5000-200000-400000-1000000 בדואים בנגב, או איך 1948 עלולה להגיע לקיצה ב-2048 ומדוע לא חיפוש דרכון פורטוגלי היא המסקנה המעשית היחידה מכל זה

 

אמלק לכמה פודקאסטים שהקשבתי להם לאחרונה, משימה שנזקקה להרבה יותר משעתיים.

הסיפור הבדואי בנגב איננו תמים כפי שנראה. הגם שכנראה רוב הבדואים מנסים לנהל חיים נורמטיביים, בפועל מדיניותה המשונה של ישראל גורמת ל:

א. גידול אוכלוסייה ללא אחות ורעה - כל 15 שנה מוכפלת אוכלוסיית הבדואים בנגב. בתחילת האלף הזה היו כ-200 אלף, ב-1948 בקושי 5000, אגב, היום כ-400 אלף, ביום הולדת ה-100 של ישראל קרוב למליון. איך מתרחש הנס הדמוגרפי הזה? באמצעות פוליגמיה הנתמכת על ידי PC רב-תרבותי, קצבאות ילדים (יש גברים בדואים להם 50 ילדים ויותר), וכל מה שמשתמע.

ב. התעצמות היכולת האובייקטיבית (נשק משוכלל ומשתכלל) והתעוזה הסוביייקטיבית (מוכנות לפשיעה ולאלימות מכל הסוגים, ההופכת את טוני סופרנו ושות' לאגודה למען החייל) לעשות במרחבי הנגב כבשלהם, על יסוד אידיאולוגיה אסלאמיסטית לפיה היהודים לא רשאים לנהל מדינה ובוודאי לא לומר לבעלי הקרקע המקוריים - הבדואים בפרט והערבים בכלל - מה לעשות.

ג. כבילת ידיהם של יהודים להתיישב בנגב (כמו ברוב הארץ הזו אלא אם מדובר במדינת תל אביב, מבצע המחייב 9000 ש"ח לחודש שכר דירה או משכנתא) בשם ערכים נשגבים כמו 'שמירת הטבע', כשלמעשה מדובר בהפקרת הטבע להשתלטות בידואית הנמשכת כבר 15 שנה.

ד. עידוד יהודים לחפש לעצמם פתרונות פרטיים בפורטוגל, פולין וכן הלאה, כי העתיד נראה בעייתי מאד בלשון המעטה.

על כל אלו שווה לשמוע פודקאסטים בהם מדברים אנשים כמו גרשון הכהן, מוטי קידר, פנחס יחזקאלי ועוד.

למיואשים נגיד שיש מה לעשות. את כל מה שמוזכר בסעיפים א-ד, או לפחות א-ג, אבל במהופך:

א. לחסל את תופעת הפוליגמיה באמצעות חיסול קצבאות הילדים.

ב. רתימת צה"ל לחיסול הפשיעה הבדואית, לצד משטרת ישראל שמעצם מהותה מוגבלת בטיפול באיום בטחוני בסדר גודל כזה.

ג. ביטול המגבלות על גודל הישובים היהודיים כפי שנקבעו בתמ"א35, והשוואת מחיר הקרקע למשתכן היהודי לזה הקיים היום במגזר הערבי: במקום 800אלף שקל לחצי דונם בשדה בוקר, לבטל את האפלייה הפרו-ערבית כך שגם מתיישב יהודי ישלם כמו אזרח ערבי רק 30אלף שקל לדונם (מחיר קרקע בעראבה או בטמרה, וקרוב לאפס הישובים הבדואים המוכרים).

רשימת הנושאים שנזכרה כאן חלקית כמובן. אבל מי שחושב שהבדואים בנגב מסכנים או שהבעיה מסתכמת בשאלה כמה לנטוע ואיפה, טועה טעות מרה.

כשמדובר בטעות של חוסר ידיעה מהסוג שיכול לאפיין כל אדם, כי אף אחד לא יודע הכל, אין סיבה לדאגה. ידע הוא כוח אמר מי שאמר, וככל שיותר אנשים ידעו ויבינו את הדברים הבסיסיים האלה ממילא יהיה יותר כוח בידי נציגיהם שתפקידם לטפל באיום האסטרטגי הזה על עתידה של ישראל.

אבל כשמדובר בתפיסה מודעת לעצמה המקבלת את כל ההנחות המשמשות את התנועה האסלאמית ואת תרבות ה-PC ואת הירוקיזם הרומנטי התלוש, הרי שיש סיבה עמוקה מאד לדאגה. כי מנהיגי הבדואים הנשענים על התורה האסלאמיסטית שקיימת כבר כ-100 שנה, לא ישנו את עמדתם כי עמדתם היא זהותם.

אבל כשלצידם עומדים אידיוטים שימושיים מעולם ה-PC והירוקת, ופוסט-ציונים אנטישמים מצויידים בתשומת לב של צדיקי 'העולם הנאור', הרי שיש לקיים כנגדם מאבק נחוש ונחרץ.

אז מה היה אומר ועושה אלון? אין לדעת, אפשר אבל להציע ניחוש מלומד

 

תחביב מוכר של חובבי היסטוריה בכלל ושל אישים היסטוריים בפרט הוא להעלות מדי פעם את השאלה, 'מה היה אומר ועושה פלוני-אלמוני לנוכח המצב'.

מי אני שאתנגד לתחביב הזה, מה גם שהוא לא רק מעניין ולא רק מזמן עוד סיבה להעלות באוב דמויות חשובות מהעבר, אלא יש בו משום חידוד תובנות הקשורות למציאות.

והפעם - אלא מה - מה היה אומר ועושה יגאל אלון לנוכח העלייה במתיחות היהודית-ערבית הן בגדה המערבית והן בנגב.

ראשית יש להזכיר שמבחינת אלון שתי הזירות הללו הן חלק מאותו הסיפור. והסיפור מבחינת אלון, ויסלחו לי כל מכבסי מורשתו במכונים ידועים שלפחות אחד מהם ממש נושא את שמו, הוא קודם כל 'תחיית עם ישראל בארץ ישראל' כפי שהיטיב לנסח זאת א.ד.גורדון.

במלה אחת, 'ציונות' היתה נקודת מבטו היסודית של אלון, ולא מה כותבים ברחוב שוקן פינת שדרות האילומיניטה בפרינסטון או באוקספורד.

ומנקודת מבט זו, הציונות, ובהמשך לניסוח היפה והקולע של גורדון, עבור אלון כל היהודים היו חלק מאותו 'עם ישראל' שהציונות הציעה לו לקיים תהליך עמוק של 'תחייה', ו'ארץ ישראל' לא רק שלא נפסקה בקו הקדוש ('הירוק'), שמבחינת אלון לא היה בו לא קדושה ולא חשיבות אלא סתמיות מקרית הקשורה לנסיבות 1949, אלא שהיא לא נפסקה הארץ הזו אפילו לא על הירדן, אלא שלמה היתה הארץ הזו, משני צידי הירדן זו שלנו זו גם כן. עקרונית והיסטורית קודם כל.

על יסוד יסודות אלו, ניגש אלון לברר לחשוב לפתח ולהוביל מדיניות הקשורה במימד הערבי של המפעל הציוני, או מה שקרוי במלה אחת: הסכסוך.

אלון כידוע (??) התנגד נחרצות לממשל הצבאי (שחל על רוב ערביי ישראל מ-1948 ועד 1966). הטיעון שלו נכון גם היום לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את הבעיה הבדואית למשל: 'לא נאיביות ולא ציניות' הוא טען כנגד שני צידי מתרס הויכוח בשנות ה-50'.

'הנאיביים' היו שותפיו (עד 1954) במפ"ם, כלומר מה שהיום מזוהה בערך עם מר"צ. 'הציניים' היו אותם גורמים במפא"י, שתמכו בממשל הצבאי לאו דווקא בשל הגיונו הבטחוני (ובפיסקה הבאה נסביר מה חשב אלון על הסוגייה הבטחונית ובזו שאחריה מה הוא הציע לעשות) אלא בשל תפקידו של הממשל הצבאי כמכשיר פוליטי-אלקטוראלי שכיח בעולמנו (מנגנון 'טמאני' בניו יורק הוא דוגמא טובה לכך).

אלון, בניגוד ל'נאיביים' של מפ"ם, חשב שיש ועוד איך יש בעיה בטחונית הקשורה בהתנהלות ערבים בישראל (ושימו לב: לא 'ה'ערבים בישראל אלא ערבים בישראל!), אבל שבניגוד לעמדת 'הצינים' אין שום צורך במכשיר כמו הממשל הצבאי, שהגם שהוא מבוסס על חוק, הוא מיותר לחלוטין באשר הוא יוצר מציאות מקבילה לטיפול באזרחים שעל הנייר הם אזרחים שווים ובכך פוגע מלכתחילה בעקרון השוויון.

אז מה הציע אלון? לעשות שימוש בחקיקה הקיימת ממילא, ושתפקידה להגן על בטחון המדינה מכל סוג של איום אזרחי, לא משנה אם הוא חובש כיפה או עוטה כפייה, מחזיק בתואר פרופ' או מצוייד בזקן או בעניבה.

בניגוד למה שממשיכים לספר לא מעט מורים לאזרחות בלא מעט בתי ספר, אין דמוקרטיה שאיננה מתגוננת ולכן אין הבחנה בין כזו שכן לכזו שלא. כל דמוקרטיה באשר היא דמוקרטיה חייבת להגן על אחת ממהויותיה: שמירה על חופש המצפון של כל פרט, ולכן מעצם היותה מגינה היא מתגוננת, כי לא פעם חופש המצפון של פרט כזה או אחר מוביל אותו לרצות לפגוע במדינה.

אז מה היה אומר ועושה אלון בימינו. קודם כל ראוי שלא לבטל את ההפרש בין דיבור למעשה. זו לא רק שאלה פילוסופית שחכמים גדולים כמו רבי חיים מוולוז'ין הקפידו עליה כשלימדו את תלמידיהם להבחין בין מחשבה, דיבור ומעשה, שהרי מדובר בשלושה דברים שונים למדי. זו קודם כל שאלה פוליטית.

כי לא כל מי שמדבר יכול גם לעשות, ולא כל מי שעושה מטריח עצמו לדבר ולהסביר מה הוא עושה. במלים אחרות, על השאלה מה היה אלון אומר ועושה בימינו להתחשב בשאלה האם משחק הנדמה-לי הזה מניח שאלון הוא: א. כותב מאמרים בעיתונות. ב. חבר כנסת מהספסלים האחוריים. ג. שר זוטר בממשלה. ד. שר בכיר בממשלה. ה. ראש ממשלה.

אם לשפוט על פי דבריו של אלון במאמרו האלמותי 'אתיקה בפוליטיקה', מאמר שביביסט לעולם לא יבין, מאמר שיכול לשמש כבדיקת אנטיגן לזיהוי ביביזם, לי אין ספק שאלון - בכל תפקיד מעשי הנגזר מאפשרויות ב'-ה' - היה מסביר את מעשיו כי זו להבנתו 'אתיקה בפוליטיקה'.

אילו הדברים היו תלויים רק בו - וזו אפשרות נדירה בפוליטיקה בכלל ובדמוקרטיה בפרט - אלון לא היה מאפשר את אובדן הריבונות הישראלית בשני האזורים הנזכרים, וב'ריבונות' הכוונה קודם כל למה שנגזר מההגדרה הקולעת של מכס וובר למהותה של המדינה: בעלת המונופול על האלימות.

במלים אחרות, אלון לא היה מאפשר את ההפקרות של אותם גורמים בחברה הבידואית העושים בנגב כבשלהם בכל מקום לאור יום בכבישים, במחנות צה"ל, בשמורות הטבע ובמרשם התושבים (יכולתן של נשים בדואיות ידועות ללדת שלוש וארבע פעמים בכל שנה ידועה בציבור וראויה לפרס נובל).

אלון לא היה מאפשר למצב הזה להתגבש מלכתחילה, ובכך הוא היה מיישם שוב את העקרון העליון של הקפיטליזם הנאור: גרם מניעה שווה קילוגרם של תרופה, או מה שמוכר עממית בפתגם הידוע על הקושי של חמישים המודאגים להוציא את אבן ההפקרות שנזרקה לבאר על ידי מפקיר אחד (נתניהו היה הגדול שבהם, בוודאי יחסית לרטוריקה הגאה של המחנה הזקוף שלו).

אבל אם היה נגזר עליו להתחיל מהאמצע, כלומר מהמציאות הנוכחית, הוא לא היה ממצמץ, וכשם שידע ללכת ביום האדמה הראשון, 30 במרץ 1976, ללא מאבטחים, אל ראשי הציבור הערבי ולדבר איתם 'דיבור צפוף', כך הוא היה יודע גם היום לעשות שימוש בשליטה שלו בשפה הערבית ובהיכרות שלו עם התרבות הערבית ובכבוד שהוא נתן לערבים ושהם נתנו לו כדי להחזיר את החיים למסלול היצירה והשפיות.

ובאותה נשימה, בדיוק באותה נשימה, אלון לא היה מאפשר את ההפקרות של אותם גורמים בציבור המתנחלים העושים ביהודה ובשומרון כבשלהם בכל מקום לאור יום בכבישים, במחנות צה"ל, על הגבעות ומתחת לעצי הזית (יכולתם לכבס את הציונות ואת היהדות ולגייסן לצידוק מעשיהם הנפשעים ראוי לפרס הלוליין המצטיין).

אלון לא רק שלא שנא מתנחלים כמו לא מעט יהודים (מלידה בכל אופן) נאורים (בהצהרה בכל אופן) שמאוהבים בשונאים ושונאים את האוהבים, אלא שמבחינתו התיישבות (התנחלות, היינו הך ואותו הדבר) בארץ ישראל נתפסה כדבר מבורך. אלא שמתוך ראייה מפוכחת וחכמה, אלון סבר שהתיישבות יהודית ממערב לירדן חייבת להתחשב בשיקולים דמוגרפיים, כדי שישראל - לכשתספח, אם תספח, את האזורים הנחוצים לה בטחונית - לא תאלץ לשלוט על עוד פלסטינים.

את ההתיישבות בסבסטייה אלון הציע להעביר ב-1976 למקום אחר בשומרון, ואילולא המשבר הממשלתי (נחיתת הF15 עם כניסת השבת ו'התרגיל המבריק' של רבין וכן הלאה), הצעד הזה היה מתבצע, על אפו ועל חמתו של שר החתרנות הבלתי נלאית, שמעון פרס, שהיותו שר בכיר בממשלת ישראל לא הפריעה לו לנהל מדיניות עצמאית (טיפלול גוש אמונים עד כדי כך שעד היום יש בוגרי גוש אמונים המשוכנעים שהם אלו שסובבו את פרס על אצבעם, כשהאמת אם זה לא ברור היתה 180 מעלות הפוך).

נזכיר שאותו פרס הרשה לעצמו לנהל מדיניות עצמאית, מנוגדת לזו של הממשלה בה הוא ישב שוב כשר בכיר - הפעם שר החוץ - כנגד אותו ראש ממשלה, רבין, שב-1992 נאלץ שוב להתמודד עם החתרן הבלתי נלאה הזה, שניהל מדיניות משל עצמו.

ומדוע היה חשוב להזכיר את פרס? שהרי אנו מדברים על אלון. בדיוק. כי אם תביעתו של אלון לאתיקה בפוליטיקה לא מספיק מובנת, דרך קלה מאד לעמוד על טיבה היא לקחת את הביוגרפיה הפוליטית של שמעון פרס ולהפוך אותה על ראשה. אלון? אתיקה בפוליטיקה. פרס? פוליטיקה של אנטי-אתיקה.

ולמה זה חשוב? שוב, ביביסט לא יבין זאת אבל מי שיבין זאת ידע שהוא לא נגוע בביביזם: כי אחרי (וגם לפני ותוך כדי) שמטפלים בכל בעיה (והן קיבינימט נוהגות להתמיד וגם כשהן לא מתמידות הן מיד מחליפות זו את זו), יש את סיבת הסיבות לשאלה מדוע נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ולהכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

לא בשביל ביבי ולא בשביל שרה ובוודאי לא בשביל יאיר, ולא בשביל מרכז פרס לשלום ולהסתרת אינספור מסמכים שעל פי חוק המדינה חייבים להיות בגנזך המדינה ולעמוד לרשות הציבור, ולא בשביל שום דבר דומה אחר, אלא לשם 'תחיית עם ישראל בארץ ישראל'.

אז מה היה עושה אלון? מקדים ואומר מה חייבים לעשות כדי להמשיך ולקדם את תהליך תחיית עם ישראל בארץ ישראל, מבלי שהוא שוכח להזכיר בשביל מה נתכנסנו אנו ונציגינו ולשם מה קיימת המדינה ומה התנאי הראשי לפעולתה: מימוש הריבונות. גם בנגב, גם ביהודה ושומרון, כנגד כל הקמים עליה. לא כי היא, המדינה, הדבר החשוב, אלא כי היא הכלי להבטחת קיומו ושגשוגו של הדבר החשוב: 'להיות עם חופשי בארצנו'.

ועל כל השאלות האחרות, החשובות מאד כמובן, כמו איך מסיימים את הסכסוך, התשובות נגזרות מהתשובות הנזכרות. מימוש הריבונות במובן הוובריאני ('מונופול על האלימות') היא תנאי ראשון. רק מדינה המפגינה את ריבונותה, קודם כל במישור המוחשי ביותר - בטחון הציבור, חופש תנועה וכיו"ב - יכולה לעבור הלאה לתהליך מדיני ראוי לשמו.

ובמונחים של אלון, תהליך מדיני ראוי לשמו כלל שני מרכיבים שאין בלתם:

1. הקפדה ישראלית על גבולות בני הגנה (שום דבר לא השתנה בעניין זה בלי קשר לטילים ולדיוקם, ובמונחים גיאוגרפיים מדובר על 'הבקעה במובן הרחב שלה' כפי שניסח זאת ב-1995 רבין, ממשיך דרכו של אלון).

2. העדפה עקרונית של הסכמי ביניים ארוכי טווח, על כל סוג של 'עכשוויזם', בין אם נאיבי ('שלום עכשיו') ובין אם ציני ('תנו לצה"ל לכסח).

חיפה הערבית בתש"ח - ותודה לתמיר גורן ולדודה נעמי ולדוד הלל שהכירו את ההורים שלו ובזכות זה הם קיבלו ממנו ספרים חתומים שעכשיו הם אצלי

 

בדרך לא דרך, המקריות המופלאה של החיים, זו שיש כאלו המכנים אותה 'השגחה פרטית' וכדומה, התגלגלו לידי שני ספרים שכתב תמיר גורן, חוקר מספר אחד של חיפה.

האחד, המוקדם יותר, 1996, כותרתו 'מתלות להתיישבות' והוא למעשה עיבוד של המאסטר שלו אם הבנתי נכון. הספר בכל אופן עוסק, וכך מלמדת כותרת המשנה שלו, ב'שלטון הישראלי וערביי חיפה, 1950-1948'.

השני ראה אור עשר שנים מאוחר יותר, ב-2006, וכותרת המשנה שלו אומרת בערך הכל: 'עוצמת המאבק וממדי ההתמוטטות' של "חיפה הערבית בתש"ח", כותרת הספר. תוכנו מוקדש כולו למעקב (אוהד מאד!) לפעולתה של 'הועדה הלאומית', ההנהגה הערבית המקומית בחיפה, שניסתה בכל יכולתה לשמור על שגרת חיים במציאות הולכת ומסתבכת, בעיקר בשל התעקשותו של המופתי ושל עושי דברו בארץ, להסלים את העימות ולהביאו לפיצוץ.

הגיון הפעולה של הועדה הלאומית היתה לשמור על שקט, להבליג על מעשי אלימות מהצד היהודי (האצ"ל הקפיד לחולל כאלו כדרכו חסרת האחריות), ולדאוג לשירותים חברתיים למיניהם במציאות כאוטית. בניגוד להוראות המפורשות של המופתי, המשיכו כמה מחברי 'הועדה הלאומית' לשאת ולתת עם יהודים שרובם רצו בדיוק את אותו הדבר: קיום שגרת חיים.

עם זאת יש להקפיד ולהזכיר כי כל המהלכים שנעשו מהצד הערבי המתון, לא חרגו מהעמדה הערבית הרווחת - כן אלימות, לא אלימות - לפיה יש להתנגד לציונות בכלל ולהחלטת החלוקה על המשתמע ממנה (חיפה כעיר במדינה היהודית) בפרט. בהתאם, כמעט כל המאמצים להשגת הבנות שיבטיחו שקט ושגרה, נעשו במחתרת, כלומר ללא הצד הפומבי שנותן להם את הגושפנקא הפוליטית-מדינית. במציאות בה קל היה לפגוע בשגרת החיים, למאמציהם של המתונים היה סיכוי קטן מאד להצליח. אם נוסיף על זה את 'ההצבעה ברגליים' - עוד לפני הקרב המכריע ב-21 באפריל 1948 כבר מחצית מערביי חיפה נטשו את בתיהם - התוצאה - "התמוטטות" - ברורה מאליה.

אנקדוטה מעניינת לא קשורה בכלל, אבל כזה אני, רבע מהדברים שאני אומר לא קשורים בכלל בכל אופן מנקודת מבטם של אלו שרוצים שירים בשני אקורדים. קרוב המשפחה היקר ממנו קיבלתי את הספרים האלה, הוא או היא או מישהו מבני ביתם, עשה שימוש בקבלה של תחנת דלק בתור סימניה. הנה היא בידי, וממנה התפלאתי להזכר -כי הרי גם אני נזקקתי לדלק בשנת 2006 ובעצם הרבה הרבה לפני זה, שביולי 2006 ליטר בנזין נמכר ב-6.19 ש"ח לליטר. מה שמלמד על הירידה התלולה במחירי הנפט, מה שמלמד שאם יש משהו שלא חסר על פני כדור הארץ זה נפט, מה שמלמד שהאנרגיה שתחליף אותו תחליף אותו לא מהטפת מוסר של צדקנים אלא מפיתוחה של חלופה ראויה. כמו אנרגיה גרעינית ואנרגיה סולרית (שעל פי שמועות יודעי דבר עלותה הולכת ויורדת בטור הנדסי).

ובענייני הטפת מוסר, אם לחזור לנושא, זכורות לי מאד הטפות המוסר של הפסבידוסטוריונים החדשים, שהם היו ברובם חדשים אבל במיעוטם היסטוריונים, לפיה האגדות הציוניות-מפאיניקיות שסיפרו לנו על היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינית, הן אגדות שלא לומר שקרים, ושהערבים ב-48' רובם ככולם גורשו בכוח, במה שפפה הדגול מקפיד לכנות 'טיהור אתני', וזאת בניגוד לאגדות כלומר השקרים, לפיהם הערבים החליטו לעזוב את חיפה למשל, בניגוד גמור להפצרות שכניהם היהודים להשאר, כי היה להם ברור שהם יחזרו כמה שבועות אחרי זה עם צבאות ערב שיחסלו את המדינה היהודית.

ובכן, מה לעשות, וכל מה שסיפרו לנו אודות היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים (מבלי שטרחו לומר לנו דבר וחצי דבר על פליטי מלחמה יהודים וכאלו היו כ-65 אלף ברחבי הארץ, דודה שלי למשל, זו שממנה קיבלתי את הספרים האלה) במקרה של חיפה אמת לאמיתה, אחד לאחד, מייה פי מייה.

עד דצמבר 1947 כבר עזבו כעשרת אלפים ערבים את חיפה. לא מפתיע - ותשאלו את אדוארד סעיד - היתה זו קודם כל האליטה החברתית-כלכלית-משכילית. במהלך ינואר-פברואר 48', עוד בערך 10,000. בחודש הבא, עוד 10,000 וכשהחל הקרב המכריע ב-21 באפריל, נותרו בחיפה רק כמחצית מאוכלוסייתה הערבית ''המקורית'' שב-1946 מנתה כ-71 אלף נפש, שני שליש מהם מוסלמים.

ומדוע כתבתי ''מקורית'' במרכאות? כי אחוז ניכר מתושבי חיפה הערבים היו מהגרי עבודה מג'נין, שכם, לבנון, סוריה, מצרים וכן הלאה. ולפני שתגידו לי שגם תושביה היהודים היו ''מהגרים'' [אני מכנה אותם ''עולים'' אבל זו לא חובה] אומר שאין עם זה שום בעיה, רק חשוב לזכור את העובדה הזו לפני שמישהו יספר לכם שערביי חיפה יושבים בה כבר 9000 שנה, וזה לפחות מה שאומר המופתי הנוכחי של ירושלים. עוד הערה דמוגרפית: ב-1918 מנתה אוכלוסיית העיר כ-15 אלף נפש. עד 1946 יגיע המספר ליותר מ-140 אלף. לצד 71 אלף הערבים, ובסימביוזה כלכלית וגם מוניציפאלית פורייה והדדית, חיו כ-74 אלף יהודים.

אם כן, ב-21 באפריל 1948 נותרו בחיפה כ-37,000 ערבים. ב-22 באפריל הסתיים הקרב על העיר בנצחון 'ההגנה'. תמיר גורן מתאר לפרטי פרטים את המו"מ שהתקיים בתיווך בריטי (הבריטים נדגיש - גורן מדגיש שוב ושוב - היו עסוקים בלהגן על פירוק צבאם ופינויו. מנקודת המבט הזו הם היו בעד הצד שיספק מקסימום שקט במינימום מחיר. בחיפה של אפריל 48' הנוסחה הזו היתה שווה למלה 'הגנה' או לצמד המלים 'הצד היהודי').

נציגי הערבים סירבו בהתחלה להכיר ב'הגנה' כבצד כלשהוא. אחרי שכנוע מצד הבריטים הם הסכימו שתנאי הכניעה סבירים. רגע לפני החתימה הם ביקשו - וקיבלו - ארכה לדון בינם לבין עצמם. את הזמן הזה הם ניצלו כדי להתייעץ עם דמשק וביירות. הקשר עם דמשק לא היה מוצלח, עם ביירות כן, והגיון ההתייעצות היה כפול: א. לבחון האם אמורה להגיע תגבורת שתשנה את תוצאות הקרב האחרון. ב. אם לא אמורה להגיע תגבורת, מה לעשות מחר בבוקר. התשובה מביירות היתה להתפנות, על סמך הבנה שבעוד כמה שבועות יחזרו כל המתפנים יחד עם צבאות ערב שיחסלו את המדינה היהודית.

כן, כן, בדיוק מה שסיפרו לנו עד שהגיעו הפסיבדוסטוריונים החדשים והתחילו במסע ההפחדה וההשתקה האלים והפרוע שלהם (אלימות מילולית, יש להדגיש).

נציגי הערבים לא חתמו על כתב הכניעה והחליטו לקבל את ההוראה מביירות. הם לא נענו להפצרות היהודים להשאר. ההפצרות נעשו הן בשיחות אישיות בין מנהיגים והן באמצעות כרוזים. ב-28 באפריל נותרו בחיפה על פי גרסא אחת בין 5 ל-10 אלפים ערבים, ואילו על פי גרסא שנייה כ-20,000. ב-10 במאי נותרו בין 4000 ל-5000. במפקד נובמבר 48' נמנו בחיפה 3566 ערבים, מהם 634 מוסלמים. ב-1950 עמד מספר ערביי חיפה על 7000.

"חורבנה של הקהילה הערבית בחיפה" סיכם גורן, היא פרי "בריחה ספונטנית ששיקפה מצוקה מזה, אך גם הזדהות עם הקו הערבי מזה, ובזאת חרצו הבורחים את גורלם [...] לא בכדי ייחסה החברה הפלסטינית את תחילתו של השבר שפקד את הנהגתה בפרט ואת האוכלוסייה הפלסטינית בכלל, למפלה בחיפה".

פרידה מעמיקם אסם - איש נפלא

 

הצטערתי לשמוע אמש שעמיקם אסם, איש יקר ומופלא, הלך לעולמו. אבל גם כי המוות הוא חלק מהחיים וגם כי בשנים האחרונות עמיקם כבר לא ממש היה איתנו, אולי אין מקום לצער אלא לנחמה.

זכיתי לעבוד עם עמיקם במרכז ההדרכה באפעל. מוח כה מבריק ויצירתי לא פגשתי עד אז ומאז. איש מיוחד במינו, עם הומור עשיר ועמוק, אירוניה עצמית ובעל יכולת נדירה להניח את האצבע על שורשי הדברים בשפת ליבם.

עד היום אני מפיץ את חוכמתו הנכונה כל כך לכל מי שמאמין בחינוך בכלל ובחינוך בלתי פורמלי בפרט, ולמעשה, אם מתבוננים על העניין באופן מרוחק מספיק, להוציא כמה שנים טובות (מבחינתי בכל אופן) במערכת החינוך הפורמלית, שנים חשובות ללא ספק, אבל ספורות ומדודות, כל חיינו אנו נמצאים במציאות של חינוך בלתי פורמלי.

השאלה האלמותית ששם שייקספיר בפי המלט, 'להיות או לא להיות' היא לב ליבה של המציאות הזו. בכל רגע עומד אדם, כל אדם, ועוד יותר מכך בחברה חופשית או שרוצה להיות כזו, בפני דילמות קונקרטיות המקפלות עולם ומלואו. להרים את האשפה שמתגלגלת בחוצות? לוותר בתור לאדם שנראה כלחוץ יותר? לתרום צדקה או להסתפק בהסבר מלומד מדוע תרומת צדקה רק מחזקת את התנאים שהביאו לכך שאדם בתקופתנו תלוי לקיומו בצדקה? ועוד ועוד ועוד.

עמיקם היה אלוף בלהעלות סוגיות כאלו, שהובילו את אנשי המלים הגדולות (גם אני חוטא בזה) לדילמות הקונקרטיות. להיות או לא להיות.

ומה היתה אותה חוכמה נכונה שלמדנו מעמיקם? שבני אדם לא נחלקים בין אלו שרוצים (לאסוף אשפה, לתרום צדקה, ללמוד צרפתית, להציל את העולם) לאלו שלא רוצים, אלא בין אלו שרוצים (כולם) לבין אלו שלא מתחשק להם (כולם מינוס מספר לא ידוע).

ברגע שהבנו שכווולם רוצים הכל, במובן החיובי, כולם רוצים טוב והגינות ויושר וכן הלאה, אבל שהמכשול הוא לא עמדה ערכית של רוע צרוף אלא 'החשק', כלומר אותה גחמה המוכרת לכל אחד מאיתנו, לא רק המסקנה המעשית השתנתה (הפסקנו לחפש את אלו 'שרוצים' כי כולם הרי רוצים!), אלא הפנמנו שמעט יותר שכל ישר, קצת פחות הטפת מוסר, הן הדרכים לחולל שינוי, אם בכלל.

כי מעמיקם גם למדתי את הפסוק המפורסם ההוא מפרקי אבות אם אני לא טועה: דע מאין באת וגו', ועוד פסוק לא פחות חשוב: לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו.

עמיקם הנפלא עזב את עולמנו כשהרבה, הרבה יותר, מחצי תאוותו בידו. יהי זכרו ברוך.

א מען טראכט און גאט לאכט - אחת הקלישאות המאוסות ביותר בעיני, או: החיים כ'אי-וודאות' – האמנם?

 

 

א.     פרדוקס אי-הוודאות: אובייקטיבית הרוב מובטח, סובייקטיבית נוח לנו לחשוב שלא

'א מען טראכט און גאט לאכט'. מסתבר שלפתגם היהודי הזה, בשפת היידיש, יש מקבילות בשפות רבות. המוסכמה לפיה 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק', קיבלה ביטוי נוסף בשורה משיר שכתב ג'ון לנון ב-1980: 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות'. העובדה שלנון עצמו ציטט אימרה שהיתה נפוצה כבר מאמצע שנות ה-50', מלמדת שעבורו כמו עבור מליוני אוהדיו, מדובר בחוכמה עממית מובנת מאליה. בין אם אתה יהודי נרדף במזרח אירופה ובין אם אתה אליל פופ נערץ במנהטן, כך או אחרת, אין שום דבר בטוח בתכניות שלך, או ליתר דיוק, די בטוח שהתכניות שלך, אדם עני או עשיר, אלמוני או מפורסם, דינן להתנפץ על אבני אי הודאות, מושג שהפך למוסכמה תרבותית בעולמנו, הגם שבפועל החיים המודרניים מבוססים בפועל על ההפך הגמור: למרות הפתגם היהודי ולמרות דבריו הנוגים של לנון, אין אחד מאיתנו שלא מניח בוודאות גמורה שמים נקיים זורמים בצנרת ביתו, שהרכב הפרטי שלו יובילו מהכא אל התם, שכשהוא יעלה על מטוס בנתב"ג הוא ינחת בהונג-קונג (אם זה יעדו כמובן) ושבשדה התעופה ימתין לו שותפו הסיני לעסקים, אותו לא ראה אף פעם, אך שלמרות זאת הוא מעביר אליו את מיטב כספו ובוודאות גמורה יודע שהוא יקבל תמורתו את הסחורה הסינית שעל קנקנה יכול היה לעמוד רק מתוך תמונות שהגיעו אליו דרך מרשתת שבבטחון גמור הוא ידע שהיא תמיד שם.

על הפרדוקס הזה – תרבות המתייחסת לאי-הוודאות כאל עניין מובן מאליו כשבפועל היא מתנהלת על בסיס ודאויות רבות מכל הסוגים – יש להוסיף עוד פרדוקס מרתק: גם בעת העתיקה הניחו חכמים כי תכניותיו של אדם תלויות לא בו כי אם בכוח עליון. היטיב לנסח זאת התלמוד הבבלי, במלים "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". אלא שלטיעון העתיק הזה לא ניתוספה נימה פסימית, אלא ההפך הגמור: הרעיון שיש בורא עולם 'המכריז מלמעלה' אמור לנסוך באדם בטחון שיש מי שמכוון, ויש מי שמוביל ושאין על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים, כשבפועל – בעולם הממשי – רמת אי הוודאות (מזון, מים, בטחון אישי) נמוכה בלשון המעטה.

הפרדוקס הזה אומר דרשני. האם לא מדובר בסך הכל במשמעות שונה, אולי מנוגדת, של אותו צירוף מלים? כלומר אולי כשחז"ל או היוונים מדברים על 'וודאות' הם מתכוונים לעניין אחר לחלוטין מאנשי זמננו? למען הסר ספק, כוונת הדברים כאן היא פשוטו כמשמעו: וודאות (או היפוכה, אי-וודאות) נמדדת ביחס בין הצעדים הננקטים לצורך השגת יעד מסויים, לבין הערכת סיכויי התגשמותו. מבחינה זו, ברור שהיחס הזה עומד לרעתו של צייד בימי הביניים הניגש להצטייד בחלבון הנחוץ לקיומו ולקיום יקיריו, לבין היחס הטוב מאד ממנו נהנה האדם המודרני הניגש להצטייד בדיוק באותה כמות חלבון הנחוצה בדיוק לאותה מטרה. פתרון הפרדוקס איננו בעולם הממשי, אלא כפי שנהוג לומר בימינו, הוא נמצא 'בראש'. במלים אחרות, מדובר בעניין של תודעה, של זהות ושל תרבות, כלומר במישור הסובייקטיבי של הדיון, שכן במישור האובייקטיבי מצב הוודאות טוב מאד בלשון המעטה.

ב.     תקציר תולדות יצירת הוודאות

התחכמויות מהסוג שהציע ג'ון לנון משעשעו ללא ספק, והן עומדות ברקע של תעשיית הבידור ומזינות אותה. אלא שמדובר בתופעה החוצה את גבולות השעשוע וחודרת אל אזורי עיצוב התודעה של אזרחי העתיד, ולכן מדובר בתופעה מסוכנת ומזיקה, המצטרפת לתופעות מסוכנות ומזיקות לא פחות, כמו הפניית הגב למדע והתייחסות אליו כאל 'נראטיב' כוחני (של "גברים לבנים" וכיו"ב קלישאות), חזרה למיסטיקות משונות כמו 'תורת ארבעת הליחות' שקדמה לרפואה המודרנית וכיו"ב. התופעות המסוכנות הללו מקוממות על רקע היכרות בסיסית עם תקציר תולדות האנושות, שהן כל כולן שורה של הצלחות הולכות ומתגברות בשאיפה למצוא פתרונות לאתגרי אי-הוודאות האובייקטיבית שאכן מאפיינת את היקום.

שורשי השאיפה לוודאות מתבהרים מנקודת מבט אבולוציונית. את תולדות האנושות יש להבין כחלק מתולדות החיים בכלל, ואת כל אלו נכון להבין במונחי השאיפה לודאות: עצים, חרקים, פטריות, יונקים, כולם שואפים להרחיב ולהעמיק את ודאויות קיומם. שאיפה זו היא הצד השני של מושג אבולוציוני (ולא רק אבולוציוני) מוכר ושכיח שאף הפך לחלק מתרבות ההמונים הפוסט-מודרנית: 'הישרדות'. כך גם לגבי ההומו-סאפיינס, שגם הוא חתר להרחבת והעמקת מעגל ודאויות הקיום שלו: מזון, בטחון, היתרבות, או כפי שכינה זאת דניאל מילוא, שכלול יכולותיו של ההומו-סאפיינס לתכנן, או "להמציא" את "המחר".

הסתירה בין רוח האמירות העממיות מהשטעטל או ממנהטן, לבין המציאות ההיסטורית אמורה לזעוק לשמים, שכן מסתבר שלמרות שאלוהים צחק כשהאדם תכנן, הנה מדווחים לנו בכל סוגי אמנות הדיווח (ספרים, סרטים, תערוכות והרצאות מתורגמות לכל שפה כמעט), כי האנושות לא רק שלא נכשלה בפרוייקט קידום וודאויות החיים, אלא שהיא עד כדי כך הצליחה עד שהיא מאיימת להשתלט על כדור הארץ כולו תוך הפיכת בני האדם לרובוטים כפי שמזהיר יובל נח הררי. הצלחת המדע המודרני היא המשך של אותה 'המצאת מחר' עליה הצביע מילוא, עם ההבדל 'הקטן' שהמדע המודרני יכול היה להגיע להישגיו האובייקטיביים, לא לפני שהאנשים שנרתמו לעקרונותיו ומטרותיו, הסכימו לומר בקול רם, צלול וברור את מה שקודמיהם לא רצו ואולי לא היו מסוגלים לומר: 'אינני יודע'.

תודעת אי הידיעה היא היא שורש הצלחת המדע המודרני לספק הסברים. אמנם המיתולוגיות למיניהן ובעיקר אלו המונותיאיסטיות קדמו לו בהנחה שלכל דבר יש סיבה והסבר ותפקיד, אבל בעוד המיתולוגיות בכלל והמונותיאיזמים בפרט לא יכלו לוותר על עמדת 'יודע הכל', הנה המדע המודרני – בעיקבות דיקארט ואחרים – הניח את ההפך הגמור: אמנם יש לכל דבר סיבה והסבר ותפקיד, אך אין לנו מושג מהו, ועל מנת לגלותו עלינו לחקור את הדברים בשפת ליבם ובהקשרם ובלי משוא פנים ודעות קדומות.

אין זה אומר שהמדע דחק את רגלי האמונה הדתית או שהאוחזים באמונה הדתית דחו את המדע. היה זה למשל הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' שניסח באופן החד ביותר את ההפרדה המועילה בין האמונה 'הוודאית' בקיומו של אל בורא ומשגיח, לבין הפרוצדורה, הפרקטיקה והפרודוקטיביות של החשיבה המדעית. אולי הדמות רבת ההשראה ביותר מנקודת המבט הזו הוא בנג'מין פרנקלין, שמצד אחד שמר גם הוא על הפרדה בין היותו אדם דתי – אמנם דיאיסט - כפי שהיו רוב בני דורו באמריקה הצפונית של המאה ה-18, לבין תרומתו העצומה לפיתוח וטיפוח החשיבה המעשית-מבוססת-המחשבה-תחילה. פרנקלין תרם אולי יותר מכל אמריקני אחר, לחינוך למעשיות מועילה המבוססת על חלוקה רציונלית של הזמן, שימוש נבון במשאבים, עמלנות וחריצות, תכונות שאין להן שום תפקיד ומשמעות אם אכן 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'.

 התוצאה היתה המהפכה המדעית ששילבה מ"הרגע" הראשון שלה היבטים שימושיים ותיאורטיים, שהזינו זה את זה, ובשילוב עם המניעים החומריים (הכלכלה והפוליטיקה של הכלכלה), יצרו את השפע האנושי חסר התקדים שהביא את קיצו של מצב הדברים שהפך את חיי האדם כפי שהגדיר זאת ג'ון הובס באמצע המאה ה-17 במלים הידועות ל"בודדים, עניים, מגעילים, אכזריים וקצרים" (באנגלית זה נשמע עוד יותר רע: the life of man… solitary, poor, nasty, brutish, and short). לאחרונה הראה ההיסטוריון עזר גת כיצד הפך השפע והשגשוג חסרי התקדים לבסיס ליצירתן של דמוקרטיות המקפידות על זכויות אדם, וליצירתה של מערכת בינלאומית המצליחה לפתור את הקונפליקטים בתוכה בהרבה פחות אלימות מזו שאיפיינה אותה עד למאה ה-18. טיעונו של גת מנוגד ברוחו וביסודותיו המחקריים-מדעיים לחוכמה המקובלת בימינו במדעי החברה והרוח ובשלוחותיהן הפופולריות המסתופפות תחת הכותרת 'פרוגרסיביות', אך למרבה הפלא היא מקובלת אפילו – לא במסקנותיה כמובן - על הפופולריזטור הגדול ביותר של מדע ההיסטוריה בימינו, יובל נח הררי. והנה לנו דוגמא נוספת לפער המשונה בין אמת מדעית אובייקטיבית לבין תודעה סובייקטיבית הפוכה במהותה.

ג.      פוסט-היסטוריה כתחליף להיסטוריה, אנטי-פוליטיקה כתחליף לפוליטיקה

כאן אמורה היתה 'להסתיים ההיסטוריה'. תעשיית הבידור מקדישה נתח מכובד לפיקציות של מדע בדיוני, המבוססות רובן ככולן על מציאות נטולת מחסור. אמנם האדם נותר אדם, יותר על בדידותו ופחות על עוניו, פחות על קוצר החיים ויותר על אכזריות מסוגים כאלו ואחרים, אבל בעתיד המדומיין הזה כל מה שהניע את האדם ברבע מליון השנים הראשונות לקיומו כבר לא רלבנטי. אין בעיה של הגנה בפני כוחות הטבע (האדם שולט בהם במידה מספקת), אין בעיה של אנרגיה (היא קייימת בשפע, היא איננה מזהמת והיא כמובן מתחדשת ונוחה וזמינה לתפעול מה שמבטיח היעלמותם של מניפולטורים כמו אלו החיים היום ברוסיה או בסעודיה), כך כמובן גם מזון וגם בריאות היא בעיה זניחה. מה נותר? הפוליטיקה. כי בני אדם ומה שהם יצרו בדמותם ובשילוב דמותם (סייברבורגים למיניהם) ממשיכים להיות בני אדם, ולכן, עם כל הכבוד לפוקויאמה או למילנריסטים מכל מניני צבעים שקדמו לו, ההיסטוריה לא באה לקיצה.

ואמנם, עוד לפני שהוגשמו תחזיות המדע הבדיוני בסגנון אסימוב, הופיע מחדש שיח אי-הוודאות, שפילס דרכו מחוכמת רחוב העיירה היהודית במזרח אירופה, דרך מנהרות הרכבת התחתית בניו יורק והפך לגיבור תרבות. יש כאן מעין סגירת מעגל אלגנטית: אחרי שצמח ההומו-סאפיינס והחל לחרוג ממגבלותיו הטבעיות, הוא נהיה ל"ממציא של מחר", 'מחר' שהתאפשר רק מהמצאה של שיטות וחפצים משפרי-וודאות. בשלב זה הוא נח מעט על זרי ההמצאה, ואת המבט הפנה במעלה 'הציר' – המושג ששימש בזמנו את יאספרס ועבר עיבוד אצל אייזנשטאדט, אל עבר הוודאות הטרנסצנדנטית כמענה לידיעתו המבטלת את עצמו ("מה אנוש כי תזכרנו" בניסוח ספר תהלים) ואז החל לוותר על המצאת המחר המוחשי לטובת יצירה אפוקליפטית-אסכטולוגית. והנה הגענו למאה ה-21, שבעים, מאריכי חיים, עתירי חוויות תרבותיות, אך חלקנו משועממים עד מוות ולכן נוטים לאמץ מחדש את מיתוס אי-הוודאות, אם לשם שעשוע אם לשם אנטי-פוליטיקה שהיא ללא ספק האיום האסטרטגי הגדול ביותר על האנושות, שכן משמעותה היחידה היא הפקרת מסדרונות הכוח לאלו הרואים עצמם כשליטי העולם 'הטבעיים'.

באיזה אופן שיח אי הוודאות הוא תשובה לשיעמום? תשאלו את נטפליקס, HBO, כאן-תרבות וכן הלאה. אין דבר נעים יותר כנראה מלשבת ספון בבית חכם, מזגן ביד ימין ובירה ביד שמאל, ולעשות בינג' ובתוך כמה שעות לסבול עם הגיבורים החטובים שלל תקלות, צרות, הפיכות, שריפות, מלחמות, מטאורים נופלים, הרי געש מתפרצים, מפלצות מיתולוגיות, מיתוסים מפלצתיים על מכונות שהשתלטו על האנושות, על הבית הלבן קודם כל ועל בלפור כמובן, ועל תעשיית התרופות לפני זה ועוד קודם לכן על החיסונים ועל מזג האוויר, ונעבור לפרסומות. התרבות הזו מצליחה להפוך אפילו את תחזית מזג האוויר למופע אור-קולי של סנסציה והפחדות. מי יתננו גיבור-על עכשיו.

ד.     החינוך מתחיל בשאלה – השאלה היא מה השאלה

בין בינג' לבאנג, משכים האדם הפוסט-מודרני, דוחף ידית ('ברז' במושג הרווח) מתוך וודאות מוחלטת שלא רק שמהחור שבמרכז המתכת העגולה ('צינור' במושג הרווח) יצאו מים, אלא שהמים האלו יהיו בוודאות מוחלטת נקיים מחיידקים כמו אלו שהשמידו שליש מאוכלוסיית אירופה לפני כ-650 שנה, ושהמשיכו להוות אתגר עד לא מזמן גם באירופה, ושממשיכים להיות אתגר תברואתי באזורים שונים בעולמנו הנוכחי, אזורים שעדיין לא עברו מהפכה מדעית. אותו אדם פוסט-מודרני, לפני שניגש לכתוב עוד פוסט על אי-הוודאות בעולמנו – את הפוסט הוא כותב על מחשב שבוודאות מוחלטת ברור לו שיפתח את התוכנות שבוודאות יספקו לו את השירות הנחוץ ('עיבוד תמלילים' במושג הרווח), מחשב המופעל על ידי סוג של כוח מסתורי הזורם בחוטים צבעוניים המצויים בתוך הקירות ('חשמל' במושג הרווח) – יעבור דרך קופסת מתכת לבנה וגבוהה ('מקרר' במושג הרווח), לא לפני שיפעיל את אותו מתקן שבוודאות מוחלטת מחמם לו מים אותם ישפוך על אבקה שחורה שנמצאת בתוך צנצנת זכוכית ('קפה נמס' במושג הרווח), ובתוך אותו המשקה יוסיף חלב שבוודאות הוא יודע שהוא נקי מחיידקים ונשמר באופן מבוקר בתוך אותה קופסת מתכת גדולה המייצרת באופן שוטף, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, סביבה בטוחה למזון בריא שגם הוא קיים כל הזמן בוודאות מוחלטת. אחר כך כאמור ילך האדם הפוסט-מודרני לכתוב מאמר על אי-וודאות ואחרי כתיבת המאמר ילך ללמד עוד קורס על אי-וודאות ובסוף הסמסטר יטול חלק בכנס מדעי בנושא אי-וודאות באירופה או באמריקה, לשם יגיע בוודאות מוחלטת בתוך צינור אטום החוצה את השמיים בגובה של עשרה ק"מ, בטמפרטורה חיצונית של מינוס 57 מעלות צלזיוס, במהירות של 300 מטר לשנייה. בוודאות מוחלטת הצינור האטום הזה ('מטוס' במושג הרווח) ינחת איפה שאמור היה לנחות, בוודאות מוחלטת. אכן כן, וללא ספק, הוודאות של המים, החלב, הקפה, המחשב, המקרר והמטוס איננה מוחלטת, כי "הכל יכול לקרות" וכן הלאה, אבל האפשרות הזו לא רק שלא נלקחת בחשבון בשגרת היומיומית, אלא שהיא עומדת לנגד עיניהם של יורשי גישתו של פרנקלין, כאשר הם באים לתכנן (ולייצר) את התכניות שלהם המאפשרות לכולנו את שגרת החיים ה(קרוב ל-100%)מוחלטת שלנו.

והנה אנו במאה ה-21, שבעים, מאריכי חיים, עתירי חוויות תרבותיות, כשברקע טראומות כמו אושוויץ, הירושימה פול פוט ובשאר אסד. כבר לפני מאה שנה הזהיר הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי-גאסט בפני תופעת 'האדם המרוצה', הלוקח את כל מנעמי חייו כמובנים מאליהם. כארבעים שנים ומלחמת עולם אחת מאוחר יותר יכתוב רמון ארון על "הקידמה ואכזבותיה". בין השאר יכתוב ארון כי מצד אחד "ההישגים הטכנולוגים של תקופתנו מהווים מהפכה שניתן להשוותה למהפכה הניאוליתית", אך מצד שני הוא כי התפתחות זו "לבשה צורה של פטליות" כך ש"החברות מאבדות את השליטה על גורלן". עברו עוד כעשרים שנות נהי-אינטלקטואלי על עולמנו העלוב חסר הסיכוי, והגיע תורו של צ'רלס טיילור לכתוב על "מועקת המודרניות" הכוללת את צרת "האינדיבידואליזם", את תקלת "הסרת הקסם" ואת הופעתה של "הרודנות הרכה". טיילור עצמו ממקם את התוגה שלו ברצף של "העידן המודרני כולו מאז המאה ה-17, [ה]נתפס פעמים רבות כמסגרת זמן של שקיעה", כזו שטוקוויל תאר במלים "הנאות קטנות והמוניות" (כמו למשל מים זורמים ללא חיידקי כולרה, בטחון אישי בכלל ולנשים בפרט במרחב הציבורי, אנרגיה זמינה המאפשרת למשל תאורה היוצרת למשל תנאים להשכלה, והבלים וזוטות ממין זה), או ניטשה ביכה במלים "נחת רוח עלובה".

עם כל הכבוד והנסיבות המקלות, את הרוח הזו יש לראות כפרקטיקה רטורית של בטלנות, הכוללת רשימה ארוכה של תופעות, חלקן מגוחכות כאמור ואולי לא מזיקות (האמונה העיקשת בהיותה של הארץ שטוחה), חלקן מדאיגות ומזיקות מאד (כמו תעשיית הפייק-ניוז). כך או כך, רטוריקת אי-הוודאות בעידן המכונה 'פוסט-מודרני', קרובה יותר לאגף המדאיג והמזיק מאשר לאגף הגיחוך. הדברים ככל הנראה נכונים בעיקר לשדה החינוכי, שהשפעתו על שדה השיח הציבורי, ומשם לשדה הפוליטי, מובנת מאליה. היטיב להגדיר את הבעיה רמון ארון ב-1968, שנת מפתח באימוץ הלך הרוח של הרטוריקה הבטלנית: "העתיד" ציין ארון ובצדק, "אינו עונה" אלא "מחזיר לנו בשינוי צורה את אותן שאלות שהצגנו לו". אם נמשיך לשאול – תוך סתירה בלתי נתפסת מבחינת השכל הישר והמוסר גם יחד – את שאלות אי-הוודאות, נמשיך לקבל את תשובות אי-הוודאות שלא יובילו אותנו אלא לאותן נבואות זעם מהסוג שהציע ניטשה שכולנו יודעים מה תרומתן לפרקטיקה פוליטית מסויימת שרווחה בשליש הראשון של המאה ה-20.

חז"ל סיכמו זאת בכמה מלים: "מעשיך יקרבוך – מעשיך ירחיקוך", כשב'מעשים' במקרה שלנו הכוונה היא לשאלות שאנו שואלים את עצמנו. איך אמר ס.יזהר כבר לפני כ-50 שנה? "החינוך מתחיל בשאלה". השאלה היא כמובן מה השאלה ושאלה חשובה לא פחות היא האם הכוונה להציגה לתפארת הספק הריק, או כחלק ממאמץ אנושי בן רבע מליון שנה לקדש את החיים הלכה למעשה, כאן על פני אדמה ולא בעבים המדומיינים מעל.