"תבוסתו של קיינס"!
במוסף 'ממון' של ידיעות אחרונות (26.8.2011) הביא סבר פלוצקר טענה חד משמעית ומרחיקת לכת מפיו של שר האוצר יובל שטייניץ. "תורתו של קיינס נחלה עכשיו את תבוסתה המוחצת", זאת לאור כשלונן "הטוטאלי" כהגדרתו של כלכלות המערב "לטפל במשבר", באמצעות "ניפוח התקציבים". הממשלות ניסו "לשפוך שמן על גלגלי המשק הרדומים" אך הסתבר שהיה זה בסך הכל "מים שהתאדו". "הניפוח" הזה "לא האיץ את הפעילות הכלכלית הריאלית, הממשית. ההשקעות לא גדלו, התעסוקה במגזר העיסקי לא התרחבה, ענפי הבנייה לא התאוששו... והגרוע מכל: ניפוח התקציבים והגרעונות שחק את אמון הציבור בעתיד הכלכלה. הוא לא נסך ביטחון, הוא הגביר את חוסר הבטחון. במקום להועיל, הזיק". שטייניץ הצביע על כלכלן חשוב אחר, דיוויד ריקרדו איש תחילת המאה ה-19, שבניגוד לקיינס תורתו – בעיקר לאחר ש"פותחה מחדש בשנות ה-80' של המאה ה-20' - הוכיחה עצמה לחלוטין: "הציפיות הרציונליות" מכונה תיאוריה זו, והיא כפי שתאר זאת פלוצקר, "גורסת כי הציבור חכם, הגיוני, בעל מידע מספיק וצופה פני עתיד. לפיכך כשהציבור רואה את ממשלתו מגדילה את הוצאותיה ואת גרעונותיה הוא מבין שבעתיד הלא רחוק יאלץ לשלם עבור אותה הרחבה, אותו 'ניפוח'. לכן הוא מגיב עליה בצמצום הוצאות, צמצום השקעות, צמצום תעסוקה. המדיניות הגרעונית מכשילה את עצמה".
ההקשר בו נאמרו הדברים ברור וגלוי: מחאת האוהלים העוברת משלב צבירת התנופה החברתית אל שלב ההבקעה הפוליטית. פיסקת הסיום של פלוצקר בעניין זה מסכמת הכל באופן חד ובהיר: "מה שהמוחים באוהלים רואים כאסון, כלומר הירידה בחלקה של הממשלה במשק, נתניהו רואה כהישג כביר. מסיבות פוליטיות נטו הוא לא מוכן להתעמת איתם. הוא משאיר את העבודה לשטייניץ וטרכטנברג". השניים כידוע הודיעו כבר כי מסגרת התקציב לא תיפרץ וכי הגרעון לא יגדל. החרה החזיק אחריהם ד"ר אבי שמחון, חבר בועדת טרכטנברג ויועצו הכלכלי של שר האוצר, כבראיון רדיופוני למשה נסטלבאום ברשת ב' (8.9.2011, 17:40) אמר שהתשובות שתתן הועדה יבואו מתקציב הבטחון ומתקציב הבטחון בלבד, שהרי "אי אפשר לקחת כסף מהיכן שאין". מן הסתם שמחון בנה על כך שנסטלבאום, כמו כל עיתונאי ישראלי ממוצע המשלב בורות כלכלית-פוליטית וזכרון באורך של סקופ, שכח לו את הדברים שאמר המומחה הכלכלי ערב כניסתו לתפקיד היועץ, לפיהם שוויון מוחלט יביא את כל אזרחי ישראל לרמת חיים של העשירון העליון.
"תבוסתו של קיינס"? – המימד המעשי
את דבריו של שטייניץ ראוי לבחון משתי פרספקטיבות לפחות: התיאורטית והמעשית. את התיאוריה נבחן לאור ספר חדש-ישן שראה אור לאחרונה בזכותם של חברי תנועת 'דרור ישראל'. אך לפני כן מילה על המעשים. שטייניץ הציג רשימה ארוכה של צעדים קיינסיאנים דווקא, המעמידים בצל את דבריו אודות כשלונו של זה כביכול. שר האוצר התגאה לדבר על
"רפורמות רב שנתיות בחינוך ובהשכלה הגבוהה, השקעות במגזר הערבי, הרחבת סל הבריאות, השלמת תשתית ההתפלה, הקמה של בתי חולים חדשים ותוספת אלף תקנים לרופאים, העדפת הפריפריה בתחבורה ציבורית, תמריצים להגדלת היצע הדירות והעלאות שכר ייחודיות לעובדים סוציאליים, לשוטרים ועכשיו גם הסכם מהפכני לרופאים".
ובכן, בניגוד לרוח הרעה המנשבת בין השאר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי', אני, כקיינסיאן וכסוציאל-דמוקרט אכן סבור שמדובר ברשימה יפה מאד של הישגים. העובדה ש"ממשלת נתניהו", "ממשלת הקיפאון המדיני בלה בלה" אחראית על כך, איננה משנה להבנתי כהוא זה. האם אפשר היה לעשות יותר? בוודאי. האם הרשימה עצמה לא ראויה לביקורת? בוודאי ובוודאי. אדרבא, יש לומר את הידוע לכל, והוא שההשקעות העצומות בהשכלה הגבוהה למשל נבעו ישירות מכניסת ישראל ל-OECD. אמנם כן. שטייניץ איננו קיינסיאן, ובוודאי שאיננו סוציאל-דמוקרט. אך אלו נפלאות הפוליטיקה ולפעמים היא פועלת לכיוון הנכון. רצה הקב"ה בטובתנו וקיים אצל שטייניץ-ביבי את הפסוק, 'מתוך שלא-לשמה, בא לשמה'. מי יודע, אולי עוד נגיע למסקנה שלא רק הקב"ה התערב בתהליך, אלא למשל ההרכב הקונקרטי של ממשלת ישראל הקונקרטית. סיעת העבודה עד לא מזמן. סיעת העצמאות מאז.
"תבוסתו של קיינס"? – המימד התיאורטי
הדיון בכל השאלות הללו עשוי להיות קל מעט יותר אחרי קריאת ספרו של אבא לרנר, אחד מתלמידיו המובהקים של קיינס, וכלכלן מהולל בפני עצמו. באופן סמלי הלך לרנר לעולמו ב-1982, כביכול ביחד עם התורה אותה עמל להפיץ. שהרי משנות ה-70', ביתר שאת מאז שמילטון פרידמן קיבל פרס נובל לכלכלה ב-1976, עמלו תלמידיו של זה לשפץ את תורתו של ריקרדו ולהתאימה למהפך הכלכלי-פוליטי של שנות השמונים: תאצ'ר שם, רייגן כאן, ומודעי-פרס בעוד מקום ידוע אחד. כך או אחרת, את תורתו כינה לרנר במלים "כלכלת תעסוקה", שמטרתה היא לקדם את היעד העליון שהוא "חירות האדם" [עמ' 301], אבל לא "בארץ לעולם לא אלא בעולם האמיתי" [עמ' 384], זאת על יסוד ההנחה לפיה "מקסימום סדר הוא מקסימום חופש" [עמ' 372], ושהדרך ליעד מחייבת "חיפזון איטי" [עמ' 384]. הכלי הניהולי המרכזי של כלכלת התעסוקה אליבא ד'לרנר הוא "המימון הפונקציונאלי" כלומר התערבות ממלכתית לצינון או המרצת המשק על פי המצב הקונקרטי: לא לצמיחה מהירה וכמובן לא למיתון עמוק. חשוב לציין שבימיו של לרנר החשש הגדול של כל הממשלות היה המיתון (זכרון המשבר של שנות ה-30' היה טרי מנשוא) [עמ' 201], אך עקרון פעולתו הוא דו כיווני ולרנר איננו מפסיק לחזור על כך. לא מדובר על צמיחה-צמיחה-צמיחה בכל מחיר, אלא על יציבות של תעסוקה מלאה.
את דבריו פירסם לרנר כבר לפני 60 שנה. כפי שהוא עצמו מעיד, חלקם מבוססים על דברים שכתב לפחות עשור קודם לכן. אלא שאין זה צרוף מקרים שספרו השכוח זכה לאחרונה לתרגום משובח. לא פחות מעוררת השראה היא העובדה שעל התרגום אחראים חברי תנועת 'דרור ישראל', אולי הגורם המפורסם ביותר בתנועת המחאה, אחרי דפני ליף כמובן. ספרו של לרנר, למרות שראה אור ב-1951 ומתייחס מטבע הדברים לעניינים שהתרחשו לפני כן, שופך אור נגוהות על המצב, אם כי באופן פחות צפוי מכפי שניתן לחשוב על ספר שכתב תלמידו של קיינס ותורגם דווקא עכשיו על ידי סוציאליסטים מוצהרים שדובריהם קוראים מגנים מעל לכל במה את השיטה וקוראים להחליפה. הם לא היחידים כמובן. כל מהפכן המכבד את עצמו, על מנת לא לעסוק "בפירורים" חלילה, קורא "להחליף את השיטה". ומה אמר לרנר בעניין זה? "העיקרון הראשון" הוא כתב במסגרת דיונו בסוציאליזם, "הוא הרעיון הפשוט, הנאיבי משהו, שסוציאליזם הוא ביטול הקפיטליזם"
"אולם רעיון זה הוא פשוט רק אם הוא נשאר בגדר נאיביות. הפשטות נעלמת ברגע שהשאלה הופכת מפורשת יותר. לא ברור את מה יש לבטל: האם את כל היזמות הפרטית או רק את חלקה, או שמא כלים ומוסדות מסויימים כגון כסף, בנקים או תאגידים גדולים. סוציאליזם אינו תמיד מזוהה עם שלילה טהורה של החברה המודרנית. לעתים גישה זו היא אנטי-סוציאליסטית בדיוק כשם שהיא אנטי-קפיטליסטת. היא רואה את שורש כל הרע בקיומם של מכשירים, של טכניקות, של תהליכים או של התארגנויות חברתיות וטוענת שתיקון החברה טמון בעקירת שורשים חולים אלו. החברה תהפוך לבריאה יותר עם ביטולם של הכסף, של המכונות, של מנוע הקיטור, של מסילות הברזל, של הפוליטיקה, של מדעני האטום, של היהודים או של רוכבי האופניים" [עמ' 293-292]
אז לא רק מסתבר שאירוניה היא עניין הכרחי בדיון כלכלי-פוליטי, אלא שאת השכל הישר לא המציאו בשנים האחרונות. אדרבא, לרנר מפגין פריצות דרך תודעתיות מעוררות השראה ואף מרגשות, הנוגעות לעצם השימוש במושגי המפתח המשמשים אותנו משום מה עד עצם היום הזה. תחת כותרת חדה, קצרה, בהירה, חד משמעית ומהפכת קרביים, לרנר הציע כבר לפני יותר מ-60 שנה "לזנוח את השימוש במלים 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם'" [עמ' 291]. ראוי כמובן להביא את ההקשר בו נאמרו הדברים. חלק ניכר מדיונו מקדיש לרנר להתנגדויות לשיטתו שלו ושל קיינס מימין ומשמאל. בעוד הקפיטליסטים מתנגדים משורה של סיבות המשלבות אמונות ואינטרסים [עמ' 169], הסוציאליסטים "הוקיעו את המימון הפונקציונאלי ותיארו אותו ככלי שרת בידי הקפיטליסטים נגד הסוציאליזם...היו שהרחיקו לכת וקראו לרעיונותיו [של קיינס] 'פאשיסטיים'..." [עמ' 291]. נשמע מוכר? הרי אחד מסימניו של 'הפעיל החברתי', של 'המהפכן' או של החבר 'במחנה הסוציאל-דמוקרטי' בישראל של 2011 זה לומר חמש פעמים ביום, רצוי לפני הארוחה, ולא אחרי מילמול 'הפרטה-הפרטה-הפרטה', לצעוק: 'פשיזם פשיזם פשיזם'. אם לחזור ל-1951: תחת הכותרת שקראה לבטל את השימוש במושגים החביבים הנ"ל, כתב לרנר את הדברים הבאים:
"...הולך ומתבהר ששני אנשים החיים באותה התקופה יכולים לפרש את המלה 'סוציאליזם' אחרת. אף אותו אדם יפרש את המילה 'סוציאליזם' אחרת בתקופות שונות. זהו הדין גם לגבי המילה 'קפיטליזם'. כאשר מילה הופכת לרבת משמעויות עד כדי כך שכל אור שמנסים לשפוך עליה נבלע בתוכה, ניתן לעתים לתחום מחדש את ההגדרה שלה ואז לשוב ולהשתמש בה לצורכי תקשורת והבהרת רעיונות. עם זאת, במקרים שבהם נעשו המלים מורכבות כל כך, כמו במקרה של 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם', ייטב לנו אם נוותר עליהן. במקומן נוכל להשתמש במלים שונות ככל שיידרש לנו על מנת להבהיר את המשמעויות הרבות שהמילים הישנות בלעו מבלי לעכל" [עמ' 292-291].
כקיינסיאן אמיתי לרנר לא מסתפק בלומר מה-לא, אלא מתמקד לאורך כל הספר, בשאלה מה-כן. "המימון הפונקציונאלי" הוא כתב בהמשך, "...מנסה להשתמש בכל המוסדות המועילים הקיימים ולשפר את פעולתם. הוא מנוגד לחלוטין לרעיון שהדרך למציאות הטובה עוברת דרך הרס הקיים ולאמונה שעולם טוב יותר יגיח באורח טבעי מתוך ההריסות" [עמ' 293]. באופן קונקרטי, ובמקומות אחרים בספר, מיישם לרנר עקרון מחשבתי זה, כאשר הוא מרשה לעצמו (1951!!) לבקר את הדוגמטיות של קדושת יציבות שער החליפין פרי הסכמי ברטון-וודס [עמ' 366]; את העקרון שיש לעלות שכר תמיד ובכל מקרה ומכאן את ועדי העובדים [עמ' 54, 207]; את הפחד מהחובה הלאומי [עמ' 184, 196]; וכמובן את "קדושת הכסף" המעידה על "חולשת ההגיון" שזה כמובן הגדרה מכובסת לטיפשות [עמ' 168].
במקום סיכום
ובכן, דבריו פוקחי העיניים של לרנר, שאינם מעכלים עצמם ואינם מתנהגים כמו אותו חור שחור הבולע את האור שנועד להאירו, מובילים שוב למסקנה אותה השמעתי וכתבתי אינספור פעמים: השאלה היא לא 'האם' {בנקים, כסף, תאגידים, דמוקרטיה, מדע וכו') אלא 'איך'. מה שמחזיר אותנו למחאה, לאפשרויותיה וכמובן לשאלת הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. המחאה כבר הצליחה. אין ספק שהציבור בישראל לא ישוב לאותה נקודת חידלון תודעתית שאיפיינה אותו בעשורים האחרונים. אבל תודעה זה דבר אחד, והמעשים הנגזרים ממנה אינם מובנים מאליהם. את מסקנותיה של ועדת טרכטנברג יש לאמץ כפי שהן, בלי קשר למוסכמה הנכונה שהועדה מגבילה עצמה לשמרנות מחשבתית ומעשית השמה את שלמות התקציב כעקרון שאין בלתו. כיצד זה מסתדר? פשוט: כי ועדת טרכטנברג היא בכל מקרה צעד ראשון ולא אחרון. היא הנקודה ממנה ממשיכים הלאה במאמץ לכונן – כן, אפילו בשיטת הפירורים המגונה – סדר סוציאל-דמוקרטי במהותו. איך אמר לרנר? "הבטחון היחידי - חיפזון איטי" [עמ' 384].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה