ירושלים – העיר שחולקה לה יחדיו. או: כמה הערות על האינתיפאדה הירושלמית התורנית

כמו לכל עניין בחיים הציבוריים, גם לנושא הזה אפשר לגשת באופן היסטורי ובאופן א-היסטורי.

גילוי נאות: אני היסטוריון. 

גילוי מפתיע: אין לי בעיה לוותר על הידיעות שלי ושל עמיתי ולגשת לבעיות כאילו החלו שלשום והן עומדות להפתר מחרתיים.

הפלא ופלא: כל מי שנדרש לנושא, בין אם הוא יצרן בקת"בים ובין אם הוא ראש ממשלה וכמובן אם הוא טוקבקיסט, נשען על העבר.

מסקנה ראשונה: הואיל וכולם נשענים על העבר בבואם לדון בחדשות הטריות, אין ברירה אלא להזדקק להיסטוריה.

אבל שוב, כמו לכל עניין בחיים הציבוריים, גם להיסטוריה אפשר לגשת באופן היסטורי ואפשר לגשת באופן א-היסטורי.

למשל א-היסטוריות ימנית: 'אין עם פלסטיני. יש הבטחה קלוקית (שזה אלוהית בשפת הקופ). ירושלים הבלתי מחלקת בירתנו הנצחית לעולמי עולמים (ושאר בלה בלה מהסוג הזה).

למשל א-היסטוריות שמאלית: 'זכויות אדם העולם העולם זכויות אדם זכויות אדם העולם העולם זכויות אדם זכויות אדם תיקון ג'יסטריט חומסקי העולם גולדסטון העולם זכויות אדם זכויות אדם'.

אכן כן, כל כת א-היסטורית ונביאיה, סיסמאותיה וכתבי הקודש שלה.

גילוי נאות וגם חובה מקצועית: אני היסטוריון ולכן אני גם מעוניין וגם רוצה ואף חייב לגשת לנושא באופן היסטורי.

שתי תובנות בסיסיות הנשענות על עובדות היסטוריות חיוניות: רובה המכריע של ירושלים הנוכחית היא עיר חדשה ומחולקת לחלוטין שגילה לכל היותר בת כ-30 שנה לכל היותר.

מעשה שהיה כך היה. עד ה-7 ביוני 1967, ירושלים המערבית, ירושלים הירדנית והעיר העתיקה, הקיפו יחדיו כ-15 קמ"ר. העיר היהודית משהו כמו 7, העיר הירדנית משהו כמו 7, והעיר העתיקה בערך 1 קמ"ר. סך הכל 15 קמ"ר. ב-7 ביוני שוחררה העיר על ידי צה"ל, וטוב שכך. ממשלת ישראל ישבה על מדוכת 'מה הלאה' וקיבלה החלטה לא רק לאחד את כל 15 הקמ"ר הנזכרים (היא היתה יכולה להסתפק ב-1 קמ"ר הקדוש וזהו), אלא להוסיף עליהם עוד 22 קמ"ר. כך נולדה בסוף יוני 1967 עיר חדשה ששטחה המוניציפאלי 37 קמ"ר.

כאן אמורה היתה לבוא חידה שאין לנו זמן או כלים לבצעה: מה השטח המוניציפאלי של ירושלים נכון לשלשום בבוקר (כי היום שבת וסביר להניח שבשבת לא מגדילים שטחים מוניציפאליים אפילו לא בארץ הקודש)? התשובה: 132 קמ"ר. כדי שלא תחשבו שיש כאן שגיאת הדפסה, הנה, כמו בצ'אים (שזה צ'קים בשפת האנטי-קופ): מאה שלושים ושניים קילומטרים רבועים.

כאן היה אמור לבוא ציטוט מהגששים האלמותיים (שזה 'אלמותיים' בשפת הקופ): 'לאן נאלמו 3000 לירות'? אבל אין לנו זמן לבדיחות ולכן נמשיך הלאה.

אז יופי. ב-1967 הציונים מחליטים לאחד את ירושלים ולהגדילה. כחלק מתפיסת העולם הציונית, הם רוצים כמובן לייהד את העיר שחוברה לה יחדיו. יהודים, בשיבתם כבני אדם, רוצים בתים. בתים בשיבתם כחומרי בניין תלויים בפועלים שיהפכו אותם לבתים. בישראל של אחרי 1967 רוב הפועלים הם פלסטינים. תעשו חשבון לבד. בסוף כל בית שנבנה בעברית, יושב פלסטיני עם נרגילה. והואיל וגם לפלסטינים יוצא מדי פעם להיות בני אדם, או לכל הפחות בשיבתם כבעלי נרגילות, גם הם מעוניינים לשים קורת גג לפחות מעל לראשה של הנרגילה.

אז יופי. מאז 1967 גדלה אוכלוסיית העיר באופן דרמטי. יש הטוענים שהיא הפכה לפחות בכמה רחובות שלה לעיר של ממש. עם רכבת קלה, שניצליות, ג'וינטים של פואטרי-סלאם ופיצוציות. וגם איצטדיון אחד או שניים, אוניברסיטה לתפארת וחנויות בגדים ונעלים. כך או אחרת, אוכלוסייתה גדלה באופן לאומי למדי, 55% יהודים, 45% פלסטינים.

אז יופי. מי שמביט על העיר הזו למשל מהחניות של הקמפוס בהר הצופים, איננו יכול שלא לראות את החלוקה הברורה בין העיר היהודית לעיר הפלסטינית (למי שקשה המושג הזה – 'עיר פלסטינית' – אבל בכל זאת רוצה להמשיך לקרוא, הנה עצה מעשית: להעתיק את הטקסט הזה לקובץ וורד ואז לעשות קונטרול+H ואז במקום המילה 'פלסטיני' אפשר לשים 'ערבי' או 'לא יהודי'. אזהרה: השיטה הזו פועלת רק בקבצי וורד. במציאות עוד לא נמצאה הדרך לעשות קונטרול+H. אבל עובדים על זה).

אז החלוקה בין שתי הערים ברורה אם מביטים למשל על הגגות. ליהודים יש תשתיות מים יציבות כי הם משלמים על מים וכי העירייה משקיעה בצד שלהם יותר כי זו עירייה לאומית-יהודית. אבל זו עירייה שמפטפטת עצמה לדעת כמו 99% מהיהודים שאני מכיר אודות 'עיר הנצח שחוברה לה יחדיו' וכן הלאה.

והנה אנו מתקרבים להבנת מה מתרחש ומדוע ומה אפשר לעשות אם בכלל ומה לא כדאי כי לא רק שזה לא יעזור אלא להפך.

מסקנת ביניים או פרדוקס ראשי מספר אחד: אם ירושלים היא עיר אחת, נצחית נצחית, אלא מה, בוודאי נצחית (בת 30 כאמור אבל מי סופר), אז בבקשה: אותן תשתיות; אותם שירותים; אותם חובות; אותן זכויות; אותה מדיניות; אותו חוק; די זעלבע זאכן בכל העיר. ולהפך: אם הנהגת העיר היהודית הנצחית אינם מעוניינים לקחת אחריות אזרחית על האוכלוסייה הפלסטינית של העיר, אז בבקשה לומר בקול רם את אחד מהמשפטים הבאים:

א.  ירושלים – בניגוד למה שאמרנו וחשבנו וחינכנו - איננה עיר מאוחדת

ב.   ירושלים – בדיוק  כמו שאמרנו וחשבנו וחינכנו – היא עיר מאוחדת, אבל האיחוד הזה איננו כולל ואיננו אמור לכלול את כל השכונות שהיום מתגוררים בהם פלסטינים.

ג.    השכונות שאינן חלק מהעיר המאוחדת הן חלק מהרשות הפלסטינית, ועליה ועליה בלבד (+החברים החביבים משבדיה ואיסלנד וכן הלאה) האחריות לטיפול בענייניהם האזרחיים, הלאומיים והחוקיים, כולל טיפול בקרקעות שהן בבעלות הרשות הפלסטינית וברשותה בלבד. כי אחרת הלח. החברתי-כלכלי ימשיך לפעפע כפי שהוא מפעפע למשל בערים חפות מכל עניין לאומי-דתי המתאפיינות בפערים כלכליים קיצוניים כפי שיש בעיר קודשנו (למשל: ק"ק ניו יורק)

עד כאן מסקנת הביניים ופתרון הפרדוקס. למי שלא שם לב: הפרדוקס נובע מהנראטיב שאפילו יהודי סוטה כמוני מוכן לאמץ גם בלי לשתות קודם בקבוק וודקה: ירושלים בירתנו הנצחית שחוברה לה יחדיו. אלא שאני מאלו הסבורים שמהנראטיב הזה נובעת או אמורה לנבוע מסקנה מעשית ברורה: אם איחוד, אז איחוד.

חשוב לזכור כי אנחנו הציונים תמיד התאפיינו במעשיות. אדרבא, ההצלחות של המעשיות הציונית הזו מסבירות את השנאה-קנאה של אנטי-ציונים מכל הסוגים, מגידון לוי ועד בכלל, בטהראן, רקיאוויק ומאה שערים.

ובכן, אם אנחנו כה מעשיים ובניגוד לאנשים טובים שמבלבלים נראטיבים עם מציאות, אנחנו מבינים שנראטיב טוב הוא משענת לעיצובה של המציאות, הרי שאין ברירה אלא לגזור מהנראטיב של ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו מסקנה מעשית: או שכל אזרחיה אזרחים שווים מכל בחינה שהיא, או שהאזרחים הירושלמים שאינם חלק מעשי מהעיר, לא יהיו – הם ושכונותיהם ושטחיהם – חלק מנראטיב האיחוד.

כה פשוט.

מה נראה יותר פשוט ופשוט לא יעבוד: צלפים, עוד כוח, ועוד כוח. לא יעבוד. למה? ככה. אדרבא. על כל שאהיד פלסטיני שיפגע מיריות בברכיים (או חצי מטר מעליהן) יבואו עוד 100 לוחמי חירות. על כל 100 לוחמי חירות שיצעקו 'בדם ואש נפדה אותך אל אקצא', יקומו עוד 1000 פלסטינים ויגידו 'כן לחמאס, כן לדעאש'. וגם אם אני טועה, וכוח יביא להרגעת הרוחות, הרגעת הרוחות איננה אלא אינטרמצו לקראת העונג הבא.

ומה דעתי לא כהיסטוריון אלא סתם כבן קדם (שזה בן אדם בשפת הקופ)?

א. אינני מבין ואף פעם לא הבנתי מה 'ירושלים' בכל הישובים הערביים שסופחו לעיר הזו ב-30 השנים האחרונות (אני שב וכותב "30 שנים" מחוסר ידיעה מתי בדיוק הפכו ה-37 קמ"ר הנזכרים ל-132 קמ"ר הנוכחיים. אבל ברור שזה קרה מתי שהוא, אז נגיד "30 שנה").

ב.  גם אם לא מחר ולא מחרתיים לא יצליחו יהודים ופלסטינים לגבש הסכם שלום מהסוג שיש בין בלגיה לגרמניה, אינני רואה שום סיבה שלא להעביר את החלקים הלא-ירושלמיים של ירושלים לשליטת הרשות הפלסטינית או לשליטה של כל גורם אחר שאיננו מדינת ישראל או עיריית ירושלים.

ג.  ואם אני טועה טעות גמורה, המסקנה היחידה האפשרית (חוץ מהבלי הצלפים ועוד כוח ועוד כוח) היא זו: סיפוח מלא של ירושלים, אבל מכל בחינה אפשרית. תעודות זהות כחולות, פירוק חומות ההפרדה שבתוך העיר הנצחית שחוברה לה יחדיו, הכל. אחרת זה חרטק (שזה חרטא בשפת הקופ).

כל עוד בלבב ולא בטריוויה

בכל עונה בסתיו הטקס הקבוע. כתבלב תורן של גללי-צה"ל, איש חושב של השארץ או ציוני חרוץ מ'פלסטין מחר' ניגש לבדוק האם מורי ישראל יודעים בעל פה את התקווה.

כן, נכון, חשוב מאד שאזרחי ישראל ידעו בעל פה את המנון מדינתם. לא פחות חשוב שיבינו אותו. אני תוהה כמה מתחקירנינו שמו לב למבנה התחבירי של 'התקווה', או כמה מהם מבינים את אותו עניין לגבי רצף קושיות ה'מה נשתנה' שכולנו או רובנו שרים בפסח.

בקיצור נמרץ – כן, חשוב מאד שמורי ישראל יעמדו כולם ללא יוצא מהכלל במבחן הטריוויה הלאומי.

אבל הגיע הזמן לומר בקול רם. אין לידיעת הטריוויה הזו שום חשיבות. לא כמייצגת יכולת חשיבה; לא כמבטאת אזרחות טובה; לא כביטוי לחוכמה; וחשוב מכל בהקשרנו: לא כניבוי ליכולת חינוך והוראה.

והנה שוב במלים אחרות: אפשר בקלות לדמיין גננת נהדרת שלא יודעת באיזו שנה התקבלה החלטת הכ"ט בנובמבר או אפילו לא מי היה ראש הממשלה הראשון.

והנה שוב במלים אחרות: אפשר בקלות לדמיין מורה מזעזע היודע בעל פה את שמותיהם של כל מפקדי הפלוגות של הפלמ"ח, כמה כדורים היו לכל חייל בפו"ש, מי המציא את הדוד-שמש וכמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל.

והנה שוב מס השפתיים: כן. בוודאי. חשוב מאד שכל גננת תדע שהחלטת עצרת האו"ם 181 התקבלה בלייק-סאקסס שבניו יורק ב-29 בנובמבר 1947, ושהיא למעשה אישרה את הצעת הרוב של ועדת אונסקו"פ, שזה ראשי תיבות של 'יונייטד ניישנס ספיישל קומיטי און פלסטיין' שזה בעברית 'ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם לחקירת המצב הארץ-ישראל'.

והנה שוב, בקיצור: חשוב מאד שכל מורה ידע כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל (אינסוף); שעם הקמת צה"ל עמדו לרשות חייליו 10,000 רובים ו-3 מליון כדורים, וכי שטח רמת הגולן הוא בערך 1000 קמ"ר.

אבל לא זה המדד לחינוך. לא זה המדד להשכלה. והנה עוד משהו שהגיע הזמן לשוב ולומר ואולי סוף סוף להסיק מסקנות: לא היה דור; עוד לא נולד דור; עוד לא היתה חברה אחת; עוד לא קמה המדינה הראשונה בה אזרחיה ובעיקר מעצבי דעת הקהל שלה, בעיקר אנשים החפים מכל אחריות, יקוננו בפה גדול ובראש חוצות ובקריאות שוד ושבר על "כשלון החינוך" ו"ככה זה לא יכול להמשך" ו"הנוער של ימינו זה בררה" ו"המורים זה חרא".

והנה זה, שוב, מזווית נוספת, עתיקה למדי: "על גבי לוח חימר בבלי" כתבו החוקרים ואצלאוויק ויקלנד ופיש בספרם הידוע (ידוע??) שינוי (1988), "שמעריכים את גילו לפחות בשלושת אלפים שנה, כתוב: 'הנוער של היום הוא רקוב עד לשד עצמותיו, הוא רע, חסר אמונה ועצל. לעולם הוא לא יהיה מה שהיה פעם, ולעולם לא יוכל לשמור על תרבותנו".

החינוך אשם בכל. תמיד, מאז ומעולם, לנצח נצחים. עליו הפערים והגזענות והכיבוש והשוביניזם והפמיניזם והלהט ביזם והחור באוזון ורצח ארלוזורוב וקנדי ורבין וזיהום האוויר בחיפה ופירוק הפלמח והאינפלציה ותכנית הייצוב וצ'יקגו.

ומה'זתומרת "החינוך אשם"?? המורים אשמים! עובדה. הם לא יודעים את מילות התקווה בעל פה. חה חה חה איזה אידיוטים. בואו נייבא מורים מתאילנד. הם לפחות לא יעשו לנו שביתות ובקייץ נשלח אותם חזרה לבנגקוק או לחלוב פרות בערבה.

מס שפתיים פעם שנייה ואחרונה: כן, חשוב מאד שכולנו נדע את מלות התקווה. וכדאי גם שנבין מה הן אומרות.

ושוב השורה התחתונה, או החצי הראשון שלה: לא זה מה שיכריע איזה חינוך יהיה כאן.

והנה החצי השני של השורה התחתונה. מה כן יכריע איזה חינוך יהיה כאן? לאף אחד אין תשובה טובה וחד משמעית. כי חינוך זה לא מתכון לאורז (מי שרוצה מתכון מצליח לאורז – מצליח במאה אחוז מהמקרים תמיד ולנצח, מוזמן לבקש).

אבל חינוך אמרו חכמים ממני, מתחיל בשאלה. וחינוך אמרו אחרים, בנוי על דיאלוג. וחינוך אמורים להסכים כולם, בנוי על פירגון, על גיבוי, על בירכת הדרך, על טוב לב, על מאור פנים, על מלים טובות, על אמון. על כל מה שלא קיים בעיתונות הישראלית.

ביום שנפסיק לפסול במומם, נוכל להתחיל לברך על המותחל. כי חינוך בכל רגע הוא התחלה חדשה.