א. השמאל - 1789
השמאל נולד כידוע
במהפכה הצרפתית. האתוס שלו היה ועודנו רדיפת הצדק, מיגור העוולות, יצירת עולם בו
ישררו חופש, הרמוניה ושגשוג. אפשר ללעוג לערכים הללו אבל הלעג בשום אופן איננו
יכול לבוא מצידם של שותפיו של השמאל במהפכה הצרפתית: הימין.
כי אלו ואלו הביאו את
המהפכה. אלו ואלו חתמו בדמם על 'מגילת זכויות האדם והאזרח'. אלו ואלו פירנסו יותר מ-200 שנה של מאמצים להגשים את הערכים הללו.
ההבדל היה כמו תמיד לא בכוונות, אלא בדרכים. והדרכים, חלקן לפחות, מובילות כידוע
ישירות לגיהנום. גם מימין וגם משמאל.
אבל לידה היא רק
לידה. הרך הנולד הוא פוטנציאל לא ממומש. ובענייני מהפכה שבליבה רעיון ריבונות העם
ושבשני ידיה אוחזים מימין ומשמאל כוחות דומים בכוונתם אך שונים בדרכם, הרי ברור
שהפוטנציאל נמדד בשדה המעשים ולא רק בשדה הכוונות. והשפה המתרגמת את הכוונות
למעשים היא השפה הפוליטית.
הפוליטיקה של ההווה
היא ההיסטוריה של המחר. או מן הצד השני של ציר הזמן: ההיסטוריה הכתובה היא תולדות
הפוליטיקה. ומנקודת המבט ההיסטורית מסתברים המאבקים בין הימין לשמאל כרצף ארוך,
מורכב ומפותל של הצלחות וכשלונות. לא זה המקום לעמוד ולו על כמה מהם.
אבל פטור בלא כלום אי
אפשר: אחד הפרדוקסים הגדולים בתולדות המהפכה הצרפתית הוא עלייתו של אדם שהכתיר
עצמו לקיסר בשם 'העם', כשהוא נהנה מתמיכתו של סמל אלמוני בשם שוביין, שסימל בעצם
התנהגותו את התמיכה הבלתי מסוייגת שנתן העם – בשם עקרונות המהפכה – באדם שביטל
למעשה את רוב הישגיה.
לא בכדי הפך הסמל
שוביין לבסיס להופעת המושג 'שוביניזם' שהתגלגל משם נרדף ללאומנות ימנית עיוורת
המבוססת על ציות אטביסטי לכל מה שמזוהה עם ערכי הלאום, למושג המייצג את השמרנות
הגברית האנטי-נשית המביכה. אבל גם לשמאל היו 'הישגים' פרדוקסליים, שלא לומר
מגוחכים ומביכים, משל עצמו. רובספייר למשל, שמרוב דיבור על שוויון וחרות הוביל מסע
של עריפת ראשי אלו שהבינו חירות ושוויון אחרת ממנו. תופעת אכילת המהפכה את בניה רק
התחילה אצלו. היא נמשכת עד היום ברחבי העולם החופשי, בפריז, ניו יורק, מדריד,
לונדון, בריסל ומאלמו.
אבל פרדוקסים מביכים
וסתירות מעיקות לא ישנו את האתוס המהפכני השמאלי, שגירסא דינקותו ממשיכה להיות
המגדלור אליו נושאים עיניהם אנשים המאמינים בעולם של צדק נטול עוולות ובו חופש,
הרמוניה ושגשוג. המבחן הוא תמיד מבחן התוצאה.
איש שמאל ראוי לשמו
ישאל עצמו בכל רגע נתון את השאלה ששאל עצמו קארל מארקס כבר ב-1854, כשניסה לברר
בקול רם את שאלת התוצאות הצפויות מהשלטו הבריטי בהודו התשובה שלו היתה שהקולוניאליזם הבריטי ללא ספק יגיע
במוקדם או במאוחר לקיצו, אך לאחר שאחרון הבריטים ישוב לארצו, הודו כבר לא תהיה מה
שהיתה עד לאמצע המאה ה-18: מרחב אנושי עצום של דיכוי, פיגור, בערות ואלימות.
ואמנם, בזכות הקולוניאליזם הבריטי, הודו היום היא הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם.
עבור חלק לא קטן
מהאנשים המכנים עצמם היום 'שמאל', טיעוניו של מארקס ממקמים אותו מבחינתם בשוליים
הסהרוריים של הימין הפשיסטי. אבל איש שמאל ראוי לשמו אמור לעשות את מה שמארקס –
חלק מהם נושאים את שמו ברמה – ניסה ללמד את השמאל לעשות: לתרגם את הכוונות היפות
לשפה הפוליטית המדוברת.
ב
ב. השמאל והשאלה היהודית - 1897
מנקודת המבט הזו –
החובה לתרגם כוונות למעשים – איש שמאל ראוי לשמו איננו יכול שלא לעמוד לצידה של
תנועת השחרור הלאומית של היהודים, המוכרת יותר בשם 'ציונות'. מצב הזיכרון
הקולקטיבי בימינו הוא כזה, שבכל הזדמנות יש להזכיר נשכחות: רוב הציונים הראשונים
היו חילוניים גמורים. רוב הציונים החילוניים הללו אחזו בעמדות שבאותה עת היו מוכרת
בשם 'פרוגרסיביות' ושבמונחי הדור האחרון הן למעשה עמדות סוציאל-דמוקרטיות.
'אפילו' אביו מולידו
של הימין הליברלי הציוני – זאב ז'בוטינסקי – הסביר שוב ושוב עד כמה רשת ביטחון
חברתית בסיסית היא עניין לאומי מובהק ('חמשת הממין' המפורסמים). ז'בוטינסקי ניסה
גם לקדם מימוש מודרני של רעיון השמיטה המקראי, והדברים ידועים.
אבל עוד לפני סירקין
הסוציאליסט, הרב קוק שראה בחיוב גם הוא את הרעיונות הסוציאליסטיים, וייצמן איש הכלכלה הלאומית וז'בוטינסקי הליברל ההגון, היה אחד בשם
בנימין זאב הרצל. האיש כל כך מפורסם, עד
שהפך למרבה הטרגדיה לשטר; לרחוב ראשי; להר; למוסד מחקרי; לכמה שירים; לתמונה
מפורסמת על המרפסת; לסיסמא אחת ('אם תרצו') ולשני מיתוסים מעוותים (דרייפוס ו'אוגנדה').
חבל, כי הגותו
הכלכלית של האיש ראוי שתזכה לקתדרה מחקרית באוניברסיטה העברית, רצוי בחוג לכלכלה.
אולי בית רוטשילד לא יאהב את העובדה שכלכלני ישראל העתידיים ילמדו מכתבי הרצל –
בעיקר אלו שלא תורגמו כמובן מגרמנית לעברית (מאמריו בעיתון 'די וועלט') – על חובת
המדינה להלאים את המערכת הפיננסית כולה, ובעיקר על חובת האזרחים למנוע את השתלטות
כרישי ההון הספקולטיבי על עמדות כוח ממשיות ותודעתיות.
אבל סיפור האהבה
הטבעי בין ערכי השמאל והלאומיות היהודית לא התמצו בסוגיות החשובות של הכלכלה
הפוליטית, שהן בסך הכל – גם את זה היטיב להסביר ז'בוטינסקי – המסד ליצירתה של חברה
הגונה. כאשר הרצל ניסח את 'תכנית באזל' שלו, הוא הקפיד להכניס אל תוך שורש השורשים
של הלאומיות היהודית את עקרון 'משפט הכלל' או כפי שהוא מוכר גם בצירוף 'משפט
העמים'.
מכאן לחיפוש שלו אחר הצ'ארטר.
מכאן השורה הזו ביומנו: "צוואתי לעם היהודי: התקינו את מדינתכם באופן שהזר
ירגיש טוב בתוככם". האם מקרה הוא שהכניסה הזו ביומנו היא בדיוק ביום השנה
(ה-110) לפרסום מגילת זכויות האדם והאזרח (26 באוגוסט 1789)? אין לדעת. כך או כך,
התנועה הלאומית היהודית יצאה לדרכה על יסוד שמאלי מובהק, גם אם חלק ממנהיגיה
המפורסמים לא זיהו עצמם כסוציאליסטים, אלא 'רק' כפרוגרסיבים, 'מוטואליסטים' או
שומרי אמוני ישראל.
לא פחות חשוב: אמרו
ועשו. עובדה היא שבכל מקום בו הפכו היהודים שפעלו בשם רעיונות התנועה הלאומית שלהם
לרוב שולט בא"י, התוצאה היתה עלייה דרמטית אם כי לא מוחלטת בפרמטרים של
יציבות מנהלית, שגשוג כלכלי וזכויות אדם ואזרח לכל. מנקודת המבט הזו 'לא יעלה על
הדעת' כפי שנהוג לומר ביחס לדברים שבהחלט לא מפסיקים לעלות על הדעת, שאיש שמאל
ראוי לשמו (ערבי כיהודי, מזרח תיכוני כאירופאי ואמריקני) לא יזדהה בכל ליבו עם התנועה
הציונית.
על השאלה מדוע
במציאות הדברים הפוכים, קשה לתת הסבר קצר ומשכנע. בימים בהם מזכיר המדינה האמריקני
מצדיק למעשה מתקפת טרור הקשורה לאי-מימוש עקרונות החוקה האמריקנית ('התיקון
הראשון') שהוא עצמו נשבע להגן עליה, איש שמאל ראוי לשמו מוצא עצמו לפרקים עומד נטוש
ובלי כוחות, ממש כמו חול.
ג. השמאל וישראל - 2015
סיכום ביניים אם כך:
העמדה הפוליטית המוכרת מאז המהפכה הצרפתית בשם 'שמאל', אמנם התפתלה לגווני גוונים,
חלקם משונים עד כדי בעת ובחילה, אבל ביסודה היא עמדה המניחה שהאדם מסוגל לארגן
באופן תבוני את מסגרות חייו כך ששגשוג, הרמוניה וחופש יהיו נחלת הכלל.
מנקודת המוצא הזו
עלתה מסקנת זכות ההגדרה העצמית, שבהנתן 'תנאי ייצור' ספציפיים כהגדרתו של מארקס,
הולידה לאומיות פרוגרסיבית ששימשה לימים כבסיס למדינות לאום דמוקרטיות ומשגשגות.
כזו היתה הציונות, וכזו במידה ידועה היא מדינת ישראל, למרות המתואר בסדרה
הדוקומנטרית 'מגש הכסף' ולצד הפולמוס החריף המתנהל אודותיה (אודות מדינת ישראל
והסידרה גם יחד...)
האם הכל בסדר ישאל השואל?
כן ולא. כן, כי רק בור, שוטה, עקשן או רשע יכול להתעלם מהעובדה שהציונות היא הגורם
המרכזי שהפך את כל חבלי הארץ שבשליטתה לסביבה אנושית סבירה בלשון המעטה. היא סבירה
לא 'רק' בהשוואה לסביבות האנושיות המוכרות 'בין האוקיינוס למפרץ', אלא גם ביחס
לאלו המתקיימות בחלק הצפוני של הים התיכון, מליסבון ועד איזמיר. אבל היא סבירה עוד
יותר יחסית לנקודת המוצא: ארץ ישראל באמצע המאה ה-19 היתה סביבת חיים עלובה
שפירנסה בקושי רב כ-400,000 בני אדם שלצד עליבות חייהם הכלכליים סבלו מחוסר ביטחון
יסודי.
שני אלו – הכלכלה
והביטחון, או 'השגשוג וההרמוניה' – היו לב ליבה של המהפכה הציונית ושל התוצר הראשי
שלה: מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית. עד כאן למה התשובה על השאלה 'האם הכל בסדר'
היא 'כן' קטן ופשוט. ולמה לא? כי התחושה בציבור הישראלי בשנים האחרונות היא
שהאיזון (שממילא לא התקיים באופן מלא מעולם) הופר באופן יסודי. גם במישור הביטחוני-מדיני
וגם במישור הכלכלי.
ד
ד. השמאל הציוני והשאלה המדינית-ביטחונית
אפשר להטיח האשמות
בהנהגה הפלסטינית. מזל שיש את מי להאשים. מזל שאבו-מאזן הכחיש שואה, ושהתנועה
האסלאמית מפיצה הבלים על הכוונות הזדוניות של הציונים בענייני אל אקצא וכן הלאה.
אבל תנועה לאומית שתבעה מהעם היהודי להיות 'אדון לגורלו' לא יכולה למסור את הגדרת
הזהות המדינית שלה בידי אחרים.
אכן כן. המדיניות
הביטחונית מאז 'חומת מגן' ללא ספק הוכיחה עצמה מבחינה סטטיסטית: במקום מאות הרוגים
בשנה, הישראלים (היהודים בעיקר יש להזכיר) סופרים עשרות בודדות. בכל יום כמעט
מתקבל דיווח על מעצרם של פעילי טרור למיניהם בערים שונות בגדה המערבית. כל פעיל
כזה 'שווה' לפחות חמישה יהודים הרוגים ובמצטבר מדובר בהצלחה בלתי רגילה של מערכת
הביטחון למגר את הטרור. לא פחות. אבל מה הלאה? מה ההשלכות של מדיניות כזו המסתפקת
בניהול הקיים מבלי להצביע על אופק ביטחוני-מדיני של ממש?
לשמאל הציוני היתה על
שאלות אלו תשובה ברורה: תכנית אלון. עד ל'מהפך' של 1977 היא היתה הבסיס המעשי
לתכנית ההתיישבות והבסיס הלא-רשמי למגעים המדיניים עם חוסיין. אחרי 1977 ממשלות
הימין הבטיחו וקיימו 'הרבה אלוני מורה' והאופציה הירדנית ירדה לטמיון. 'הסכמי אוסלו' שנכפו למעשה על יצחק רבין לא היוו בשורה גדולה, אבל ממילא כוונת המכוון של מובילי התהליך משני
צידי המתרס – שמעון פרס ויאסר ערפאת – היתה לוודא קפאון מדיני. רצח רבין הבטיח
אותו לעוד שנות דור, בדיוק כפי שחזה הנשיא האמריקני ביל קלינטון.
שוב, אפשר במקביל
לנפנוף בהכחשת השואה של אבו-מאזן ובזקן הירוק של ראאד סלאח, לדרוש את 'העמדת פושעי
אוסלו לדין'. אבל השאלה המדינית תיוותר על כנה גם אחרי שאחרון 'הפושעים' ישב
מאחורי סורג ובריח בכלא מעשיהו. מנקודת מבטו של שמאל ציוני ישן וטוב (גם אם ספור
למדי מבחינה אלקטוראלית, נכון לעכשיו) במציאות הזו יש שני עמים בין המדבר לים,
ורצוי ששניהם יהנו מחיים של שגשוג, הרמוניה וחופש. כל שנותר הוא להסדיר את העניין
באופן מדיני. גם אם היום אין פרטנר ראוי לשמו, איש שמאל ציוני יגיד כי גם במקרה
הזה מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד הראשון.
ה. השמאל הציוני והשאלה הכלכלית-חברתית
ה
אפשר להתווכח עד בלי
סוף על השאלה לא רק מי גרש את הבריטים מהארץ ומי נתן את ההוראה, אלא גם על השאלה
האם תכנית הייצוב של 1985 היתה הכרחית, או שכמו כל דבר בפוליטיקה המודרנית פרי של הכרעה מודעת שנפלה לאחר דיון נוקב. אפשר אבל לפקוח את העיניים ולהטות אוזן למציאות החברתית שקיימת
בישראל מאז 1985: פערים כלכליים מהגדולים בעולם; ירידה באמון הציבור המערכת
הפוליטית; עלייה בתופעות השחיתות האישית והמוסדית; רשימה חלקית.
אפשר כמובן להאשים את
'הקרן החדשה' בהמצאת נתונים, בייבוא מושגים זרים ובליבוי מחאה חברתית למטרות
'החלפת השלטון' (כאילו שיש משמעות לפעילות פוליטית חוץ מאשר מאבק על השילטון כולל
על הסיכוי להחליפו). הטריקים והשטיקים ידועים ומוכרים ויש להודות משעממים למדי.
כי בסופו של כל דיון
סרק ובקצה של כל מניפולציה דמגוגית מימין ומשמאל, המציאות החברתית-כלכלית היא
התשתית הממשית לתחושה הרווחת בציבור שהאיזון הכלכלי בישראל הופר. כי בזמן שעובדת
סוציאלית מצילה נפשות בתנאים לא פשוטים; ובזמן שאחות חדר מיון עובדת משמרת אחר
משמרת; ובזמן שאזרח מנהרייה חייב לנסוע שעה וחצי בתחבורה ציבורית על מנת לזכות
בבדיקה מצילת בריאות; ישנם אנשים שבכל שעה משלשלים לחשבון הבנק שלהם 5, 10 וגם 15
אלף שקל. בכל שעה.
אין טעם באיומים
דרמטיים לפיהם מדובר ב'פצצת זמן חברתית'. יתכן שכן, יתכן שלא. חברות ותיקות מזו
הישראלית ידעו להתקיים בפערים כלכליים גדולים לא פחות. הרי כל אזרח יודע ש'כסף זה
לא הכל בחיים' וככל הנראה אין בארץ 'רעבים', בוודאי לא במובן האפריקני. ובהנתן
המיקדמה הביטחונית ('הגרעין האיראני' חשוב יותר ממחירי הדיור כידוע), כושר השרידות
של הישראלי מהעשירון הרביעי חזק למדי.
אבל 'לא זה הדרך' כפי
שאמר פעם אחד-העם. איש השמאל הציוני יכול לפנות אל איש 'המחנה הלאומי' בידיים
נקיות ולומר לו: אדרבה, הצלתם את כלכלת ישראל מהבולשביזם של מפא"י? מברוכ.
השלב הבא הוא לוודא שכל אזרח במדינת הלאום הדמוקרטית הזו בטוח בהווה ובעתיד שלו:
אפשר להתחיל עם 'חמשת הממין של ז'בוטינסקי' כאמור.
אבל רק להתחיל, בוודאי לא להסתפק. כי לא יעלה על הדעת
שאיש 'המחנה הלאומי' יפקיר את נכסי הלאום (מים, גז קרקע) כפי שלא יעלה על הדעת
שהוא יפקיר את ביטחון הלאום. לפעמים הרושם המתקבל על איש השמאל הציוני, הוא שלפחות
חלק מתומכי 'המחנה הלאומי' מקפידים לשלול כל רעיון של חלוקה הוגנת של עושר לאומי;
כל צעד שיכול לחזק את האיזון בין מרכז לפריפריה ובין עולים לותיקים ובין ערבים
ליהודים וכן הלאה; כל צעד שמריח 'בולשביזם' בדיוק על ידי הצגתו של כל צעד כזה
כ'בולשביזם'.
ו. השמאל הציוני - לקראת הימים הבאים
ו.
הבוחר הישראלי כבר
העניש דיו את מפא"י ויורשיה. חלק מניסוחה המחודש של 'אמנה חברתית' ישראלית
חדשה היא לספר באופן מדוייק והגון יותר את סיפורו של העבר הישראלי: כיצד הקמנו;
כיצד נלחמנו; כיצד בנינו; כיצד טעינו; כיצד הצלחנו וגם כיצד מדי פעם נכשלנו –
ביחד.
אבל הניסוח המחודש של
הנראטיב של העבר נחוץ לא 'רק' כדי לתת כבוד לאלמונים-לכאורה שבנו את הארץ הזו לא
פחות מאלו שכתבו וזכרו את עצמם עד בלי די (בדין, יש לומר, בדין), אלא כדי לספר
ביחד את העתיד הישראלי: כיצד נמשיך להקים, לבנות, ליצור, להכשל פחות ולהצליח יותר –
ביחד.
אוטופיה א-פוליטית?
ללא ספק. שהרי הפוליטיקה הכרחית במציאות אנושית סוערת כמו זו המאפיינת את האנושות
במאתיים השנים האחרונות. לא 'רק' אינטרסים סותרים יש כאן; לא רק חשדנות מבוססת
יותר או פחות; לא רק 'דם היסטורי רע' של שני מחנות, ימין ושמאל. לא רק עבר והווה
יש כאן אלא ויכוח מהותי על דמותו הרצוייה של העתיד.
כי איש השמאל הציוני
משתדל בכל כוחו לשכנע את עצמו בכוחה וחיוניותה של השותפות הלאומית הרחבה (עם יהודי
ושותפו למרחב המדיני הישראלי: הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל) ושל השותפות המעמדית
הרחבה (הרי רוב הישראלים, ימנים כשמאליים, דתיים כחרדים כחילוניים, יהודים כערבים –
רובם ככולם בני המעמד הבינוני לסוגיו!).
אבל איש השמאל הציוני
יודע שלא פסו אינטרסים מנוגדים ושלכן המאבק על דמותה של החברה הישראלית ימשיך
להיות קולני. בכלל ובפרט שהנטייה העכשווית של הדמוקרטיה הישראלית היא ללכת לקצוות.
אבל לא אבדה תקוותו ליום בו 'הלאום' ישמש כבסיס להכלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה