגוני בובות פלסטיניים" בגישה של 'הכל או לא כלום'.

מסכם פואד עג'מי: "..'ספטמבר 1970 בירדן היה לתנועה הפלסטינית מה שיוני 1967 היה לתנועת הפאן-ערביות [...] התנועה הפלסטינית לא היתה אלא המשך טבעי של התנועה הקודמת, מעין ענף שלה. המאפיינים שהטילו מום בתנועה הקודמת מצאו דרכם אל החומר החדש. גם המנהיגים הפלסטינים השתוקקו בכל מאודם 'לצעוד בגאוה על בימת העולם', לכנס מסיבות עיתונאים, לנפנף בכלי הנשק שלהם, להציג טיעונים קלים. הם העדיפו זאת על פני עבודה סיזיפית של שיקום האומה הפלסטינית שבגולה, על פני המלאכה העיקבית  והמכאיבה הכרוכה במהפכות חברתיות. בין השנים 1971-1969 כינסו מנהיגי התנועה הפלסטינית בממוצע אחת עד אחת-וחצי מסיבות עיתונאים ביום...אם כך...האם לא היתה זו הוכחה לכך שהאנשים נותרו רברבנים, ושהעולם הישן שריר וקיים?"[70]

רולו טוען כי אבו-איאד הוא "בזרם הנוקשה" אך פועל נגד הקיצוניים[71]

אבו-איאד מתאר את שורשי הרעיונות של התנועה[72]

הלאמת סואץ, הכבוד הכלל ערבי והתארגנות בזמן מלחמת סיני[73]

הטעות של המופתי שלא שיתף יהודים מתקדמים במאבק נגד הבריטים[74]

הטעות של המופתי בהליכה עם היטלר והכחשת מעורבותו בהשמדת יהודים[75]

הבחנה בין העמים הערביים למנהיגיהם הנתונים לאינטרסים זרים כהסבר לאדישות המדינות הערביות לענין הפלסטיני עוד מימי המרד הערבי 1936[76]

תאור מלחמת 48[77]

"כל המהפכות המתעברות בפלסטין מפילות את ולדן בבירות ערב"[78]

השפעות רעיוניות, פאנון, והשפעת המרד באלג'יר[79] ביקורים בסין ובויטנאם[80] בקובה[81]

עוד ביטוי לויכוח עם חבש: אבו-איאד מזכיר כי ב-1974 הוא התנגד לכניסת אש"פ לאו"ם ואילו ב-1977 ביקש מהמשלחת הפלסטינית במוסד זה ש"תדרוש את הרחקת ישראל" ממנו. [82]

פלסטינונה והרעיונות הראשוניים: אלימות מהפכנית היא הדרך היחידה לשחרור המולדת. פעולה פלסטינית עצמאית בתמיכה של מדינות ערב אך ללא הכתבה.[83]

תאור הסבל של הגלות[84]

הפתח נוסד בכווית[85]

---

[1] עמ' 299.

[2] עמ' 299.

[3] ראו פואד עג'מי, מילכוד – ערביות וערבים מאז 1967, תל אביב 2001, עמ' 15-11, 251-228, ועוד.

[4] דוד גרוסמן, ג'ואן פיטרס, אריה אבנרי.

[5] ישעיהו פרידמן, שאלת ארץ ישראל

[6] דוח פרנץ וכו'

[7] עמ' 303. ולחפש צלבנים. אבו-איאד מתאר את ההחלטה לצאת לפעולות נגד ישראל אחרי מלחמת ששת הימים במלים "ב-31 באוגוסט ייצאו הפדאינים שלנו להתקיף את מיבצר הציונות". עמ' 93.

[8] עמ' 304.

[9] עמ' 61, 105.

[10] עמ' 307.

[11] עמ' 306.

[12] עמ' 305. והשוו: "כשעזבו את פלסטין ב-1948, האמינו הפלסטינים שהם יקבלו כאחים במדינות ערב. מה רבה היתה עוגמת נפשם כשנוכחו לדעת כי מתייחסים אליהם במקרה הטוב כאל זרים, וברוב המדינות כאל בלתי רצויים!" שם, עמ' 69.

[13] שם.

[14] ראו בענין תפקידו של המיתוס יואב גלבר, היסטוריה, זכרון ותעמולה, עם עובד, תל אביב 2007, עמ' 307.

[15] עמ' 300-299.

[16] עמ' 47.

[17] עמ' 300, והשוו עמ' 63-62.

[18] עמ' 305.

[19] עמ' 73.

[20] עמ' 18.

[21] עמ' 147-146.

[22] עמ' 147.

[23] עמ' 154.

[24] עמ' 300.

[25] עמ' 66-65.

[26] עמ' 66.

[27] עמ' 94.

[28] עמ' 104. שלוש הנקודות של האירוניה במקור.

[29] עמ' 105.

[30] עמ' 111.

[31] עמ' 120.

[32] עמ' 121.

[33] עמ' 140. והשוו עמ' 144. דבריו שם מופנים ישירות נגד ג'ורג' חבש.

[34] עמ' 145-144.

[35] עמ' 155. מענין להשוות דברים אלו לתאור אחד הקרבות בהם היה מעורב הפת"ח בזמן מלחמת האזרחים בלבנון. בהמשך לצדקנותו הבלתי נלאית של אבו-איאד, הוא מספר כי "חיילינו קיבלו הוראות חד משמעיות שלא לפגוע באזרחים...אך מלחמה היא מלחמה, וכשהיא מתרחשת באווירה של יאוש – היו גם מעשים חריגים ונהרגו חפים מפשע. שכן, איך יכלו חיילינו להבחין בין אנשי המיליציות הנוצריות לבין אזרחים? ואם היה עליהם לירות בצלף שהסתתר בבית מגורים, האם היה באפשרותם להימנע מהריסת הבית על יושביו, גם אם היו בתוכו נשים וילדים? לענות על השאלה בחיוב – כפי שעשו, למטרות תעמולה, מפלגות הימין הנוצרי – לא יהיה אלא צביעות גמורה". שם, עמ' 251.

[36] עמ' 167-158.

[37] עמ' 193. עוד על ההתנגדות לדרכו של קיסינג'ר, שם עמ' 206, ובעיקר עמ' 221. אבו-איאד טוען שם כי הסכמי ההפרדה שהשיג שר החוץ האמריקני איפשרו למעשה את מלחמת האזרחים בלבנון. והשוו בענין זה עמ' 277.

[38] עמ' 195-194. ההדגשה במקור.

[39] עמ' 197-196.

[40] עמ' 197.

[41] עמ' 199-197.

[42] עמ' 199.

[43] עמ' 201-200. על התנגדות הארגונים 'הרדיקלים' ראו שם, עמ' 204.

[44] עמ' 201.

[45] עמ' 205.

[46] עמ' 209.

[47] עמ' 210.

[48] עמ' 211-210.

[49] עמ' 212.

[50] עמ' 218.

[51] עמ' 247. ההדגשה במקור.

[52] עמ' 280-279.

[53] עמ' 278.

[54] עמ' 209.

[55] עמ' 280.

[56] עמ' 286.

[57] עמ' 287.

[58] עמ' 290.

[59] עמ' 291.

[60] עמ' 292.

[61] עמ' 294-293.

[62] עמ' 294.

[63] עמ' 296.

[64] עמ' 302-301.

[65] עמ' 303.

[66] עמ' 304.

[67] עמ' 307-306.

[68] עמ' 303-302.

[69] עמ' 303.

[70] פואד עג'מי, מילכוד, עמ' 288.

[71] עמ' 21.

[72] עמ' 47-46.

[73] עמ' 51-50.

[74] עמ' 60

[75] עמ' 299.

[76] עמ' 61.

[77] עמ' 62.

[78] עמ' 64-63.

[79] עמ' 65.

[80] עמ' 111-106.

[81] עמ' 113-112.

[82] עמ' 220.

[83] עמ' 66.

[84] עמ' 69.

[85] עמ' 70.