אז מדוע בכל זאת כולם מעריצים אותו? כ-3700 מלים (קרוב יותר ל-3900) על מורשתו של שמעון פרס ועל כמה סיבות טובות לקבור גם אותה

      א.      מבוא

"זהו רק באז תקשורתי" אמרה לי מישהי שניסתה לנחם אותי על תופעת הפסטי-פרס. היא צודקת כמובן. במציאות בה התקשורת מייצרת סנסציה מעלייה של ארבע מעלות בטמפרטורה או ארוע קוסמי מסערת חורף שגרתית, עניין כמו 'אישפוזו הדרמטי' של איש בן 93 וכמובן הליכתו 'בטרם עת' היא מזון תקשורתי סנסציוני מובן מאליו.

אבל כיצד להסביר את הגעתם של אישים ממאה מדינות להלוויה? כיצד להסביר את הכותרות הראשיות בעיתונים החשובים ביותר בתבל? כיצד להסביר את העובדה שאפילו מאמן כדורגל כמו זוזה מוריניו מקפיד לפרסם הספד?

בקיצור, יש כאן הרבה יותר מאשר 'באז תקשורתי'. לא מדובר בעוד ידיעה מרעישה אודות קים קרדישיאן או גילוי דרמטי נוסף על עוד שחיתות בכנסייה הקתולית. התופעה הזו דורשת הסבר.

גילוי נאות: אינני ממעריציו של פרס. למעשה אינני מעריץ אף אחד. גם לא את הרצל, לינקולן, קנדי, בן-גוריון, וייצמן ויגאל אלון. אני משוכנע עד עמקי נשמתי כי 'הערצה' אינה עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה. למרבה השמחה, למיטב הכרתי כהיסטוריון פוליטי, רבים מבין האישים שפעלו במסגרות דמוקרטיות שונות בדורות האחרונים מסכימים עמי בעניין הזה. הרשימה לא כוללת כמובן את שמעון פרס, אבל לא זו הסיבה שאני לא ממעריציו וגם הערכתי אליו היא כאל אחד האישים שנזקם לציונות ולמדינת ישראל עומד ביחס ישר לגלי ההערצה להם הוא זכה בעשור האחרון.

מטרת המאמר הזה היא קודם כל להציע הסבר רציונלי לעובדה שאני מצוי במיעוט מבוטל וזניח. אין לי ספק בכך. כמעט כל מי שהתכתבתי עימו בימים האחרונים חולק עלי באופן מוחלט. רוב האנשים עימם דנתי בנושא, משוכנעים שהאיש הזה 'גדול מהחיים' או לכל הפחות ראוי להערכה ולתודה עמוקה. את מאה האישים אנשי העולם הרחב ואת עיתונות התבל כבר הזכרתי.

המטרה השנייה היא כמובן לנסות ולהסביר מדוע – למרות ההסברים הרציונליים להערצה או לכל הפחות להערכה העמוקה והגורפת ממנה נהנה פרס – מדובר בטעות ציבורית חמורה. ודוק: לא מדובר בטעות במובן 'המדעי' הפשוט (עניין חשוב בפני עצמו – למשל גיל היקום) אלא בטעות שהשלכותיה על העתיד מרחיקות לכת.

פרדוקס, שלא לומר אירונה, שלא לומר טרגדיה, הוא שההשלכות הללו קשורות בדיוק לנושא שככל הנראה מסביר את ההערצה העצומה המלווה את פרס בדרכו לעולם הבא: חזון השלום. הנה בקיצור הפרדוקס: חזון השלום של פרס – אותו החזון שהופך את פרס 'לגדול מהחיים' – הוא שהביא ליהודים ולפלסטינים מציאות של יאוש, דכדוך ואלימות.

להערכתי מדובר היה מבחינת פרס בפרוייקט חיים, אבל גם בעניין הזה אני במיעוט שבמיעוט. כי גם אלו שנוטים להסכים אתי שהמציאות המוכרת ביחסי יהודים-פלסטינים היא אלימה, מדכדכת ומייאשת (ואיך אפשר שלא להסכים לעובדה הזו??), משוכנעים שמדובר היה בכוונות טובות שהשתבשו. רצח רבין, ערפאת, חמאס, נתניהו, דעא"ש, המשבר הכלכלי הגלובלי ועוד ועוד סיבות ותירוצים. אני משוכנע שהם טועים אבל בסתר לבי אני מאד מקווה שהם צודקים. כי המחשבה שהמציאות המוכרת לנו היא פרי עמל מתוכנן של אישים מסוגו של פרס (האיש המרכזי שפעל במגמה הזו – למיטב הבנתי כמובן – היה משה דיין, המנטור של פרס ושותפו הפוליטי עד לכתו לעולמו אי אז לפני 235 שנים).

בקיצור, זו התכנית: חלק ראשון – הסברים לתופעת ההערצה הגורפת ועיון ביקורתי (שולל) בהם. חלק שני – נסיון ללכת אל מעבר לביקורת השוללת ולהסביר מדוע ההערצה הזו היא טעות מסוכנת.

      ב.      הסברים

יש לפחות כמה סיבות להערצתו של שמעון פרס, או לפחות לתחושת התודה וההערכה כלפיו: אופיו המיוחד; נקיון כפיו בכלל ויחסית לבני זמנו (העכשוויים) בפרט; גילו המופלג שלא פגם בפעלתנותו; וחזון השלום שלו.

באשר לאופיו המיוחד: פרס היה איש עמל וחריצות, 'פרוייקטור' נמרץ יצירתי וחכם, איש ציבור מסור. התכונות הללו התגלו כבר ב-1948, בימים בהם דאג פרס למבצעי רכש למיניהם, שחיוניותם לצה"ל היתה גדולה מאד. בהמשך הוא ניהל את משרד הביטחון וגם שם כל התכונות הללו באו לידי ביטוי. כך גם בכל תפקידיו הציבוריים: שר תחבורה, שר ביטחון, ראש ממשלה, שר חוץ וכן הלאה.

באשר לנקיון כפיו: ככל הידוע פרס לא היה מושחת. אולי הוא היה לפרקים נהנתן ויש שמועות על פרשיות אהבים, אבל היה לו את השכל הציבורי לשמור את הדברים בסוד. כך או אחרת, בעשור האחרון דמותו בלטה עוד יותר על רקע הנהנתנות הצינית של אהוד ברק ובנימין נתניהו, על רקע השחיתות העמוקה של אהוד אולמרט וכמובן על רקע עבריינות המין הנפשעת והמביכה של הנשיא (אנסי) משה קצב.

באשר לפעלתנות בגילו המופלג: אכן מושא להערצה. 'הלוואי עלינו' כמו שנהוג לומר. בגיל 93 הוא עדיין הצליח לעשות ביום את מה שבני 23 לא מצליחים לעשות בשבוע.

והחזון, כן, החזון. מה יש לומר שעוד לא נאמר. פרס עצמו אמר ואמר ואמר בעניין זה בלי סוף, וכפי שהראה העיתונאי (הראוי לשמו) אמנון לורד, החזוניזם הזה של פרס בא לידי ביטוי לכל המאוחר כבר ב-1953. אבל לא את 1953 זוכר הציבור ובוודאי שלא את 1953 או את 1963 ('דימונה') זוכרים כל המנהיגים שנחתו הבוקר בשדה התעופה ע"ש דוד בן-גוריון. הם בוודאי לא זוכרים את 'תכנית הייצוב' שפרס הנהיג כאן ב-1985, מהלך מלא חזון שעיצב את החברה בישראל יותר מכל צעד אחר מאז 1949. מבחינתם כמו גם מבחינת רוב יצרני המלים בשבוע האחרון 'החזון' של פרס הוא 'השלום' וכמובן 'המזרח התיכון החדש', זה שירכב על סוס הטכנולוגיה אל עבר עתיד פוסט-דעא"שי מזהיר.

כמו כל אנליזה גם זו נועדה רק 'לעשות שכל'. ברור לחלוטין שמעריציו או מוקירי זכרו הנלהבים והמתגעגעים של פרס אינם בוחרים את המרכיב הרביעי או את הראשון. סביר להניח שיש לו מעט מעריצים הרואים בכל ההסברים הללו מכלול אחד שלם, ומן הסתם הם ידעו להוסיף לו עוד כמה אלמנטים. כך או אחרת, בכוונת הפרק הבא היא להציע מבט ביקורתי-שולל להסברים הללו.

     ג.       ביקורת (שוללת) של ההסברים

עמל וחריצות, יצירתיות וחוכמה, מסירות ונחישות אינן תכנים אלא אופנים. יסלחו לי הקוראים אם אציין כי גם סטאלין ניחן בתכונות הללו, וכמובן גם לינקולן. אני מרשה לעצמי לנחש שגם אנטיוכוס ורבי יוחנן בן זכאי. אפשר להמשיך את הרשימה עד אין סוף. הרעיון בכל אופן ברור. תכונות אלו מרשימות בעיקר כי רוב בני האדם לא מנצלים את הפוטנציאל שהטבע העניק להם לא פחות מאשר הוא עשה זאת במקרה של קנדי, וייצמן  או שמעון פרס. מעריציו של אוסיין בולט מתפעלים מיכולתו לרוץ מהר. כל השאר הוא 'בונוס'. הנמשל: הערצה פוליטית אמורה להמדד לא בתכונות וביכולות אלא בתכנים.

נקיון כפיים הוא בהחלט תוכן. אבל מוגבל. אנו מצפים מאיש ציבור שלא יהיה מושחת. "אנו"? לא בדיוק. חז"ל למשל חשבו שזהו תנאי חשוב למנות על הציבור אדם שקופת שרצים תלויה מאחוריו. אבל אולי הם טעו גם בעניין הזה. לצורך העניין אני מוכן להצטרף למקהלת צדיקוב ולומר מלים טובות על אישי ציבור נקיי כפיים ומלים רעות על מושחתים. אבל זוהי הצטרפות על תנאי. שכן שוב, כמו בעניין התכונות המרשימות של הפיסקה הקודמת, גם כאן נקיון כפיים הוא תוכן מוגבל מאד. הוא כפוף לתוכן הפוליטי הספציפי.

(כמעט נתתי דוגמא של נאצים שהתאפיינו גם בחריצות, גם בחוכמה, גם במסירות וגם בנקיון כפיים בדרכם לעוד יום עבודה באושוויץ, אבל לא עשיתי זאת כי ברורה לי ההשלכה האפשרית לגבי חלק מהקוראים שימהרו להאשים אותי ב'זילות השואה' או חמור מכך: ברמיזה גסה ונואלת שפרס משול לנאצים. אז ויתרתי על הדוגמא הזו גם אם יכולתי לומר שכל מה שרציתי לטעון באמצעותה הוא שיכול להיות אדם מושחת שעשה טוב – אהוד אולמרט למשל – ויכול להיות אדם נקי כפיים שעשה רע מאד – סטאלין למשל. מטרת הדוגמאות היא לטעון כי נקיון כפיים ציבורי הוא עניין חשוב אך חלקי מאד).

כך גם באשר לגילו המופלג. אכן יש משהו יפה בהתנהגות הציבורית על פי הכלל הידוע מזו-ארץ-זו: "ואנדרטה פני זקן". כולנו מאחלים לכולנו 'הלוואי עלינו' ועל כולנו מקובלת האקסיומה של דת נהגי המוניות והדודות מפתח-תקווה: 'העיקר הבריאות'. ובמקרה של פרס על אחת כמה וכמה. לא בדקתי אבל אני משוכנע שלפחות חלק מהציבור משוכנע ששמעון פרס לקח חלק בקונגרס הראשון ואולי ממש ביציאת מצרים. בדיוק כשם שרבים מאיתנו מתרגשים כשהם מבקרים במבצר, ארמון, קתדרלה או בית כנסת מימי הביניים – שהרי הם מאפשרים לנו לגעת באותנטיות ההיסטורית – כך גם רבים מאיתנו חשים למראהו של אדם שהיה כאן כשהכל התחיל. פרס פגש את הרצל, סייע לוייצמן, לחש על אוזנו של צ'רצ'יל, שתה קפה עם בנג'י וכמובן הכיר אישית את סאדאת, רייגן, בוש ונעמי קמפבל. אני משוכנע שהחיוך הקטן המתלווה לקריאת הפיסקה הזו מספיק ואין בשלב זה צורך לומר שגם אותנטיות היסטורית (כזו או אחרת) היא לא סיבה מספיק טובה להערצה חסרת מעצורים.

מה נותר? כן, 'החזון'. הנה כאן כבר מדובר בעניין רציני מאד. כי אכן קל להסכים (כך אני מקווה בכל אופן) שתכונות אינן תוכן; כי נקיון כפיים אמור להיות מובן מאליו ובהשוואה לאולמרט ולקצב זה באמת 'לא כוחות'; וכי גיל מופלג ואותנטיות זהו עניין מרגש ורומנטי אבל רגש רומנטי גם הוא לא תוכן. 'חזון' לעומת זאת הוא תוכן.

אז זהו, שהוא לא. בכלל ובפרט כשמדובר ב'חזון' הנוגע לסוגייה המרכזית (אחת מהשתיים המרכזיות – עניין בו נדון מייד בפרק הבא) העומדת בפנינו: השלום. 'חזון' של שלום – בכלל ובפרט - עלול להפוך לסיסמא ריקה ולחרב פיפיות כשאין תכנית פוליטית ממשית המגבה אותו. 'תכנית פוליטית ממשית' במקרה הזה היא תכנית הלוקחת בחשבון את כל מרכיבי הסכסוך, להלן רשימה חלקית, לפי סדר החשיבות: סירובם של הפלסטינים להכיר בעצם קיומו של עם יהודי, קל וחומר לריבונות שלו על לפחות חלק מפלסטין השלמה; הנגזרת של הסירוב הזה – חינוך למיליטנטיות אנטי-יהודית מהותית העומדת בבסיס הטרור ומעבר לו; בעיית הבטחון העולה מהגיאוגרפיה של ארץ ישראל; התביעה הבלתי מתפשרת ל'זכות השיבה'; סוגיית ירושלים בכלל ובפרט הפעולה השיטתית של הרשויות הפלסטיניות לנסות ולמחוק כל עדות ארכיאולוגית לקשר הבלתי ניתן לערעור בין יהודים לבין העיר הקשה הזו; רשימה חלקית.

ה'חזון' של פרס עומד בליבה של אידיאולוגייה תלושה של כת צדיקים הרואים עצמם בעלי מונופול על 'השלום' והרי כך הם ידועים בציבור: אנשי 'מחנה השלום'. מדובר בכת קדושה של נזירים צחורים שיצרו דת בה ספרות (וסופרי וקולנועני ועיתונאי) קודש, וכהנים קטנים וגדולים, ומנטרות ידועות וקוים ירוקים וקדושים, וטהורים וטמאים והנה היום הם ליוו את האפיפיור שלהם אלי קבר ועוד לפני שהלך לעולמו הם כבר החלו לייצר הגיוגרפיה מקפת ומרגשת.

הדת הזו היא לא יותר מאשר סנטימנט מוסרני וצדקני, נחלתו של מיעוט צעקני ומתנשא, הנוקט שיטתו של אורוול כך שהעולם שהוא רואה מחולק לבעלי שתי רגליים שהם רעים כי הם כובשים מתנחלים ופרוטו-פשיסטים, ולבעלי ארבע רגליים שהם טובים כי הם בעד השלום.

למרבה הצער הוא לא רק נחלתו של מיעוט כאמור, אלא חוסר אמינותו פוגע באפשרות של לחזור ולהקים כאן חלופה פוליטית – פוליטית, לא 'חזונית', פ ו ל י ט י ת – לימין השולט כאן ללא מיצרים מאז רצח רבין. ולפני שאעבור לחלק השני, הנה דברים שכתבו בדיוק בעניין הזה האחים הרצל ובלפור חקק, ב-1983:

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי ציוני מול הליכוד".

1983.

      ד.      חלק שני – הפרדיגמה (מסגרת ההתייחסות) לבחינת פועלו של איש ציבור

לפי מה ניתן לדרג מנהיגים ואישי ציבור? אם ויתרנו (ויתרנו?) על הערצת תכונות, שבחי בעש"ט ('הוא לא מושחת'!!) ופלאי בראשית, וגם 'החזון' לכל הפחות עומד ותלוי לו על בלימה – אז מה כן?

על השאלה הזו ההיסטוריה הציונית מציעה לנו שתי תשובות ברורות. אבל לא 'רק' ההיסטוריה הציונית אלא כל פורטל חדשות, כל עיתון מקוון או מודפס, כל מהדורת אקטואליה משודרת. בשתי מלים: דרכנו לאן? בקצת יותר מלים: דרכנו לאן במישור הפנים ודרכנו לאן במישור החוץ.

'מישור הפנים' – חברה, כלכלה, תרבות, חינוך, קליטה, עדות, פלורליזם (או היעדרו) ובדור האחרון גם מגדר ובקרוב זכויות בעלי חיים וצמחים, ועוד ועוד.

'מישור החוץ' – מקומה של הציונות ובעקבותיה של מדינת ישראל במרחב המזרח תיכוני. או בקיצור: יחסי יהודים-ערבים.

על שתי השאלות הרחבות הללו אפשר לכתוב ואמנם נכתב כבר אוקיינוס של מלים. אבל אם לקחת נפשי הבלוגרית בכפי (מה גם שכבר חצינו את קו 1800 המלים) אז הנה שתי התשובות היסודיות שניתנו לכל אחת מהשאלות הללו:

עיון בהיסטוריה של 'מישור הפנים'  מגלה לנו מחלוקת מהותית בין שתי דרכים שונות, שלא לומר מנוגדות. אסתפק במימד הכלכלי של הדברים, את ההשלמות הנחוצות יעשה כל אחד בעצמו. גישה אחת שאיפיינה את הזרם המרכזי של תנועת העבודה הציונית שמה את האדם העובד במרכז. הזרם המרכזי של יריבי תנועת העבודה שמה את ההון במרכז. 

רוצים לכנות את ההתגוששות הזו במונחי 'סוציאליזם' מול 'קפיטליזם'? אין בעיה. מדובר אמנם במונחים בעייתיים אבל לא זה המקום לעשות בירור מושגים. די אם נצביע על העובדה שהשכר הממוצע בארץ הוא בערך 9000 ₪, השכר החציוני בערך 6000 ₪, אבל יש כאן שכבה של כמה עשרות אלפי ישראלים שלא יוצאים מהבית עם פחות משש ספרות לחודש, וחלק מהם מרוויח בכל שעה (בכל שעה) בערך 10,000 ₪. ב-1972 הפער בישראל בין הממוצע לחציוני עמד על 5%. היום הוא עומד על בערך 33%. למציאות הזו יש השלכות על כל תחום חברתי 'פנימי' שניתן להעלות על הדעת. המציאות הזו לא נוצרה מעצמה. היא פרי של פוליטיקה.

עיון בהיסטוריה של 'מישור החוץ' מגלה לנו – הפלא ופלא – מחלוקת מהותית בין שתי דרכים שונות, שלא לומר מנוגדות. לא. לא מדובר במחלוקת בין 'ביטחוניסטים' ל'שלומיסטים', או בין 'מתונים' ל'רדיקלים' או בין 'נצים' ל'יונים' וגם לא בין חוגלות לתנים. המחלוקת היא בין אלו הרואים כיעד אפשרי, רצוי וחיוני את השתלבותה של ישראל במרחב המזרח-תיכוני לבין אלו המדברים על 'וילה בג'ונגל. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי עצם בעייתיותו של המזרח התיכון הערבי-מוסלמי סוני ושיעי גם יחד. ועלאווי ודעא"שי וכן הלאה.

לא מדובר במחלוקת בין 'מיטיבי ראות' לבין 'מרחיקי ראות'. סתם אם להזכיר שמות: גם דיין וגם אלון ידעו היטב כבר בשנות החמישים הראשונות כי הערבים מדברים על 'סיבוב שני'. גם דיין וגם אלון היו משוכנעים שישראל זקוקה לצבא חזק ומאומן וכי תנאי לקיומו של צבא כזה הוא אזרחים בעלי תודעה לאומית-ביטחונית עירנית.

דיין אמר את הדברים למשל בנאום 'נחל עוז' ב-1956 ואלון אמר את הדברים כבר ב-1949 בהרצאות ונאומים והוא העלה באופן מסודר ומקיף את תובנותיו היסודיות לגבי עצם מצבה של ישראל בספרו 'מסך של חול' ב-1959.

אבל הפלא ופלא, למרות שלא היה ויכוח בין דיין ואלון לגבי תיאור המצב, הם נחלקו ביניהם באופן קיצוני ( מה שלא פגע בידידות ביניהם!) לגבי המסקנות. המסקנות של אלון היו לא רק לחזק את יכולתו הצבאית הקונוונציונלית של צה"ל, אלא לחתור בהזדמנות הראשונה ליצירת תנאים טריטוריאליים שיאפשרו לחולל תהליך מדיני שסופו לכל הפחות הסכמי ביניים יציבים ואולי אפילו שלום ראוי לשמו (חם, משגשג, הדדי, פרוגרסיבי).

דיין לעומת זאת סבר שבמציאות המזרח-תיכונית התשובה היחידה לשאלת הבטחון היסודי של ישראל היא יכולת גרעינית-צבאית. לא 'בארון' ולא בצורה של 'עמימות' אלא באופן גלוי ומוצהר. תיכף נגיע לשמעון פרס אבל אי אפשר שלא לומר כבר כאן כי כאשר דיין נהיה שר ביטחון ארבעה ימים לפני מלחמת ששת הימים, פרס הציע לפוצץ מתקן גרעיני שימנע את מלחמת המגן וההתפשטות הטריטוריאלית שאלון ושות' רצו לבצע לשם שינוי מהותי ביחסי ישראל-ערב, ושעל הדרך יבטל כמובן את העמימות הגרעינית של ישראל. דיין הציע דבר דומה ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים.

הנה מה שאלון אמר על שני האישים הללו, כמה חודשים לפני שהלך לעולמו, לאור (לחושך) חתרנותם הבלתי נלאית לבטל את העמימות: "זהו טירוף דעת אבסולוטי [ו] שיקול דעת מדיני אסטרטגי אינפנטילי עד כדי פסילת האנשים האלה מלעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות".

סוף ציטוט.

הנה 'בגדול' האנטומיה של המחלוקת בין הצדדים בטבלה חביבה ודידקטית

השתלבות הדרגתית במזרח תיכון פרוגרסיבי	וילה בג'ונגל
צבא קונוונציונלי	נשק גרעיני
גבולות בני הגנה	אין חשיבות לטריטוריה
חיפוש בעלי ברית ערבים פרוגרסיביים (חוסיין)	שיתוף פעולה עקיף עם רדיקלים ערבים 'אותנטיים' (אש"ף)
התיישבות עפ"י שיקולים בטחוניים-מדיניים	זכות יהודית להתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל
פשרה טריטוריאלית	פשרה פונקציונלית

     ה.      חלק שני – רשימה קצרה של פועלו של איש הציבור שמעון פרס

הנה 'בגדול' תקציר תולדות האיש שמעון פרס. הקורא המבין כבר יכול לשבץ בעצמו את שורת הארועים הללו על פי הטבלה הזו. בכל מקרה וכנהוג במקומותינו בפרק האחרון אציע פיסקת סיכום שמטרתה להסביר כאמור מדוע הערצתו של פרס מסכנת את הסיבה לכבודה היא קיימת (השלום):

1961-1957: פעולה עצמאית (בגיבוי בן גוריון כמובן) לרכישת יכולת גרעינית-צבאית

1958: הקמת 'חוג צעירי מפא"י' – גוף נטול אידיאולוגיה שמטרתו לבסס עבור אנשיו עמדות כוח בתוך המפלגה ובניגוד לתרבות הפוליטית ארוכת השנים שלה

1962: הצגת האופציה הגרעינית כדרך העדיפה למענה על שאלת הבטחון היסודי של ישראל (כאן נולדה מדיניות העמימות כפשרה בין דרכם של פרס-דיין לבין דרכם של אשכול-גלילי-אלון)

1965: ניגוח פומבי של מדיניות העמימות של אשכול מעל בימת הכנסת

1965: הקמת רפ"י – מפלגת האווירה הראשונה ואב הטיפוס ל'מסור-ד"ש לשלטון', ל'אחורה', ל'אין עתיד' ול'אף אחד'. המשותף: הבטחה משיחית-אלקטוראלית 'לעשות כאן סדר סוף סוף' באמצעות חדשנות יצירתית פורצת דרך ו'חזונית'.

1967:  הצעה לפוצץ מתקן גרעיני על מנת למנוע את המלחמה ולהקפיא את המצב בגבול ישראל-מצרים (80,000 חיילים מצריים שעה נסיעה מבאר שבע, מיצרי טיראן חסומים) ועל הדרך לבטל את מדיניות העמימות

1975: חבלה מכוונת בתהליך המדיני הישראלי-מצרי-אמריקני (באמצעות הדלפת פרוטוקולים חסויים) שהביא למרות זאת לחתימת 'הסכמי הביניים' ב-1 בספטמבר

1975: הבטחת הצלחתם של מתיישבי סבסטיה לשבור את עקרון ההתיישבות של 'תכנית אלון' ששימשה כבסיס למדיניות ממשלות ישראל מ-1967 ועד  1977.

1976: קיום בחירות לרשויות המקומיות בגדה המערבית (נוסף על אלו של 1972 בחסות דיין שהעדיף כשר ביטחון פלסטינים תומכי אש"ף על פני פלסטינים תומכי ירדן). הצידוק: 'כולנו בעד דמוקרטיה'. התוצאה: חיזוק מעמדו של אש"ף בגדה. התירוץ: 'בסך הכל נבחרו אנשים שתפקידם לטאטא רחובות'

1976: הזמנתו לישראל של ראש ממשלת דרום-אפריקה של האפרטהייד, הגזענות והחתירה לנשק גרעיני ללא יידוע של ראש הממשלה רבין וללא התייעצות עם שר החוץ יגאל אלון

1981: חתירה פומבית למניעת ההפצצה בעיראק (אי הפצצת הכור פירושו הסביר עיראק גרעינית. עיראק גרעינית מצדיקה ביטול העמימות הישראלית)

1985: תכנית הייצוב "שמיגרה את האינפלציה" וכן הלאה (לא זה המקום להכנס לעובי הקורה. בכל אופן שני דברים יש לומר בכל זאת: א. גם אינפלציה היא מדיניות. ב. לתכנית הייצוב היו חלופות פרוגרסיביות יותר מנקודת מבטו של העובד ושל הכלכלה היצרנית). כפי שסיכמה זאת החוקרת ריקי שיו, השלכות התכנית הדרקונית הזו על מערכת החינוך למשל היתה של הפרטה בשם עקרון הקודש המפוקפק "ניהול עצמי", צמצום של מאות אלפי שעות לימוד, פיטורי מורים וקיצוץ נרחב בשכר. את השלכות הצעד הזה על הישגי מערכת החינוך בימינו אפשר לקרוא בדוחות של ה-OECD וגם בתכתובות הוואצאפ המתאפיינות בעברית עשירה של חחחח וסבבה.

1987: 'הסכם לונדון' עם חוסיין שבפועל (שוב) ביטא פעולה עצמאית של שר בכיר בממשלה ללא תאום עם ראש הממשלה, ומאוחר יותר שימש הביא את חוסיין להרחיק עצמו באופן רשמי ממעורבות בגדה לאחר פרוץ האינתיפאדה ומה שחוסיין ראה כ"בגידה" של פרס בהסכם הזה

1992: תחילת "המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' " כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה רבין כמה חודשים מאוחר יותר.

אי אפשר שלא להביא את המכתב של רבין מה-6 ביוני 1993, כי הוא מבהיר באופן בהיר וצלול את המחלוקת בין הצדדים, זאת לצד המחשה נוספת של מה שאותו רבין כינה 14 שנים קודם לכן במלים האלמותיות שכוונו לתרבות הפוליטית של פרס: "חתרן בלתי נלאה". 'החתרנות' הזו כאמור לעיל כבר התממשה ב-1958, ב-1975, ב-1976, ב-1981, רשימה חלקית. הנה המכתב של ראש הממשלה רבין לשר החוץ פרס, שניהם חברים לא רק באותה מפלגה אלא באותה ממשלה של אותה המדינה:

"בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א' 6.6.1993, ברצוני לחזור על הנקודות העיקריות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום [...] ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי תוניס לעקוף את השיחות בוושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבהן, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלסטינית. אנשי תוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלסטינית לצאת להידברות עם נציגי מחלקת המדינה [האמריקנית] בוושינגטון. לא מן הנמנע שכוונת אנשי תוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בוושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן  [...]מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף"

מי שרוצה ללמוד עוד על הפרשה הזו, מוזמן להכנס לכאן, למאמרו של אדם רז

1993: פרס – דרך ביילין – מסכים לתביעת ערפאת למחוק את המלים 'הועדה הירדנית-פלסטינית' המופיעות ב'הסכם אוסלו' ולכתוב במקום את האותיות P, L ו-O. אחרי החתימה ערפאת מזדרז להסביר לציבור שלו – בערבית כמובן – שההסכם הזה הוא עוד צעד ב'תכנית השלבים'

1994: ערפאת חוזר לפלסטין הכבושה

1995: פרס מחליף את רבין בתפקיד ראש הממשלה. הנה דברים שאמר איש האופוזיציה דן מרידור ביום השבעת פרס לראש ממשלת ישראל, 22 בנובמבר 1995:

"לפני זמן קצר, פחות מחודשיים, הופיע ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בשידור של הטלוויזיה הישראלית בתוכנית 'שיחת ועידה' והודיע, שאם לא תשונה האמנה הפלסטינית כפי שאנחנו דורשים, הוא יפסיק מיד את כל השיחות עם אש"ף. אני פונה לממשלה הזאת ולעומד בראשה ואני מבקש לדעת האם מר פרס מוכן לחזור על ההתחייבות של מר רבין המנוח, האם ממשלתו היא ממשלת המשך או שהיא ממשלת שינוי; האם גם הוא יודיע, שאם האמנה הפלסטינית לא תשונה כפי שערפאת התחייב לשנות אותה, ייפסקו מייד השיחות עם אש"ף? אז נדע אם נושאים את שמו של יצחק רבין באופן הגון או לשווא. שמענו מערפאת רק בימים האחרונים, שהוא לא מתכוון כלל לעמוד בהתחייבותו. מעניין אם מר פרס מתכוון לעמוד בהתחייבות הזאת שיצחק רבין נתן בפומבי לעם ישראל לפני פחות מחודשיים"

1996: פרס מפסיד בבחירות לנתניהו ומקים את 'מרכז פרס לשלום'. מדובר כמובן ב"עמותה ללא מטרות רווח" שהיא goes without saying "עצמאית וא-פוליטית" ומטרתה – היתכן אחרת? – "להעצים את האוכלוסיות באזור ולעודדן לקחת חלק פעיל בבניית השלום ויישומו". אנשי המרכז מעידים על עצמם שהם מצליחים להביא את באי המרכז "להתגבר על פחדים, כעסים [ו]מחסומים העומדים בינינו, ולבנות תשתית של שלום, דיאלוג וחיים משותפים" וכן הלאה.

2005: רפ"י מוקמת מחדש (הפעם שמה 'קדימה', באורווליאנית זה 'אחורה').

כמעט כתבתי And the rest is history, אבל אז נזכרתי שמאז שהפך לגורם שולי יחסית בפוליטיקה הישראלית הריאלית (כלומר אחרי 1996) פרס הפציר בנו שלא ללמוד היסטוריה. כדאי לקרוא ראיון מאלף עימו משנת 2000 ועוד כתבה בנושא מ-2007 (אני זוכר כמה הקלטות יוטיוב משנים מאוחרות יותר אבל אני לא מצליח למצוא אותן).

     ו.   בחינת פועלו של איש הציבור שמעון פרס על פי הפרדיגמה ומדוע הערצתו מסוכנת במבחן סיבתה, (או בקיצור: סיכום)

למיטב הבנתי אין שום דבר מסתורי או לא ברור בתרבות הפוליטית בה נקט פרס. מדובר בעשרות שנים של הונאת הציבור, לא בדרכים נלוזות של שחיתות אלא באמצעות מניפולציה מתוחכמת על בסיסי התקווה והפחד של החברה הישראלית. הפחד מייצר את התמיכה בשערורייה הגרעינית ואילו התקווה מייצרת את הערצת 'חזון השלום'.

במקביל למשחק הדימויים הזה התקיימה פרקטיקה מתוחכמת של "חתירה בלתי נלאית" (מלים של רבין, לא שלי) בתוך הממשלות בהן הוא היה חבר לצורך קידומה של "מדיניות אינפנטילית עד כדי פסילה מלעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות"" (לדעתו של יגאל אלון) במרכזה ביטול העמימות הגרעינית, צעד שמשמעותו היא למעשה הצהרה ישראלית כלפי מדינות האזור שמלחמה לנו ולכם לנצח נצחים.

הכשלון לבטל את מדיניות העמימות לא ריפה את ידיו של פרס לנסות לבצע מחטף דומה כנגד סיכויי השלום היהודי-ערבי, הפעם בסיומה של המלחמה הקרה ומיד לאחר הצלחת הקואליציה המערבית-ערבית כנגד קואליציית סדאם חוסיין-ערפאת. כפיית ערפאת על רבין היא עובדה (העולה מדבריו של רבין ומדברי איש האופוזיציה כביכול דן מרידור). התוצאה היא לא סיומן של  'מאה שנות טרור' כהבטחתו\הצהרתו של פרס (המניפולציה על התקווה, זוכרים?) אלא ההפך הגמור: הבטחת גל טרור בלתי פוסק (שאכן איננו פוסק מאז 1994 ועד עצם היום הזה או מחר או בעוד שבוע).

ובמציאות של טרור בלתי פוסק, ולאחר שהשמאל הציוני  (או מה שנשאר ממנו) מפסיק להיות כפי שחזו האחים חקק ב-1983 חלופה פוליטית ממשית, מה נותר? לטפח את דת-כת 'מחנה השלום'. ואמנם, ב-1996 הוקם הותיקן של הדת-כת הזו: 'מרכז פרס לשלום'. במקום תקווה בדמותה של חלופה פוליטית ראויה לשמה, יש לנו כדורגלנים ודוגמניות שמפזרים עלינו (ועל האפיפיור) אבק כוכבים. 

והנה תוספת קטנה בנושא זה: אמש (13-10-2016) שודר בערוץ הראשון סרט דוקומנטרי מרתק על יעקב נמרודי ויחסי ישראל-איראן עד למהפכה של 1979. פרס כמובן מופיע פה ושם אבל לענייננו חשובה הוראתו-תורתו המופיעה ממש ממש בסוף, ציטוט מהזכרון+פרשנות שלי בסוגריים: 'אין עמים שאין להם תקופות' (רוצה לומר: 'הכל בר שינוי' ואולי יום אחד האיראנים יחזרו להיות בידידות עמנו. אמן). 'היסטוריה היא בכל מקרה עניין של מסמכים. מוצאים מסמך חדש וההיסטוריה משתנה' (הנה זה מגיע, תחזיקו חזק): 'היסטוריה היא לא יותר מאשר הסיפור של אלו שכותבים את ההיסטוריה' (ובמשתמע: אין שוב הבדל בין זה שלומד או חוקר היסטוריה לבין זה שרק, למשל, גומע בשקיקה את תורתו של האדמו"ר ממרכז השלום הנודע). ותוספת לתוספת: הואיל והיסטוריה היא רק עניין של מי שכותב אותה והואיל וכל מסמך שמוצאים משנה את ההיסטוריה, הרי שאני - שמעון פרס - יעשה הכל שהמסמכים הקשורים בהיסטוריה שאני יצרתי - למשל בעניין דימונה - תשמר במרכז הנושא את שמי, זאת בניגוד מוחלט לחוק הגנזכים של מדינת ישראל, נגד חוקי שקיפות המידע וכמובן נגד השכל הישר וההגינות הבסיסית.

והנה כל הפיסקה הזו, בקיצור: פרס מסביר לנו שאין טעם ללמוד היסטוריה כי את ההיסטוריה כותבים היסטוריונים וכל מה שיש להם זה מסמכים כלומר הם לא באמת מבינים על מה הם כותבים. 

והנה זה שוב, באופן ננו-טכנולוגי: 

מסמכים=היסטוריה; היסטוריה=עיסוק מיותר; שמעון פרס=מורשת הנמצאת מעל למסמכים  השמורים בניגוד לחוק ע"י צוות נאמן של אידיוטים שימושיים במרכז פרס לטיפוח המורשת ולטיוח ההיסטוריה.

במבט לא מאד מתוחכם לאחור, די ברור שבעשור האחרון שמעון פרס הכין את השטח ליצירת האגדה סביבו. את התוצאה התחלנו לראות בחגיגות ה-90 וביתר שאת באישפוזו הקודם לפני כמה חודשים וכמובן בשבועיים האחרונים ששיאם בבליץ התקשורתי והרכבת האווירית של שועי עולם. עוד לפני שהלך לעולמו הקפיד פרס לתכנן את אירועי הפרידה ממנו, ממש כמו במאי או תסריטאי. ועכשיו אפשר להמשיך ולהיות סטטיסטים בהצגה הגדולה ולמלא את התפקיד שייעד לנו הבמאי-תסריטאי המחונן הזה: להעריץ את שמעון פרס לנצח נצחים. 

אלא אם המטרה איננה נוסטלגיה כפופת-מניפולציה העומדת בבסיסה של דת מניכאיסטית של כת נזירי 'מחנה השלום', והמשרתת בפועל כלכלת פערים (אם מקרה הוא שבטאונה של הכת הוא העיתון המפרסם מוצרי מותרות על נייר כרומו?), אלא קימומה של פוליטיקה שבמרכזה הכוונה לחזור ולהאבק על סיכוייה של ישראל לחיים של שכנות טובה ולחברה השמה במרכז את העובד, השכיר, העצמאי הזעיר והבינוני, היזם, התעשיין, היצרן, נותן השירותים, איש התרבות והרוח, ולא את הספקולנט, את המניפולאטור, את הסרסור הפיננסי, גיבורי 'תכנית הייצוב' של 1985.