יום רביעי, 12 בינואר 2022

חיפה הערבית בתש"ח - ותודה לתמיר גורן ולדודה נעמי ולדוד הלל שהכירו את ההורים שלו ובזכות זה הם קיבלו ממנו ספרים חתומים שעכשיו הם אצלי

 


בדרך לא דרך, המקריות המופלאה של החיים, זו שיש כאלו המכנים אותה 'השגחה פרטית' וכדומה, התגלגלו לידי שני ספרים שכתב תמיר גורן, חוקר מספר אחד של חיפה.

האחד, המוקדם יותר, 1996, כותרתו 'מתלות להתיישבות' והוא למעשה עיבוד של המאסטר שלו אם הבנתי נכון. הספר בכל אופן עוסק, וכך מלמדת כותרת המשנה שלו, ב'שלטון הישראלי וערביי חיפה, 1950-1948'.

השני ראה אור עשר שנים מאוחר יותר, ב-2006, וכותרת המשנה שלו אומרת בערך הכל: 'עוצמת המאבק וממדי ההתמוטטות' של "חיפה הערבית בתש"ח", כותרת הספר. תוכנו מוקדש כולו למעקב (אוהד מאד!) לפעולתה של 'הועדה הלאומית', ההנהגה הערבית המקומית בחיפה, שניסתה בכל יכולתה לשמור על שגרת חיים במציאות הולכת ומסתבכת, בעיקר בשל התעקשותו של המופתי ושל עושי דברו בארץ, להסלים את העימות ולהביאו לפיצוץ.

הגיון הפעולה של הועדה הלאומית היתה לשמור על שקט, להבליג על מעשי אלימות מהצד היהודי (האצ"ל הקפיד לחולל כאלו כדרכו חסרת האחריות), ולדאוג לשירותים חברתיים למיניהם במציאות כאוטית. בניגוד להוראות המפורשות של המופתי, המשיכו כמה מחברי 'הועדה הלאומית' לשאת ולתת עם יהודים שרובם רצו בדיוק את אותו הדבר: קיום שגרת חיים.

עם זאת יש להקפיד ולהזכיר כי כל המהלכים שנעשו מהצד הערבי המתון, לא חרגו מהעמדה הערבית הרווחת - כן אלימות, לא אלימות - לפיה יש להתנגד לציונות בכלל ולהחלטת החלוקה על המשתמע ממנה (חיפה כעיר במדינה היהודית) בפרט. בהתאם, כמעט כל המאמצים להשגת הבנות שיבטיחו שקט ושגרה, נעשו במחתרת, כלומר ללא הצד הפומבי שנותן להם את הגושפנקא הפוליטית-מדינית. במציאות בה קל היה לפגוע בשגרת החיים, למאמציהם של המתונים היה סיכוי קטן מאד להצליח. אם נוסיף על זה את 'ההצבעה ברגליים' - עוד לפני הקרב המכריע ב-21 באפריל 1948 כבר מחצית מערביי חיפה נטשו את בתיהם - התוצאה - "התמוטטות" - ברורה מאליה.

אנקדוטה מעניינת לא קשורה בכלל, אבל כזה אני, רבע מהדברים שאני אומר לא קשורים בכלל בכל אופן מנקודת מבטם של אלו שרוצים שירים בשני אקורדים. קרוב המשפחה היקר ממנו קיבלתי את הספרים האלה, הוא או היא או מישהו מבני ביתם, עשה שימוש בקבלה של תחנת דלק בתור סימניה. הנה היא בידי, וממנה התפלאתי להזכר -כי הרי גם אני נזקקתי לדלק בשנת 2006 ובעצם הרבה הרבה לפני זה, שביולי 2006 ליטר בנזין נמכר ב-6.19 ש"ח לליטר. מה שמלמד על הירידה התלולה במחירי הנפט, מה שמלמד שאם יש משהו שלא חסר על פני כדור הארץ זה נפט, מה שמלמד שהאנרגיה שתחליף אותו תחליף אותו לא מהטפת מוסר של צדקנים אלא מפיתוחה של חלופה ראויה. כמו אנרגיה גרעינית ואנרגיה סולרית (שעל פי שמועות יודעי דבר עלותה הולכת ויורדת בטור הנדסי).

ובענייני הטפת מוסר, אם לחזור לנושא, זכורות לי מאד הטפות המוסר של הפסבידוסטוריונים החדשים, שהם היו ברובם חדשים אבל במיעוטם היסטוריונים, לפיה האגדות הציוניות-מפאיניקיות שסיפרו לנו על היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינית, הן אגדות שלא לומר שקרים, ושהערבים ב-48' רובם ככולם גורשו בכוח, במה שפפה הדגול מקפיד לכנות 'טיהור אתני', וזאת בניגוד לאגדות כלומר השקרים, לפיהם הערבים החליטו לעזוב את חיפה למשל, בניגוד גמור להפצרות שכניהם היהודים להשאר, כי היה להם ברור שהם יחזרו כמה שבועות אחרי זה עם צבאות ערב שיחסלו את המדינה היהודית.

ובכן, מה לעשות, וכל מה שסיפרו לנו אודות היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים (מבלי שטרחו לומר לנו דבר וחצי דבר על פליטי מלחמה יהודים וכאלו היו כ-65 אלף ברחבי הארץ, דודה שלי למשל, זו שממנה קיבלתי את הספרים האלה) במקרה של חיפה אמת לאמיתה, אחד לאחד, מייה פי מייה.

עד דצמבר 1947 כבר עזבו כעשרת אלפים ערבים את חיפה. לא מפתיע - ותשאלו את אדוארד סעיד - היתה זו קודם כל האליטה החברתית-כלכלית-משכילית. במהלך ינואר-פברואר 48', עוד בערך 10,000. בחודש הבא, עוד 10,000 וכשהחל הקרב המכריע ב-21 באפריל, נותרו בחיפה רק כמחצית מאוכלוסייתה הערבית ''המקורית'' שב-1946 מנתה כ-71 אלף נפש, שני שליש מהם מוסלמים.

ומדוע כתבתי ''מקורית'' במרכאות? כי אחוז ניכר מתושבי חיפה הערבים היו מהגרי עבודה מג'נין, שכם, לבנון, סוריה, מצרים וכן הלאה. ולפני שתגידו לי שגם תושביה היהודים היו ''מהגרים'' [אני מכנה אותם ''עולים'' אבל זו לא חובה] אומר שאין עם זה שום בעיה, רק חשוב לזכור את העובדה הזו לפני שמישהו יספר לכם שערביי חיפה יושבים בה כבר 9000 שנה, וזה לפחות מה שאומר המופתי הנוכחי של ירושלים. עוד הערה דמוגרפית: ב-1918 מנתה אוכלוסיית העיר כ-15 אלף נפש. עד 1946 יגיע המספר ליותר מ-140 אלף. לצד 71 אלף הערבים, ובסימביוזה כלכלית וגם מוניציפאלית פורייה והדדית, חיו כ-74 אלף יהודים.

אם כן, ב-21 באפריל 1948 נותרו בחיפה כ-37,000 ערבים. ב-22 באפריל הסתיים הקרב על העיר בנצחון 'ההגנה'. תמיר גורן מתאר לפרטי פרטים את המו"מ שהתקיים בתיווך בריטי (הבריטים נדגיש - גורן מדגיש שוב ושוב - היו עסוקים בלהגן על פירוק צבאם ופינויו. מנקודת המבט הזו הם היו בעד הצד שיספק מקסימום שקט במינימום מחיר. בחיפה של אפריל 48' הנוסחה הזו היתה שווה למלה 'הגנה' או לצמד המלים 'הצד היהודי').

נציגי הערבים סירבו בהתחלה להכיר ב'הגנה' כבצד כלשהוא. אחרי שכנוע מצד הבריטים הם הסכימו שתנאי הכניעה סבירים. רגע לפני החתימה הם ביקשו - וקיבלו - ארכה לדון בינם לבין עצמם. את הזמן הזה הם ניצלו כדי להתייעץ עם דמשק וביירות. הקשר עם דמשק לא היה מוצלח, עם ביירות כן, והגיון ההתייעצות היה כפול: א. לבחון האם אמורה להגיע תגבורת שתשנה את תוצאות הקרב האחרון. ב. אם לא אמורה להגיע תגבורת, מה לעשות מחר בבוקר. התשובה מביירות היתה להתפנות, על סמך הבנה שבעוד כמה שבועות יחזרו כל המתפנים יחד עם צבאות ערב שיחסלו את המדינה היהודית.

כן, כן, בדיוק מה שסיפרו לנו עד שהגיעו הפסיבדוסטוריונים החדשים והתחילו במסע ההפחדה וההשתקה האלים והפרוע שלהם (אלימות מילולית, יש להדגיש).

נציגי הערבים לא חתמו על כתב הכניעה והחליטו לקבל את ההוראה מביירות. הם לא נענו להפצרות היהודים להשאר. ההפצרות נעשו הן בשיחות אישיות בין מנהיגים והן באמצעות כרוזים. ב-28 באפריל נותרו בחיפה על פי גרסא אחת בין 5 ל-10 אלפים ערבים, ואילו על פי גרסא שנייה כ-20,000. ב-10 במאי נותרו בין 4000 ל-5000. במפקד נובמבר 48' נמנו בחיפה 3566 ערבים, מהם 634 מוסלמים. ב-1950 עמד מספר ערביי חיפה על 7000.

"חורבנה של הקהילה הערבית בחיפה" סיכם גורן, היא פרי "בריחה ספונטנית ששיקפה מצוקה מזה, אך גם הזדהות עם הקו הערבי מזה, ובזאת חרצו הבורחים את גורלם [...] לא בכדי ייחסה החברה הפלסטינית את תחילתו של השבר שפקד את הנהגתה בפרט ואת האוכלוסייה הפלסטינית בכלל, למפלה בחיפה".


2 comments:

  1. בתור יליד חיפה קראתי בעניין ובהנאה.
    דה מרקר טוען ש "1,000 זוגות עוברים לחיפה מדי שנה - היא נהפכה לתל אביב של הערבים"
    נראה שהיהודים עולים בהדרגה מעלה, הערבים הנוצרים תופסים את מקומם, והמוסלמים את העיר התחתית יחד עם מהגרים רוסים עניים וסטודנטים.

    קבוצות אוכלוסייה בחיפה יהודים – 81% מתושבי העיר ערבים נוצרים
    https://naomi-carmon.net.technion.ac.il ›

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אורי. ההגדרה של דה-מארקר קצת ז'ורנליסטית אבל מדוייקת אם הכוונה לתופעה של זוגות ערבים שעוברים לחיפה כי נמאס להם מרדיפת להטבים, הקנאות והאלימות ב''כפרים'' (משעשע שאום אל פחם שהיא עיר כבר כמעט 40 שנה ממשיכה להתפס בתודעה - ובמציאות האורבנית - ככפר...). אגב, גם חריש מתאפיינת בתופעה דומה

      מחק