עוד מאמר על הדרך הנכונה יותר להביט על מלחמת יום הכיפורים - בעקבות מאמר של גרשון הכהן

 כמו בכל שנה גם השנה מאמרים ומחשבות וגילויים חדשים ובעיקר המשך ההתעלמויות מההיבטים החשובים ביותר הנוגעים לכל מלחמה וכמובן למלחמת יום הכיפורים - ההיבטים המדיניים - ואף פעם לא מיותר להזכיר שוב את החוק העליון שניסח בנדון קלאוזביץ: 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים'.

בשונה מרוב הפרשנים שממשיכים לבלבל את המוח עם 'מחדל' ו'יהירות' ושאר ירקות, שלא לדבר על תעשיית פורנוגרפיית ההרג והדרמה של הגבורה, עניין אנושי כמובן כמו כל עניין אנושי, אך שתרומתו להבנת ההיסטוריה ההיא לא רק שלא קיימת אלא ההפך הגמור (כי כשמתעסקים בדרמה אין פנאי לעסוק בפוליטיקה שהיא זו שהביאה לדרמה), הנה גרשון הכהן הוא אחד מהבודדים שמנסים לגעת בדברים בשפת ליבם. גם כי הוא, מה לעשות, איש חכם ואף מלומד ומשכיל מאד, וגם כי המחשבה שלו מאד לא שגרתית.

אבל גם גרשון הכהן מחמיץ את העיקר, והעיקר שעד לפני כמה שנים פשוט הודחק הושתק הוכפש וכן הלאה, הולך והופך לעניין לגיטימי, לחלק אינטגלי ממשפחת הפרשנות, ומי יודע, בעוד כמה שנים יהפוך למובן מאליו.

ומה העיקר? העיקר במקרה של 1973 או ליתר דיוק של 1957-1977, הוא המאבק הפנימי בצמרת מקבלי ההחלטות לגבי מדיניות השלום והבטחון של ישראל.

הואיל וזה פייסבוק אין זמן להכנס לכל הפרטים, אבל כתבתי על כך וכתבו חכמים ומוכשרים ממני בתחום זה (אדם רז למשל) במקומות אחרים, וכאן רק נתמקד באוקטובר 1973.

אבל מלה על המאבק חייבים לומר אחרת הדברים לא ברורים ומובילים שוב לאותה צורת הסתכלות שטחית בלשון המעטה לפיה המלחמה ההיא היתה עוד מלחמה רגילה של צד א' נגד צד ב' (ובמקרה הזה צד א' הורכב משני צבאות בשתי זירות), כשלמעשה בתוך צד ב' התנהל מאבק איתנים בין שתי גישות מנוגדות לחלוטין בשאלת הבטחון ומדיניות השלום הישראלית.

את המאבק ניהלו משני צידיו אישים כמו דיין ופרס כשלרשותו של הראשון, שר הבטחון, שליח לדבר עבירה - הלא הוא ראש אמ"ן אלי זעירא, ומולם אישים כמו אשכול ואחר כך גולדה ואלון וגלילי כשלרשותם הרמטכ"ל דוד אלעזר.

בעוד דיין וזעירא ראו כמצב רצוי ישיבה של צה"ל שלושים ק"מ מהתעלה תוך הבטחת בטחון המדינה באמצעות נשק גרעיני גלוי, חשבו יריביהם שעל ישראל ומצרים להגיע להסכם שלום, ושהדרך לכך היא שלבים, ושבכל מקרה לא הנשק הגרעיני הוא הבסיס לבטחון המדינה אלא צבא רגיל המבוסס על יכולות שריון, מודיעין ואוויר מהסוג שהוכיחו עצמן ב1956 וב1967.

בשלב הזה מן הסתם יש כבר כמה קוראים שמעקמים את האף ויורקים את המלה 'קונספירציה'. ובכן, זה מיותר. כי קונספירציה היא עניין מסובך מאד וכמעט תמיד נקודתי. למשל רצח קנדי. לעומת זאת, מהלכים מהסוג הזה, כלומר איך לעשות שימוש במלחמה לטובת שלום (ששת הימים) או בתהליך מדיני לטובת הנצחת המלחמה (אוסלו), הם פוליטיקה במובן שקלאוזביץ דיבר עליו.

במקרה שלנו, שתי הגישות התגוששות ביניהן בכל זירת-משנה ובכל הזדמנות, לפני, תוך כדי וכמובן אחרי המלחמה, פרק הזמן המאפשר תיקון ובקרת נזקים (מנקודת מבט של כל אסכולה כמובן. כי ההצלחה של דיין היא כשלון של אלון ולהפך. ספטמבר השחור הוא שחור מבחינת דיין ובעל בריתו דה-פקטו ערפאת והוא ספטמבר ורוד מאד מבחינת חוסיין ובעלי בריתו דה-פקטו גולדה אלון והבית הלבן).

מה נהוג לומר על יום כיפור? 'מחדל'. שתו לנו את המודיעין, אכלו לנו את התושיה, אכלו לנו את המטוסים שתו לנו את שמן המנוע בטנקים, וככה זה כשמשוויצים שש שנים על ששה ימים. היהירות והזחיחות עיוורו את המודיעין, כופפו את כנפי המטוסים וגרמו לטנקים לחרוק.

אמנם מדובר בלוגיקה חסרת שחר, כי ממשלות לא פועלות בצורה כזו ('יהירות' מעוורת), אבל את הדיון ההיסטורי-צבאי-מדיני הזה אפשר לעשות לפי סדר הטיעונים הצבאיים.

באשר למודיעין: העובדה החדשה שהתוספה לאחרונה למאגר העובדות היא שזעירא עיכב ידיעת זהב עשר שעות אחרי שקיבל אותה. עובדה זו מצטרפת לעובדה ידועה ומוזנחת אחרת, לפיה זעירא דאג שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים שתפקידם היה לספק מידע של כסף במציאות בה ידיעות של זהב הן עניין לא בטוח.

משמעות הצעדים הללו שנקט זעירא - ומדובר בעובדות שעד לא מזמן ניסו להסבירן באופן פסיכולוגיסטי מגוחך ומביך - היא שרוב כוחו של צה"ל עמד הכן לקראת המתקפה כי לא גויסו מילואים בזמן.

באשר לשריון מסביר גרשון הכהן שגם אם הכוחות היו מגוייסים התוצאה היתה דומה ואולי אף גרועה יותר, זאת מכיוון שבצה"ל - כפי שהראה גלבר אותו מזכיר הכהן במאמרו - לא היו מוכנים לשינוי האסטרטגי שאימץ הצבא המצרי (חי"ר מצוייד בנשק אנטי טנקי משוכלל יחסית מה שפגע ביכולות של השריון הישראלי). זהו טיעון חזק כמובן. אבל ההגיון הבריא אומר שעדיף 1000 טנקים ישראלים בדרך לסיני ב-5 באוקטובר מאשר 1000 טנקים בדרך לסיני ב-9 באוקטובר.

באשר לחיל האוויר: ספרו של גלבר על 'ההתשה' מראה מעל לכל ספק שמטרת המצרים בהפסקת האש של אוגוסט 1970 היתה לנצל את הזמן שאחרי קבלת ההסכם לצורך קידום מערך הטילים האנטי-אוויריים שלהם. ההגיון המצרי ברור וחד, אבל הואיל ומדובר בהסכם משולש, השאלה היא לא מדוע המצרים רצו לעשות דברים לא יפים, אלא מי בצד הישראלי איפשר להם לעשות זאת.

בספרו 'פנקס שירות' יצחק רבין נותן על כך תשובה חד משמעית שעד עתה לא שמעתי ולו מלה אחת של אף היסטוריון רציני שהתייחס אליה בניתוחיו. לא גלבר ולא גרשון הכהן. מה כתב רבין? שבזמן שהוא היה שגריר ישראל בארה"ב, בימים בהם גובש הסכם הפסקת האש שסיים את ההתשה, הגיע הוראה ממשרד הבטחון הישראלי דרך הנספח הצבאי בוושינגטון לפנטגון ובה איסור על חיל האוויר האמריקני לבצע את צילומי האוויר שנועדו לשמש לפיקוח על הזזת סוללות טילים.

מי היה שר הבטחון ב1970? משה דיין. מי היה הנספח הצבאי בוושינגטון? אלי זעירא. מה משמעות אי-צילום פריסת הטילים המצריים באוגוסט 1970? שהמצרים יכולים להזיז (או להוזיז, מה שמסתדר להם) את הטילים לכל כיוון, למשל לכיוון מזרח, וכך לנטרל בבוא היום (נגיד, ב-6 באוקטובר 1973 בשעות אחה"צ ובימים הסמוכים) את חיל האוויר הישראלי.

אז רבין כתב. אז מה. בדיוק. אמנם הוא רבין אבל אולי זו המצאה. אבל זו עובדה הכתובה בספר כלומר עובדה היא שהוא כתב זאת בספר. מה עושה היסטוריון שיש לו נגישות לחומרים (גלבר למשל)? בודק את הדברים של רבין. מה עושים רוב הפרשנים? פשוט מתעלמים מהדברים. כמה קל, כמה ישראלי, כמה לא רציני.

עכשיו כשיש לנו שתיים (מודיעין וחיל אוויר - שיתוקם נעשה על ידי שר הבטחון והפודל שלו) מתוך שלוש (השריון על חשבוננו), אפשר לגשת לסיכום.

הסיכום הגיע ביום השני של המלחמה, כאשר שר הבטחון הציע לעבור לאופציה הגרעינית. גם זו עובדה שאף אחד לא מתווכח על עצם קיומה. גם זו עובדה שבמקרה הטוב מתייחסים אליה בסגנון ג'ון לה-קארה, במקרה השכיח מתעלמים ממנה.

אבל אם מדובר בעובדה ומדובר בעובדה, ואם קלאוזביץ צודק והוא צודק, ואם כל העובדות שנוספו לאחרונה בזכות חוקרים כמו גלבר רז ואחרים הן עובדות, והן עובדות, הגיע הזמן לספר את סיפורה של המלחמה הזו כפי שראוי וכפי שצריך: זו היתה חוליה נוספת בשרשרת המאבק הפנימי בצמרת הישראלית לגבי מקומה של ישראל במרחב, שאלה הגוזרת את שאלות המשנה החשובות ביותר, שאלות חיינו: מה בסיס בטחוננו הצבאי, ומה אמורה להיות דרכנו המדינית.

גרשון הכהן מקרב אותנו ליעד כשהוא מצביע על השורשים האסטרטגיים של המלחמה הזו, אבל הוא עדיין נמצא גשר אחד קרוב מדי.

https://besacenter.org/he/perspective-papers-he/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9F/

בל אהיה לקלישאה (אחרי שאמות במיטתי) - שתי הערות על ציטוטי-יתר של עמיחי

 עם כל הכבוד ליהודה עמיחי - וכמו במקרה של אהוד מנור, למי אין כבוד והערכה ואהבה והוקרה לעמיחי? - יש (לפחות) שתי יצירות שלו, או קטעים מיצירות, שהשימוש השכיח בהן כבר 'הביא לי את הסעיף' כמו שאומרים האומרים.

האחד הוא השיר על הפרחים שלעולם לא יצמחו מהמקום בו אנו צודקים.

השני הוא על הגאולה שתבוא כשבמקום לומר ליד האיש יש אבן, נגיד ליד האבן יש איש.

כן, ברור, אפילו בוק-גמור כמוני מסוגל להבין את המימד השירי-לירי של הפסוקים הללו, וכאמור, אני מזדהה עם כל המזדהים עם יהודה עמיחי וכן הלאה.

אבל כשם שלכווולם יש זכות לעשות שימוש בשורות השיריות-ליריות הללו של עמיחי, כך גם לי יש זכות לתהות שמא הן לא הפכו - לא עמיחי חלילה, לא שירתו חלילה - לקלישאות במובן הרע של המלה, היפוך שנוצר בשל שימוש יתר... קלישאתי.

מלה ורבע על מה זה קלישאה במובן הרע. קודם כל מה זו קלישאה במובן הטוב? שקיעה למשל. או זריחה. או נחיתה של מטוס או ריחוף של עייט ולהקת חסידות ופריחת החצבים. מדוע כל אלו קלישאות? כי מי לא ראה שקיעה וזריחה ועייט ומטוס וחסידות וחצבים ומי לא מתרגש בכל פעם מחדש למראה שקיעה וזריחה ומטוס ועייט וחצבים וחסידות?

לעומת זאת, אם בכל פעם בו דיון ציבורי בקנה מידה כזה או אחר נקלע למבוי סתום-לכאורה, (השונה ממבוי סתום-אמיתי בכך שהוא לא באמת מבוי סתום אלא הוא כאילו מבוי סתום כי השותפים בדיון לא מוכנים לעשות מעשה ולבחון את עמדות המוצא שלהם), צדיק תורן שולף את הפרחים שלעולם לא יצמחו בלה בלה מהמקום בו אנו צודקים גע-גע-קש-קש, הרי שמדובר בקלישאה במובן הרע.

כי עמיחי, גם עמיחי, או אולי קודם כל עמיחי ובני מינו - משוררים, נביאים, סופרים, הוגי דעות, פרשנים פוליטיים, היסטוריונים, מחנכים (כל אחד ושיטתו ודרכיו והמתודולוגיה העומדת לרשותו) - מדברים בציבור כדי לתקן את המעוות כלומר הדיבור שלהם נובע מתוך תחושת צדק ומכאן שגם השיר של עמיחי על הפרחים וכן הלאה הוא לשיטתו של עמיחי סוג של צדק ומכאן שכל דיבור נגד צדק הוא דיבור נגד עמיחי ונגד דבריו נגד צדק-לכאורה וכמובן שהם מאיינים את הקלישאה הרעה הזו ומגחיכים את העושים בה שימוש.

סתם דוגמא: הצדק הציוני לא רק הצמיח פרחים אלא בתים ופרנסה ובטחון וחינוך ובריאות וממשל ותקשורת ותחבורה ותרבות למליונים רבים של בני אדם. סתם דוגמא.

ובעניין האיש והאבן, בלירשותו של עמיחי ארחיב את השיר כמיטב יכולתי הדלה בתחום זה.

"אתם רואים את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו" (עד כאן למי ששכח, עמיחי, מכאן והלאה, כמה פעמים, א. מנור): 

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקבוצת התיירים וחגורת נפץ על גופו ויפוצץ עצמו בשם הצדק שלו".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקבוצת התיירים וידריך אותה".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקשת הרומית ויצלם אותה".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לכתוב שיר. שמו יהודה עמיחי".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לכתוב פזמון. שמו אהוד מנור".

תמשיכו לבד. כי הקלישאה הרעה העולה מהפרשנות הרווחת-הקלישאתית הרעה לשורה הזו של עמיחי, היא שיש ניגוד בין היותנו בני אדם לבין היותנו בעלי רגישות תרבותית מסויימת, כמו למשל לעבר הרומי, לארכיטקטורה של ירושלים, למורשת הבית השני, למורשת המופתי, וכן הלאה.

לא חברים, לא. אדם לא סותר אל כל אלו. להפך. האדם מורכב מכגון אלו. מה שמבדיל בין אדם לאדם הוא לא האם האחד חי בעולם של ירקות לסלט והשני בעולם של ארכיאולוגיה מורשת ותרבות, אלא מה עושה האדם אחרי שמסיים להכין סלט עם המורשת והתרבות והעבר שלו.

מה שמביא חזרה לעניין הצדק והפרחים וכן הלאה. בדיוק כשם שיש צדק שאיננו מאפשר פריחה כך יש צדק שבלעדיו היא לא תתכן. ובדיוק כשם שיש ספק המביא לאהבה, יש ספקנות המביאה לשנאה ולהרס.

בין ססר לקידר - 1657 מלים על המזרח התיכון, עבר-הווה-עתיד ועל עוד כמה עניינים כמו שורשי ה-fem.g.b ודלות 'הפרוגרסיבים'

 

בשבועות האחרונים זכיתי לשמוע שני מרצים מעולים, מומחים למזרח התיכון, לעולם הערבי, ולכל הקשור בכך מנקודת מבט מקומית-ישראלית ומנקודת מבט גלובלית-אזורית.

האחד הוא פרופ' אשר ססר מאוניברסיטת תל אביב, שאם לשפוט על פי הערות שלו במהלכן של 11 הרצאות שנתן בנושא בסתיו האחרון טרום-הקורונה (כל הרצאה כשעה ורבע) אפשר להעריך שנטיית ליבו היא למה שמכונה כאן 'שמאל'. על סמך מה ההערכה הזו? על סמך נטייתו המקצועית לכשעצמה אם כי הבעייתית לכשעצמה, לחפש סימטריות בכוח בכל הקשור בסכסוך היהודי-פלסטיני (וגם בעניין זה ססר חושף מעט את עמדותיו הלגיטימיות כמובן, כשהוא מקפיד לכנות את הסכסוך הנוכחי במלים 'הסכסוך הישראלי-פלסטיני' או 'הישראלי-ערבי', תלוי בהקשר, והרי מבט מהר האמת מחייב את המתבונן לקרוא לילד בשמו: סכסוך ערבי\פלסטיני-יהודי, בסדר הזה ועוד נשוב לכך).

השני הוא ד"ר מוטי קידר, שבמסגרת מכון בגין-סאדאת (BESA) שבהנהלת פרופ' אפרים קארש, הרצה הרצאת זום קצרה של כ40 דקות ואחריהן עוד כ15 דקות התייחסויות לשאלות, בנושא התהליך המדיני של ישראל והאמירויות. בניגוד למקרה של ססר, את עמדותיו הפוליטיות של קידר אין צורך לנחש, ועצם העובדה שיש אנשים, ואני מכיר לא מעט, שאינם מוכנים להקשיב ל"גזען הפשיסט" הזה, מלמדת על זיהויו הפוליטי הברור, לכל הפחות מנקודת המבט של השיח הישראלי הרווח, שלומר עליו שהוא שטחי זה להעליב את משטחי הדשא והפרקט באיצטדיוני הספורט הקבוצתי.

כי מנקודת מבטי מה שחשוב היא האמת ההיסטורית, והגם שזו חמקמקה וקשה לניסוח לתאור ולפירוש, הנה עצם העובדה שעולמנו גדוש בשקרנים ושקרניות מכל הסוגים והמגדרים, שקרניות ושקרנים שהבינו כבר מזמן שהשקר היעיל ביותר הוא שקר המבוסס על עובדות, ובכן עצם העובדה הזו היא הוכחה שאין אדם, כולל לא הליצנים המצהירים על ההפך כי זה עושה להם טוב, שאיננו מקבל מראש את קיומה של האמת.

במלים אחרות, ללא אמת לא יתכן שקר, והואיל ושקר יעיל הוא כזה המבוסס על עובדות, הרי שאין ויכוח שיש עובדות ושהן חיוניות לחתירה אל האמת. על השאלה מדוע יש א.נשים המקפידים.דות לשקר באמצעות עובדות ניתנו תשובות רבות, ודומה שהמדוייקת ביותר היא גם הקצרה ביותר: רוע. רוע של אינקויזיציה, או של אנטישמיות, או של גזענות, או של פשיזם, או של בולשביזם, או של נאציזם, או של פמינקויזיציה ולא משנה אם זה KGB  או Fem.G.B, בכל המקרים השיטה היא אותה שיטה: הוצאת דברים מהקשרם, עיוות הדברים והמעשים, צדקנות המבוססת על הרעיון ששימש את האחים בלוז בסרטם האלמותי: we are on mission from god, ובתור שכאלו הכל כשר. בוודאי שקרים שכאמור יעילותם גדולה יותר ככל שהיא מבוססת על יותר עובדות.

ובחזרה לססר ולקידר. האחד 'משמאל', השני 'מימין', האחד בכ-15 שעות, השני בפחות משעה, האחד בהיקף יריעה היסטורי עצום – מליוני קמ"ר מרובעים ומאות שנים – והשני בהתמקדות בארוע מתוקשר בן שבועיים, מספרים למעשה  את אותו הסיפור. וחלילה לי לרמוז ש-15 השעות של ססר מיותרות, ההפך הוא הנכון. גם את קידר היה כדאי לשמוע 15 שעות ויותר, וברור שבמסגרת 15 השעות של ססר עלו עשרות נושאים ותת-נושאים, כל אחד ראוי לכשעצמו, ולא מדובר 'רק' במידע אלא גם בשאלות מתודולוגיות חשובות מאין כמותן.

אבל כאן אתמקד רק במה שבעיני נראה לב-ליבו של הסיפור, ובמקום להגדירו במלים שלי, בשלב זה בכל אופן, אתן את רשות הדיבור לכמה נתונים שהביאו שני המומחים המעולים הללו.

אשר ססר מדווח בהרצאה מספר 11 שלו, ההרצאה המסכמת, כי בשנת 2000 עמדה אוכלוסיית הערבים באזורנו על 280 מליון נפש. היום, 2020, היא 420 מליון. תוספת של 50% תוך 20 שנה. נשים ערביות בגילאי 19-15 עומדות במקום הראשון בשיעורי פריון ביחס לאוכלוסיית העולם כולו. רוב היבוא של מדינות ערב בימינו הוא מזון. בין 1980 ל-2000 נרשמו ברחבי העולם הערבי כולו 400 פטנטים. באותן עשרים שנים נרשמו בישראל 8000. היחס הריאלי הוא 1:800. ססר דיבר על "שלושה גרעונות" המאפיינים את העולם הערבי, בהדגישו שלא מדובר ב"תחזיות" אלא באקטואליה. "זה קורה עכשיו" הוא הדגיש ופירט: גרעון פוליטי, גרעון חינוכי וגרעון מיגדרי.

הגרעון הפוליטי ברור: זכויות אזרח וכיו"ב. על הגרעון החינוכי אפשר ללמוד מהיחס של 1:800 בעולם הבעייתי לכשעצמו של הפטנטים (חלק גדול מהם כלל לא מיושמים, חלק גדול מהם משמש כקרדום לחפור בו תביעות אזרחיות, חלק גדול בולם התפתחות טכנולוגית אבל לא זה העניין כרגע). הגרעון המגדרי מלבד מה שהוא בעיה מוסרית (מעמד האשה הריאלי בעולם הערבי, עניין שהפמינקוויזיציה הרווחת בימינו זרה לו לחלוטין, והכוונה למלה 'ריאלי', כי 'ריאליה' לא מסתדרת עם מיטולוגיה) הוא כמובן בעיה כלכלית כפולה: כי לא 'רק' שנשים לא משולבות בשוק העבודה אלא שהן מגדילות את הביקוש בשוק המצרכים.

מוטי קידר דיבר על ההסכם המתרחש בין ישראל לאמירויות, ובניגוד לפטפטת הרווחת במקומותינו בנושא, הוא הציע להביט על הנושא לא מנקודת המבט של זנב המטוס על המסלול, מה שהביא כמה ""עיתונאים""" במקומותינו לסף-אביונה, אלא מנקודת מבט של השותפים האחרים, ליתר דיוק המרכזיים של הסיפור: האמירויות והבית הלבן.

קידר, אם הבנתי נכון בעל עבר פלילי בחיל המודיעין, הסביר בפשטות שבניגוד לישראל שבינה לבין איראן יש חטיבה גיאוגרפית-מדינית כבדה למדי (מה שנשאר מעיראק ומה שנשאר מסוריה), הנה במקרה של האמירויות האיראנים זה ממש השכן ממול, שכן חביב שזוכר לערבים את ההיסטוריה הרחוקה של השפלת הפרסים על ידי הערבים, ושמצוייד במספר לא ידוע אבל גדול למדי של טילים לטווח קצר (כי זה כל מה שנחוץ) המסוגלים להשמיד לא 'רק' את תעשיית הנפט של האמירויות, אלא גם את מסלולי ההמראה של מטוסי ה-F35 המהוללים, שאולי ימריאו לתקוף מטרה או שתיים באיראן, אבל שאחר כך כבר לא יהיה להם היכן לנחות.

באשר לבית הלבן: מדובר בבניין הידוע במדשאותיו, ועל אחת מהן מתכנן ככל הנראה דונאלד טראמפ לנהל לקראת נובמבר (במקרה ממש לפני הבחירות המתקיימות ביום השלישי הראשון של החודש הזה) טקס מפואר שאולי יביא כמה יהודים לבחור בו לנשיאות, או לפחות לא לצאת מהבית ממבוכה מובנת מאליה ('אמנם אנחנו נגד טראמפ אבל בעד שלום וטראמפ הביא שלום אז מה עושים').

הקלטה לא מאד מוצלחת אפשר לשמוע כאן ואין לי ספק שמי שיאזין לדברים של קידר ירוויח רווח גדול וללא ספק יבין דברים שלא עליתי עליהם. אבל דבר אחד חשוב שבפיסקה הבאה נביט עליו דרך העיניים של ססר, הוא דברים שאמר קידר לגבי תורכיה. במלים שלי: ללא ארדוגן ארגון דעא"ש לא יכול היה להגיע להישגיו. נקודה. קשה להגזים בחשיבות העניין, בכלל ואם לוקחים בחשבון את ההתרפסות הישראלית לא 'רק' מהסוג של ליצנים שעדיין חיים בסוגייה התורכית-ישראלית לפני 30 שנה, אלא את זו שהנהיג 'המנהיג החזק' נתניהו. אבל אם נעזוב לרגע את תחושת 'החמיצות' המסויימת הזו, המקומית, מדובר בסוגייה שאי אפשר להגזים בחשיבותה האזורית-הגלובלית: חברה חשובה בנאט"ו, מאפשרת מעבר של אלפי מתנדבים (כולל מישראל, אגב) דרך איסטנבול לבסיסי הגיוס של דעא"ש; מאפשרת מעבר בטוח של שיירות טנדרי הטרור הממוקלעים של דעא"ש; מבטיחה תזרים מזומנים נדיב על ידי איפשור מעבר של משאיות נפט לאלכסנדרטה ומכירתו בשוק.

אשר ססר הסביר שחולשת העולם הערבי היא המפתח להבנת עוצמת הגורמים הלא-ערבים במרחב שלנו: איראן ותורכיה (וישראל כמובן). באחת ההרצאות האחרונות משווה ססר בין שני המקרים, ומסביר שהמשותף להם משמעותי מאד – שתיהן מדינות לא ערביות כאמור, שתיהן מתבססות על עבר לאומי עשיר ומשמעותי, בשתיהן השלטון עושה שימוש פוליטי באסלאם, אמנם בדרכים שונות כי מדובר בשיעה ובסונה. אבל התפקיד של תורכיה באבטחת קיומו של דעא"ש (ולא מיותר לציין שבניגוד לשמועות חביבות הארגון לא נמחק ועתידו לא ברור ובהחלט קיים) והתפקיד של איראן בהפצת האסלאם הרדיקלי באזורנו, הופכים את שתי המדינות האלו לבעיה רצינית בלשון המעטה.

מה שמביא אותנו לסוגייה הישראלית. וכאן יש הבדל בין ססר לקידר, המצדיק את תוויות-שיוכם הבנאליות 'ימין' ו'שמאל'. לקידר ברור שעוצמתה הביטחונית של ישראל היא עניין שאין להרהר אחריו. אדרבא, אם לחזור למונחים של שנות החמישים, הרי שבמתח בין הבטחון לדיפלומטיה בשאלת קיומה של ישראל (נזכיר כי בן גוריון ראה בדיפלומטיה כלי שרת בידי הבטחון, ואילו משה שרת ראה בביטחון כלי גוריון בידי הדיפלומטיה), קידר רואה בדיפלומטיה תפל ובבטחון עיקר.

ססר לעומת זאת, כפועל יוצא של המאמץ האינטלקטואלי שלו לייצר סימטריה בסוגיה הישראלית-ערבית, מציג תמונה אותה הוא מכנה 'שיח חירשים', הנוצרת מהתעקשותה של ישראל לשמור על יתרון איכותי בטחוני, 'עליונות' אם לקרוא לילד בשמו, דבר שלפי פרשנותו של ססר לא מקובל עקרונית על העולם הערבי, שמצידו (של העולם הערבי) איננו מוכן לקבל את תביעת ישראל לנורמליזציה ('תעביה' בערבית, או טעאביה או איך שלא מאייתים את המלה הזו, שמובנה בכל אופן שונה מהותית מה'הודנא' המפורסמת שהיא סוג של שביתת נשק הקיימת רק ואך ורק כי המוסלמים בעמדת נחיתות צבאית!).

במלים אחרות: תביעתה של ישראל מהערבים היא לנורמליזציה, ועד אז אין אלא לשמור על עליונות צבאית (ניתן להבין שקידר וססר מקבלים את 'דימונה' בהבנה). הערבים רואים בעצם תביעתה של ישראל לעליונות סתירה לנורמליזציה. תיק"ו. 'שיח חירשים'.

ססר כמובן טועה בעניין הזה, בוודאי מנקודת המבט ההופכת אותו למה שהוא מבחינה מקצועית: ההיסטוריה. הרי ישראל, או ליתר דיוק הלאומיות היהודית הציונית בארץ ישראל, לא התקבלה לרגע אחד על ידי אף גורם ערבי, גם כשליהודים היה לכל היותר נבוט ואקדח חלוד אחד. מכאן שהנסיון לתאר את המציאות בימינו כפונקציה של סימטריה של 'חירשים', לא משכנע בלשון המעטה. ישראל שואפת ומיישמת עליונות רק ואך ורק כי העולם הערבי לא מוכן לתעביה עם היהודים.

עמדה ערבית זו היא פונקציה של התרבות הערבית האנטי-מיעוטית, מה שמסביר גם את קריסת העולם הערבי, מה שמסביר את עליית המדינות הלא-ערביות (תורכיה ואיראן) , מה שמסביר את רצונם של מנהיגי האמירויות לעשות מאמץ כדי להבטיח שטראמפ ימשיך לשבת בבית הלבן גם אחרי ינואר 2021, כי אחרת אין לדעת או ליתר דיוק יש לדעת מה האיראנים עשויים לעשות למדינות המפרץ.

מסקנה שלי מכל הסיפור הזה: ישראל היא לא הבעיה אלא הפתרון של המזרח התיכון בניגוד למה שחשב אובמה ובניגוד למה שסבורים עוד ועוד דמוקרטים בארה"ב שמשום מה נקראים 'פרוגרסיבים', כינוי שהוא גם עלבון למורשת ההיסטורית המפוארת של המושג הזה, קודם כל בארה"ב, והוא גם (עוד) שקר פוליטי מסוכן.

המזרח התיכון יהיה מקום מסביר פנים למאות מליוני תושביו רק ואך ורק כאשר רוב אם לא כל ההנהגות הפוליטיות שלהם ורוב אם לא כל ערכיהם התרבותיים יתבססו על מה שהביא את ישראל למקום בו היא נמצאת, עם כל ההסתייגויות הנדרשות, נתניהו-אינקלודד: סובלנות אזרחית, שגשוג חברתי-כלכלי (יחסי, יחסי, ברור שיחסי, ומה בעולמנו איננו כזה), פתיחות וסקרנות תרבותית (יחסית וכן הלאה).

וברקע הדברים של ססר וקידר עמדה מוסכמה ששניהם סומכים ידיהם עליה ללא היסוס, הסכמה ההופכת את שניהם ואת מי שמטריח עצמו, כמוני, להקשיב להם קשב רב, למיעוט מבוטל ומבחינות רבות די נרדף: שניהם דיברו בתקיפות על הגרעון בתחום ההבנה ההיסטורית-תרבותית של האזור. קידר אמר שאין כמו האמריקנים בגילויי בורות טוטאלית בכל הנוגע לשאלות אלו (ואני מוסיף שסימנו של הפסבדו-פרוגרסיב הוא שביחס לאמריקנים הבורות שלו גדולה פי כמה והיא רק מועצמת מרגש העליונות המוסרית הנלווית לפסבדו-פרוגרסיביזם). במקום השני אמר קידר, ניצבת ישראל. ססר אמר את אותו הדבר באופן מעט שונה, אבל זהה: בהיסטוריה של האזור טמון המפתח להבנתו בהווה ולמאבקיו בעתיד.