איך שהוא החמצתי את הפוסט המעולה הזה של אבשלום בן צבי, אבל מזל שהג'ימייל שלי שומר עלי מהשפעות יתר של אלצהיימר-נעורים שרק מחמיר אצלי (ואני לא בטוח לגבי ה'נעורים' כמובן, אבל לגבי האלצהיימר, די בטוח).
בכל אופן, שווה קריאה והפצה ויותר מזה, ואולי נכון היה פשוט להניח לפוסט כפי שהוא, אבל אחרי 13 קמ ריצה ועוד קצת מנוחה ותה וכן הלאה, עלו בי כמה מחשבות שאולי שווה להציב מול או ליד או לצד או בעיקבות הפוסט המעולה הזה.
לחסרי הסבלנות, או לאלו שרוצים לקרוא קודם מה יש לי לומר על הפוסט ורק אחר כך לקרוא אותו, אומר במשפט אחד, שמה שאבשלום בן צבי מנסה להראות לנו, זה שכל מה שקשור לנתניהו הוא שיטה מאורגנת והגיונית מאד, שכמו במקרים רבים אחרים, כולל ההפוכים כמובן, מבטאים חזון ברור לעיצוב חברה באופן כזה ולא באופן אחר.
במלים אחרות, ואבשלום אומר את זה בצורה ברורה מאד, רוב העיסוק הציבורי ב'מסביב' של נתניהו - שחיתות, סגנון, יאירוש וכן הלאה - משרת את המטרה של נתניהו, להמשיך ולעצב את החברה והכלכלה והפוליטיקה על פי תפיסתו.
במלים אחרות, כל עוד ימשיך הציבור לפטפט (מלה שלי, לא של אבשלום) על הפולקלור, וכל עוד ימשיך לומר 'לך' מבלי להסביר (ורצוי קודם כל להבין) מדוע, לא ישתנה שום דבר, כי ככה זה בפוליטיקה. או שאתה עושה או שאתה משקיף. ונתניהו עושה.
במאמרו המעולה מתייחס אבשלום לכמה היבטים של החיים הציבוריים, מסוגיית הבטחון ומדיניות החוץ, ועד למישור הכלכלי המוכר לכולנו, אותו מכנה אבשלום 'זילות המחיה' כפראפרזה, אם זה לא ברור, לפיטפוטים (מלה שלי) על 'יוקר המחיה', פיטפוט בן עשר שנים כבר בערך, המשמש דלק סילוני לפקידיוטים של האוצר (הגדרה שלי) להמשיך ולעצב את הכלכלה הישראלית באופן הביביטליסטי (מלה שלי): מיעוט זעיר של צוברי הון ורוב עצום של אזרחים בעלי עבודות חלקיות, רמת חיים רופפת, החייבים בשל כך לקיים את הפסוק של אביו מולידו של נתניהו, זאב ז'בוטינסקי, אדם לאדם זאב.
עד כאן התיזה של אבשלום ומכאן כמה מחשבות נלוות לצד לפני אחרי בעיקבות מול ומתחת לדבריו.
א. כל תיזה שיש בה טענה לפיה על מנהיג חזק ויציב כמו נתניהו ''נכפה'' משהו - במקרה הזה ההסכמים המדיניים עם המפרציות - סובלת מחולשה. לא שלא היו דברים מעולם. אבל אם אבשלום צודק - והוא צודק - לגבי יכולתו של נתניהו לתעל את המשבר (האמיתי לדעתו של אבשלום וגם לדעתי) של הקורונה, אין סיבה להניח שנתניהו מסוגל לתעל לחצים מדיניים בתחום ההסכמים עם המפרציות (שלשיטתו של מרדכי קידר, נבעו בעיקר לצרכים פנימיים של טראמפ לקראת הבחירות, ושלמרות שאין סיבה שלא לברך עליהם, לכשעצמם, כי למה לא, ישראל היא הגורם שהכי פחות זקוק להם, יחסית לטראמפ ולמפרציות עצמן היושבות ממש בלוע האריראנים).
ב. מהתיזה של אבשלום אפשר להבין - לא הכרחי אבל אפשר - שמדיניות כלכלית הפוכה מזו שהוא מנהיג בסיוע פקידי האוצר, תביא לחיסול המגזריות בחברה הישראלית. להערכתי הנטייה המגזרית איננה רק פונקציה כלכלית, וגם אם תהיה מדינת רווחה אוניברסלית למופת, משק יצרני עם דגש על שוק מקומי שיבטיח עבודה יציבה לרוב האזרחים, גם אז יהיו חרדים, וגם אז יהיו מספיק אזרחים ערבים שיבטאו ניכור כלפי המדינה. לא שאין חשיבות לכמות, ובהחלט יתכן שאוניבסרליזציה של השירותים החברתיים תפחית את שיעור המנוכרים, אבל על פי חוק המספרים הגדולים שאני מאמין בו מאד, גם אם מספר המנוכרים ירד במחצית, וזו כמובן תחזית מרחיקת לכת בכל חישוב, גם אז החברה הישראלית תתאפיין במגזריות, ומכאן השאלה היא כרגיל לא האם מגזריות אלא מה התוכן שלה, מה סביר בה, מה פחות, מה עושים וכן הלאה. התשובות על השאלות הללו הן בהכרח נקודתיות, קונקרטיות ובאופן פרדוקסלי מגזריות.
ג. אבשלום טוען באופן משכנע כנגד הסוג המסויים של הקפיטליזם שנתניהו מטפח: הקפיטליזם של מאבק בין צוברי הון למיניהם על מקסימום שליטה. אבשלום צודק לחלוטין כשהוא מסביר שהדבר האחרון שקפיטליסטים מעוניינים בו - ואני אוסיף שמדובר בתופעה אנושית, על-קפיטליסטית - הוא תחרות. אנשים אוהבים תחרות רק כשיש להם סיכוי להרוויח משהו, כמו למשל הנאה ממשחק שש-בש שגם אם הפסדת בו עדיין נהנית מהמפגש החברתי, מה גם שברור שזה רק משחק, ומה גם שאפשר לנהל מיד עוד תחרות. אותו הדבר בכדורגל, אותו הדבר גם במוזיקה או בספרות. אבל כשזה נוגע לדברים חשובים כמו כלכלה, הדבר האחרון שקפיטליסט רוצה, או כל פועל אם חושבים על זה ברצינות ובהגינות, הוא תחרות מהסוג שתעמיד את הודאויות שלו בסכנה.
הודאות של פועל היא משכורתו הקבועה, גם אם היא 5000 שקל, והודאות של הקפיטליסט הגדול, היא של 5000 שקל לשעה, אצל חלק מהם לדקה, אבל עקרונית זה אותו הדבר. מה שמבדיל בין פועל קטן לבין קפיטליסט גדול הוא בדיוק זה, הגודל, מה שמאפשר לגדול להקטין אי-ודאויות (כלומר לבטל עד כמה שאפשר את התחרות) ומה שלא מאפשר לקטן לעשות זאת (והנה סיבה טובה להתארגנות עובדים, שנאמר - ועוד מעט חנוכה להזכיר לנו - כל אחד הוא 5000 קטן, וכולנו, אם נרצה, 5000 איתן, סורה חושך וגו').
במלים אחרות, אתוס התחרות הקפיטליסטי הוא מיתוס שמוכרים אלו שמצליחים למנוע מעצמם תחרות, לאלו שאין להם ברירה כל עוד השיטה קיימת, להתנהל פסיכולוגית בצד האפל של התחרות: חוסר הודאות. אם לחזור לאחד ההבלים הגדולים ביותר שאמר וכתב ז'בוטינסקי קשישא, האדם 'משחק' במגרש, בארץ-עיר, בשש-בש, בחוף עם מטקות וכן הלאה. ז'בוטינסקי למי ששכח הניח שהאדם הוא קודם כל יצור 'משחק' ומכאן לקידוש התחרות הדרך קצרה. מדובר בהבל הבלים ורעות רוח לא 'רק' מנקודת מבט אנתרופולוגית-אבולוציונית (האדם הוא גם, ולא במקום הראשון, גם משחק, אבל הוא קודם כל יצור הרוצה להתקיים ולהתרבות ולשם כך הוא נוקט עם בני מינו גם שיתופי פעולה, גם תחרות וגם אלימות), אלא מנקודת מבט אמפירית: לא ז'בוטינסקי אישית בזמנו ולא נתניהו אישית כרגע עשו צעד כלשהוא שיסכן ביודעין את ודאויות החיים שלהם ושל יקיריהם (כולל של יאירוש, עד כמה שזה נשמע מופרך) בשם ההבל הזה של 'האדם המשחק'.
עד כאן הסכמה רבתי עם אבשלום. אבל קפיטליזם הוא לא רק מאבק של חתולים שבעים ושמנים בצמרת על שליטה, אלא שיטה שהוכיחה את עצמה מעל לכל ספק ביצירת עושר בקנה מידה היסטורי, שפשוט שינה את ההיסטוריה האנושית מקצה לקצה. אלו עובדות שאין שום טעם להתמקח איתן. השאלה, שוב, וכרגיל, היא לא האם קפיטליזם אלא באיזה אופן.
זו הנקודה להזכיר שוב, שלמושג קפיטליזם יכולות להיות שתי משמעויות. האחת תיאורית והשנייה אידיאולוגית. הטיעון הקודם אודות תרומתו של הקפיטליזם למהפכת השפע ששינתה את תולדות האנושות לנצח הוא תיאורי (ולא משנה אם בעוד רגע תפרוץ מלחמת עולם גרעינית שתשמיד את כל הפלנטה, כי זו גם אפשרות הנובעת ישירות בדיוק מאותו המקום המאפשר לי, אדם בריא למדי, לשבת בבית ולא לעבוד במכרה, כי מכונות מספקות לי, וגם לכם, אל תעופו על עצמכם, את כל הצרכים שעד לפני 100 שנה או פחות היינו צריכים כולנו להזיע הרבה מאד על מנת להשיגם).
לעומת זאת, כשנתניהו וחבורת הזבל של טנקי המחשבה הסובבים אותו, מעומר מואב ועד לשורה ארוכה של ליצנים, מפטפטים 'קפיטליזם' בתור המזור לכל, הם עושים שימוש במושג הזה באופן אידיאולוגי.
הבאג, לא הפיצ'ר, הבאג הקטן בדבריו של אבשלום הוא בדיוק בכך שהוא משחק לידיים שלהם, והוא עושה זאת על ידי שהוא מדבר רק על הצד האידיאולוגי של הקפיטליזם, ולא על הצד התיאורי.
אכן כן, יש מספיק אנשים שיגידו - אבשלום מזכיר אחד מהם בשמו המפורש: גוטווין - שכדי ליצור חלופה חייבים לדבר בשפה שונה, ומכאן החידוד הפוליטי המעמיד את הסוציאליזם מול הקפיטליזם.
זוהי עמדה לגיטימית ומכובדת הסובלת רק בשדה זניח אחד, השדה האלקטוראלי. כבר 15 שנה האנשים האלו מדברים על 'בניין הכוח', ועיניהם טחו מלראות שמה שיש מדיבורים על בניין כוח הוא בקושי דיבורים, בוודאי לא בניין ועוד פחות מזה כוח.
מה עושים שואל אבשלום בסוף מאמרו, וחובת התשובה גם עלי, והתשובה שלי חייבת להמשיך את קו הביקורת ולהפוך אותו לכיוון מעשי. ובכן, הואיל והשימוש במושג סוציאליזם או אפילו סוציאל-דמוקרטיה, לא רק שלא מועיל אלא ממש מזיק (אלא אם המטרה היא רחיצה בנקיון כפיים, טהרנות ותחושת עליונות של 'אמרתי לכם' או כל ביטוי אחר לקתרזיס של מיואשים - מה שיערי בזמנו כינה 'סמלים תלושים' - ואז כמובן שנגמר הדיון); והואיל והציבור בישראל בכללותו רואה בקפיטליזם מלה חיובית; והואיל וממילא כאמור יש לקפיטליזם שני מובנים, אחד תיאורי והשני אידיאולוגי; המסקנה היא שיש לנהל את הויכוח בנושאים האלו לא במונחי אנטי-קפיטליזם, אלא במונחי 'לא האם קפיטליזם, אלא איך'.
לא פעם ולא פעמיים הצעתי לאמץ את משנתו של בנג'מין פרנקלין, שהוא גם מאבות הקפיטליזם וגם מאבות האומה האמריקנית שהיא כידוע מופת לקפיטליזם. פרנקלין קשישא נהג לומר משהו בסגנון של 'גרם מניעה שווה קילו של תרופה'. שזה במונחים סוציאל-דמוקרטיים (אבל אל תגלו ואל תעשו שימוש במושג הזה), 'תכנון כלכלי'. הפוך מתחרות, הפוך מכל ד'אלים גבר, הפוך משיטתו של נתניהו וממשנת ההבל של העומר מואבים, שלא לדבר על הפרקטיקה החולנית של פקידי האוצר, שגם בימים אלו עסוקים בלהחביא מיליארדי שקלים בשם ההגיון המופלא שלהם, לקצץ לקצץ לקצץ. כמעט קראתי להם רובוטים אבל נזכרתי בשואב האבק האוטומטי של השכנים שלי, גם חכם, גם מועיל וגם נחמד אז למה להעליב אותו.
אותו הדבר לגבי 'המחנה הלאומי'. אם המושג 'תנועת העבודה' כבר לא מצליח לחדור את הלבבות, והוא לא, מה לעשות, אסי, ילדי תימן פקיסטן אפגניסטן בלקן אקאטמפוקואסטן, יאירוש וכן הלאה, אז הדרך הנכונה היא לאמץ את הצירוף 'המחנה הלאומי' (למעשה להחזיר אותו הביתה אבל גם את זה אסור לגלות), ולהכות באמצעותו חרם את כל הצעדים שנתניהו עושה ושאבשלום מזכיר במאמרו: מכירת כל הנכסים הלאומיים לכל הממעיט במחיר והמעלים מס ותמלוגים.
במלים אחרות, הדרך לתקוף את דרכו של נתניהו היא באמצעות יצירת דיסוננס בין פיטפוטי 'המחנה הלאומי', מירי רגב ושאר המיץ של המיץ, לבין המעשים בפועל: הפקרת נכסי הלאום לגורמים פרטיים וזרים, הפקרת בטחונם של מצביעי הליכוד בישובי מערב הנגב (עד מתי ימשך השימוש הנואל בצירוף המעליב 'עוטף עזה'), פירוק המערכות הממלכתיות (והרי ז'בוטינסקי רצה להכריז על מדינה עוד כשהיו כאן בקושי 170 אלף יהודים), וכן הלאה.
כן, מה שאני אומר הוא שהואיל והמחנה הפוליטי שאבשלום (ואני) הגיע לסוף דרכו במישור הסמלי, אין אלא להמשיך את המאבק על דמותה של המדינה והחברה, במונחי המחנה המנצח.
לו הייתי ארגנטינאי, הייתי כותב משהו כזה: הואיל וכולנו פרוניסטים, אין אלא לנהל את המאבק על דמותה של ארגנטינה במסגרת דפוסי החשיבה והמושגים של הפרוניזם. אבל אני ישראלי, אז אני כותב את זה: הואיל וכולנו (חוץ ממי שלא) אנשי המחנה הלאומי, אין אלא לנהל את המאבק על דמותה של ישראל במסגרת דפוסי החשיבה והמושגים של המחנה הלאומי (שהוא ממילא שלנו אבל אסור לגלות).
תודה אבשלום, ואם הבנתי נכון, יומולדת שמח.
https://observpost.wordpress.com/2020/10/17/political-overview/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה