מאמר אורח - פרופסור עזר גת מאוניברסיטת תל אביב רומז לנו לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע ללאומיות

ההיסטוריה הארוכה והשורשים העמוקים של אומות

עזר גת

תל-אביב, 3 ביוני 2013

      לכל מי שלא יודע כאן, כי למזלו לא זכה ללמוד על כך באוניברסיטה, חקר הלאומיות נשלט על ידי האסכולה המודרניסטית, המציירת את הלאומיות והלאומים כתופעה מאוחרת וכקונסטרוקציה  חברתית טהורה, אם לא מלאכותית. ראיה זו עולה בקנה אחד עם האקלים הרעיוני והנורמטיבי שלאחר 1945, ומשקפת אותו אידיאולוגית – ומכאן הצלחתה ההגמונית. הספר קורא תגר על העמדה המודרניסטית. עמדה זו, נטען, עיוורת לעומק ההיסטורי של התופעה האתנו-לאומית, ולא במקרה היא גם נותרת ללא יכולת להסביר, או שהיא מתעלמת, מהאנרגיות וההתלקחויות הרגשיות האדירות שהתופעה מעוררת, שהם כה בבירור אחד מן הכוחות רבי העוצמה ביותר בהיסטוריה האנושית.

      אומות ולאומיות אינם פרימורדיאלים, בראשיתיים, כפי שזה מכונה. ויחד עם זאת, שורשיהן נעוצים ברגשות אנושיים ראשוניים של שייכות, סולידריות ושיתוף פעולה בקרב קבוצות שארים ותרבות משותפות, רגשות שחקוקים אבולוציונית בטבע האנושי. זיקות אלו, המתרחבות מהמשפחה לשבט ולאתנוס,  הפכו למרכזיות בפוליטיקה עם הופעתן של מדינות לפני אלפי שנים. האתניות הייתה תמיד פוליטית, מכיוון שאנשים נטו תמיד לטובת מי שהחשיבו כקהילת השארות והתרבות שלהם.

      מיותר לומר ששום זהות אתנית או עם אינם באים ארוזים בנפרד ובעלי מהות בלתי משתנה. היווצרות אתנית ולאומית, תהליכים של פיצול ומיזוג, המרות זהות ותמורות תרבותיות מתרחשות כל הזמן. אולם בצד זרימה בלתי פוסקת זו, מן הראוי לשים לב שזהויות אתניות ולאומיות הן מן העמידות ביותר, ורבות העוצמה ביותר, שבזהויות התרבותיות.

      בתפיסה המודרניסטית מעורבים אלמנטים סמנטים, עובדתיים ונורמטיביים. הסמנטיקה היא האלמנט הפחות בעייתי. מרבית המודרניסטים רואים אזרחות שווה וריבונות עממית כמרכיבים בלתי נפרדים של מושג הלאום. אבל דווקא משום שכל המרכיבים הללו קשורים זה בזה הדוקות מתקופה המודרנית, קל לבלבל אותם זה בזה. אני מציע שבלשון הרגילה המשמעות של לאומיות היא הזדהות וסולידריות משותפים עם העם שלך ומדינתו, והביטויים הפוליטיים של רגשות אלה, בלי קשר לקיומם או אי קיומם של אזרחות שווה וריבונות עממית. השאלה האמיתית אם כן היא האם התופעה הלאומית התקיימה במובן זה לפני העידן המודרני, ושאלה זו מובילה לבעיה משמעותית יותר מזו הסמנטית: פרשנות ההיסטוריה. אני מאמץ את הגדרתו של ארנסט גלנר את האומה כחפיפה פחות יותר בין תרבות או אתניות לבין מדינה. אבל הוא, ומודרניסטים אחרים, טעו בטענתם שחפיפה וזיקה כאלו נולדו רק בעידן המודרני.

      המודרניסטים טוענים שהאוכלוסייה של מדינות טרום-מודרניות – איכרים משועבדים המפוזרים בקהילות כפריות נידחות – נעדרו תודעה של היותם חלק מעם רחב יותר. אבל זוהי קריקטורה של המציאות ההיסטורית. יציר מוחם של תיאורטיקנים, היא נדחית על ידי הרוב המכריע של ההיסטוריונים של חברות מדינה היסטוריות שעסקו בנושא. בצד צורות ראשוניות אחרות של מדינה, כמו ערי מדינה ואימפריות – שבכולן, אגב, האתניות מלאה תפקיד פוליטי מרכזי – התקיימו גם מה שסוציולוגים היסטוריים מכנים מדינות טריטוריאליות (מושג חסר פשר כי לכל מדינה יש טריטוריה) או ממלכות דינסטיות. במציאות היו אלה ברובן ממלכות לאומיות, שהתקיימה בהן מידה רבה של חפיפה לא מקרית בין גבולות האתנוס או העם לבין גבולות המדינה.

      כמובן שהמדינה מצידה חיזקה מאוד את ההומוגניות האתנית בתחומה. האתניות עצבה את המדינה, והמדינה עיצבה את האתניות, בתהליך הדדי חוזר. שני קווי הסיבתיות הללו מלמדים עד כמה האתניות תמיד הייתה פוליטית באופן עמוק. מדוע ניסתה המדינה למזג ולהאחיד את תחומה – כל כמה שהדבר היה אפשרי ומעשי – אם לא עקב העובדה שתחושה של זהות משותפת חיזקה לאין שיעור את נאמנות העם, האצילה לגיטימיות על השליטים, וסייעה לשמר את שלמותה ועצמאותה של המדינה? בניגוד להשקפה האופנתית בשעתה, בניין מדינה במרחב אתני קיים הייתה לאין שיעור קלה יותר מאשר בניין אומה מיסודות הנטולים תפיסה עצמית של קירבה ותרבות משותפים. מה שאנתוני סמית טען, בצדק, ביחס לאומות מודרניות, היה נכון גם ביחס למדינות טרום-מודרניות.

      על אף שההמונים בחברות טרום-מודרניות אינם באים לידי ביטוי בעדויות הכתובות (משום שהם לא ידעו קרוא וכתוב) ניתן לבחון כיצד הם התנהגו בפועל, עדות טובה עוד יותר – אם לצטט את החבר לנין – ביחס לשאלה מה הייתה עמדתם. ואכן, בזמן של איום חיצוני חריף, רשויות המדינה, שבדרך כלל לא התחשבו בהמונים, פנו אליהם בקריאות להתגייס ולסייע בשם ולמען אחוות הדם, התרבות והמולדת המשותפים. וההמונים מצידם הגיבו לקריאה – לעיתים קרובות מאוד תוך סיכון חייהם, רכושם, וכל היקר להם. לכל אורך ההיסטוריה עמים אחזו בנשק כדי להגן או להחזיר לעצמם את עצמאותם – כלומר, את חירותם הקולקטיבית – על אף שלא היה בכך על פי רוב כדי לשנות את שעבודם האישי לעליונים עליהם בחברה. לא הייתה שאלה שהם העדיפו אותם על פני bloody foreigners. המציאות מדברת בקול ברור, גם אם להמונים האנאלפביתים נמצא רק לעיתים נדירות מקור שיתעד אותם.

      אחרי שפה משותפת, האלמנטים המאחדים העיקריים של עמים טרום-מודרניים, והמכשיר העיקרי של בניין מדינה ובניין אומה, היו דפוסי התרבות ההמונית הטרום-מודרניים של אפוס, פולחן ודת. אלה נפוצו דרך הרשת הצפופה של מרכזי פולחן ותפילה מקומיים שהיו פרושים לכל רוחב הארץ והגיעו עד לעיירות ולכפרים המרוחקים ביותר. הקדושה, הצידקה  ומעמדם הנבחר בעיני האלים של העם והמדינה הדהדו בכל כינוס פולחני דתי.

      מניין למשל שמעה הנערה הכפרית ז'אן ד'ארק על הכיבוש האנגלי הבלתי צודק של מולדתה אם לא בדרשות יום ראשון בכנסיה של כפרה הנידח שבלוריין? זה היה המדיום העיקרי ורב העוצמה של "הקהילה המדומיינת" הלאומית הטרום-מודרנית שבנדיקט אנדרסון החמיץ לחלוטין. האומה הייתה מדומיינת בעיני כל – וכקדושה ונבחרת על ידי האלים.

      אנדרסון טעה טעות כפולה. ראשית, הדעה שזהויות דתיות אוניברסליות קדמו לזהויות לאומיות מתעלמת מהדתות הלאומיות של מרבית העמים לפני עליתן של דתות אוניברסליות, כמו גם מהאופי וההטיה הלאומית של הכנסיות הלאומיות בתוך הדתות האוניברסיטאות, כולל הנצרות. באופן גורף, כנסיות לאומיות נטו להניף את הדגל הלאומי במקרה של איום או קונפליקט. יותר מכך, לעיתים קרובות הן היו הגורם המשמר העיקרי של הזהות הלאומית כאשר המדינה עצמה נפלה והארץ נכבשה על ידי פולש זר. במקום לעמוד בסתירה לרעיון הלאומי, הדת שימשה על פי רוב כאחד מעמודי התווך שלו.

      שנית, הדגש של אנדרסון על ידיעת קרוא וכתוב ועל טכנולוגיית הדפוס היה מוגזם במידה רבה, מכיוון שלחברות אנאלפביתיות היו אמצעים רבי עוצמה משלהן לתפוצה תרבותית רבת היקף. אפוסים שבע"פ, מושרית על ידי משוררים נודדים (bards) ומעלים על נס אלים, מלכים וגיבורים – תמיד שלנו – שימשו כנשא מרכזי של תפוצה תרבותית. שוכחים  שלמרות שההמונים לא ידעו לקרוא, לעיתים קרובות הקריאו – והטיפו – להם בשפה המדוברת בטקסים ובאסיפות פומביות. לא ניתן להגזים באפקט של כל אלה על גיבוש "קהילות מדומיינות" בקנה מידה רחב.

      אתם כבר בטח סקרנים לשמוע דוגמאות קונקרטיות, אז הנה: בניגוד להטיה האירופאית של הספרות על הלאומיות, אסיה, היכן שמדינות צמחו לראשונה, היא גם המקום שבו ניתן למצוא כמה מן העתיקות שבמדינות הלאומיות. כך, מ-3000 לפני הספירה בערך, מצרים העתיקה מופיעה כמדינה הגדולה הראשונה וכמדינה הלאומית הראשונה, שחופפת שלא במקרה לעם מצרי בעל זהות אתנו-תרבותית משותפת. חפיפה זו ברור שהיה לה קשר להתמדתה הבולטת של המדינה המצרית לאורך כמעט שלושת אלפים שנה. מזרחה ממצרים, מדינות הלאום הקטנות של ישראל, עמון, מואב ואדום, ביחד עם מדינות לאום מוקדמות וערי מדינה אחרות במזרח הקדום, נהרסו על ידי אשור, אימפריית השליטה הישירה הראשונה באזור. ואכן, אשור הייתה הראשונה בסדרה של אימפריות שהפכו מאז ואילך לסטנדרט במזרח התיכון, כשהן מחליפות זו את זו עד המאה ה-20. משמעות הדבר היא שהצמיחה המוקדמת של מדינות לאומיות בחלק זה של העולם נקטעה על ידי עליתם וניצחונם של ענקים אימפריאליים. מכאן קביעתו הגורפת, והמטעה, של אלי קדורי שהלאומיות ומדינות לאום היו זרים לאסיה.

      קביעה זו תקפה אף פחות ביחס למזרח אסיה. סין היא המדינה והציוויליזציה העתיקה והגדולה בעולם. מכאן שהשאלה האם סין הטרום-מודרנית צריכה להיחשב למדינת לאום הייתה אמורה להיות מרכזית לדיון על הלאומיות. ולמרות זאת היא זכתה רק לתשומת לב מינימלית, בשוליים של ויכוח הממוקד באירופה. איש לא שאל האם הקשר ההדוק בין מדינה לתרבות בסין – הגדרת גלנר ללאומיות – אין בו כדי להסביר את התמדתה התרבותית והפוליטית הרציפה יוצאת הדופן לאורך אלפי שנים.

      ההיסטוריון והתיאורטיקן המודרניסטי אריק הובסבאום ציין שסין, קוריאה ויפן הן "בין הדוגמאות הנדירות ביותר של מדינות היסטוריות המורכבות מאוכלוסייה שהיא מבחינה אתנית לחלוטין או כמעט לחלוטין הומוגנית". בכל המדינות הללו, למרות תקופות של אנרכיה ושלטון זר, תרבות, עם, ומדינה חפפו לאורך אלפי שנה. שוב, מדוע חפיפה בולטת לעין זו החזיקה מעמד כל כך הרבה זמן אם זהות קולקטיבית הייתה חסרת משמעות מבחינה פוליטית בחברות מדינה טרום-מודרניות שהוגדרו כביכול על ידי שלטון עלית ופיצול מעמדי? זוהי תעלומה שבעלי התיאוריה המודרניסטית לא נתנו עליה כנראה את דעתם.

      כאן נמצאת גם התשובה לשאלה ששאל בנדיקט אנדרסון: מדוע הודו-סין הצרפתית התפרקה למדינות לאום נפרדות עם הדה-קולוניזציה במקום להישאר יחידה אחת כמו אינדונזיה ההולנדית. הסיבה לכך היא שלמדינות המודרניות בהודו-סין הייתה היסטוריה ארוכה וגרעין אתני-לאומי שמזוהה איתן, ושהווה כ-85 אחוז מאוכלוסייתן. אלה כוללים: מדינה וייטנאמית מאז המאה ה-10; מדינה קמבודית-חמרית מאז המאה ה-6; מדינה סיאמית-תאית מאז המאה ה-14; ומדינה מיימרית-בורמזית מאז המאה ה-10 (בורמה היא החריג בכך שרק 68 אחוז מהאוכלוסייה היא באמרית). ברור שהוסבאום המעיט מאוד כשציין רק את סין, קוריאה ויפן כדוגמאות נדירות של קשר היסטורי הדוק בין עם למדינה.

      אותו הדבר חל על צמיחת המדינות באירופה של ימי הביניים. אנגליה ראתה בהופעתה של מדינת לאום – שבה עם ומדינה חופפים – פעמיים: הן במדינה האנגלוסקסית של המאות העשירית והאחד-עשרה, ושוב במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה, עם התמזגותם של הכובשים הנורמניים עם הנכבשים לעם אחד.  אומה סקוטית, שלחמה על עצמאותה תוך התגייסות עממית נרחבת כנגד כיבוש אנגלי, התקיימה לפחות מאז שנת 1300. מדינת לאום דנית נוצרה במאה ה-10, נורווגית במאה ה-11, ושבדית זמן קצר לאחר מכן. האימפריה הקדושה הימי-ביינימית הייתה – על אף יומרותיה ושאיפותיה האימפריאליות – מדינה גרמנית במהותה, כפי שהיו, שלא במקרה, כל קיסריה ונסיכיה הבוחרים (למעט מלך צ'כיה, שאף הוא היה גרמני מאז המאה ה-14). מדינת לאום צ'כית התקיימה מסוף המאה ה-9, והתגייסות המונית תחת ההוסיטים במאה ה-15 העלתה על נס את ייחודיות הארץ, השפה והעם הצ'כים. גלנר טעה והטעה קשות כשהציג את בוהמיה ומורביה הטרום-מודרניים כלא לאומיים. האמת היא שצ'כיה הייתה לאומית לעילה לפני שאיבדה את עצמאותה והרבה מתרבותה הלאומית בעקבות אסון התבוסה הצ'כית במלחמת שלושים השנה (ההר הלבן, 1620), והכיבוש והדיכוי שבאו לאחריה.

      מדינה פולנית התקיימה מהמאה ה-10, בברית עם ליטה מאז המאה ה-14, ומובחנת אתנית מאוקרינה שבשליטתה, כפי שמרידתו של חמיילניצקי באוקראינה מלמדת. למרות שהמדינה הפולנית נשלטה על ידי האצולה שדיכאה את האיכרות ביד חזקה, האיכרות הפולנית לא הצטרפה למרד האוקראיני ואף התקוממה בנשק נגד הכובשים השוודים בזמן "המבול". בדומה לכך, מדינה רוסית מאוחדת התקיימה מאז המאה ה-10, ושוב, לאחר טראומת הכיבוש המונגולי, מאז 1500 בערך. ולמרות שהעם הרוסי היה משולל כל זכויות, הוא מרד בהמוניו נגד הכיבוש הפולני בראשית המאה ה-17; נקרא על ידי פטר הגדול להציל את המולדת הרוסית הקדושה מפני השוודים לפני קרב פולטאבה בראשית המאה ה-18; ובכל מקום השתתף בהרס צבא הפלישה הנפוליאוני בראשית המאה ה-19. רוסיה, מהמדינות הנחשלות ביותר באירופה, וכביכול פרה-לאומית, התייצבה מול הכוחות הלאומיים שהעלתה צרפת המהפכנית בלהט לאומי לא פחות.

      בדרום-מזרח אירופה התקיימה מדינה בולגרית מאז שנת 800 לערך, ומדינות סרבית והונגרית מאז המאה ה-10, עד שהן נפלו כולן בפני האימפריה העותומנית.

      כך שזהות לאומית ומדינות לאום היו מציאות חזקה באירופה של ימה"ב, לפני שהתפשטות האימפריות הרוסית,  העותומנית, וההאבסבורגית, כרסמה בהן במרכז ומזרח אירופה. לאחר כל הערעור הנחוץ של המיתוסים הלאומיים נשארת בעינה העובדה שהרוב המכריע של העמים והאומות האירופאיות הציגו עמידות מרשימה, שהולכת אחורה עד לראשית התגבשותן של חברות מדינה בימה"ב על בסיס התגבשויות אתניות בנות הזמן.

      מיתוסים רווחיים בשיח הלאומי וטיפוסיים לו, אבל לא פחות מהם משגשגים מיתוסים מודרניסטים נגדיים. קהילות מדומיינות אין משמעותן מומצאות, ומה שקרוי מסורת מומצאת אינו בהכרח חסר בסיס היסטורי לחלוטין. הסיסמאות האופנתיות שהפכו לדומיננטיות במדעי החברה מעמעמות את העובדה שתופעות חברתיות נוטות להיות הן מושרשות עמוק בנטיות אנושיות טבעיות, והן מובנות חברתית. אין כל סתירה בין השניים.

      כל האמור לעיל אין משמעותו שהלאומיות היא נתון קבוע, או בעל כמות ואיכות בלתי משתנים. גם אינני טוען שהעמים במדינות לאומיות טרום-מודרניות היו שלובים בכבלי אינטגרציה ומגויסים במידה דומה לזו שנוצרה במדינות לאום מודרניות. המודרניות חוללה ומחוללת שינוי אדיר – הרדיקלי ביותר שעברה האנושות מאז אימוץ החקלאות. ועדיין, אומות רחוקות מלהיות יציר של התקופה המודרנית. הרעיון שמושג האומה היה בלתי ידוע, בלתי חשוב, או נטול משמעות פוליטית בעולם הטרום מודרני הוא אחת הטעויות, וההטיות, הגדולות ביותר של התיאוריה החברתית המודרנית.

      במציאות, הסוברניות העממית הביאה לידי ביטוי, שחררה, את הרגש הלאומי לא פחות משהיא תרמה לו. רצון העם, מרגע שניתן לו ביטוי, התגלה באופן חד משמעי כלאומי. זו הסיבה שמשטר חופשי והגדרה עצמית לאומית הופיעו כשני הצדדים הבלתי נפרדים של האג'נדה הפרוגרסיבית במאה ה-19. במאה ה-20, ליברלים נעשו מודאגים, ובצדק, מהגילויים הנוראים של לאומיות שוביניסטית ואגרסיבית. השקיעה והמעמד המוסרי הבעייתי של הלאומיות נישאים בפי כל. אבל האמת היא שההתפתחות המכרעת של תקופתנו הייתה דווקא ההתקבלות והקיבוע של עקרון ההגדרה העצמית הלאומית על בסיס הרצון של האנשים בכל העולם המפותח. כשזכויות לאומיות מוגנות מבית ואיומים חיצוניים אמיתיים כמעט שנעלמו, אין פלא שרגשות לאומיים זוכים ליחס של קלות ראש, או נתפסים בשלילה, בארצות הדמוקרטיות ליברליות. כמו ביחס לבריאות טובה, רק כשמשהו נעדר או נמצא בסכנה, חסרונו מורגש. זהות ורגשות לאומיים במערב נעשו ליברלים, מובלעים והגנתיים בעיקרם – שקופים או בנאליים, כפי שזה נקרא – אבל הם רחוקים מאוד מלהיות לא קיימים. כפי שמדינות ליברליות, משגשגות ושלוות כמו קנדה, בלגיה, בריטניה, וספרד גילו, ואתגר המהגרים שאינם נטמעים באירופה הבליט עוד יותר, קווי חלוקה אתנו-לאומיים הופכים מיד לנושאים בעלי בולטות פוליטית מרכזית.

      בעיות קוגניטיביות נוספות תרמו לעיוותי התפיסה ביחס ללאומיות. מדעני חברה והיסטוריונים שהתחנכו על מסורות פרשניות מסוימות פשוט חסרו את הכלים התיאורטיים להבנת השורשים העמוקים של התופעה האתנית והלאומית בנטיות אנושיות מעוצבות אבולוציה. עיוורון זה מוצא את ביטויו בהכרזתו האומללה של גלנר ש"ללאומיות אין שורשים עמוקים מאוד בנפש האנושית" – שלאחריה הוא התוודה על הרגשות העמוקים שמציפים אותו בכל פעם שהוא נתקל בביטויי הלאומיות הפולקלוריסטית של בוהמיה שבה נולד. לאורך מרבית המאה ה-20 הרעיון שלטבע האנושי יש איזשהו קשר למציאויות חברתיות נדחה בבוז על ידי היסטוריונים ומדעני חברה. ואת מה שחסרים לנו הכלים להבנה, אנחנו פשוט לא רואים, אפילו כשהוא מזדקר מול פרצופנו. נדהמים כל פעם מחדש מול ההתפרצויות האדירות, "האטביסטיות", של כוחות אתניים ולאומיים, בעלי ההלכה בכל זאת פטרו אותם כתוצר של מניפולציה, או כגילוי חיצוני של משהו אחר. זאת ועוד, מאז קאנט (אם לא אפלטון), הרציונלי והמוסרי כאחד זוהו עם האוניברסלי. כתוצאה מכך, אין רואים שמרחב הנאמנות וחלוקת הטובין בין היחיד לאנושות כולה הוא מעוקם ולא מישורי – משתרע, כפי שראה אריסטו, מהמשפחה אל מעגלי שארות מתרחבים, אמיתיים או מדומים, וגילוייהם הפוליטיים.

      החשיבות של כל הנאמר כאן היא פרקטית לא פחות מאקדמית. הרעיון שאזרחות ולאומיות חד הן רחוק מאוד מתקפות אוניברסלית. הגישה שקבוצות אתניות ועמים שונים במדינה צריכים להישאר ביחד ולהיחשב לאומה גם אם אין הם רואים את עצמם ככאלה, או אינם מסתדרים ביחד, נובעת בחלקה מההשקפה שלאומיות ואתניות הן, או צריכות להיות, מושגים נפרדים לחלוטין. מובן שהמבחן הסופי של שייכות לאומה אחת היא הראיה העצמית של האוכלוסייה עצמה, משאל העם היום-יומי של רנאן. אבל במציאות, אנשים באופן מכריע בוחרים לחיות ביחד בקהילה פוליטית עם מי שהם רואים כקהילת השארים והתרבות שלהם, ומגלים העדפת סולידריות בולטת כלפיה.  "פטריוטיזם חוקתי", כמאמר האברמס, בא לידי ביטוי בדרך כלל כלפי ה"פאטריה" המאוד מסוימת של העם המדובר, כפי שהאברמס ודאי יודע היטב.

      לאומיות אזרחית, המבוססת כביכול על אזרחות משותפת ומוסדות פוליטיים משותפים בלבד, מונגדת דרך קבע עם לאומיות אתנית – הן היסטורית והן נורמטיבית. אך קיימות מעט מאוד אומות, אם בכלל, שקיומן מנותק מאתניות, כלומר שאינן חולקות זיקות תרבותיות הדוקות, ולפחות באופן חלקי גם תפיסת שארות. במציאות, לאומיות אזרחית גם כן – לאומיות אזרחית במיוחד – מחוללת טמיעה בתוך הקהילה האתנו-תרבותית, בין אם בתור דרישה מפורשת, "רפובליקנית", כמו בצרפת, או כהנחה מובלעת, כמו בארה"ב ובבריטניה.

      לזיקות אתניות ולאומיות יש שורשים עמוקים בנפש האנושית, והן היו תמיד בין הכוחות רבי העוצמה ביותר בהיסטוריה האנושית. יש להן גם פנים ליברליות-משחררות וגם פנים שוביניסטיות ואלימות. כדי להפיק את המירב מהראשונות ולהשתדל לגדור בפני האחרונות דרושה הבנה אמיתית של התופעה הלאומית, לא הכחשתה.