יגאל אלון, הספר, אני והתקשורת

שיחה בתכנית של קרקובסקי 'המזנון' (עם שותפים רדיופונים חביבים, צלי רשף ודניאלה וייס)

שיחה עם דן מרגלית בתכנית ערב חדש, חמש וחצי דקות של שכרון חושים ושרוול מקומט

מרגלית כתב יומיים קודם ב'ישראל היום' מאמרון דעה רצוף שגיאות טעויות ועיוותים. אבל לא נורא, הוא רק חיזק את האמונה שהספר שהוא חושב שהיה בסופו של דבר מיותר, מאד מאד נחוץ... כי לא ברור אם מרגלית לא מבין את העניין (לא סביר) או שהוא עושה את עצמו (סביר בהנתן העובדה שבשנות ה70' הוא היה דייניסט-פרסיסט מובהק), אבל הוא מסכם בקיצור את עיקרי התיזה של אלו שממשיכים לחשוב שאין סיבה לכתוב על אלון או לזכור אותו מעבר לעובדה שהוא היה מענטש...

בקיצור על הקיצור אומר שבניגוד לדברי מרגלית, רבין לא-לא העדיף את אלון במשרד הבטחון אלא מינויו של פרס לתפקיד נכפה עליו על ידי המפלגה. כן, פעם היה דבר כזה, מפלגה. בפועל רבין הנהיג מדיניות חוץ ובטחון בדיוק, אבל בדיוק על פי דרכו של אלון. גם על זה כתבתי בספר. והיו עוד שטויות שכתב מרגלית, כמו למשל עניין 'הנוקאאוט' שלא נתן הספר של אניטה שפירא לדיין... הרי דיין הוא כמעט לא פונקציה בתקופה בה עוסקת שפירא. איפה בכלל ההשוואה בין דיין שתרומתו במלחמת השחרור ביחס לזו של אלון משולה לזו של נער המגבות של הגולדן סטייט ווריורז ביחס לזו של סטפן קרי.

והנה ביקורת טובה מאד

וזו הכתבה המעולה של טל בשן על הספר ועלי ועל דני קורן ובעיקר על אלון ועל דרכו וכיצד כדאי לגשת אל ההיסטוריה הקשורה בו (ובנו כמובן). הכתבה מעולה אבל יש בה כמה בעיות שלא הייתי נדרש אליהן לולא זכו להבלטה וכוונתי בעיקר לסיפור הלא נכון והחוזר על עצמו תדיר בעניין התנהלות גלילי במאי 1967, שניתן להבין ממנו שגלילי אשם באי מינוי אלון לתפקיד שר הבטחון. בשתי מלים: לא נכון. בארבע מלים: לא היה ולא נברא. במילה אחת: להד"ם. מי שיקרא את הקטע הרלבנטי בספר ילמד שהשניים היו בקשר מברקים הדוק, ובהתייעצות משותפת הוסכם שאלון יקצר מעט את ביקורו והוא אכן שב ארצה ב-23 במאי בשעה 21.00 בטיסה של אל על מפריז, שבוע לפני ההכרעה בנושא. הנטייה של אוהדי אלון לחפש אשמים במחנה הקרוב - ומי יותר קרוב מגלילי? - מובנת מנקודת המבט של הפולקלוריזציה של מורשת אלון, עניין אליו אני נדרש בהרחבה בפרק האחרון של ספרי וגם בכריכה האחורית. הנה תקציר הטיעון שלי: דיין ופרס מזה וחלק נכבד מאוהדי ומעריצי אלון מזה - משני הצדדים ניסו להמעיט מהמימד הפוליטי של הסיפור, לא רק של זה, אלא של כל הסיפור על אלון. בצד של פרס ודיין עושים זאת בדרך כלל אלו שמבינים את ערכה של הפוליטיקה של אלון. חישבו על משמעות המלצתו של פרס שלא כדאי ללמוד היסטוריה או על הכרעתה של היסטוריונית ידועה אחת, כלת פרס ישראל, שלא לכתוב על אלון "כרך ב" וכמובן גם לא להגיב על "כרך ב" אחרי שכבר יצא. זה מהצד של האנטי-פוליטיקה של אלון. ואילו מהצד השני התוצאה היא א-פוליטית באותה מידה, אבל מסיבות של אהבה שאיננה תלויה בדבר, הערצה עיוורת כמעט (לא פעם זה נופל למה שגורדון כינה "עיוורון מוחלט ומיסטיקה"). בקיצור: אלו לא רוצים שנדע היסטוריה כדי שלא נבין את הפוליטיקה. אלו לא מבינים פוליטיקה ולכן הופכים את ההיסטוריה לנוסטלגיה. לגופו של עניין - המאבק על איוש תפקיד שר הבטחון הוכרע בשדה הפוליטי הסבוך וההכרעה היתה פונקציה של יחסי הכוחות הקואליציוניים שהושפעו מדעת קהל שיצרה מקהלת עיתונאי החצר של רפ"י. מאי 1967 היה עוד חוליה בשרשרת שהחלה לפחות ב-1961 אבל שיאה עוד היה לפניה.

והנה ידיעה קטנה בג'רוזלם פוסט

וב-9 במאי דיון ביד יצחק בן צבי במסגרת ערבי עיון של ממר"י

וזו ביקורת בעיתון 'הארץ' מדור ספרים ומכיוון שיש לא מעט אנשים שאינם מצליחים\רוצים\מוכנים\מסוגלים לשלם לשוקן 5 שקלים אז הנה המאמר כולו:

יונה בנוצות של נץ - דרכו הפוליטית של יגאל אלון

הביוגרפיה הפוליטית של אלון מאת אודי מנור מציגה את ניסיונותיו להשתמש בכוחה של ישראל כדי להגיע להסכמות מעשיות בין הישראלים לפלסטינים

אדם רז, הארץ 26.4.2016

הביוגרפיה החדשה (והראשונה) שנכתבה על יגאל אלון, תפקידו ומדיניותו בימי המדינה מדגימה כתיבה היסטורית משובחת משלושה טעמים: היא מספרת את סיפורו הפוליטי של אלון; היא מספרת את ההיסטוריה הפוליטית הישראלית; היא מציעה פרשנות לאירועים המכוננים, בדגש על המאבקים והמחלוקות בצמרת הפוליטית הישראלית. האינטגרציה בין שלוש השכבות בספרו של אודי מנור הופכת את הספר להרבה יותר מביוגרפיה של מנהיג. זה עיון ביקורתי בהיסטוריה הישראלית ובאקטואליה מתוך פרספקטיבה של האפשרויות וההכרעות שעמדו (ועומדות) לפתחנו.

שאלת השאלות של המדיניות המעשית של אלון בענייני חוץ וביטחון היתה כיצד לשחרר את החברה הישראלית ממלחמת הנצח עם העמים שבתוכם היא חיה ותחיה. שלום זה אינו רק מצב של אי־לוחמה בין העמים, שחיץ של חשד ועוינות עומד ביניהם; אלא שיתוף פעולה בפיתוחה של הארץ המשותפת במעגל הקרוב, ובמודרניזציה של המזרח התיכון במעגל המרחבי.

אלון קישר בין המטרה הערכית כלפי פנים — חברה סוציאל־דמוקרטית סולידרית, והמטרה כלפי חוץ — השלום הגדול. חברה החיה על חרבה אינה יכולה, לדעתו, להתמסר כהלכה לתיקון סדריה. חברה המגויסת לשם שרידה בעולם עוין, היא חברה שלא תניח מקום להתפתחותם החופשית של היחידים. ככל שנקפו השנים גברה דאגתו של אלון בשל מה שראה כעליית הערכים של חברת השוק, של המרה שיטתית של הסולידריות במלחמת הכל בכל, שיעבוד שיקולים חברתיים למטרה העליונה של הבטחת הקיום מול האיום החיצוני.

לאחר 1967 ראה אלון בשאלה הפלסטינית הבלתי פתורה את המוקש המסוכן ביותר לעצם קיומה של ישראל כמדינה — גם דמוקרטית וגם יהודית. מאמציו להשתמש בהישגי מלחמת ששת הימים לשם השגת פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים סוכלו במשך שנים — תחילה על ידי משה דיין ושמעון פרס, ולאחר 1977 — בממשלת בגין־דיין. מעמדתו באופוזיציה הוא התריע על מדיניות ההתנחלות בלב היישוב הערבי ועל הסכנה האורבת לישראל ליהפך למשטר אפרטהייד ובכך לחדול להיות דמוקרטיה, או לחדול מלהיות מדינת העם היהודי. בשני המקרים פירושו של דבר קִצה של ישראל הציונית.

קו ישיר נמתח מן ההצעה של אלון, מיד עם תום מלחמת ששת הימים, להציע לפלסטינים אוטונומיה בשטחים המוחזקים בלי להתנות זאת בהסכמתם ליישב את הסכסוך, לבין ההצעה להסכים עם תושבי השטחים על הקמת מסגרת פוליטית־מדינתית, בלי להתנות זאת ביישוב סופי של כל המחלוקות. ההיגיון המונח ביסוד האסטרטגיה הזאת הוא פשוט. כפי שאלון הסביר, לא תמורה בלבבות תביא את השלום למעשה, אלא הסכמות מעשיות יביאו את התמורה בלבבות. חוזה שלום פורמלי אינו מבטא שינוי עמוק בהלוך הרוח ובאמון ההדדי של חברות המצויות זה דורות בסכסוך, אלא הוא אמצעי לחולל תמורה כזאת. שלום, שהוא בגדר פיוס בין שותפים לסכסוך מתמשך, הוא אך ורק תהליך.

בחירת השותף הפלסטיני היא נקודה מכרעת במדיניותו של אלון. במשך שנים הוא נלחם בדעה שהפלסטינים עשויים מעור אחד, ופלסטיני שמאמין כי פשרה עם היהודים על ארץ ישראל היא לטובת עמו אינו אלא משת"פ. במשך שנים לחם נגד המדיניות המבוססת על תפישה זו, שפירושה המעשי הוא להמליך על הפלסטינים את המנהיגות המסוכנת ביותר להם ולנו. במשך כל שנות שלטונן של ממשלות המערך הוכשלו ניסיונותיו של אלון להגיע לעבודה משותפת עם מתנגדי יאסר ערפאת בשתי גדות הירדן.

בבסיס עמדתו של אלון ביחס לסכסוך הישראלי־ערבי עמדה התובנה שאֵיבת הערבים היא בת שינוי; והשינוי הזה תלוי גם — לא רק — במעשיה של ישראל. מעשיה של ישראל כוללים גם את השימוש המושכל בכוח. מתוך העמדה שמעשיה של ישראל אינם יכולים לשנות את איבת הערבים, נבעה גם הקונספציה בדבר השימוש בכוח ביחסים היהודיים־ערביים. לפי קונספציה זו, עדיפותה הצבאית של ישראל אינה צריכה לשמש גורם פעיל בשינוי בסיסי של הקיפאון אלא רק גורם פסיבי להדיפת התקפות ערביות הצפויות כמעין חוק טבע. לכן לחם אלון לפני מלחמת ששת הימים בתפישה השלטת של "פעולות תגמול", שמשמעותה המעשית היתה הסכמה עם מלחמת התשה נצחית על גבולותיה של ישראל וקיבוע הסכסוך על אש קטנה. 

הציר המרכזי באסטרטגיה של אלון, מאז 1948, היה שהשימוש בכוח לא נועד להדיפה חוזרת ונשנית, אלא לערעור הרצון לקיים מצב נצחי של איבה. תפישה זו נבלמה על ידי יריביו, אנשי אסכולת הסכסוך הנצחי והבידוד.

העיקרון "האלוני" של השימוש בכוח זהה בכל המקרים: מיגור נחרץ של מלחמת התשה או טרור, והימנעות משימוש בעדיפות הכוח לשם כפיית תנאי הסדר. המטרה היא אחת: לסייע לגורמים בצד הערבי, שרוצים להיחלץ ממצב המלחמה הנצחי, לשנות את יחסי הכוחות לטובתם.

ברור שאין לעמדה זו שום דבר משותף עם מדיניות ההתנגדות לכל שימוש בכוח. אלון התנגד לשימוש בכוח בתור אמצעי "תגמול", כאמצעי להדיפת התנכלות שאין עמה כוונה להכריע. מה שמעניין בקמפיין הזה הוא שהתאחדו סביבו אנשי "שמאל" ו"ימין", מודרכים על ידי אותו טעם עצמו: בין כה וכה לא יעזור שום כוח לגרום לפלסטינים להשלים עם קיומנו. אלון היה תמיד במאבק כפול זה — עם הלאומנות מכאן וההתקפלות מכאן, שמסתכמות לדעתו באותה עקרות מדינית.

במרכז החשיבה האסטרטגית של אלון עמדה תודעת הסכנה של התרחבות סכסוך מתמשך עם השכנים לכלל סכסוך עם העולם. אלון ראה את המטרה הגדולה של הציונות, לעשות שלום בין ישראל לגויים (בניגוד לאלה ש"עם לבדד ישכון" הוא בעיניהם אידיאל נכסף).

כיום, כשאנו חרדים ממעמדה של ישראל בקרב המדינות הנאורות, נראה שאלון צדק. עם זאת, מנור טוען שאין לשכוח שאלון התנגד נחרצות — לפני 1967 ואחר כך — לרצות את "העולם הנאור" על ידי הסכמה לוויתור על דרישתה המרכזית של ישראל, שהיא תוכר בעולם הערבי ללא תנאי כחברה לגיטימית במזרח התיכון.

בעיני אלון, האוריינטציה האמריקאית היתה הדרך היחידה להשגת פתרון קבע לסכסוך משלושה טעמים. ראשית, מבין כל הכוחות הפועלים בזירה העולמית רק לארצות הברית היה עניין ממשי בסיום הסכסוך היהודי־ערבי. שנית, המדיניות האמריקאית היתה למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני ובכך לסכל את קיבוע מצב הסכסוך. שלישית, ארצות הברית היא הגורם העולמי היחיד המסוגל לגייס את המשאבים הדרושים כדי לממש מדיניות שתעביר את המזרח התיכון ממירוץ חימוש למודרניזציה ופיתוח כלכלי.

ושבוע אחר כך שלושה מכתבי ביקורת על הביקורת של אדם רז. אמתין כמה ימים כדי שהם יופיעו גם במרשתת ואפשר יהיה לעשות להם הפנייה מסודרת. בינתיים שמעתי (עדיין לא קראתי) שפרופ' וייץ מתלונן על כך שלא הלכתי לכל הארכיונים ושעיני לא שזפו את כל העיתונים. אם זה כל מה שיש לו לומר, הנה תשובתי הצנועה: השאלה ההיסטוריוגרפית פשוטה - האם עיון נוסף בחומרים שלא ראיתי (ואכן, לא ראיתי הכל, בין השאר כי בניגוד לאנשים כמו פרופ' וייץ שחובות ההוראה שלהם הן משהו סביב 6 שעות ומשכורתם כפולה משלי, הנה אני מקבל חצי מהם ונאלץ ללמד לפחות 12 שעות בשבוע, ולמעשה הרבה הרבה יותר, אבל מי סופר... 'תבן אין ניתן לעבדיך' וגו' זה הרי בסך הכל פסוק מהמקרא, ולא חלילה תאור מצב של יחסי העבודה במשק, בין השאר באקדמיה)> ובכן, השאלה היא האם עיון במשהו שלא ראיתי היה משנה במשהו את התיזה שהצגתי בספרי. להערכתי לא, ואם בכלל אז רק לכיוון שלי. אבל מי יודע, אולי פרופ' וייץ גם טען במכתבו טיעון ענייני לשם שינוי, ולכן אאלץ להמתין ולראות. ובאותה הזדמנות גם אתייחס לשתי הביקורות האחרות.

והנה המכתבים למערכת 'ספרים - הארץ' (6 במאי 2016) לפי סדר הופעתם ותגובה שלי לכל אחד מהם:

אלון מחופש
כל מאמר ונאום שבהם הציג את תוכניתו לפשרה טריטוריאלית — תוכנית אלון — הקפיד יגאל אלון לפתוח באמירה, שהיסוד המוסרי של התוכנית הוא זכותנו על ארץ ישראל. הוא לא דיבר על "כיבוש", אלא כאשר התייחס לשנים שבהן יהודה ושומרון היו תחת שלטון ירדני.

לפיכך, הבסיס של התוכנית היה זכותה של ישראל לריבונות ולהתיישבות בשטחים ששיחררה במלחמת ששת הימים. אגב, המושג "שיחררה" היה שגור על פיו של אלון. מאחר שהפעם הערבים נותרו בשטחים שישראל כבשה, הוא הציע נסיגה ישראלית מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים. אולם הוא תבע ריבונות והתיישבות יהודית בבקעת הירדן, צפון ים המלח, מדבר יהודה, הר חברון ועוד.

יותר מכל אחד אחר הוא פעל להתיישבות בגולן ובבקעת הירדן, הקים את קרית ארבע וקבע את בית השרד שלו במזרח ירושלים, כחלק מתפישתו שיש לעמוד על ריבונות ישראל על ירושלים וסביבותיה. אלון היה הראשון שקרא לספח את הגולן לריבונות ישראל, ואת שכר המתיישבים הראשונים בגולן הוא שילם מתקציב משרד העבודה.

מי שיקרא את הביוגרפיה המצוינת שלו שכתב אודי מנור, ייחשף לדרכו זו של אלון. הוא גם ילמד שאלון האמין בכל לבו בשלום, בתנאים שהיו מקובלים עליו, קרי תוכנית אלון.

אולם הוא גם אמר שאילו הברירה היתה סיפוח כל יהודה ושומרון על הערבים שבהם, למרות הסכנה הדמוגרפית, או נסיגה לקווי 4 ביוני 1967, הסכנה הגדולה ביותר היא הנסיגה. כאשר בגין חתם על הסכם קמפ דיוויד, הוא — המאמין הגדול בשלום — נמנע בהצבעה בכנסת, בשל התנגדותו לעקירת היישובים הישראליים בסיני.

כל העובדות הללו, המופיעות בספרו של מנור, אינן מוזכרות במאמר הביקורת של אדם רז ("ספרים", 28.4). מאמרו של רז מעוות את דמותו של אלון ואת השקפת עולמו. בדבר אחד אני מסכים עם רז: בשבחיו לספר ובהצגת חשיבותו הרבה להבנת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. אך מעבר לכך, נראה שקראנו שני ספרים שונים, ביוגרפיות של שני אנשים שונים.אורי הייטנר, קיבוץ אורטל

אני מסכים לכל מילה שכתב הייטנר אבל גם לכל מילה שכתב אדם רז. איך זה יכול להיות? זו בדיוק הנקודה בה הקלישאה   לפיה 'הכל עניין  של פרספקטיבה' מתאימה בול. אדם רז שם את הדגש על הפוליטיקה של אלון, וזה כמובן עניין מרכזי בביוגרפיה שכתבתי. הייטנר שם את הדגש על האידיאולוגיה של אלון וגם על זה כתבתי אבל גם אם לא כתבתי מספיק זה ממשיך להיות נכון כי אכן נקודת המוצא של אלון היתה זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה, משני גדות הירדן. על השאלה מדוע הייטנר מתאמץ למצוא בדבריו של רז שלילת דרכו של אלון אין לי תשובה משכנעת ואני מעדיף להניח לעניין זה ולעבור הלאה.

איפה "למרחב"?
הביוגרפיה על יגאל אלון שכתב אודי מנור היא מעניינת, אבל יש בה רשלנות בשימוש מקורות. מנור השתמש בקושי במקורות מרכזיים כמו יומניהם של דוד בן־גוריון ומשה שרת. בפברואר 1955 שלח אלון מכתב לראש הממשלה שרת, והמחבר לא טרח לעיין בדברים החשובים ששרת רשם על זה ביומנו. נוסף לכך, המחבר השתמש רבות בעיתונים אבל בעיקר בעיתונים שנמצאים באתר "עיתונות יהודית היסטורית".

לדוגמה, בפרק השישי, שעוסק בתקופה שאלון כיהן כשר הקליטה ושר החינוך, הוא השתמש אך ורק ב"דבר" ו"מעריב". אין בו אפילו אזכור אחד של "למרחב", עיתון מפלגתו של אלון, שנסגר בקיץ 1971 ואינו מופיע באתר.

יש בספר גם שגיאות לא מעטות. ב–1959 היה עורך "דבר" חיים שורר ולא יהודה גוטהלף. ההצעה לבצע את "מבצע עומר" לא "נפלה על חודו של קול", כי הממשלה מעולם לא הצביעה על ביצועו. ב־1968 היה שמואל תמיר חבר כנסת מטעם המרכז החופשי, ולא גח"ל. בספר נכתב כי הצהרות אריה אליאב "הביאו אותו להתנגשות חזיתית עם גולדה, והוא בחר לפרוש מהמפלגה", אך הוא פרש ממנה ב–1975, כשגולדה מאיר פרשה מראשות הממשלה ומהפוליטיקה בכלל. יצחק רבין היה ראש הממשלה החמישי, ולא השישי. ח"כ מאיר זורע היה חבר ד"ש ולא המערך.פרופ' יחיעם ויץ, 
אוניברסיטת חיפה

גם כאן אני מסכים לכל מילה שכתב פרופ' וייץ אלא אם יתגלה שלא טעיתי בדברים הדרמטיים שהוא ציין כטעויות.  מכאן ניתן להבין מה אני חושב על הביקורת שלו, וברשות הקורא האנונימי אחסוך לעצמי צרות ולא אכתוב את הסופרלטיב המתבקש והמפורש. בהמשך לדברים שכתבתי לפני שקראתי את כל ביקורתו המלומדת של פרופ' וייץ, השאלה בהיסטוריוגרפיה פשוטה בתכלית: האם המשמעות העולה מתמונת העבר המשוחזרת על ידי ההיסטוריון משכנעת או לא. ובמלים אחרות: האם העניין אותו הספר מעלה משכנע או לא. מנקודת מבטה של השאלה הזו מתבהרת גם חשיבות המקורות שלא ראיתי וכמובן שחובת ההוכחה על פרופ' וייץ או על כל אחד המשוכנע שביקורתו  מובילה להפרכת התיזות שהעליתי בספרי. במלים אחרות, האם למשל העובדה שאליאב פרש ממפלגת העבודה ב-1975 משנה את התיזה לפיה איש השלום הצח והטהור הזה, לובה אליאב, היה למעשה - לפחות בזמן מסויים - המוציא לפועל או לפחות אחד השותפים של דיין בכוונתו המוצהרת להדיח את אשכול וספיר מהנהגת מפלגת העבודה לאחר שזו הוקמה בינואר 1968, ואם כן, מה משמעות הדבר. מבחינתי זו שאלה רטורית והתשובה עליה ברורה מאליה: אין לטעות עובדתית זו (בהנחה שהיא אכן טעות) שום חשיבות. כך גם לגבי כל טענותיו המלומדות של פרופ' וייץ. עם זאת חשוב להודות לו מקרב לב הן על רשימת הטעויות שכולי תקווה שאזכה לתקנן במהדורה השנייה, וחשוב עוד יותר להודות לו על המאמץ המיוחד שנדרש ממנו  כאשר כתב בכל זאת בשורה הראשונה דווקא ש"הביוגרפיה  על יגאל אלון שכתב אודי מנור היא מעניינת". לא עניין של מה בכך

כבר נכתב
אדם רז כותב בביקורתו על ספרו של אודי מנור "יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית 1980–1949" כי זו "הביוגרפיה החדשה (והראשונה) שנכתבת על יגאל אלון". למיטב ידיעתי, ביוגרפיה מקיפה על יגאל אלון כתבה אניטה שפירא ב–2004: "אביב חלדו".נעם שפירא, רעננה

דברי נעם שפירא מובילים למסקנה העצובה שהאיש לא קורא את מה שהוא מדבר עליו. נתחיל מהסוף דווקא - נעם שפירא מגייס את "מיטב ידיעתו" על מנת להזכיר לציבור קוראי 'הארץ' כי ב-2004 ראתה אור "ביוגרפיה מקיפה" על יגאל אלון פרי עטה של אניטה שפירא. מה לעשות ואניטה שפירא גם בספרה המעולה ההוא (אביב חלדו) וגם בדיונים שהספר גרר הסבירה וחזרה והסבירה ושבה וטענה ושוב הטעימה וניסתה לשכנע מדוע אין שום צורך לכתוב על יגאל אלון "ביוגרפיה מקיפה". אז מה? אז כלום. אניטה כתבה על אלון עד 1949 ואחר כך הסבירה למה זה מספיק, אבל החבר נעם שפירא מרעננה קרא  (קרא??) את ספרה של שפירא (אניטה) וגילה להפתעת כולנו (שקראנו את הספר המעולה הזה) שמדובר בביוגרפיה מקיפה. עד כאן שפירא (נעם) על שפירא (אניטה). ועכשיו שפירא על אדם רז. נו, והרי אדם רז כותב במפורש שהביוגרפיה שכתבתי היא הראשונה המקיפה המתייחסת לתקופת המדינה. מסקנה נוספת העולה מהסיפור המגוחך הזה אודות נעם שפירא וביקורתו על אדם אז - טוב, לא מסקנה אלא היפותזה אפשרית - היא שהמיתון היחסי העובר על מדינת ישראל הותיר חלק מהשטח העומד לפרסומות בעיתון 'הארץ' ריק וכך ניתן היה למצוא מקום גם למכתבו של נעם שפירא. הסבר אחר אין כאמור, להוציא ההסבר הראשון: נעם שפירא לא קרא לא את מאמרו של אדם רז וגם לא את ספרה של אניטה שפירא. זה לא צריך להפריע לו להגיב כמובן.  

ובמקביל, ובלי קשר ישיר, הנה ביום שני הקרוב, 9 במאי, ארוע לכבוד הספר, ערב עיון במכון ממר"י הידוע לטוב. רשמים והתייחסויות אחר כך.

ועוד משהו נחמד מאד (תוספת 8 במאי, 2016)

ועכשיו תוספת נוספת, 25 ביולי, 2016: בבוקר ששי ה-15 ביולי, במסגרת התכנית 'בילוי נעים', אירח מולי שפירא את ההיסטוריון ומדען המדינה הפרופ' מיכאל בר-זוהר, ממקימי רפי, הביוגרף הרשמי של פרס (כן, פרס, ודיין לפניו, לא זקוקים למוות כדי לזכות בביוגרפיה, וממילא לפחות אחד מהם הוא נצחי כמו השמש, אחת מהמצאותיו השימושיות ביותר, למי שלא הספיק לשמוע, האיש שידרג את המכון המהולל שלו למכון לשלום ולחדשנות. באייטם טלוויזיוני צפוי נראו נשיא המדינה הנוכחי, האיש שמנסה להכנס לנעליו האינסופיות, ראש הממשלה ועוד כמה מאות ברי מזל, יושבים ועל פניהם מכשיר המאפשר להם להביט בחזונות ובחזיונות, ולא במציאות כמובן. זהו שלב נוסף במלחמת הנאורים בהכרת העבר). בקיצור, ישבו שפירא ובר-זוהר ופיטפטו על הספר וליתר דיוק על אלון כי את הספר לא הוא ולא ההוא ולא התחקירן שלהם אפילו לא פתחו. זו התקשורת בימינו, כלומר זוהי בדרך כלל התקשורת בימינו. מעט המידע שבכל זאת עלה בשיחה היה מוטעה, מטעויות סתמיות ועד לטענות חמורות במיוחד, ולקראת סיום השיחה סיכמו המשוחחים את הדברים במלים הבאות - האיש (אלון) מעניין אבל "הספר לא משהו".

אינני נוהג לשמוע רדיו אלא בנהיגה ובאותו יום ששי הייתי ספון מול המחשב, כמעט כרגיל בקייץ, אבל חבר טוב סיפר לי בהתרגשות ש"הושמצתי קשות על ידי בר-זוהר" וכי מדובר ב"כבוד גדול". הוא צודק כמובן. אם יש משהו שאנשי פרס לא רוצים שיקרה כאן זה שפתאום יופיעו שחור על גבי לבן תמונות היסטוריות העלולות לקלקל את חגיגות הר"פיזם הנמשכות כאן כבר 50 שנה בערך. רוב הר"פיסטים כבר מתו כמובן אבל הר"פיזם חי ובועט וממשיך להשחית כל פינה טובה תוך שהוא נשען על הנחת היסוד שבכל רגע נתון מליוני ישראלים קמים בכל בוקר לעבודה ובתמימות ובנחישות ממשיכים לבנות את הארץ הזו, בטוב לב ובשום שכל ובהתכוונות גדולה. זה הרי סוד הפלא - הר"פיזם שהוא שילוב מצמרר של עלוקות, נחשים, שועלים ותיקנים - יכול להמשיך לפעול ולחיות כי מישהו בונה את המציאות כל הזמן. תנאי מועיל מאד לר"פיזם הוא שאזרחי ישראל בוני המדינה ובוני חייהם בו זמנית (זה הרי האתוס של 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה') לא ידעו את ההיסטוריה הפוליטית שלהם.

בכל אופן למחרת - יסלחו לי חברי שומרי השבת - הושבתי את עצמי לשמוע את השיחה המלומדת בין שפירא לבר-זוהר. אני מניח שזה עדיין מוקלט, מי שיש לו 10 דקות זמן וקרא לפחות את הכתבה של טל בשן על הספר (לקרוא את הספר זו ממש דרישה מוגזמת במקומותינו, לא רק אם אתה יושב על הקופה הציבורית וקוראים לך עיתונאי). בכל אופן את הדברים שלהלן שלחתי בעקבות שמיעת התכנית:

שלום לאנשי 'בילוי נעים'

סיימתי הרגע לשמוע את מה שמכונה 'אייטם' שהוקדש כביכול לספרי.

אם זו עיתונות מה יגידו בפראוודה ובעיתונים דומים אחרים

הפרופ' הנכבד, לצד הטעויות הגסות שהשמיע בשידור, לא פתח את הספר ואולי קרא לכל היותר את הכריכה האחורית ואת ההקדמה שכתב פרופ' דני קורן, מאנשי לשכתו של אלון ומיוזמי הספר.

עצם הטענה שהואיל וספר הוא "מוזמן" הרי שהוא פסול, מקוממת ושערורייתית

האם הספר של אניטה שפירא - שמו אגב 'אביב חלדו' ולא 'באביב חלדו' כפי שהפרופ' המכובד אמר בשידור - איננו "מוזמן" במובן היסודי שהיא מן הסתם קיבלה תשלום על עבודתה?

האם ספריו של הפרופ' המכובד על כבוד הוד מלכותו שמעון פרס נכתבו בהתנדבות?

באיזו זכות אתם מזכירים את שמי פעמיים או שלוש מבלי לשמוע ממני תגובה או התייחסות?

כעשר דקות הקדשתם לנושא וכל מה שהצלחתם לעשות הוא לתת עוד הזדמנות לאחד מהבולטים במנציחי שמם של אויביו הציבוריים של אלון - משה דיין ושמעון פרס - לשחזר את הקלישאות הנבובות הקשורות ביגאל אלון.

מעט הדברים שבכל זאת היה בהם טעם, זכו להתייחסות בספרי המושמץ, בו בין השאר הפרופ' הדגול יכול היה לגלות למשל ש:

א. ב-1956 אלון היה בשליחות שרת החוץ גולדה מאיר בלונדון. בדרום אפריקה הוא היה כמה חודשים קודם לכן

ב. ב-1967 הוא שב ארצה ב-23 במאי, כשבוע לאחר תחילת ההמתנה, ובעיצומו של הפוטש המאורגן שעודדה העיתונות הליברלית והנאורה של ישראל בעידודם של אנשי רפי

ג. הספר מזכיר את רות כמה וכמה פעמים ואת תרומתה לעניינים שונים

ד. אלון דחה על הסף את המושגים ימני-שמאלי או בשימוש הרווח אז נץ-יונה, מה שהופך את תפיסתו לסופר-רבלנטית לימינו

ה. פרק שלם מוקדש לקלישאה נבובה נוספת, אותו totaly unacceptable שהשמיע חוסיין בפגישתו הראשונה עם אלון בספטמבר 1968. אולי זה מוגזם להניח שאנשי תקשורת יקראו וילמדו משהו על מה שהם עומדים להציג בתכניות שלהם (אלא אם זה באורך של 140 סימני טוויטר או 9 מלים של ביפר, אני מתנצל, כתיבה היסטורית דורשת מעט יותר מאשר היקף מלים אלו) אבל בדיוק לשם כך מעלים לשידור "מומחים ובקיאים" כמו הוד מעלתו ההיסטוריון הדגול והביוגרף הפורה שדיבר על הספר מבלי לפתוח אותו ואם הוא פתח אותו הוא לא קרא ואם קרא לא הבין על מה הוא מדבר. כמה אופייני שבמסגרת מיחזור קלישאות על המאזין האומלל היה שוב לשמוע על 'נאום נחל עוז' של משה דיין כבסיס לצידוקה של המדינה. אם כבר מדברים על אלון כדאי היה להשמיע מה הוא חשב על רוח 'נאום נחל עוז'

ו. כך גם לגבי תכנית אלון. הספר מציג אותה בהקשרה הרחב והמקיף. יתכן ואני טועה בכל הפרשנות שלי אבל כדי להוכיח שאני טועה לא מספיק לומר שהספר מומן וכי הוא נובע מ"נוסטלגיה" כפי שנאמר בראשיתו של האייטם המביך והעלוב (אך המזיק והפוגע) הזה שלכם. שוב לגופו של עניין: מי שהביא להחמצה של תהליך מדיני ישראלי-ירדני מהסוג שהפרופ' המהולל, הביוגרף הנמרץ וההיסטוריון הדגול אמר (סוף סוף בצדק) בסופה של השיחה, היה משה דיין. הוא עשה זאת מסיבות של מחלוקת מדינית חריפה ולא מסיבות של תחרות אישית עם אלון (הם אכן כיבדו אחד את השני, ואגב, התמונה עליה דיבר הפרופ' הידען צולמה בחניתה ב-1938 ולא במלחמת העולם השנייה)

דבר אחד בכל זאת למדתי מהתכנית הזו: את הסיפור על פרופ' מילר. מרתק וחשוב ותודה

אגב, הבת גוני נמצאת בארץ. 

עד כאן. תודה על ההקשבה. 

אם אתם סבורים שמתפקידה של עיתונות היא לתת הזדמנות שווה למשמיצים שלא עשו שום מאמץ לפני שעלו והשחיתו עשר דקות שידור ציבורי ולמושמצים שלא היתה להם אפילו את הזכות להגיב תוך כדי או לפני השידור, אתם בהחלט מוזמנים ליצור עמי קשר באימייל הזה.

מתוך אמונה באדם אני מצרף כאן עותק דיגיטלי של ספרי, אולי בכל זאת תרצו לפתוח אותו ולחצות את הכותרת ואת תוכן העניינים. יותר מכך - הטכניקה של ימינו מאפשרת לקורא נטול הזמן (אך לא נטול המוטיבציה - כנגד זה אין ולא יכולה להיות שום תרופה) לדלג על עשרות אלפי המלים הלא חשובות כביכול שנכתבו בספרי "הלא משהו" ולמצוא ישירות עניינים חשובים כמו "ועדת השרים לענייני בטחון", "הגרעין" , "כיבוש הגולן", "תכנית אלון", "יוזמת גולדמן", "ועדת אגרנט", "האמצעים המיוחדים", "הסכמי הביניים" ועוד ועוד, וגם נושאים חברתיים כמו חקיקת עבודה, שימור הסביבה, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

שאו ברכה ידידי. אולי נזכה כולנו ליום בו תהיה בישראל גם עיתונות ראוייה לשמה. מי יודע, אולי אתם תהיו מהנחשונים שיקדמו אותה. 

מי שבכל זאת ירצה להאזין לדבריו של בר-זוהר והוא גם מבין דבר או חצי דבר בענייני משה דיין, בוודאי כועס עלי עכשיו ובצדק, על כך שלרשימת הטעויות וההטעיות של בר-זוהר לא הכנסתי את הדבר החשוב באמת: על דיין הוא אמר (בר-זוהר אמר) באיזה שהוא שלב שהוא "פרש רק פעם אחת" כשכוונתו להצטרפותו של דיין לממשלת בגין ביוני 1977. שעל זה נאמר 'ממה נפשך' כדי לא לומר דברים חמורים יותר. הדייניזם שהוא הר"פיזם התבסס על איום מתמיד לפרק את תנועת העבודה הציונית בהתגלמותה המפלגתית המשתנה. רפ"י פרשה ממפא"י ב1965; רפ"י התאחדה עם מפא"י ואחדות העבודה בינואר 1968 מתוך מטרה מוצהרת להדיח את אשכול וספיר ממעמדם; אחר כך, עד המהפך של 77' אנשי רפ"י הקפידו למסור ל'שותפיהם' שבגין מחכה להם מעבר לסיבוב ושאם כך וכך אז כך וכך. 

תוספת מה-9.3.2017. שלח לי ידידי אורי הייטנר קטע ממכתב של ח"כ זאב כץ (גשר) ליהודה הראל מ-13.4.79, וכך כתב כ"ץ בהתייחסו לבחירות מאי 1977: "... נבחרו 32 ח"כים מרשימתנו, כולל המוכֵר הארצי [hamocher haartzi]. תוך שבוע עזב את הגדר והתייצב בעמדה שייעד לעצמו – מאז קהיר של ימי לבון, מאז ימי וייטנאם, מאז ימי ששת הימים ומאז ימי יום כיפור 73".

זה דיין, זה פרס, זה הדייניזם של פרס, זה רפ"י. (הכל לכל הרוחות כתוב בספר המחורבן שלי, "לא משהו", אבל הספר - כל ספר אגב - יש לו תכונה מעצבנת במיוחד: הוא לא נפתח ולא נקרא לבד. יש לבצע פעולה כזו שלצערי אינני יכול להדגימה כרגע, פעולה מסובכת הדורשת בדרך כלל שתי ידיים, שתי עיניים ומוח אחד. לא פשוט).

אתם בטח מתים לדעת מה היתה תגובת גלצ למכתבי. הנה היא, כלשונה: תודה על תגובתך! אעביר אותה לפרופ' בר-זוהר למולי שפירא... בברכה, יורם רותם

אין כמו תגובה עניינית. זו הרי נשמת אפה של התקשורת... אבל יש המשך, והוא הגיע ביום ששי האחרון, 22 בחודש, על פי שמועות מולי שפירא התייחס לדברים שלי, אולי ציטט אותם במלואם, אין לי מושג. 

מה אני רוצה חלקכם אולי תוהים. שנעריץ את אלון? שנמחא לך כפיים על הספר שכתבת? הנה זה שוב, בקיצור, מה אני רוצה. מה אני רוצה כשאני כותב ספר. משם מתגלגל הכל. ולמען הסר ספק כי זה אמור להיות ברור וזו בדיוק הסיבה שאני כותב כמו ג'נגו בלי מעצורים כלומר לא מרחם על הקורא כי לא חובה, שום דבר לא חובה, לא הבלוג ולא הספר ולא הדברים בהם עוסק הבלוג ועוסק הספר ועוסק אני:המציאות. 

המציאות היא לא חובה ואפשר כמו החברים של שמעון לשבת במרכז פרס לשלום ולחדשנות ולהרכיב מכשירים המראים את המציאות המדומיינת על חשבון מבט במציאות הממשית. הכל לגיטימי ואני בעד שימור זכויות הביטוי והתנועה וכל השאר של שמעון ומיכאל בר-זוהר ומולי שפירא וכולם כולם כולם. עד כאן בלא מעט מלים והנה בקיצור: לא חובה. לא המציאות ולא מה שהיא דורשת מאיתנו כדי שננסה לפענח אותה כדי שננסה לתקן אותה. גם זה לא חובה. לא מציאות לא פיענוח ולא תיקון.

אבל אם בחרנו במציאות בפיענוח ואולי גם בתיקון, הנה מה אני רוצה:

א. להבין את ההקשר במסגרתו פועלת המציאות הפרטית שלנו, הידועה בשם 'ישראל', מציאות הכוללת היבטים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים

ב. להבין את הדילמות הגדולות שעמדו בפני הישראלים מראשית היות ישראל. למשל שאלת הגבולות, למשל שאלת הפליטים, למשל שאלת הכלכלה, למשל השאלה המדינית

ג. להבין כי כלפי כל דילמה היו כמה אפשרויות פעולה.

ד. להבין מה היו הדילמות הללו

ה. להבין למי היה הכוח לקבל הכרעה כזו או אחרת

ו. מה הוא עשה על מנת לקדם את ההכרעה הרצויה בעיניו

ז. בעין

ח. שחטאתי

ט. מבחינתי כקורא (אני קורא ספרים של אחרים, על חלקם אני אומר "לא משהו" אבל תמיד אני יודע לנמק מדוע הם "לא משהו", אם היה לי זמן הייתי מסביר מדוע למשל הספר 'כעוף החול' - תודו שם מבריק - של בר-זוהר על פרס הוא "לא משהו" אבל אין לי זמן, אבל מצד שני אם תקחו את הספר ותקחו את רשימת הדרישות שהעליתי כאן בסעיפים א-ו תראו שמתקיים בספר הזה הסעיף שבא אחרי סעיף ו, או בקיצור "לא משהו"), ובכן מבחינתי כקורא אני משתדל ללכת בעקבות החבל שסידר לי הכותב. 

י. ונגיד שאין לי - ואין לי וגם לכם אין - זמן לקרוא את כל הספרים שבעולם אבל אני בכל זאת רוצה לשמוע נגיד ברדיו נגיד בגלי צהל נגיד בתכנית בילוי נעים של מולי שפירא משהו על ספר בין אם הוא משהו או לא משהו, מה אני מצפה שמולי שפירא או יורם רותם אבל בלי ספק האורח שיושב אצלם באולפן על תקן מומחה יעשה לפני שהוא משמיע לנו מה הוא חושב על ספר או על נושא כזה או אחר? בדיוק: שישנס שתי ידיים שתי עיניים ומוח אחד ויקרא בספר קודם, ואז יספר בערך על פי הסדר שהצעתי ברשימת הדברים שאני רוצה לעשות כדי להבין את המציאות כדי לפענח אותה כדי אולי לתקן (או לקלקל) אותה: ההקשר, הנושאים, הדילמות, המתחרים הפוליטיים, המעשים. כמה פשוט.

יא. אני בוודאי מצפה מגוף תקשורתי, בכלל ומכזה שמאזין למאזינים ומדבר מהשטח ומוטרד מאד כולל ג'ינגל יפה להפליא ממה שקורא עכשיו דום דום דום בבסים, שיתקיים ולו חלק ממה שכתבתי לעיל. בעולם סביר זה אמור להיות מובן מאליו. חלוקת העבודה פשוטה למדי. אני ואתה ואת משלמים מסים ובוחרים נציגים שיחלקו אותם. את המסים לא את הנציגים. חלק מהמסים עוברים למשל ליצירת תקשורת קרקעית ארבע או רב גלגלית המאפשרת הובלת מטען או פרופסורים למדע המדינה מאשדוד למטולה או מרמת השרון לרחוב יהודה הימית. חלק אחר של המסים מיועד לכך שאנשים מוכשרים ישקיעו את הזמן שלהם (זוכרים את פרנקלין? זמן זה כסף, כסף זה מס, מס זה זמן) בהנגשת המציאות למאזינים להם הם מאזינים המאזינים שנמצאים אי שם בשטח ומתים לדעת את מה שקורה עכשיו דום דום דום הבסים וכן הלאה. ומה שקורה עכשיו התחיל בעבר ולשם כך לומדים  (או לא לומדים - כך ממליץ פרס) על העבר ודרך טובה ללמוד על העבר היא באמצעות מחקר היסטורי, משהו או לא משהו, וזה כל הרעיון. קל פשוט יישים והגון. אבל הנה הקוץ: הגון. הגינות לא קונים לא במסים ולא בכספים ואי אפשר להקים מכוני שלום לחדשנות ולהגינות, כי הגינות זה דבר שאתה מחליט לעשות בו שימוש, או לא.

יב. ומכאן לשאלה האם אני מצפה למחיאות כפיים או להערצת אלון. נו, בשלב זה ברור שהתשובה שלילית. במקום מחיאות כפיים (או השמצות) אני מצפה להתייחסות עניינית. או באנגליזית: prove me wrong. קחו טיעון כלשהוא מהספר והראו לי שאני טועה לגביו לחלוטין או לשיעורין. טענה א-פריורית שהואיל ומדובר ב"ספר מוזמן" או טענה עלובה אחרת לפיה "אלון לא ראוי לכרך ב" כי ככה וככה וככה,הן לא טענות וכל מילה נוספת מיותרת. prove me wrong, פליז, בבקשה. הנה אתגר: הסבירו לי בבקשה מדוע נכון ויפה מאד מה שעשו פרס ודיין עם הגרעין הישראלי, בניגוד למנהל תקין במדינה דמוקרטית, ומדוע לפיכך אלון טועה כשהוא אומר שעמדתם אינפנטילית (מילה שלו) ומדוע אנשים כמותם פסולים לשלטון (מלים שלו). אני רק מזהיר את הבר-זוהרים מעריצי הגרעין של פרס שאי אפשר להעריץ את הגרעין של פרס ואת כל תעלוליו וחתרנותו הבלתי נלאית (מלים של רבין) לבטל את העמימות (הוא כמובן מספר שהוא המציא אותה, ככה זה כשמביטים במציאות במשקפת של חזון ולא בסתם זוג עיניים ומוח אחד), וגם לדבר בשבח הדמוקרטיה. או פרס, או דמוקרטיה. יש לקבל הכרעה ברורה כאן. והנה הסיבה שאני מעריך, לא מעריץ, מעריצים עריצים ואלון לא היה עריץ, אפילו בן גוריון לא, והנה הסיבה שאני מעריך את אלון: כי את ההצעות שלו לסדר היום הוא קידם באופן הגון ודמוקרטי וכי ההצעות שלו חכמות בעיני כאיש שהוא גם ציוני וגם בעד שלום וסובלנות. 

עוד תוספת קטנה, 26 ביולי, 2016. הנה קטע שכתבתי בספר. אפילו אני שכחתי אותו. אחלה קטע דווקא, מעט מעובד אבל רק 'בקטנה'. שימו לב למילות המפתח: חדש, ישן, פרס, בר-זוהר, עוף החול, ראש בחול, כפירה, פוליטיקה. כפי שפסקו חכמי הפייסבוק: כנסו כנסו

בערב שבת ה-11 בינואר 1980, הודיע אלון רשמית בראיון טלוויזיה כי בכוונתו להציג מועמדותו.[1] למרות שהצבעה על תפקיד היו"ר צפויה היתה בועידה החדשה לא לפני מחצית שנת 1980, דרש פרס הצבעה במרכז הישן והציג זאת כהצבעת אמון. במהלך הימים שעברו לפני כינוס המרכז, סרב פרס לקיים עימות טלוויזיוני עם אלון, בטענה לפיה "המאבק בין המועמדים אינו על 'האוסקר' אלא על ראשות הממשלה".[2] בהצבעה שהתקיימה ב-20 בינואר, תמכו בפרס 457 חברי מרכז, 220 הצביעו נגדו ועוד 41 חברים נמנעו. למרות ההכרעה הברורה הודיע אלון כי לא יפרוש מהמרוץ.[3] במסיבה לכבוד פרס, שהוצגה תחת הכותרת "בחירתו למועמד 'העבודה' לכנסת העשירית" הבטיח פרס כי "לא יהיו חשבונות במפלגה"  והוסיף כי היא "תפעל מעתה כמפלגה מאוחדת". אלון מצידו הופיע באותו הזמן בקיבוץ חצרים – מקיבוצי 'האיחוד' גם הוא – וזכה מצידו לברכות "על ההישג שלו ואיחולים בהצגת מועמדותו".[4] למרות הכותרת שנבחרה לארוע לכבודו של פרס, על משמעות נצחונו במרכז ניתן ללמוד מהגדרה חוקתית זו: מרכז המפלגה הנוכחי ('הישן') "רשאי להמשיך ולבחור מועמד לראשות הממשלה אך ורק לתקופת כהונתה של הכנסת התשיעית",[5] כלומר לאשרר את המצב הקיים. למרות זאת הגדיר בר-זוהר את התוצאות כ"הצבעת אמון" בפרס, ואת עצם קריאת התגר של אלון כ"כפירה".[6] אלא שכפי שיצחק גרינברג תאר את הביוגרפיה שכתב בר-זוהר על פרס ('כעוף החול'), שוב היתה זו הדגמה ל"טמינת ראשו" של  בר-זוהר עצמו "בחול".[7] חברי המרכז הביעו אמון ביו"ר המכהן בכנסת התשיעית, אך לא היתה זו סמכותם לקבוע את מועמד המפלגה לכנסת העשירית. לא "כפירה" היתה כאן, אלא פוליטיקה. חודש לאחר שפרס קיבל את אמון 'המרכז הישן', החליטה המפלגה להאריך את המפקד עד ה-11 באפריל ולכנס את ועידת המפלגה ב-29 ביולי 1980.[8]

והנה מאמר של אורי הייטנר באתר 'מידה' (מאמר דומה לזה שפורסם בכיוונים חדשים)

---

[1] משה מייזלס, "אלון מודיע ש'ירוץ' לתפקיד ראש הממשלה'", מעריב, 13 בינואר, 1980, עמ' 1.

[2] עדה כהן ומירה וינגרטן, "היה היו שני לוויתנים", מעריב, 25 בינואר, 1980, עמ' 77.

[3] משה מייזלס, "פרס: זו הכרעה מפורשת. אלון: לא אפרוש מהמרוץ", מעריב, 21 בינואר, 1980, עמ' 3.

[4] "מסיבת הפתעה לשמעון פרס", דבר, 22 בינואר, 1980, עמ' 2.

[5] מ.שמריהו, "נצחון לתומכי אלון על פרס", מעריב, 10 בינואר, 1980, עמ' 4.

[6] בר-זוהר, כעוף החול, עמ' 492.

[7] יצחק גרינברג, "טמן ראשו בחול", ישראל – גליון 10 (2006), עמ' 253-247.

[8] משה מייזלס, "ועידת עבודה נדחתה לאפשר סיום המפקד", מעריב, 22 בפברואר, 1980, עמ' 4.

סוציאליזם של טיפשים

באחד ממאמריו הפחות מוכרים משנת 1893, הגדיר הרצל את האנטישמיות בצרפת כסוציאליזם של טפשים.

רוצה לומר: האנטישמים נותנים תשובה מטומטמת על שאלה טובה.

מה השאלה הטובה? השאלה החברתית. הפערים. הניכור וכל השאר.

מה התשובה המטומטמת? אנטישמיות. כלומר ההנהה שהיהודים הם האשמים בבעיה החברתית.

עברו יותר ממאה שנים.

מדינת היהודים עליה חלם ולמען הקמתה פעל הרצל קמה והיא חיה ונושמת ותודה לאל ולמליוני אזרחיה מכל הסוגים היא מתפקדת יחסית לא רע.

אבל התופעה אותה זיהה הרצל ב-1893 בצרפת, תפסה לה מקום במדינת היהודים (ובמקומות אחרים אם זה מנחם מישהו, אותי קצת) ביתר שאת.

ובכל תחום שאפשר להעלות על הדעת.

הנוסחה פשוטה: שאלה טובה - תשובות מטומטמות.

למשל: יחסי גברים-נשים. עניין מורכב מאד המייצר שאלות רבות. במקום להתמודד עם מורכבות העניין אנחנו מקבלים את הצווחנות ההיסטרית הרווחת.

למשל: הסכסוך. עניין מורכב מאד שאחרי 'כשלון אוסלו' ו'הגירוש' אמור להביא את רוב הציבור ובוודאי את מנהיגיו לחשב מסלול מחדש באופן מדוייק, דבר המתבקש מאליו לנוכח ההתפתחויות ב'אביב הערבי'. מה מקבלים במקום? צווחנות ריקה מ'ימין' ומ'שמאל'.

למשל: יחסי העבודה במשק. ב'ימין' מזהירים מפני 'בולשביזם' וב'שמאל' צווחים 'הפרטה' ומוסיפים משפטי עומק כמו 'העם רוצה צדק חברתי' או מפטפטים עד אין קץ אודות 'יוקר המחייה'.

למשל: חופש הביטוי. אין ערך חשוב ממנו. אבל במקום למקם אותו בהקשר ההיסטורי הנכון, כפועל יוצא של ביטול המונופול הכנסייתי על המחשבה וביטויה, הוא הופך לצידוק לכל אשפה ותועבה היוצאת מפיו של אראלים סגוליים כאלו ואחרים.

תמשיכו את הרשימה בעצמכם.

העיקרון ברור.

מה שלמדה האנושות במאתיים שנות אמנסיפציה ואוטו-אמנסיפציה, הוא לשאול שאלות טובות מאד.

אבל התשובות, אלוהים הושיע נא, התשובות.

יצחק לופבן, הפועל הצעיר, 30 בינואר, 1924

"...וגם האופוזיציה של 'הארץ', זו ההופכת כל יתוש לפיל, הרואה את סכנת 'המולדת' לא במקום שהיא ישנה באמת, לא בחוסר המעשה... אלא בחוט השערה של פרינציפ קונסטיטוציוני ובפלפולא חריפתא של סוגיות פוליטיות  - אף אופוזיציה זו, יסלח לי מר גליקסון אם אומר, טרחנית היא...עושה רושם של'אופוזיציה' של 'הארץ' עם הראש-של-ינוס 'הליברלי-רדיקלי' שלה, יש, במקום הכרה בלתי משוחדת, איזה כפתור מיכני שכשלוחצים אותו מיד משתפכת מנגינת-דרייפוס אופוזיציונית זו, כמו מתוך תיבת זמרה. זאת היא 'אופוזיציה מושבעת', שאין לה תוכן עצמי חיובי, שאין לה פרינציפים ממשיים, אלא סימפטיות ו'חסידות' ובמשקל עניניה הריאליים של הציוניות ובנין א"י אופוזיציה זו היא קלה מסובין..."