העקרון הוסטפאלי - או: את, אני והמלחמה הנכוחה

כיצד תראה ההיסטוריה מכאן והלאה אין לי מושג. לגופה של המלחמה המשודרת לנו ישירות אפשר לנחש על סמך תקדימי העבר שהיא:

א. יכולה להסתיים תוך כמה ימים בכניעה פוליטית אוקראינית ובסוג של הסכם מהסוג שפוטין השיג כבר במחוזות המזרחיים ב2014

ב. יכולה להמשך כמה שבועות בכניעה פוליטית אוקראינית ובסוג של הסכם מהסוג שפוטין השיג כבר במחוזות המזרחיים ב2014

ג. יכולה להמשך כמה שנים במקרה 'הטוב' בסגנון רוסיה באפגניסטן (מלחמת גרילה שתגלוש כמובן לבתי האופרה והמוזיאונים במוסקבה) ובמקרה המאד לא טוב בגלישת המלחמה לחזיתות נוספות, לא 'רק' באירופה המזרחית.

אבל את המלחמה הזו כדאי גם להבין כשלב נוסף בתהליך היסטורי פתלתל שיש בו לא מעט חדשות טובות, וגם לא מעט חדשות רעות.

החדשות הטובות ראשיתן ב-1648 ובעצם ב-1555, שני תאריכים שמסמנים את תחילת המאמץ האירופי - מאמץ מפותל מאד יש לומר - לבסס סדר מדיני בינלאומי על יסוד פשוט מאד שניתן לכנותו בקיצור: סובלנות מדינית דה-פקטו.

תקציר קצר מאד של הפרק ההוא: ב-1555 ואחר כך ב-1648, אחרי מרחץ דמים ברחבי אירופה בין תומכי הפרוטסטנטיזם לבין תומכי הקתוליות, הגיעו מי שהגיעו למסקנה שעדיף לסבול אחד את השני על פני האפשרות להתעורר בוקר אחד ולראות שהאויב התהומי שלך נעלם מן העולם.

סובלנות כזו היא דה-פקטו, כלומר למעשה, כי היא מכירה בעובדה שקתולים ימשיכו לשנוא פרוטסטנטים על בסיס תיאולוגי ותרבותי, ולהפך, ואם נוצרים שונאים נוצרים קל וחומר שהם שונאים יהודים מוסלמים ולהפך וכן הלאה, אבל הרעיון הזה אומר שאת השנאה אין צורך לתרגם למעשים אלא יש להגבילה למחוזות ידועים: אמנות, תרבות ובעיקר הנפש הפרטית של כל אחד מהאנשים.

במלים אחרות: מותר לשנוא, אבל את הזירה הציבורית יש לנהל כך שכולם יסבלו זה את זה. גם במישור הפנים-מדיני וגם במישור הבינ-מדינתי.

לעקרון הזה קוראים מאז 'העיקרון הוסטפאלי', והוא הבסיס של הבסיס לסדר העולמי כפי שאנו מכירים אותו מאז: מדינות לאום ריבוניות שכל אחת מהן אמורה לנהל מערכת חוקית במרכזה סובלנות של כל אזרח כלפי כל אזרח אחר, כל רוב אתני כלפי כל מיעוט אתני, וכל מדינה כלפי כל מדינה שכנה.

כאמור, מדובר בסובלנות דה-פקטו כאמור, כי מותר לי להמשיך למשל לחשוב שהחרדים הם הכת הכי קרובה ליהדות, וגם זה בקושי, אבל מחשבה זו לצד ההגיון בלא להציג אותה יותר מדי כי היא מעליבה, איננה בשום אופן בסיס לחקיקה השוללת מהכת החרדית את זכויות האזרח שלה הכוללות כמובן את זכותו של חרדי לחשוב שאני כופר בועל נידות אוכל טריפות ולכן כל דבר חוץ מיהודי. אותו הדבר מנקודת מבטי כשייך לרוב היהודי - מותר לי לחשוב על המיעוט הערבי מה שאני רוצה אבל למחשבה הזו אין תפקיד מבחינת החוק. אותו הדבר מנקודת מבטה של איראן - זכותה של ההנהגה שלה לחשוב שאין מקום למדינה יהודית בעולמנו, אבל אסור לה על פי ההגיון הוסטפאלי לקרוא לחיסולה.

והנה הגענו לחדשות הרעות ואותן נציג לא לפני שנצביע על החדשות הטובות מאד האחרות, שבלעדיהן ההגיון הוסטפאלי לא היה צץ בעולמנו: השפע הכלכלי המתאפשר בזכות שילוב של מהפכה מדעית, מהפכה טכנולוגית ומהפכות תודעתיות כמו חילון העומד ברקע של המאמץ לשדרג את הסובלנות דה-פקטו לסובלנות דה-יורה, כלומר סובלנות לדעות שונות לא כי החלופה מדממת, אלא כי באמת ראוי לכבד את אמונותיהם של האחרים.

השפע הכלכלי מסביר יותר מכל גורם אחר את העובדה - וזו עובדה חד משמעית - שרמת האלימות בעולמנו נמצאת בירידה חדה ודרמטית וגורפת ברחבי הגלובוס כולו. הוכחה קטנה לכך היא עצם העובדה שברחבי העולם כולו אנשים מזועזעים מעצם פריצתה של מלחמה באירופה, מלחמה שהיוזמת שלה היא אומה שהפיקה מתוכה אישים כמו דוסטוייבסקי, קספרוב, גורבצו'ב וכן הלאה וכן הלאה.

חשוב להדגיש את הטענה הזו, שהיא עובדה כאמור, כי היא מנוגדת לרוח הנושבת מיצרני התודעה בימינו (עיתונות, תרבות ובעיקר אקדמיה), לפיה אנו חיים בתקופה אלימה מאין כמותה. העובדה ההיסטורית, וזו עובדה חד משמעית כאמור, ומדודה ומוכחת, שאנו חיים בתקופה השלווה ביותר בתולדות האנושות, כלומר מאז שהופיע ההומו סאפיינס אי אז לפני בערך 250 אלף שנה.

ומכאן לחדשות הרעות שהן אכן רעות מאד. מהגדול לקטן:

1. בדיוק אותו גורם המסביר את השפע הכלכלי חסר התקדים הזה בתולדות האנושות, הוא הגורם המאפשר לכנופייה קטנה מאד של בריונים לשבש את פעולתו של העולם באופן רציני ביותר. מה הוא הגורם? החיברות הכלל-אנושי (מוכר מבחינות מסויימות בשם 'גלובליזציה' אבל מדובר במושג מאד לא מדוייק בלשון המעטה). כלומר עצם העובדה שרק בזכות שיתוף פעולה כלל אנושי ניתן לייצר את השפע האדיר שכולם נהנים ממנו מי פחות ומי יותר, מאפשרת למי שרוצה לשבש את שיתוף הפעולה הזה, לעשות זאת בקלות (דוגמא פוטיניסטית ידועה ומוכרת שקדמה לפלישה לאוקראינה: מלחמות הסייבר המאורגנות על ידי משטר פוטין כבר כמה וכמה שנים).

2. העקרון הוסטפאלי שהפך אצל רוב האנושות לערך נשגב (הגם שאף אחד כמעט לא מכנה אותו כך אלא מסתפק במלה 'סובלנות') נתפס על ידי מספיק גורמים בעולמנו - המשטר באיראן, בצפון קוריאה, בסין וברוסיה - כערך 'מערבי' ולכן כסיבה טובה להתנגד לו. האירוניה המדכאת היא שכל אחד ממשטרים אלו עושה שימוש במנגנונים הנובעים מהעקרון הוסטפאלי, על מנת לפגוע בו באופן שיטתי. דוגמא? בבקשה: הסכם הגרעין עם איראן. עצם תביעתו של המשטר האיראני להסכמיות מבטאת שימוש במנגנון בינלאומי כשלכל ברור שאין למשטר הזה שום כוונה לממשו, אלא לנצלו על מנת להתחזק כך שהמשטר הזה יוכל להמשיך ולנהל מדיניות גם נגד אזרחים הספציפיים (חלקם למשל להטב"ים), גם נגד מיעוטים גדולים המרכיבים את הציבור האיראני (שהרי איראנים שיעים הם רק קצת יותר מ50% מתושבי המדינה הזו, השאר למשל אזארים וכורדים ומה לא), וגם נגד מדינות שכנות באזור (ישראל למשל אבל לא רק היא).

3. השחיתות המוסרית הישנה והטובה, כלומר הרעה, זו המשמשת כבסיס פעולה לאנשים בכל מקום ובכל פינה, ככל הנראה גם בארץ שלנו, אבל ללא ספק במקומות חשובים בהרבה כמו בורסת ניירות הערך בניו יורק, הנהלות תאגידים גלובליים בכל מקום וכיו"ב, לנצל מצבי משבר כאלו - ואולי גם ללבות אותם - כדי לרכב על גל אי היציבות כל הדרך אל הבנק.

המבט ההיסטורי הזה מוביל לשתי מסקנות ברורות:

האחת - יש מקום לאופטימיות, למרות סך כל החדשות הרעות שהן אכן רעות מאד. אין שום סימן שלמנהיגים הרוכבים על הרוע הזה וגם מייצרים אותו יש עכבות כלשהן, להוציא את אלו הנובעות מהשקפת עולמם (כל מקרה וייחודיותו כמובן. מהבחינה הזו פוטין הוא המקרה הכי פחות גרוע, יחסית כמובן)

השנייה - אין מקום לאשליות: בעתיד הנראה לעין, קיומה של המערכת הוסטפאלית הזו תמשיך להיות תלויה, כמו בעבר הבינוני והקרוב (שתי מלחמות עולם) בנכונות של המאמינים בה לעשות שימוש בכוח. חדשות טובות חלקיות: צבא ארה"ב הוא עדיין החזק ביותר בעולם גם כמותית וגם איכותית. אבל המחשבה שאפשר יהיה להמשיך ולהנות מהעקרון הוסטפאלי (סובלנות+שפע) על יסוד נכונות של אזרחים אמריקנים מהמעמד הנמוך להלחם עבור מפונקי מינכן אוסלו מדריד בואנוס איירס ותל אביב, מסתברת לנגד עינינו כחסרת יסוד.

כבר אמרו חכמים אלמונים בשלל שפות את הרעיון הפשוט הבא שאין לו תחליף בעתיד הנראה לעין: הרוצה שלום (סובלנות+שפע) עליו להיות מוכן למלחמה. כי אויבי השלום (הנבנים על מחסור ועל עויינות) מבינים רק מלחמה.

האם גולדה מאיר היתה כפי שמספרים עליה ראש ממשלה אטומה ועקשנית שבגללה הגענו למלחמת יום הכפורים על כל המשתמע? לא. חד משמעית לא. הנה נאומה הפומבי בכנסת, 26 ביולי 1972

 

"בחודש שעבר מלאו חמש שנים למלחמת ששת הימים; החודש מלאו עשרים שנה למהפכה המצרית; בחודש הבא תמלאנה שתי שנים להפסקת האש. מאז ההפיכה עברה מצרים ייסורים וקשיים וזכתה להישגים. היו התקדמויות, היו נסיגות: אך אין ספק כי העדר שלום בין שתי מדינותינו וההתרכזות של מצרים במאמץ הצבאי התוקפני, היטו משאבים יקרים לאפיקים בלתי פוריים ועיכב את התפתחותה האפשרית של מצרים. התקווה להכריע את ישראל לא מתקיימת ואין לה כל סיכוי להתגשם. גם ישראל, אף על פי שגברה על תוקפיה, אינה שיכורת נצחון, היא מודעת למוראות המלחמה ומעדיפה להשקיע את משאביה ביעדים של שלום ויצירה.

אני פונה אל נשיא מצרים כאל מנהיג של עם גדול, עם בעל מורשת עתיקה, אשר עתידו לפניו, בכל רגש האחריות אשר חייב לפעם בלבו של מנהיג אחראי: האם לא ראוי להיעצר היום ולהחליט לעלות על דרך חדשה, ולא לשוב אל הנתיב שגרם להרג, לחורבן ולתיסכול, בלא להביא לשלום? העם בישראל וממשלתו רוצים בכל לב לשים קץ ללחימה ולסכסוך ולצעוד יחד לקראת שלום. 

הבה ניפגש כשווים עם שווים ונעשה מאמץ משותף עליון להגיע לכלל פתרון מוסכם של כל הבעיות השנויות במחלוקת. אחרי ככלות הכל שום מדינה ושום גורם זר לא יפתרו בשבילנו, במקומנו, את הבעיות התלויות ועומדות בינינו. בהידברות זו תלויים שלומם ועתידם של עמינו. משא ומתן לכינון השלום אינו סימן היכר ל'כניעה' או ל'השפלה' כפי שנוהגים דוברים ערביים לומר; משא ומתן לשלום הוא גילוי עליון של ריבונות, של כבוד לאומי ואחריות בין לאומית.

בדבריך ב-24 ביולי התייחסת לעקרון המהפכה שביטא נאצר בספרו: 'העם לבדו הוא האדון והוא המקור של כל כוח ובעל כל שלטון, והוא המסוגל ליצור את השינוי ולהכתיבו'. אולי ניתן היום, יותר מתמיד, לכוון את כל הכוח, המרץ והרצון הטוב, כדי להביא את השינוי האמיתי והמיוחל, שיוכל להצעידנו לשלום. גבורה ותעוזה אינן נמדדות רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולתם של עם ומנהיג להבקיע דרך חדשה אל אופקים חדשים.

עברו חמש שנים מאז המלחמה ואף על פי כן לא הכרזנו על גבולות קבע, לא ציירנו מפה אולטימטיבית, לא הבענו התחייבויות מוקדמות בנושאים החייבים להתברר במשא ומתן. באמרנו, כי באין שלום נקיים במלואו את המצב כפי שנקבע בהסכמי הפסקת האש, אין אנו מתכוונים להנציח את קווי הפסקת האש בינינו, או להקפיא את המצב הקיים. הבה נשב בצוותא לדון על הסדרי השלום. הבה נחפש דרך להפשיר את הקיפאון, לחרוג מן המצב המאובן, לבל תתחדש מלחמה בינינו, ולהתקדם לקראת שלום כולל.

אין אנו סותמים את הגולל גם על צעדי ביניים כגון הצעתך בפברואר 1971 על הסדר מיוחד לפתיחת התעלה. הסדר כזה יכול לסייע באופן מעשי בדרך לשלום כולל ומוסכם; שהרי גם אנו רואים בהסדר כזה פתרון זמני, צעד בהתקדמות אל השלום, ללא אש ולחימה. הבה ננסה להשיג הבנה בדבר הסדרים סבירים שיאפשרו צעד התחלתי זה.

פנייתנו זו אינה נובעת מתוך חולשה, גם לא מתוך רצון לנצל מצב מביך, אלא מתוך הכרה עמוקה של הצורך בשלום, של יתרון השלום ועדיפות המשא ומתן על פני כל ברירה אחרת"

אחרי 24 שעות הגיב סאדאת באומרו: "גולדה מאיר השמיעה אותה מנגינה ישנה". 

באשר להסדר התעלה הנזכר בדברי גולדה, מדובר ביוזמה שבאנגלית סאדאת הציגה כיוזמה נפרדת שאינה קשורה למכלול הבעיות, ולכן ישראל קיבלה אותה בברכה, אך בערבית הציג סאדאת את יוזמתו כחלק מתוך מכלול כל הנושאים תוך עמידה על העמדה הערבית שהיא זו הראויה לתואר 'מנגינה ישנה': נסיגה ישראלית מלאה מכל האדמות 'הקדושות' של הערבים, כולל ירושלים כמובן והגולן. 

במקביל לא מיהרו האמריקנים לקדם את היוזמה - היה מעמדה כאשר היה - משתי סיבות עיקריות: האחת - המלחמה בווייטנאם והשלכותיה על יחסי ארה"ב-ברה"מ. השנייה - אי תמימות דעים בלשון המעטה בין קיסינג'ר יועצו של הנשיא לבין משרד החוץ. 

כך או כך, ברור למדי שלקביעה שגולדה מייצגת את הסרבנות הישראלית כביכול ללכת לקראת סאדאת ולמנוע את מלחמת יום הכפורים, אין כל בסיס וכל תפקידה הוא לתצרוכת פנימית של תעמולה ידועה של אנשים חושבים ושלוחיהם בזירות ציבוריות למיניהן. 

כפי שסיכם זאת מרדכי גזית, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה של גולדה, ומי שחיבר את הספר בו מופיע נאום זה וכל הנושאים הקשורים בו ('תהליך השלום 1973-1969, הקבוץ המאוחד 1984): "חיבור זה מסיק כי בשנים 1973-1969 לא היו סיכויים של ממש לקידום השלום". 

גזית אמנם מצביע על כשלים ישראליים במאמצים לעמוד על טיב הצעות סאדאת לעומקן, אך הוא מסכם (עמ' 153): 

"אילו היתה ממשלת ישראל מתמידה במאמציה לברר את עמדתו של סאדאת, קרוב לוודאי שהיו מצליחים להציל מפיו תשובות, שמבחינת תוכנן היו פחות מהמינימום שסביר לצפות כי יתקבלו על דעת ישראל; אך דווקא משום כך היו משמשות הוכחה חותכת לקיצוניות העמדה המצרית, ולא היינו נזקקים להסתמכות על השערות בחתירתנו להגיע להערכה מהימנה של עמדות הצדדים. אפשר לומר בסיכום, כי באון שנים, כל אימת שנראה סיכוי לראשיתו של דו שיח - וגם כאשר האיתות לכך בא מקהיר - התנפץ הסיכוי והתנדף עוד בטרם עמד במבן של המגעים הראשוניים". 

אתיקה בפוליטיקה - ליבת המאמר של אלון בנושא, חודשיים לפני שהלך לעולמו

 

"הרקע לפוליטיקה אינטרסנטית הוא שקיעתן של האוטוריטות המסורתיות – דת, משפחה, מלוכה ומנהיגות כריזמטית בעולם המודרני. התחליף לאוטוריטה מסורתית והאלטרנטיבה לפוליטיקה אנוכית היא משמעת עצמית, מערכת ערכים מוצקה, אידיאולוגיה חברתית מוסרית, חוקים בעלי משקל ופרלמנט אמין ומתוקן. בקיצור: אוטוריטה וולונטארית, חזקה ויציבה. כל אלו יושגו רק אם הפוליטיקה תתנהל על פי כללי האתיקה. 

אתיקה בפוליטיקה אינה מבטיחה שהפוליטיקה תהיה בהכרח נכונה, אלא רק שתהיה נקיה. לכל אדם השקפתו הפוליטית וכל אדם באמונתו יחיה. הבחירה החופשית היא שתכריע  בין התפיסות והאסכולות השונות. אך במשטר פרלמנטרי, הרצון לממש השקפת עולם, והדחף לבטא אמונה באורח מעשי כפופים לכללי התנהגות המקובלים, לחוקים ולהכרעות הרוב, תוך שמירת זכויות המיעוט, של הדמוקרטיה. אתיקה בפוליטיקה פירושה נאמנות לערכים דמוקרטיים של מהות ופרוצדורה. כך, לדוגמה, גיוס תמיכה של בוחרים חייב להיעשות בגלוי, ביושר וללא משוא פנים והולכת שולל. מימון מערכת בחירות מוכרח להיות גלוי ומבוקר. זכויות האדם והאזרח חייבות בהקפדה יתירה. סובלנות כלפי השקפה יריבה, דעה חורגת ואמונה מנוגדת היא אבן בוחן למוסר דמוקרטי ולתרבות פוליטית. 

מעל לכל, אתיקה בפוליטיקה היא אמת. אמת לגבי עובדות, מועמדים, מצע והגשמתו: אמת על מדיניות, תהליך ביצועה, האמצעים הנדרשים לכך והמחיר שיש לשלם עבורה; אמת בדיווח על מצב מדיני, כלכלי וחברתי; אמת בדיווח על מאורעות, מספרים, תהליכים, הצלחות ומשגים; אמת בהבטחות ואמת בתביעות. שקר בפוליטיקה כמוהו כהזרקת רעל במחזור הדם הלאומי" (כלים שלובים, 1980, עמ' 245. וכאן המאמר כולו).

בדווים - צפון, דרום, כן משבר, לא משבר, תרבות ומודרניזציה וגם כמה הערות הכרחיות: בעיקבות הרצאה מעניינת בנושא

 אין צורך בפרטים מזהים, כלומר מי הרצה ומי היו המורצים, כי זה באמת לא חשוב, כי הנושא נושא גם בלי זיהוי וסלפיז.

הטיעון המרכזי של המרצה היה בערך זה: בשונה מהבדואים בצפון המדינה (אזור הגליל התחתון בעיקר), שעברו תהליכי מודרניזציה איטיים שעלו בקנה אחד עם המימד האיטי של התרבות המסורתית שלהם, ולכן לא חוו משבר, הנה הבדואים בדרום, עברו תהליכי מודרניזציה מואצים ביותר שלא עלו בקנה אחד עם התרבות המסורתית האיטית, ולכן הם סובלים ממשבר חמור. הם וכל מי שסביבם כמובן, כמו למשל מדינת ישראל.

נקודת מוצא הכרחית להרצאה כזו היתה תיאור התרבות הבידואית. שוב ועוד פעם חזר המרצה על הטענה שמדובר בתרבות שהיתה, כי היום הדברים שונים למדי, אבל שעל מנת להבין את מצב הבדואים בהווה, בכלל ובפרט את הפער בין המשבר שלא חוו הבדואים בצפון לבין המשבר שכן חוו וממשיכים לחוות הבדואים בדרום, אין אלא להכיר את יסודות התרבות הבדואית.

הדברים ידועים: המבנה השבטי הכולל משפחות גרעיניות המתאפיינות בגדלים שונים הנגזרים ממספר הנשים שיש לכל גבר; חלוקת התפקידים הקשוחה והברורה בין הנשים והגברים; היחס למים כאל משאב משותף לכל באי המדבר מה שמחייב שמאהל בדואי לעולם ישב ליד ולא על מקור מים; תהליך הנדידה העונתי המתקיים במעגלים כדי שמעט הירק שיש פה ושם יאכל על ידי הצאן רק פעם בשנה לכל היותר; העדר מוסדות קהילה כמו מסגד, בית קברות וכדומה, שכן מדובר בתרבות נוודית; וכן הלאה.

משום מה הקפיד המרצה להחמיץ מאפיין מובהק נוסף של העבר הבדואי: פשיטות אלימות על ישובי קבע של 'פלחים', גם בשנים שחונות (ואז זה 'מוצדק' כי אם אין לחם אין ברירה) וגם כי למה לא. 

מאפיין ידוע נוסף: נטייתם של לא מעט שבטים לנהל במקביל לנדודים חקלאות נקודתית בואדיות מסויימים ובכך לשפר את המצאי הכלכלי. ועוד מאפיין שכלל לא הוזכר: ניצול יכולות הנדידה של הבדואים ובעיקר שליטתם בספינת המדבר (הגמל) לצורך הברחות מכל הסוגים.

ומדוע כל זה חשוב? כי בניגוד גמור לאופן בו הוצג מימד 'התרבות' אצל הבדואים, כל הדברים 'הקטנים' האלה הם פועל יוצא של שתי עובדות קריטיות להבנת מושג 'התרבות' ומכאן להבנת מילת הקסם: 'המשבר'.

עובדה קריטית ראשונה: התרבות הבידואית בשום שלב לא היתה מנותקת מתמורות היסטוריות טרום-מודרניות. או בעברית: גם לפני ברוט הבריטים, ממלכות טרום-מודרניות שפעלו במרחב, יצרו סביבה משתנה על שלל אתגריה, כלומר התמונה הסטטית של 'התרבות הבידואית כפי שהיתה ואיננה' היא היא זו שלא היתה מעולם, בעולם ההיסטורי בכל אופן.

עובדה קריטית שנייה: עצם העובדה שבידואים ידעו להתאים עצמם לאפשרויות כלכליות חדשות (ואדי מפתיע באמצע המדבר; סחורה חדשה שלא שמענו עליה ושהברחתה מזכה בהרבה מאד זוזים; אפשרויות הכרוכות במאבקים מדיניים במרחב בו נמצאים הבדואים וכן הלאה) מעידה שהצגת 'התרבות הבידואית' כעניין סטטי או כמשהו המשתנה בקושי, באיטיות המזכירה את תנועתו של הגמל מהכא אל התם, אין לה אחיזה במציאות.

סיכום ביניים: הצגת התיזה לפיה התרבות הבידואית היא 'איטית' ושרק התייחסות אליה כאל כזו תמנע 'משבר', אינה אלא פוזה כלומר פוזיציה פוליטית ותו לאו.

באשר למלה 'משבר': על מלה זו, כמו על מלות קסם אחרות ('ההתחממות הגלובלית', 'יוקר המחיה', 'הגמוניה' וכמובן איך אפשר לשכוח את חביבת הקהל: 'גזענות'), עבר תהליך מופלא של אינפלציה ואפילו היפר-אינפלציה. אכן יש דבר כזה 'משבר'. מפולת המניות באוקטובר 1929 היא דוגמא פופולרית ונכונה בעיקרה (הגם שהיא מוצגת באופן פשטני להחריד אבל זה לא הנושא כרגע). הצונאמי בפוקושימה או הפיצוץ בצ'רנוביל הן שתי דוגמאות נוספות (שאין ביניהן שום קשר ולו קלוש, באשר בפוקושימה הבעיה היתה הצונאמי, ואילו בצ'רנוביל הבעיה היתה בכור). 

אבל כינוי של כל דבר במלה 'משבר' משמעותו שחיקתה של המלה החשובה הזו עד דק והפיכתה לקלישאה ריקה, כלומר לפוזה.

נתחיל מהצפון דווקא: האם נכון להציג את מצב החברה הבדואית בגליל התחתון כחפה מ'משבר' כלומר נטולת בעיות? השוואת כל נתון בכל פרמטר בין החברה הבדואית בצפון לבין למשל הערבים הנוצרים של חיפה תגלה פערים פנטסטיים, גדולים בהרבה בין כל אחת מהחברות הנזכרות לבין כל מקבילה של מגזר יהודי כזה או אחר.

הנוצרים הערבים בחיפה גם הם קבוצה אנושית בעלת 'תרבות' מסויימת, לא פחות מסורתית מכל חברה מסורתית אחרת בתולדות האנושות (וכל חברות האדם בכל תולדות האנושות היו מסורתיות עד לא מזמן). גם הנוצרים הערבים בחיפה נפגשו במודרניזציה. אבל תוצאת המפגש בשני המקרים שונה למדי.

מה שמלמד שהנושא דורש הרבה יותר מאשר ספידומטר של תמורה היסטורית (לאט=טוב!; מהר=רע!). 

נדרש למשל דיון בתוכן התרבות ובאופן בו, למשל, השמטת מרכיבים חשובים בעבר , באה על חשבון ניתוח אמין יותר של המציאות. למשל: הערבים הנוצרים בחיפה תמיד היו מיעוט, גם כשבמרחב הזה שלט מוסלמים. 

אדרבא, בניגוד גמור לשליט היהודי-ריבוני-ישראלי, שלפחות מצהיר על עצמו שהוא דוגל בסובלנות דה-יורה ולפחות מנסה שתהיה דה-פקטו, הרוב המוסלמי הסוני לא הכיר במלה 'סובלנות', לא ראה בה שום ערך ובהתאם התייחס לכל גורם שאינו מוסלמי-סוני כאל 'סוג ב' כפי שנהוג לומר בימינו. 

איך המרכיב הזה מסביר את ההצלחה העצומה של המגזר הערבי-נוצרי לא רק בחיפה? בדיוק: המסורת של להיות מיעוט, לא פעם נרדף, הביאה את המיעוט הזה גם להסתגר וגם לפעול למיקסום עוצמתו במישור הכלכלי הנדל"ני ונדכ"ני (נכסי דכן ניידי). מזכיר לכם מיעוט אחר? בדיוק. הארמנים.

ואם לחזור לבדואים: מרכיב הפשיטות למשל על ישובי הקבע הפלחים מסביר למשל את רמת הפשיעה הגבוהה להחריד גם בקרב הבדואים בגליל. מי שמדבר על הבדואים בצפון במונחים של 'אין משבר' מתעלם מהמציאות, וככל הנראה ובכל מקרה אחת ההשלכות של המהלך הזה היא לבודד ולהעמיד בבדידותו המזהרת את המושג 'משבר'.

ובכן, 'משבר'. האם האיטלקים שהיגרו לניו יורק לא סבלו חבלי הסתגלות? והמהגרים משבדיה למערב התיכון? והיהודים לצפון ארגנטינה? וההודים לדרום אפריקה? והסינים למערב ארצות הברית? והיפנים?

 ובכן, 'משבר': הואיל והוא גורף ומאפיין כל חברה שנאלצה להפגיש את התרבות שלה עם המודרניזציה, הרי שאין טעם להגזים בו.

או במלים אחרות: מדוע לייחד את 'המשבר' הבדואי בדרום ביחס ל'משבר' של יהודי עיראק למשל שעלו ארצה בבת אחת תוך פחות משנה בערך? 

מדוע אצל יהודי עיראק לא התפתחו תופעות משונות כמו אלו המאפיינות את החברה הבדואית בדרום? האם כל בדואי שהיגר לקהיר למשל או לדמשק, גם הוא מנהל שנים על גבי שנים על גבי שנים על גבי שנים משא ומתן אינסופי עם הרשויות המנסות להסדיר את מעמדו תוך שהוא נוקט כל דרך ושיטה כדי לוודא שהסדרה כזו לא תגיע? 

שאלה רטורית. התרבות הבידואית כמו כל תרבות מסורתית אחרת בעבר, מעצם היותה תרבות אנושית, הוכיחה יכולת שינוי והסתגלות. הדוגמאות לכך הובאו קודם לכן ואין צורך לחזור על הדברים ובלבד שזוכרים את כל מרכיבי המסורת הבידואית (כולל חקלאות בואדיות וכולל פשיטות על ישובי קבע וכולל הברחות). 

וכאשר השינוי וההסתגלות הללו משומנות במיליארדי שקלים בכל שנה, דומה שטיעון 'האיטיות' מאבד מקסמו הרטורי והופך גם הוא - כמו הפוזה הבידואית כלפי הממסד - לנטל מאוס.

מאז 1948 חלפו עברו יותר מ-70 שנה. מספיק זמן גם כדי לטחון קפה, גם לספר עוד אגדה, גם להחליף שלושים ברכות מה נשמע ואיך הולך, וגם להסתגל למציאות ולא רק לצד אחד שלה, זה של הקיצבאות והתקציבים.

לזכותם של הבדואים בדרום ולגנותה העמוקה של מדינת ישראל יש להזכיר עובדה חשובה מאד נוספת: אלפי בדואים, ואולי עשרות אלפים, לא קיימים מבחינת המערכת. 

אין להם מספר זהות. הם אינם יכולים להנות מזכויות אזרח. הם מנוצלים כמובן קודם כל על ידי גורמי פשיעה ונתונים להשפעת יתר מצד גורמים אנטי-אזרחיים כמו האחים המוסלמים וכדומה.

 אי-מעמדם נובע מאי-הריבונות שנוקטת גם במקרה הזה מדינת ישראל, ולמרבה האירוניה במשמרות הארוכות של הימין הריק-ריק.

לסיכום: הישראלי הממוצע, בשיבתו כמרצה או כמורצה, טוב יעשה אם יקפיד להתבונן ברוב אם לא בכל מרכיבי המציאות, ויוותר על קיצורי דרכים.

כמו השימוש הנוח במושג 'משבר'. היה כבר פילוסוף ידוע שדיבר על כניסתנו לעולם, אותה יציאה דרמטית מצוואר הרחם, כעל 'משבר'. 

ובכן כן, במובן הזה, כן, משבר. בכל מובן אחר, בין צוואר הרחם לתכריכים, שינוי, הסתגלות, קבלת אחריות, קבלת החלטות. ותשלום מחירים בהתאם

נתניהו - או: הרצל, אהרונסון וצ'רצ'יל. על פרק 100 ב'שומר סף' לגדי טאוב

 

את הפרק המאה בפודקאסט המעולה שלו, 'שומר סף', הקדיש גדי טאוב לשיחה עם ראש הממשלה לשעבר, לשעבר, ראש הממשלה לשעבר, בנימין ביבי נתניהו שליט"א.

בחיל ורעד ניגשתי להקשיב לדברים, כשמתנגדי התודעתיים (האלטר-אגו בלשון מקצועית) מהמרים שאחזיק מעמד לכל היותר ארבע דקות.

ובכן, חדשות טובות מבחינתי. שרדתי עד הסוף, ואפילו רוויתי נחת מהעובדה שלמדתי כמה וכמה פרטי היסטוריה מרתקים מפיו של המראיין ומפיו של אורחו גם יחד.

תגידו 'מה פתאום היסטוריה בפודקאסט העוסק באקטואליה'?? בדיוק. אמנם כפי שמזמן גיליתי, אין שום דרך ראויה להבין אקטואליה ללא הרקע ההיסטורי שלה, וכפי שכולנו יודעים, עיוות ההיסטוריה הוא צעד הכרחי למי שרוצה לקדם עניין אקטואלי כזה או אחר (ארגון עקבות למשל הוא דוגמא שקופצת לי לראש משום מה), אבל במקרה הזה אכן פרק 100 בשומר סף הוא אכזבה גדולה.

מדוע? כי יש בו רק היסטוריה. וזו הסיבה ככל הנראה שלא היתה לי שום בעיה לשרוד את השיחה המרתקת עד סופה - כי מה לעשות מדובר בשני אנשים חכמים, רהוטים, משכילים ואפילו לא-נטולי-חוש-הומור.

את הפודקאסט תוכלו למצוא בקלות ולכן אני מוותר לעצמי על המאמץ לחפשו להעתיק את קישורו ולהדביקו כאן. כך או אחרת, להלן תיאורו: טאוב ביקש מנתניהו לנקוב בשמם של שלושה אישים גדולים בעיניו. נתניהו לא היסס ועמד במשימה בקלות: הרצל, אהרון אהרונסון וצ'רצ'יל.

את הרצל תיאר נתניהו במיטב המסורת הרוויזיוניסטית, המוכרת גם בכינוי 'ציונות קטסטרופלית', זאת למרות שפה ושם הוזכר אלטנוילנד, הספר האוטופי של הרצל, שהוא ספר סוציאל-דמוקרטי יש לומר בשקט שאף אחד לא ישמע, בוודאי לא נתניהו שהזכיר שלמרבה המזל בישראל כבר אין "כלכלה צפון-קוריאנית" מה שמאפשר לישראל להיות חזקה כי הכל "עולה כסף, המון כסף", והרי 'אלטנוילנד' במונחים הדמגוגיים של הנתניהוז במכון גועלת למשל זה "כלכלה צפון קוריאנית" אבל נניח לזה כרגע.

נניח גם לעובדה המצערת שגם טאוב ונתניהו חזרו על השטות הקשורה בהיסטוריה של הרצל ואוגנדה, שטות שכבר נואשתי מהסיכוי שיום אחד מה שכתב ההיסטוריון ישעיהו פרידמן כבר לפני יותר מ-30 שנה בנושא, יחלחל אם לא לתודעת הציבור (הרי מוזיאון הרצל בירושלים ממחזר את הטיפשות הזו בנאמנות שיטתית ובכל שבוע נופלים בפח עוד כמה עשרות חיילים שמבקרים במוזיאון הזה במסגרת תרבות יום א), אז לפחות לתודעתם של אינטלקטואלים ברמתם של טאוב ונתניהו (ונתניהו אם לא ברור, הוא חד משמעית אינטלקטואל, אם 'אינטלקטואל' הוא אחד שקורא ספרים ומפעיל עליהם חשיבה רצינית).

בכל אופן, גדולתו של הרצל בעיני נתניהו הוא יכולתו לחזות את השואה, גם אם לא נקט בשם המפורש, ומבחינה זו נתניהו כמובן אומר דברי טעם, תוך שהוא מציין כמה עובדות שאני לא הכרתי, למשל על מפגש שהיה למארק טווין עם הרצל (ועם יהודים דגולים אחרים, דגולים בהרבה מהרצל, באותו הזמן בכל אופן, שגם הם התגוררו ופעלו בוינה בירתה הזוהרת של האימפריה האוסטרו-הונגרית).

דברי טעם חשובים במיוחד אמר נתניהו על אהרונסון, איש ענק בכל קנה מידה, שמותו הטרגי ב-1919 בהתרסקות מטוס אל תוך תעלת למאנש, כמה מאות מטרים לפני שהצליח לחצות מאנגליה לצרפת, אכן היווה מכה קשה להנהגה הציונית, כי אהרון אהרונסון היה הרבה יותר מ'רק' מייסדה ומנהיגה של ניל"י, שהיתה הרבה, הרבה יותר מ'רק' ארגון ריגול, והספר שפורסם אודותיה לפני בדיוק 60 שנה, קלע בול בכותרתו המגדירה את כל הפרשה הזו במלים הנכונות והמדוייקות: 'העזה מדינית'.

על צ'רצ'יל אין מה לומר כי כולם בערך יודעים הכל הגם שהאישיות הזו ראויה לכבוד של חובבי עבר לפחות רבע שעה בכל יום, לפני או אחרי צחצוח שיניים ותרגילי פילאטיס על השטיח בסלון.

והיו כמה דקות על האיום האיראני. ונתניהו חזר בהן על דברים שאמר רבין שנתיים לפני שנרצח, שמדובר בעניין רציני ואכן מדובר בעניין רציני, ומי שממשיך לחשוב שנתניהו המציא את העניין האיראני כדי שהציבור לא ישים לב לבקבוקים של שרה או לחוכמות של הבן המופלא שלו (אח של אבנר אם זה לא ברור), לא יודע מה הוא שח.

העניין האיראני הוא אכן עניין רציני, וכל שנותר הוא להתווכח על הדרכים להתמודד עימו. האם למשל ללכת לקונגרס האמריקני ולפגוע ביחסים בין ישראל לארה"ב או האם להציג את ההישג של המוסד בפריים-טיים הם צעדים מועילים או מזיקים לעניין.

נכון, בדיוק, טאוב לא שאל ונתניהו לא ענה, וזה מקומם ומתסכל כי מי שיקשיב לפודקאסט המעולה הזה של טאוב יגלה את המובן מאליו, והוא שאנשים חכמים כמו טאוב יודעים לשאול שאלות, ושבמקרה של טאוב השאלות שלו תמיד משדרגות את הדיון ומעמיקות אותו.

אבל מה שנכון לאנשים כמו יונתן דובי שהסביר באחד הפרקים את שקרי תעשיית 'משבר האקלים' (אין חיה כזו כי האקלים הוא תמיד 'משברי' במובן הפשוט שתמיד על בני אדם ויצורים אחרים להתמודד אתו), או לגרשון הכהן שדן בפרק אחר על האופן בו מדינת ישראל מעודדת התיישבות ערבית ופוגעת בהתיישבות יהודית, לא נכון כך מסתבר לאנשים כמו נתניהו, ובעצם אין שום פשר לצירוף המלים 'אנשים כמו נתניהו' כי אין לא היו ולא יכולים להיות אנשים כמו נתניהו.

אפילו לא הרצל, אהרונסון וצ'רצ'יל. כי מי שחושב שנתניהו התארח באולפן של גדי טאוב כדי לעשות שיעור היסטוריה של הר

"90 אחוז חילוני באורחות חיי" - כותרת, סקופ, אבל הרבה יותר מזה.

 

אמש, בזכותו של Matti Chai ידידי, זכיתי לשמוע ברוב קשב שיחה מרתקת של אלכס צייטלין עם פרופ' אבי שגיא, במסגרת סדרה של שיחות כאלו הנקראות 'באים אל הפרופסורים'.

מדובר בשיחה של כשעה, והקישור מופיע כאן למטה. אם הייתי איש תקשורת הכותרת של השיחה הנזכרת היתה זו: 'אני 90 אחוז חילוני'.

אבל אני לא איש תקשורת גם בגלל שלפני כמה שנים גיליתי לזוועתי שחלק מהכשרת הדור הבא של אנשי התקשורת בארץ, ליתר דיוק בגלי צה"ל, משם הדרך הרי פתוחה לכל רוחות השמים, כולל תרגיל מציאת סקופ, שהרי תקשורת זה סקופ, כלומר ''כותרת''.

כך או כך, בידיעה שלא כל מי שקורא את הדברים שלי הנכתבים ברגע זה יפנה לעצמו 59 דקות כדי לשמוע בעצמו את תוכן השיחה, ברור לי שגם אם ''כותרת'' היא לא הדרך הנכונה לתאר משהו, הרי שאין ברירה אלא לומר כמה דברים בלעדיהם אין שום תוחלת לדברים שרציתי לומר על דבריו של פרופ' אבי שגיא.

למי שלא יודע לחפש בויקי, נספר כאן בקיצור שאבי שגיא הוא אחד מגדולי הוגי הדעות בימינו, פרופסור לפילוסופיה, איש בר-אילן, רהוט וחכם ועשיר בידע רב תחומי, וחתום על לא מעט ספרים, ועל פי עדותו הוא תלמיד חכם קלאסי מגיל צעיר מאד, אבל גם, כמאמר הכותרת שהיא ציטוט מדבריו: "90 אחוז חילוני באורחות חייו".

אז הנה הדבר הראשון שאני מעיז לומר סוף סוף כלומר לכתוב, כי לומר אותם אני אומר בחדרי חדרים בחרדה חודרת למעט קרבנות שנתפסו על ידי בכף כמו פו הדב בסיפור המפורסם עם הדבש: אבי שגיא אומר "90 אחוז חילוני באורחות חייו" (והוא אם לא הבנו, יהודי שומר מצוות בעל רקע חרדי, בוגר בני ברק, הגם שמבית ציוני ר"ל לעט"טפו), וכבר שנים שאני חושב ובקושי אומר והנה לראשונה אני כותב, ואין לי שום כוונה ללכת על זה מכות כי זה לא משנה הרבה: בימינו כולם, ללא יוצאים מהכלל, חילונים. לא 90 אלא 100 אחוז.

על סמך מה? לא עכשיו כי אני רוצה לומר שלושה דברים נוספים על השיחה המרתקת של צייטלין ושגיא. אולי בקיצור: אם חילוניות היא שימת הדגש על החיים בעולם הזה ולא על העולם הבא, אין אלא לקבוע שבימינו כולם ללא יוצאים מהכלל 100 אחוז חילוניים. אבל נניח לזה כרגע.

שלושה דברים על השיחה של אלכס ואבי:

א. במסגרת ההבחנות שהם עשו בין סוגים של ציונות, הם חזרו והעמידו את אחד העם האיש שדאג ל'יהדות' לעומת הרצל, האיש שדאג ל'יהודים'. ההבדל כמובן ברור. הראשון דואג לרוח, השני לצורה. הראשון לעומק, השני לרוחב. הראשון ללב, השני לבגד. וכן הלאה. נניח לרגע לשני עניינים חשובים כשלעצמם. האחד - אחד העם אף פעם לא היה חבר בתנועה הציונית. חשוב? לא חשוב? לדעתי חשוב, אבל כאמור, לא עכשיו. השני - הרצל עסק בעניני תוכן ועומק ולב ורוח לא פחות מאחד העם הגם שבאופן שונה. אבל כאמור נניח לשני העניינים האלה, כי מה ששגיא וצייטלין הזכירו כהוכחה ניצחת לדיכוטומיה הזו בין אחד העם להרצל, הוא שהרצל, נאמן למוקד העיסוק שלו - 'היהודים' ולא 'היהדות' - העיז להציע את אוגנדה, כי מה זה חשוב בכלל איפה מצילים יהודים. אז זהו, שהוא לא הציע את אוגנדה כתחליף לארץ ישראל, אלא הוא שיחק את משחק אוגנדה כדי לחזק את הקשרים של התנועה הציונית עם מי שנראתה באותם ימים כגורם המדיני החשוב והחזק ביותר בעולם, בריטניה הגדולה (באותה תקופה ממש גדולה), שלדעת הרצל (וריינס ורבים אחרים), מעורבותה האפשרית לטובת הציונות נתפסה כתנאי מועיל להצלחת הציונות. מה שמוביל אותנו לנקודה השנייה:

ב. צייטלין ושגיא התווכחו אנושות ולא הגיעו להסכמה, לגבי עמדת התלמוד הבבלי בסוגיית העלייה לארץ ישראל. צייטלין טען שהתלמוד פשוט הורה ליהודים לא לעלות ולשם כך הוא הזכיר את 'שלושת השבועות', אותו מדרש המופיע בשיר השירים רבק. שגיא ביטל את דבריו מכל וכל, ואמר שהבבלי בסך הכל שימש ''חומת מגן'' כהגדרתו בפני עלייה לא מבוקרת של יהודים לארץ ישראל, זאת במציאות בה ארץ ישראל היתה ארץ אוכלת יושביה. כפתור ופרח. אלא ששגיא לא טרח לענות וצייטלין לא הקפיד לשאול, האם התלמוד הבבלי הכניס מרכיבים של בחינת ההתפתחות האפשרית בדרכה של ארץ ישראל להפוך מארץ אוכלת מעט-יושביה לארץ מאכילת-עשרה-מליון-אזרחיה. למיטב ידיעתי התשובה על כך שלילית, ולכן ''הבינתיים'' עליו הצביע שגיא כעל מוצא שלל רב (כלומר חובת, לא זכות, חובת היהודי לעלות לארץ אבל "בינתיים" כל עוד המצב ג'יפה, הוא לא חייב למלא את החובה) הוא הרי מצב נצחי. אלא אם מגיעים החילונים (בפועל, מתוך תודעה, בהצהרה וגם החילוניים למעשה שאורחות חייהם הם "90אחוז"חילוניים), ואז מתניעים מהלכים, כמו למשל לחרוש את שדות מלאבס או להקים את שכונת מונטיפיורי דגניה ודימונה, אבל גם לנהל דיפלומטיה של מי ימצמץ ראשון, הרצל או בלפור שר המושבות, ואחרי שהציעו אוגנדה ונדחה אותה נלך הלאה לאזור קרוב יותר לחיפה. לזכותו של שגיא הוא הקפיד לומר בעניין זה שני דברים חשובים מאין כמותם שנעדרים לאחרונה מהשיח בנושא: האחד - שרוב מייסדי הציונות היו חילוניים ואין בכך שום פרדוקס כי הלאומיות המודרנית היתה מבחינתם התחליף ל'חיים יהודיים בממלכת הטקסט'. השני - שהמדינה היהודית לא התיימרה מעולם להגדיר מי הוא יהודי כי מעצם היותה 'מדינת היהודים' היא לא יכולה להגדיר את מי שמאפשר אותה, ושלמרבה הזוועה (מלה שלי) אלו שהתנגדו להקמתה (החרדים) משתלטים עליה היום כדי לקבוע באמצעות כוחה (הרב) מי הוא יהודי. מה שמוביל אותנו לנקודה השלישית:

ג. אהבתי מאד את האופטימיות של שגיא. גם צייטלין אהב אותה. ולא מדובר באופטימיות של מיופס (MAYUFES, צורת הביטוי ביידיש של צמד המלים העבריות 'מה יפית', ביטוי שמטרתו להסתייג ממה שאלתרמן הזהיר מפניו, הנטייה לראות הכל ורוד ורוד). מדובר באופטימיות הנשענת על ראיית מציאות בה אנשים, כל האנשים, וגם במובן הזה מדובר בתופעה חילונית למהדרין (המשפט האחרון תוספת שלי), בפועל מקיימים חיים של סתירות, וזה כל היופי והעוצמה של החברה הישראלית. נהג האוטובוס והרופא הבכיר הם ערבים שעל הנייר רוצים בהעילמותה של המדינה אבל עד אז עמלים כמו חרדים ודרוזים וכן הלאה בבניינה-בפועל שעה-שעה, ועל כל אחד מהם חל הפסוק 'למי תודה למי ברכה', כי כולנו (כמעט בכל אופן) עוסקים 'בעבודה ובמלאכה'. אבל כדי שהמתחים בחברה - כך אומר שגיא - יהיו סבירים וסבילים יותר, על כולנו מוטל להבין שהחיים הם סתירות. וכל כך אהבתי לשמוע את דבריו הנחרצים כנגד 'נאום השבטים' האווילי (מלה שלי) של הנשיא לשעבר ריבלין, נאום שעשרים שנה קודם לכן נשא אהוד ברק, אלא מי. בתגובה להבל (מלה שלי) 'השבטים' אמר שגיא את מה שאמר על היותו "90אחוז חילוני באורחות חייו", כי בניגוד לציווי של אהוד ברק, רובי רבלין וכמה מאות סוציופתולוגים, אדם הוא קצת יותר מהכיפה שיש או אין לו על הראש, קצת יותר מהעיתון שהוא קורא או לא קורא (לא קורא) וכן הלאה. מה הבעיה אבל עם התקווה הזו של שגיא, שאני -בדיוק כמו צייטלין - מצטרף אליה בהתלהבות ועם כל הלב? שהנמענים הראשיים שלה, החרדים אם זה לא ברור, לא רק שלא מכירים במציאות מלאת הסתירות מחוץ לגדר החרדית, אלא שהם אינם רוצים לראות את הסתירות המהותיות המאפיינות את החיים שלהם עצמם. אבל, כמובן, מובן מאליו: אין דבר כזה "ה"חרדים. יש כל מיני. יש תהליכים, החשוב ביותר בהקשרנו הוא תהליך הישראליזציה המקיף כמובן גם את אזרחי המדינה הערבים.

ולא, לא הכל יופי טופי, ממש לא. 59 דקות ותצאו חכמים יותר. ויש פטנט כזה ביוטיוב המאפשר צפייה במהירות של 1.5, אז בכלל. ממש בקטנה. עולה כמו שווארמה.

כיצד ומדוע אהרון ברק אמור להיות אזרח של כבוד במדינת שוקנלנד וכיצד ומדוע ידידי אורי הייטנר מסייע לה בכך - או: ושוב פעם יש להזכיר את 'ישראל ומשפחת העמים'

 

בפרק ארוך, מושקע וחשוב - אחד מניה רבים וכהרגלו זה שנים - הסביר אורי הייטנר מדוע התנחלויות הן חוקיות כל עוד אינן יושבות על קרקע פרטית, ועל הדרך חידד את ההבדל בין גישת מדינת ישראל ובעיקר על מערכת המשפט שלה,, לבין מדינת 'שוקנלנד' כהגדרתו הקולעת, אותה מדינה קטנה קולנית ואנטישמית הנהנית מהישגיה של המדינה המשוקצת בעיניה של מדינת שוקנלנד בתחומי התשתית, הבטחון והביוב.

אבל במסגרת הדיון החשוב הזה שקישור אליו מופיע כאן בהמשך, מצטט הייטנר באריכות דברים שכתב לא אחר מאשר אהרון ברק, דברים האמורים לחזק את שיטתו של הייטנר ואת שיטתה של מדינת ישראל, בכלל ובין השאר נגד חרצובות לשון הרשע של בית המשפט העליון של מדינת שוקנלנד.

וכה כתב אהרון ברק: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. מדינה יהודית היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים".

דעתי הצנועה היא הפוכה בתכלית. דעתי היא שדברי ברק בנושא מהותה של מדינת ישראל, לפיהם ייחודה המיוחד הופך אותה למקרה מיוחד, מזיקים לעניינה ופוגעים בעמדות ציוניות כפי שמציגן הייטנר.

וגם ברור לי שדעתי, היא לא קובעת ולא משכנעת למרבה הצער, הגם שהיא נשענת על וממשיכה לא 'רק' את ההיסטוריה העולמית כפי שהיא (פרט קטן בימינו, מה זה חשוב מה קורה במציאות), אלא גם למשל את כל מה שכתוב ב500 עמודי הספר 'ישראל ומשפחת העמים' שראה אור כבר לפני 20 שנה כמעט.

לא מסייעת להתקבלות דעתי גם העובדה שעל הספר הזה חתום, לצידו של היסטוריון חכם מאד (אלכסנדר יעקובסון) גם מי שהיה שר משפטים ולא סתם אלא ממש 'סססמולני' מדופלם וגאה, אמנון רובינשטיין.

ולמרות כל זה אציג את דעתי הצנועה והלא משכנעת למרבה הצער: דבריו של ברק, הגם שהם נשמעים אנטיתיזה לשוקנלנדיזמוס, הם למעשה המשך ישיר שלהם, הגם שבאופן מעוות, מה שממילא עולה בקנה אחד עם השוקנלנדיזמוס.

הצגת ישראל כמקרה יחיד ומיוחד של מדינת לאום דמוקרטית השונה מכל מדינת לאום דמוקרטית אחרת (יוון גרמניה פולין אירלנד דנמרק פינלנד רשימה חלקית מאד מאד) היא בדיוק מה שזקוקים לו השוקניסטים ומעריציהם המתרבים באקדמיה בארץ הקודש ובעיקר מערבה מכאן.

הייחוד הזה הרי מוצדק רק אם המדינה הזו, ישראל, היא 'חברת מופת' כפי שהייטנר ידידי מזכיר מדי פעם מה עלינו להיות (משימה בלתי אפשרית מהסיבה הפשוטה שחברה אנושית מורכבת מאנשים ואנשים אינם מלאכים ועל פי המיתולוגיה היהודית אפילו מלאכים אינם מושלמים קל וחומר בני אדם אפילו כשהם יהודים).

והואיל וישראל איננה חברת מופת - הנה לא עלינו חיילי צהל גרמו להרג מיותר של פלסטיני בן 80, סוף העולם שמאלה כמובן, לא פחות, ועד שסיימתי לכתוב את המלים 'פלסטיני בן 80' רצחה ממשלת טורקיה עוד 100 כורדים אבל הם כורדים אז מה זה חשוב - ממילא אין לה זכות קיום. מש"ל שוקניסטי.

אכן כן, ישראל ייחודית כפי שפינלנד ייחודית וכפי שיפן. היא ייחודית כמו שהנכד של השכן שלי מיוחד בעיניו יותר מהנכד של השכן שלו. אבל אהבת סב לנכד איננה ייחודית אלא נצחית ואוניברסלית, כפי שיצירת מוזיקה היא נצחית ואוניברסלית ובשום אופן איננה ייחודית הגם שהמוזיקה של פיל קולינס ייחודית ביחס לייחודיותה של היצירה של בטהובן ושל יוני רכטר ומתי כספי והבן שלי.

או במלים של אהרון ברק: "ערכיה של מדינת ישראל\גרמניה\יוון\אירלנד\ארמניה\סרביה\פינלנד כמדינה יהודית\גרמנית\יוונית\אירית\ארמנית\סרבית\פינית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל\גרמניה\יוון\אירלנד\ארמניה\סרביה\פינלנד אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית\גרמנית\יוונית\אירית\ארמנית\סרבית\פינית. מדינה יהודית\גרמנית\יוונית\אירית\ארמנית\סרבית\פינית היא מדינתו של העם היהודי\גרמני\יווני\אירי\ארמני\סרבי\פיני; היא מדינה שלכל יהודי\גרמני\יווני\אירי\ארמני\סרבי\פיני הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים".

לא כי הוא 'חברת מופת' העם הזה, אלא כי הוא, העם הזה, פשוט הוא. כפי שהבת שלי היא הבת שלי לא כי היא בת למופת (והיא כמובן בת למופת) אלא

כי היא הבת שלי.

https://heitner.wordpress.com/2022/02/01/%d7%a6%d7%a8%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-2-2-22/