מראדונה

 א.

בחלומי הלילה ואני צופה בטלוויזיה במשחק כדורגל. קבוצה אחת בחולצות אדומות, השנייה בחולצות בצבע תכלת. האדומים יושבים על השער של התכולים, והנה לפתע משום מקום התכולים מבקיעים שער וחוזרים להתגונן בבונקר. בשלב מסויים, אחד מחלוצי האדומים מוצא עצמו מול שער ריק, ובועט את הכדור גבוה מעל למשקוף. בחלומי הוא צועק מתסכול, מקלל את עצמו, רץ אחרי הכדור, עולה ליציע שכולו מלא אוהדים אדומים, והוא ממשיך לצעוק ולקלל את עצמו על ההחמצה הנוראית, נעמד ממש על הגדר המפרידה בין הקהל למגרש, ונושא נאום חוצב להבות המופנה אל האוהדים כשכל כולו הוא בקשה לעודד ולדחוף את האדומים קדימה. בחלומי, ממש באותם רגעים, כל שחקני הקבוצה התכולה עומדים בשורה זה לצד זה ורוקדים בהתלהבות אך באמנות ובכשרון עצום, מעין הורה בשורה ולא במעגל, הם מעודדים את עצמם להמשיך ולעמוד מול המתקפות האדומות. התעוררתי.

ב.

לחלוץ האדום שהחמיץ מול שער ריק והלך ליציעים וקילל את עצמו, היה שפם גדול. זה כל מה שאני יודע עליו. אחד מהשחקנים התכולים הזכיר בדמותו של סוארז, החלוץ האורוגוואז'ו של בארסה עד לא מזמן, עכשיו של אלטי (אתלטיקו מדריד בלשון המקומית). אבל כשהקצתי מן החלום היה לי ברור שהתכולים, ויסלח לי סוארז, ואוהבי החלומות יודעים שבחלומות הכל מותר, היו נבחרת ארגנטינה, והמשחק שבחלום היה ריפרור לשמינית הגמר ההוא, ב-1990, כשנבחרת ברזיל ישבה על השער של נבחרת ארגנטינה, וקלאודיו קאניג'ה, הכדורגלן הכי יפה ויסלחו לי מעריצי בקהאם, יפיוף אלוהי מכובד בפני עצמו, ויסלחו לי מעריצי הקוביות של רונלדו, גנב שער בנגיחה, שער משום מקום, בדקה ה-81, שער שנדמה לי שמי שבישל אותו היה מראדונה.

ג.

זר לא יבין זאת. משני הכיוונים. נתחיל בכיוון הראשון: זר לא יבין איך פרופסור להיסטוריה (כותב שורות אלו), מסוגל לשבת שעות על גבי שעות ולצפות בכדורגל. כשמתחיל המונדיאל, כל מונדיאל, האנושות נחלקת לשתי קבוצות. אלו שרוצים לדעת 'כמה-כמה', ואלו, כמוני, למרות שהם יודעים שכמעט כל משחקי הכדורגל בכלל ובמונדיאל בפרט, מתחילים לכל המוקדם בדקה ה-65, ישבו ויצפו בכל מהלך, בכל מסירה, גם אם לא יתלהבו, גם אם, לא עלינו, ינקרו מדי פעם, גם אם, שוד ושבר ואוי לאותה בושה, יפלרטטו עם הוואטסאפ ('אבל זה בנושא!!' כלומר 'שלחתי חוות דעת על הוולה האחרון לבן דוד שלי בארגנטינה', או תירוץ דומה אחר).

זר לא יבין זאת, מהכיוון השני: גם אני, אינטלקטואל המאוהב עד כלות במשחק הכדורגל, (משחק אותו סיכם בן הדוד הנזכר מהסוגריים האחרונים, במלים 'זה המשחק היחיד שלא דורש כלום כדי לשחק אותו, אפילו לא כדור', ושלב ההוכחות בהמשך) לעולם לא יבין את אותה ארגנטינית מבוגרת יחסית שנצפתה אמש באחד השידורים, כשהיא אוחזת בידה את הספר 'מראדונה של כולם', ובוכה בוכה בוכה. זר לא יבין את החלטת נשיא ארגנטינה להכריז על שלושה ימי אבל על מותו הצפוי כל כך של האיש שמ-1990 ואילך היה עסוק בלנסות ולהצליח להרוס כל חלקה טובה בה הוא דרך או עבר לידה.

ד.

את הספר 'מראדונה של כולם' ראיתי לא פעם ולא פעמיים בחנויות יד שנייה או בדוכנים האלה בתחנות הרכבת שבהם מוכרים 4 ספרים ב20 שקל. הואיל ובעניין מראדונה אני סוג של 'זר לא יבין זאת', לא העליתי בדעתי אפילו לעלעל בו, קל וחומר לרכוש ולקרוא בו. עד שלפני כמה שנים קיבלתי עותק במתנה מסטודנט שלי. אוהב כדורגל, אוהב מראדונה, אוהב אותי. לימים תסביר אחת, ידועה בציבור כלוחמת צדק ותיקון, שהארוע הזה - קבלת ספר במתנה מסטודנט - הוא עוד ביטוי לרשת שפרסתי סביב סובבי כדי לצוד בה א.נשים לצרכי וכן הלאה. ואיך זה קשור למראדונה? בדיוק. גם הוא היה ידוע בציבור כרודף צדק. גם אצלו הנוסחה היתה אותה הנוסחה שג'ורג' אורוול ניסח בדייקנות עילאית: 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב'. ובמאראדונאית: 'כל מה שקשור לארה"ב - רע, כל מה שקשור במי שמתנגד לארה"ב - טוב'. את הגרסאות האחרות תשלימו לבד. 

ה.

הרוח המארדונאית הזו עולה בספר שלו. כן, אחרי שקיבלתי, ועוד מסטודנט אהוב, קראתי. ובשקיקה קראתי. למרות התרגום המחפיר, המביך, המקומם, שרק הוצאת ספרים שמסתכלת על ספרות דרך החור של השקל מסוגלת להרשות לעצמה להוציא. מראדונה מצוטט שם למשל כאומר '...ואז פרצתי לשטח...', שזה תרגום של הביטוי entre al area שזה בעברית כדורגלנית 'חדרתי\נכנסתי לרחבה', כשב'רחבה' הכוונה היא ל'רחבת ה-16' (שהיא למעשה רחבת ה18 יארד, כפי שבעיטת העונשין איננה בעיטת 11 מטר אלא 12 יארד, כפי שבזמן בעיטה חופשית, אלא אם קוראים לך יוסף אבוקסיס, על שחקני הקבוצה היריבה לעמוד 10 יארד מהכדור ולא 9 מטר, כפי שרוחבו של שער תקני איננו 7.32 מטר אלא 8 יארד).

אבל אצל הגאון שתרגם את ספרו של מארדונה לעברית, ההקפדה על תרגום טוב של כל אותו ז'ארגון ייחודי לכדורגל בכלל ולזה הארגנטיני בפרט - ז'ארגון הכולל גם מלים תקניות כמו area  וגם מלות סלנג כמו 'צינור' או 'סומבררו' שהם בלשון השכונות אצלנו 'קירקוסים שעושה חלוץ על מגן ['צינור': מעביר כדור בין רגליו; 'סומבררו': מעביר כדור בקשת מעליו] - היא עניין מיותר, כי למה להתאמץ אם אפשר גם לא.

ואחרי ששמנו את העניין הזה מאחורינו, תודה למארדונה על ספר מרתק. סיפור חייו ושורשי מרירותו כנגד 'הפריבילגים' למיניהם, מתבהרים יפה מאד דרך עשרות אנקדוטות שראשיתן בתחילת הקריירה שלו אי אז לפני כמעט חמישים שנה, עבור במשחקו הראשון בבוגרים, דרך הלעג לקומתו הנמוכה, ומשם לנבחרת הלאומית, לאירופה וגם לספרד, ונאפולי כנגד כולם, והמאפיה והסמים וכל השאר.

מראדונה שלי הוא מראדונה של המונדיאל ב-1990. מעט אנשים יודעים לומר תודה לאותם אלמונים ששינו את חוקת המשחק אחרי הכתישה השיטתית שעבר האיש שנשא על גבו את הנבחרת כולה, הוא וקאניג'ה וגויקוצ'יאה השוער המופלא. לא היה מגן קשר ואפילו חלוץ של אף קבוצה נגדה שיחקה ארגנטינה, שלא חיפש באופן שיטתי את עצם השוק, כף הרגל, והכי טוב - הקרסול - של מראדונה.

ו.

'זה המשחק היחיד שלא דורש כלום כדי לשחק אותו, אפילו לא כדור'. כך הסביר לי בן הדוד שלי מארגנטינה. 'אפילו לא כדור'. כי מגרש יכול להיות מגרש חניה כלשהוא. קבוצות? אם פגשת חבר, מה טוב. הוא הונגריה, אתה בולגריה. אתה אנגליה, הוא אירלנד. אתה אוסטרליה, הוא מקסיקו. טורניר שלם אפשר להעביר ככה. אבל אם לא פגשת חבר, אז מה הבעיה להיות פעם הונגריה ופעם בולגריה פעם אוסטרליה ופעם מקסיקו? שום בעיה. כדור? אם יש כדור, יופי. אם יש קיר, מצוין. בועטים לקיר ואז אפשר להיות גם החלוץ וגם השוער כי הקיר נהיה חלוץ כשהכדור פוגע בו. ואם אין כדור? מה הבעיה. מה רע בפחית שימורים, תפוז, אצטרובל, נעל ישנה אפילו.

ועל כל אלו קל וחומר בן בנו של קל וחומר. אם כדורגל אפשר לשחק לבד ובאיצטרובל, קל וחומר שאם משחקים אותו 11 מול 11, בבונבונרה, קבוצה אחת עם פס צהוב עמוק לרוחב על רקע כחול עמוק עוד יותר, החזות מנופחים, שפת הגוף אומרת שירה, כי מולם 11 זהים, עם פס אדום כהה באלכסון על רקע לבן בוהק, החזות מנופחים, שפת גופם אומרת שירה, וביציעים כמה עשרות אלפי אוהדים שרים וצועקים 'דאלה בו דאלה בו דאלה בו', עוד יותר טוב. תודה מראדונה על שנים יפות וזכרונות ללא תחליף. בכלל ובפרט שסידרת לי יופי של יארצייט. בול בפוני פגעת שוב. 

דברים שכמעט אף פעם לא תשמעו ממורי דרך

 

שלום וברכה. אזהרת מסע, זה הולך להיות מעט ארוך. מי שלא מתעניין מוזמן להפסיק מיד... אני לוקח לעצמי את הרשות, הזכות וכן הלאה, לכתוב כמה דברים על אחד מגיבורי הסיור אתמול, משה מונטיפיורי, המצטרף לשורה של אישים דומים שהוזכרו בסיור כזה או אחר, כמו רוטשילד, הברון הירש ואחרים שפעלו במסגרות כמו יק"א, כי"ח ועוד. לא, אין בכוונתי 'לשבור מיתוס' או משהו בסגנון, אלא להציע משהו מהדברים שלמדתי בנושא בשלושים השנים האחרונות, ושכפי שתוכלו לראות, עולים בקנה אחד עם השכל הישר, אבל לא הטבעי, האוטומטי, אלא השכל הישר שאתגרו אותו בכמה פיסות ידע נוספות מהסוג שכמעט לא מושמעות בסיורים שלנו, מסיבות כאלו ואחרות (ולמען הסר ספק, לדעתי הסיור אתמול היה טוב מאד, למרות לא מעט שגיאות עובדתיות נסלחות לחלוטין, ותקלות השירותים שאולי פחות).

ובכן, מונטיפיורי, רוטשילד, הירש ושורה ארוכה של אישים ברמתם גם אם היו מפורסמים פחות (כמו הברון גינזבורג ברוסיה או בלייכריידר בגרמניה, וגם מונטגיו באנגליה או ג'ייקוב שיף בארה"ב), הם כולם שותפים במה שכונה כבר במאה ה19, המאה שלהם, בשם 'יהודי האמנסיפציה'.

מה פירוש המושג הזה ומה משמעותו? מדובר ביהודים שהשתלבו בחברה שלהם באופן מלא, מבלי שהם הכחישו את יהודיותם, וחלקם, כמו מונטיפיורי, הקפידו שכולם ידעו שהם מקפידים על תרי"ג (ולא שיש דבר כזה אבל על כך בהזדמנות אחרת).

מצד שני, עצם היותם יהודים מוצהרים ומוכרים, יצר בעיה שסתרה את עקרון העל של האמנסיפציה, עקרון שכולנו מכירים ומוקירים, וכולנו מנסים ליישם במהלך הקורס כשאנחנו נפגשים אחד עם השני: העקרון לפיו כולנו 'בני אדם'. במלים אחרות, רוטשילד (זה לא אחד אלא חבורה שלמה של קרובים למיניהם אבל זה לא משנה כרגע), היה אזרח נאמן למדינתו (אוסטריה, צרפת, גרמניה, אנגליה וכן הלאה) אבל גם יהודי מוצהר. ככזה, הוא לא היה יכול שלא לסמל בעצם קיומו של היהודים כולם.

הדבר הוביל במקרה של רוטשילד הצרפתי למשל לשתי תופעות הפוכות לכאורה שהן למעשה שני הצדדים של אותו המטבע: מצד אחד העריצו אותו (יהודים ולא יהודים) כ"מלך היהודים", ומצד שני שנאו אותו על היותו "מלך היהודים". כלומר הפילושמיות והאנטישמיות הלכו יד ביד כששתיהן מתבססות על אותו מיתוס ציבורי, 'רוטשילד מלך היהודים' (או שיף או מונטיפיורי או כל אחד אחר).

חכו, זו רק ההתחלה של המורכבות. כי על הדבר החשוב השני ביותר לא אמרתי מלה. הרי כל האנשים הללו, מונטי ורוטשי והירש וכן הלאה, היו מפורסמים כי הם היו יהודים עשירים מאד, כלומר אם הם לא היו עשירים הם לא היו מפורסמים. יהודי לא עשיר מאד שנהיה מפורסם היה כמובן הרצל, והיו אחרים, שזכו לפרסום בזכות תרומתם לספרות (זנגביל ונורדאו למשל) או למדע (פרויד ואינשטיין למשל).

אבל במאה ה19, הצלחת האמנסיפציה היהודית נמדדה במונחי 'יהודי האמנסיפציה' הנזכרים, שהיו גם מכובדים (גם כי היה להם הרבה כסף ותיכף נסביר מה זה אומר מבחינה חברתית) וגם יהודים כשרים (מונטיפיורי ותריג מצוות כנזכר).

סיכום ביניים: מונטיפיורי ושות' היו חשובים כי הם השתלבו חברתית (במעמד הגבוה כמובן) וכי הם היו יהודים כשרים שהוכיחו בעצם קיומם שאפשר להיות גם יהודי כשר וגם להשתלב בחברה. לכן הכינוי 'יהודי האמנסיפציה' כי הם היו למעשה המודל בעקבותיו אמורים היו לצעוד כל היהודים (שמה לעשות ורובם הגדול, 95% לפחות, לא היו מאד עשירים בלשון המעטה).

מכאן למימד השלישי הקשור בכסף: 'נובלס אובליג' נהוג לומר, ובעברית 'האצילות מחייבת' ובמונחי המאה ה19 מדובר על פילנטרופיה. בעברית פשוטה: אם יש לך הרבה כסף וכולם יודעים שיש לך הרבה כסף, ובין אם הוא מרכבות וממיכרות ובין אם הוא מעיסקות בורסאיות ספקולטיביות וכדומה, אם יש לך הרבה כסף אתה חייב להיות נדיב. לתרום לכנסייה, לבית הספר, לבית חולים, לבית קברות, לבית תמחוי וכן הלאה. לא רק לתרום אלא לוודא שכולם יודעים שאתה תורם. זה חלק מתפקידך וממעמדך החברתי.

עכשיו למימד הרביעי: אם אתה מליאן צרפתי 'רגיל', הכל בסדר. אתה תורם ושלום על צרפת. אבל אם אתה יהודי אתה בבעיה. כי אם תתרום רק ליהודים יגידו שאתה תורם רק ליהודים ולכן מבטא חוסר השתלבות. ואם תתרום רק לכלל ולא ליהודים יגידו עליך שאתה סנוב מתנשא שמתעלם מאחיו היהודים. ואם תתרום רק לאחיך היהודים בצרפת או באנגליה יגידו עליך שאתה מתעלם מהבעיה הגדולה, יהודי הארצות הטרום-אמנסיפציוניות, בין אם זו רוסיה ובין אם זו תוניסיה. ואם תתרום רק להם, יגידו שאתה מתעלם מהיהודים המקומיים.

אני מעריך שבשלב זה המורכבות כבר מתחילה להתבהר. הואיל ולעשירים יש נטייה להמשיך להיות עשירים, אפשר להבין אותם, ברור לחלוטין שהמונטיפיורים לא נבהלו מהאתגר המחומש הזה,  אלא פשוט 'זרמו' איתו. אבל כאן אנחנו מגיעים לערך המוסף עבורנו כחובבי עבר וכחקרני משמעויות מורכבות. האופן בו הם 'זרמו' היה מעט שונה ממקרה למקרה. כלומר כל אחד מהם ניסה לרבע את המעגל הזה תוך שימת דגש על דבר כזה ולא על דבר אחר.

למשל רוטשילד של הסיור בזכרון לקח על עצמו את המושבות. לא מדובר היה בציונות מהסוג עליה דיבר הרצל ומהסוג שהוגשם על ידי ויצמן בן-גוריון וכן הלאה, וההורים שלנו ואנחנו, אלא בסוג של פילנטרופיה שמטרתה היתה בעיקר להתמודד עם כל האתגר המחומש הזה.

מונטיפיורי שפעל לפניו, עשה זאת באמצעות כל מה שלמדנו עליו אתמול, שמסתכם במלה אחת: פרודוקטיביזציה, או ליתר דיוק המאמץ לדחוף את יהודי ירושלים לאמץ את הגישה הזו (שכידוע עד היום רבים מהם דוחים על הסף בשם 'מוות באוהלה של תורה' או רעיונות כמו 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום [אלוהים] מלאכתם נעשית בידי אחרים [אזרחי ישראל האחרים אם זה לא ברור]'. הירש פעל ליישוב יהודים בקנה מידה משמעותי בארגנטינה, והברון גינזבורג פעל לטובת קידום היהודים ברוסיה, וג'ייקוב שיף תרם לכל מיני מוסדות שעבדו עם מהגרים יהודים שהגיעו בהמוניהם לאמריקה. וכן הלאה.

מי שישנה את הפרדיגמה הזו הם אנשים כמו הרצל, על ידי כך שהם פשוט הוסיפו למלה 'אמנסיפציה' את המלה 'אוטו', ומכאן למסקנתם הכפולה: א. לא פילנטרופיה תושיע את העם היהודי אלא עבודה עצמית שלו על עצמו ובכל התחומים, לא 'רק' בתים נקיים או בתי חולים, לא רק באמצעות איזה מפעל קטן למשי, אלא ביצירת תשתית חיים כוללת כל: מים ביוב בטחון פנסיה משטרה צבא כנסת עיתונות וכן הלאה. ב. אין טעם להשען על הנהגה הכלואה בסתירות פנימיות כל כך גדולות כמו ההנהגה מהסוג של רוטשילד, מונטיפיורי, מונטגיו וכדומה.

במלים אחרות, יהודי האוטו-אמנסיפציה (ציונים בעיקר אבל לא רק ציונים) רצו לעשות בגדול ובאופן מוצהר ועצמאי, את מה שיהודי האמנסיפציה ניסו לעשות באופן מגומגם ומוגבל בגלל מעמדם במדינותיהם (ועוד לא אמרנו מאומה על סתירות פנימיות שהיו ביניהם כאזרחים נאמנים של אנגליה שהיתה במאבק כוחות נגד צרפת למשל וגם את זה למדנו).

למה כל זה חשוב? כי כל הסתירות הפנימיות הללו ורבות אחרות, הקשורות לא 'רק' ליהודים אלא גם לנוצרים, מוסלמים וכן הלאה, נבעו מאותו השורש: התמורה ההיסטורית האדירה המוכרת במלה אחת - מודרניזציה. כל עוד אנשים לא מבינים את משמעותה של זו ואת השלכותיה, הם יאלצו להסתפק בסיפורים טובים על אנשים מעניינים שעשו דברים לא תמיד ברורים.

עד כאן. ואולי עוד שורה אחת ממנה היה ראוי להתחיל: המוטיבציה לכתוב את כל המגילה הזו נולדה ישירות משאלה שלא קיבלה תשובה: מדוע מונטיפיורי בכלל הרשה לעצמו לחשוב מה נכון וטוב ליהודי ירושלים. מקווה שעכשיו הדברים ברורים יותר.  לא היתה לו ברירה. וזה לא סותר את העובדה לכאורה שהוא היה איש מקסים.

מדוע עיצב סמי מיכאל את דמות אימו של אלכס, בעל החצוצרה שגר בוואדי, כמכשפה אשכנזית מטורפת

 אין לי תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזו.

יגיד מי שיגיד, שאין לדבר משמעות מרחיקת לכת. סופר יכול לבדות דמויות מליבו, יכול לברוא אותן כשילוב של דמויות אמיתיות, יכול לתאר ממש דמות אמיתית באופן אמין, הכל אפשרי.

יגיד מי שיגיד שכך או אחרת, ספרות היא לא אנתרופולוגיה, סוציולוגיה או היסטוריה. דמות אחת היא דמות אחת והיא בקושי מייצגת את עצמה, בוודאי שלא תופעה או עקרון או רעיון כלליים.

ולמי שלא קרא, ולמי ששכח, מדובר בדמות חולת נפש, אכזרית, מניפולטיבית, אשה בת 70 "הנראית בת ששים", שנולדה בפולין למשפחה דתית, ועם הזמן הפכה לקומוניסטית נלהבת, ובזמן מלחמת העולם השנייה, אחרי שהיא ומשפחתה ברחו מפולין לברית המועצות, היתה בתו הגאה של אב שתרם תרומה עצומה למאמץ המלחמתי הסובייטי, ואחרי המלחמה המשיכה להנות ממנעמי החיים כקומוניסטית אדוקה, עד שבאיזה שהוא שלב נס ליחה ובתחילת שנות ה-80' "היגרה" לישראל, היא ובעלה האומלל (בגללה וממנה) ובנם אלכס, גיבור הספר, איש החצוצרה, החי בואדי ניסנס, המתאהב בהודא, גיבורת הספר, שמתארסת לו, מתעברת ממנו, וקוברת אותו לאחר נפילתו במלחמת לבנון.

יגיד מי שיגיד מה שנראה לו, למיטב הבנתי, הספרות בכלל, והספרות הישראלית עוד יותר מהרגיל, וסופרים כמו סמי מיכאל או א.ב.יהושע ועוד רשימה ארוכה של סופרים טובים וטובים יותר, מציעה דמויות ספרותיות כאלו ואחרות לא במקרה, לא באופן סתמי, והגם שנכון שספרות היא לא אנתרופולוגיה, סוציולוגיה או היסטוריה, הנה בכל זאת דמות אחת, גם אם היא, והיא ללא ספק קודם כל דמות אחת, היא בשום אופן לא מייצגת רק את עצמה, ולכן היא ללא ספק מייצגת גם תופעה או עקרון או רעיון כלליים.

השאלה כאמור היא מה מייצגת אמו של אלכס. אום-אלכס אם לקרוץ למימד הערבי הברור של הספר. אין לי תשובה מניחה את הדעת, חוץ מאשר השערה המחברת בין זמן כתיבת ופרסום הספר (שנות ה-80', 1987), זהות המחבר ונטייתו האידיאולוגית (סמי מיכאל, אתאיסט, פעם-קומוניסט והיום סוג של פרוטו-פוסט-על-ציוני), וההקשר (החברה הישראלית על כל נפתוליה, הסכסוך, מלחמת לבנון, עוד רגע אינתיפאדה, כמעט ארבעים שנה לנכבה וכן הלאה).

שלב ההוכחה להנחת היסוד לפיה הגם שנכון שספרות היא לא אנתרופולוגיה, סוציולוגיה או היסטוריה, הנה בכל זאת דמות אחת, גם אם היא, והיא ללא ספק קודם כל דמות אחת, היא בשום אופן לא מייצגת רק את עצמה, ולכן היא ללא ספק מייצגת גם תופעה או עקרון או רעיון כלליים.

כל הדמויות האחרות, כולן ללא יוצאת מהכלל, עונות על ההנחה הזו. הודא, אחותה המופלאה מרי, אום-הודא, הסבא שהגיע ממצרים (ותודה סמי שהזכרת לנו את מוצאם של חלק לא קטן של הפלסטינים בפלסטין), ג'מילה השכנה, אבו נחלה הקרימינל, זוהייר בנו קרוע הלב, וחיד הקבלן האהבל העשיר מכפר מבולבל (בין מסורת למודרנה) בגליל, עדינה, שירלי, בועז וקובי, ואפילו השוטרים שעצרו את אלכס כי היה לו סכין ביד אחרי התגרה עם זוהייר.

כל אחד מהם הוא גם דמות חד פעמית ומיוחדת, אבל גם סמל למשהו גדול ממנו. אלכס מסמל את העלייה, סליחה, ההגירה מברה"מ, על קשיי הקליטה, תחושת הזרות, "אני מדבר עברית כמו צב" אומר אלכס להודא כשהיא מסכימה ללמד אותו עברית. מרי, הערביה הנוצריה היפהפיה והחושנית, שיודעת את מקומה כאשה ערבייה, וברגעים האחרונים שלה כאשה צעירה וחושנית, עושה מה שצריך כדי להכנס לכלוב הזהב ולהשלים עמו. הדברים ששם סמי מיכאל בפיה אודות "הצחוק הנבוב" של וחיד ארוסה, תקפים בעיניה, כלומר בעיני סמי מיכאל, לצעירים הערבים בכללותם, שגדלים בתפיסה שהם כאחים אחראים על אחיותיהם ולכן מותר להם להתעמר בהן, וכשהם לפתע פוגשים אשה היודעת לעמוד על שלה ומודעת לנשיותה ולעצמיותה, הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. 

כאן בכביש הכניסה הראשי לחיפה אפשר לשמוע את הצרה הזו ברעש האגזוזים קורע האזניים והמקומם, קריעת חצוצרה צורמת, אלימה, ריקה מתוכן, "נבובה", המבטאת את הפער הזה בין גבריות ריקה לבין מציאות החיים, נשים העומדות על שלהן ורוצות לכל הפחות גרם וחצי של כבוד. לא כבוד המשפחה. כבוד. והערכה. ואהבה שוויונית עד כמה שהיא קיימת במציאות כמובן, אבל אין ספק שגם סמי מיכאל חושב שאהבה שוויונית היא מיתוס שראוי לשאוף אליו.

ובחזרה לאמא המופרעת, הרעה, מרת הנפש, האלימה, המניפולטיבית, אבל גם האומללה של אלכס. מלה טובה על האומללות. סמי מיכאל צודק כשהוא מצביע על הפתרון הבעייתי של בתי אבות, מוסדות המכנסים תחת גג אחד דימנטים, מוגבלים פיזית, קשישים במובן המדוייק של המלה (לא גיל אלא תשישות), ואנשים בריאים בגופם, גם אם לא - כמו במקרה של אום-אלכס - בנפשן.

עד כאן נסיבות מקלות. כי גם אם בתי אבות הם לא מוסדות מושלמים, במקרה של אום-אלכס כל חלופה אחרת גרועה בהרבה. ומכאן נותרות רק התכונות האחרות של אום-אלכס, הרוע, האימה שהיא מטילה סביבה, גם על אלכס, גם על הודא, גם על אבא של אלכס, ומן הסתם על כל סובביה.

מדוע עוצבה הדמות הזו כפי שעוצבה. האם כמו במקרה של סבתא ודוז ב'המאהב' היא מסמלת את הציונות שעומדת למות (1977)? או גרוע מכך: האם היא מייצגת את יהדות אשכנז שעברה על פי דמותה מודרניזציה מעוותת שכל ורגש, שתוצאתה מוטציה הכוללת יסודות יהודיים (העברית של אום-אלכס מעולה), תפיסות עליונות-עדתית הקשורה אולי בנטיות ציוניות-מפאיניקיות, סגידה לאלים כמו הקומוניזם הסובייטי שכל כולו שקר וכזב, מה שמסביר את הפראנויה שלה מה שמתחבר לאלימות בקנה מידה לאומי כלומר לסכסוך בכלל ולמלחמת לבנון בפרט?

אולי. האפשרות הזו בכל אופן אפשרית לגמרי. בלשון המעטה. ואם יש בה ממש, הרי שיש בה עוד הסבר לתופעה המתרחשת לנגד עינינו בזמן האחרון, חזרתה בגאון של ההסתה הבין-עדתית, זו המשמשת את הבחור הצעיר, כל כולו חושך, שיש-לא-לומר את שמו, וששורשיה, כך אולי מסתבר, נעוצים לא רק בצד האפל של הכיעור הישראלי, אלא גם בצד הנאור, הנשגב, הטוב שלו. שעל כך נאמר מה שנאמר אודות הכוונות והדרך המובילה כולנו יודעים לאן.

קפיטליזם, נתניהו, המחנה הלאומי, מה הלאה - כמה הערות לפוסט מעולה של אבשלום בן צבי

 איך שהוא החמצתי את הפוסט המעולה הזה של אבשלום בן צבי, אבל מזל שהג'ימייל שלי שומר עלי מהשפעות יתר של אלצהיימר-נעורים שרק מחמיר אצלי (ואני לא בטוח לגבי ה'נעורים' כמובן, אבל לגבי האלצהיימר, די בטוח).

בכל אופן, שווה קריאה והפצה ויותר מזה, ואולי נכון היה פשוט להניח לפוסט כפי שהוא, אבל אחרי 13 קמ ריצה ועוד קצת מנוחה ותה וכן הלאה, עלו בי כמה מחשבות שאולי שווה להציב מול או ליד או לצד או בעיקבות הפוסט המעולה הזה.

לחסרי הסבלנות, או לאלו שרוצים לקרוא קודם מה יש לי לומר על הפוסט ורק אחר כך לקרוא אותו, אומר במשפט אחד, שמה שאבשלום בן צבי מנסה להראות לנו, זה שכל מה שקשור לנתניהו הוא שיטה מאורגנת והגיונית מאד, שכמו במקרים רבים אחרים, כולל ההפוכים כמובן, מבטאים חזון ברור לעיצוב חברה באופן כזה ולא באופן אחר.

במלים אחרות, ואבשלום אומר את זה בצורה ברורה מאד, רוב העיסוק הציבורי ב'מסביב' של נתניהו - שחיתות, סגנון, יאירוש וכן הלאה - משרת את המטרה של נתניהו, להמשיך ולעצב את החברה והכלכלה והפוליטיקה על פי תפיסתו.

במלים אחרות, כל עוד ימשיך הציבור לפטפט (מלה שלי, לא של אבשלום) על הפולקלור, וכל עוד ימשיך לומר 'לך' מבלי להסביר (ורצוי קודם כל להבין) מדוע, לא ישתנה שום דבר, כי ככה זה בפוליטיקה. או שאתה עושה או שאתה משקיף. ונתניהו עושה.

במאמרו המעולה מתייחס אבשלום לכמה היבטים של החיים הציבוריים, מסוגיית הבטחון ומדיניות החוץ, ועד למישור הכלכלי המוכר לכולנו, אותו מכנה אבשלום 'זילות המחיה' כפראפרזה, אם זה לא ברור, לפיטפוטים (מלה שלי) על 'יוקר המחיה', פיטפוט בן עשר שנים כבר בערך, המשמש דלק סילוני לפקידיוטים של האוצר (הגדרה שלי) להמשיך ולעצב את הכלכלה הישראלית באופן הביביטליסטי (מלה שלי): מיעוט זעיר של צוברי הון ורוב עצום של אזרחים בעלי עבודות חלקיות, רמת חיים רופפת, החייבים בשל כך לקיים את הפסוק של אביו מולידו של נתניהו, זאב ז'בוטינסקי, אדם לאדם זאב.

עד כאן התיזה של אבשלום ומכאן כמה מחשבות נלוות לצד לפני אחרי בעיקבות מול ומתחת לדבריו.

א. כל תיזה שיש בה טענה לפיה על מנהיג חזק ויציב כמו נתניהו ''נכפה'' משהו - במקרה הזה ההסכמים המדיניים עם המפרציות - סובלת מחולשה. לא שלא היו דברים מעולם. אבל אם אבשלום צודק - והוא צודק - לגבי יכולתו של נתניהו לתעל את המשבר (האמיתי לדעתו של אבשלום וגם לדעתי) של הקורונה, אין סיבה להניח שנתניהו מסוגל לתעל לחצים מדיניים בתחום ההסכמים עם המפרציות (שלשיטתו של מרדכי קידר, נבעו בעיקר לצרכים פנימיים של טראמפ לקראת הבחירות, ושלמרות שאין סיבה שלא לברך עליהם, לכשעצמם, כי למה לא, ישראל היא הגורם שהכי פחות זקוק להם, יחסית לטראמפ ולמפרציות עצמן היושבות ממש בלוע האריראנים).

ב. מהתיזה של אבשלום אפשר להבין - לא הכרחי אבל אפשר - שמדיניות כלכלית הפוכה מזו שהוא מנהיג בסיוע פקידי האוצר, תביא לחיסול המגזריות בחברה הישראלית. להערכתי הנטייה המגזרית איננה רק פונקציה כלכלית, וגם אם תהיה מדינת רווחה אוניברסלית למופת, משק יצרני עם דגש על שוק מקומי שיבטיח עבודה יציבה לרוב האזרחים, גם אז יהיו חרדים, וגם אז יהיו מספיק אזרחים ערבים שיבטאו ניכור כלפי המדינה. לא שאין חשיבות לכמות, ובהחלט יתכן שאוניבסרליזציה של השירותים החברתיים תפחית את שיעור המנוכרים, אבל על פי חוק המספרים הגדולים שאני מאמין בו מאד, גם אם מספר המנוכרים ירד במחצית, וזו כמובן תחזית מרחיקת לכת בכל חישוב, גם אז החברה הישראלית תתאפיין במגזריות, ומכאן השאלה היא כרגיל לא האם מגזריות אלא מה התוכן שלה, מה סביר בה, מה פחות, מה עושים וכן הלאה. התשובות על השאלות הללו הן בהכרח נקודתיות, קונקרטיות ובאופן פרדוקסלי מגזריות.

ג. אבשלום טוען באופן משכנע כנגד הסוג המסויים של הקפיטליזם שנתניהו מטפח: הקפיטליזם של מאבק בין צוברי הון למיניהם על מקסימום שליטה. אבשלום צודק לחלוטין כשהוא מסביר שהדבר האחרון שקפיטליסטים מעוניינים בו - ואני אוסיף שמדובר בתופעה אנושית, על-קפיטליסטית - הוא תחרות. אנשים אוהבים תחרות רק כשיש להם סיכוי להרוויח משהו, כמו למשל הנאה ממשחק שש-בש שגם אם הפסדת בו עדיין נהנית מהמפגש החברתי, מה גם שברור שזה רק משחק, ומה גם שאפשר לנהל מיד עוד תחרות. אותו הדבר בכדורגל, אותו הדבר גם במוזיקה או בספרות. אבל כשזה נוגע לדברים חשובים כמו כלכלה, הדבר האחרון שקפיטליסט רוצה, או כל פועל אם חושבים על זה ברצינות ובהגינות, הוא תחרות מהסוג שתעמיד את הודאויות שלו בסכנה.

הודאות של פועל היא משכורתו הקבועה, גם אם היא 5000 שקל, והודאות של הקפיטליסט הגדול, היא של 5000 שקל לשעה, אצל חלק מהם לדקה, אבל עקרונית זה אותו הדבר. מה שמבדיל בין פועל קטן לבין קפיטליסט גדול הוא בדיוק זה, הגודל, מה שמאפשר לגדול להקטין אי-ודאויות (כלומר לבטל עד כמה שאפשר את התחרות) ומה שלא מאפשר לקטן לעשות זאת (והנה סיבה טובה להתארגנות עובדים, שנאמר - ועוד מעט חנוכה להזכיר לנו - כל אחד הוא 5000 קטן, וכולנו, אם נרצה, 5000 איתן, סורה חושך וגו').

במלים אחרות, אתוס התחרות הקפיטליסטי הוא מיתוס שמוכרים אלו שמצליחים למנוע מעצמם תחרות, לאלו שאין להם ברירה כל עוד השיטה קיימת, להתנהל פסיכולוגית בצד האפל של התחרות: חוסר הודאות. אם לחזור לאחד ההבלים הגדולים ביותר שאמר וכתב ז'בוטינסקי קשישא, האדם 'משחק' במגרש, בארץ-עיר, בשש-בש, בחוף עם מטקות וכן הלאה. ז'בוטינסקי למי ששכח הניח שהאדם הוא קודם כל יצור 'משחק' ומכאן לקידוש התחרות הדרך קצרה. מדובר בהבל הבלים ורעות רוח לא 'רק' מנקודת מבט אנתרופולוגית-אבולוציונית (האדם הוא גם, ולא במקום הראשון, גם משחק, אבל הוא קודם כל יצור הרוצה להתקיים ולהתרבות ולשם כך הוא נוקט עם בני מינו גם שיתופי פעולה, גם תחרות וגם אלימות), אלא מנקודת מבט אמפירית: לא ז'בוטינסקי אישית בזמנו ולא נתניהו אישית כרגע עשו צעד כלשהוא שיסכן ביודעין את ודאויות החיים שלהם ושל יקיריהם (כולל של יאירוש, עד כמה שזה נשמע מופרך) בשם ההבל הזה של 'האדם המשחק'.

עד כאן הסכמה רבתי עם אבשלום. אבל קפיטליזם הוא לא רק מאבק של חתולים שבעים ושמנים בצמרת על שליטה, אלא שיטה שהוכיחה את עצמה מעל לכל ספק ביצירת עושר בקנה מידה היסטורי, שפשוט שינה את ההיסטוריה האנושית מקצה לקצה. אלו עובדות שאין שום טעם להתמקח איתן. השאלה, שוב, וכרגיל, היא לא האם קפיטליזם אלא באיזה אופן.

זו הנקודה להזכיר שוב, שלמושג קפיטליזם יכולות להיות שתי משמעויות. האחת תיאורית והשנייה אידיאולוגית. הטיעון הקודם אודות תרומתו של הקפיטליזם למהפכת השפע ששינתה את תולדות האנושות לנצח הוא תיאורי (ולא משנה אם בעוד רגע תפרוץ מלחמת עולם גרעינית שתשמיד את כל הפלנטה, כי זו גם אפשרות הנובעת ישירות בדיוק מאותו המקום המאפשר לי, אדם בריא למדי, לשבת בבית ולא לעבוד במכרה, כי מכונות מספקות לי, וגם לכם, אל תעופו על עצמכם, את כל הצרכים שעד לפני 100 שנה או פחות היינו צריכים כולנו להזיע הרבה מאד על מנת להשיגם).

לעומת זאת, כשנתניהו וחבורת הזבל של טנקי המחשבה הסובבים אותו, מעומר מואב ועד לשורה ארוכה של ליצנים, מפטפטים 'קפיטליזם' בתור המזור לכל, הם עושים שימוש במושג הזה באופן אידיאולוגי.

הבאג, לא הפיצ'ר, הבאג הקטן בדבריו של אבשלום הוא בדיוק בכך שהוא משחק לידיים שלהם, והוא עושה זאת על ידי שהוא מדבר רק על הצד האידיאולוגי של הקפיטליזם, ולא על הצד התיאורי.

אכן כן, יש מספיק אנשים שיגידו - אבשלום מזכיר אחד מהם בשמו המפורש: גוטווין - שכדי ליצור חלופה חייבים לדבר בשפה שונה, ומכאן החידוד הפוליטי המעמיד את הסוציאליזם מול הקפיטליזם.

זוהי עמדה לגיטימית ומכובדת הסובלת רק בשדה זניח אחד, השדה האלקטוראלי. כבר 15 שנה האנשים האלו מדברים על 'בניין הכוח', ועיניהם טחו מלראות שמה שיש מדיבורים על בניין כוח הוא בקושי דיבורים, בוודאי לא בניין ועוד פחות מזה כוח.

מה עושים שואל אבשלום בסוף מאמרו, וחובת התשובה גם עלי, והתשובה שלי חייבת להמשיך את קו הביקורת ולהפוך אותו לכיוון מעשי. ובכן, הואיל והשימוש במושג סוציאליזם או אפילו סוציאל-דמוקרטיה, לא רק שלא מועיל אלא ממש מזיק (אלא אם המטרה היא רחיצה בנקיון כפיים, טהרנות ותחושת עליונות של 'אמרתי לכם' או כל ביטוי אחר לקתרזיס של מיואשים - מה שיערי בזמנו כינה 'סמלים תלושים' - ואז כמובן שנגמר הדיון); והואיל והציבור בישראל בכללותו רואה בקפיטליזם מלה חיובית; והואיל וממילא כאמור יש לקפיטליזם שני מובנים, אחד תיאורי והשני אידיאולוגי; המסקנה היא שיש לנהל את הויכוח בנושאים האלו לא במונחי אנטי-קפיטליזם, אלא במונחי 'לא האם קפיטליזם, אלא איך'.

לא פעם ולא פעמיים הצעתי לאמץ את משנתו של בנג'מין פרנקלין, שהוא גם מאבות הקפיטליזם וגם מאבות האומה האמריקנית שהיא כידוע מופת לקפיטליזם. פרנקלין קשישא נהג לומר משהו בסגנון של 'גרם מניעה שווה קילו של תרופה'. שזה במונחים סוציאל-דמוקרטיים (אבל אל תגלו ואל תעשו שימוש במושג הזה), 'תכנון כלכלי'. הפוך מתחרות, הפוך מכל ד'אלים גבר, הפוך משיטתו של נתניהו וממשנת ההבל של העומר מואבים, שלא לדבר על הפרקטיקה החולנית של פקידי האוצר, שגם בימים אלו עסוקים בלהחביא מיליארדי שקלים בשם ההגיון המופלא שלהם, לקצץ לקצץ לקצץ. כמעט קראתי להם רובוטים אבל נזכרתי בשואב האבק האוטומטי של השכנים שלי, גם חכם, גם מועיל וגם נחמד אז למה להעליב אותו.

אותו הדבר לגבי 'המחנה הלאומי'. אם המושג 'תנועת העבודה' כבר לא מצליח לחדור את הלבבות, והוא לא, מה לעשות, אסי, ילדי תימן פקיסטן אפגניסטן בלקן אקאטמפוקואסטן, יאירוש וכן הלאה, אז הדרך הנכונה היא לאמץ את הצירוף 'המחנה הלאומי' (למעשה להחזיר אותו הביתה אבל גם את זה אסור לגלות), ולהכות באמצעותו חרם את כל הצעדים שנתניהו עושה ושאבשלום מזכיר במאמרו: מכירת כל הנכסים הלאומיים לכל הממעיט במחיר והמעלים מס ותמלוגים.

במלים אחרות, הדרך לתקוף את דרכו של נתניהו היא באמצעות יצירת דיסוננס בין פיטפוטי 'המחנה הלאומי', מירי רגב ושאר המיץ של המיץ, לבין המעשים בפועל: הפקרת נכסי הלאום לגורמים פרטיים וזרים, הפקרת בטחונם של מצביעי הליכוד בישובי מערב הנגב (עד מתי ימשך השימוש הנואל בצירוף המעליב 'עוטף עזה'), פירוק המערכות הממלכתיות (והרי ז'בוטינסקי רצה להכריז על מדינה עוד כשהיו כאן בקושי 170 אלף יהודים), וכן הלאה.

כן, מה שאני אומר הוא שהואיל והמחנה הפוליטי שאבשלום (ואני) הגיע לסוף דרכו במישור הסמלי, אין אלא להמשיך את המאבק על דמותה של המדינה והחברה, במונחי המחנה המנצח.

לו הייתי ארגנטינאי, הייתי כותב משהו כזה: הואיל וכולנו פרוניסטים, אין אלא לנהל את המאבק על דמותה של ארגנטינה במסגרת דפוסי החשיבה והמושגים של הפרוניזם. אבל אני ישראלי, אז אני כותב את זה: הואיל וכולנו (חוץ ממי שלא) אנשי המחנה הלאומי, אין אלא לנהל את המאבק על דמותה של ישראל במסגרת דפוסי החשיבה והמושגים של המחנה הלאומי (שהוא ממילא שלנו אבל אסור לגלות).

תודה אבשלום, ואם הבנתי נכון, יומולדת שמח.

https://observpost.wordpress.com/2020/10/17/political-overview/

כמה מלים על פטרנליזם ועל ההבדל בין ביקורת לשכל ישר

יש הטוענים כי כולנו חיים בכפייה ובכל מקום אין חופש ביטוי. על פי ההגיון הזה כל דיון איננו אלא דיקלומים מתוכנתים ונשלטים פטרנליסטית לכיוון כזה או אחר, וזה חל גם על הטיעון לפיו כולנו מתוכנתים פטרנליסטית.

כשהכל אותו הדבר אז שום דבר הוא כל דבר ואז כל דבר הוא שום דבר. ביקורת היא עניין חשוב אבל הרבה פחות משכל ישר. לומר שהליברליזם הקפיטליסטי למשל הוא פטרנליסטי לא פחות משלטון האייטאלות או השלטון בצפון קוריאה זה אולי נחמד בכנס של ''''פרוגרסיבים'''' באיזה קמפוס מהולל בארה"ב או בפריז, כלומר זה ביטוי 'אמיץ' לביקורת, אבל זה לא מסתדר עם השכל הישר וההגינות.

הנה מבחן פשוט: כמה דרום קוריאנים מוכנים להסכים שהמשטר הפטרנליסטי שלהם שווה בערכו למשטר הפטרנליסטי של אחיהם בצפון, ולא רק להסכים עקרונית אלא לארוז את הפקלאות ולעבור צפונה.

את המבחן הזה אפשר לעשות גם בישראל. התומכים ברלטיביזם פטרנליסטי מוזמנים לשאול את עצמם בהגינות, עד כמה הפטרנליזם הישראלי שווה בערכו לפטרנליזם בלבנון, שמנסיון אישי היא ארץ יפה להפליא, עם אזורים צוננים בהרבה מעמק יזרעאל, עם אוכל מעולה וחופים מדהימים.

הויכוח חייב להיות לגופו של עניין, תוך הקפדה על יחס נכון בין ביקורת לשכל ישר. תפקידה של הדת למשל, כל דת, במדינה, כל מדינה, שהוא עניין מורכב.

הפלות למשל זה נושא אחד, די קל, הנחתך בשאלה למי יש זכות על הגוף שלו, לאשה או לחברה. התשובה שלי חד משמעית: לאשה זכות עליונה על גופה , תמיד ובכל מצב, זכות העומדת מעל לכל ערך אחר, כנסייתי, כלכלי, חברתי וכן הלאה. מי שחושב הפוך ממני נמצא אתי ועם האוחזים בעמדתי בסוג של מלחמה. היא יכולה להיות פוליטית והיא עלולה להיות אלימה. אבל אין פשרה בין שתי העמדות האלו.

לעומת זאת, עצם תפקידה של הדת כגורם התורם לסולידריות, וגם על כך לא אמור להיות ויכוח בין אנשים ענייניים, מחייב התייחסות אחרת למוסדות הדת.

בגרמניה למשל הנוסחה ליחסים בין דת למדינה מעוררת השראה. למיטב ידיעתי מה שקורה שם זה שאנשים בוחרים באיזו כנסיה לקחת חלק, והמדינה מממנת הוצאות של הכנסיות למיניהן, כולל כמובן מסגדים ובתי כנסת, מתוך הכרה בערך החברתי של הדת.

ועוד טעות העולה מהרלטיביזם הפטרנליסטי, כשהוא נשען על הדמיון שבין המדינה כארגון שכופה את עצמו לבין הפטרנליזם. מדובר הרי בשני עניינים נפרדים. היסוד הכופה נובע מהיותה של כל מדינה מערכת הפועלת על בסיס חוקים, מערכת הנשענת על ההנחה שהיא עובדה, שלפחות חלק מהאנשים צריכים מוטיבציה של מקל (חוק ומשטרה ובתי משפט) כדי לשלם מסים, לעמוד ברמזור אדום, ולא לזהם את הסביבה.

פטרנליזם לעומת זאת היא עמדה המניחה שיש אנשים היודעים טוב יותר מה נכון לאחרים. שוב, הגישה הביקורתית הטהורה לכאורה פוסלת פטרנליזם באשר הוא, ולעומת זאת, השכל הישר מגיע למסקנה מעט רצינית יותר. כי מה לעשות, ולא פעם הפטרנליזם הוא הדרך הנכונה.

אין הרי הורות ללא פטרנליזם (ומטרנליזם אם כבר). אוי ואבוי לכל ילדי העולם אילו הוריהם היו נמנעים מלקבל עבורם החלטות כדי לא לחטוא בפטרנליזם. הורה אכן יודע טוב יותר מהילד שלו בשורה ארוכה של נושאים. לא להכניס מסמר לחור של החשמל, לא לרוץ לכביש, לקבל חיסון, לאכול מגוון, בעיקר ירקות, בעיקר עגבניות ובוודאי לא רק שניצלים, לא לשבת כל היום מול המסכים, לעשות שיעורי בית, ללמוד לחרבן בסיר.

במלים אחרות, גם הפטרנליזם סובל מיחסי ציבור גרועים פרי הרוח הביקורתית-הריקה המאפיינת את האקדמיה בימינו.

השאלה היא לא האם מישהו יודע יותר טוב מאחרים (כל פעם שאני נכנס למטוס נוסעים אני שמח שיש לפחות מישהו אחד - הטייס - שיודע טוב ממני מה עושים והוא ולא אני ולא פילוסוף מהסורבון או איזה גאון מ'הארץ' מקבל את ההחלטות), אלא באיזה נושאים, באיזה אופן, ומה ההשלכות.

בכל פעם שאני חושב שהפוסט-מודרניזם הרלטיביסטי הגיע לשיא, מסתבר לי שוב שרק סוסים חושבים.

רק סוסים חושבים זה ביטוי ששמעתי בילדותי ועד היום אני לא באמת מבין אותו. כלומר את משמעותו הציורית. כי את כוונתו הטיעונית אני כמובן מבין. זה כמו לומר 'אז תחשוב שוב פעם'. או 'תפסיק לחשוב שכשמדובר בדברים הזויים יש תחתית לחבית', או משהו כזה.

מעשה שהיה כך היה. חבר שלי סיפר לי שלפני כמה ימים הוא שמע הרצאה ממומחה לדתות, במסגרתה הסביר אותו מומחה לדתות שמצהיר על עצמו שהוא רואה באקדמיה עניין בעייתי ומתייחס לכל מדעי הרוח והחברה כאל סוג של 'חירטוט', כולל לארכיאולוגיה ולהיסטוריה, שהואיל והעולם 'מורכב' אין לנו ברירה אלא להתייחס באופן מכבד ומלא יראה לתופעות משונות לכאורה הנובעות מאמונה יוקדת.

כדוגמא הביא אותו מרצה את ההסדרים המפורסמים שיש בין עדות שונות בערי קודש למיניהן, למשל בירושלים. הדוגמאות רבות בכל העולם, וזה לא באמת משנה אם מדובר בנזיר ששורף את עצמו בטיבט, או בנזיר שמקפיד לשמור על סולם שהוא לא עושה בו שימוש כי פעם הוא רצה לעשות בו שימוש, ומדובר בסולם שהוצב במקומו לצורך שימוש לפני בערך 140 שנה ושלמרות שלא נעשה בו שימוש הוא הוחלף כי מה לעשות ולאמונה יש ביטויים מסוג זה האמורים - כך הסביר אותו מרצה - לעורר בנו קודם כל כבוד, ואחר כך התפעלות, ובסופו של דבר - וזה הכי חשוב - מחיאות כפיים על יכולתם של קנאים-הזויים מהסוג השורף עצמו ומשמר סולם 140 שנה ללא שימוש תוך החלפתו, לנהל הסכמיות עם יריביהם הסמוכים, בדרך כלל, כמעט תמיד, שותפיהם לאמונות הבסיסיות ביותר, הכוללות כמובן מושגים כמו הרמוניה, אהבת אדם, שלום עולמי וכן כל כיוצא באלו.

עד כדי כך אותו מרצה, מומחה לדתות, התלהב מהאג'נדה שלו - את כל זה סיפר לי כאמור חבר קרוב, ואני נוטה להאמין לו מסיבות השמורות עמי - שהוא הדגיש את ההבדל בין אנשי האמונה היוקדת הללו, אנשי האש והסולם, לבין, למשל, סתם אנשים מניו יורק למשל, שהחיים שלהם חילוניים וכן הלאה, ולכן קשה להם להבין איך זה יכול להיות שיש אנשים המחוייבים כל כך לאמונה, עד כדי אש, סולם או במקרה של ישראל, ורק ישראל כמובן, או המזרח התיכון לכל היותר, להרוג ולמות. 'ולא שאני' - כך ציטט החבר את המרצה - 'מקבל את האמונות האלו, אבל הם חלק מהמציאות' וכן הלאה, אותה מציאות 'מורכבת', מורכבות שאין לתחומי ידע אקדמיים שום יתרון - כך לדעת המרצה - בנסיון לעמוד על מהותה (של אותה מורכבות).

סתם אנשים בניו יורק. נו, מן הסתם אותו מרצה לא שמע על ארוע שהתרחש לא מזמן, ממש בניו יורק, ולא רק בניו יורק, ולא רק בפריז ולא רק במדריד ולא רק במוסקבה ולא רק בבואנוס איירס, פעמיים, ואם לחזור לניו יורק, הוא, המרצה, המומחה לדתות, לא שמע על אותם שני מטוסים נהוגים בידי אנשי אש וסולם, אותם מאמינים יוקדים שעלינו לכבד ולגלות כלפיהם רגשות התפעלות וכן הלאה, שהתנגשו בבניינים הידועים בשמם 'מגדלי תאומים' ארוע שהביא למותם של רק 3000 איש, רק כי במקרה עוד כמה אלפים פשוט לא הספיקו להגיע לעבודה החילונית השטחית שלהם, זו שלא מאפשרת להם לעמוד על טיבה של אותה 'מורכבות' הבאה לידי ביטוי באותה אמונה יוקדת שלמרבה הפלא כוללת גם את האפשרות של הרמוניה ושלום והבנות והסכמות בין מופרע-א למופרע-ב, סליחה, בין מאמין-דגול-א לבין מאמין-דגול-ב.

המשיך חברי וסיפר לי, שלמיטב הכרתו הנשענת על כמה עובדות היסטוריות, אותן הסכמות והבנות לגבי הסולם למשל (מותר להשאיר אותו על המרפסת 140 שנה כבר, ואפילו להחליפו אם הוא נרקב, כי הוא מעץ, ולכן הוא נרקב, אבל אסור לעשות בו שימוש כי ככה גוזרת האמונה היוקדת המופלאה שעלינו, החילוניים המאמינים בעולם הדדי הנשען על קומון סנס, להתפעל ממנה ולהסיר את כובעינו השטחיים), נשענת לאו דווקא על (אי)רצונם (הרע) של היריבים למיניהם להגיע להסכמות (שהרי אם כך היה הם לא היו עוסקים בהסכמי סולם או בשאלה התיאולוגית העמוקה, אחריותו של איזה סוג של נזיר לנקות את מדרגה מספר אחת ואחריותו של מי לנקות את מדרגה מספר שתיים), אלא על 'מוראה של מלכות', כלומר קיומה של מדינה מספיק מסודרת שמסוגלת ליצור מסגרת המחייבת את המאמינים-היוקדים להגיע להסכמות גם בהבלים כמו סולם שאין בו שימוש או מדרגה שנמצאת זו מעל זו, או מי יחזיק את מפתח הכניסה לאתר המקודש שעל חלוקת האחריות בו הם מתקוטטים.

אותו מרצה - כך המשיך חברי וסיפר לי - סיים את תיאורו הנלהב שכלל כאמור את ההנגדה בין עולמות חילוניים שטחיים כמו ניו יורק לבין עולמות 'מורכבים' כמו למשל כנסיית הקבר בירושלים (דוגמא היפותטית שהחבר שלי הציע לי כשהתקשיתי להבין במה מדובר), בדברי הלל ושבח שכללו את המלים האלה: 'והנה, מאזינים יקרים, מסתבר שרק רצון טוב ונכונות לשיתוף פעולה מאפשרים הסכמים בין יריבים מרים כל כך', כשהסאב-טקסט ברור לחלוטין ולא דורש שום פירוש.

חבר שלי אבל דווקא ביקש סוג של פירוש, ובמקום לבקש באופן עקיף, הוא ביקש באופן ישיר, כאשר הזכיר את העובדה שכל ההסדרים במקומות הקדושים האלה, הסולם, המדרגות, המפתח, דברים מסוג זה, קיימים רק בזכות צד-ג' (גורמי שלטון למיניהם, או מה שנקרא פוליטיקה טפו טפו גועל נפש). המרצה לא התבלבל וענה בשאלה: 'ואתה אדון, כשאתה שם מסיכה למניעת ההידבקות, אתה עושה את זה רק כי המשטרה מפחידה אותך? אם כן, אז אתה חי במדינת משטרה'.

וואלה. טיעון מוחץ. 'חי במדינת משטרה'. חברי, וגם לא אני, לא מכירים ולו מדינה אחת, מפינלנד עד ניו זילנד, מסינגפור ועד צפון קוריאה, שאין בה משטרה. השאלה היא לא האם משטרה אלא איך, לטובת מה, באיזה אופן ותחת פיקוחו של מי. אבל לך תסביר את זה למומחה לדתות שרואה באקדמיה חירטוט ובנראטיב בכלל וככל שהוא הזוי ותלוש יותר את לב ליבה של 'המורכבות האנושית'.

אבל לא זה העניין. העניין הוא שרוב אזרחי העולם, חלק גדול מהם, אגב, מאמינים בני מאמינים, מקפידים לבקר בבתי תפילה, לשוחח עם אלוהים וכן הלאה, מספיק אנושיים בשביל להבדיל בין עיקר לתפל, ולכן גם הם, ולא רק ניו יורקים שטחיים שאינם מבינים מורכבות מה היא, מושכים כתפיהם או מתפלצים מזעזוע כשהם שומעים על אנשי דת המבינים את קיומו של העולם, בריאתו על ידי בורא עולם שנתן תורה וכן הלאה, במונחי סולם, מדרגה ומפתח.

ולכן אנשים כאלו, כאמור חילוניים ומאמינים-באלוהים גם יחד, לא צריכים יותר מדי הסברים ומשטרה וחוקים כדי להבין למשל שעטיית מסכה היא עניין חיוני וחברתי, ולכן ההשוואה בינם לבין אלו שמטיסים מטוס לתוך בניין או אלו ששורפים עצמם בטיבט או אלו שמתקוטטים על מי לא ינקה או כן יתקן או לא יחזיק את המפתח, היא השוואה נואלת.

ומקוממת. כי על הרצף, אחרי המפתח, המדרגה והסולם, יש מעשים לא מובנים הדורשים כבוד רלטיביסטי, כמו למשל להטיס מטוס לתוך בניין, להתפוצץ בתוך אוטובוס, למול דגדגני ילדות צעירות, להרוג בנות משפחה על 'כבוד המשפחה' ושאר מעשים שעל פי התורה הפוסט-מודרניסטית הרלטיביסטית, אינם אמורים חלילה להביא כל אדם ראוי לשמו, בוודאי אם הוא מומחה לדת, למתוח ביקורת, אלא להפך: להצביע עליהם כעל מופת ל'מורכבות' הדורשת מכל האנשים השטחיים, נטולי האלוהים והאמונה, להתפעל במקרה המינימלי, ולקחת מהם דוגמא ומופת על יכולתם להסתדר ביניהם, במקרה המקסימלי.

עד לעונג הבא. כי איינשטיין צדק לחלוטין בעניין אינסופיותה של החוכמה האנושית, והדברים ידועים.