72 שנים לכ"ט בנובמבר

חג כט בנובמבר שמח לעם ישראל. אמנם כתבתי בנושא לא פעם ולא פעמיים,

ואפילו במעריב, אבל אני מספיק מודע לעצמי כדי להבין שגם אם אני נורא חכם וכן הלאה, לא כולם קוראים ומי שקראו אולי לא זוכרים.

אז הנה זה שוב, לא בקיצור אולי, ועם קצת תוספות. היום לפני 72 שנים התקבלה בעצרת האו"ם הצעת החלוקה המוכרת גם במספר 181.

התקבלותה בעצרת האום משמעותה היא שמדובר בהחלטה שאיננה מחייבת ושמימושה תלוי בהסכמת הצדדים הנוגעים בדבר. כידוע, הצעד היהודי חגג ברחובות ואילו הצד הערבי המשיך להתכונן לממש את הבטחתו לפני קבלת ההחלטה, להטביע אותה בדם אם תתקבל.

כן, כן, כל השאר היסטוריה כפי שאומרים, אבל על ההיסטוריה הזו מתווכחים עד היום ועל כך משהו קטן בהמשך. כי לפני זה כדאי להזכיר לגבי תוכן ההחלטה כמה דברים שמשום מה נשכחים מדי פעם על ידי אנשים טובים מכל הצדדים.

עצרת האום החליטה על חלוקת ארץ ישראל המנדטורית, 'פלשתינה' בלשון הגויים, לשתי מדינות לאום: מדינה יהודית (כך. jewish state) ומדינה ערבית (כך: Arab state).

במדינה היהודית אמור היה להיות רוב יהודי ומיעוט ערבי. במדינה הערבית: רוב ערבי ומיעוט יהודי. שתי המדינות אמורות היו להיות קשורות מבחינה כלכלית, כיחידה אחת.

אדרבא, החשיבות שייחסו אז 'בעולם' לתפקיד הכלכלה בטיפוח תנאים של חיבה הדדית או לפחות תנאים של שלום, היתה כל כך גדולה, שבהחלטה הוכנס אלמנט מדהים לכשעצמו. אתם יושבות? אתן יושבים? הנה זה בא:

'תוקם ועדה כלכלית' כתוב בתוכן ההחלטה (הציטוטים מהראש, הנוסח המלא נמצא בכמה וכמה וכמה מקומות, גוגל איט), 'בת תשעה חברים: שלושה ערבים, שלושה יהודים, שלושה אומניקים. תפקיד הועדה הוא לבדוק...' - אתם יושבים?!! - 'כיצד העלייה היהודית למדינה היהודית תשפיע כלכלית...' - אתן יושבות!?? - 'על התפתחותה של המדינה הערבית'.

כן. ככה. מראש הציעו יוזמי 181 להגביל את הריבונות היהודית לממש את סיבת הסיבות כולן לעצם קיומה של ציונות ושל סכסוך - העלייה וההתיישבות - על פי ההתפתחות הכלכלית בצד הערבי (שמבחינתו העלייה וההתיישבות של יהודים לארץ הזו היו הסיבה היחידה להתנגדות לציונות ולא שום קישקוש דתי אחר).

לא. לא מדובר באנטישמיות של האום אלא בהנחה לפיה התפתחות תקינה של המדינה הערבית חיונית לקיום יחסי שלום עם המדינה היהודית, עניין אותו רוצים שני הצדדים (כלומר שלום) ולמעשה כל מייסדי האום.

הצעת החלוקה שאישרה למעשה את דוח אונסקופ, ממנו לקוח כל מה שהוצג עד עכשיו, כללה גם מתכון מדוייק ליצירתה של דמוקרטיה בכל אחת מהמדינות הללו: בחירות במועדן, הפרדת רשויות, חופש המצפון, זכויות נשים, הכל כולל הכל.

אז בפעם הבאה שאומרים לכם שרעיון 'היהודית-דמוקרטית' מקורו בענייני כהנא ב-1985 תגידו להם שהם מדברים שטויות במקרה הטוב (כי לטעות מותר לכולם) ומשקרים במקרה הרע (והסביר כי כולנו יודעים היסטוריה או לפחות יש לנו את הכלים לדעת אותה).

כך גם באשר לצירוף 'מדינה יהודית'. בפעם הבאה שמשקרים לכם ומסיתים אתכם נגד חוק הלאום 'הפשיסטי', תגידו להם בקיצור '181'.

עד כאן מורשת כ"ט (משחק מלים לא מוצלח על מורשת קרב). דברים שכתבתי וכתבו אחרים חכמים וחשובים ומהוללים ממני. מכאן תוספת קטנה.

יש אגדה אחת שמקורה ב'חוג אורנים' הידוע והמהולל (באמת) לפיה בפני הישוב היהודי עמדו שתי ברירות, שתי דרכים, לנהל את הסכסוך שפרץ לכאורה ב-30 בנובמבר 1947, ביום שאחרי: לצאת למתקפה או להסתפק בהגנה.

מי שהעלה את הדברים על הכתב בפרטי פרטים הוא היסטוריון חכם ומוכשר בשם יורם נמרוד, שכותרת ספרו אומרת הכל: "ברירת השלום ודרך המלחמה".

להבדיל מנוכלים בני ימינו, אין צורך לתת דוגמאות, נמרוד הוא היסטוריון רציני שעשה הכל נכון חוץ מדבר קטן אחד: לשמור על פרופורציות בשלב הפרשנות, פרופורציות בלעדיהן כל פרשנות היסטורית עלולה להפוך מפרשנות סבירה לחוכא ואיטלולה.

לא זה המקום להכנס לפרטים. אבל עצם ההבחנה בין הגנה פסיבית למתקפה בתנאים האובייקטיביים (כן, יש דבר כזה) ששררו בחורף-אביב 1948 (תקופת המלחמה על הדרכים), היא הבחנה חסרת שחר.

תכנית ד' המשוקצת (על ידי האילן פפאים ושלוחיהם עלי אדמות באקדמיה ובפרהסיה הישראלית) לא רק שהיתה הגיונית וסבירה אלא שאילולא עמדה על השולחן או אז היה מקום לזעוק 'מחדל'.

התכנית הזו נשענה לא 'רק' על המצב בחורף 1948, ולא רק על העובדה שרק חכמים בדיעבד כמו נמרוד או להבדיל פפה ידעו כיצד תסתיים מלחמת השחרור, אלא בעיקר על הנסיון המצטבר מהעימות האחרון לפני זה של 1948: המרד הערבי של השנים 1939-1936.

17 ישובים עבריים נפלו במלחמת העצמאות. ניצנים, הבית בו נולדתי, הוא רק אחד מהם. ללא תכנית ד' לא היינו יושבים כרגע וקוראים את הפוסט הזה ותוהים (גם אני!!) מתי הוא יסתיים כבר.

עוד מעט. כי אי אפשר לומר 'חוג אורנים' ולעבור הלאה כאילו לא קרה כלום. יום חג היום ובימי חג נוהגים לספר ביציאת מצרים או ביציאת טו בשבט או ביציאת חנוכה או ביציאת כט.

'חוג אורנים' קם איפה שהוא בתחילת שנות ה-60'. היו ברקע כמה וכמה עניינים, לא לפי סדר החשיבות: המסורת המרקסיסטית וכאב הראש שהתמודדו עימו אנשים שגדלו על מרקס וקיבלו פעמיים סטאלין בתנור; המלחמה הקרה; הסכסוך היהודי-ערבי; והפוליטיקה הישראלית בכלל ותפקידו של בן גוריון בתוכה בפרט.

פרשנות שלי, ואני עומד לחטוף על הראש אבל בבלאק פריידי מוכרים נעלי ספורט בזיל הזול כך שאלו שאמורים לקפוץ לי יוכלו לעשות זאת במחיר נמוך.

ובכן, הפרשנות שלי היא שמכל ההקשרים הנזכרים (מורשת מרקס, סטלין בתנור, מלחמה קרה, מלחמה חמה, פוליטיקה ישראלית ובן גוריון אחד), בן גוריון היה המנוע המרכזי לפעילותו האינטלקטואלית (המרשימה מאד לכשעצמה והמועילה למדי ברוב מרכיביה) של 'חוג אורנים'.

באחת - העקרון המארגן היה שכל , אבל כל, ממש כל מה שעשה בן גוריון, אבל הכל כולל הכל בחזקת הכל כולל הכל בריבוע, פסול, וכל מה שעשו מתנגדיו, לא משנה מאיזה צבע ובאיזו שפה, כבר הופך אותם אם לא לקדושים אז לפחות לראויים למחיאות כפיים.

לא זה המקום להרחיב בנושא, ולאו דווקא מסיבות של צנזורה חלילה (אני לא כה חשוב עד שמישהו בממלם או בילם או איך שלא קוראים להם יושב ומפקח על הפוסטים שלי) אבל בקיצור מה שחירפן את אנשי 'חוג אורנים' היה הפרויקט המקהולל בדימונה. הפצצה וכל זה. כתבתי על כך פרק נאה בביוגרפיה על יגאל אלון, ומי שרוצה שישלח לי בקשה אשלח לו את הפרק, ויש כמובן מלומד גדול מאד בתחום זה, אדם רז שמו, שכתב בנושא דברים רציניים ומעמיקים. חלק מהם זמין און ליין. גוגל איט.

בכל אופן, כחלק מתכניתנו 'דיבאג דה דב"ג' (המצאה שלי, ממש כרגע!) אימצו בחוג אורנים את תיזת 'שתי הדרכים' (שלום או מלחמה) שעמדו לכאורה בפני הנהגת הישוב החל מבוקר ה-30 בנובמבר 1947.

נמרוד למעשה אומר שאילו בחרה ההנהגה ללכת בדרכי שלום תוך כדי מלחמה, המלחמה היתה מסתיימת בשלום ולא כנקודת מוצא לעוד מלחמה. התיזה שלו מתייחסת לכל המכלול שבין השנים 1947 ו-1950.

כפתור ופרח. אלא שאותו חוג, מתוך אותה מוטיבציה 'דיבאג דה דב"ג', (כן, אני עף עצמי, באמת הברקתי הפעם), מביאים את יגאל אלון, שמסקנתו לכאורה בדיוק אותה מסקנה של נמרוד. שהרי אלון אמר כידוע, וזה בדוק וזה נכון: 'ניצחנו את המלחמה והפסדנו את השלום'.

חזיז ורעם. נמרוד אנטי דבג, אלון אנטי דבג, דבג דבק במלחמה, נמרוד ואלון דבקו בשלום. מי בעד שלום? הטובים. מי בעד המלחמה? הרעים. ארבע רגליים טוב (אלון ונמרוד ביחד אחזו בארבע רגליים), שתי רגליים רע (דבג, גם כשעמד על הראש, החזיק בשתי ידיים\רגליים).

טוב ויפה, חוץ מדבר קטן אחד: נמרוד הסביר לנו באותות ובמופתים איך במצב שכפו עלינו הערבים ניתן היה לסיים את המלחמה הנוראית הזו שבת אחים גם יחד, איש תחת תאנתו, משמר העמק ליד אבו שושה (את הכדורים שירו השכנים הטובים על הילדים שברחו למעלה הגבעה ירה מן הסתם בן גוריון).

אלון לעומתו כעס עד 1967 על כך שבמציאות המלחמתית שנוצרה לא דאג הצד היהודי לנכבה גדולה יותר שרק על בסיסה ניתן היה לדעתו להגיע לשלום בר קיימא.

אבל הואיל והמטרה היא דיבאג את הדב"ג, בחוג אורנים לא מתבלבלים עם העובדות: בעוד שנמרוד - היסטוריון בדיעבדי - ביקר את דב"ג על כך שעשה יותר מדי מלחמה, הרי שאלון - מצביא צבאי בזמן אמיתי, המצביא הצבאי הכי חשוב יש לזכור למרות ההבלים שכתב בנושא לפני שבוע דגנרט חולה נפש אחד שאין טעם לציין את שמו - כעס על בן גוריון על שעשה פחות מדי מלחמה.

בדיעבד קל מאד לתלות אשמים ולחלק מדליות לצדיקים. אנחנו ההיסטוריונים פשוטי העם, אלו שלא קיבלו בטקס חלוקת הדוקטורט כדור של בדולח, בקושי יודעים לספר מה היה, ומסתפקים לפיכך בלשתף את הציבור במה שהם יודעים לומר על השאלה, מה היו ב-1947 יסודות המציאות. אז כ"ט שמח חברות וחברים. ההיסטוריה ממשיכה להכתב.

230 שנה למהפכה הצרפתית והיהודים - כמה מלים על זהות פוליטיקה זכויות וערכים במבט היסטורי וכל השוואה לימינו בראשו של המשווה (שלי למשל)

הגיע הזמן לעוד שיעור היסטוריה לא קצר ואולי גם לא משעמם.

בימים אלו, בשנה זו, מציינת 'ההיסטוריה' (אותה גברת מופשטת הלבושה היטב) 230 שנים למהפכה הצרפתית.

ב-26 באוגוסט 1789 קיבלה האסיפה הלאומית, הגוף החדש שקם במקומה של 'אסיפת המעמדות', את 'הצהרת זכויות האדם והאזרח', ובה בין השאר סעיף המבטל את ההבחנה הדתית לצרכי שוויון אזרחי.

כפתור ופרח חוץ מזה שבפועל התייחסו 600 צירי האסיפה הלאומית אל ההצהרה הזו כאל... הצהרה, כלומר כאל מסמך שאיננו חוק מחייב.

בהתאם, הם ניגשו לדון במעמדם האזרחי של בנות ובני קבוצות מיעוט למיניהן, כמו תורכים, מוסלמים, פרוטסטנטים וגם תליינים שחקנים זונות ו... יהודים.

כל בנות ובני הקבוצות הנזכרות זכו במוקדם או במאוחר לחוק מיוחד שהסדיר את מעמדם האזרחי הרשמי, להוציא הקבוצה האחרונה... היהודים.

מי היו יהודי צרפת ב-1789? ציבור מפולג למדי בן כ-40 אלף נפש, מהם כ-3500 יהודים ספרדים גאים, מתנשאים ובדלנים, שמנהיגיהם, יצחק דה-פינטו למשל, הקפידו להבהיר לכל מי שרצה לשמוע שבעוד שהם, הספרדים, "בני יהודה" כל שאר היהודים, בעיקר האשכנזים כמובן (תכף נגיע אליהם) הם "בני יעקב" ואין שום דמיון ביניהם לבינם.

קבוצה שנייה היתה גם היא בסדר גודל של 3000 נפש, הקבוצה היהודית הותיקה ביותר בצרפת, קבוצה של יהודי אוויניון, העיר שהיתה בשטח הצרפתי אך 'בריבונות' של הכנסייה. יהודי אוויניון היו לא ספרדים ולא אשכנזים לא במנהגים לא בשפה ולא בהרגלים. אדרבא, כמו היהודים הספרדים הם עשו כל מאמץ להבדיל עצמם מהיהודים האחרים.

קבוצה שלישית שמנתה פחות מ-1000 נפש, היתה למעשה מצבור אקלקטי של יהודים מכל המינים, אשכנזים, ספרדים, אוויניונים וגם 'זרים' כלומר יהודים שהגיעו מגרמניה ומפולין ומאיטליה, ושישבו, איש בביתו וכל קבוצה משנית בבית הכנסת שלו, בעיר פאריז, שמבחינה יהודית היתה עד 1789 בפריפריה של הפריפריה של הפריפריה.

כי המרכז הדמוגרפי לפחות של יהדות צרפת, היתה הקבוצה הרביעית, הקבוצה האשכנזית, שאמנם - בדומה ליהודי מרוקו, תימן ופולין - היתה מפוזרת רובה ככולה בקהילות קטנטנות, לפעמים ברמת המשפחה, בעשרות רבות של כפרים, אך בסך הכל ניתן לדבר על כ-25,000 הנפשות שהיא כללה, כעל קבוצה מובחנת אחת, הקבוצה האשכנזית כאמור.

ובחזרה לאסיפה הלאומית. זו כידוע (?) נחלקה 'בגדול' בין ימין שמרני לשמאל פרוגרסיבי, כשכל צד מתחלק למתונים ולרדיקלים. כלומר באסיפה הלאומית היו ימנים קיצוניים, ימנים מתונים, שמאל מתון ושמאל רדיקלי.

החברים הנכבדים הללו ניהלו בדצמבר 1789, ממש לפני 230 שנה, ויכוח נמרץ לגבי שאלת איזרוחם של היהודים, זאת לאור ההחלטות שהתקבלו בנושא זונות שחקנים תליינים פרוטסטנטים מוסלמים ותורכים כאמור, וגם לאור ההצהרה הנזכרת על סעיף חופש המצפון שהיא כללה.

הימין טען נגד האיזרוח כמובן. הטיעון התיאורטי היה שהואיל והיהודים הם אומה נפרדת, 'מדינה בתוך מדינה' הרי שאין להם יכולת להוות חלק מהחברה הצרפתית. על הטיעון התיאורטי הם הוסיפי טיעון תועלתני בסגנון 'תחזיקו אותם תחזיקו אותם', כשב"אותם" הם מתכוונים לאיכרים הבורים של אלזס לוריין, אזור ההתיישבות היהודי-אשכנזי, שאיזרוח היהודים - כך נטען - יגרום להם "לשרוף את המועדון" כפי שיגדירו זאת הגששים מאתיים שנה מאוחר יותר.

השמאל 'בגדול' תמך באיזרוח היהודים, כשגם הוא נוקט טיעונים תיאורטיים ומעשיים. הטיעון התיאורטי לא דורש הסבר כמובן: הואיל וכולנו בני אדם והואיל וב'כולנו' נכללים גם היהודים, הרי שברור שיש לאזרח אותם ללא תנאי. הטיעון המעשי היה עמדתם המוצהרת של חלק מיהודי פריז ובה נכונות מוחלטת לוותר על כל סממן של ייחוד יהודי להוציא "ענייני פולחן".

במלים שמאז הפכו ליסוד מוסד בשיח הציבורי, אותו חלק פר-איזרוח בקרב יהודי פריז, הציע הבחנה בין המימד "הרליגיוזי" לבין המימד "הפוליטי" שבהוויה היהודית. על פי הבחנה זו, היהודים מוותרים על המימד הפוליטי (ובכך סוללים את הדרך להצטרפות לציבוריות הצרפתית) תוך שהם משמרים את המימד "הרליגיוזי" כלומר הפולחן.

ובחזרה לבורדו, בירתם של היהודים הספרדים רחבי הלב והמכילים. הללו נבהלו מהאפשרות שהחוק הצרפתי דווקא יהפוך אותם ואת האשכנזים לדי זעלבע דרעק ('אותו הדבר' באטרוסקית עתיקה), ולכן פנו לאסיפה הלאומית בבקשה להבדיל בינם לבין "בני יעקב" ולהקפיד על שימור זכויות העבר שלהם.

ואכן כך היה. ב-28 בינואר 1790, ברוב של 62%, קבלה האסיפה הלאומית החלטה לפיה רק יהודי בורדו יזכו להפוך לאזרחים. הם כמובן לא ידעו זאת, אבל כעשרים חודשים מאוחר יותר, ב-27 בספטמבר 1791, זמן קצר לפני שהאסיפה הלאומית התפזרה לטובת 'הטרור האדום' שינהיג השמאל הרדיקלי (בשם הערכים הנשגבים שאותם ילחין 180 שנים מאוחר יותר, תחת הכותרת 'דמיינו' איש נחמד ומוכשר במשקפיים חבר ברביעיה מפורסמת מהעיר ליברפול), החליטו צירי האסיפה לאזרח את כל יהודי צרפת, כולל האשכנזים על הגעפילטע פיש והחריינע שלהם, והקרפיון ששט בבריכה עם גזר על הראש.

אירוניה היסטורית מהסוג שאנחנו (דה רויאל אנחנו) כל כך אוהבים: היהודים הספרדים, השמרנים ביותר בקרב החברה הצרפתית, פנו למהפכנים הצרפתים בבקשה לשמור על זכויות היתר שלהם באמצעות הכלי החשוב ביותר שיצרה המהפכה הצרפתית: הפרלמנט.

העפי ענד: אחר כך בא נפוליאון, וכחלק מהמאמצים שלו לשמור את האיכרים העצבניים (תחזיקו תחזיקו אותי) לצידו, יחולל מהלך אנטי-יהודי כה נמרץ, שאחת התוצאות שלו היתה ויתור ספרדי על הבדלנות המתנשאת, ואימוץ עמדות שבראייה לאחור ניתן לכנותה בלב שלם: לאומיות.

עליה ועל גלגוליה, בפרק הבא של היסטוריית כיס.

הדברים בשפת ליבם - על ספר ותיק מאת גדי יציב

עוד יומן קריאה קטן. הספר הזה, עליו חתום גדי יציב ז"ל, וכותרתו 'הדברים בשפת ליבם' (שלוש מלים יפות מתוך שורה בשיר יפה להפליא של אלכסנדר פן), ראה אור ב-1986.

ב-1986 זכיתי להיות חלק מחבורה קטנה ומלאת מרץ שהתקבצה לה בסמינר אורנים, בקמפוס התחתון, היכן שהיום יושבת מכינת רבין המהוללת.

היינו תריסר שעירים וצעירות, אחרי שירות צבאי וטיול בחו"ל, שלקחו על עצמם לחנך לזהות יהודית-חילונית תלמידי כתות י"א מבתי ספר של התנועה הקיבוצית.

א לאנגע מעשה, אפשר אולי לכתוב ספר על השנה המופלאה הזו, שקדמה ל-19 שנותי כחבר קבוץ תמוז, מהן שנתיים כשליח סוכנות ותנועה בק"ק קורדובה, ארחנטינה.

בכל אופן, בין סמינר לסמינר - וכמובן לפני תקופת הסמינרים (חורף בעיקר) - ישבנו ולמדנו ולמדנו וישבנו. מה למדנו? מה לא. מקרא, גמרא, רמב"ם, ספרות ההשכלה (מנדלי מוכר ספרים המופלא), ברנר, גורדון ברל וכן הלאה.

אבל גם פוליטיקה והיסטוריה וכלכלה וחברה. אחד המורים היה ד"ר צעיר, לימים פרופסור שממשיך להיות צעיר, דני גוטווין שמו. ממנו למדנו בין השאר על הרצל ועימותיו עם בית רוטשילד ומשמעות העימות הזה מבחינת מהותה של הציונות (שורה תחתונה: בית רוטשילד היו מגדולי המתנגדים לציונות. איך? למה? בהזדמנות).

וכאן נכנס גדי יציב לתמונה. 'אני ממליץ לכם לקרוא שלושה ספרים' אמר לנו גוטווין, נדמה לי שעוד לפני שהציג את עצמו. 'אדונים לגורלנו' מאת אשר מניב, 'מחשבות ומגמות באירוסוציאליזם' מאת מרדכי בלאנש, ו'הדברים בשפת ליבם' מאת גדי יציב כאמור.

כן, אחרי יומיים כבר השגתי את שלושת הספרים ואחרי עוד עשרה ימים כבר סיימתי לקרוא את שלושתם. האם הבנתי הכל? נו, ברור שלא. האם הבנתי משהו? נו, ברור שכן. המשותף לשלושת הספרים היה הרעיון שאת כלכלת השוק על ברכותיה ניתן לארגן באופן סוציאל-דמוקרטי, במגמה ברורה של WIN-WIN.

ימים חלפו. ימים? 33 שנים, אבל מי סופר חוץ מהחת"ם. לפני שבועיים הזדמנתי לבית אבא לצורך מקצה תיקונים ותחזוקה. דלתות, מנעולים, מנורות, כיורים, אתם יודעים. ואם אתם לא, אני בהחלט כן. אם יש משהו שאני יודע שאני יודע לעשות זה כל מיני עבודות תחזוקה כאלו. ולא, אני לא פנוי אחה"צ אז לא, וגם לא עושה ביקורי בית.

אלא אם זה אבא שלי (ואחותי ואחי אם יש צורך). בין לבין תיחזוק ותיקון, ראיתי 'מערום' ספרים באיזו שהיא פינה. לשאלתי, ענה לי אבא ואמר שהוא תורם ספרים לבית החולים הסמוך, לתפארת העזרה ההדדית. פניתי כה וכה, ראיתי שאין איש, הצצתי ב'מערום', ראיתי כי טוב, וקיימתי מצוות 'ויך את הספרים ויטמינם בתיק'.

תנוח דעתכם. את רוב ה'מערום' הותרתי על כנו. לא רק כדי לטשטש ראיות אלא כי שלום הבית אצלי מחייב מינימום ספרים, ולא רק שלום הבית אלא גם נטיות ההתמכרות שלי לדברים יפים כמו ספרים.

אבל את גדי יציב לא יכולתי שלא לקחת. גם כי הנוסטלגיה של השיעורים באורנים, גם כי זכרתי שהספר מרתק למדי, וגם כי - ואל תספרו לאף אחד בבקשה! - כי על העותק הזה יש הקדשה ממני לאבא שלי כאשר חגג יום הולדת (והיה צעיר ממני בחמש שנים , היום אם זה לא ברור, ומי סופר חוץ מהחתמסו).

והנה חרשתי כבר תריסר פסקאות ועוד לא אמרתי מלה על הספר. אז הנה, בקיצור. יציב, לימים פרופסור לסוציולוגיה במכללת נתניה, ולפני זה חבר מפם (ומפלגות אחרות שעדיף לא להזכיר) וכל הזמן איש חכם ומלומד, מסביר בספר הזה את המצב הישראלי בכללותו.

כן, בספר יש התייחסות 'אפילו' לנושאים כמו זהות יהודית . שבו בבקשה. מסתבר שלפחות בשנות ה-80' המוקדמות חבר בכיר במפ"ם יכול היה להפיץ ברבים את המשפט הבא: "ארץ ישראל היא האחת בעולם שאותה יכול כל יהודי לזהות כמולדתו"

או, חמור מכך, ויסלח לי גוטווין, הוא הפנה אותנו לספר הזה: "עובדה היא שמדינות ניתנות לאומות ולא למעמדות ולשונות ודפוסי תרבות מאפיינים אומות ודרכון לאומי מזהה אנשים יותר מכפי שעושה זאת ההשתייכות המעמדית. עובדה היא שמנת הסבל והכאב התחלקה בעולם בין בני אדם על פי השתייכותם הלאומית, ועובדה היא שעוד לא קם סדר חברתי חדש, ימני או שמאלי, אלא במסגרת לאומית זו או אחרת".

אבל רוב הספר - לאחר שקבע את המסגרת הציונית שהיא הבסיס למדינת ישראל שהיא מדינת כל אזרחיה ושעליה לשקוד על שוויון אזרחי אבל ברור שהשוויון האזרחי לא יבוא על חשבון העובדה ש"המנון ישראל ודגלה, וכן סמלי מדינה רבים, ישקפו תמיד את יהדותה של ישראל" ומכאן ש"יקשה על ערבים להזדהות" עם המדינה "כפי שמזדהים היהודים" (וכך גם בבריטניה מנקודת מבט של יהודים ומוסלמים) - עוסק בשאלות החברתיות-כלכליות מעמדיות.

גדי יציב מסביר בספר את הבעיה: סוף עידן מדינת הרווחה כמכשיר להגברת השוויון, ומציע גם פתרון: דמוקרטיזציה של הבעלות על ההון.

מדוע הגיעה מדינת הרווחה אל הקצה? כי היא כבר לא מסוגלת לצבור מספיק עושר כדי לחלק אותו. ומדוע? כי הקפיטליזם מרכז יותר מדי כוח בפחות מדי ידיים.

באמצעות דמוקרטיזציה של ההון, כלומר על ידי שילובם של הפועלים בהחלטות ניהוליות בכל הדרגים, יגבר הפריון ועימו היכולת לחלק עוגה גדולה יותר.

יציב מסביר שוב ושוב לאורך הספר (שכחתי לציין שהוא למעשה אסופה של מאמרים ועבודות אקדמיות שיציב כתב בין 1979 ל-1985) כי דמוקרטיזציה של ההון עולה בקנה אחד עם הרעיון הדמוקרטי אותו ראוי להרחיב אל מעבר לזכות לבחור ולהבחר (אלון למשל אמר שדמוקרטיה היא גם זכויות פוליטיות, גם זכויות חברתיות וגם זכויות תרבותיות).

אבל מעבר להגיון הפנימי של מהלך כזה, יציב טען כי דמוקרטיזציה כזו משמעותה לא 'רק' דמוקרטית-חברתית ולא 'רק' כלכלית אלא גם תודעתית-נפשית, כי המעורבות הגדולה יותר תביא לפריון גדול יותר ותגדיר מחדש את כללי התמורה שעל השכל האנושי הישר קשורה תמיד בתרומה.

המתח הזה בין תרומה לתמורה, מלבד האלגנטיות הלשונית שלו, מוכר לכל מי שעוסק בכלכלה פוליטית, והוא כמובן כיכב בשיח הקיבוצי בשלושים השנים האחרונות.

יציב מסביר שבחברה בריאה יותר תרומה לא אמורה להמדד רק במונחים של עושר כלכלי, מה גם שהעושר הכלכלי הוא רק כותרת ולא תוכן. בימינו כבר לא צריך להוכיח שעושר כלכלי אמור להמדד במונחים סביבתיים למשל, ומכאן שעוד ארובה המייצרת מוצרים לא הכרחיים ועל הדרך מזהמת את הסביבה איננה ביטוי לעושר אלא להפך מזה.

עד כאן החדשות הטובות של הספר. הללו התחזקו מבחינתי כאשר בבדיקה לא מאד מעמיקה - אתם מוזמנים לבצע אותה בעצמכם - הסתבר לי שהדיבור על דמוקרטיזציה של ההון עדיין אקטואלי לפחות במישור השיח.

החדשות הפחות טובות בספר הזה קשורות בנחרצות הרטורית של יציב. טענות מהסוג של 'הקפיטליזם הגיע לסוף דרכו' או 'החברה הישראלית לא יכולה לסבול פערים מהסוג הקיים בארצות הברית', הוכחו כלא נכונות בלשון המעטה.

כשהספר ראה אור ב-1986, תכנית הייצוב המקהוללת כבר התקרבה לשנתה הראשונה, והגם שנזקיה הרבים עדיין היו לפניה, משקיפים חדי עין כמו יציב בעצמו יכלו לראות את השלכותיה על המשק היצרני.

את סוף הסרט כולנו יודעים. על פי הנתונים המוכרים ישראל היא אחת החברות הכי לא שוויוניות בעולם המפותח, ולמרות זאת - ובניגוד מוחלט לתחזיות של יציב ושל אחרים - היא לא מתמוטטת, הסולידריות שלה גבוהה למדי, האזרחים בה מרוצים בסך הכל (גם אני, אל תגלו לאף אחד, והעובדה שאני מרוצה איננה סותרת כהוא זה ביקורת על פקידי האוצר ועל כמה שוטי-נבואה הממשיכים לדקלם את ההבלים הניאו-ליברלים) ועם ישראל חי.

"האדם" אמר אייזיאה ברלין, "הוא בול עץ עיקש", או משהו כזה. והשכן שלי אלי אומר 'לך תבין בני אדם'. כן, מורכב העניין הזה.

גדי יציב פרש מעיסקי פוליטיקה דווקא אחרי שבחרתי בו, כלומר במפלגתו, אי אז ב-1988 כלומר זמן קצר מאוחר יותר. הוא הלך לאקדמיה. לא זכיתי ללמוד אצלו. קרוב לוודאי שהוא היה מורה מעולה. הוא הלך לעולמו ב-2004, בגיל צעיר מאד, 67 שנים בסך הכל.

מה הייתי רוצה לעשות לו היה לי זמן: להכנס לאתר 'עיתונות יהודית היסטורית' ולמקומות אחרים, ולבחון כיצד שינה\התאים\לא שינה\לא התאים גדי יציב את עמדותיו הכלכליות-פוליטיות בין 'הדברים בשפת ליבם' לבין כל מה שקרה אחר כך (ההתמוטטות הפיננסית של התנועה הקיבוצית שמבחינתו היתה סמל ומופת לדמוקרטיזציה של ההון ולדמוקרטיה השתתפותית בכלל; ההפרטות בתקופת ממשלת רבין, פירוק ההסתדרות, כניסתו של הביבי למשרד האוצר וכמובן כל הברדק המדיני - יציב היה בעד נסיגה לקו הירוק).

אבל למי יש זמן.

עוד יומן קריאה - על 'הזמנה לפגישה [עם הסוציולוגיה]' לפיטר ברגר (הסוגריים המרובעים במקור...)

הספר פורסם במקור בארה"ב בשנת 1963. שימו לב למשפט הבא (עמ' 171): "ערך חשוב נוסף טבוע בחובתו של הסוציולוג להאזין לאחרים בלא לנדב מיד את דעותיו שלו [...] במיוחד בדורנו העצבני ומרבה הלהג, אשר בו אין כמעט לשום איש פנאי להקשיב".

נפלא. פעמיים. גם לכשעצמו וגם כי הדברים פורסמו ב-1963 ומן הסתם היו כבר קודם לכן לחם חוקו ושגרת יומו של פיטר ברגר, יהודי מומר לנצרות, יליד וינה (1929), אזרח אמריקני בערך מגיל 20.

בקיצור, בפעם הבאה שאומרים לכם שבגלל הרשתות החברתיות הדור שלנו (ומה זה ומי הם בדיוק? אני? בני? דור ה-X? דור ה-Y? דורה בלוך?) לא קשובים, עצבניים, מרבים להג וממהרים לנדב את דעותינו לפני שאנו מקשיבים לאחרים, תגידו להם בשמי ובשם פיטר קשישא (אללה ירחמו לפני שנתיים) שלא, לא, ממש לא, כי גם אם הפייסוש והאינסטוש תורמים לתכונות הללו, הן כאן איתנו הרבה לפני שצוקרברג זכה להיות אפילו ביצית.

בעברית הספר ראה אור ב-1970. אז בפעם הבאה שאומרים לכם שישראל מפגרת אחרי ארה"ב ב-25 שנה, תגידו לא, במקרה הזה בקושי ב-7 שנים.

הספר עצמו נחשב לקלאסיקה. ברגר ניסה לשעשע את הקורא, ותיבל את כתיבתו באינספור רעיונות ודוגמאות, ולא פעם זה מעט מטריח, אבל מי אני שאצביע על בעיה כזו, הרי אני מגדולי הז'אנר המגונה הזה.

בכל אופן, התיזה שלו בנויה משני חלקים ברורים למדי: האחד (מהפרק הראשון ועד לפרק הששי, שזה 155 מ-181 עמודי הספר!) מראה לנו כיצד הסוציולוגיה היא צורת התבוננות (מדעית) ממנה אפשר לראות כיצד החברה האנושית היא משהו בין קרקס, בית כלא ותיאטרון. כן, די מקומם ומעצבן אבל בסדר. הטיעונים יפים לכשעצמם.

למרבה המזל יש גם את החלק השני, המזכיר קצת משחקי כדורגל במונדיאל: אחרי שסבלנו 75 דקות של כלום ושום דבר, פתאום מתעוררות שתי הקבוצות ומתחילות לרוץ, לחבר מסירות ולעשות הולים (שזה 'גולים' בז'ארגון של בן גוריון, בהזדמנות אספר מה ומי ולמה).

בחלק השני המקיף רק שני פרקים ובקושי 16 עמודים, מראה לנו ברגר שאם אנו מבינים שהחברה מבנה אותנו לשחק תפקידים, כולאת אותנו ומפעילה אותנו כאילו היינו פילים בקרקס, הרי שקל לנו יותר לממש את האנושיות שבנו, ולבחור בחירות.

כן, כן, ברורה לכם הבעיה בטיעון הזה. אם נישואין למשל הם כלא (או קרקס או תיאטרון) הרי שכל עוד אני נתון במסגרת הזו שנכפתה עלי (כך ברגר בחלק הראשון של הספר) הרי אני חשוד באי-בחירה. לא? כן, לאורך שנותי המתארכות הכרתי לא מעט אנשים כאלו. העלובים ביותר הם כמובן לא מעט אנשי אקדמיה, שמסקנתם מהתיזה הזו היא שלהיות חופשי זה לומר את ההפך אחרת אתה 'ממסדי'.

לזכותו של ברגר יש לומר שהוא לא מציע את המסקנה הפשטנית הזו, למרות שרוח הדברים ב-155 העמודים הראשונים של הספר היא בהחלט כזו. הנה ציטוט קטן מהעמוד האחרון, בו חוזר ברגר על עיקרי התיזה בחלק הראשון ומנסה להציל אותנו מנפילה למלכודת הפשטנות הביקורסיבית המאפיינת כאמור את האקדמיה בימינו (ביקורסיבי=ביקורת הדיסקורס, ביקורת השיח, פעלול תודעתי שמתחיל ונגמר בלהגיד את ההפך ולהרגיש נורא ביקורתיים וכן הלאה):

"הבה נחזור פעם נוספת אל הדימוי של תיאטרון הבובות [...] לרגע רואים אנו עצמנו כבובות לכל דבר, אולם אז מבחינים אנו בהבדל מכריע בין תיאטרון הבובות לבין הדרמה שאנו משתתפים בה. בניגוד לבובות, לנו ישנה אפשרות להפסיק את תנועותינו, לשאת עינינו ולראות את המנגנון שבאמצעותו הופעלנו. במעשה זה חבוי הצעד הראשון לקראת החופש; ובעצם מעשה זה מוצאים אנו צידוק מכריע לסוציולוגיה כמדע הומניסטי" (עמ' 181-180).

שזה, אגב, ואפרופו תרגום שמות סרטים וספרים בארץ הקודש לשפת עבר, כותרתו של הספר המקורי. וכן, עדיף 'הזמנה לפגישה [עם הסוציולוגיה]' כתרגום לכותר invitation to sociology : A human Perspective מאשר למשל 'נקמתה של סוציולוגית: הבובה התלויה' או 'בובה קטלנית: סוציולוגית במרדף'.

כך או כך, ב-16 העמודים האחרונים יש כמה קטעים מעולים, הראויים להכנס לפנתיאון של המרשתת, לדיראון עולם ולתפארת המחשבה החופשית. מוקדש לכל מי שעדיין מאמין באקדמיה וביכולתה להיות גורם משמעותי בבנייתו של עולם טוב יותר, ולא כזית:

"במיוחד כדאי להציע לסוציולוגיה לבל תסתגר בתוך גישה של מדענות נעדרת הומור, שהיא עיוורת וחרשת לבדחנות שבמחזה החברתי, שכן אם תסתגר, עלולה הסוציולוגיה להיוכח כי היא זכתה אמנם במתודולוגיה בדוקה ומובטחת, אבל איבדה את עולם התופעות שאותו יצאה מלכתחילה לתור [...] בהימנעו ממדענות יוכל הסוציולוג לגלות ערכים אנושיים שהם אפייניים לנהלים מדעיים, הן במדעי החברה והן במדעי הטבע. ערכים אלה הם: ענווה לנוכח עושרו העצום של העולם; טישטוש עצמו של אדם בחתירה להבנה; יושר ודיוק בשיטה; כבוד לממצאים שהושגו ביושר (ואני מוסיף, ויסלח לי ברגר: ובוז עמוק לממצאים שאינם ממצאים אלא מוצגים כממצאים ושהם במקרה הטוב שקרים עזי מצח ובמקרה הרע והשכיח חצאי אמיתות המתכסים באדרת הקדושה של הנראטיב); אורך רוח ונכונות מצד אדם להיוכח בטעותו ולתקן את התיאוריות שלו; ואחרון, אבל לא הפחות בחשיבותו - ציבור בני האדם האחרים הנושאים במשותף ערכים אלה" (171-170).

ועוד קטע נפלא, המתחבר היטב לדברים שאני מחבב במיוחד - להשתלח בשונאי השגרה ימין ומשמאל, משיחים בגרוש ובחצי לירה שמבטיחים עולם טהור כזה או אחר, טהור גזע, טהור מעמד, טהור מגדר, טהור סביבה. אין סכנה גדולה יותר לאנשים כמוני מאנשים המניפים את הדגל המקראי הישן והמצמרר: 'והיה מחננו טהור', לא משנה מה כתוב שם בכותרת המשנה. תן בראש ברגר:

"הבנה סוציולוגית מביאה למידה ניכרת של התפכחות. האדם המפוכח הוא נכס מפוקפק בשביל תנועה שמרנית ובשביל תנועה מהפכנית כאחת; בשביל הראשונה משום שאין הוא מתפתה במידה הדרושה להאמין באידיאולוגיות של המצב הקיים, ובשביל האחרונה משום שחזקה עליו שיהיה ספקן לגבי המיתוסים האוטופיים המהווים את מזונם של מהפכנים. ואולם, אי כשירות זו להיות מועסק בסגל הפעילים של משטרי ההווה ומשטרי העתיד כאחד, אינו צריך להשאיר את האיש המפוכח בהלך רוח של ציניות מנוכרת. אין ספק שזה יכול לקרות. ואכן מוצאים אנו הלכי רוח כאלה בקרב כמה סוציולוגים צעירים בארץ זו (ארה"ב. בישראל יקראו להם עשרים שנים לאחר מכן 'הסוציולוגים הביקורתיים'. צעירים הם כבר לא, פלצנים אבל הם היו והינם וקרוב לוודאי שימשיכו להיות). צעירים סוציולוגים אלו נוטים לאבחנה רדיקלית של ליקויי החברה, בלא למצוא בתוכם את היכולת לקבל על עצמם התחייבויות פוליטיות רדיקליות. משום כך אין להם לאן לפנות, לבד מאשר אל איזה פולחן מזוכיסטי של מקצצי כנפיים ('ביקורסיביות'!! הכל רק רע קרע קרע), החוזרים ומבטיחים זה לזה שמצב הדברים לא יכול להיות גרוע יותר. אנו טוענים ('אנו' במקור, דה-רויאל ברגר, תודה לביג לבובסקי) כי עמדה צינית זו היא לכשעצמה נאיבית, וכי לעתים קרובות למדי נעוצה היא בחוסר פרספקטיבה היסטורית מאשר בכל דבר אחר. ציניות לגבי החברה איננה האפשרות היחידה, לבד מסתגלנות קלת אמונה לעידן החברתי הנוכחי או ציפיה קלת אמונה לעידן העתיד לבוא" (167).

גזור ושמור, הדפס והדבק על המקרר, עצב ושלח כגלוית שנה טובה לכל מכריך. תודה ברגר. גם על הכבוד שנתת למימד ההיסטורי שבלעדיו אכן הסוציולוגיה ריקה מתוכן, חפה מהבנה עצמית, נטולת מצפן ולכן חסרת כיוון. אבל מי אני שאלמד את ברגר א-ב בהילכות מחשבה נכונה. הנה עוד קטע נפלא:

|פתיחות כלפי מרחבה ההומניסטי של הסוציולוגיה מורה גם על תקשורת מתקדמת עם מדעים אחרים העוסקים בחקר מצבו של האדם. החשובים ביותר בין אלה הם היסטוריה ופילוסופיה. הטיפשות המתגלה בכמה עבודות סוציולוגיות, במיוחד בארץ זו (תרגיע פיטר, לא רק בארה"ב הטיפשות רווחת ומתפשטת, תרגיע), ניתן היה בנקל למנעה על ידי בקיאות מה בשני שטחים אלה, אף על פי שרוב הסוציולוגים, אולי מטבע ברייתם או כתוצאה מהתמחות מקצועית (כלומר מה שאורטגה אי-גאסט כינה 'ברבריות ושמה התמחות'), נוטים לגלות ענין בעיקר במאורעות ימינו (כלומר ניתוח המציאות על פי מאמר המערכת האחרון בעיתון לאנשים חושבים ולא חלילה כפי שהיא, המציאות, מתפתחת ומתהווה על ציר זמן הנמשך כבר כמה עשרות שנים). ההתעלמות מהמימד ההיסטורי פוגעת לא רק באידיאל המערבי הקלאסי של האדם התרבותי, אלא גם במהלך המחשבה הסוציולוגי עצמו [...] הבנה הומניסטית את הסוציולוגיה מביאה כמעט ליחס סימביוטי עם ההיסטוריה, אם לא לתפיסת הסוציולוגיה את עצמה כמדע היסטורי. אשר להשכלה הפילוסופית, זו לא רק תמנע את הנאיביות המתודולוגית של כמה סוציולוגים אלא גם תביא לתפיסה מלאה יותר של אותן תופעות עצמן שהסוציולוג מבקש לחקור" (173)

ודרישת שלום לסטודנטים:

"סוציולוג המלמד באחד מהמון הקולג'ים המצויים, והמסתכל בתלמידותיו ובתלמידיו הצעירים השוקדים נואשות על ניעות חברתית; כיצד הם מפלסים דרכם מעלה באמצעות 'רישום נוכחות' ומתוכחים בעקשנות על ציונים - שעה שהוא יודע כי לא אכפת היה להם כלל וכלל אילו קרא באזניהם בשיעור את מדריך הטלפון, ובלבד שיוסיף להם בפנקס הרישום שלוש שעות נוכחות בסוף הסמסטר - סוציולוג כזה ייתפס במוקדם או במאוחר לתהייה על טיבו של התפקיד אשר הוא ממלא" (178)

ודרישת שלום חמה עוד יותר לסגל דווקא, מה זה חמה? ממש גיהנום:

"התחרות הפרועה השוררת בין כתלי האוניברסיטה לעתים קרובות אכזרית יותר מזו שהיתה לשם דבר בעולם העסקים (מה שמזכיר את הסיפור על וודרו וילסון, הפרופסור המכובד מרטגרס, שהחליט ללכת לפוליטיקה - הוא נהיה נשיא כידוע - ועל השאלה מדוע הוא עוזב את האקדמיה לטובת עיסקי הציבור הוא ענה: 'קצה נפשי בפוליטיקה').  התחרות היא אכזרית יותר ולו רק משום שרשעותה מוסווית במחוות חן למדניות ובמסירות לאידיאליזם פדגוגי [...]אדם כותב אותם דברים שיש להם סיכויים לראות אור במקומות הנאותים; אדם משתדל להפגש עם אותם אנשים המקורבים למקורות של טובות ההנאה האקדמיות; אדם סותם את הפרצות בחייו באותה שקידה פוליטית אשר לה מתמסר כל מנהל צעיר בראשית דרכו; ואדם שונא את עמיתיו ואת תלמידיו כפי ששונא האסיר את חבריו לכלא". (176)

1963.