ירושלים בירת ישראל - וגם סיפור עממי מוכר ולפעמים מצחיק

האריה מלך החיות קם בבוקר וחש שיעמום
הוא קרא מיד ליועצו הבכיר, השועל, והודיע לו כי הוא משועמם
'מה הבעיה' אמר השועל, 'בוא נלך להרביץ לשפן, תאמין לי זה יפיג את שעמומך מלכי הרם'
'אבל מה פתאום נרביץ לשפן?' שאל האריה. אחרי הכל, מלך אמור להיות מוסרי.
'סמוך עלי' אמר השועל, 'אני היועץ שלך, לא?'
אמרו ועשו.
דפק השועל על דלתו של השפן. השפן הנרגש שהציץ מחלונית ההצצה ראה את האורחים הנכבדים ומיד שאל 'מה אפשר לעשות בשבילכם'.
'למה אין לך כובע ב'? שאל השועל והוא והמלך החלו להכות בהתלהבות את השפן.
כשפג השיעמום חזרו האריה והשועל לארמון, והשפן הלך ללקק את פצעיו.
למחרת, אותו הדבר. שוב המלך משועמם, שוב הוא שואל את השועל מה לעשות, שוב השועל מציע ללכת להכות את השפן לצורך הפגת השיעמום, שוב המלך תוהה באיזו עילא ולמה וכמה ושוב השועל אומר לו 'סמוך עלי', ושוב הם ניגשים ושוב הם דופקים על הדלת.
השפן שכבר למד את הלקח, אחרי שהציץ בחלונית בדלת וראה מי האורחים, מיהר לחבוש כובע ב', ופתח את הדלת לרווחה.
'למה יש לך כובע ב?' הרעים המלך בקולו והוא והשועל החלו להכות את השפן הקטן עד שהשיעמום פג שוב.
ושוב, למחרת, האריה משועמם וכו' והשועל אומר לו וכו' והאריה שואל על מה ולמה וכו' והשניים הולכים וכו' ודופקים בדלת וכו'. והשפן וכו' מציץ וכו' ופותח את הדלת.
'תגיד', אומר השועל, 'יש לך סיגריות?'
השפן שכבר למד את הלקח, שואל: 'עם פילטר או בלי פילטר?'
'למה אין לך כובע ב?!' צועקים האריה והשועל על השפן וקורעים אותו במכות.

עד 1878 או אולי עד הקמת 'השומר' ב-1908, בכל אופן עד מתי שהוא בתקופה ההיא, היהודים היו בעיני הערבים 'ילדי המוות'. משמעות המעמד החברתי הזה היתה פשוטה: אם ערבי ראה יהודי והתחשק לו, הוא היה מכה אותו. יותר, פחות, עד מוות, עד זוב דם, לא משנה, ילד כאפות הוא ילד כאפות.

מ-1908 ועד 1929 היהודי החל לפתע להתארגן להגנה עצמית, ואז התלוננו הערבים על כך שהיהודים מתארגנים להגנה עצמית, ושכל עוד הם מתארגנים להגנה עצמית אז 'תחזיקו אותי תחזיקו אותי, כי אני לא אחראי על מעשי' כלומר האלימות שאני עומד להפעיל כנגד היהודים היא בגלל שהיהודים לא רוצים שאני אפעיל עליהם אלימות.

בין 1929 ל-1936 כפי שהסביר לנו פרופ' הלל כהן, הערבים החלו לחשוד ביהודים שהם רוצים להיות יותר מאשר סתם מיעוט מוכה ולכן האופן בו הם תפסו את הכוונות היהודיות היא הסיבה המוצדקת לדעתו של כהן ולדעת הערבים עליהם הוא דיבר לשחוט 135 יהודים בשבוע אחד ב-1929 ואחר כך לתמוך בעמדה הבריטית שראתה בעצם הפירוש שנתנו הערבים לכוונות היהודיות סיבה טובה לרסן את היהודים בכוונות שלהם לבנות לעצמם בית לאומי.

אחרי 1936 ובעיקר מ-1939 הבריטים הסיקו את המסקנה הפשוטה לפיה עצם עלייתם של יהודים לארץ מרגיזה את הערבים ולכן היא מקור לאלימות ולכן המסקנה היא לרסן את העלייה היהודית ואחר כך לבטל אותה לגמרי.

ב-1947 הזהירו הערבים שאם תתקבל הצעת החלוקה הם ישטפו את הארץ הזו בדם (של יהודים) והרמז היה ברור: אל תעיזו לחלק את הארץ ולהכיר בזכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מפלסטין כי אחרת אנחנו לא אחראים למעשינו.

תמשיכו את הרשימה לבד.

סליחה שאני נשמע כמו אפרים קישון או כמו הקריקטוריסט דוש, בתחומים מסויימים - כמו בדיחות לא מצחיקות על בעלי חיים ועקרונות המוסר הבינלאומיים הפשוטים והנקיים ביותר(זכות ההגדרה העצמית של האירים, הקטלונים, ההונגרים, הארמנים, הדרוזים, הכורדים, הפלסטינים וגם, סליחה, באמת סליחה, היהודים)- אני ממש איש מערות פרימיטיבי. מה שמגיע לאיקס מגיע ל-Y. ואחריות ואקאונטבליטי יש לדרוש מכולם. גם מאלו שנחשבים למשועממים כרוניים ושבמקרה יושבים על כמה בארות של דינוזאורים מומסים ועל כמה צמתים גיאוגרפיים.

אז עכשיו ארדוגן, 2בסולם היטלר, והטרוריסטים המזוקנים של טהראן מבטיחים את התחזקות הטרור (וזה הרי פרוייקט החיים שלהם, כלומר המוות, מאז 1979) כי נשיא אחד משונה למדי אמר את מה שכל אדם בר דעת (כולל אלו שכתבו את הקוראן, אגב) יודע כבר כמה אלפי שנים, והוא שירושלים היא עיר מיוחדת במינה עבור היהודים.

בסיפור העממי הזה השועל והאריה חזרו הביתה אחרי שלושה מהלכים. בסיפור ההיסטורי המשעשע לא פחות שאנו חיים בתוכו כבר 138 שנה בערך, הסוף לא נראה לעין. זה מה יש חברים. לא לשכוח שמאז 1878 היהודים הצליחו לעשות בארץ הזו כמה דברים בלשון המעטה. גם לחבוש כובע ב', גם להסיר אותו מדי פעם, גם לעשן עם ובלי פילטר וגם - וזה לא פחות חשוב - לייצר דלתות עם חלוניות הצצה. אף פעם אי אפשר לדעת מי בא לבקר, בשביל מה, ועד כמה הוא משועמם.

100 שנה למהפכה הרוסית - כמה מחשבות על הרצאה אחת במושב אחד בכנס אחד שהתקיים היום

בהזדמנות אחרת אכתוב על הכנס כולו. ברור לקורא שזו צורה לומר שקרוב לוודאי שלעולם לא אכתוב על הכנס כולו. למה? כי למי יש זמן לכתוב ולקרוא. וחוץ מזה, עם כל הכבוד למושבים ההיסטוריים של הכנס - וכהיסטוריון וכציוני-סוציאלדמוקרט בוודאי שיש לי כבוד למושבים ההיסטוריים - את מאמץ הכתיבה (שלי) והקריאה (שלך) ראוי להקדיש למושב שעסק באקטואליה.

אקטואליה? לא ממש. כלומר כן, אבל כזו הנשענת על היסטוריה מטבע הדיון על מורשת המהפכה הרוסית בת ה-100. ליתר דיוק המושב האחרון של הכנס (שהיה מוצלח מאד יש לומר, קודם כל ברמת העירנות והנוכחות של באי המכללה שאת שמה ואת כתובתה אני שומר כרגע במערכת) התמקד בקשר שבין המורשת הזו לבין האקטואליה בכלל וזו הישראלית בפרט.

שלושה דוברים היו במושב האחרון. שלושתם ריתקו את הקהל. שלושתם תרמו תרומה אמפירית ורעיונית ראויות לשמן. שלושתם היו רהוטים, חדים ובהירים. שלושתם יכולים היו להמשיך ולדבר בנושא באופן רהוט ומעורר מחשבה עוד שעות רבות.

דברי שבח כאלו הם כמובן מבוא לדברי ביקורת. ואמנם, את רוב הרשימה הזו שאני מנסה לקוות שתהיה קצרה אבל איך שהוא אני חש שהיא תהיה פחות קצרה ממה שהייתי רוצה, אקדיש לתיזה שהועלתה באחת ההרצאות, תיזה שבלשון העממית השגורה בימינו היא לא פחות מאשר הזוייה. ולא כי אין בה יסודות של ממש. ולא כי היא איננה מכוונת למקום הנכון (לדעתי) אליו אני (והאחראי על התיזה) רוצים לראות את החברה הישראלית (ולא רק הישראלית) הולכת אליו.

לא. התיזה שהועלתה כוונותיה טובות ורצויות, וטוב שנבראה משלא נבראה. אבל גם תיזה מבורכת מבחינה פוליטית, עשויה, כלומר עלולה להיות הזויה מכל בחינה אחרת. והואיל והכנס היה כנס רעיוני, ולא למשל פגישת פסגה של ה-G20 או של ועדת הכספים או של הקבינט הכלכלי או של כל גוף קובע מדיניות אחר, הרי שמבחנה של התיזה הוא קודם כל ובעיקר, רעיוני. ומבחינה רעיונית מדובר בתיזה חסרת שחר, בלשון המעטה.

והיא חסרת שחר דווקא מכיוון שהיא מבוססת על כמה קביעות נכונות ומוסכמות על כל מי שעוסק ברצינות בנושא הזה:
א. שיש בעולם אי-שוויון.
ב. שאי-השוויון הזה איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם.
ג. שאי-השוויון הזה עלול להזיק לדמוקרטיה והוא בהחלט מזיק לדמוקרטיה.
ד. שיתכן אחרת.
ה. שסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית.
ו. שמהפכה תעשייתית פירושו במונחיו של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טוויסט שסיר המרק מלא, ושבדרך בין הילד הרעב לסיר המלא עומדת השררה המייצרת מחסור באופן כוחני.
ז. שהכוחנות הזו משרתת אינטרסים של מעמד צר מאד.
ח. שחלק מהותי בפעולה של המעמד הזה בימינו הוא ליצור תודעה ניאו-ליברלית לפיה לא יתכן אחרת אלא קפיטליזם קפיטליזם קפיטליזם.
ט. שחלק מהותי בפעולה של המעמדות המנושלים-מנוצלים הוא לזכור ולדעת ולהבין את המכניזם הזה על מנת לשנותו ושהדרך לעשות כן היא לוותר על נוסטלגיה ומנטליות של עובדים סוציאליים, ואימוץ התובנה עליה עמד כבר מארקס, לפיה הקפיטליזם סובל מסתירה מהותית בין אופיו המחוברת של הייצור, לבין האידיאולוגיה של התחרות. סתירה זו הופכת את הקפיטליזם למערכת לא-יעילה מעצם הגדרת מושג היעילות, שכן היא פועלת באופן מהותי נגד עצמה.
י. שעצם היותו של המכניזם הזה (הקפיטליזם) מעוות ומלא סתירות מקובל אפילו על הממשלות הניאו-ליברליות בימינו, כפי שניתן ללמוד מעצם העובדה שהן אלו שמפעילות מנגננוני פיקוח כמו המפקח על ההסדרים או הרשות לניירות ערך.
י"א. שעוד הוכחה למודעות של הניאו-ליברלים עצמם למגבלות השיטה הלכאורה נפלאה שלהם הוא גליון של 'האקונומיסט', התנך, הברית החדשה והקוראן של הליברליזם הקפיטליסטי, שראה אור ב-2012 והסביר שאי-השוויון הוא הבעיה הגדולה ביותר של הכלכלה בימינו.

כפתור ופרח. מארקס לא היה מתאר זאת טוב יותר, אם כי הוא תיאר זאת לא רע בכלל, ולא רק הוא, וזה לא מאד חשוב. כי הבעיה היתה ביישום של כל התורה הזו שיש מעט מאד לומר עליה, לכאורה, חוץ מאשר כל מה שיש וצריך לומר עליה, למעשה. וביישום הכוונה כמובן להשלכות של התיזה הזו על ישראל. הסכיתו ושמעו, ותאמינו לי שמעתי והבנתי ואני רק מדווח, כלומר בשלב זה רק מדווח.

"אי השוויון" הסביר בעל התיזה (השם והתואר שמורים במערכת), " הוא פרקטיקה מוכוונת המיוצרת על ידי מעמד בעלי עניין לטובתם ולטובת עושרם". אל תתרשמו מהמרכאות. הדברים אמנם מוקלטים אבל לא אצלי. קרוב לוודאי שהניסוח המדוייק היה מעט שונה, אבל הרעיון הוא בדיוק זה. הואיל ו"אי השוויון" הוא "פרקטיקה" או 'מדיניות" הרי שהיא תוצר של פעולה מודעת שתוצאותיה ידועות: נזקים לסביבה, לדמוקרטיה, לקיום האנושי, לכלכלה כמובן, ליעילות וכן הלאה.

בהקשר הישראלי התיזה מיושמת באופו הבא. אתם יושבים? יופי. גם אני. הנה זה: "בין 1948 ל-1967 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון. מדינת רווחה לא היתה כאן אלא מדינת סעד מפולחת שפעלה לטובת אליטות מסויימות (האשכנזים) על חשבון כל השאר. מ-1968 עד 1977 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית מהסוג שיש במדינות סקנדינביה בימינו". עד כאן היסטוריה ומכאן למסקנה הפוליטית (הנכונה כאמור לפחות בכוונותיה): את סעיף ט' לעיל (שינוי המכניזם הקפיטליסטי) יש לעשות גם על יסוד הבנה יסודית של הכשל הקפיטליסטי כפי שהתגלע מראשיתו על ידי מארקס ואחרים, וגם על יסוד דוגמאות משרות מוטיבציה כמו שבדיה של ימינו וישראל של 1977-1968.

קהל לא קטן ישב באולם. קרוב לוודאי שכל מי שישב ולא ישן ולא שלח הוראות קנייה ומכירה לבורסה, שמע את התיזה ההיסטורית המפוארת הזו, אבל אם לשפוט על פי שוויון הנפש בו היא התקבלה, כנראה שאף אחד לא עמד על הפירכה המהותית ביותר בתיזה המופלאה הזו, ואולי היתה זו רק עייפות או אולי היכרות עם הדובר וההנחה שאין שום סיכוי להזיזו מעמדתו. כך או אחרת, הפירכה פשוטה להפליא והיא בנויה על שתי שאלות רטוריות:
1. מדוע ממשלות העבודה שפעלו אחרי 1968, שמבחינות רבות היו ממשלות המשך לממשלות מפאי שפעלו עד 1968, החליטו לפתע לשנות את מדיניותן?
2. מדוע ממשלות מפאי שעד 1948 נאבקו ברוויזיוניסטים ובגורמים אחרים ליצור כאן תנועת עבודה מרשימה למדי, החליטו פתאום דווקא ב-1949 לאמץ 'הגיון ניאו-ליברלי' כפי שמקובל לומר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי'?

שתי השאלות הרטוריות הללו הן רטוריות כי אין להן שום תשובה מניחה את הדעת. במקום להתמודד עם השאלות הללו גם אם לא הועלו מצידו של הקהל, בעל התיזה קבע בפסקנות שבין 1949 ל-1967 אי השוויון יוצר באופן מכוון על ידי ממשלות ישראל.

הבה נזכיר לציבור הקוראים שבשנת 1949 בלבד עלו ארצה 240 אלף עולים. אין צורך אולי להזכיר את עלויות המלחמה שזה עתה הסתיימה. אולי כדאי להזכיר את הבידוד המדיני שנכפה על ישראל בזכות שכניה המלבבים, שעד 1965 היוו את ביתם של כ-900 אלף יהודים שעזבו את עיראק, תימן, מרוקו, מצרים, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה, לבנון ולוב לא פעם עם 20 לירות שטרלינג בכיס. נזכיר כי לפחות עד 1953 מאות אלפי אזרחים ישראלים חיו באוהלים. אם אזכיר את החורף של 1950 (ירד שלג בתל אביב, הייתם מאמינים?? גם אני לא. אבל זה מה שהיה) תגידו שאני סנטימנטליסט. ואתם כמובן צודקים. אף אחד לא מושלם.

כך או אחרת, 15 שנה מאוחר יותר כבר לא היתה בארץ מעברה אחת. ב-1963 שיעור האבטלה עמד על פחות מ-3%. קצב הצמיחה של ישראל היה מהגבוהים בעולם. רק גרמניה ויפן התחרו בה. ב-1964 נפתח המוביל הארצי. באותה תקופה הושלמו פרויקטים תשתיתיים רבים. הוקמו יותר מ-30 עיירות פיתוח ומאות מושבים. ב-1962 חצתה האוכלוסיה היהודית של ישראל את קו 2 המליון.

אבל כשהמטרה היא 'לגבש את המחנה הסוציאל-דמוקרטי' אין שום בעיה למכור לציבור הבור אגדה על אי-שוויון שנוצר בכוונת מכוון, ויש לומר את הדברים במהירות ובפסקנות על מנת למנוע מהציבור הבור לעמוד על רגליו האחוריות ולשאול את השאלה של הילדה מגדות ושל הילד מבגדי המלך החדשים, וואט דה פאק. או בעברית: למה? למה לשר האוצר קפלן, ולשר האוצר אשכול, ולשר האוצר ספיר, ולשר השיכון יוספטל, ולשר התחבורה כרמל, ולשר העבודה אלון, ולראש הממשלה אשכול, ולשר החינוך ארן, למה להם לייצר באופן מלאכותי אי-שוויון???????

הייתי מוסיף עוד 40 סימני שאלה אבל הרעיון ברור. כלומר הוא לא. לא ברור מדוע כל כנופיית המפאיניקים הזו ושותפיהם באחדות העבודה ובמפם הקטנה החליטו להתעלל במרוקנרז וברומני גנב שתי לירות סחב ובעיראקי פיג'מה ובתימני חלקי חילוף לתוניסאים, וחוללו אצלם אי-שוויון מובנה. לא תשתיות, לא ישובים, לא חינוך, לא בריאות, לא עבודה, לא כלום. אי-שוויון. וכמובן לא ברור מדוע כנופיית המפאיניקים הזו שב-1968 הפכה יחד עם רפי ואחדות העבודה למפלגת העבודה ושנה אחר כך יחד עם מפם למערך, מדוע פתאום, איזה חמסין היה, מה בדיוק קרה שלפתע הם החליטו להיות סוציאל-דמוקרטים.

אבל כמו בכל סדרת בלשים טובה, לפעמים צריך להכניס איזה רשע לאקספוזיציה על מנת שהבלש יוכל להפגין את יכולותיו ואז מכלל הפעולה האנטי-קרימינלית אתה למד על היכולת. אז הנה גם כאן, כדי לקחת דוגמא לא 'סתם' מהסקנדינבים שהרי להם אין מלחמות ואין חמסינים, אלא ממש מהישראלים של פעם - אבל לא מנתניהו או מרבין2 אלא מאשכול גולדה ורבין1 - אז צריך להמציא את הפושעים של שנות החמישים והששים כדי שאפשר יהיה לקחת דוגמא מהסוציאל-דמוקרטיה שפתאום צנחה לכאן מכוכב סיריוס או מגלקסיית שביל הבבל"ת.

עד כאן פירכה אחת. ועכשיו בקיצור, לשנייה. אחד הדוברים במושב הזה הסביר באופן שלא דרש ממנו שום מאמץ - כי ככה זה כשאומרים דברים שמסתדרים עם השכל הישר של הציבור גם אם הוא בור - שהקפיטליזם מאד יעיל בייצור סחורות ומוצרים, אלא שהואיל ומטרתו העיקרית של הקפיטליזם הוא רווח, הרי שאם רווח עומד מעל לכל שיקול אחר, התוצאה עלולה להיות פגיעה בסביבה, בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובערכים של סולידריות.

אין מה לומר על הטענה הזו חוץ מזה שהיא נכונה מתחילתה ועד סופה. אלא שכדי ליצור ויכוח במקום בו אין ויכוח, הדובר בעל ההזוייזה (תיזה הזויה בשפה שאני נהנה להמציא מדי פעם, תודו שכסילופון זה חידוש לא רע בכלל), הסביר שהטעות היסודית של קודמו היא בדיוק שם, כלומר טענתו שהקפיטליזם מייצר ביעילות מוצרים. "לא", קבע משכתב ההיסטוריה, "הקפיטליזם איננו יעיל", ואז הוא הסביר את מה שכתוב לעיל בסעיף ט', כלומר שאי היעילות היא מהותית כי היא נובעת מהפער בין האופי המחוברת של הייצור לבין האתוס של התחרות האינדיבידואלית.

שעל כך נאמר שגם יובל נח הררי אפשר לכתוב בשבע שגיאות. סתירה בין שני מרכיבים מהותיים של מערכת מסויימת אין פירושה חוסר יעילות אלא כמו שלמשל מלמדת כל משפחה, או קבוצת בייסבול, מתח שיכול להיות הרסני אבל גם יכול להיות מפרה מאד. משפחה בנויה על סתירה מהותית בין רצונו של כל פרט בה להרגיש שייכות, לבין רצונו לבטא את עצמו ולשמור על האותנטיות שלו. על כך עמד ברונו בטלהיים ועמדו אחרים, וכל מי שמתנסה ביחסים חבריים עם יותר מבן אדם אחד, יודע במה מדובר אז אפשר לעבור הלאה. ריאל מדריד למשל. מצד אחד בלי רונלדו היא פחות מצד שני ברור גם לרונלדו שבלי איסקו ושאר החברים הוא לא יכול להיות רונלדו.

ובקפיטליסטית: המתח בין המימד המחוברת של הכלכלה לבין האתוס האינדיבידואליסטי שלה יכול להיות עניין הרסני אבל רוב הזמן הוא עניין פורה והדברים לכל מי שיש בו גרם אחד של הגינות היסטורית, ידועים. באשר ליעילות במובן אליו התכוון הדובר הראשון, נו, אפילו בעל ההזוייזה הסכים מבלי שהוא שם לב לכך, אולי, כאשר בעצמו הביא באופן משכנע ומפרה את משל הסיר של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טווויסט. "כי מה מסמל סיר המרק אם לא את השפע?" שאל רטורית בעל ההזוייזה? בדיוק. קפיטליזם ייצר וממשיך לייצר שפע. נקודה.

האם ניתן לייצר עושר ושפע באופן שאיננו קפיטליסטי? בוודאי שכן. איך בדיוק? הדוגמאות רבות ובעל ההזוייזה עצמו הביא כמה. אבל מכאן ועד לטעון שהקפיטליזם איננו יעיל במובן המוכר, המרחק עצום ובלתי עביר, אלא אם המטרה כאמור ליצור תודעה כוזבת במקום התודעה הכוזבת. ותודעה כוזבת היא כוזבת גם אם המטרה שלה רצויה ומבורכת (ישראל סוציאל-דמוקרטית).

הערה אחרונה באמת: אני משער שבעל ההזוייזה יסכים לטענה הבאה הנגזרת מדבריו: הואיל וסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית (טענה נכונה מאד עם כל הכבוד לסוציאליזם שיש לכאורה בתלמוד בקוראן או במערות האדם הקדמון) אזי ברור שגם אי-השוויון המאפיין את הכלכלה במאתיים השנים האחרונות קשור למהפכה התעשייתית. אבל ההיסטוריה לא החלה במהפכה התעשייתית, והאנושות נכנסה אל המהפכה הזו כששובל של אי-שוויון טרום-תעשייתי משתרך מאחוריה. ומדובר באי-שוויון של עוני מנוול. של מחסור, של רעב וקור עד מוות. של כל מה שאיפיין את החברה האנושית עד לפני בערך 200 שנה ושסוכם באופן קולע כל כך על ידי הובס, כשאמר שהחיים היו קצרים, מגעילים ואלימים.

אי-שוויון טרום תעשייתי כזה היה מנת חלקם של רוב העולים שעלו ארצה בשנות החמישים. לא בן-גוריון ייצר אותו על מנת ש-70 שנה מאוחר יותר אפשר יהיה לשבת בכנס רעיוני ולבנות תיזות שכוונתן ברוכה אך דרכן סוגה בקוצים ובדרדרים ושלכן בסופו של חשבון היא לא מבטיחה אפילו צעד קטן אל גן העדן הסוציאל-דמוקרטי אלא מצעד בטוח ושאנן אל מחוזות ההונאה העצמית.

לקראת יום השנה ה-40 לביקור סאדאת (בדיוק בעוד שבוע) - מבט מחודש על ספר שכתב כמאל חסן עלי

בימים אלו מלאו 31 שנה להופעתו בעברית של הספר 'לוחמים ועושי שלום' מאת כמאל חסן עלי, שבין השאר היה המדינאי הלא-ישראלי האחרון שראה את יגאל אלון בחיים (יתכן ולו הייתי פלסטיני הייתי בורא סיפור שבזמן ארוחת הצהריים במוקטעה של אלון, בקומפניית גינוסר, מזג שר ההגנה המצרי עלי רעל רדיואקטיבי בקומפוט אגסים של שר החוץ הישראלי לשעבר אבל אני לא פיראט יפתי, לא שודד).

ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?

בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו: 

א. לגיטימיציה לעצם קיומו של יריבך כפי שהוא תופס אותו. 

ב. נכונות לראות את המציאות גם מנקודת מבטו. 

או במלה אחת: הכרה.

תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים).

ועוד משהו קטן-גדול הקשור במלה הזו: 'הכרה' היא פשוטו כמשמעו 'היכרות' עם משהו חדש שלא ידענו עליו. למשל חור באוזון (או עצם קיומו של אוזון), גלקיק (שזה הכינוי למצב הקוואנטי של חומר הנמצא במצב של גל וחלקיק כלומר גלקיק), ולמשל התגבשות ההכרה הלאומית של עם עתיק יומין (כמו העם המצרי למשל, או היווני, או... נו, איך קוראים לאלו עם התנ"ך והמשנה וזה... עומד לי על קצה הלשון. טוב, אולי זה יבוא בהמשך).

בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".

ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.

ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).

אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.

ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.

ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך "השלום". כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל עם המדינאים נביאים מצרים. כלומר הלוואי וכל עם היה 'אגואיסט' (כפי שלכאורה לימד אדם סמית), כלומר יהיה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה דעא"ש אובמה.

אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה)

אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.

גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית, ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?

וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.

ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.

'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.

אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר. 

במלים אחרות: על מנת להדגיש את מחוייבותה הכלל-ערבית של מצרים, ובעיקר על מנת להצביע על מחוייבותו של מצרים לעם הפלסטיני עוד מהימים ההם של תום מלחמת העולם הראשונה, אין שום צורך להכחיש את קיומו של עם יהודי או להציג באופן מעוות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אדרבא, ספרו של כמאל חסן עלי, שיחסית לחלופות הלוואי והיו עוד כמוהו, מביא בערבית (שתורגמה עבורנו לעברית) את כל מכלול הטיעונים האנטישמיים, מהיוזמות היהודיות להשתלט על העולם, עבור בהצגת היהודים כאוחזים בכל התכונות הרעות (ערמומיות ותככנות למשל, והתנגדות שיטתית לשלום, וכמובן רדיפת בצע - המניע היהודי-ישראלי המרכזי של ישראל לרצות בשלום), וגמור בטיעון-טיעוני-הטיעונים: הציונות היא כלי בידי האימפריאליזם המערבי.

עוד דיון כלכלי-פוליטי (גם כי אני מלמד השנה קורס בנושא וגם כי מזמן לא כתבתי משהו בעניין הזה)

תקציר הפרקים הקודמים: כלכלה נחשבת לעניין מסובך ומשעמם. עם זאת, לפחות מאז קייץ 2011 יש הסכמה שמדובר בעניין חשוב. איך מתגברים על הפער בין החשיבות לשיעמום המסובך? לדעתי האישית והלא קובעת, באמצעות התרגיל המחשבתי המשמש אותי כבר בערך 20 שנה, והמוכר בשם 'תרגיל החפץ'.

הקישור שהדבקתי הרגע מוביל למאמר אחר שכתבתי בנושא לפני חמש (!!) שנים, ומי שרוצה להרחיב שיקפוץ לשם. כאן רק אכתוב את המסקנות המרכזיות מהתרגיל הזה ומזה שהוספתי בעקבותיו ('אינסופיותה של האנרגיה'):

א. בכלכלת ימינו כל בני האדם תלויים בזולת לקיומם החומרי באופן מוחלט
ב. בכלכלת ימינו אי אפשר בלי מה שמכונה 'כסף' כשלמעשה מדובר באבסטרקציה מדומיינת מהסוג שיובל נח הררי למשל מדבר עליה (והוא לא המציא כלום אבל מכיוון שהוא רב מכר אז שווה להזכיר אותו).
ג. בכלכלת ימינו המומחיות לסוגיה הכרחית לביצוע המטלות השוטפות כמו גם המיוחדות של החברה האנושית (מים, חשמל, בריאות, תחבורה, בטחון)
ד. מסעיף א' נובעת מסקנה של שוויון מוחלט. אם כולם תלויים לקיומם בזולת הרי שאין שום סיבה שאדם אחד יהנה מעוצמה כלכלית הגדולה למשל פי 700 משל זולתו.
ה. מסעיף ג' נובעת מסקנה של אי-שוויון מסויים. אם כולם תלויים לקיומם במומחים שיודעים איך להפוך דינוזאור מומס לבנזין 95 או איך לארגן ללב החולה שלנו מעקפים, הרי שיש סיבה שאדם כזה יהנה מעוצמה כלכלית גדולה מזו של זה שאיננו יודע לעשות את כל הדברים הללו. בפועל אנחנו יודעים שהמומחים מהסוג הזה נהנים מעוצמה כלכלית הגדולה בערך פי 10 מהממוצע.
ו.  סעיף ב' הוא ההסבר לעובדה שלא רק שאין שוויון (סעיף ד') אלא שיש פער בין אי-שוויון מוצדק (סעיף ה') לבין אי-שוויון שאין דרך להצדיקו במונחי מומחיות. עוצמה של פי 700 גדולה פי 70 מעוצמה של פי 10, והיא איננה נובעת ממומחיות כלשהיא מהסוג של להטיס מטוס או לבנות גשר, אלא משליטה על המשאב המרכזי של הכלכלה המודרנית: כסף.

עד כאן המסקנות הנובעות מתרגיל החפץ. יתרונן בכך שהן לא מבוססות על שום 'איזם', על שום 'שם גדול' ועל שום דיפלומה של מחלקה כזו או אחרת לכלכלה באוניברסיטה כזו או אחרת בארץ הקודש או בנכר. במלים אחרות, על מנת להבין את שורש הבעיה הכלכלית בימינו כל מה שצריך זה גרם וחצי של שכל ישר ושני קילו של הגינות. וכן, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים ששכל ישר והגינות הם מוצרים במחסור חמור. אבל מדובר במחסור סובייקטיבי, והדברים ידועים. או במלים אחרות, 'הגבול הוא בלב כל חייל', כלומר אם יש רצון יש שכל ישר והגינות. ואם אין שכל ישר והגינות, אז אין רצון. כך או אחרת אין תירוצים. 'תרגיל החפץ' כופה עצמו על בעל השכל הישר וההגינות ואם הוא לא כופה עצמו הרי שמדובר במצב סובייקטיבי של עקשנות הדוחה את השכל הישר וההגינות ומאמצת במקומה טיפשות במקרה הטוב והנדיר, רשעות במקרה השכיח והסביר.

אז הבעיה היא שיש אי-שוויון, שחלקו מוצדק ואף מבורך (ברכות ותודות למומחים) וחלקו לא מוצדק ומזיק (קללות ומחאות לפיננסיירים). אז מה עושים? מה הפתרון לבעיה הזו? תולדות המדינות המודרניות הן תולדות התשובות השונות והמגוונות לשאלה הזו.

איגודים מקצועיים למשל קמו כדי להקטין את אי-השוויון בין חבריהם לבין השאר. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך המאבק המקצועי. כפי שכולנו יודעים, המאבקים הללו התקיימו בשני מישורים: זמן וכסף (שהרי זמן הוא כסף). או באיגודית: תנו לנו לעבוד פחות זמן בעד יותר כסף, בניגוד לרצונכם שנעבוד יותר זמן בפחות כסף.

מדיניות רווחה למשל נוסחה ומומשה על מנת להקטין את אי-השוויון דרך המצרך ולא דרך הנצרך. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך החקיקה האוניברסלית. כפי שכולנו יודעים החקיקה הזו הקיפה כמה וכמה מישורים: חינוך, בריאות, בטחון פנים, הכשרה מקצועית, פנסיה, אבטלה וכן הלאה.

על מנת לשלוט ב'כסף' באופן ציבורי הוקמו בעבר בנקים לאומיים למיניהם, כמו 'הפדרל-ריזרב' או 'בנק ישראל'. ומכיוון שמדובר במוסדות פיננסיים אין שום בעיה לרתום את הכוח שלהם דווקא לפעולה מנוגדת למטרתם המקורית: דמוקרטיזציה של האשראי.

באשר למומחים: כולנו תלויים בהם כאמור, אבל מומחים, בדיוק כמו כל דבר אחר הקשור בכלכלה המודרנית, לא נפלו מהשמיים אלא הם תוצר של שילוב בין 'גאוניות' (כשרון מולד כזה או אחר) לבין סביבה המאפשרת לגאוניות הזו לבוא לידי ביטוי. מי יודע למשל כמה גאונים כאלו יש בסודן? מן הסתם לא פחות מאשר בישראל או ביפן. אבל מכיוון שהסביבה בישראל או ביפן יציבה ונעימה, הרי שהגאונים יכולים להמציא את הדיסקונקי ואת הסוזוקי, בהתאמה.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב את מערכת החינוך ולהעמיק אותה. כי כפי שאומרים שנפוליאון אמר, 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', כלומר היכולת להיות מומחה נמצאת פוטנציאלית בראשו של כל ילד שנולד. ועל מנת להביא את הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל, יש לעשות מעשה, ומכאן למסקנה הפוליטית של חינוך חינם חובה וחכם ומתוחכם ומקיף ועשיר ויצירתי לכל. או להפך. מערכת חינוך סגרגטיבית, דיפרנציאלית, מופרטת, המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב ולשכלל את המשק, זאת באמצעות מדיניות עידוד השקעות, באמצעות שכלול והרחבת תשתיות התחבורה, התקשורת, המנהל, המשפט וכן הלאה. או להפך. ואפשר כמו בישראל סוג של גם וגם רגרסיבי: לבנות גשרים וכבישים ומנהרות אבל למסור את רוב העבודה לעובדים זרים. כי ככה גם עושים תשתיות וגם מחלישים את העבודה המאורגנת וגם מורידים את השכר במשק מה ששוב מחליש את העבודה המאורגנת שזה מה שמנחה כנראה את משרד האוצר ב-40 השנים האחרונות.

ובמונחים הכלכליים הקלאסיים, גם כאן עקרון ההיצע והביקוש משמש היטב את הבנת הבעייה והפתרון גם יחד.

היצע נמוך של אשראי מעלה את מחירו. אשראי איננו בהכרח ההלוואות בשוק האפור או הכסף שסבתא הורישה לך, אלא למשל תקציב המדינה, שכרגיל במקומותינו בעשרות השנים האחרונות, מנוהל תמיד בתת-ביצוע שיטתי. פחות תקציב פירושו פחות הכנסה פנויה בידי האזרחים וההשלכה החברתית ברורה: לחץ, תחרות, עויינות, או בקיצור 'פוליטיקת הביבים' הידועה של ראש הממשלה המכהן שלנו שאין שום סימן לסוף מלכותו.

היצע נמוך של מומחים מעלה את מחירם. ולהפך. ככל שההשכלה תהיה רחבה ומעמיקה ונגישה יותר, יהיו לנו יותר מומחים, ואז לפי כללי ההיצע והביקוש, מחיר העסקתם ירד, והשוויון יעלה. ולא, אינני מאמין לא בשוויון מוחלט ולא בסיכויי התממשותו. אבל שוויון יחסי גדול יותר פירושו מעמד בינוני גדול יותר ופירושו של זה דמוקרטיה חזקה ויציבה יותר וכפי שמלמדות דוגמאות של מדינות רווחה נדיבות בצפון מערב אירופה גם עשירות ומשגשגות יותר.

ואת כללי ההיצע והביקוש בשני התחומים הללו - הייצור המשותף של החפצים המחזק את המגמה השוויונית המוחלטת והתלות של כולנו במומחים המחזקת את המגמה של אי-שוויון בריא כלומר מוגבל - אפשר לממש גם מצד 'ההיצע' וגם מצד 'הביקוש'.

מצד ההיצע: טוב עשתה תנועת העבודה למשל בשנות ה-20' כשהעלתה על נס את ערך העבודה והתייחסה בסלידה למנגנוני ביטוח האבטלה. במלים אחרות, תנועת העבודה סברה מראשיתה שהדרך הנכונה לקדם חברה משגשגת היא באמצעות הגדלת היצע העבודה משני צידיו: גם מהצד של ייצור מקומות עבודה וגם מהצד של חינוך לעבודה, עניין שיהודים התייחסו אליו בחשדנות ידועה.

אמנם כפי שהראה ג'וני גל בספרו 'האמנם נטל מרצון' לא פעם המדיניות הזו הלכה רחוק מדי, שכן מדינת רווחה אוניברסלית חייבת לפרוס רשת בטחון צפופה וחזקה, אבל עצם המגמה שרווחתו של הפרט עוברת בהשתלבות בשוק העבודה היא עקרון נכון, שהעובדה שהוא מקובל גם על הימין הכלכלי איננה הופכת אותו ללא-נכון

היא נכונה גם אם חסידי הפרשנות הפשטנית לפיה אף פעם לא היתה בישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית ממשיכים להסביר לנו עם הערות שוליים, שאפילו יגאל אלון וחבר מרעיו ב'אחדות העבודה' "נכנעו להגיון הניאו-ליברלי" כפי שלכאורה, על פי פרשנות מעוותת זו, מוכיחה 'תכנית המיתון' של 1966. העיוות הזה נובע מאימוץ מביך ומעציב את העקרון האורווליאני, 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אותה פשטנות שגם אם כוונותיה טובות, דרכה לגיהנום (או לקיקיוניות) סלולה ומובטחת.

ובקיצור: על מנת לקדם חברה משגשגת יש להגדיל את הביקוש לעבודה באמצעות חינוך לעבודה ויש להגדיל את ההיצע של העבודה באמצעות מדיניות המייצרת מקומות עבודה. רשת הבטחון כשמה כן היא - רשת בטחון. ועל דרך השלילה: טועה מי שסבור שמדיניות 'חברתית' נמדדת במונחי 'קיצבאות ילדים בעד ונגד'.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של תרגיל החפץ, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב 'הכסף'. הרצל אמר בפשטות שבמדינת היהודים כל מערכת האשראי תהיה בידי הציבור. בורסות, בנקים, ביטוח, הכל.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של התלות במומחים, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב הידע והיכולת לשכפלו, להרחיבו, לחלוק בו ולשדרגו. הרצל אמר בפשטות שהוא סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה.

ועכשיו תורנו.

עוד משהו על החיים, על המוות, ועל הדרך מהחיים למוות ומדוע לפעמים לעשות זה להזיק ומדוע לא לעשות זה להועיל

לפני המון שנים הייתי בטיול בספרד. מפה לשם, באיזו שהיא חנות מזכרות, מצאתי מדבקה בזו הלשון: en caso de accidente no me quitan el casaco

ובעברית: 'במקרה של תאונה נא לא להסיר את הקסדה מהראש'. הייתי בטוח שזהו עוד ביטוי לחוש ההומור הספרדי המפורסם בשנינותו המינורית, חוש הומור שיודע לשלב את השחור עם המצחיק, את המפתיע עם המובן מאליו. קניתי את המדבקה והדבקתי אותה על הקסדה שלי. כן, כבר אז היה לי אופנוע.

במקרה פגשתי באיזה מוסך בחור שידע ספרדית. הוא קרא את המדבקה ושאל אותי מאיפה השגתי אותה. סיפרתי לו. 'נכון שזה מצחיק'? אמרתי, והוא שלל מיד את השאלה הרטורית שלי ואמר שהגיע הזמן שיכינו מדבקות כאלו בעברית, אבל גדולות בהרבה. לשאלתי-תמיהתי מדוע, הוא ענה שלא מעט אופנוענים יצאו נכים או ממש מתו מזה שאנשים טובים ניסו לעזור להם כשהיתה להם תאונה, ודבר ראשון הם הורידו את הקסדה כדי לתת לפצוע מים (מין קטע כזה בתרבות האנושית, שמתם לב? כל תקלה גופנית מובילה למסקנה המעשית 'אתה רוצה קצת מים?').

בקיצור, מה שחשבתי כבדיחה ספרדית טובה הסתבר לי ככלל ברזל של אופנוענים. למרבה המזל, השכל הישר, הערנות והמיומנות, ב-36 השנים (ברוטו) שאני רוכב על אופנוע, תקופה בה צברתי לפחות 250 אלף קילומטר על ששה אופנועים שונים (שלושה אנגלים, אחד יפני ושניים גרמנים), עוד לא זכיתי לביקורו של הגיבור התורן שמת לתת לי מים לא לפני שהוא מוריד לי את הקסדה, שובר לי את המפרקת והורג אותי במקרה הרע (או הטוב, תלוי את מי שואלים) או משאיר אותי נכה במקרה הבאמת באמת רע.

ולמה אני מספר לכם את כל זה. גם כי תודו שעד עכשיו נהניתם מכל רגע. ואם לא תודו, ולא נהניתם, ספרו לחבריכם ואל תספרו לי. אבל אני מספר לכם את כל זה כמבוא לסיפור אחר, ארוך וקשה ומדכא בהרבה.

חבר שלי חי שנים ארוכות בחו"ל. לפני זמן קצר נקרא לדגל וחזר ארצה לכבוד מחלתו הסופנית של אחיו, שאמנם המחלה הממארת (מלה מכובסת לסרטן) בה לקה כבר התמקמה בגופו עוד קודם לכן, אלא שלפני כמה שבועות הגיעה לשלב הסופני, הבלתי הפיך, שעלול להמשך זמן לא ידוע של כמה חודשים.

מדוע חזר החבר שלי עכשיו ולא נגיד לפני שנה או שנתיים כשהמחלה רק התחילה? כי יש לו חיים אי שם במערב, והוא ידע שאין לו מה לתרום למאמץ הרפואי, קודם כל כי הוא לא רופא, ואחר כך כי כאמור יש לו חיים. אז מדוע עכשיו? כי השלב הסופני מהווה מעמסה גדולה על אבא שלו, שלפתע מצא עצמו מותקף על ידי שורה ארוכה של משימות שחלקן מעיק ברמה הבירוקרטית, חלקן ברמה הלוגיסטית, כולן כאחת מעיקות מבחינה רגשית. אולי שמעתם על המושג 'הוספיס בית'. ואם לא, גוגל איט, עניין מוכר למדי הכורך כאמור טופסולוגיה, רופאים, אחיות, ציוד, מזון מותאם ושאר ירקות.

אותי הוא משתף בוואטסאפ. פה ושם אני מדבר איתו. אבל רק אם הוא רוצה. שלשום הוא רצה. הוא חייב היה לפרוק מהחזה שלו סיפור משפחתי קטן, והנה אני משתף אתכם כי אתם, בדיוק כמו החבר שלי, כמו האח החולה שלו, כמו שכניו וידידיו של השפן החבר של כריסטוף רובין, וכמו פו הדב והאחים בלוז, ואפילו נתניהו ובר רפאלי, כולם במוקדם או במאוחר יפסיקו להיות בריאים, יעברו לשלב של מחלה כזו או אחרת, או יחוו ארוע כלשהוא שבסופו - תוך שנתיים או תוך שניותיים - יחליפו תצורה ביולוגית מחיים למוות.

כולנו מאחלים לעצמנו מוות נעים. 'אני רוצה למות על מיטתי' שר יהודה עמיחי הגאון, ומי לא. אבל לפעמים, וכך קרה עם האח של החבר שלי, המוות מזדחל אל תוך הגוף באופן נכלולי, ועד שהוא מביא את הגוף ממצב של חיים למצב של מוות, הוא מתהולל וחוגג על חשבון הזולת, מייצר כאבים ותסכולים ורגשות אשם, לא עלינו.

רגשות אשם. זהו כנראה ההסבר למה שחווה החבר שלי מצידם של כמה קרובים שנזכרו פתאום באח החולה והחליטו שהם רוצים לבוא לבקר. במונחי המדבקה הספרדית הם רוצים להוריד את הקסדה ולתת לפצוע מים, מי יודע אולי זה יחזיר אותו לחיים או משהו. הואיל והקרובים הללו אנשים טובים ביסודם, הם עשו מה שאנשים טובים עושים בדרך כלל, מרימים טלפון לשאול 'מתי נוח להגיע'. שימו לב, לא 'האם להגיע' אלא 'מתי'. כי ברור שקרובים צריכים להגיע. ברור שהעד לתאונת אופנוע חייב לרוץ לעזור גם אם אין לו מושג ברפואה. 'מתי נוח להגיע' הם שואלים את החבר שלי והוא מסביר להם בפשטות, 'אף פעם'. 'אל תגיעו' הוא אומר להם ומסביר שאח שלו כבר מזמן (שבוע בערך, וזה סוג של 'מזמן' במצבים הללו) לא בהכרה. גרוע מכך. הוא על מיטה סיעודית. רוצים עוד פרטים? נכון שלא? למי שלא הבין נזכיר שגם כשההכרה כבר לא בהכרה, הצנרת ממשיכה בשלה. להוסיף פרטים? נכון שלא?

'אז מתי בכל זאת אפשר להגיע?' הקרובים המודאגים (מן הסתם באמת) שואלים. 'אל תגיעו בבקשה' אומר להם החבר שלי. 'אח שלי לא בהכרה וביקור שלכם הוא רק מעמסה על אבא שלי שגם ככה כבר בקאנטים מכל בחינה שהיא. הוא עייף, ותשוש, ובעיקר מתוסכל ועצוב, והוא כבר נפרד מבנו החולה, ומתייסר בכל יום ובכל רגע. הדבר האחרון שהוא צריך זה ביקורים. בבקשה אל תקחו את זה אישית. באמת'. בשלב זה - ממשיך חברי ומספר לי - הקרובים התרצו. 'אנחנו מבינים אותך' הם אומרים, 'מסור חיבוק לאבא'. חבר שלי כמעט אומר 'נתראה בקרוב' כלומר בשבעה, אבל לא אומר כלום. כי מה יש לומר?

סוף סיפור? אז זהו, שלא. הקרובים החרוצים הללו יודעים שלאח החולה יש חבר ממש ממש ממש אבל ממש ממש קרוב. אז הם מתקשרים אליו וחוזרים על כל הטקס. 'מתי אתה חושב שאפשר לבוא לבקר?' הם שואלים. לא 'האם אפשר' אלא 'מתי'. וחוזר חלילה. ועל הדרך הם כמובן 'מבקשים פרטים' כי אולי אם לא 'מבקשים פרטים' אז האותנטיות של הדאגה איננה מספיק אותנטית. סיבה סבירה אחרת היא יצר החטטנות האנושי, האבא הגדול של יצר הרכילות, הסבא הגדול של המלחמה האנושית נגד השיעמום. לך תדע. אני אף פעם לא הבנתי מה התועלת בפרטים של מחלה, בין אם מדובר בשפעת שעוברת תוך שבוע או שבעה ימים לכל היותר, ובין אם מדובר ב'מחלה ממארת סופנית'. משפעת מבריאים וקמים וממשיכים הלאה ומסרטן לא מבריאים ולא קמים ולא ממשיכים הלאה.

כי כולנו בני מוות, מה לעשות. מה לעשות? לעשות... למצות את החיים. כי בין אם אתה משוכנע שהחיים הפרטיים שלך זה פרוייקט סיום אישי של אלוהים, שמשגיח אליך גם כללית וגם פרטית, וגם אם אתה משוכנע (כמוני למשל, או דוקינס) שהחיים הפרטיים שלך הם עניין מקרי לחלוטין, קוואנטי, כמו היקום כולו על גלקסיית שביל החלב, מערכת השמש, כדור הארץ, האמבה, החולייתנים, הפרימאטים, ההומו-סאפיינס, אברהם אבינו, שרה אימנו, אחד אלוהינו אלוהינו וריב"ז ורמב"ם וחיים ויצמן ויגאל אלון, כולם מקריים וחד פעמיים ולא הכרחיים ועם זאת מרתקים ומפעימים ושווים כל רגע, כך או אחרת המוות בלתי נמנע, ובין אם טוב שכך ובין אם חבל, אין טעם להקדיש תשומת לב טרחנית וכפייתית לרכישת מידע על 'פרטי המחלה' של קרוב המשפחה שלך, אלא אם אתה רופא ישיר שלו, וגם אז רוב הסיכויים שפרטי המידע לא ממש משנים.

אז בפעם הבאה שאתם רואים אופנוען מחליק על כתם שמן ונשאר שוכב על הכביש, קול ניין וואן וואן או חייגו אחד אפס אחד נדמה לי, אלא אם אתם פרמדיקים ויודעים מה לעשות. וכשקרוב משפחה שלכם חולה בשפעת, תגידו לעצמכם כמו פולניה מרוקנית טובה 'טפו טפו לא עלינו' ואם הקרוב הזה חטף 'מחלה ממארת', תשאירו לקרוביו הישירים לעשות את מה שצריך לעשות. הם יודעים מה לעשות לא פחות ובוודאי טוב יותר מכם. רוצים לעזור? אל תעשו כלום. כי לפעמים לעשות זה להזיק. זה מה שסיפר לי החבר שלי. והוא צודק.

דרישת שלום מהרצל

"בארץ המובטחת, שם נוכל להתהלך בלי שיבוזו לנו על חוטם עקום, על זקן שחור או אדום ועל רגליים קשותות. שם נוכל לחיות סוף סוף כאנשים חופשיים על אדמתנו ונוכל למות בשקט במולדתנו. שם נוכל גם אנחנו לזכות בכבוד על מעשים גדולים. שם נוכל לחיות בשלום עם העולם כולו שאותו נשחרר בשחרורנו, נעשיר בעושרנו, ונרומם בגודלתנו. וכך תהפוך קריאת הבוז 'היהודי' למלה של כבוד כמו 'גרמני' 'אנגלי' 'צרפתי' בקיצור כמו שמות כל עמי התרבות וכך נוכל בעזרת מדינתנו לחנך את עמנו למשימות שעדיין נסתרות מעינינו, שהרי אלהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך אילולא נועד לנו יעוד כל שהוא בתולדות האנושות" [הרצל, יומן, 14.6.1895]

מעט מים טהורים לכבוד שמחת בית השואבה - העמוד הלפני אחרון של 'לויתן', תומס הובס 1651

"לסיום, אין בכל העיון הזה - עד כמה שאני תופס - שום דבר המנוגד לדבר האלוהים או להליכות טובות, או נוטה להפרעת השלווה הציבורית. 

לפיכך אני סבור שכדאי הוא להדפיסו, וכדאי עוד יותר ללמדו באוניברסיטאות, במקרה שכך יחשבו גם אלה שבידם לשפוט דברים אלה.

כי הואיל והאוניברסיטאות הן מעיינות הדוקטרינה המדינתית והמוסרית, אשר מהן המטיפים ורמי המעלה שואבים מים ככל אשר ימצאו ומזים אותם (הן מעל הדוכן הן בשיגם ושיחם) על בני העם, 

מן הראוי להשתדל מאד שיהיו אלה מים טהורים, הן מארסם של פוליטיקאים עובדי עבודה זרה הן מלחשיהם של רוחות מכזבות". [עמ' 514]


                                              נוח על משכבך בשלום תומס היקר... הנה מילאתי את בקשתך והדפסתי את דבריך אלו...

"אבל בסופו של דבר..." - אז זהו: ש"בסופו של דבר כולנו מתים" והשאלה עד אז היא מה אנחנו עושים לקראת ה"בסופו של דבר"

כן, הכותרת ארוכה אבל הרשומה תהיה קצרה. מבטיח.
כמו כל שנה בסתיו (או במה שאמור ואולי בסוף יצליח להיות סתיו) אני מבלה חלק (קטן מאד לצערי) מהזמן בסמינר 'אלול' של מדרשת עין-פרת.
מי שמכיר, מכיר. מי שלא מכיר, כדאי לו.
למה? כי מדובר במפגש עיוני חזק וחריף, הנובע משילוב של הסיבות הטריוויאליות הללו: שכל ישר, סקרנות, זמן פנוי (כלומר זמן מפונה), לימוד לימוד ועוד לימוד.
עד כאן חדשות טובות.

ומכאן חדשות ישנות. במפגש האחרון שהתקיים השבוע, נזרקה לכיווני הערה מעניינת אודות תרומתו העקיפה למעשה של החתם סופר לגיבושה התרבותי של החברה הישראלית. התיזה היתה בערך זו: עצם תקיעת היתד התורני-הילכתי של החתם סופר (איש תחילת המאה ה-19), למרות קיצוניותה והפניית הגב המוחלטת שיש בה כלפי כל מי שאיננו חושב כמוהו, עצם המהלך הזה תרם "בסופו של דבר" לכך שהנה היום אנחנו מדברים עליו ולומדים תורה ותרבות וכן הלאה, ומי יודע מה היה קורה אילולא לא נעץ החת"ם סופר את הבזנט שלו אי אז לפני כמעט 200 שנה.

או רוטשילד. נכון, הוא היה יריבו המר ביותר, אויב ציבורי, של הרצל, ולכן של הציונות המדינית והמעשית גם יחד (כי אפילו בתחום זה, ההתיישבות, מגמתו של רוטשילד היתה לא 'רק' מהופכת להגיון של תנועה לאומית שאמורה ליישב מאות אלפי שלא לומר מליוני בני אדם ושלכן גידול יין הוא לא בדיוק צעד הגיוני מבחינה זו, אלא קודם כל מנוגדת לרוח המתיישבים בהם תמך רוטשילד והפך אותם למעשה לאבק אדם). "אבל בסופו של דבר הרי ללא המושבות של רוטשילד לא היה לאנשי העלייה השניה היכן להניח את עצמותיהם הדוויות ולהתאמן במלאכת החקלאות ולהתארגן ולהתגבש במטבחי הפועלים שלהם שעם הזמן הפכו לארגוניה המפוארים של תנועת העבודה הציונית הלא היא היא מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים".

כלומר על פי ההגיון הזה, החת"ם סופר אחראי להקמתה של מדרשת עין-פרת והברון רוטשילד הוא אביו מולידו של יגאל אלון.

נו שוין כמו שסבתא עליה השלום היתה אומרת. נו שוין. כמעט אני שולף את היטלר לצורך ניגוח ההגיון המעוות של ה"בסופו של דבר" אבל אז אני נזכר שכבר הקדימו אותי ושמזמן יש כאלו הסבורים שללא השואה לא היתה קמה המדינה ושלכן "בסופו של דבר" היטלר תרם להקמת אוניברסיטת בן-גוריון (שהיא חלק ממדינת ישראל אם זה לא ברור).

בקיצור, התיזה הזו חביבה ומובנת. תפקידה לייצר הרמוניה אחדות אחידות רוח טובה וקדימה הבה נצאה במחול ונחבק את הדגל.

אבל היא עלבון לשכל הישר, לא רק השכל שלנו, אלא קודם כל שכלם הישר של האישים הנזכרים. התיזה הזו מעמידה את החת"ם סופר, את הברון רוטשילד ולהבדיל את בנימין זאב הרצל, או להבדיל בריבוע בנימין נתניהו, כפיונים על לוח שחמט גדול המשמש לאיזה שהוא אלוהי היסטוריה (שחלק מנביאיו מגיעים לסמינר אלול למשל...).

במלים אחרות, ה"בסופו של דבר" של החת"ם סופר היה ברור ויש לתת לו קודם כל את הכבוד המגיע לו. החת"ם סופר סבר ברצינות שמי שלא יתנגד למודרנה ('חדש אסור מן התורה') יפסיק ("יחדל") להיות יהודי. נקודה. זה שהוא טעה ובגדול, לא הופך אותו לפיון, אלא הופך את מתנגדיו - הציונים למשל, או הרפורמים - לצודקים ממנו.

כך גם לגבי ה"בסופו של דבר" של רוטשילד. האיש התכוון שבארץ ישראל יחיו כמה אלפי או עשרות אלפי יהודים לדוגמא, שיחייכו בצרפתית ויכשכשו בזנבם ובנותיהם הענוגות תנגנה בפסנתר ואז אפשר יהיה לשלוח לארץ כמה אנטישמים מאירופה שיראו כיצד יהודים ממש אבל ממש נראים כמו בני אדם אם רק נותנים להם תנאים טובים (ומשגיחים עליהם בשבע עיניים). זו היתה 'הציונות' של רוטשילד ולכן לא מדובר בציונות. על השאלה מה רוצים ממשיכיו של רוטשילד בימינו לעשות עם החברה הישראלית תענו אתם בעצמכם, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל אל תספרו לעצמכם ש"בסופו של דבר" רוטשילד תרם להרצל. כי הוא לא. ההפך הוא הנכון.

עד כאן לגבי ה"בסופו של דבר" של אישים כאלו ואחרים. כן, ברור, חיכיתם שאומר מה אני חושב על בנימין זאב נתניהו. לא תודה. בהזדמנות אחרת. מה גם שמה עוד יש לומר שלא נאמר.

כי הרי הבטחתי וכרגיל לא קיימתי שהרשומה תהיה קצרה, ואני רוצה לסיים אותה כי אני בעיצומו של מבצע כתיבה לא פשוט ולכן ההפסקה הזו שלקחתי לעצמי היא מותרות של ממש. ואני לא יכול לסיים אותה מבלי לומר מה ההשלכות של תיזת ה"בסופו של דבר" על אלו שמחזיקים בה. כי עם כל הכבוד לחת"ם סופר (ויש כבוד) ולרוטשילד (ואין כבוד), 'הגבול הוא בלב כל חייל' אמר המשורר (אמיר גלבוע נדמה לי, 'יעל שיר על כתה אלמונית'). כלומר תיזת ה"בסופו של דבר" משפיעה להבנתי הדלה אך עתירת הנסיון על אלו שאוחזים בה.

כי אם "בסופו של דבר" הכל מסתדר - החת"ם סופר הופך למיכה גודמן ורוטשילד הופך לשלי יחימוביץ - אז בשביל מה להתאמץ ולהתחייב ולהבין ולנסח ולהגדיר ולתכנן ולעשות ולהתכוון לשנות את העתיד שהרי "בסופו של דבר" וכן הלאה.

עד כאן. להתראות בעוד כמה ימים!!!

למקרה שפיקששנו - ככה חוקרים נושא, כל נושא.

http://www.added-value.co/31/

כללי החיים

"יש דתות שמדגישות את השלווה הפנימית, אחרות את ההימנעות מחטא, אחדות של השבח. היהדות מדגישה את התבונה - בכתבים, בפולחן, בתרבות. הכל הוא למידה, הכול הכנה, מילוי בלתי פוסק של ארגז הכלים המנטלי עד שמוכנים לכל מצב (ואז הוא כבד מדי). יהודים מהווים 0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם אבל קיבלו 22 אחוז מפרסי הנובל - 24 אחוז אם לא כוללים פרסי נובל לשלום. והיות שאין פרס נובל להיכחדות, היה עשור שבו ליהודים לא היה סיכוי גדול, אז השיעור האמיתי גבוה עוד יותר. למה? לא מפני שהיהודים הכי חכמים; אלא מפני שהיהודים מדגישים את סוג הדברים ששטוקהולם מזכה עליהם בפרסים. יהודים התאמנו לקראת פרס נובל במשך אלפי שנים. אבל אם היה פרס נובל לשביעות רצון, לתחושת בטחון, ליכולת להרפות, 22 האחוזים האלה - 24 אחוזים בלי שלום - היו זקוקים למצנח".

הקטע הזה לקוח, מועתק כלומר, מעמוד 637 בספר 'הנני' מאת ג'ונתן ספרן פויר. בכריכה האחורית כתוב שבניו יורק טיימס כתבו שמדובר ב"ספרו המשובח העוצמתי והצורב ביותר של ספרן פויר" והוסיפו שם בNYT שמדובר בספר "משעשע עד דמעות. יצירת מופת".

לא קראתי אף ספר אחר של פויר ולכן אני לא יודע לומר אם הוא המשובח העוצמתי והצורב ביותר שלו, אבל אני מסכים לחלוטין שהוא משובח, עוצמתי, צורב, לא פעם משעשע, לא פעם מביא לדמעות, חכם, מקיף, עמוק, אנושי, מדוייק ולכן כנראה - אני לא סמכות לקבוע זאת (אבל גם הNYT לא, אולי אף אחד לא בכל אופן לא באופן חד משמעי) - מדובר ביצירת מופת.

מבחן 'המופת' הפרטי שלי פשוט למדי: לא יכולתי להפסיק לקרוא בו, ואת 653 עמודיו צלחתי בפרק זמן כולל של שתי יממות ברוטו. זה אלף. בית, ברור לי שבעוד שנה או משהו כזה אקרא בו שוב. וגימל, סביר להניח שארצה להתמודד עימו בשפת המקור. וביטוי אחרון - אני כותב עליו רשומה ולמעשה דוחף אחרים לפתוח לשקוע ולגעת בחיים כפי שמציג לנו אותם כנראה אחד מגדולי הסופרים בימינו. אבל גם את זה אני לא מוסמך לומר ונעבור הלאה לשלב ההדגמות.

את הספוילר לספר נותן ספרן עצמו בעמוד הראשון, עוד לפני שהעמודים בכלל מקבלים מספרים. "לג'ייקוב ולג'וליה בלוך יש בעיה... בעצם כמה בעיות". מה הבעיות? הילד הגדול עושה צרות ממש לפני הבר-מצווש, הסבא של ג'ייקוב לא ממש רוצה ללכת לבית אבות, ואת ישראל פוקדת רעידת אדמה שהורסת את רוב תשתיותיה ומזמינה את כל שכנותיה ליצור קואליצייה חסרת תקדים שמנסה ובמידה רבה אף מצליחה להשמידה.

זו המסגרת. וזהו בדיוק העניין (להבנתי): המסגרת. דרך איזו מסגרת אנו מביטים על החיים, דרך איזו מסגרת אנו מייצרים את הכללים באמצעותם אנו חיים, דרך איזו מסגרת אנו מנסים להבין לשפוט לקבוע לשנות ולארגן מחדש גם אם באופן ישן את מסגרת החיים שתאפשר לנו אותם.

או בקיצור: כללי החיים.

פויר - באמצעות הנתון החזק ההוא על שכיחותם של פרסי נובל בקרב יהודים - נותן תשובה מסויימת. או במלים אחרות, מה שכתב פויר בעמ' 637 זו תשובה מסויימת שלו.

קחו למשל את סיום הפרק המתאר את הלוויתו של הסבא של ג'ייקוב, ההוא שלא רצה ללכת לבית אבות, וביום בו הוא אמור היה לעשות זאת למרות רצונו, הוא פשוט קבע לעצמו כלל חדש למסגרת חייו: הוא קשר חגורה למסגרת הדלת ותלה עצמו עליה והביא את חייו לקיצם. אחרון הדוברים בטקס הקבורה הוא רב הקהילה. "איך יש להתאבל על אייזיק בלוך? בבכי - איזה מין בכי? בדממה - איזה מין דממה? או באיזה מין שירה? התשובה לא תציל אותו, אבל היא עשויה להציל אותנו".

עד כאן הרב שסגר בדברים אלו מדרש ארוך, במרכזו סיפורו המרטיט המפחיד העוצמתי והמזעזע - האין זאת - על 'דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך הס הגלים השובבים' וכן הלאה. ומיד אחרי שהרב מסיים את מדרשו (היפהפה) שפויר שם בפיו (אם כי אולי באמת פויר שמע מדרש כזה מרב הקהילה שלו?) פויר, בעמוד 407, ניגש לשתף אותנו במחשבותיו של ג'ייקוב אודות השאלה כיצד יש להתאבל על אייזיק בלוך:

"בכל השלוש כמובן. ג'ייקוב ראה את תנועותיו של הרב ממרחק חמשת אלפים שנה. בכל השלוש, בגלל הטרגדיה, בגלל היראה, בכלל הכרת הטובה. בגלל כל מה שנדרש כדי להביא אותנו עד הלום, בגלל השקרים שעוד יבואו, בגלל רגעים של אושר קיצוני כל כך שאין לו שום קשר לאור. בבכי, בדממה, בשירה, כי הוא שרד [אייזיק ניצול שואה אם זה לא ברור] כדי שאנחנו נוכל לחטוא, כי הדת שלנו מהממת, ומעורפלת, וקוצנית, כמו הזכוכית הצבעונית של קול נדרי, כי קוהלת טעה: לא עת לכל חפץ".

אחר כך ב'שבעה' יושב ג'ייקוב - אני משוכנע שכמוני שמתם לב ששמו מתחיל ב-J כמו שם אשתו ג'וליה - עם תמיר, בן הדוד הישראלי (ולפויר יש כמה התבוננויות מרתקות על הישראליות), ובמקום ללכת לישון הם שולפים עוד כמה בירות וג'ייקוב מביא מהסטאש שלו כמה ציגרלות שהוא רק גלגל אבל לא הדליק והנה הם יושבים כל הלילה ועושים שיחת נפש. "כל כך קשה לסטות מהתלם" אומר ג'ייקוב (עמ' 469), "כל כך הרבה מסמרים יהודים מזוינים נעוצים לי בכף היד".

"מסמרים יהודיים?"

"ציפיות. מרשמים, דיברות, רצון לרצות את כולם. וכל היתר".

כללי החיים.

"אל תתאבל עלי" משחזר ג'ייקוב שיחה אפשרית עם ילד יהודי שנספה בשואה ושכל מה שנשאר ממנו זה ציור שיר או קטע מיומן, "תחיה במקומי. תכף יהרגו אותי בגז אז תעשה טובה ותיהנה [...] זה היה הפסקול של החינוך היהודי שלי וזה הרס הכול. לא כי בכל פעם שאני זורק כדור אני חושב של גופה של ילד שאמור להיות אני, אלא כי לפעמים אני פשוט רוצה להתבטל מול הטלוויזיה המחורבנת, ובמקום זה אני חושב, 'אני באמת צריך לזרוק כדור' [...] זריקת כדור הופכת לגישה הכללית כלפי הישגים אקדמיים, היא הופכת למדד למרחק משלמות ביחידות של כשלון, היא גורמת לך ללכת לקולג' שהילד המת היה הורג כדי ללכת אליו, גורמת לך ללמוד דברים שאתה לא מתעניין בהם אבל הם טובים וראויים ורווחיים, גורמת לך להתחתן באופן יהודי וללדת ילדים יהודים ולחיות כמו יהודי באיזה מאמץ מטומטם לכפר על הסבל שאיפשר את החיים שלך שאתה הולך ומתנכר להם".

"אתה צריך לעשן עוד קצת"  אומר תמיר

"הבעיה היא שכשאתה מגשים את הצפיות אתה מרגיש נהדר, אבל אתה מגשים אותן רק פעם אחת - 'קיבלתי מאה!' ' אני מתחתן!' 'יש לך בן!' - ואז נשאר לך לחוות אותם".

כללי החיים.

אבל חשוב לי להוסיף גילוי נאות. הספר יושב כאן על שולחן העבודה שלי יותר מחצי שנה. חשדתי בו. חשדתי שהוא הגלגול העכשווי של הז'אנר הישן שהיה פעם טוב ושנוצר בימים הרחוקים ההם של ההגירה היהודית הגדולה לאמריקה. ' עלייתו של דוד לוינסקי' מאת אייב קאהאן, רב מכר ידוע שנמכר והמשיך להמכר לאורך השנים, ואשר שימש כבסיס לתרבות הפופולרית המוסרטת על מסך הכסף ובסדרות טלוויזיה, תרבות שבמרכזה היהודי האמריקני העשיר או המתעשר הסובל כל כך מריקנות ומעצם היותו עשיר בעולם כל כך בעייתי בכלל ועוין ליהודים - שאינם אמריקנים - בפרט.

חשדתי בכשרים. כן, גם ה-J'ז של פויר במצב כלכלי מצויין. עד כדי כך שהם מרשים לעצמם להוציא 1000 דולר על מזרן ילדים אורגני ולשפץ את הבית מדי פעם וכן הלאה. אבל לא זו הבעיה שלהם ולא זה מה שמטריד אותם אם כי מדי פעם - עוד לפני שרעידת האדמה והמלחמה שהיא מביאה והשמדת ישראל פורצים אל עמודי הספר - הם מבטאים סוג של בכיינות יהודית-אמריקנית מהזן הזה. הבעיה שלהם, היא בעיית החיים.

היא לא בעייה כמובן. היא החיים. או ליתר דיוק: כללי החיים.

והכללים האלו מנוסחים בהכרח בשפה אנושית. אבל השפה האנושית היא בדיוק מה שזה: שפה אנושית. היא יודעת לגעת והיא בדרך כלל לא יודעת. "יותר מאלף 'שפות מומצאות' - שהגו בלשנים, סופרים, בעלי תחביבים - כולן בגלל החלום לתקן את האי-דיוק, האי-יעילות והאי-סדירות הגלומים בשפה הטבעית. יש שפות מומצאות שמבוססות על סולמות מוזיקליים והן מושרות. אחרות מבוססות על צבע, והן דוממות. השפות המומצאות המרשימות ביותר נועדו להראות מה תקשורת יכולה להיות, ואף אחת מהן לא נמצאת בשימוש".

עמוד 492.

ובעמוד האחרון, כלל החיים הגדול, שרבים מאיתנו שוכחים, בעיקר ברגעים של עצב, כאב, יגון, ורחמים עצמיים, כל אותן תכונות שהופכות אהבה לשנאה בהרף עין, שנאה יוקדת המביאה לבלבול גדול שמתכונתו המסוכנת ביותר היא כשאנשים שוכחים שהם אנשים והם הופכים עצמם לאלוהים הקובע גורלות של אנשים ומכתיב להם חיים או מוות.

"עיניו של ארגוס [כלב המשפחה] התרוממו והצטלבו בעיניו של ג'ייקוב. לא היתה בהן השלמה. גם לא מחילה, לא היתה שום ידיעה שכל מה שקרה הוא גם כל מה שיקרה. כפי שהיה צריך לקרות, וכפי שצריך לקרות. מה שהגדיר את יחסיהם לא היה הדברים שחלקו זה עם זה, כי אם הדברים שלא יכולו לחלוק. בין כל שני יצורים חיים מתקיים מרחק ייחודי, בלתי ניתן לגישור, מעין מקום מפלט בלתי חדיר. לפעמים הוא לובש צורת בדידות. לפעמים הוא לובש צורת אהבה".

ההדגשה שלי. 

55 שנים להפגנה האנטי-אנטישמית והפרו-דמוקרטית הגדולה של יהודי ארגנטינה

מחר, ה-28 ביוני, הוא יום השנה לאחד הארועים הפוליטיים והציבוריים החשובים ביותר בתולדות יהדות ארגנטינה, עליה ניתן לומר שהיא היהדות החשובה ביותר בעולם החדש אחרי זו של ארה"ב כמובן...

לשיאה הגיעה יהדות זו בערך בתקופה ההיא, כלומר לפני כ-55 שנה, כאשר מנתה כ-400 אלף נפש (ויש האומרים פחות ובכל מקרה בערך 2% מאוכלוסיית ארגנטינה)

בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962 נתלה אדולף אייכמן בכלא רמלה.

למחרת החמירו עיתוני ואירגוני הימין והשמאל האנטישמים בארגנטינה את מתקפתם נגד ישראל, כלומר נגד הציונות כלומר נגד היהדות כלומר נגד היהודים.

המתקפה לא הסתפקה במלים כמובן. וברור היה לכל שהמטרה היא לא 'רק' היהודים אלא הדמוקרטיה הארגנטינית השברירית. מתקפה על היהודים בתואנת 'הזהות הכפולה' וביצוע מעשי אלימות ללא סדר והגיון, נועדו לשבש את פעולתה התקינה והעדינה של המערכת הליברלית של ארגנטינה, שגם אז סבלה מפער בלתי ניתן לגישור בין דימוי של 'כל יכולה' או 'פריז של דרום אמריקה' (ההתייחסות כמובן לבואנוס איירס), לבין הכלכלה המקרטעת והלא מאוזנת, המערכות החברתיות המוגבלות, הפערים בין מרכז לפריפריה וכן הלאה.

ב-21 ביוני חטפו שלושה בריונים של הימין הלאומני את גבריאלה סירוטה, סטודנטית יהודיה בת 19, שהיתה בדרכה ללימודיה. הם היכו אותה, כיבו על גופה סיגריות, ולבסוף קיעקעו על החזה שלה צלב קרס. מאוחר יותר הם הסבירו שזו נקמה על תלייתו של אייכמן.

המשטרה שידעה על זהותו של לפחות אחד מהתוקפים, לא עשתה מאומה. בינתיים הוציאו הלאומנים ידיעה לפיה היהודים הם שיצרו פרובוקציה כחלק ממזימתם לפצל את החברה בארגנטינה הנובעת מהאינטרסים הישנים שלהם: רדיפת בצע טפילית.

לחצים שהפעילו מנהיגי הציבור היהודי על הנשיא פרונדיזי, שבדרך כלל גילה אהדה גם ליהודים, גם ליהדות, גם לציונות וגם למדינת ישראל (הגם שבעיקר מתוך שיקולים של 'מלחמה קרה' בכלל ורצון לזכות בנקודות זכות בארה"ב בפרט, שיקולים שכללו את ההנחה לפיה היהודים הם בעלי כוח בלתי מוגבל בוושינגטון - הנחה אנטישמית רווחת וישנה כידוע), לא העלו פעולה משמעותית יתר על המידה של השלטונות.

ב-27 ביוני, היום לפני 55 שנה, התקבלה החלטה בהנהגת הקהילה היהודית, שעד אז העדיפה פעולה שקטה מאחורי הקלעים (גישה שלא פעם ולא פעמיים הוכיחה עצמה), לצאת לרחובות. ב-28 ביוני השביתו אלפי סוחרים יהודים את חנויותיהם, וכל תלמידי התיכון והוריהם יצאו לרחובות.

פעולה זו התקיימה לא רק בעיר הבירה בואנוס איירס אלא ברחבי המדינה כולה. לתדהמתם השמחה של היהודים הם גילו שלצידם צועדים וכמותם משביתים את מסחרם מאות אלפי ארגנטינים לא-יהודים, שגם הם כאבו את כאבה של הקהילה היהודית, את כאבה של גרסיאלה סירוטה ואת עתידה של הדמוקרטיה שלהם.

ארוע היסטורי בודד מאפשר ציון יום שנה. ואם מדובר במספר אלגנטי - 55 למשל - מה טוב - אבל הדרך להבין אותו היא על ידי מיקומו על רצף ארועים ובתוך מערכת הקשרים, עניין הדורש תשומת לב רבה מאד, ובמלים אחרות: לא לבלוג...

כבוד ללוחמים על עתיד הדמוקרטיה. כבוד ללוחמים על הכבוד האנושי.

50 שנה למלחמה הצודקת ביותר בתולדות מדינת ישראל

הנה היסטוריה אלטרנטיבית. ימים ספורים לאחר שנאצר הורה לכוח האו"ם להתפנות מבסיסיו בסיני, התכנסה מועצת הבטחון ובהחלטה אמיצה עליה חתמו שתי המעצמות, הורתה למצרים:

א. להסיג את צבאה לבסיסיו, להסיר את הסגר על מיצרי טיראן, לפתוח את תעלת סואץ לשיט ישראלי חופשי בהתאם לאמנות הבינלאומיות בנושא ולאפשר לכוח האו"ם לחזור לתפקידו המקורי שנקבע עשר שנים קודם לכן.
ב. להפסיק את ההסתה נגד מדינת ישראל, חברה שוות זכויות וחובות באו"ם.
ג. להמנע מאיום גלוי או סמוי על ירדן להפסיק את מגעיה הבטחוניים עם ישראל, כך שירדן תוכל סוף סוף לממש את האינטרס ארוך הטווח שלה להגיע להסכם מדיני עם ישראל.

בנוסף, בצעד מפתיע, הודתה ממשלת ברה"מ בשקרים שהפיצה אודות התוקפנות הישראלית ומסרה אולטימטום לממשלת סוריה לצאת בהודעה רשמית שמעתה והלאה:
א. היא תפסיק את שגרת ההפגזות של ישובי אצבע הגליל ובמקום כך היא
ב. תאמץ את 'דוח ג'ונסון' ותעסוק אם יש צורך בסיוע ישראל בפיתוח הכלכלה והחברה האזרחית בסוריה. כמו כן היא
ג. תפסיק לממן ולאמן את ארגוני הטרור ותקפיד למנוע מטרוריסטים לצאת לפעולות בישראל מגבולה.

הרגעת החזית הדרומית, התפנות השלטון הסורי לעסוק בענייניו הפנימיים הביאה תוך זמן קצר את ירדן וישראל למו"מ ישיר ובמאי 1968 נחתם בין המדינות הסכם שלום, שכלל פרק מיוחד בנושא ירושלים, שכלל בין השאר את הסעיפים הבאים:
א. העיר תהיה אחת וכל סידורי ההפרדה בין חלקיה יחוסלו לאלתר
ב. את הצד היהודי ינהלו גורמים מוניציפאליים יהודיים ואילו את הצד הערבי גורמים מוניציפאליים ערביים
ג. ועדה משותפת תנהל את המקומות הקדושים שיהיו פתוחים לבני כל הלאומים והדתות על זרמיהם השונים

חצי שנה מאוחר יותר נפתחו מגעים רשמיים בין ישראל ללבנון.

כידוע (??) שום דבר מכל זה לא התרחש. במציאות שנוצרה בין ה-15 במאי ל-4 ביוני הלך מצבה הבטחוני, הכלכלי והמדיני של ישראל והדרדר מרגע לרגע. בדיון שהתקיים בכנסת ב-22 במאי, אמר 'הסמולני' יעקב חזן, איש מפ"ם, את הדברים הבאים: "מערך האויב מלחמתי ואנו מוכנים להשיב מלחמה שערה בכל הרוח ההחלטית הנחרצת של עם שוחר שלום. דרושה כמובן פעולה מדינית, אך שום דבר לא במקום התראה בעלת מגמה נחרצת"

בשפה העברית בת זמננו, חזן (לא אורן, אלא יעקב), אמר למעשה: 'תנו לצה"ל לנצח". אבל לא 'רק' 'הסמולני' חזן אמר את הדברים הללו, אלא לא פחות ולא יותר - מאמר המערכת של 'הארץ', ולא לפני אלא תוך כדי המלחמה.

ב-8 ביוני, במה שהיום עיתונאיו היו ללא ספק מתארים במונחים של 'פשיזם', 'חרחור מלחמה' ושאר נביבויות פרי מוחם הקודח של נאורינו, פנה מאמר המערכת של העיתון הזה לממשלה שלא לפסוח על החזית הצפונית. הנה הדברים (ותודה לאורי הייטנר):

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... 

יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

סוף ציטוט. וקצת תרגום בגוף אחרת, כי מי שלא חי אז או מי שלא חוקר (כמוני) את התקופה אולי לא עומד על הדקויות העבות מאד שיש במאמר המופלא הזה, שלא רק שהיה נכון ב-8 ביוני 1967 אלא הוא ממשיך להיות נכון - בהתאמות נדרשות כמובן - ממש ברגעים אלו (וגם על כך בהמשך).

ובכן, לגבי הפיסקה הראשונה, כל מלה מיותרת חוץ מעשרות או מאות אלפי המלים שנכתבו על הדרך למלחמה הזו. אבל למרות שכל מי שרוצה לדעת יודע על התפקיד שמילאה סוריה בדרדור המצב - והדין וחשבון הרציני הראשון הודפס ונמכר בעברית פחות משנה אחרי תום המלחמה בספרו המונומנטלי של משה גלבוע - הנה לא עברו 9 שנים, ומשה דיין הצהיר שישראל היא זו שפתחה במעשי האיבה ושכיבוש הגולן לא היה הכרחי. השקר הזה (שהואיל והוא נאמר על ידי פוליטיקאי פעיל הוא לא שקר אלא כלי עבודה להשגת מטרות מדיניות קונקרטיות שלא זה המקום לעמוד עליהן) מוחזר על ידי מוחות אקדמיים דגולים יותר ופחות לאורך השנים (וגם בעניין זה לא כאן המקום לדון בדברים החמורים שכתבו בנושא אייל זיסר למשל ואחרים). אבל השקר הזול הזה שהפיץ דיין, שקר שהפך לבסיס למחקר אקדמי, הוא שקר למרות הכל. האמת תוארה היטב בפיסקה הראשונה והשנייה של מאמר המערכת של הארץ, שראה אור ביום הרביעי למלחמה

הפיסקה השלישית מרתקת במיוחד. היא מופנית לממשלה כמובן אך בעיקר לשר הבטחון משה דיין, שהוא זה שבשלב הנוכחי של המלחמה (היום הרביעי כאמור) התנגד נחרצות לפתוח את החזית הצפונית בדיוק בטיעונים שמזכיר 'הארץ' בפיסקה זו אחרי המלים 'יהיו שיטענו'. 'יהיו שיטענו' כלומר 'יש הטוענים'. מי הם 'הטוענים'? שר הבטחון משה דיין. ומכאן מסביר 'הארץ' היטב מדוע דיין טועה. כל מילה נוספת מיותרת.

הפיסקה הרביעית מופלאה ומדוייקת וחכמה יותר מכל מה שאפשר לקרוא בעיתון הזה מאז ועד היום. הפיסקה הזו מגדירה באופן המדוייק ביותר את המניעים היסודיים לכורח מדיניות הבטחון היהודית שראשיתה ב'הגנה' ב'תחום המושב', המשכה ב'בר גיורא', ניל"י, 'השומר', ההגנה (והפלמ"ח) ולצערי אינני יכול לעשות שקר בנפשי ולהוסיף את האצ"ל והלח"י, לא בגלל שאנשי הארגונים הללו לא היו פטריוטים אמיצים, אלא מכיוון שהם לא היו פטריוטים נאמנים. והתלמוד במסכת שבת אם אני זוכר טוב כבר אמר כל מה שיש לומר על מי שעושה שבת לעצמו. 'הסזון' המגונה הוא הגרסא של בן-גוריון להוראתו של רבי אליעזר לרבי יהושע להתייצב בפניו  במקלו ותרמילו ביום בו חל לשיטתו יום הכיפורים. בכל אופן, אם לחזור ל'הארץ' של ה-8 ביוני 1967, הפיסקה הרביעית המרהיבה הזו מסבירה מדוע אין במאה ה-20 ובמאה ה-21 שום ברירה אלא לנקוט באלימות כבושה ומאורגנת (במלה אחת: צבא) אם רוצים לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם

סיכום ביניים: בחלק \זה של העולם, בכל נקודה בו השליטה בבטחון בידי ישראל, מתקיימת מציאות של שגשוג, סובלנות וזכויות אדם. בניגוד גמור להבלים של אמנסטי, בצלם ושאר סרבני מציאות או כאלו המודדים אותה במונחים מטא-מציאותיים שלא קיימים, לא היו קיימים ויעברו דורות אם בכלל עד שאולי יוכלו להתקיים באיזה שהוא "חלק של העולם".

והפיסקה החמישית כנגד כולן. אם לא הייתי יודע בוודאות שלא הוא כתב את הדברים, הייתי חושד ביגאל אלון שהוא זה שהכתיב בטלפון לעורך 'הארץ' את הדברים הללו. הנה הם שוב: האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל.

כי 'להיות עם חופשי בארצנו' זו לא עוד שורה שכל תפקידה לשמש כתירוץ לליצנים של 'אם תרצו' להתנגח ולהשתלח בכל מי שלא כמעט-כתבתי-חושב כמוהם (והרי מדובר באנשים שלא בטוח שהפעולה הזו - חשיבה - היא חלק מהותי בדפוס הפעולה שלהם). כי 'להיות עם חופשי בארצנו' זה בדיוק, אבל בדיוק מציאות בה מובטחת הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. זה מבחנה הראשון, המרכזי, המכריע ולכן היחידי של 'ההיסטוריה של החירות' כפי שמתממשת במקרה של הלאומיות היהודית המודרנית (כלומר הציונות).

מלחמת ששת הימים שנכפתה על ישראל היא לפיכך הצודקת במלחמות ישראל. במונחיו של 'הארץ' נכון ל-8 ביוני 1967, היא יצרה תנאים להגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. במונחי ההמנון הלאומי כאמור, המלחמה הזו הפכה את התקווה להיות עם חופשי בארצנו למציאות. במונחי תכנית באזל 1897, היא תרגמה את הכוונה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים למציאות בלתי הפיכה.

אז אם כל זה כל כך ברור מדוע כמעט כל מה שתקרא בכל עיתון העוסק במורשת המלחמה הזו הפוך לחלוטין? אפשר לחשוב על כמה סיבות:

א. תפקידו המסורתי של העיתון הוא לבקר. ביקורת פירושה לראות את השלילי. האם יש שלילה במלחמה ובתוצאותיה? בוודאי. 'העולם' לא הסכים לתוצאות המלחמה, וגם הערבים לא ממש מאושרים (ואין צורך לחזור ולהזכיר את החולשה הערבית לעשות את מה שכל אפליקציית ניווט מבוססת עליו - חישוב מסלול מחדש), וכמובן הכיבוש או אקיבוש, תלוי את  מי שואלים, ובכל מקרה מוסכם על כולם שלא נעים לעמוד במחסומים, ולפרוץ לבתים לצורך מעצר מבוקשים אבל מה לעשות ואלו פעולות נדרשות אם המטרה היא להיות עם חופשי בארצנו, או במונחיו של שוקן נכון ל-8 ביוני 1967: הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל

ב. נתניהו.

ג. המתנחבלים. ההדתה. תג מחיר. יגאל עמיר. שאנן סטריט יעשה מזה להיט רק תנו לו את הביט ביט ביט.

ד. העדר החלופה הפוליטית-מפלגתית. כלומר אם אין אופוזיציה לגיבורו של סעיף ב' (נתניהו) כי 'העבודה' מנסה להיות 'מרצ' ו'מרצ' מנסה להיות 'הרשימה המאוחדת' ו'הרשימה המאוחדת' כנראה מתוקצבת על ידי קטר הטרור העולמי, אז נהפוך את העיתונות לאופוזיציה לוחמת וכך נרגיש טוב עם עצמנו. בעניין זה ראוי לשוב ולעיין בדברים שכתבו האחים בעלי השם המחייב בלפור והרצל חקק (כן, שניהם משוררים אם אני זוכר טוב, וכן, שמו של האחד הרצל ושמו של אחיו בלפור). וכך הם כתבו ב-11 במארס 1983 בעיתון 'כל העיר'. "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". סוף ציטוט. 1983. אלף תשע מאות שמונים ושלוש (כולל מע"מ).

אלו ההסברים שעולים כרגע בראשי, ומן הסתם אין ביניהם סתירה ובכל מקרה זה באמת משנה. כי העניין הוא העניין עצמו. ועליו יש לומר עוד דבר אחד, ודי: שפיטתו של ארוע היסטורי - מלחמה במקרה הזה - באמצעות חכמת הבדיעבד, היא חכמה קטנה מאד. מאד מאד. היא מובנת מאליה בשיח האזרחי ההדיוטיסטי השגור. 'אוי חבל שעליתי על כביש 2, אם הייתי יודע איזה פקק יש שם לא הייתי יוצא מהבית'. נו מה לעשות שלא ידעת שיש שם פקק כי הפקק נוצר אחרי שעברת את חדרה בגלל עוד אידיוט שלא שמר מרחק בעלייה של כפר ויתקין. 

אבל כשחוכמת הבדיעבד משמשת אנשים שתפקידם המוצהר הוא 'זכות הציבור לדעת', אם בשיבתם כאקדמאים ואם בשיבתם כעיתונאים, הרי שזה די בלתי נסלח. נו, מה לעשות - ולצורך העניין נניח שאקיבוש הוא אכן הכיבוש ואוי ואבוי לנו בנינו חוזרים מהמחסומים ומכים את חברותיהם והגזענות הישראלית כה עמוקה עד שלא רק אלאור אזריה אלא טובי בחורינו בחטיבת כפיר נמנעים מלאנוס פלסטיניות כי הם עד כדי כך גזענים (למי ששכח, מדובר בתיזה שקיבלה ציון גבוה מהאוניברסיטה הכי עברית בארץ) - נניח שזה 'הפקק' אליו נקלענו באשמת המלחמה המגונה ההיא ואיזה אידיוטים היינו שלא נשארנו בבית כלומר לא קיבלנו את עצתו של החכם באדם הנביא ישעיהו לייבוביץ' ונסוגונו כאיש אחד אל המקלט של גדות ואל ירושלים המחולקת והמחוררת ואל נחל עוז העומדת באימה מתמדת מול שערי עזה. נניח שאכן כך צריך לחשוב היום.

אלא שמה לעשות, ואנשים צרי מוח עלובי נפש ואומפוטנטים כמו אשכול, גלילי, ספיר, אלון וחבריהם לממשלות ישראל בתקופה בה הצליחה המדינה הזו להפוך מאין זו לאגדה, לא ידעו שיש תאונה ליד כפר ויתקין. או במלים אחרות: את שיקולי ממשלת ישראל בתקופת ההמתנה, במהלך המלחמה ומיד אחריה יש להבין קודם כל בהקשר ההיסטורי של הימים ההם. וההקשר ההיסטורי ראשיתו בהסכמי שביתת הנשק של 1949 ובנסיגה החד צדדית הכפויה של ישראל ב-1957. 

תרשו לי (מי שואל אתכם, מי) לצטט את אלון לסיום. שני קטעים שאומרים הכל, כמעט הכל, לא כמו אותו מאמר מופלא של 'הארץ', ובכל זאת. מיד עם סיום המלחמה אמר שר העבודה וחבר הקבינט הבטחוני-מדיני את האמת ההיסטורית הפשוטה: 

"רק עתה, קרוב לעשרים שנה לאחר קום המדינה, כאשר צבאנו עומד על הירדן וליד תעלת סואץ ועל הרמה הסורית, רשאים אנו לומר כי נסתיימה מלחמת השחרור"

שבוע לאחר מכן, במסגרת ישיבת הממשלה שעסקה במדיניות הרצויה לקראת הימים הבאים, הוא אמר:

            "אנחנו עומדים פה לקבוע לא פחות מאשר גבולות מדינת ישראל מבחינה מדינית ומבחינה ביטחונית. על כן אני מציע  בבואנו להציע גבולות הארץ בעתיד, ניקח בחשבון בראש ובראשונה מה הם צרכי הארץ בעתיד...כמובן אין להתעלם מהזירה בינלאומית...ואולי אפילו מסנקציות אלו ואחרות, אבל לנהוג היום כאילו כבר הופעלו הסנקציות, את זאת אינני מקבל. לעולם אינך יודע מה תהיה השתלשלות העניינים בזירה הבינלאומית. אני רוצה למנוע מלחמה רביעית. כל אחד מאיתנו רוצה". "גיאו-אסטרטגיה" [חיונית למניעת מלחמה נוספת לעומת] "חוזה שלום" [שהוא] "הערובה החלשה ביותר לגבי עתיד השלום ועתיד הביטחון"

נפרד בברכת יובל 50 שמח למלחמה המוצדקת ביותר בתולדות המדינה.

אני תמיד מחפש - סוף סוף מצאתי (כי לא חיפשתי מתחת לפנס): נאומו האחרון של רבין (כלומר הצוואה המדינית של השמאל)

https://www.knesset.gov.il/rabin/heb/Rab_RabinSpeech6.htm

רקוויאם לערוץ הראשון - ואין כאן שום שמחה לאיד חלילה (אבל כן אמירה ברורה בעניין שורש הכשל המתמשך והמהותי שלו)

אולי במקום לכתוב את כל מה שיש לי לכתוב, כל מה שעלי לעשות הוא להפנות את הקורא הסקרן לכתובת הזו (ובלבד שהוא מנוי על השירות החינמי הזה המביא לו פעם ביום לקט של ידיעות וכתבות מהתחום הכלכלי-פוליטי)

בידיעה שלא רק שתמונה לא שווה אלף מלים אלא גם אלף מלים לא שוות אלף מלים כי לא תמונה ולא אלף מלים אפשר להבין בלי עוד כמה מלים של הקשר, הנה אומר שמי שהתבונן בכותרות שהופיעו בקובץ שארגנו לנו בטובם (כי רב!) עורכי 'העיתון', לא יכול היה שלא לראות את המכנה המשותף העומד בשורש כל, לא כמעט כל, לא בדרך כלל, לא קרוב לכל, אלא לכל הבעיות הכלכליות-חברתיות שפוגמות בדבר החביב והאהוב הזה שנקרא 'ישראל' (ארץ, חברה, תרבות, מדינה, בסדר הזה אבל בלי לוותר על אף מרכיב).

כן, כבר כתבתי על זה, אז מה. וכתבו אחרים. אז מה. אז הנה זה שוב. ובקיצור: כל הבעיות החברתיות-כלכליות בישראל מקורן במדיניות האוצר ובמדיניות האוצר בלבד. נקודה. הכל כולל הכל.

נכון שאנשים מסוגלים - ובישראל הם בהחלט מסוגלים - ללבון לבנים בלי תבן ולהציל את המצב בלי משאבים אבל גם להפך. רופא המזניח מחלקה עושה זאת לא כי הוא רע אלא כי הוא מותש. והוא מותש בגלל מדיניות האוצר. רק ואך ורק ובלבד - מדיניות האוצר. בכל תחום בכל עניין תשתיות בטחון אישי מספר מיתות מספר תלמידים למורה תרבות ובידור ופנאי פנסיה שיכון מדרכות פקחי בנייה עובדים סוציאליים פקידי משרד החוץ סוהרים מים אמוניה נתבג2 ואפשר להמשיך עד אין סוף, הכל מתחיל ונגמר במדיניות האוצר.

אין לי באמת מושג מה מנחה את חבורת הצדיקים שיושבת שם. נשגב מבינתי וכבר אמרו לי שלא כל דבר אפשר להבין. אבל יש דברים שכדאי להבין וזה אחד מהם ואני לא מצליח להבין. אבל מה שאני כן יודע הוא מה שכל מי שמתבונן במציאות הזו יודע או אמור לדעת - ותכף, ממש תכף, הנה זה באוויר, עוד רגע, עוד שנייה מגיעים לערוץ הראשון נושאה של רשומה זו - הוא השיטה בה האוצר עושה כאן את מה שהוא עושה: קיצוץ קמצנות תת ביצוע יצירת מקסימום ביקושים בכל תחום ובכל זירה. על שוק הדירות ועל שוק העבודה ועל שוק הפנסיה ועל שוק ההון ועל הכבישים ועל החינוך ועל הנסים ועל הנפלאות.

תת ביצוע. תת ביצוע העומד ומתנוסס ובולט על רקע העמקת הגבייה. או בעברית: במדינת ישראל, למדינת ישראל, יש בכל רגע נתון עוד כסף 'אמיתי' (כסף שאיננו מודפס אלא נקלט במערכת המס) ובכל רגע נתון משרד האוצר עושה הכל, אבל הכל על מנת שהכסף הזה לא יחזור לציבור. הנה עבר עוד רגע, והנה הפער גדל. נכנס עוד שקל והמשרד האוצר איפשר להוציא רק 33 אגורות מהשקל עליו החליטה הדמוקרטיה הישראלית - באמצעות המחוקק - שהיא רוצה להוציא למטרות כאלו ואחרות.

במלה קטנה אחת: משרד האוצר מנהל מדיניות עבריינית. במובן הפשוט שהוא לא ממלא כלשונו את חוק התקציב. נקודה. כל מלה נוספת היא הערות שוליים הכרחיות ומשכנעות או לא הכרחיות ולא משכנעות. כי ברור שפקידי האוצר פועלים על פי חוק. אבל את החוק העומד מעל לחוקים שהם מקפידים למלא הם לא מקפידים למלא - לא את חוק התקציב ולא את רוח החוק הנגזרת מהרעיון הדמוקרטי לפיו העם בוחר את נציגיו שתפקידם לחוקק בין השאר חוק כמו חוק התקציב ומעתה על פקידי המדינה האנונימיים (על פקידי האוצר למשל) למלא את החוק ואת רוח החוק כמובן על פי החוק.

אז זה מה שהאוצר עושה. לא מהיום ולא משלשום והדברים ידועים. ידועים? שוין. זהו בדיוק העניין. שמי שאמור להנגיש את המידע הזה לציבור; מי שתפקידו הוא לנבוח ללא הרף כמו הכלב הנצחי של השכנים הנפלאים שלי שממשיך לנבוח 15 שעות ביממה, כל יממה, חמסין או לא חמסין, מבול שלג וברד, הוא כלב השמירה של הדמוקרטיה, שכל תפקידו הוא לממש את זכות הציבור לדעת איפה הוא חי ולמה הוא חי כך ולא אחרת ומי הביא עליו את התקלה ההיא או את הברכה הזו ומדוע ואיך.

והנה הגענו לפואנטה. אל תגידו לי עודד שחר. באמת. איש יקר, נבון למדי, יודע לא מעט. אבל גם במעט הפעמים שהוא העיז להפנות את האצבע לשורש הבעיות החברתיות-כלכליות של ישראל, הוא עשה זאת בהיסוס רב ובכל מקרה שותפיו למלאכה תמיד עשו את מה שהם חושבים שעיתונאים אמורים לעשות: לחפש את 'הסיפור'. ולכן, אפילו אתמול, ממש אתמול, במקרה אתמול, בני פייסיק ושותפתו ששכחתי את שמה ב'הכל דיבורים' העלו לשידור את 'הסיפור' - אשה עצובה וקשת יום שסיפרה על צרותיה כעובדת קבלן שמשתכרת כ4500 ש"ח לחודש באיזו שהיא אוניברסיטה. סיפור 'קורע לב' כמו שהתקשורת אוהבת כי זה הרי תפקידה. לשעשע אותנו בפורנוגרפיה של סבל.

וכן, ברור, מהרדיו 'ביקשו תגובה' כי זה גם אחד מהפולחנים של התעשייה. וממי ביקשו תגובה? בוודאי שמשר האוצר, ממנכל האוצר, מהממונה על השכר, מהסטטיסטיקאי הראשי של משרד האוצר, זה שסיפר לנו לא מזמן על 400 הגברים בני ה56 בממוצע שמרוויחים בממוצע 15,151 שקל בכל שעה 9 שעות ביממה 23 יממות בחודש 12 חודשים בשנה כל שנה מעתה ועד מותם או יציאתם לפנסיה. בוודאי.

אז זהו. שלא. מהרדיו 'ביקשו תגובה' מראשי המל"ג. והם? מה יגידו? שגם הם קרבנות של האוצר? האם הם מבינים את זה? מי יידע. כך או אחרת, מהמל"ג נמסר איזה שהוא בלה בלה מביך, שאכן הביך גם את שדרינו הנרגשים שכמובן את זכות המלה האחרונה נתנו לאשה שהביאה את 'הסיפור' המזעזע (באמת מזעזע) ונעבור לפרסומות.

אז זה הסיפור חברים. לא 'הסיפור', אלא הסיפור. הואיל והשידור הציבורי לא היה עסוק בשלושים השנים האחרונות בהפגזה בלתי פוסקת את משרד האוצר (המנהל את המדיניות הזו לפחות 30 שנה או ליתר דיוק מאז יולי 1985), כל מה שקיבלו האזרחים זה את 'הסיפור' התורן שמצטלם ומתראיין טוב ונעבור לפרסומות. פעם היו אלו הסטודנטים, ולפניהם הכבאים, ואחרי זה העו"סים, ובאיזה שהוא שלב כמובן הפרופסורים האומללים מהאוניברסיטאות, ובין לבין תמיד הנכים והמורים, ושוב הסטודנטים ושוב השוטרים כלומר נשות השוטרים, ואחרי זה הפקחים ולפני זה האחיות ושוב הרופאים וחוזר חלילה חד גדיא חד גדיא.

ואי שם אובר דה ריינבואו יושבים פקידי האוצר, שאותם אף פעם אף אחד לא שואל שום כלום. לא שואל את השאלה הפשוטה אם כי הלא 'סיפורית', שאלה שאין בה לא דמעות ולא נעבור לפרסומות ולא 'סקופ' ולא שום דבר אחר השייך לפולחן הידוע בשם 'תקשורת', ובכל זאת היא שאלה פשוטה בתכלית: תגידו, אתם שם למעלה, איך זה שבכל רגע יש עוד שקל בקופה הציבורית אבל במקום להוציא שקל מתוקצב שלם אתם דואגים שרק 33 או 66 או 95 אגורות בלבד יצאו ממנו? לאן נעלמו 3000 לירות שלא לומר עשרות על גבי עשרות על גבי עשרות של מיליארדים בכל התקופה הזו?

אז אם השידור הציבורי לא שאל את השאלות הללו אין מה לצפות שהליצנים של גל"צ יעשו זאת ועוד פחות חטטני הפפראצי של מאקו, ערוץ2 ושאר הירקות הרקובים של השידור המסחרי (שרוב עובדיהם יש להזכיר מקבלים את הכשרתם בגליצני צהל). את מי זה מעניין  חוק התקציב ומדיניות התת-ביצוע?

אז זהו. בכל פעם הוא מעניין מגזר אחר. והמבוגר האחראי - שר האוצר, ראש הממשלה או סתם כנסת ישראל - לא רוצים לא יכולים לא בראש שלהם לא יודע מה ולמה, לשאול את השאלות הללו וגם להוסיף איזו סנקציה או פקודה (סך הכל מדובר בראשות המבצעת, לא ככה? או המחוקקת. או גם וגם). מי נותר? בדיוק. כלב השמירה. אבל במקום לנבוח על עצם העניין הוא נבח על העצם של הכלב.

אתמול נסגר השידור הציבורי. על זה כולם שמעו כי לשידור הציבורי היו עד לרגע האחרון כמה מצלמות ואנטנת שידור אחת. ומה יש לפרקליטי המדינה? ומה יש לתושבי הצפון? ומה יש לאזרחים הערבים? ומה יש וכן הלאה? בלוג. 

חמישים שנים לששה ימים

"המלחמה שהתגרו בנו מדינות ערב והתבוסה שנחלו" אמר שר החוץ לחברי הכנסת,  "הביאה ל"זעזוע עצום במזרח התיכון שלא על נקלה יימחו עקבותיו". שר החוץ הוסיף כי "אין בלבנו בטחון שלא תפרוץ מחדש וביתר שאת". נאמן לדרכו המתונה ורודפת השלום הוסיף שר החוץ כי "טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".

המלחמה הנזכרת בנאום זה היא 'מלחמת השחרור' ואילו הדובר היה לא אחר מאשר שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, משה שרת. אכן כן, הקורא שהתבלבל לרגע אמור להרגיש טוב יותר עם עצמו. זו בדיוק תפקידה של הפרספקטיבה ההיסטורית: לתת פרספקטיבה. וזה מה שהרבה מאד ישראלים (ולא ישראלים) רבים עושים מאז החלה שנת 2017, המציינת בין השאר 50 שנים ל'מלחמת ששת הימים' (אבל גם 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנה להצהרת בלפור, 80 שנה להופעתה הרשמית הראשונה של 'תכנית החלוקה', 70 שנה לקבלת ההחלטה המפורסמת של ה'"כט בנובמבר" וגם 60 שנה לנסיגה הישראלית ללא הסכם מסיני לאחר 'מבצע קדש').

120, 100, 80, 70, 60 או 50 שנה – תמיד טוב להביט אחורה כדי להבין טוב יותר היכן אנו עומדים, הבנה הכרחית על מנת להשיב על השאלה 'לאן ברצוננו ללכת'. באשר ל'מלחמת ששת הימים', השיח הישראלי כבר מכיר שתי תובנות היסטוריות החוזרות על עצמן שוב ושוב, שתיהן 'הגיוניות', אך התמדתן שהפכה כמעט לטקס מחייב אולי 'חישוב מסלול מחודש', פעולה העולה בקנה אחד עם 'שנת יובל'.

תובנה אחת שגורה בפי 'השמאל', המבכה את העובדה ש'כבר חמישים שנה אנו חיים את היום השביעי של מלחמת ששת הימים'. תובנה אחרת שגורה בפי 'הימין', המהלל את היום בו גאולת ארץ האבות הפכה מהבטחה ממשית למציאות צבאית. בהתאם,  אך במהופך, מבטיח 'השמאל' שאם רק תפונה הארץ הכבושה וישראל הקטנה תחזור לעצמה ותשכון בטח בצד הנכון של 'הקו הירוק', תבוא גאולת השלום כהרף עין. 'הימין' לעומת זאת מבטיח שאילו רק תהפוך הנוכחות הצבאית למציאות של סיפוח מדיני, תבוא גאולת הבטחון כהרף עין.

אלו ואלו דברי אלוהים מתים. לא רק כי 'קול המון כקול שדי' שכן מסתבר שרוב הציבור הישראלי לא מקבל לא את המשיחיות של שלום-עכשיו ולא את המשיחיות הבטחונית של סיפוח-עכשיו, אלא כי בפועל, האנשים שהנהיגו את המדינה לפני חמישים שנה, גם הם חשבו כך. לא לסיפוח מלא ולא לנסיגה מלאה.

האנשים הללו – ראש הממשלה לוי אשכול בראשם ולצידו יגאל אלון, מי שהיה אז שר העבודה וחבר בועדת השרים לענייני בטחון – לא אחזו בכדור בדולח והם גם לא ידעו שבעוד 50 שנה ינוע הציבור הישראלי בין מאניה של 'עכשוויזם' כזה או אחר לבין 'דיפרסיה' של 'ככה אי אפשר יותר. האנשים הללו שהספיקו לשמוע במו אזניהם את דברי שר החוץ הנערץ של ימי קום המדינה, קיבלו בלי סייג את שני ציוויו: חובת החתירה לשלום וחובת הסבלנות. לא פחות חשוב: לקח הנסיגה החד צדדית ללא תנאים של 1957 היא שעמדה לנגד עיניהם, ומסקנתם היתה: לא עוד. לא עוד נסיגה ללא הסכם מדיני, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

ועד אז הם קבעו עובדות בשטח: ירושלים השלמה שחוברה לה יחדיו (וגם הורחבה מוניציפאלית, אולי מעט  יותר מדי); התיישבות באזורים הנחוצים לבטחון מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית: בדרום, במרכז ובצפון; ולא פחות חשוב – ניהול זהיר אך נמרץ של מדיניות חוץ יוזמת.