באחד ממאמריו הפחות מוכרים משנת 1893, הגדיר הרצל את האנטישמיות בצרפת כסוציאליזם של טפשים.
רוצה לומר: האנטישמים נותנים תשובה מטומטמת על שאלה טובה.
מה השאלה הטובה? השאלה החברתית. הפערים. הניכור וכל השאר.
מה התשובה המטומטמת? אנטישמיות. כלומר ההנהה שהיהודים הם האשמים בבעיה החברתית.
עברו יותר ממאה שנים.
מדינת היהודים עליה חלם ולמען הקמתה פעל הרצל קמה והיא חיה ונושמת ותודה לאל ולמליוני אזרחיה מכל הסוגים היא מתפקדת יחסית לא רע.
אבל התופעה אותה זיהה הרצל ב-1893 בצרפת, תפסה לה מקום במדינת היהודים (ובמקומות אחרים אם זה מנחם מישהו, אותי קצת) ביתר שאת.
ובכל תחום שאפשר להעלות על הדעת.
הנוסחה פשוטה: שאלה טובה - תשובות מטומטמות.
למשל: יחסי גברים-נשים. עניין מורכב מאד המייצר שאלות רבות. במקום להתמודד עם מורכבות העניין אנחנו מקבלים את הצווחנות ההיסטרית הרווחת.
למשל: הסכסוך. עניין מורכב מאד שאחרי 'כשלון אוסלו' ו'הגירוש' אמור להביא את רוב הציבור ובוודאי את מנהיגיו לחשב מסלול מחדש באופן מדוייק, דבר המתבקש מאליו לנוכח ההתפתחויות ב'אביב הערבי'. מה מקבלים במקום? צווחנות ריקה מ'ימין' ומ'שמאל'.
למשל: יחסי העבודה במשק. ב'ימין' מזהירים מפני 'בולשביזם' וב'שמאל' צווחים 'הפרטה' ומוסיפים משפטי עומק כמו 'העם רוצה צדק חברתי' או מפטפטים עד אין קץ אודות 'יוקר המחייה'.
למשל: חופש הביטוי. אין ערך חשוב ממנו. אבל במקום למקם אותו בהקשר ההיסטורי הנכון, כפועל יוצא של ביטול המונופול הכנסייתי על המחשבה וביטויה, הוא הופך לצידוק לכל אשפה ותועבה היוצאת מפיו של אראלים סגוליים כאלו ואחרים.
תמשיכו את הרשימה בעצמכם.
העיקרון ברור.
מה שלמדה האנושות במאתיים שנות אמנסיפציה ואוטו-אמנסיפציה, הוא לשאול שאלות טובות מאד.
אבל התשובות, אלוהים הושיע נא, התשובות.
רוצה לומר: האנטישמים נותנים תשובה מטומטמת על שאלה טובה.
מה השאלה הטובה? השאלה החברתית. הפערים. הניכור וכל השאר.
מה התשובה המטומטמת? אנטישמיות. כלומר ההנהה שהיהודים הם האשמים בבעיה החברתית.
עברו יותר ממאה שנים.
מדינת היהודים עליה חלם ולמען הקמתה פעל הרצל קמה והיא חיה ונושמת ותודה לאל ולמליוני אזרחיה מכל הסוגים היא מתפקדת יחסית לא רע.
אבל התופעה אותה זיהה הרצל ב-1893 בצרפת, תפסה לה מקום במדינת היהודים (ובמקומות אחרים אם זה מנחם מישהו, אותי קצת) ביתר שאת.
ובכל תחום שאפשר להעלות על הדעת.
הנוסחה פשוטה: שאלה טובה - תשובות מטומטמות.
למשל: יחסי גברים-נשים. עניין מורכב מאד המייצר שאלות רבות. במקום להתמודד עם מורכבות העניין אנחנו מקבלים את הצווחנות ההיסטרית הרווחת.
למשל: הסכסוך. עניין מורכב מאד שאחרי 'כשלון אוסלו' ו'הגירוש' אמור להביא את רוב הציבור ובוודאי את מנהיגיו לחשב מסלול מחדש באופן מדוייק, דבר המתבקש מאליו לנוכח ההתפתחויות ב'אביב הערבי'. מה מקבלים במקום? צווחנות ריקה מ'ימין' ומ'שמאל'.
למשל: יחסי העבודה במשק. ב'ימין' מזהירים מפני 'בולשביזם' וב'שמאל' צווחים 'הפרטה' ומוסיפים משפטי עומק כמו 'העם רוצה צדק חברתי' או מפטפטים עד אין קץ אודות 'יוקר המחייה'.
למשל: חופש הביטוי. אין ערך חשוב ממנו. אבל במקום למקם אותו בהקשר ההיסטורי הנכון, כפועל יוצא של ביטול המונופול הכנסייתי על המחשבה וביטויה, הוא הופך לצידוק לכל אשפה ותועבה היוצאת מפיו של אראלים סגוליים כאלו ואחרים.
תמשיכו את הרשימה בעצמכם.
העיקרון ברור.
מה שלמדה האנושות במאתיים שנות אמנסיפציה ואוטו-אמנסיפציה, הוא לשאול שאלות טובות מאד.
אבל התשובות, אלוהים הושיע נא, התשובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה